לפנינו דיון מקדים בדבר סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים. הבעל פתח תביעת גירושין כרוכה בתאריך כ"ב שבט תשע"ו (1.2.2016), ובה כרך בין השאר את מזונות הילדים. תביעה זו הוגשה לבית הדין זמן רב קודם שהאשה פתחה בבית המשפט הליכים מקבילים. האשה טוענת שאין בסמכות בית הדין לדון במזונות הילדים אף אם הם נכרכו בתביעת הגירושין. עניינה של החלטה זו לברר את הסוגיה.

כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין
בראשיתו של הבירור בסוגיה זו, חשוב להזכיר כי קודם לפירושים ולשינויים במשמעות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), שנעשו על ידי פסיקות בית המשפט העליון, הרי שלשונו המקורית של המחוקק הייתה ברורה ופשוטה:

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.

פירוש פשוט וברור זה – לפיו סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מאפשר לאחד מבני הזוג לכרוך אל תביעת הגירושין את עניין "מזונות הילדים" באופן ישיר, ולא כ'השבת הוצאות האישה' – היה ברור אז גם לבית המשפט העליון בהלכותיו. כפי שכותב השופט, כתוארו אז, ש"ז חשין בבג"ץ 170/56 דן רחמני נ' יפה רחמני, בית הדין הרבני האזורי, תל אביב־יפו, פ"ד יא 247:

בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטו הייחודי של בית־הדין הרבני, נאמר במפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג'. כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל הענינים הנתונים לשיפוטו הייחודי של בית־הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין. בסעיף 4, לעומת זה, לא השתמש המחוקק במלים 'לאישה ולילדי הזוג'; ללמדך שבדיבורו 'תביעת מזונות שלא אגב גירושין' התכוון למזונות האישה בלבד ולא למזונותיהם של ילדי הזוג (ההדגשות במקור).

בדרך זו נקט גם השופט, כתוארו אז, מ' זילברג וקבע בביד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי, פ"ד טו 1457:

4. [...] פירושו של דבר, כי מזונות הילדים אפילו אם הם נדרשים על־ידי הילדים גופם, ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל"עניין הכרוך בתביעת הגירושין" [...] ניווכח בזה לכשנבדוק יפה יפה את ה"רציו לגיס" של סעיף 3.

וזה הוא, לדעתי, הרעיון החדש המונח ביסודו של הסעיף הנ"ל. המחוקק הישראלי היה למוד נסיון, הוא ידע על כמה וכמה עקרונות של הפסיקה הא"י והישראלית, ושיווה לנגדו את מקומות התורפה והתקלות הכרוכות בהם [...] הוא ידע על הפסיקה הענפה של בתי־המשפט, השוללים מבית־הדין הדתי את הסמכות להכריע בדבר מזונות הילדים, אלא אם כן ההורים או אחד מהם רשאים היו להגיש תביעה בשם הילדים (ראה ע"א 68/46, [22], ע"א 42/49, [6]; ורבים אחרים זולתם).

והנה מודעת זאת, כי הגירושין בדיני ישראל נערכים אך ורק בהסכמת בני־הזוג [...] אין להשחית מלים על כך, כי בשעה שהם מסדירים את הענינים ההם, לא שוררים יחסי אמון ביניהם [...] התוצאה המעשית מכל אלה היא, כי כל הענינים שביניהם מוכרחים להסתדר בחדא מחתא, ממש ברגע אחד. ואת המטרה הזאת אפשר להשיג אך ורק בדרך זו: שהרבנים המסדרים את הגט יאשרו בעת ובעונה אחת את ההסכם שהגיעו אליו בני־הזוג ויקנו לו תוקף חוקי [...].

לכן, ובהתחשב עם הנסיונות שנתנסו בהם בני־זוג מרובים כתוצאה מפסקי־הדין שהוזכרו לעיל, קבע המחוקק הישראלי כי בית־הדין הרבני יהא מוסמך לדון ולהכריע בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, כדי שבני־הזוג יוכלו להסדיר בבת־אחת את כל עניניהם במשרד־הרבנות, ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות. ודבר זה מחייב, ככורח המציאות, כי הרבנים יהיו מוסמכים להכריע בעת מתן הגט גם בדבר החזקתם של ילדי בני־הזוג וגם בדבר מזונותיהם, וכי הכרעה זו תחייב לא רק את בני־הזוג המתגרשים אלא גם את הילד גופו. שאם לא תאמר כן – תישאר תלויה מעל לראשם "החרב המתהפכת" של תביעתו העתידה של הילד, והגט לא יכרות את כל הסכסוכים שביניהם.

5. לא התעלמתי מן הבעיה הקשה המתעוררת מתוך הסמכות הרחבה שניתנה לבית־הדין הרבני כנ"ל. מי לכפנו יתקע, כי ההורים הבהולים על סידור הגט לשם סיפוק רצונו או תאוותיו של אחד מהם, יתחשבו כראוי גם באינטרסים של הילד ולא יקפחו אותו תוך בהלה זו? תשובתי לכך היא, כי רעה זו אין לה תרופה אלא אחת, והיא: כי המחוקק הישראלי יקבע, שכל עניין הילדים (החזקה, מזונות וכד') שסודר בהסכם הגירושין של הזוג, לא יהא לו תוקף חוקי כלפי הילד בלתי אם פקיד הסעד, או פקיד אחר שהוסמך לכך מטעם החוק, הופיע כנציג הילד בדיון הגירושין של הזוג, ונתן את הסכמתו לאותו הסדר. (ההדגשה לא במקור).

למרות אמירתו הברורה של כבוד השופט זילברג כי ההבנה הפשוטה והברורה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, בדבר סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים, אינה יכולה להשתנות אלא על ידי חקיקה, הרי שבפועל שונתה הבנה זו על ידי פסיקות בית המשפט העליון, אשר הבחינו בין התביעה של ההורה להשבת הוצאותיו למזונות הילדים, שהיא אכן בסמכות בית הדין, לבין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים למזונות שהיא בסמכות הבלעדית של בית המשפט. כפי שנקבע בבר"ע 120/69 רות שרגאי ואח' נ' יהודה שרגאי, פ"ד כג (2), 171 (להלן: הלכת שרגאי):

כידוע, ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 [...].

אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת יציאות. התביעה שונה מתביעת ההורה לא רק מבחינת מהותה, אלא גם מבחינת בעלי־הדין העומדים בפני בית־המשפט או בית־הדין ומתדיינים. שבו בזמן שבמקרה הראשון מתדיינים ההורים בינם לבין עצמם, מתדיין במקרה השני הילד עם ההורה הנתבע [...]

תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות "כרוכה" בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל.

מרכזו של הטיעון המצדיק הבחנה זו, בין הערכאה המוסמכת בתביעת מזונות הילדים לבין לתביעת השבת ההוצאות עליהם על ידי ההורה, נעוץ בזהות בעלי הדין בתביעות אלה. כאשר להבדיל מתביעת 'השבת ההוצאות למזונות הילדים', שם בעלי הדין הם בני הזוג המתגרשים, הרי שבתביעת הילדים למזונותיהם הצד התובע אינו אחד מבני הזוג שעניינם נידון בבית הדין הרבני. הלכה זו קנתה לה שביתה בפסיקות בתי בית המשפט העליון שבאו לאחריה, כע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי:

סמכות השיפוט הייחודית של בית־הדין הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית־המשפט המחוזי בשמם הם.

לפני כשלש שנים החלה לנשוב בנושא זה 'רוח חדשה' בפסיקותיו של בית המשפט העליון. בית המשפט חזר והכיר באפשרות כריכת עניין מזונות הילדים על ידי אחד ההורים אל תביעת הגירושין. כך כתבה נשיאת בית המשפט דהיום, מ' נאור בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) (להלן: בג"ץ 6929/10), בפסקאות 13, 18 ו־24:

13. [...] אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים, בשני מקרים עיקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132 (2003) (להלן: פרשת פלמן) ). במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית־מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט).

18. ראשית, כפי שציינתי לעיל, הסמכות לדיון במזונות ילדים בבית הדין הרבני יכולה להתבסס על שלושה אדנים חלופיים: כריכה כדין, הסכמת הצדדים, או סמכות נלווית (נמשכת). בהעדר כריכה ובהעדר הסכמה – ואלו הם פני הדברים בענייננו – מקור סמכותו של בית הדין לדון בתביעה להפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות יכול להימצא בסמכות הנמשכת, ובה בלבד.

24. [...] אם תישמע דעתי נקבע שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים. בכך אין כאמור כדי לגרוע מסמכותו המקורית לדון בענייני מזונות ילדים מכוח כריכה, וכן בסמכותו מכוח הסכמת הצדדים לדון בענייני מזונות. ואולם, בהעדר כריכה, בהעדר הסכמה בין הצדדים להקנות את הסמכות לבית הדין הרבני, ובהעדר דיון לגופו של ההסכם שבין הצדדים, לרבות בסוגיית מזונות הילדים – מצוי עניין מזונות הילדים מחוץ לגדרי סמכותו של בית הדין.

וכך גם בדבריה של השופטת ע' ארבל באותו פסק דין:

אני מצטרפת לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת מ' נאור [...] כמובן שאין באמור לגרוע מסמכותו המקורית של בית הדין לדון בענייני מזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין כדין ובכנות [...]

על דרך זו כתבה הנשיאה כיום, השופטת נאור, גם בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014) (להלן: בג"ץ 8533/13), פסקה 29:

בכך נבדלת סוגית ברית המילה מסוגיות אחרות, אשר נפסק כי הן בנות־כריכה בתביעת הגירושין, כדוגמת המשמורת הפיזית, קביעת נטל הוצאות המחייה של ילדי בני־הזוג המתגרשים זה מזה [...] סוגיות אלה קשורות במהותן, באופן ישיר ואמיץ, בהליכי הגירושין והכרעה בהם מתחייבת מעצם שינוי הנסיבות הנובע מהגירושין [...] הפקעת הנישואין מצריכה גם קביעה בעניין מזונות הילדים, שכן כבר אין בנמצא קופה משותפת.

בדומה לכך פסק לפני כשנה וחצי גם השופט נ' הנדל, בבג"ץ 5933/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014): "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה". עם זאת מוסיף השופט הנדל ומבהיר, כי למרות הגשת תביעת המזונות אל בית הדין הרבני, "תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני", כשהוא מפנה אל פסק 4407/12, שיובא להלן, ואל והמשך דבריה של הנשיאה נאור בפסק דינה דלעיל.

יחד עם זאת, היו שהקשו, הכיצד ייתכן ששונתה ההלכה בעניין כריכת מזונות הילדים בבית הדין הרבני, כאשר השופטת נאור בבג"ץ 8533/13 מביאה מפורשות את הלכת שרגאי בפסקה שלאחר מכן, פסקה 30:

כידוע תביעה להשבת הוצאות שהוציא הורה בגין מזונות הילדים יכולה להיכרך בתביעת הגירושין. ואולם, תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין.

כך גם ביחס לדבריה של השופטת נאור בבג"ץ 6929/10, נחלקו הדעות האם היא אכן שינתה את ההלכה או שמא דבריה היו רק כ'אמרת אגב' (ראו: השופטת א' מרז בתמ"ש 4191־07־13 פלונית נ' פלוני, ולעומתה השופט א' גביזון תמ"ש (ב"ש) 58090־06־13‏ פלוני נ' אלמונים; השופט י' אליהו בתמ"ש (ת"א) 25034־11־14; השופט נ' פישר בתמ"ש (ראשל"צ) 45590־09־14).

כנגד פסק דינו של השופט הנדל הוגשה בקשה לדיון נוסף, דנג"ץ 6454/14 פלונית נ' פלוני, בטענה כי יש בפסק דינו של השופט הנדל, המאפשר כריכת מזונות ילדים, משום שינוי הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון מקדמת דנא, בלא שהוקדש לשם כך דיון ממצה ומספק. נשיא בית המשפט (בדימוס), א' גרוניס, דחה את הבקשה, והבהיר כי למעשה אין סתירה בין האמירות השונות ולא שונתה ההלכה העקרונית בנושא זה, ויחד עם זאת, כפי שהתבטאו שופטי העליון, עדיין מוסמך בית הדין לדון בתביעת מזונות הנכרכת אל תביעת הגירושין. ואלו דבריו:

בפסק־הדין לא נקבעה הלכה חדשה [...] בפסק־הדין אף לא נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, כנטען על־ידי העותרת. כפי שנפסק, ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים (ראו, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, 158 (1980) ). אולם, עוד כפי שנפסק, כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על־ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא, איפוא, במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים (שם; וראו גם, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג (2) 171 (1969) ; בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פיסקה 30 לחוות־דעתה של המשנָה לנשיא מ' נאור (‏29.6.2014) ).

מכאן הפנה הנשיא (בדימוס) גרוניס אל פסק הדין בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (להלן: בג"ץ 4407/14) וקשר נושא זה של כריכת תביעת המזונות בבית הדין הרבני אל הכללים אשר לקבעו בבג"ץ זה, "באילו תנאים יכולה התביעה העצמאית של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה להביא 'לפתיחה מחדש' של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני."

מדבריו אלה של הנשיא (בדימוס) גרוניס עולה, כי אף שהלכת שרגאי לא שונתה, אין להתעלם משינוי הגישה של בית המשפט העליון בשנים האחרונות אל בחינת אופיה של תביעת מזונות הילדים וזהות המגיש – ההורה או הילדים. פסקי הדין אשר חזרו והעלו בשנים האחרונות כבתחילה את אפשרות כריכת "מזונות ילדי הזוג" הם חלק מהותי ובלתי נפרד מן המעבר של בית המשפט מהגישה "הפרוצדוראלית" הישנה, אל הגישה "המהותית" החדשה. כפי שמצביע על כך השופט י' עמית בבג"ץ 4407/12, שאליו מפנים השופטים גרוניס והנדל:

הגישה בהלכת עברון, המדגישה את המבחן הפרוצדוראלי, השתנתה עם חלוף הזמן לגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי. על פי מבחן זה, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם.

לפי הלכה זו תביעת מזונות ילדים של הקטינים כבעלי דין, אמנם אינה יכולה להיכרך אל תביעת הגירושין בבית הדין הרבני. וזאת כאמור, בשונה מלשונו הפשוטה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אך עם זאת, עדיין ניתן להגיש אל בית הדין הרבני תביעה שמהותה היא 'השבת הוצאות ההורה למזונות הילדים', על ידי מי מההורים ולכרוך אותה בתביעת הגירושין. תביעה כזו יכולה להיות גם תביעה להשבת מזונות עתידיים (ראו בציטוט דלעיל מהלכת שרגאי), והיא אף יכולה להיות מוגשת על ידי האב, כמי שמבקש להסדיר מראש את גובה המזונות שעליו יהיה לשלם בעתיד, במסגרת השבת הוצאות האם למזונות הילדים. כל זאת, כאמור לא שונה ונשאר על מכונו. ההלכה אשר כן שונתה, היא מעברו של בית המשפט מ"המבחן הפרוצדורלי" אל "המבחן המהותי". בעוד שבעבר דרישת הסף לפתיחת דיון מחודש בבית המשפט בנושא מזונות, היתה אחת בלבד, שתביעת המזונות המחודשת הוגשה על ידי הילדים או בשמם, הרי מעתה בית המשפט מאמץ את "המבחן המהותי", כך שכדי לחזור ולדון בסוגיית מזונות הילדים, ישתכנע בית המשפט כי סוגיה אכן לא זכתה להתייחסות הראויה בדיון בין בני הזוג.

אשר על כן, אם הוגשה אל בית הדין תביעת 'מזונות ילדים' בכרוך לתביעת הגירושין, רכש בית הדין סמכות לדון בדבר ככל שאר הדברים שאפשר לכרוך בתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אמנם, על פי פרשנות בית המשפט תביעה זו תחשב כ"תביעה להשבת הוצאות למזונות ילדים", אך למעשה אין הבדל משמעותי בין תביעה זו שהוגשה לבית הדין לבין תביעת מזונות ילדים ישירה, ככל שתוגש לבית המשפט, ובית המשפט לא יחזור וידון בנושא זה, ובלבד שמצא כי בית הדין דן במזונות הילדים לגופם, על פי המבחן המהותי שקבע בית המשפט.

גישה זו מוצעת למעשה בהחלטתו של הנשיא (בדימוס) גרוניס ומספקת תשובות ומענים בכמה תחומים. ראשית, היא נותנת הסבר מתקבל מדוע אין סתירה בדבריה של השופטת נאור בבג"ץ 8533/13, וכיצד דבריה בבג"ץ 6929/10 מתיישבים אף אם לא שונתה ההלכה העקרונית של הלכת שרגאי. שהרי לכל הדעות, גם לסוברים כי הדברים נאמרו כ'אמרת אגב', הלא בית המשפט אמר את דברו, וחזקה כי אין הוא משחית את מילותיו לריק. אך חשוב מכך, השילוב שעשתה החלטה זו בתשובה שנתנה, כאשר מחד גיסא, נשמרה ההקפדה על ההתאמה הנכונה בין בעלי הדין והערכאות השונות, כשהתובעים הם הילדים – הערכאה המתאימה היא בית המשפט, ואילו בבית הדין – בעלי הדין הם בני הזוג שאחד תובע השבת הוצאות למזונות מהשני. ומאידך גיסא, נשמרת תכליתו של סעיף כריכת "מזונות ילדי הזוג" וכוונתו המקורית של המחוקק "להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בכל הבעיות הקשורות בגירושין כדי לאפשר לפתור בבת־אחת את כל הבעיות הקשורות בגירושין" כולל נושא מזונות הילדים" (ע"א 666/70 א' שלום ואח' נ' י' שלום, פ"ד כה (2) 701). על כן, כאשר אחד מבני הזוג כורך את נושא מזונות הילדים להליך הגירושין – בית הדין מוסמך לדון באופן ענייני בנושא המזונות לגופם, ללא חשש ממשי משינוי פסק הדין ועיקורו בעתיד, אם ההליך השיפוטי אכן נעשה באופן שקול ומקצועי – על פי המבחן המהותי שקבע בית המשפט.

תיאמר האמת, כי מוסד התביעה העצמאית של הקטין הפך לכלי ניגוח בבתי הדין הרבניים וניסיון על ידי מי מהצדדים לעיקור פסיקותיו בנושאי מזונות הילדים באמצעות פתיחת מערכה מחודשת בבית המשפט, והפעם בכסות האפוטרופסות על הקטין ובשמו. כפי שהביע זאת השופט י' עמית בבג"ץ 4407/14:

התביעה העצמאית אינה עצמאית כלל: ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה. התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית.

השופט עמית מונה בפסק דינו את החסרונות הנובעים מכפילות ההליך שבתביעה העצמאית של הקטין, במקרה שנושא זה נדון בערכאה אחרת, חסרונות הפוגעים הן במערכת המשפט והן בטובת הקטין ובהוריו:
1. "פגיעה בעקרון מעשה בית דין."
2. "היעדר סופיות הדיון."
3. "ריבוי הליכים ועומס על בתי המשפט."
4 "השמטת נושא מזונות הילדים כחלק בלתי נפרד מהמערך הכולל של ההסדר."
5. "היעדר וודאות ויציבות."
6. "אי כיבוד הסכמים".

לשם כך באה גישת "המבחן המהותי" לרפאות בכנפיה סחרור זה אשר יוצרת במערכת המשפטית אפשרות התביעה העצמאית של הקטין, כשהקו המנחה בגישה "המהותית" הוא שמירה על טובת הקטין, יעילות הדיון והכיבוד ההדדי בין הערכאות.

אמנם, מסביר שם השופט עמית, גם לאחר הגשת תביעה מזונות ילדים אל בית הדין הרבני, עדיין שמורה זכותם של הקטינים להגיש תביעה עצמאית אל בית המשפט בעניין מזונותיהם. אך גם אז, משום הגישה "המהותית" כיום, בית המשפט לענייני משפחה לא ייכנס לבדיקת התביעה לגופה, אלא רק אם יתברר לו כי: א. לא התקיים בביה"ד דיון ענייני לגופם של ענייני מזונות הקטינים, ו"בהיעדר אינדיקציה לסתור, נקודת המוצא היא שבית המשפט [או בית הדין] בחן גם את עניינם של הקטינים"; ב. ואף אם התקיים דיון, רק אם יתברר כי הקטינים אכן קופחו בהחלטתו של בית הדין הרבני.

בעניין זה יש גם להדגיש, כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית־משפט ובבית־דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו (3) 205 – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני. שהרי חזקה על בית הדין, כערכאה משפטית מוסמכת, שיעשה את מלאכתו נאמנה וידון בעניינם של הקטינים כנדרש ולא יקפחם, כפי שקבע בג"ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים:

בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין.

על כן, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו, לרוב, על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים. רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש, וכי ההחלטה בעניינם מקפחת אותם, אז באה מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית כדי להגן עניינם של הקטינים.

למותר לציין שעל פי המקורות הרבים שהראנו לעיל, אחר שקבע בית הדין כי יש לו סמכות לדון במזונות הילדים, על פי עקרון הכיבוד ההדדי שבין הערכאות, לא יחזור בית המשפט וידון בסוגיא זה בטענה של "טעם מיוחד", כאילו החלטת בית הדין ניתנה בחוסר סמכות מוחלט.

לא נכחד כי היינו מעדיפים את העמדה כי תביעת "מזונות לילדי הזוג", כתביעה ישירה ולא כ'השבת הוצאות למזונות', צריכה להיות בין העניינים הנכרכים להליך הגירושין, ככוונת המחוקק מלכתחילה, כדי שתוכרע "בחדא מחתא" עם שאר ענייני הגירושין, כפסק דין סופי שאינו נתון למעין ערעור וביקורת מאוחרת על ידי ערכאה מקבילה של בתי המשפטי לענייני משפחה. היינו מעדיפים פסיקה ברורה הקובעת כי דינה של הלכת שרגאי להתבטל ולעבור מן העולם. אך דרכו של בית המשפט העליון היא לפתח את פסיקתו בצעדים מדודים תוך הקפדה על שילובה והתאמתה במארג הלכותיו. בדרך זו הלך כב' הנשיא (בדימוס), גרוניס, בדנג"ץ 6454/14, אשר השאיר את הלכת שרגאי על מכונה. כאמור, השופט גרוניס שילב בנושא כריכת מזונות הילדים את גישת "המבחן המהותי" והפנה אל בג"ץ 4407/14, אשר הסדיר וצמצם את כוחו של מוסד התביעה העצמאית של הקטין, והשאירו רק למקרים בהם התברר פוזיטיבית כי עניינו של הקטין קופח. לדעתנו, אמירותיו זה כשלוש שנים של בית המשפט העליון בעניין אפשרות כריכת מזונות הילדים, לא נאמרו בחלל ריק. החששות אשר הביאו לפני למעלה מארבעה עשורים את בית המשפט העליון לצמצם את סמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים בנושא מזונות הילדים – שמא עניינם יקופח – פגו להם בשנים האחרונות ואינם עוד. כיום כמעט שאין הבדל, אם בכלל, בין הכרעות בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה, ושתי הערכאות משתמשות פחות או יותר באותם קריטריונים, ואנו מקווים כי התיאום בין המערכות אף ילך ויגבר. יש להמשיך במהלך זה של הגברת האמון והכבוד ההדדי שבין הערכאות.

מסקנה
לאור האמור ומאחר שהכריכה ותביעת הבעל כנה, הסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית הדין.

החלטה בעניין גובה המזונות תינתן בנפרד.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז באדר ב התשע"ו (27/03/2016).