הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1988, אלה הם הנישואין הראשונים שלהם, ולהם 4 ילדים, שניים מהם קטינים. הצדדים חיים בנפרד זה קרוב לעשר שנים.

תביעת הגירושין הראשונה בעניינם של הצדדים הוגשה ע"י הבעל ביום ז' בכסלו תשס"ו (8.12.2005).

בדיון הראשון שהתקיים ביום כ"ח בשבט תשס"ו (26.2.2006) מסרו הצדדים כי הם גרים בנפרד זה כשלושה חדשים. הבעל טען כי הוא "פגוע נפשית חזק מאד... אני מושפל בוקר צהרים וערב, כל הזמן שתקתי עד שעו"ס נכנסה לענין, חצי שנה שאין יחסי אישות, היתה אומרת אתה עבד, רק קללות וצעקות, זה התחיל לפני כשבע שנים הלכנו לרב המקומי הרב [ע'], לא נתנה לי עונתה, אמרה לך לזונות, התלוננה שאיימתי עליה ברצח, לקחו האקדח, הייתי עצור 4 שעות, עשו לי חקירה וראו שאין לי עבר פלילי,... ולאחר מכן הגישה תלונה שאיימתי עליה ברצח עם סכין, כל הזמן רק קללות מכות והשפלות, מאז שיצאתי מהבית לא חזרתי". מנגד טענה האשה כי אין יחסי אישות רק שלושה חודשים וכי היא מעוניינת בשלו"ב "שלחתי לו אנשים לעשות שלו"ב, גם כשהיינו ברוגז הייתי מוכנה ללכת למקווה ולא רצה, 18 שנה שאנו גרים בבית אמא שלו וזה מאד מלחיץ אותי, הוא כל הזמן מאיים עלי תעופי מפה וכל מיני דברים, טעיתי טעיתי,... שהזמנתי משטרה, אני לא נותנת לו גט, שישכור לי דירה שינסה אותי, אני רוצה שלו"ב בעיקר בשביל הילדים". הבעל סרב לבקשת האשה ועמד על דעתו להתגרש, בטענה שדברי האשה אינם כנים.

גם בדיון שהתקיים ביום ב' באב תשס"ו (27.7.2006) חזרה האשה על טענתה "הייתי במקווה והוא לא רצה, ניסיתי הכל חטאתי עויתי הזמנתי לו משטרה". ב"כ הבעל הגיש לביה"ד מכתב מהרב של [א'] ולפיו הצדדים היו אצלו לצורך ניסיון לשלום בית אך הניסיון לא צלח ושלום הבית החזיק לזמן קצר בלבד, מהחומר שבפנינו עולה כי זו היא גם דעתו של הרב [כ'].

בדיון שהתקיים ביום י"ג בשבט תשס"ז (1.2.2007) התברר לביה"ד כי האשה מסכימה להתגרש אך דורשת את כתובתה. הבעל חזר על טענותיו כי "7 חדשים לפני שפתחתי התיק לא נתנה לי עונתה, כלומר לפני שנה ו7 חדשים, אמרה לי לך [...] נשים אחרות, טפס על הקירות... ואז הבאתי הרב [ע'] ולא הלך בא הרב [כ'] הגענו לשלום בית, בשבוע של השלום בית הזמינה לי משטרה... היו קללות, אמרתי לה נמאס לי הקללות, לא עושה כלום, אמרתי אם תרצחי את עצמך יהיה יותר טוב, ואז הזמינה משטרה ואמרה שאיימתי עליה ברצח, בגלל התלונה הורחקתי מהבית, במשטרה אמרו שאני נקי... אומרת לילדה דברים לא יפים, רומסת הקטנים ולכן אני לא בבית, כי אני לא יכול לשמוע, אמרה לילדה לכי ל[...], הילדה בת 14". האשה הגיבה "הוא היה מדבר אלי ככה, אז הילדים למדו את זה."

בדיון שהתקיים בפני ביה"ד ביום כ"ח באייר תשס"ז (16.5.2007) הבהיר ב"כ הבעל כי "מה שיש ביניהם זה 100,000 ש"ח, אנו מוכנים לתת לה 50,000 ש"ח אנו מבקשים שילדי הצדדים יישארו בחזקת האב". אלא שבשלב זה שבה בה האשה מהסכמתה להתגרש, וטענה "אני אוהבת את בעלי רוצה אותו, הוא חסר לי מאד זה שטוען שהתעצבנתי זה בגלל שהדליק אותי מעצבים, לא קיבלתי מה שראוי לי, בואו תראו את הבית, לא נתן לי ניסיון אחד של שלום בית, אני מבקשת הפניה לייעוץ... אני כבר שנתיים בלעדיו אני מודה ומתוודה שלא התנהגתי כראוי והיום אני מבינה שאתנהג טוב יותר למדתי מהניסיון."

בדיון שהתקיים ביום י"ג באדר א' תשס"ח (19.2.2008) הודיע ב"כ הבעל כי "שוחחנו אני וחברתי בחוץ, דיברנו על הסכמות, הנטייה מהתסקיר שהילדים יישארו בחזקת האבא, הבן הגדול בן 18, הילדה בת 14 נמצאת אצל האב, לגבי הרכוש יש שלד שבנו ביחד, הוסכם שביה"ד ימנה שמאי ששכרו ישולם בשוה, הדירה נמצאת ב[א'], זכויות פנסיוניות 50, 50, אנו מציעים לעשות הגט היום". הבעל ביקש להפחית מזונות בגין הבת שבגרה, וב"כ האשה הסכימה לכך "שימונה שמאי וכן ימונה אקטואר שיחשב זכויות פנסיוניות ושני הצדדים יישאו בשווה בשכר השמאי והאקטואר". ב"כ הבעל השיב "אם יהיה צורך באקטואר נסכים, למרות שאני חושב שאין צורך". כמו כן צוין בפרוטוקול הדיון כי:

"מוסכם שהיום הקובע לגבי זכויות פנסיוניות שתקבל האשה הוא מיום הגשת תביעת הגירושין."

אולם בתום הדיון הודיעה האשה כי היא עומדת על זכותה לכתובה, וב"כ הבעל הודיע כי "כל ההסכמות בטלות אם לא מוותרת על הכתובה."

כך גם בדיון שהתקיים ביום כ"א באדר א' תשס"ח (27.2.2008) טענה האשה "אני לא רוצה להתגרש, אני רוצה את כתובתי". בעוד הבעל טוען כי האשה הינה מורדת ועל כן היא אינה זכאית לכתובתה. בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה "כאשר יגיעו הצדדים להסכמות כולל הכתובה יקבע ביה"ד מועד לגט."

בתאריך ד' במרחשוון תשס"ט (2.11.2008) סגר ביה"ד את תיק הגירושין, ובתאריך כ"ד באב תשע"ב (12.8.2012) שב הבעל והגיש לביה"ד תביעת גירושין נוספת.

בדיון שהתקיים ביום ה' בכסלו התשע"ג (19/11/2012) הודיעה האשה "אני רוצה לגמור, אני רוצה להתגרש... אפילו קשר טלפוני אין, אפילו את הילדים לא ראה, לא הייתי רוצה להתגרש, אבל במצב הזה, אתגרש". ב"כ האשה טענה "הבעל הגיש תביעה כרוכה ועל פי תביעה זו רוצה לנשל אותה מכל זכויותיה, יש להם בית בבניה שלד הרבה שנים, הוא מבקש להעביר לילדים, צריך לפרק הבית ולחלק הבית, וודאי שיש לה חלק בזכויות הפנסיוניות שהוא צבר וכמובן היא רוצה כתובתה, לקחו משכנתאות לבנות הבית". צד הבעל טען כי "הבית נבנה על שטח של הורי הבעל, לא השתתפה בשקל אחד בבית", וב"כ האשה טענה "רק עכשיו בסמוך קיבלתי התיק, אין לי נסח הנכס, אבל גם אם זה של משפחתו, צריך לבדוק על מה שמגיע לה מהבית."

בדיון שהתקיים ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013) ציין ביה"ד כי על פי המלצות התסקיר מיום י"ז סיון תשע"ג 26.5.2013 הילדים [נ'] ו[ב'] יהיו במשמורת האב, וב"כ הבעל ביקש לבטל את פסק הדין הזמני בו חויב האב במזונות ילדיו. ב"כ האשה השיבה כי "אלו מזונות שנאכלו ולכן אם פסק הדין יבוטל הוא יבוטל רטרואקטיבית ולאשה יהיה חוב עצום לביטוח לאומי... ואם בית הדין יבטל המזונות אזי צריך להתייחס למזונות האשה". ביה"ד ציין כי ביום כ"ו בטבת התשע"ג (08/01/2013) הוציא ביה"ד פס"ד זמני למזונות אשה וילדים על סך 1800 ₪ לחודש החל מיום הדיון ה' בכסלו תשע"ג (19.11.2012), וב"כ האשה ביקשה "שבית הדין יקבע מה מזונות האשה ומה מזונות הילדים ואם כבר יבטל, מזונות האשה, יישארו". ב"כ הבעל ביקש שהצדדים ייתגרשו מיידית אך ב"כ האשה השיבה "היתה התחמקות של שנתיים להגיש מסמכים, הוא כרך תביעת הגירושין, אנו רוצים שהכל יוסדר קודם לגט, הוא יתחמק כמו שהתחמק עד היום, אם רוצה גט שיוותר על תביעתו הכרוכה או שנמתין עד שיסתיים הכל ". ביה"ד בירר עם הבעל את הזכויות הכספיות שנצברו על שמו, והבעל השיב "עבדתי 10 שנים באולמי [ה'] כמשגיח כשרות, האולם נסגר, לאחר מכן שנתיים לא עבדתי, עשיתי קורס משגיחי כשרות וסופר סתם והתחלתי לעבוד בבית ספר [ת'] כמשגיח כשרות, עד היום אני עובד שם, באולמי [ה'] לא קיבלתי פיצויים כי העסק קרס, אני מצהיר שמה שיש מהפרדס האשה תקבל חצי... אם יש משהו במטע, אם עבדתי שם מיום הנישואין – תקבל מחצית". עוד צוין בפרוטוקול הדיון כי:

"החלטה

לאחר דין ודברים בין הצדדים וסיוע בית הדין הוסכם בשלב זה בין ב"כ הצדדים:

א. ב"כ הבעל יגיש לבית הדין ולצד השני תוך 15 יום תצהיר של הבעל מגובה במסמכים על זכויותיו הכספיות ממקומות העבודה וכל מקום אחר.

ב. כמו כן מוסכם שימונה שמאי לשום את שווי ערך החלק הבנוי של הדירה ללא הקרקע (השייכת להורי הבעל) והשווי שיוערך יחולק בין הצדדים שווה בשווה בניכוי יתרת חוב המשכנתא.

ג. באשר למשמורת הילדים וביטול מזונות, תינתן החלטה בהקדם."

ב"כ הבעל ביקש כי מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו ע"י הבעל יקוזזו מחלקה של האשה בדירה. ב"כ האשה טענה "האשה לא נהנתה מהנכס, מי שנהנה זה הבעל שגם לא שילם דמי שימוש, יש שם יחידת מגורים". ב"כ הבעל טען כי "בבית זה בכלל לא התגוררו", אך ב"כ האשה טענה כי ניתן היה להשתמש בבית. בסופו של דיון בנושא זה אמר כב' אב ביה"ד כי "הבעל חייב במדור אשתו ולכן תרדו מנושא המשכנתא", וב"כ הבעל הסכים לכך. הבעל טען כי הילדים שוהים אצלו החל מחודש 6.11 "כסף של הילדים לקחה במשך 3 שנים, משכנתא אני משלם 650 ₪" וב"כ הבעל שב וביקש כי מזונות הילדים יבוטלו. ביה"ד שאל את האשה האם היא מאשרת כי בקיץ 2010 חדלו הילדים להתגורר אצלה, כפי הנאמר בתסקיר, והאשה השיבה בחיוב. ובתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיו:

"ד. בית הדין מאמץ את המלצות תסקיר הרווחה הנ"ל.

ה. בית הדין מבטל פסק דין זמני למזונות שניתן ביום כ"ו בטבת תשנ"ג 8.1.2013 ובית הדין יוציא פסק דין למזונות אשה על סך 1000 מהיום.

ו. באשר למזונות ילדים של שנים שעברו ועד להיום, בית הדין יתייחס לכך במסגרת תביעת האשה לכתובה."

בדיון שהתקיים ביום י"ב באלול התשע"ד (07/09/2014) טען ב"כ הבעל כי "המחלוקת בין הצדדים הוא הקטע של השלד כמה שווה וביה"ד אמר שיביאו שמאי,... פנינו לשמאי שיישום את שווי המקרקעין (מציג את השמאות).. זה אומר שהשלד שווה היום 230,000 ₪, כמעט 100% מדויק, אנו עושים הכל ע"מ לקדם, המצב הוא שמשנת 2005 הם לא ביחד ומ-2010... צריך לקבוע גט, ואם יש מחלוקת כתובה צריך לשמוע אבל צריך הוראה של גט, צר לי על האשה הזאת, זה כבר יכול היה להיחתם לפני 6 שנים, אני אומר בצער, הילדים אצלה למרות שעפ"י פסה"ד על הילדים להיות אצל הבעל, ופסה"ד של המזונות צריך להפסיק, זה מכביד, צריך פס"ד שיחתוך את הקשר בין הצדדים, היא לא קידמה מאומה מאז בשום נושא." ב"כ האשה טענה "מעבר לענין השלד יש החלטה של ביה"ד מיום 5/6/13, ההחלטה האחרונה אחרי החלטה קודמת דומה בעניין היחסים שלהם וביה"ד קבע שם בצורה מפורשת שהוא צריך להביא מסמכים שמעידים על הנכסים הכספיים שלו כמו פנסיה, קפ"ג, קרן השתלמות, אני זו שהגשתי בקשות לתיאום דיון ונ"ל גם 5 דיונים לביה"ד... היחיד שלא עשה כלום ולא פנה לביה"ד הוא האיש הזה, הוא לא עשה דבר כי לא רוצה לחלק את נכסיו הכספיים עם האשה מעבר לשלד, אני לא מקבלת את השמאות שהובאה על ידיו אינני יודעת להעריך את השלד וכבודכם לא הביאו החלטה לשלד או גם לקרקע, למיטב ידיעתי יש גם מבנה שנבנה שם ממ"ד של 20 ומשהו מטר, אני צריכה לעיין בזה, ושנית בודאי שאיני יכולה לקבל שמאות שהוגשה ע"י הצד השני אני צריכה לבדוק ע"י שמאות אחרת או שביה"ד יפנה לקבל חוו"ד עפ"י מתווה שיציג לו שמאי נייטרלי, זה עולה כסף אבל אולי יממנו מצד הסיוע המשפטי בד"כ מממנים את זה... ויש גם עניין של הכתובה. בענין השלד אני מבקשת מביה"ד שימנה שמאי מטעמו נייטרלי לשום את הנכס הזה כולל הקרקע, ביה"ד יצטרך לתת דעתו גם לגבי הקרקע והשמאות שתהיה בהפרדה מן הקרקע והשלד הבנוי עליו... מועד הקרע הוא מונח אחר לגמרי הם עדיין נשואים ומבחינתי מועד הקרע עוד לא היה אני מבקשת הזכויות האלו ביום הגט. ב-2005 עזבה את בית המגורים זה לא אומר שהקרע מאותה תקופה, ואין להפסיק את זכותה בזכויות האלו". ב"כ הבעל השיב כי "אין בפני ביה"ד תביעה לכתובה,... היא עזבה הבית בשנת 2005,... מועד העזיבה זה יום הקרע... ולכן עד 2005 כל הצווים אני מוכן אבל משנת 2005 באיזו זכות?"

בסופו של הדיון שב ביה"ד לנושא הגירושין, כדלקמן:

"ביה"ד: זה היה עפ"י תסקיר. כמה שנים הם בנפרד?

ב"כ האשה: 8 שנים.

ביה"ד: יש תקוה לשקם את הבית הזה?

ב"כ אשה: יכול להיות שלא אבל מה זה חשוב הוא הגיש תביעות ותביעות קודמות שבגלל הרכוש הוא לא מוכן להתגרש הדרך היחידה להבטיח זה הגט, הוא צריך לקדם.

ביה"ד: אין תקוה לשלו"ב אבל היא צריכה לדאוג לעצמה כלכלית שמענו את הטענה, השאלה אם למשוך את הגט בשביל זה ברגע שאין סיכוי לשלו"ב.

ב"כ האשה: הכל תלוי בו כפי שראיתם, שיביא הכל ונעשה חשבון ותוך ימים ספורים יתגרשו.

ביה"ד: מה סך הכתובה?

ב"כ האשה: נ"ל 30,000 ₪.

ביה"ד: בקופת הגמל ב[ה'] ובגני [א'] לא מדובר הרבה.

ב"כ האשה: אבל יש מסמך מ-2006 שלקחו 1500 ₪ לחודש כפול 10 שנים. אני חייבת להניח שהכל התנהל עפ"י חוק, איך אני יכולה להניח אחרת שלא קיבל? ועד 2005 עוד יכלו להוציא כספים.
...
ב"כ האשה: אמרתי שהוא הוביל את התביעה ככרוכה לכן צריך לתבוע את תביעת הגירושין לרכוש וכל זמן שהוא לא סידר את העניינים הרכושיים, א"א לקבוע מועד לגט."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"על ב"כ האשה להגיש לביה"ד תוך 7 ימים בקשה לצווים למקומות שיש בהם זכויות כספיות של הבעל.

על ב"כ הבעל להגיש סיכומים לביה"ד ולצד השני תוך 45 ימים בנושא מועד הקרע ובנושא הקרקע ובנושא פטור הבעל מהכתובה.

לאחר מכן ב"כ האשה יגיש לביה"ד ולצד השני סיכומים כנ"ל.

לאחר שיתקבלו כל המסמכים מהמקומות הרלוונטיים שהוצא צו כנ"ל, ביה"ד ימנה שמאי שיישום את הנכס."

סיכומי הצדדים התקבלו בביה"ד. סיכומי הבעל התקבלו ביום כ' באדר תשע"ה (11.3.2015), סיכומי האשה התקבלו ביום ט' באייר תשע"ה (28.4.2015).

בסיכומיו טוען הבעל כי יחסי הצדדים עלו על שרטון עקב התנהגותה האלימה, פיזית ומילולית, של האשה כנגד הבעל והילדים, כמו גם עקב סירובה של האשה לחיות עם הבעל חיי אישות. עוד טוען הבעל כי האשה הגישה נגדו תלונת שווא במשטרה ולפיה הוא איים עליה בסכין. בשל מכלול הטענות האלה סבור הבעל כי האשה הינה מורדת ועוברת על דת יהודית ועל כן היא אינה זכאית לכתובתה. ב"כ הבעל טוען כי היות והצדדים חיים בפירוד משנת 2005, וכי גם האשה טענה בכתב תביעתה לכתובה משנת 2007 כי "מסגרת הנישואין התפרקה לחלוטין ללא כל סיכוי או תקווה לשיקומה". הרי שיש לקבוע כי מועד הקרע היה "לכל המאוחר בשנת 2005". עוד טוען ב"כ הבעל כי הבית נבנה על קרקע שהינה בבעלות הוריו, וכי רק לשם קבלת משכנתא צירף הבעל את האשה לחוזה הפיתוח שנחתם עם מנהל מקרקעי ישראל. תקופת חוזה הפיתוח הייתה ל3 שנים והסתיימה בתאריך 1.11.98. לאור זאת טוען ב"כ הבעל כי:

אין ומעולם לא הייתה מחלוקת כי לתובעת אין כל זכות ו/או חלק בקרקע עליה נבנה שלד הבית ולכל היותר זכאית התובעת למחצית שוויו של השלד בלבד (ולרבות האמור בסעיף 13.1 לכתב ההגנה), בקיזוז התשלומים ששילם התובע כל השנים לבדו בעבור המשכנתא.

לבסוף טוען הבעל כי יש לחייב את האשה להשיב לו את דמי המזונות אותם שילם למן היום בו עברו כל הקטנים להתגורר אצלו (במהלך שנת 2010) ועד ליום כ"ז בסיון תשע"ג (5.6.2013).

לטענת האשה בסיכומיה היא סולקה מבית הצדדים ע"י הבעל, והבעל לא הוכיח כל עילה שיש בה כדי לשלול מהאשה את זכיותיה הממוניות או את חיוביה כלפיו. מסיבות אלו טוענת האשה גם כי יש לקבוע את מועד הקרע כיום גירושיהם של הצדדים. עוד טוענת האשה כי התיקון לחוק יחסי ממון על פיו ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים נעשה רק בשנת 2009 ואינו רלוונטי למועד עזיבת האשה את הבית שהיה בשנת 2005. עוד טוענת ב"כ האשה כי הצדדים חתמו במשותף על הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, ואף נטלו במשותף משכנתא לצורך בניית הבית. על כן טוענת האשה כי יש לחלוק בחלקים שווים בין הצדדים הן את הבית והן את הקרקע עליו הוא נבנה. עוד טוענת האשה כי אין לקזז מחלקה את תשלומי המשכנתא בהם נשא הבעל לבדו, שכן הבעל אינו משלם לאשה את מדורה ומונע ממנה את הגישה למקרקעין שהינם גם בבעלותה. עוד תובעת האשה כי ביה"ד ימנה אקטואר לשם ברור זכיותיה הכספיות של האשה בנכסים אשר נצברו ע"ש הבעל, וכי ביה"ד יחייב את הבעל במלוא כתובתה של האשה אשר עומדת ע"ס 300,000 ₪. האשה טוענת כי יש לדחות את תביעתו של הבעל להשבת דמי מזונות הן משום שבפועל היה זה המל"ל ששילם לאשה את מזונות הילדים, דמי המזונות ששולמו לאשה טרם שהילדים עברו אל אביהם היו נמוכים, מעבר הילדים לבית האב נעשה בניגוד להחלטת ביה"ד כי המשמורת תהיה בידי האם, הילדים לא עברו לבית האב אלא לפנימייה, וסכום המזונות ששולם הספיק לאירוחם בחופשות, ולבסוף בשל העובדה כי האשה עצמה הייתה זכאית למזונות אשר לא נפסקו לה. עוד טוענת האשה כי שני הקטינים הינם בני 17 וכי הם שוהים בפנימייה ועל כן אין לקבוע כי הבעל יהיה הורה משמורן.

נדון במכלול התביעות, אחת לאחת.

פסיקת ההלכה והכרעת הדין
א. הצדדים מורדים זב"ז
בפרשה העגומה שלפנינו חיים הצדדים בפירוד ארוך עד מאוד, זה קרוב לעשר שנים. הבעל הגיש שתי תביעות לגירושין, והגם שבתחילה האשה עמדה על רצונה בשלום בית ועל אי רצונה בגירושין, הרי שבשלב מאוחר יותר, עוד טרם נסגר ע"י בית הדין תיק הגירושין הראשון אשר נפתח ע"י הבעל, הביעה האשה את הסכמתה להתגרש. כך גם למן ראשית תביעתו השנייה של הבעל, תביעה שהוגשה בתאריך כ"ד באב תשע"ב (12.8.2012) ודיון ראשון בה התקיים ביום ה' בכסלו התשע"ג (19/11/2012), הביעה האשה את רצונה להתגרש. הצדדים לא התגרשו בפועל אך בשל מחלוקות בעניינים הקשורים לזכויות הממוניות המגיעות לאשה, וכפי שהטיבה לבטא זאת ב"כ האשה בדיון שהתקיים ביום י"ב באלול התשע"ד (07/09/2014), בו נשאלה:

"ביה"ד: זה היה עפ"י תסקיר. כמה שנים הם בנפרד?

ב"כ האשה: 8 שנים.

ביה"ד: יש תקוה לשקם את הבית הזה?

ב"כ אשה: יכול להיות שלא אבל מה זה חשוב הוא הגיש תביעות ותביעות קודמות שבגלל הרכוש הוא לא מוכן להתגרש הדרך היחידה להבטיח זה הגט, הוא צריך לקדם.

ביה"ד: אין תקוה לשלו"ב אבל היא צריכה לדאוג לעצמה כלכלית שמענו את הטענה, השאלה אם למשוך את הגט בשביל זה ברגע שאין סיכוי לשלו"ב.

ב"כ האשה: הכול תלוי בו כפי שראיתם, שיביא הכל ונעשה חשבון ותוך ימים ספורים יתגרשו."

במצב עניינים שכזה ברור הוא ששני הצדדים אינם רוצים עוד זב"ז, וכפי שבררתי כבר במספר רב של פסקי דין (ראה לדוג' פס"ד בתיק מס' 292973/1) אין מנוס מלהחיל עליהם את דינו של ר' ירוחם בשם רבו ה"ר אברהם בן אשמעאל, ולפסוק כי האשה חייבת לקבל את גיטה, וכי היא אינה זכאית אלא לעיקר כתובתה.

אציין ואעיר כי אם נקבל את טענות הבעל כי האשה הגישה נגדו תלונת שווא על ניסיון לרצח וכי בשל תלונה זו הוא אף נעצר למספר שעות ונשקו נלקח ממנו, ייתכן ויש בכך בכדי להפסיד את האשה גם את עיקר כתובתה, וכפי שפסקו בעניין זה חברי ביה"ד הרבני הגדול (תיק מספר: 812600/1) בהרכב הרבנים הגאונים הרב ציון בוארון, הרב ציון אלגרבלי והרב בנימין בארי, שם העלו בדעת הרוב (הרבנים בוארון ואלגרבלי):

"באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה משא"כ בנידונינו שהאשה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מ"מ היא לא מידתית,... וכן כנימוק נוסף להפסד כתובה יש להוכיח מדין משיאתו שם רע בשכניו שמפסידה כתובתה, וק"ו בנידונינו שבתלונה שווא על הטרדה מינית, גרמה לו בושת פנים ברשויות. ובעקבות הפרסום ברשויות מתפרסם אצל אחרים בבחינת אוזניים לכותל, ועיין במהריק"ש סי' קט"ז בנושא אישה שקנתה סם רעיל וגמרה בדעתה להאכילו לבעלה ולא יצא זממה שיש להפסידה כתובתה ללא התראה. וכן עיין בספר גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ד' סי' א' בנידון אשה שעושה כשפים לבעלה ומשקה אותו משקה העשוי משחיקת אבן מסוימת שסגולתה למצוא חן וחסד בפניו והבעל נפל למשכב וחלה כתוצאה מכך שיש להפסידה כתובתה אם תמשיך בכך מאחר ועל העבר אי אפשר להפסידה כתובה היות והייתה לה כוונה טובה משא"כ להבא וזאת אפילו ללא התראה כפי שעולה מתשובת מהרקי"ש הנ"ל ודון מיניה ואוקי באתרין שכל שהמעשה חמור יש להפסיד האשה ללא התראה."

אולם בנד"ד לא הרים הבעל את הנטל הנדרש לשם הוכחת טענתו על תלונת שווא, לא הוצג כל מסמך המאמת זאת, וגם מדברי האשה כי טעתה בהגשת התלונה אין הכרע האם טעתה בכך שהגישה תלונה שאינה מוצדקת, או שמא הייתה זו תלונה מוצדקת והטעות נובעת מכך שכעת היא סבורה שהתנהגויות שכאלה אינן צריכות להגיע לפתחה של המשטרה. ועל כן אינני מוצא בטענה זו צידוק להפסיד את האשה גם את עיקר כתובתה.

ב. מועד הקרע
עתה, נבואה לדון במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בעניין קביעת מועד הקרע. לדעת ב"כ הבעל יש לקבוע את מועד הקרע כיום בו הופרדו מגוריהם של הצדדים, בעוד שלטענת ב"כ האשה יש להעמיד את מועד הקרע על היום בו יתגרשו הצדדים בפועל, ועד ליום זה יש לזכות את האשה בכל רכוש שייצבר ע"י הבעל. בבסיס המחלוקת עומד תיקון 4 לחוק יחסי ממון, תיקון שנערך בשנת התשס"ט ולפיו:

"5א. (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

(1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

(א) הליך להתרת נישואין;

(ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11;

(2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג.
...
8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1) ...
(2) ...
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."

מלשונו של תיקון זה לחוק עולה כי המחוקק ביקש לגבש אמות מידה מהותיות על פיהן יקבע האם יש לשתף את נכסי בני הזוג, ולחלקם ביניהם בחלקים שווים, למרות היותם פרי מאמציו ומעשיו של אחד מהם. כך לדוגמא קבע כבוד השופט צבי ויצמן (תמ"ש 3591/02):

"בתי המשפט בפסיקותיהם החלו לגבש כללים לגבי הנסיבות בהם יוקדם מועד הקרע ויקבע בנקודת זמן המוקדמת למועד פקיעת הנישואין. כך נקבע שעל בית המשפט לבחון בין השאר מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו", מהו המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפקיד רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית ללא קשר לבן הזוג האחר, האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן וכיוצ"ב... לדידי אני סבור כי בכל הקשור לקביעת מועד הקרע יש לתת דגש ומשקל יתר להיבטים הכלכליים בחיי בני הזוג וליתן את הדעת ומירב שימת הלב לנסיבות דוגמת הפרדת חשבונות בנק בעקבות סכסוך בין בני הזוג. ביצוע רכישות משמעותיות של נכסים באופן עצמאי מבלי לידע את בן הזוג השני וכיוצ"ב. ביהמ"ש יברר, אפוא מהי נקודת הזמן בה החלו בני הזוג לנהוג בנכסיהם מנהג שלי שלי, שלך שלך."

כך גם נכתב ע"י השופט סארי ג'יוסי (תמ"ש 3011־07):

"נראה אם כן כי המחוקק ביקש לאמץ מבחן מהותי המתמקד בטיב הקשר בין בני הזוג וייחס משקל משמעותי לקיום חיי זוגיות – אורח חיים תקין ושלום בין בני הזוג, לעומת מבחן טכני של מועד הגירושין או חיים תחת קורת גג אחת."

נראה כי גישה זו ראשיתה בפסיקה אשר זה זמן רב שמה דגש על הצורך בקיומם של חיי שיתוף וכוונת שיתוף בכדי ליצור שיתוף בנכסים. כך לדוגמא נפסק מפיו של הנשיא (כתוארו אז) שמגר בפרשת בבלי (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין, פ"ד מח (2), 221):

"בני הזוג החיים בצוותא, ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת."

כך גם נקבע בפרשת לידאי (ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פ"ד מו (1) 602, 613) מפיה של כב' השופטת נתניהו:

"ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף. אך בענייננו נקבע, בצדק, מועד הגשת התביעה כמועד הקובע. אז נתנה המשיבה ביטוי מפורש לרצונה להפסיק את השיתוף, שקיומו תלוי ברצונם של שני הצדדים. המערער לא התנגד לכך. הוא רק חלק על הכללתם של חלק מהנכסים בחזקת השיתוף."

וראה כל זה גם בלשונו של אב"ד ת"א כב' הרב אחיעזר עמרני שליט"א (תיק מס' 322313/4):

"באופן כללי ברירת המחדל היא שמועד הקרע הינו במועד סדור הגט. אלא שיש חריגים היוצאים מן הכלל. טיבו של קרע, שקודם לו החלשת וניוון המיתרים – היוצרים את הקשר – עד ליצירת הקרע.

לעתים, עולה ארוכה ומרפא לניוון זה ואינו מגיע לכלל קרע ואף אם החל להקרע יכול שמתאחה.

לעתים, הניוון הינו סופני ולא ניתן לריפוי והקרע אינו ניתן לאיחוי. ופעמים, הינו מיידי באופן שלא ניתן להשבה ולאיחוי.

על כן במקרים כאלו יש לשקול אם להקדים את מועד הקרע טרם מועד סידור הגט, אך לא ניתן לקבוע מסמרות במועד מסוים, לפי שכל ענין וענין נדון בפני עצמו ולא הרי קרע זה כהרי קרע זה..."

בדרך זו דרך גם בית הדין האזורי בנתניה בתיק 275858/11:

"במילים פשוטות, נראה שיש כאן קו אחד, אחיד וארוך, של חוסר אמון וחשדנות הדדית כבר משנת 2003. הנסיונות לבנות אמון הדדי היו נסיונות נפל שלא החזיקו מעמד, ולא היה בהם כדי לשנות את הקו הזה לכיוון אחר – לכיוון חיובי יציב וממושך... ומשכך אין לי מנוס אלא לקבוע את מועד הקרע לתחילתו של הסכסוך הזה – קרי לתחילתם של הליכי הגירושין."

אוסיף כי גישה זו של המחוקק ולפיה שיתוף נכסי בני הזוג אינו בבחינת גזירה שאין להרהר אחריה והוא אינו מתקיים אלא במקום בו יש לראות את בני הזוג כמי שמתכוונים לשתף זא"ז בפירות עמלם בוודאי הינה קרובה יותר לדעת ההלכה המסורה לנו מדור דור ולפיה כדי שבן זוג יקבל זכות קניינית על פירות עמלו של בן זוגו נדרשת לכל הפחות אומדנא ברורה על כך שבן הזוג ה'מקנה' אכן התכוון להקנות, וכלשונו של כב' הגר"ש דיכובסקי אשר השתית את שיתוף הנכסים בין בני הזוג על אומדנא בכוונת הצדדים בהתנהלותם הכלכלית, וכלשונו בנוגע לפס"ד בבלי (תחומין יח עמ' 29-30):

"מפסק דין זה ואילך נוצרה אפוא אומדנא ביחס לרכוש, שמחציתו שייכת לאשה. דומני, שעם מסקנה זו יכולים בתי הדין הרבניים להסכים.
...
הרי שכל הזוגות... יודעים... וכל הנכסים שנרכשו על ידם בתקופת הנישואין נרכשו על דעת כן... נכון יהיה לומר, שלגבי רוב הזוגות הנשואים, אין קושי הלכתי בקביעת "איזון המשאבים" עקב האומדנא הנ"ל."

ויש עוד להאריך ולבאר הרבה סוגיא גדולה זו, אך אין כאן המקום להרחיבה, ובמקו"א עוד נדון בעז"ה בדבר.

סוף דבר, בנדון שבפנינו הבעל הגיש את תביעת הגירושין הראשונה שלו בתאריך ז' בכסלו תשס"ו (8.12.2005), ומזה קרוב לעשר שנים הצדדים חיים בנפרד, ואף שתביעת הגירושין הראשונה נסגרה ע"י ביה"ד, אין בסגירה זו כדי להעיד על שינוי כלשהו במצבם הזוגי של הצדדים או על איחוי הקרע ביניהם, ולמעשה הסיבה היחידה בשלה לא התגרשו הצדדים לפנים שנים רבות אינה נעוצה אלא במחלוקות הנוגעות לענייני הרכוש והזכויות הממוניות, ועל כן אינני רואה מנוס מלקבוע את מועד הקרע כיום בו הגיש הבעל את תביעת הגירושין הראשונה שלו, ז' בכסלו תשס"ו (8.12.2005).

ב"כ האשה טענה כי לא ניתן להחיל על הצדדים את התיקון לחוק שכן התיקון לחוק נעשה רק בשנת 2009 ואינו רלוונטי למועד עזיבת האשה את הבית שהיה בשנת 2005. אולם אין בידי לקבל טענה זו, עוד טרם התיקון הקנה המחוקק (סעיף 8 (3) לחוק יחסי ממון) ליושבי על מדין את הסמכות להקדים את המועד הקובע לאיזון, וכפי שכבר ציין ביה"ד הרבני הגדול בפס"ד (תיק מס' 3369-21-2) מיום ד' שבט התשס"ז (23/01/2007), בו נקבע כי:

"מועד איזון המשאבים

ביה"ד האזורי קבל את דעתו של פרופ' פרימר לקבוע את מועד איזון המשאבים ליום 7.6.04, שהוא מועד הקרע בין הצדדים. מאז אותו מועד שבו הוגשה תביעת הגירושין, חדלו הצדדים מלהיות נשואים דה-פקטו, אע"פ שהגט סודר מאוחר יותר. סעיף 8 (3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, מקנה סמכות לקביעת מועד האיזון לאו דוקא בעת פקיעת הנישואין, ובתי המשפט גם נוהגים כך למעשה, וכך ראוי לנהוג כאן."

כך נקבע גם בבג"ץ 2642/08 פלונית נ' כב' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסק דין מיום 08/04/2008:

"בהקשר לסעיף 8 לחוק יחסי ממון קבע בית הדין האזורי כי אכן "ברירת המחדל" היא שמועד האיזון הוא מועד הגירושין אלא שיש חריגים לכך ו"כל ענין וענין נדון בפני עצמו ולא הרי קרע זה כהרי קרע זה". עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף 8 בבית משפט זה לפיה "סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פסקה 12 (טרם פורסם, 13.12.2006) ) והשופט רובינשטיין אף קבע כי "בכל הנוגע להסדר איזון משאבים הותיר המחוקק שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט (סעיפים 8-6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973) " (בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט (4) 614, 619 ז (2005) )...

...הנה כי כן, בית משפט – ובענייננו בית הדין – רשאי בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לקבוע מועד איזון מוקדם ממועד פקיעת הנישואין כאשר כל מקרה נבחן לגופו."

לאור האמור יש לענ"ד לקבוע את מועד הקרע כיום בו הגיש הבעל את תביעת הגירושין הראשונה שלו בתאריך 8.12.05.

ג. הבית והקרקע שעליו
לטענת הבעל הבית נבנה בשטח היחידה המשקית של הוריו, אשר העבירו אליו את השימוש בשטח. לטענתו כאשר הוא ביקש לבנות את הבית על גבי הקרקע, ומשהוא נזקק לשם כך לנטילת משכנתא מהבנק, התנה הבנק את מתן המשכנתא בכך שהקרקע תהיה רשומה ברשות מקרקעי ישראל ע"ש שני בני הזוג. הבעל צרף לסיכומיו העתק מהסכם פיתוח מהוון שנחתם בין הצדדים לבין רמ"י בתאריך 31.10.96, ובו נרשמו שני הצדדים שלפנינו כבעלים שווי זכויות בקרקע. על כן, לטענת הבעל, "אין ומעולם לא הייתה מחלוקת כי לתובעת אין כל זכות ו/או חלק בקרקע עליה נבנה שלד הבית, ולכל היותר זכאית התובעת למחצית שוויו של השלד בלבד, בקיזוז התשלומים ששילם התובע כל השנים לבדו בעבור המשכנתא."

מאידך טוענת האשה לזכויות שוות לאלו של הבעל, הן בקרקע והן במבנה שעליה. לטענתה מהסכם הפיתוח שנחתם עם רמ"י עולה כי הצדדים "במשותף רכשו במהלך נישואיהם מרמ"י "זכויות חכירה על המגרש" קרי זכויות חכירה על הקרקע – זכויות במקרקעין." כמו כן לטענתה, על פי הפסיקה והחוק, אין להפריד בין המקרקעין למחובר להם. כמו כן טוענת האשה כי אין לקזז מחלקה בבית את תשלומי המשכנתא בהן נשא הבעל לבדו, שכן הבעל אינו משלם לאשה את מדורה, מונע ממנה את הגישה למקרקעין שהינם גם בבעלותה ומעכב את פירוק השיתוף במקרקעין.

והנה ביה"ד כבר נתן את החלטתו בנושא זה במהלך הדיון שהתקיים ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013), ובו קבע ביה"ד כי:

"ב. כמו כן מוסכם שימונה שמאי לשום את שווי ערך החלק הבנוי של הדירה ללא הקרקע (השייכת להורי הבעל) והשווי שיוערך יחולק בין הצדדים שווה בשווה בניכוי יתרת חוב המשכנתא."

איש לא הגיש ערעור על החלטה זו והיא עומדת בתוקפה, אך מאחר ושני הצדדים לא הזכירו בסיכומיהם את ההחלטה הזו, וכאמור לעיל שניהם שבו והעלו את טענותיהם בנושא, אמרתי לפרוש את השמלה ולבאר את הדברים, למען יהיו ברורים ובעז"ה גם מתיישבים על הלב.

והנה כבר הרחבתי בפס"ד אחר (תיק מס' 256859/7) במחלוקת פוסקים בשאלה האם יש לחלק נכסים על פי אופן רישומם ברשויות או על פי מידת ההשקעה שכל צד השקיע בנכס, ואחר שהרחבתי במקור דין זה בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, השו"ע ונו"כ העליתי שכאשר אין טעמים המורים שהרישום לא נעשה על דעת לחלוק את הנכס על פיו (אם וכאשר יצטרכו לעשות כן) אלא אך לשם כבוד או לשם מימוש כל תוצאה אחרת הרי שיש ללכת אחר הרישום ולחוק את הנכס כפי המובא בו. וע"ש שציינתי שכן מצינו שעשו מעשה רבותינו הפוסקים במקרים שבאו לפניהם.

ב"שארית יוסף" (סי' עה) דן באשה שבעלה נתן מעות בעד הבית "וציוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה, אבל בערכאות אינו כתוב רק שהיא קנתה הבית מפלוני", והסתפק שם אם נדון בה שקנתה היא הבית כפי שכתוב בערכאות או כפי האמת שבעלה נתן המעות ונתן לה במתנה או שנאמר שהבעל לא התכוון לתת לה ולא כתב אלא להבריח מבעלי חובו, שהיות וכתוב שהמוכר מכר לאשה לא יוכלו בע"ח של הבעל לגבות מהבית, [משא"כ אילו היה כותב שהבעל קנה ונתן לאשתו דאז בע"ח טורפים מהמתנה שנתן הבעל לאשתו]. והעלה שהבית שלה אך לא יהיה בחזקתה יותר מנכסי מלוג שהפירות לבעלה. ומשמע מדבריו דלדעתו דע"ל הבית שייך לאשה אך גם אין לו דין מתנה שהבעל לא אוכל פירות, והנראה דדעתו ז"ל ללכת לגמרי בתר מה שנכתב בערכאות וכאילו נתן לה אחר את הבית, ולמרות שאנו יודעים את האמת וגם היא מודה בה שהבעל הוא שנתן את המעות למוכר, מ"מ היות וכתב שהמוכר מכר לאשה חשבינן ליה כנותן מתנה לאשתו על מנת שיאכל פירות, ועל כן אוכלם. ולדברינו אלה עולה שאזלינן לגמרי אחר הכתוב בשטר שבערכאות, וצ"ל שמאחר ואין הוכחה שלא התכוון לתת לה אמרינן שנתן לה על פי מה שכתוב בשטר.

וכן הבין גם המהרש"ם (חלק ה סימן לח) בדבריו של השארית יוסף, שלא כתב את החשש להברחה אלא כסניף בעלמא, וכל"ה:

"ובאמת מ"ש דלהבריח עשה ודוקא היכי דב"ח חוזר וגובה ממנה ל"א כן לפ"ז יש לבטל בזה"ז כל המתנה דידוע בזה"ז בנימוסיהם אין הב"ח חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע ע"ש הלוקח, אבל כפי הנראה ד"ז כתב רק לסניף ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח, וראי' ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוע"ב גבי ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה קודם נישואין כתבתינהו לברתה אינסבא ואיגרשה אתאי לקמי' דר"נ וקרעי' לשטרא משום דס"ל שטר מברחת הוא דאפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ומסיק דדוקא בכתבה כל נכסי' ולא שיירא כלל, אבל במקצת קנתה שפיר ולא תלינן בהברחה, ולשי' רש"י גם בכולה דוקא בהודיעה לעדים דלהברחה עושה כן, ולשי' התוס' כיון דגלתה דעתה סגי, וע"ש בר"ן בשם רי"ן מג"ש דכל דאמרה בעינא לאנסובי הוי אומדנא דמוכח דלהבריח עשתה וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל לא תלינן בהברחה ואפי' אי נימא דגם בזה איכא אומדנא היינו בנתן כל נכסי' ולא שייר כלום."

ומשמע מדבריו דרק במקום שהבעל גילה דעתו שאינו נותן אלא להברחה או שנתן כל נכסיו דיש אומדנא ברורה שלא עשה כן אלא כדי להבריח, רק אז מבטלים את השטר.

וכ"כ ה"בית יצחק" (חחו"מ סי' עב) דבמקום שהבעל רשם את הדירה על שמו וע"ש האשה אזלינן בתר הרישום, בין לדעת הסמ"ע ובין לדעת הש"ך, וכלשונו ז"ל:

"דכיון דהלוקח חותם הבקשה לגעריכט לעשות האינטאבוליטיאן כשהבית נכתב ע"ש האיש והאשה על כרחך חתמו שניהם, א"כ הוי חתימת הבעל כהודאה שחצי הבית שלה או כמתנה, וא"כ הוה שלה. ודוקא כשנכתב השטר בלא ידיעת הבעל אמרינן כיון שנושאת ונותנת כתבה השטר על שמה, וכו' כמו שכתב הסמ"ע (סק"ה). אך הש"ך כתב (סק"ז) דהרשב"א חולק וכו' ולפענ"ד דהטאבעלע ע"ש האשה גם הרשב"א יודה דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר ע"ש האשה, דלמא לא תרצה להחזיר לו השטר, אך שסמך עצמו על זה שעפ"י דין תורה יכופו אותה להחזיר לו השטר או השדה וכו' משא"כ בטאבעלע הנעשה בנימוסיהם והבית דין לא יהיה בידם לכופם, על כרחך נתכוון למתנה גמורה."

וככל האמור העלו להלכה ולמעשה גם חברי בית הדין הרבני הגדול הרבנים הגאונים הדאיה, בן מנחם והדס (פסקי דין רבניים ח"ג עמ' 75):

"וטעם דברינו הקודמים שאין יסוד לטענותיו של הבעל שמן הדין היתה צריכה לחזור לו הרכוש שרשם על שמה, דלא רשם בשבילה רק כשתהא אצלו ולא כשתעזוב אותו ויתגרשו, היינו, משום שאחר שרשם על שמה בטאבו ולא התנה שום תנאים ע״ז בנתינתו ולא פורש שום דבר ע״ז בשטר שבטאבו, היא מוחזקת בזה והוי שלה ומה שנתן לה משלו יש שזכותה בזה עוד יותר גדול ממה שאחרים היו נותנים לה וכדין הבעל שנתן מתנה לאשתו, ועיין בספר שו״ת שארית יוסף סי׳ ע״ה דדן באשה שיש לה בית וכו' וכל השו״ט בדבריו שם אם הבית שעל שמה בערכאות הוא בדין נ״מ והפירות של הבעל כיון שבערכאות כתוב דקנתה מאחר, או כיון דלפי האמת זה הי׳ במעותיו של הבעל הוי כאילו נתן לה הוא מתנה ואין הבעל אוכל פירות, וכן דן מטעם זה לענין אם מכרה אם קיים או שהבעל מוציא מיד הלקוחות ע״ש. אבל זה נראה ודאי שכיון שכתוב בערכאות על שמה אף שידוע שנקנה במעותיו של הבעל הוי שלה. וכו' ואין בכח החשש לבטל מה שרשום על שמה בערכאות, ובנ״ד חשש הברחה אין וכו' וכל טענתו כאן דנתן לה רק לכשיהי׳ שלום בינם נראה ברור דמאחר שרשום על שמה בטאבו בלי שום תנאי וכל ענין הסכסוך שבינם נתהווה אח״כ שאין בכח טענתו לשנות ממה שבחזקתה בכח הטאבו."

וכן הוא בפס"ד של חברי ביה"ד הרבני הגדול הרבנים הגאונים אלישיב, עבודי וגולדשמיט (פד"ר ח"ו עמ' 264) שגם הם עמדו על כך שכל עוד אין מקום לתלות בטעמים אחרים יש ללכת אחר הרישום, וכל"ה:

"והנה זה פשוט בבעל הנותן מתנה לאשתו בודאי קנתה, ואין בידו לטעון טענת הברחה או כיוצ"ב. המחלוקת של הראשונים היא בבעל שקנה בית מכספו והשטר כתב בשם אשתו ופליגי בהכי אם יש בזה דין הקנאה לאשתו וזכתה בנכס מדין זכין לאדם שלא בפניו או לא, ובזה מיירי הסוגיא דב"ק דלוקח שדה בשם ר"ג, ובכה"ג סובר הרמב"ן וסה"ת דמכיון דאיכא למימר לפנחיא בעלמא כתב הכי, הרי אין לראות בזה מעשה זכיה כלל, שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה.

ולפי"ז בע"כ עלינו לומר דהרא"ש הסובר בתשו' כלל צ"ו (וכ"כ בחידושיו וכנ"ל) דבכה"ג דרי"ג קנה חבירו ורואים בזה זכיה למי שכתב בשמו, הרי הוא הדין בבעל שקנה בית וכתב השטר בשם אשתו שקנתה אשתו, וכ"כ בתומים סי' ס"ב סק"ה דד"ז במחלוקת שנויה של הרא"ש ובעה"ת והעלה דמספק אין להוציא מיד האשה ע"ש, ולפי מש"ל, הרבה ראשונים הם העומדים בשיטת הרא"ש וס"ל כוותיה.

ובערוך השלחן סי' ס"ב אות ו' כתוב: כבר בארנו דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד.

והנה אף לפי דבריו זה שייך רק בדבר של קנין בעלות, אשר בזה יש לדון שמפני טעמים שונים הי' מעונין לרשום את הנכסים בשמה, אך לא כן בנ"ד שהענין הוא בחוזה של שכירות, שלא שייך בזה ענין הברחה וכיוצ"ב. אכן יש גם לומר, דדוקא בדירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע"ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה, שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות, משא"כ בחוזה של שכירות שהבעל כתב בחוזה שם אשתו, שעצם הזכי' בזכות הגנת הדייר יש למי שהוא דר בפועל ומשלם שכ"ד אף כשאין בידו חוזה שכירות, ולכן י"ל דאין לבנות יסוד על כתב חוזה שכירות ולראות בזה כאילו הוא נתן בזה מתנה לאשתו."

וע"ע במה שכתבו בתוקפו של הרישום בטאבו חברי ביה"ד הרבני הגדול הרבנים הגאונים ניסים, אלישיב, וז'ולטי (פד"ר ו, 382):

"לפי"ז הרי יש לדון דהוא הדין בנוגע להעברת נכסי דלא ניידי שאינם יוצאים מרשות לרשות אלא ע"י רישום בטאבו, דיש בזה משום תיקון ונעילת דלת בפני הרמאים, שאלולי כן הרי בידי כל אחד למכור נכסיו לכמה בני אדם ולהחליף את מכירתו עשרת מונים, ובזה וכיוצ"ב כולי עלמא מודו דדינא דמלכותא דינא, ויש לפי זה תוקף לרישום במשרדי האחוזה, ויש בזה משום מעשה קנין."

וכן הוא גם בפד"ר יא' (עמ' 122) בביה"ד האזורי בת"א בהרכב הרבנים צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי, וכלשונו של הרב צימבליסט:

"אף שרוב כספי הדירה שולמו ע״י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה וכפי שניתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ״מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת ה״תומים״ בסי׳ ס״ב סק"ה, וכאשר העלו בפס״ד מבי"ד הגדול שבכרך ו׳ עמ׳ 264.

גם לדברי ערוך השלחן סי' ס"ב אות ו' דבזמננו אין שום ראי' מה שנכתבו קרקעות ע"ש וכו', מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להם, לכן צריכים הדיינים להיות מתונים בזה מאוד. מ"מ נראה שעכ"פ יש ספק שמא נתכוונה למתנה, וממילא אין להוציא ממנו. ומה שטען ב"כ האשה בסיכומיו שנאלצו לרשום על שם הבעל כדי לקבל משכנתא בתכנית זוגות צעירים, הנה ב"כ הבעל מכחישו באמרו: להד"ם! הדירה נרכשה מקבלן פרטי ולא במסגרת זוגות צעירים."

הא קמן דגם הם סברו שכאשר אין לחוש שהדירה נרשמה על שם א' הצדדים רק לשם כבוד וכד' יש ללכת אחר הרישום, ועיין בכעין זה שם גם בעמ' 253 וכן פד"ר חי"ד (עמ' 22) וחט"ז (עמ' 249). ועיין גם בדברי חד מיוחד שבחכמי אר"ץ הגר"צ חוצין זצוקללה"ה בשו"ת צדקה ומשפט (חלק אבה"ע סימן כט) ובדברי המהדיר (שם) הגר"מ לופז חב"ד הרבני בת"א שציין כדלקמן:

"ונראה שבזמנינו שנוהגים במתכווין לרשום את הדירה ע"ש שני בני הזוג, הרישום בוודאי יקבע שהדירה שייכת לשניהם ואף אם השני לא שילם עבורה הרי הראשון נתן לו חלקו במתנה וכן מוכח מתשובת חת"ס חו"מ סימן קמב בנידון בעה"ב שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל לאחר מיתתה. ומשמע שתופס בפשיטות שהבית שייך לה, וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן לח בענין בית שנכתב ע"ש הבעל והאשה ומכריע המהרש"ם דמכיון שנרשם על שמה הוי שלה."

ואף שבפד"ר חט"ז עמ' 217 (וכן בעמ' 353) בפסק מביה"ד הרבני האזורי בירושלים העלה הגר"ש שפירא זצ"ל:

"עוד נראה כיון שנוהגים היום לכתוב דירה ע״ש שני בני הזוג, אפילו אם אחד נתן את כל הכסף, אין ראיה – ממה שרושמים הדירה ע״ש שניהם – שנותן חצי מתנה. זאת משום שכותבין כן מפני המנהג, ואין כוונה לתת מתנה. והגע עצמך: שמעשים בכל יום שאבי האשה. נותן הכל – הדירה והרהיטים – והדירה נרשמת מחצית ע״ש הבעל. האם מסתבר לומר, שהרהיטים שנקנו בדמים מועטים – אינם מתנה אלא נכסי מלוג – ואילו הדירה שנקנתה בדמים מרובים, מחצית הינה מתנה ? ! ודאי שדבר זה אינו מסתבר. אלא שרושמים מחצית הדירה ע״ש הבעל מפני המנהג, וגם הרא"ש יודה בזה שלא קנה הבעל."

מ"מ כבר בא הגר"מ פרבשטיין שליט"א (מובא בפד"ר חט"ז [עמ' 237]) ואחר שהרחיב והעמיק בסוגיא על כל צדדיה דחה את דברי כב' הגר"ש שפירא זצ"ל, וכתב:

"ונראה שא״א מכח אומדנא זאת להוציא מיד הבת, כיון שכבר התברר שלהפקיע מהכלה כשהדירה רשומה על שמה, הרי זו הוצאה ממוחזק, כדי להוציא ממוחזק על ידי אומדנא, על האומדנא להיות ודאית, וזה לא עלה על דעת אדם מעולם לומר שכל בעל או אב הכותב דירה על שם בני הזוג, אין כוונתו לתתה אלא לאחד מהם בלבד.

ונראה שאפילו בלא מוחזקות אין כאן אפילו ספק אומדנא, מפני שכל אדם יודע שרישום בחוזה, וק"ו בספרי האחוזה, מהוה הקנאה, ולא עלה על דעת אב מעולם אם מת בנו, לתבוע את הדירה ולהוציא את האלמנה מן הדירה, בטענה שהוא קנה את הדירה רק עבור בנו, אלא כל טענות האב או הבעל נובעות מהסכסוך שבין בני הזוג, ודעתם היא שעל דעת שיתגרשו לא נתנו את הדירה לאשה, וטענה זו אע״פ שהיא אומדנא אמתית, אי אפשר מכוחה להפקיע את המתנה, וכפי שהאריכו לפסוק בכמה וכמה פס״ד, דבעל הנותן מתנה לאשתו אע״פ שמוציאה מחמת שסרחה עליו, אין האשה חייבת להחזיר מתנות שנתן לה, עי׳ בזה בפד״ר כרך ד' עמי 256, וכרך ח׳ עמי 277 וכרך י״א עמי 128 ועמ' 255 ועוד."

וככול שהראנו לעיל.

וע"ע בשו"ת שערי אשר קובו (ח"ב סי' כז), בפד"ר (ח"א עמ' 117 ועמ' 283), בשו"ת שמע שלמה (ח"ד חו"מ סי' יא), בשו"ת דברות אליהו (ח"ה סי' סב וסי' פח), בשורת הדין חלק ו' (עמוד שנט), ובחלק יא (עמוד רנה ועמוד רנח).

והלום בא לידי מכתב מאת הגר"י זילברשטיין מחודש אדר ב' התש"ס שכתב ששמע ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כי דין זה תלוי בסיבת וכוונת הרישום בטאבו, ורק אם הנכס נרשם בטאבו מתוך כוונה להקנות הרי שמי שהנכס נרשם על שמו זכה בו בקנין שטר וסיטומתא, ואם הרישום נעשה רק לשם כבוד אין ללכת אחריו אלא אחר ההשקעה, ולדעתו שם אם לא ידוע מה הייתה הכוונה מעמידים את הממון בחזקתו והולכים אחר ההשקעה. וכן באו הדברים גם במכתב מאת הגרמ"מ הכהן שפרן מיום כח' תשרי התשע"ב שכתב שיש לחלק את הנכס על פי ההשקעה ולא על פי הרישום, שכן מלכתחילה לא נעשה הרישום כדי לתת מתנה אלא כדי לקבל משכנתא או לשם כב' וכיוצ"ב, ועוד "דהוה מתנה אבל למישקל ולמיפק לא יהבי". אך עיין שם שציין שדבריו אינם אמורים במי "שנישאו ורשמו בטאבו כחילוניים שאצלם מתחלק לפי הרישום וחזרו בתשובה ועכשיו מתגרשים, יחלקו לפי הרישום", וא"כ יש לומר שדברי הני תרי גדולים אינם אמורים אלא בקהלם בו סודם של דברים שהאנשים הרושמים את נכסיהם בספרי האחוזה אינם רואים ברישום כפעולה בעלת השלכות קנייניות וכל כוונתם אינם אלא לשם כבוד וכד'.

ומ"מ נראה דבנדון דידן כו"ע יודו שלא קנתה האשה כל חלק בקרקע. הדעה הסוברת שיש ללכת אחר הרישום השתיתה את דבריה על כך שהרישום בספרי האחוזה כמוהו כהקנאה, והצד שהנכס נרשם על שמו זכה בו ע"י הרישום בין מדין שטר ובין מדין סיטומתא. בנד"ד הנכס כלל לא נרשם בטאבו או בספר ו/או שטר העוסקים בענייני בעלות ו/או קניין. ב"כ האשה טוענת לזכויות מרשתה בנכס אך משום שמרשתה נרשמה בחוזה הפיתוח שנחתם מול מנהל מקרקעי ישראל, וכלשונה:

מהמסמכים שצורפו לסיכומים (ומוצגים כאמור לראשונה בסיכום הבעל) עולה כי הצדדים חתמו במשותף על הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל (להלן רמ"י) במהלך נישואיהם, ביום 31.10.96, ורכשו זכויות חכירה במקרקעין והתעתדו לבנות את ביתם עליו, ואף נטלו משכנתא משותפת לצורך בניית הבית.
...
מי שמעיין בחוזה הפיתוח שצורף לסיכומים יכול לראות כי הצדדים במשותף רכשו במהלך נישואיהם מרמ"י "זכויות חכירה על המגרש", קרי זכויות חכירה על הקרקע – זכויות במקרקעין. אין הבעל יכול לטעון בע"פ כנגד הגדרת הזכויות של הצדדים במסמך רשמי זה.

והנה עיון בחוזה הפיתוח המהוון עליו חתמו הצדדים במשותף בתאריך 31.10.96 מגלה כי כלל וכלל לא ניתן לראות בו שטר שעניינו קניין והעברת בעלות, בחוזה זה מצוין במפורש:

והואיל והקרן הקיימת לישראל היא הבעלים של המגרש:

והואיל והמינהל יהיה מוכן להחכיר ליוזם את המגרש בתנאי מוקדם ורק לאחר שהיוזם יפתח את המגרש ויבנה עליו את המבנים תוך תקופת הפיתוח כדי שישמשו למטרת ההקצאה ובתנאי שימלא את כל יתר התנאים של חוזה זה:

והואיל והמינהל מוכן להעמיד את המגרש לרשותו של היוזם לתקופת הפיתוח בלבד וזאת רק לשם בנית המבנים למטרת ההקצאה על-פי תיעוד ושעור הניצול, הכל כמוגדר לעיל, והיוזם מסכים לקבל את המגרש לרשותו בתנאים האמורים:

הרי שחוזה זה אינו מעביר כל בעלות על הקרקע מידי רמ"י לידי הצדדים והלכה ולמעשה אין בו אלא מוכנות מצד רמ"י "להעמיד את המגרש לרשותו של היוזם לתקופת הפיתוח בלבד" תקופה שלאחריה, אם יעמדו הצדדים בתנאים הכתובים בחוזה, המינהל "יהיה מוכן להחכיר ליוזם את המגרש". משכך הם פני הדברים ברור הוא שאין כל אפשרות לייחס לחוזה זה מעשה הקנאה מצד הבעל או מצד כל גורם אחר לידי האשה, שכן חוזה זה עצמו אין בו כל הקנאה שהיא, ובוודאי שאין בו אומדנא ברורה על כוונת הבעל להקנות בשטר, באודיתא או בסיטומתא את נחלת אבותיו לאחרים.

אציין כי כך העלה גם נשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) השופט ברק בהתייחסו למהותו של חוזה מעין החוזה שלפנינו:

"גישתי מבוססת, כמובן, על הנחתי, כי החוזה שנכרת בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל אינו מעניק למערערת מעמד מידי של חוכרת לדורות. אכן, סבור אני, כי לשון החוזה אינה מלמדת על כך, כי למערערת ניתן מיד עם כריתת החוזה מעמד של חוכרת לדורות. החוזה נוסח בזהירות, ועל-פי לשונו עניין לנו בהסדר מורכב, אשר בתחילתו המערערת אינה חוכרת לדורות, ורק לאחר זמן היא הופכת לחוכרת לדורות (השווה:ע"א 72/68 [1], בעמ' 791; ע"א 225/84 [3])."

אשר על כן, ומאחר וברור הוא כי החוזה שלפנינו אשר עליו מתבססת האשה אין בו ולא יכול שיהיה בו משום קניין, ויחד עם זאת הבעל אף עומד על כך שהאשה צורפה להסכם הפיתוח אך בכדי שיעלה בידם לקבל הלוואת משכנתא מהבנק, הרי שעל פי כל האמור לעיל אין בידנו לקבל את טענות האשה למחצית הזכויות בקרקע, ויש לקבוע כי האשה אינה זכאית אלא למחצית שווי המבנה ללא הקרקע שעליו, הכל כפי שכבר הוחלט ע"י ביה"ד במהלך הדיון המוזכר בראש פרק זה.

והנה גם ביחס למבנה נטושה מחלוקת בין הצדדים. הבעל טוען כי בניית הבית "טרם הושלמה עד היום" (סעיף 42 לסיכומיו) וכי האשה אינה זכאית אלא למחצית שוויו של השלד. לעומתו טוענת האשה כי "הבעל המשיך לבנות את הבית לאחר סילוקה והוא משמש היום למגורים" (סעיף 30 לסיכומיה), על כן היא עומדת על זכותה במחצית המבנה במצבו היום.

יואר כי בדיון האחרון שהתקיים בפנינו ביום י"ב באלול התשע"ד (07/09/2014) טען ב"כ הבעל כי "המחלוקת בין הצדדים הוא הקטע של השלד כמה שווה וביה"ד אמר שיביאו שמאי", וב"כ האשה גם היא התייחסה אל הנכס כאל שלד, וכלשונה "מעבר לענין השלד... היחיד שלא עשה כלום ולא פנה לביה"ד הוא האיש הזה, הוא לא עשה דבר כי לא רוצה לחלק את נכסיו הכספיים עם האשה מעבר לשלד, אני לא מקבלת את השמאות שהובאה על ידיו אינני יודעת להעריך את השלד וכבודכם לא הביאו החלטה לשלד או גם לקרקע, למיטב ידיעתי יש גם מבנה שנבנה שם ממ"ד של 20 ומשהו מטר, אני צריכה לעיין בזה,... בענין השלד אני מבקשת מביה"ד שימנה שמאי מטעמו נייטרלי לשום את הנכס הזה כולל הקרקע, ביה"ד יצטרך לתת דעתו גם לגבי הקרקע והשמאות שתהיה בהפרדה מן הקרקע והשלד הבנוי עליו...". עוד יואר כי ביה"ד קיבל את עמדתה של ב"כ האשה בנוגע לשמאות וקבע בהחלטתו כי "ביה"ד ימנה שמאי שיישום את הנכס."

לאור האמור ביה"ד ממנה את השמאי [ד' ט'] בכדי שישום את שוויו של המבנה ללא הקרקע שתחתיו, ויגלה את אוזני ביה"ד האם המדובר בשלד או במבנה מגורים מושלם. אם לבעל תהיה טענה כלשהי לפיה אין לזכות את האשה במחצית המבנה (בהנחה שהוא במצב מתקדם משלד) הרי שעליו להודיע על כך לביה"ד תוך 4 ימים מקבלת חוו"ד השמאי.

עוד תובע הבעל בהקשר זה כי האשה תשיב לבעל את שווי "מחצית מתשלומי המשכנתא ששילם התובע החל משנת 2005 (מועד הקרע) ועד היום". מאידך טוענת ב"כ האשה כי אין לחייב את מרשתה בהשבת מחצית מתשלומי המשכנתא וזאת משום שלטענתה הבעל "עושה שימוש בבית שהשלים את בנייתו" ואינו משלם לאשה את מדורה והוצאות מדורה, על כן "כנגד תשלום חלקה של האשה במשכנתא יש להעמיד חיוב של הבעל במדורה". כמו כן טוענת ב"כ האשה כי הבעל היה זה שמנע את פירוק השיתוף "ואין לו להלין על כך שהוא משלם את המשכנתא". והנה יש להתפלא על טענותיו ל הב"כ הבעל בנושא זה שכן כמצוין לעיל בראש דברי מקום לדברי נושא זה עלה במהלך הדיון שנערך ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013):

"ב"ד: הבעל חייב במדור אשתו ולכן תרדו מנושא המשכנתא

ב"כ הבעל: אני מסכים."

נמצא כי ב"כ הבעל עצמו כבר נתן את הסכמתו לדברי כב' אב ביה"ד הגר"י זמיר שליט"א והסכים לוותר על תביעתו להחזר מחצית מתשלומי המשכנתא כנגד חיובו של הבעל במדורה של אשתו. לא למותר לציין את האמור לעיל ולפיו ביה"ד מעולם לא פטר את הבעל מחיובו בתשלום מדור אשתו ומזונותיה, ובתאריך כ"ו בטבת התשע"ג (08/01/2013) חייב את הבעל בסך 1,800 ₪ למזונות האשה והילדים, ובתום הדיון הנ"ל חייב את הבעל במזונות אשה בסך 1,000 ₪ ופטרו מחיוב מזונות הילדים.

לאור האמור לעיל, ביה"ד דוחה את בקשת הבעל להחזר מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו על ידו.

ד. תביעת הבעל להשבת מזונות הילדים ששולמו על ידו
נושא זה עלה גם הוא במהלך הדיון שנערך ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013). האשה הודתה שהילדים חדלו להתגורר אצלה החל מקיץ 2010, והבעל תבע לבטל את פסק הדין הזמני על פיו הוא מחויב במזונות ילדיו. ב"כ האשה השיבה כי "אלו מזונות שנאכלו ולכן אם פסק הדין יבוטל הוא יבוטל רטרואקטיבית ולאשה יהיה חוב עצום לביטוח לאומי... ואם בית הדין יבטל המזונות אזי צריך להתייחס למזונות האשה". ביה"ד ציין כי ביום כ"ו בטבת התשע"ג (08/01/2013) הוצא פס"ד זמני למזונות אשה וילדים על סך 1800 ₪ לחודש החל מיום הדיון 19/11/12. כמו כן בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטותיו ולפיהן:

"ד. בית הדין מאמץ את המלצות תסקיר הרווחה הנ"ל.

ה. בית הדין מבטל פסק דין זמני למזונות שניתן ביום כ"ו בטבת תשנ"ג 8.1.2013 ובית הדין יוציא פסק דין למזונות אשה על סך 1000 מהיום.

ו. באשר למזונות ילדים של שנים שעברו ועד להיום, בית הדין יתייחס לכך במסגרת תביעת האשה לכתובה."

מן המקובץ עולה כי ביה"ד סבר כי החל ממועד עזיבת הילדים את בית אימם יש לפטור את הבעל מחיוב המזונות שהוטל עליו, ולחייבו אך במזונות אשה בסך 1,000 ₪. אולם ביה"ד המתין ולא חייב את האשה להשיב את המזונות שנגבו על ידה בייתר מיום עזיבת הילדים את ביתה, וקבע כי נושא זה ידון ויוחלט רק עם סיום ההליכים בתיק. ביום 26.3.06 נתן ביה"ד את החלטתו למזונות זמניים בסך 3,000 ₪, החלטה זו באה לאחר דיון בו הועלתה בקשת האשה הן למזונות אשה והן למזונות ילדים, וביה"ד לא ציין בהחלטתו כי המזונות שנקבעו הינם רק מזונות ילדים.

לאור האמור ביה"ד קובע כי החל מחודש 7.2010 הבעל חייב רק במזונות אשה בסך 1,000 ₪, ועל האשה להשיב לבעל כל סך שנגבה ביתר החל מאותו תאריך. למותר לציין כי אם הבעל לא שילם את מלוא חיוביו כלפי האשה והילדים עד לתאריך 7.2010 ואת חיוביו כלפי האשה החל מאותו תאריך הרי שיש לקזז חיוביה של האשה מחיוביו של הבעל.

סוף דבר
א. האשה חייבת לקבל את גיטה, והיא אינה זכאית אלא לעיקר כתובתה (200 זוז שעולים כדי 120 גרם כסף, ויש לחשבם על פי יום תשלומם). על המזכירות להזמין את הצדדים לסידור גט.

על כל צד להופיע לדיון בלוויית קרוב משפחה מדרגה ראשונה, כמו"כ יש להביא כתובה, ת"ז, תעודת נישואין לצורך חקירת שמות כהכנה לגט.

ב. מועד הקרע הינו היום בו הגיש הבעל את תביעת הגירושין הראשונה שלו בתאריך 8.12.05, כל הנכסים (כולל זכויות סוציאליות, קופות גמל, פנסיה וחסכונות) שנצברו ע"י מי מהצדדים עד למועד זה יחולקו ביניהם בחלקים שווים.

ג. לאשה אין זכויות בקרקע עליה בנוי הבית.

ד. ביה"ד ממנה את השמאי [ד' ט'] בכדי שישום את שוויו של המבנה ללא הקרקע שתחתיו. אם לבעל תהיה טענה כלשהי לפיה אין לזכות את האשה במחצית המבנה (בהנחה שהוא במצב מתקדם משלד עליו ניתנה הסכמה במהלך הדיון שהתקיים ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013) הרי שעליו להודיע על כך לביה"ד תוך 4 ימים מקבלת חוו"ד השמאי. ללא הודעה שכזו שווי המבנה בניכוי המשכנתא יחולק בחלקים שווים בין הצדדים.

ה. ביה"ד דוחה את בקשת הבעל להחזר מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו על ידו.

ו. ביה"ד קובע כי החל מחודש 7.2010 ועד ליום מתן פסק דין זה הבעל חייב רק במזונות אשה בסך 1,000 ₪, ועל האשה להשיב לבעל כל סך שנגבה ביתר החל מאותו תאריך. אם הבעל לא שילם את מלוא חיוביו כלפי האשה והילדים עד לתאריך 7.2010 ואת חיוביו כלפי האשה החל מאותו תאריך הרי שיש לקזז חיוביה של האשה מחיוביו של הבעל.

יהודה יאיר בן מנחם

מצטרפים למסקנת פסק הדין.


נפסק כאמור.

ניתן ביום כ"ג בשבט התשע"ו (02/02/2016).