בפנינו בקשת הבעל לקביעת סמכות של ביה"ד לדון במזונות הילדים.

רקע עובדתי
ב"כ הבעל הגיש תביעת גירושין וכל הכרוך בה (רכוש, מזונות האישה והילדים ומשמורת) ביום ג' בטבת תשע"ו (15.12.2015). כבר באותו יום קבע ביה"ד תאריך לדיון ביום ו' באדר א' תשע"ו (15.2.2016).

ביום י"ח בטבת תשע"ו (30.12.2015) האישה הגיבה לתביעה בכתב הגנה, כאשר התייחסה לכל נושאי התביעה, חוץ ממזונות הילדים. במקום זה, בחרה להגיש תביעה למזונות הקטינים באותו יום בביהמ"ש לענייני משפחה, ונקבע דיון ליום כ"ג באדר א' תשע"ו (3.3.2016).

ביום ד' בשבט תשע"ו (14.1.2016) הגיש ב"כ הבעל לביה"ד בקשה דחופה לקביעת סמכות שיפוט בעניין מזונות הקטינים. ב"כ הבעל צירף לבקשתו אסמכתאות, הן מפסקי ביה"ד והן מפסקי ביהמ"ש, שבתביעת גירושין כנה כרוכה כדין, ביה"ד הרבני קונה סמכות לדון אף במזונות הקטינים. במקביל, באותו יום, הגיש גם לביהמ"ש בקשה לדחייה על הסף את התובענה למזונות הקטינים.

כבר באותו יום (14.1.16), הורה ביה"ד להעביר לתגובת הצד השני תוך עשרה ימים. שלושה ימים לאחר מכן (17.1.16) הורה כב' השופט בן שלו למשיבה להגיש את תגובתה תוך עשרים יום.

ביום י"ד בשבט תשע"ו (24.1.2016) הגישה ב"כ האישה את תגובתה לבית המשפט, שהורה להעביר לתגובת הבעל תוך עשרה ימים.

ביום ט"ו בשבט תשע"ו (25.1.2016) הגישה ב"כ האישה בקשה לביה"ד לתת ארכה להגשת התגובה עד למתן החלטה בבית המשפט, ולחילופין לתת ארכה בת עשרה ימים לצורך הגשת תגובה. היא נימקה את בקשתה בכך שהבעל "נהג בחוסר תו"ל בכך שהגיש בקשה לביה"ד הנכבד להורות על קביעת סמכות בעניין מזונות הקטינים וזאת למרות שתלויה ועומדת בקשה לסילוק על הסף בפני בית המשפט לענייני משפחה והצדדים ממתינים למתן החלטה בתיק זה."

כמו"כ כתבה: "מיותר לציין, כי כל החלטה של בית הדין הנכבד בעניין סמכותו לדון בתביעת מזונות הקטינים יש בה כדי לפגוע בעיקרון כיבוד בין ערכאות זמן שתלויה ועומדת בפני בית המשפט בקשתו של המבקש באותו עניין וטרם ניתנה החלטה בעניין זה."

מאחר שניתן זמן ראוי לב"כ האישה להגיב, ואף הספיקה להכין תגובה לביהמ"ש, ביה"ד דחה את בקשתה למתן ארכה עד נתינת ההחלטה. בכל זאת, לפנים משורת הדין, ביה"ד נתן לאישה ארכה של שלושה ימים להגיב לפני שנותן את החלטתו.

ביום כ"א בטבת תשע"ו (2.1.2016) הגיעה תגובתה של האישה. עמדתה מבוססת על שלוש טענות:

א. משום כיבוד ערכאות יש לביה"ד לדחות את הבקשה לקביעת סמכות, באשר לדבריה הצדדים ממתינים להחלטת ביהמ"ש.

ב. תביעת הגירושין והכריכה לא כנה, ואף לא כרוך כדין.

ג. הפסיקה המשפטית נוטה שכריכה של מזונות קטינים לא מקנה סמכות לביה"ד.

להלן נדון בטענות אלו.

א. כיבוד ערכאות
בראשית הדברים ייאמר, שביה"ד תמה על התנהלות ב"כ האישה בטענה זו של כיבוד ערכאות.

ראשית, האישה נהגה בחוסר תום־לב בעצם הגשת התביעה למזונות הקטינים בביהמ"ש, עת שכבר הוגשה תביעת גירושין כרוכה שבועיים לפני כן, כאשר נראה שלא הזכירה בעת תביעתה שכבר הוגשה תביעת גירושין כרוכה בביה"ד. האישה אף הגיבה לתביעת הבעל בביה"ד בכתב הגנה מפורט, שלא העלתה בו כל טענה בנוגע לפגם בתביעת הגירושין או לחוסר סמכות. ממילא, הביעה בכך את הכרתה שתביעת הגירושין הוגשה בכנות ונכרכה כדין.

בנוסף, הבעל הגיש בקשה לביה"ד לקביעת סמכות במקביל לבקשתו לדחייה על הסף את תביעת המזונות בביהמ"ש. ביה"ד אף הורה באותו יום לב"כ האישה להגיב לכך, שלושה ימים לפני שכב' השופט בן שלו הורה לעשות כן. בכך, ישנו סילוף עובדות בטענת ב"כ האישה שהבעל פעל בחוסר תום לב "כשתלויה ועומדת בקשה" בביהמ"ש ו"ממתינים למתן החלטה בתיק זה". הרי נושא סמכות הועלה במקביל בביה"ד, וביה"ד אף התייחס אליו והתחיל בהליך בירור הסמכות קודם שהחל ההליך בביהמ"ש.

יתרה מכך, האישה בחרה להגיב לבקשת הבעל בביהמ"ש תוך מחצית הזמן הנקצב לה, ואילו לביה"ד הגישה בגמר הזמן הנקצב לה בקשה למתן ארכה עד מתן החלטה בביהמ"ש, כאשר החומר הנצרך לתגובה כמעט זהה בשתי הערכאות. כיבוד הערכאות המצופה מב"כ האישה המלומדת הוא לענות "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". ניכר רצונה לניצול לא ראוי של הערכאות השיפוטיות, ולהוביל לידי החלטה ע"י הערכאה העדיפה בעיניה ע"י סחבת בערכאה השנייה.

לאור האמור, ברור כי ראוי שביה"ד יידרש להחלטה בנושא הסמכות, הן מצד העובדה שתביעת הגירושין הכרוכה הקדימה בשבועיים את תביעת המזונות בביהמ"ש; הן מאחר שנקבע דיון לתאריך מוקדם יותר מאשר בביהמ"ש; והן מצד זה שנושא הסמכות הועלה במקביל בשתי הערכאות, וביה"ד אף הוציא החלטה והוראה בנדון לפני ביהמ"ש.

לפיכך, ביה"ד מתחשב בהחלטה זו בעיקרון "כיבוד בין הערכאות."

כדוגמא לכיבוד ערכאות הראוי, ב"כ האישה צרפה לתגובתה פס"ד מביה"ד חיפה (תיק מספר 579570/5), מיום 14.6.10, בה ביה"ד כותב:

מאחר והתברר שבית המשפט עשוי להוציא החלטה לאחר קבלת תגובת ב"כ האישה, סבור בית הדין שאין מקום לנהל "מרוץ החלטות" בסוגיה זו, ומן הראוי להימנע בשלב זה מלהוציא החלטה בבקשת האישה וב"כ.

אולם, עוה"ד המלומדת התעלמה מהמסקנה באותו התיק שבאה שבוע לאחר מכן, ביום 22.6.10, בה נאמר:

ואכן בית המשפט נהג באופן הראוי והותיר את ההחלטה בנושא הסמכות לבית הדין כמפורט בהחלטתו מיום 14/06/10.

לאור העובדות שהוצגו לעיל, גם בתיק זה, ההנהגה הראויה הנגזרת מכיבוד ערכאות שההחלטה בנושא הסמכות נתונה לביה"ד – אשר נושא מזונות הילדים והסמכות הובא לפתחו והחל הטיפול בו קודם – ואין סיבה שביה"ד ימשוך את ידו ממתן החלטה. בנוסף, מאחר וענייני הרכוש ללא ספק ידונו בביה"ד, ישנו בזבוז זמן שיפוטי וסחבת מיותרת לקיים דיון במזונות הקטינים בלבד בביהמ"ש.

ב. תביעה כנה כרוכה כדין
כידוע, וכפי שהזכירו ב"כ הצדדים, תוקף הכריכה מותנה במבחן משולש: שתביעת הגירושין הוגשה בכנות, מתוך כוונה להתגרש, שהכריכה היא כנה ולא מתוך רצון להתחמק מתשלום מזונות, ושהכריכה נעשית כדין (בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן פ"ד נז (2) 118,132 (2003).

ב"כ האישה בתגובתה טענה שתביעת הגירושין לא הוגשה בכנות, והבעל אינו חפץ באמת בגירושין, אלא לחסום את דרכה של האישה בתביעה רכוש ומזונות. לאור טענות הבעל בכתב התביעה – בלי להתייחס לעת עתה למהימנותם – נראה שקיים משבר אמיתי בחיי הזוג. גם האישה בכתב ההגנה הזכירה שבני הזוג ידעו עליות ומורדות, ושכבר שנים אין יחסי אישות כראוי ביניהם, ושהבעל עזב את חדר השינה המשותף מיד לאחר תביעת הגירושין. כמו"כ, כותבת: "יחסו של התובע כלפי הנתבעת העלו הרהורים אצל הנתבעת לגבי גירושין". לפיכך אין מקום לטענה לחוסר כנות בעצם תביעת הגירושין.

כמו"כ, טענה ב"כ האישה לחוסר כנות ולחוסר כריכה כדין בעניין המזונות, לאור ההתייחסות הקצרה בכתב התביעה לנושא המזונות.

מנגד, כתב התביעה הכרוכה נושא את הכותרת: "מהות התביעה: גירושין וכל הכרוך בכך", ובכותרות משנה הובלטו כל העניינים הכרוכים. בענייני משמורת ומזונות כתב ב"כ הבעל:

משמורת והסדרי ראיה:

15) התובע יטען כי במציאת הנוכחית ולאור אופייה והתנהגותה של הנתבעת יש לבחון בכובד ראש את עניין משמורת הילדים ולרבות בדיקת האפשרות של משמורת אצל האב או למצער משמורת משותפת [...] התובע ישתף פעולה עם כל הגורמים המקצועיים שימנה כב' ביה"ד.

מזונות אישה וילדים:
16) התנהגותה של האישה [...] וכן השתכרותה הגבוהה [...] שוללים זכותה של הנתבעת למזונות.

באשר לילדים יהיה צורך כאמור להכריע תחילה בעניין משמורתם ואח"כ לפסוק במידת הצורך את מזונותיהם. התשתית העובדתית והנתונים שפורטו לעיל ובהרצאת הפרטים.

כחלק מכתב התביעה, אשר חתומה בכללותה ע"י ב"כ הבעל, צורף טופס הרצאת פרטים מלא כמקובל בתביעת מזונות בביה"ד. כמו"כ צרף תלושי שכר של שני הצדדים, אשר נוגעים הן לענייני רכוש והן לענייני מזונות. דברים אלו אינם מלמדים על רצון להתחמק מתשלום מזונות וסיפוק צרכי הקטינים, או כוונה רק לחסום תביעה בבית המשפט, באשר הבעל גם מציע שמשמורת הילדים תהיה אצלו על כל ההוצאות הכרוכות בכך.

מאותו טעם, אין למצוא פגם בכך שהבעל לא רשם סכום משוער לצורך המזונות, כיוון שהדבר יהיה תלוי בסוגיית המשמורת. שהרי אם המשמורת תהיה אצלו, לא יהא צורך בחיוב מזונות של הבעל, וכן אם תהיה משמורת משותפת סכום החיוב יהיה שונה מאשר אם המשמורת תהיה אצל האם בלבד.

מלבד זאת כבר קבע השופט ג' בך בע"א 384/5 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט (4) 775, כי "אי־ציון סכום מסוים, המוצע כתשלום מזונות בבקשת הכריכה, אין בו משום הוכחה על העדר כנות מצד הבעל". דבריו אלה של השופט בך התבססו בין השאר על קביעתה של השופטת ח' אבנור, בע"א 198/82 מרדכי דותן נ' יעקב דותן, פ''ד לח (1) 1, לפיה:

אין צורך שינקוב [=הכורך] את הסכום שהוא מציע לשלם לאישה כמה יש לשלם ולכמה זקוקים האישה והילדים – זה נושא שיתברר במהלך הדיון (ע"א 666/70 [3]) [...] הכנות אינה מתייחסת לרצונו של הבעל לשלם מזונות, אלא לכנות הכריכה, דהיינו, אם הבעל מתכוון בכנות להתדיין לפני בית הדין בנושא המזונות.

יתרה מכך, אנו בדעה כי הבעל־האב גם אינו מוכרח להציע סכום למזונות מצדו, והוא יכול לבקש זאת מהערכאה המשפטית, שהיא זו שתקבע אותם באופן מקצועי ומאוזן.

עוד לעניין זה נפנה לפסק דינו של ביה"ד האזורי נתניה (תיק 289316/3, פדאור: 12 (47) 813), מיום 3.6.12, שם התייחס לרמת הפירוט הנצרכת לכריכה כנה (שם המדובר הוא בכריכת רכוש, אך העיקרון דומה גם למקרה שבפנינו־לעניין כריכת המזונות הילדים), וז"ל:

עובדת אי־קיומו של פירוט ממצה של נושא הרכוש אינו שולל את כנותה של הכריכה בכל זמן ובכל מצב.

התייחסות מפורטת לעניין זה מצויה בפסיקת ביה"ד הרבני ת"א יפו בתיק מספר 2984 ס"ג, להלן נצטט מעיקריו:
"האם העדר פרוט של כלל הנכסים בתביעת הגירושין פוגם בכנות הכריכה?

לשאלה זו התייחס ביהמ"ש העליון בע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פד"י לג (1) 696 שם נפסק:

"היעדר פרוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכות בית הדין הרבני וענין זה יכול לבוא על תיקונו במהלך הדיון שם."

וכן בע"א 739/87 חדוה בבלי נ' שמואל בבלי (לא פורסם) נפסק ע"י כב' הנשיא:

"אינני מקבל את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תיבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא."

כמו כן נפסק ע"י כב' השופט טל, בע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פד"י מט (5) 171, 174 ליד האות ב':

"...זאת ועוד אף כתב תביעה אשר אינו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות."

יחד עם זאת ברור הוא כי תביעה סתמית אינה עונה על הדרישה לכריכה כנה, כפי שמצוין בע"א 423/79 צברי נ. צברי פד"י לה (4) 242, בעמ' 249:

"הניסוח בעניינינו הוא סתמי מאוד, ומשום כך אפשר שלא לראות בו כריכה נאותה..."

וכן רע"א 572/91 לב נ' לב (לא פורסם) נקבע ע"י ביהמ"ש:

"...בתביעתו לבית הדין הרבני לא פירט המבקש חלק גדול מפריטי הרכוש שבמחלוקת בין הצדדים, דבר אשר גם בו יש ללמד על פגיעה מהותית בתום הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה."

על הגבול העובר בין מקום המביא לקביעה כי הכריכה נעשתה בכנות לבין מקום המביא לקביעה ההפוכה ניתן לעמוד מדברי בית המשפט המחוזי בבאר־שבע (השופט ניל הנדל) בבר"ע (באר־שבע) 621/00, פרץ שאול נ' פרץ רותי ואח', תק־מח 2001 (1), 2169:

"באשר לכנות הכריכה, ציין בימ"ש קמא שהמבקש לא פירט את רכושו בתביעתו בפני בית הדין הרבני והסתפק באמירה כללית לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים. משיג על הנמקה זו ב"כ המבקש דרך הפנייה לפס"ד מנדלברג (ע"א 1565/94 פ"ד מט (5) 174). נפסק ע"י כב' השופט טל: "אף כתב תביעה אשר איננו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות". אך יש לדייק. יש להבחין בין מצב בו ישנה אמירה כללית – כפי שענייננו – לבין מצב בו הפירוט קיים אך לא ממוצה עד תום. בפסק דין מנדלברג כב' השופט טל הסתמך על פסק דין בבלי (ע"א 739/87). באותו פסק דין קבע הנשיא שמגר את הדברים הבאים: "אינני מקבל גם את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא.

ההבחנה בין אמירה כללית לבין פירוט אשר נשמט ממנו פרט זה או אחר, מעוגנת בהגיון מבחן הכנות. הרי צד אשר אינו מפרט את רכושו כלל, פועל בניגוד למצופה ואינו מציג בפני בית משפט או בית דין, תמונה עובדתית ולו חלקית.

לעומת זאת, צד, אשר מפרט את רכושו, אך רשימתו איננה מלאה, לא בהכרח פועל בחוסר כנות. יתכן ופעולתו בתום לב."

ובפירוט רב יותר ראה גם את דבריה של של השופטת ד' ביניש בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הליך: רע"פ 5236/04 (פסקה 7):

"כידוע, שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום לב. "ההכרעה בשאלת כנות הכריכה תיעשה על־פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה, תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (דברי השופט אנגלרד בבג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו (2) 625, 669; עוד ראו: דברי הנשיא ברק בבע"מ 9530/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם) ). בהתחשב בכך, העדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים בתביעת הגירושין ושאלת ההשפעה של מחדל זה על כנות הכריכה, מחייבים בחינה מהותית בכל מקרה לגופו על־פי נסיבותיו האינדיבידואליות. במקרים מתאימים, עשוי העדר פירוט כאמור להעיד על חוסר תום־לב בכריכת ענייני הרכוש. כך למשל, כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי ונמנע מלפרט בכתב־התביעה את פרטי הרכוש שבמחלוקת – כולם או מרביתם; בנסיבות כאלה, העדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב־התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת־לב וכי תכליתה העיקרית היתה לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית־המשפט לענייני משפחה. כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב־התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון־ הברחתם של הנכסים מבן־הזוג האחר בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה, אי פירוט הנכסים בכתב־התביעה הוא חסר תום־לב, ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני־הזוג. מנגד, יתכנו מקרים בהם בהתחשב במכלול נסיבות העניין, העדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני־הזוג לא ילמד על פגיעה מהותית בתום־הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה. כך למשל, כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב־תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית־הדין."

לפיכך אין ביה"ד רואה שום פגם בכנות התביעה או הכריכה, וכן – לאור הנסיבות בתיק זה – היא מפורטת דיה כאשר צורף טופס הרצאת פרטים מלא כמקובל בתביעת מזונות בביה"ד ותלושי שכר של שני הצדדים, בכדי להיחשב כרוכה בכנות וכדין.

ג. הפסיקה המשפטית בכריכת מזונות קטינים
כל צד צרף אסמכתאות משפטיות באשר לסמכות ביה"ד לדון במזונות קטינים אשר נכרכו כדין, המתייחסות לפסיקה בנושא הן של בתי הדין והן של בתי המשפט.

נושא זה עולה מדי פעם, וכבר נידון ונפסק בבתי דין אחרים, ביניהם פס"ד עדכני אשר ניתן בנושא זה עצמו ע"י הרה"ג יצחק אושינסקי, אב"ד בחיפה, ביום 25.11.15 (תיק 1048776/4). לאחר העיון בדבריהם של ב"כ הצדדים, שהזכירו לרוב את אותם המקורות שמופיעים בפסק דין זה, אנו נצטט את תוכן הדברים שבאותו פסה"ד:

בפס"ד של הרב אושינסקי נכתב:

טענות הצדדים
בקשת האב, באמצעות בא כוחו, היא לקבוע כי הבירור וההכרעה בתביעת מזונות ילדים היא בסמכות בית הדין, משום שנכרכה לתביעת הגירושין שפתח. בבקשתו, מפנה האב לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג־1953, שם נאמר כי ניתן לכרוך לתביעת הגירושין אף את מזונות ילדי הזוג. כן מפנה לבג"ץ 5933/14, שם נאמר כי ניתן לכרוך מזונות ילדים בבית הדין וכי אין בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני. כן טוען כי פיצול התביעות בין שתי הערכאות הינו מיותר לחלוטין, וגורם להכבדה כלכלית ניכרת לשני הצדדים.

לעומתו, האם, באמצעות באת כוחה, טוענת כי לא ניתן לכרוך תביעת מזונות ילדים לתביעת הגירושין. להצדקת טענתה מפנה לפס"ד שרגאי (בר"ע 120/69), שם נפסק כי למרות לשונו המפורשת של סעיף 3 לחוק השיפוט, תביעת מזונות ילדים אינה ברת כריכה. כן מפנה לפס"ד גבעולי נגד גבעולי (ע"א 118/80) שם אמור כנ"ל. כן מפנה לעוד אסמכתאות משפטיות, מהן עולה כי רק בהסכמת שני הצדדים ניתן לדון בתיק מזונות בבית הדין. כן מפנה לדנג"צ 6454/14, שם נאמר כי בבג"ץ המוזכר בבקשת האב לא נקבעה הלכה חדשה, ואף לא נקבעה שם הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון. ועוד מפנה לאמור שם, כי אכן ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים, אך כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית ע"י הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. וכן, כי העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול ילדים. עוד מפנה לפסקה 3 לפסק הדין שם, כי תביעה עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה, על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני. כן מפנה לתמ"ש (ת"א) 25034־11־14 שם נאמר (מאת השופטת מרים נאור) כי מזונות קטינים אינם ניתנים לכריכה. כן מפנה לבג"ץ 8533/13 שם נאמר כי בית דין רבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות עצמאית של קטין רק אם שני הורים מסכימים לכך. כן מפנה לבג"ץ 5933/14 (מאת השופט ניל הנדל). כן מפנה לתמ"ש 45590־09־14 בו נכתב תחת הכותרת "האם שונתה ההלכה?", כי במסגרת פסקי הדין שהוזכרו שם, לא היה ניתן להסיק כי בית הדין קנה סמכות לדון בתביעה למזונות ילדים, וכי לא היה בהם כדי לשנות את ההלכה המקובלת והנוהגת עשרות בשנים, לפיה אין לכרוך מזונות קטינים בתביעה לגירושין, ולכן אין לחסום דרכם לבירור תביעתם למזונותיהם בית המשפט. וסיים שם בית המשפט באמרו: "הרי שלא ארחיק לכת באם אקבע כי ההלכה ובכל האמור בכריכת מזונותיהם של קטינים, בתביעת גירושין, טרם שונתה."

למעשה, בתגובת האם באמצעות באת כוחה, היא דוחה את העיקרון האמור בבקשת האב, כי בית הדין קנה סמכות בתביעת מזונות קטינים הכרוכה לתביעת הגירושין, אולם מכירה בסמכות בית הדין הרבני לדון בהשבת הוצאות (בעניין מזונות ילדים) במסגרת היחסים שבין הצדדים.

לסיכום עמדתה של האם – רק בית המשפט מוסמך לדון במזונות הקטינה, אשר אליו הוגשה תביעה זו על ידה.

בחינת ההלכה המעודכנת ועמדת בית הדין
ובכן, לאחר בחינת מכלול העניין ופסקי דין שנתנו לאחרונה בבתי המשפט, בית הדין קובע כי ניתן לכרוך תביעת מזונות ילדים לתביעת הגירושין, והסמכות העניינית לדון במזונות הקטינה נתונה לבית הדין דנן. ונפרט.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) , תשי"ג־1953 קובע:

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.

כך שבמקור הדין והחוק, לבית הדין סמכות לדון במזונות הילדים וניתן לכרוך תביעה זו לתביעת הגירושין.

וראה מה שכתב אודות כך השופט חשין, בבג"ץ 170/56 דן רחמני נ' יפה רחמני, בית הדין הרבני האזורי, תל אביביוםיפו, פ"ד יא 247:

בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטו הייחודי של בית־הדין הרבני, נאמר במפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג'. כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל העניינים הנתונים לשיפוטו הייחודי של בית־הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין. בסעיף 4, לעומת זה, לא השתמש המחוקק במלים 'לאישה ולילדי הזוג'; ללמדך שבדיבורו 'תביעת מזונות שלא אגב גירושין' התכוון למזונות האישה בלבד ולא למזונותיהם של ילדי הזוג.

כך שלא היה אז ספק שבית הדין קונה סמכות בתביעת מזונות ילדים הכרוכה לתביעת הגירושין.

ברם, הבנה פשוטה וברורה זו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, שונתה על ידי פסיקות בית המשפט העליון, אשר הבחינו בין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים למזונות מהורים בבית המשפט, לבין אפשרות התביעה על ידי ההורה להשבת הוצאותיו למזונות הילדים, כפי שנקבע בבר"ע 120/69 רות שרגאי ואח' נ' יהודה שרגאי, פ"ד כג (2) 171.

הלכה זו קנתה לה שביתה בפסיקות בתי בית המשפט העליון שבאו לאחריה, כע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי:

סמכות השיפוט הייחודית של בית־הדין הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית־המשפט המחוזי בשמם הם.

ברם, מגמה זו החלה להשתנות, וכך כתבה נשיאת בית המשפט, מ' נאור, בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) (להלן: בג"ץ 6929/10), בפסקאות 13, 18 ו־ 24:
24

...אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים, בשני מקרים עיקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132 (2003) (להלן: פרשת פלמן) ). במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית־מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט).

[...] אם תישמע דעתי נקבע שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין, אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים. בכך אין כאמור כדי לגרוע מסמכותו המקורית לדון בענייני מזונות ילדים מכוח כריכה, וכן בסמכותו מכוח הסכמת הצדדים לדון בענייני מזונות.

כך שלשיטתה ניתן לכרוך את תביעת מזונות הילדים לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני, ובית הדין קנה סמכות ייחודית בתביעה זו.

וכך גם בדבריה של השופטת ע' ארבל באותו פסק דין:

אני מצטרפת לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת מ' נאור [...] כמובן שאין באמור לגרוע מסמכותו המקורית של בית הדין לדון בענייני מזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין כדין ובכנות...

למעשה, המגמה ממשיכה להשתנות אף לאחרונה, וראה האמור בהרחבה בתמ"ש 58482־07־15 (בית המשפט לענייני משפחה ירושלים), שם נאמר (סעיף 9):

במישור המשפטי כבוד השופט הנדל קבע בפסק הדין הנזכר, כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה" (ההדגשה במקור – י.א). גם אם היה מי שיסבור, כי יתכן ששגה כבוד השופט הנדל בהסתמכו על פסק הדין עליו הסתמך (השוו לדוגמה תמ"ש ומשפחה תל אביב) 25034־11־14 אלמונית נ' פלוני (8.12.14 פסקה 9) או כי פסק הדין אינו מעיד על כוונה לשנות הלכה ותיקה (כפי שכתב כבוד השופט פישר בפסק הדין הנזכר למעלה), מדובר בקביעה מפורשת של בית המשפט העליון.

ועוד שם בסעיף 10 באשר לתפיסה העקרונית שנשמעה בבית המשפט העליון:

יתר על כן, כבוד הנשיא גרוניס דחה בקשה לדיון נוסף בעניין פסק דינו הנזכר של כבוד השופט הנדל, ואף שקבע כי "בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה, ובוודאי שלא נקבעה בו הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף", הוא גם קבע מפורשות כי "ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים". (ההדגשה במקור – י.א.) (בג"צ 6454/14 פלונית נ' פלוני (23.12.14) ) תוך הפנייה לפסק הדין בעניין גבעולי (ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לר (4) 155 (1980), המתייחס לאפשרות לכרוך מזונות קטינים לתביעת גירושין, אכן, כבוד הנשיא הוסיף, כי "כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה", ואולם אין בסייג זה כדי לשלול את אפשרות הכריכה בעניין, שעה שהדיון בשתי הערכאות טרם החל לא ניתן להתייחס לאפשרות הקטינים להגיש תביעה עצמאית שעה שתביעות הוריהם עדיין מתבררות – ראו פסקה 3 סיפא לפסק דינו הנזכר של כבוד השופט הנדל־ומכל מקום, לא כך נוסחה התביעה).

והוסיף והבהיר שם בסעיף 11:

אולי לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי בחיפה, אכן קבע כי החלטת כבוד הנשיא גרוניס בבקשה לדיון נוסף מבהירה שההלכה משכבר הימים אכן שונתה:

"יחד עם זאת ובהתייחס לפסק הדין בבג"צ הנ"ל, סבורני כי יש בדברי כב' הנשיא (בדימוס) השופט א' גרוניס בדנג"צ 6454/14 פלונית נ' פלוני ובית הדין הרבני (23/12/14) הסיר את אותה אי בהירות בנושא שהתעורר בעקבות בג"צ 5933/14 והבהיר כי ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים כפי שנפסק עוד בעבר (ההדגשה במקור – י.א.), אולם כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה" (רמ"ש (מחוזי חיפה) 4566־12־14 ד' נ' א' (26.07.15) – כבוד השופט ג'יוסי, ההדגשה – הוספה).

והמשיך והבהיר העניין בסעיפים 12־15:

סעיף 12: לא למותר לציין, כי רק בימים האחרונים – לאחר שניתן פסק דינו הנזכר של כבוד השופט פישר ופסקי דין נוספים – דן בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט הנדל ובהסכמת השופטים דנציגר וברון), בעתירה נוספת נגד בית הדין הרבני, ושוב נדונה סוגיית הכריכה (בג"צ 787/14 פלונית נ' פלוני 26.10.15). באותו מקרה קבע בית הדין הרבני הגדול, כי סוגיית מזונות הקטינים מסורה לסמכותו, ובית המשפט העליון הפך קביעה זו "הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה" דהיינו בית המשפט העליון בחן את התיק שלפניו בהתאם למבחנים החלים על סוגיות שניתן לכרוך אותן.

סעיף 13: עוד הוסיף בית המשפט העליון "מעבר לכך" – "כי ישנו ספק רב האם האזכור הכללי והסתמי של מזונות הילדים בכתב התביעה כפי שתואר לעיל, עולה כדי כריכה", וממילא בנסיבות אלה, בהן יתכן שסוגיית המזונות לא נכרכה כל עיקר, "השאלה העקרונית בדבר הסמכות לכרוך את תביעת המזונות כלל אינה מתעוררת". ואולם, דומה כי לא דברים אלה, שנאמרו על דרך הספק (ישנו ספק רב האם האזכור [...] עולה כדי כריכה") הם העומדים ביסוד הכרעתו, שכן כך מסכם כבוד השופט הנדל את הכרעתו:

"העניין מתמקד בשאלה העובדתית יותר של כריכת מזונות הילדים. כאן מצויות שתי משוכות בדמות הכריכות שבוצעו בתביעות הגירושין שהגישו העותרת ומשיב 1 לאור האמור לעיל ניתן לומר כי יש "כריכה" בין שתי הכריכות וחוסר תום הלב הבולט של משיב 1 הוא המכנה המשותף שמוביל למסקנה כי רכיב מזונות הילדים לא נכרך כדין" (ההדגשה הוספה – ע"ש).

העתירה התקבלה אפוא, כיון שמזונות הקטינים לא נכרכו כדין, היא לא התקבלה בנימוק שסוגיית מזונות הקטינים לא נכרכה, וגם לא בנימוק שלא ניתן לכרוך מזונות קטינים.

סעיף 14: כך הוא גם "בשורה התחתונה" של פסק הדין: "סוף דבר: מן האמור לעיל עולה כי כריכת משיב 1 פסולה מכל וכל, הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה", אין כל התייחסות להלכה לפיה לא ניתן לכרוך מזונות קטינים, אלא לכך שהכריכה (האפשרית לכאורה) לא היתה כנה. פסיקת בית המשפט העליון מנחה ומחייבת את יתר הערכאות. כשבית המשפט העליון מורה לבית הדין הרבני הגדול, כי טעה שכן הכריכה לא היתה כנה, האם אין הוא אומר לו – מיניה וביה – כי אילו היתה הכריכה כנה, הוא היה צודק בקבעו שהסמכות מסורה לו כמובן שיתכן גם אחרת, ויתכן שאין מקום לניתוח דקדקני, ודי בכך שהעתירה נדחתה, ואולם רוח הדברים היא שאין מדובר עוד בהלכה פשוטה וברורה.

ודי לנו במילותיו האחרונות של בית המשפט להבהיר כי רוח הדברים משתנית, והמגמה להקניית הסמכות במזונות הילדים לבית הדין, מתרחבת.

ובסעיף 15 הבהיר את ההתייחסות הראויה לאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים:

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) , תשי"ג – 1953 קובע מפורשות "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג" (ההדגשה במקור – י.א.). אכן, בעבר היתה פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון, אשר שללה את האפשרות לכרוך את סוגיית מזונות הקטינים לתביעת גירושין, ברם, לשון החוק על כנה עומדת, ובמספר פסק דין מהעת האחרונה התייחס בית המשפט העליון מפורשות לאפשרות לכרוך את סוגיית מזונות הקטינים, כך שלכל הפחות קיים ספק בסוגיה, ודומה כי לעת הזאת קיימת גם פסיקה מחייבת – כפי שסבר כבוד השופט ג'יוסי בדבר האפשרות לכרוך מזונות קטינים "ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים" (ההדגשה במקור – י.א.) (כלשון כבוד הנשיא גרוניס).

ובסעיף 16 שם הדגיש סמכות בית הדין הרבני, לשיטתו, לפחות כאשר התביעה הוגשה לפתחו בראשונה:

כשם שבתי המשפט דורשים מבתי הדין הרבניים לכבד אותם, כך עליהם לכבד את בתי הדין הרבניים. כשקיימת אמירות מפורשות של בית המשפט העליון, לא ימהר בית המשפט לומר לבית הדין כי אין הוא מוסמך לדון בסוגיה שהיתה מונחת לפניו בטרם הוגשה התביעה לבית משפט זה. אכן, יתכן שבהמשך יבהיר בית המשפט העליון את פסיקתו – אשר לשיטת חלק מהשופטים בבתי המשפט לענייני משפחה לא התכוונה לשנות את ההלכה (ראו גם תמ"ש (משפחה ירושלים) 4633־11־14 י.ב נ' ב.ב. (31.12.14) ) ואולם לעת הזאת קיימת לכל הפחות אי בהירות, ובנסיבות אלה עיקרון הכיבוד ההדדי מצדיק ומחייב, שהערכאה אליה הוגשה התביעה הראשונה היא זו שתדון בה. כך בהנחת שקיימת "עמימות" לגבי ההלכה, ובוודאי כך אם נקרא את פסיקת בית המשפט העליון כפשוטה, וכפי שהבהיר זאת כבוד השופט ג'יוסי.

וכך סיכם את עמדתו בסעיף 24:

סוף דבר, הנתבע הגיש לבית הדין תביעת גירושין לה כרך את סוגיית מזונות הקטינים, ותביעתו הוגשה לפני שהוגשה תביעה זו. במספר פסקי דין מן העת האחרונה קבע בית המשפט העליון, לכאורה כי אכן ניתן לכרוך מזונות קטינים. והגם שיש מבין שופטי המשפחה שסברו שבית המשפט העליון לא התכוון לשנות את ההלכה משכבר הימים, שופטים אחרים – ובכללם בית המשפט המחוזי בחיפה סברו שההלכה שונתה (בכל הכבוד, סבורני כי כל עוד לא יבהיר בית המשפט העליון, שלא התכוון לשנות ההלכה משכבר, הרי שצדק כבוד השופט ג'יוסי בכל הנוגע לקביעתו המפורשת של הנשיא גרוניס) ככל שכך פני הדברים, יש לסלק תביעה זו על הסף, שכן לבית הדין הרבני סמכות ייחודית. גם אם קיימת אי בהירות ביחס למצב המשפטי, הרי שבנסיבות אלה, עיקרון הכיבוד ההדדי עשוי לתמוך בהענקת הסמכות לערכאה לה הוגשה התביעה הראשונה. במיוחד כך בענייננו, שעה שהנתבע הציע לאחד את הדיון בשתי התביעות בערכאה שבה תבחר התובעת, והתובעת – אשר נתנה הסכמתה לכך, לכאורה, לא שיתפה פעולה בביצועה למעשה. התוצאה של פיצול ההתדיינות היא חוסר יעילות שתפגע באפשרות לנהל הליך כולל המתייחס לכל האספקטים של המשפחה, ועשוי להביא לתוצאות שאינן מסתברות ועלולות לסתור זו את זו. כשמצרפים את ההתנהלות הדיונית למצב המשפטי כפי שפורט מעלה, סבורני כי בהתחשב במכלול הנסיבות של תיק זה, יש להיעתר לבקשה, ולהורות על סילוק התביעה על הסף.

הרי שעולה מפורשות מדברי בית המשפט, כי אין הכרעה המקנה את הסמכות לפסוק במזונות ילדים לבית המשפט, שעה שהתביעה נפתחה בראשונה (כריכה לתביעת הגירושין) בפני בית הדין הרבני, והעניין מקבל משנה תוקף, כאשר מוסיפים לכך את עיקרון הכיבוד ההדדי.

כן ראה האמור בתמ"ש 34853־04־15 (בית המשפט לענייני משפחה ירושלים), וכך נאמר בסעיף 14:

אשר לטענתה כי לא ניתן לכרוך מזונות קטינים, אכן אין חולק כי זו היתה ההלכה עד לא מכבר.

ואולם, כפי שנכתב בהחלטות רבות שיצאו מלפני בתי המשפט למשפחה, במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה ציין בית המשפט העליון כי ניתן לכרוך מזונות קטינים. בפרט לא ניתן להתעלם מהעובדה, שבפסק דין מיום 11.9.14 קבע בית המשפט העליון – בהרכב שלושה – כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה" (בג"צ 5933/14 פלונית נ' פלוני (11.9.14), ועל יסוד הכרעה זו גם דחה את העתירה שלפניו. אין אחידות אצל שופטי בתי המשפט למשפחה בפרשנות פסיקה זו של בית המשפט העליון. כפי שהפנו הצדדים בטיעוניהם, ניתן למצוא שופטים המפרשים את החלטות בית המשפט העליון כשינוי ההלכה, ויש הסבורים כי אין אלה אלא אמרות אגב בפסק דין אשר אין בכוחן לשנות הלכה משכבר הימים. אינני קובעת כי משמעות פסיקה זו היא בהכרח שינוי ההלכה, ויתכן כי ההלכה לא השתנתה. ברם, דומני כי כמו לבתי המשפט גם לבתי הדין הרבניים הכח והסמכות לפרש פסיקה זו ולקבוע אם יש בה לשנות הלכה שמכבר הימים, אם לאו. סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם.

כך שעדיין קיימת משמעות לתפיסה הראשונית, זו המשתקפת מלשון החוק, כי ניתן לכרוך את תביעת מזונות ילדים לתביעת הגירושין.

בעניין זה יש גם להדגיש, כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית־משפט ובבית־דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו (3) 205 – שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני. שהרי חזקה על בית הדין, כערכאה משפטית מוסמכת, שיעשה את מלאכתו נאמנה וידון בעניינם של הקטינים כנדרש ולא יקפחם, כפי שקבע בג"ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים:

בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין.

על כן, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו, לרוב, על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים, אף אם היא הוגשה על ידי ההורה בשם הילד ולא בשמו. רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך, עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש, וכי ההחלטה בעניינם מקפחת אותם, אז באה מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית של הילד כדי להגן על עניינם של הקטינים.

עוד ניתן להעיר, כי בנקודה אחרת הנוגעת לענייננו אין חולק ששונתה ההלכה, והדבר נאמר על ידי בית המשפט העליון באופן ברור, והיא השינוי בגישה "מהמבחן הפרוצדורלי" ל"מבחן המהותי". כפי שקבע זאת בית המשפט בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים:

הגישה בהלכת עברון, המדגישה את המבחן הפרוצדוראלי, השתנתה עם חלוף הזמן לגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי. על פי מבחן זה, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם.

הנשיא בדימוס גרוניס בדנג"ץ 6454/14, מקשר קביעה זו לעניינו, בהפנותו לקביעת בג"ץ 4407/12 זה, ב"שאלה, באילו תנאים יכולה התביעה העצמאית של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה להביא 'לפתיחה מחדש' של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני."

אשר על כן, גם לשיטת הסוברים כי ההלכה בעניין כריכת מזונות לא שונתה, קביעה שאיננו מסכימים עמה, הרי ברור כי כאשר בית הדין הרבני דן בעניין מזונות הילדים, בין אם מכוח כריכה מזונות ילדים ובין אם מכוח 'השבת מזונות אישה', אין לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תביעה מזונות עצמאית של הילדים, להתערב בהליך בבית הדין ובקביעותיו, כל עוד לא הוכח בבירור כי נפגע עניינים של הקטינים בבית הדין הרבני. וכאמור לעיל, חזקה על בית הדין שדן בעניינם של הקטנים באופן צודק והוגן.

פיצול הדיונים בין ערכאות שונות
בסעיף 17 לתמ"ש 34853־04־15 המצוין לעיל, נאמר:

שיקולים של מניעת כפל דיונים בתביעת המזונות בבית משפט זה ובבית הדין, אשר פועל יוצא שלהם הוא גם כפל החלטות, מצדיקים אף הם את קבלת הבקשה. האפשרות של ניהול שני הליכים בשתי ערכאות צריכה להישמר למקרים חריגים ביותר, אשר המקרה שלפני אינו נופל בגדרם.

עניין זה של פיצול הדיונים, כעילה להותרת הסמכות במזונות ילדים בבית הדין הרבני אשר בפניו הוגשה תביעת גירושין כרוכה, מודגשת בהרחבה אף בתמ"ש 58482־07־15 הנ"ל, בסעיפים 17־23, כאשר בדבריו מודגש החיסרון כי התדיינות מקבילה בשתי ערכאות שונות תביא להתדיינות כפולה באותם נושאים עצמם, כגון הכנסות הצדדים, היקף נכסיהם ורמת החיים אליה הורגלה המשפחה. כן הדגיש את העובדה כי קשה לפצל בין סוגית מזונות הילדים לסוגית המשמורת והסדרי ראיה (הנדונה בבית הדין), כאשר קיימת זיקה ברורה בין סוגיות אלו.

ובכן, אף בנסיבות דנן, כאשר לתביעת הגירושין נכרכו שאר הסוגיות שבין הצדדים, נראה להוסיף ולצרף את הסברה הנ"ל, שלא יהיה נכון לפצל בין התביעות, אשר זיקתן ברורה, והמה תלויות זו בזו.

מן הכלל אל הפרט
אין חולק כי התביעה לפסיקת מזונות ילדים נכרכה לתביעת הגירושין שפתח האב בבית הדין עוד טרם הגשת התביעה למזונות ילדים בבית המשפט ע"י האם. כאמור וכמורחב לעיל, נראה כי קיים בסיס משפטי רחב לתפיסה המתחדשת, כי ניתן לכרוך את תביעת המזונות לתביעת הגירושין, והסמכות לדון בה נתונה לבית הדין הרבני. אף החיסרון המודגש לעיל בפיצול התביעות בין הערכאות השונות, מצטרף להסקת מסקנה זו.

לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסמכות לדון בתביעת מזונות הילדים נתונה לבית הדין הרבני דנן.

(עד כאן הציטוט מפס"ד הרב אושינסקי.)

העולה מפסה"ד שכתב הרב אושינסקי – שמתבסס גם על פסיקה אשר ניתנה בתקופה האחרונה בביהמ"ש לענייני המשפחה וכן ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה ע"י כב' השופ' סארי ג'יוסי – שהסמכות בתיק המזונות המונח לפתח ביה"ד נתונה לביה"ד, ודבריו המלומדים ומסקנתו רלוונטיים גם לתיק זה. ביה"ד קנה סמכות מכוח הכריכה לדון במזונות הקטינים. וכך גם מתבקש משום כיבוד ערכאות ומניעת "מרוץ סמכויות."

כנגד הדברים אשר הובאו בפסק דין הנ"ל, ב"כ האישה צרפה פס"ד של כב' השופט מרדכי (מוטי) לוי בתמ"ש 23140־09־15 מ. ואח' נ' מ., בה הוא קובע סמכות לביהמ"ש. אמנם, יש לציין שהדגיש בדבריו שנותן את החלטתו משום שביה"ד טרם נתן החלטה מהותית בנושא הסמכות. בנוסף, אין דבריו מחייבים את ביה"ד, שהגיע למסקנה הנ"ל שהסמכות נתונה לו.

ב"כ האישה עדכנה את ביה"ד שהצדדים נפגשו ביחידת הסיוע שליד ביהמ"ש ע"מ לדון בתביעה למזונות הקטינים, וכן נקבעו להם שתי פגישות נוספות.

בית הדין רואה בכך צעד מבורך לנסות להגיע להסכמות בלי להיזקק להחלטה שיפוטית. אולם, אם הצורך להחלטה שיפוטית יתעורר, ביה"ד קובע שהסמכות לדון במזונות הקטינים נתונה לו.

לאור כל האמור, ביה"ד קובע שהסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לביה"ד.

ניתן ביום כ"ה בשבט התשע"ו (04/02/2016).