לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פס"ד שניתן ונחתם ע"י ביה"ד האזורי ביום כ"ז אדר תשע"ה (18/03/15).

הדיון נסוב על סמכות ביה"ד האזורי לדון בתביעה להפחתת/ביטול מזונות שהוגשה לביה"ד לאחר שבני הזוג התגרשו.

וזה לשון חלק מפסק הדין הנוגע לעניינינו:

לאחר העיון ביה"ד מבהיר, שמאחר וביה"ד הוא זה שאישר את הסכם הגירושין, כאשר העובדות היו שהילד בחזקת האם ובמשמורתה וכיוון שהנושא העובדתי השתנה, בוודאי שנתונה לביה"ד הסמכות לקבוע, לאור השינוי המהותי, שאינו מחייב הסכם הגירושין באופן זה.

לפיכך, בשלב זה, ביה"ד קובע להקפיא את פסה"ד למזונות ועל האב לשלם רק סך של 500 ₪ לחודש, החל מהיום שהילד נכנס לפנימייה.

הסכום האמור צמוד לתוספת היוקר המשולמת לשכירים וביה"ד יקבע תאריך נוסף לבקשת אחד הצדדים.

שמענו את באי כוח הצדדים ועיינו בפרוטוקול הדיון של ביה"ד האזורי ובהחלטתו/פס"ד מושא הערעור.

נראה, כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי במסלול בו הוגשה התביעה בפניו במקרה זה לא הייתה לביה"ד הרבני סמכות חוקית לדון במזונות ו/או בהפחתת או בביטולם.

קודם לדיון בשאלת הסמכות, נציין כי ניתוח פסק הדין של ביה"ד קמא, מעלה כי בעצם שתי החלטות שונות בפנינו:
1. ביטול המזונות שחויב בהן האב על פי הסכם הגירושין.
2. קביעת מזונות חדשים שבהן חייב ביה"ד קמא את האב. חיוב זה הוטל על האב על פי פסיקה של ביה"ד האזורי.

כלומר, החלטה אחת היא בשלילת מזונות, והשנייה היא בקביעה של חיוב מזונות.

שאלת הסמכות
ביה"ד הרבני שואב סמכות על בסיס חוק שיפוט בתי דין רבניים שהקנה לביה"ד הרבני סמכות בכל הנוגע לענייני נישואין וגירושין. סמכות ביה"ד הרבני הינה מורחבת מעבר לענייני נישואין וגירושין גרידא אלא אף כל ענין הכרוך בתביעת הגירושין. אולם, סמכות זו מסתיימת לאחר שנגמר הדיון וניתנה פסיקה בתביעת הגירושין. ובלשון בג"ץ (2898/03 פלונית נ' ביה"ד הגדול) "מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם". מכאן ואילך אין בידי ביה"ד הרבני סמכות לדון בעניינים שבין הצדדים.

האופציה לכך שביה"ד ישוב וידון בעניינים שהיו בפניו היא ברעיון המשפטי של "סמכות נמשכת" ובכפוף לתנאים שנאמרו בו.

שלש נקודות עומדות לבירור:
1. סמכות מקורית לדון בתביעת מזונות ילדים.
2. האם ערכאה שאישרה הסכם מוסמכת לדון בעניינים שנזכרו בהסכם לאחר מכן על בסיס "סמכות נמשכת".
3. האם מוסמכת ערכאה משפטית שסיימה את הדיון בענין שבפניה ונתנה את פסק הדין, לדון לאחר מכן בביטול, שינוי, פרשנות או אכיפה, של אותו פסק דין שניתן על ידה.

בכל הנקודות הנ"ל קיימות פסיקות של בג"ץ.

1. סמכות ביה"ד הרבני לדון במזונות ילדים. זו יכולה להיות באחת משתי האפשרויות. האחת היא בדרך של כריכה של ענין המזונות לתביעת הגירושין. האפשרות השנייה היא בהסכמה של שני ההורים וזאת מבוססת על סעיף 9 לחשבד"ר (ראה בג"ץ 6929/10).

2. סמכות נמשכת. רעיון ה"סמכות הנמשכת" נועד למקרים בהם במצב הנוכחי אין לערכאה השיפוטית סמכות. לענייננו, דיון שהתקיים בפני ביה"ד הרבני בתביעת גירושין והכרוך לה, הדבר בסמכות ביה"ד כל עוד הוא דן בכך. אך משנתן ביה"ד הרבני את החלטתו/פסק דינו וקבע גירושין, הרי שבכך הגיעה סמכות ביה"ד הרבני אל קו הסיום. מעתה אין לביה"ד הרבני סמכות לדון בעניינים שבין הצדדים. מעתה הדרך היחידה בה יוכל ביה"ד הרבני לקנות סמכות לדון בעניין שבין הצדדים הוא מכח ה"סמכות הנמשכת". מושג משפטי זה קיים אם אותה ערכאה דנה בעבר בענין מסוים הרי שהחוק מכיר בסמכותה של ותה ערכאה להמשיך ולדון בעניין זה. "סמכות נמשכת" מקבעת למעשה את מקום הדיון רק לערכאה המקורית -והיא לבדה- לדון באותם הדברים שבהם דנה בעבר. אולם, בהיותה של ה"סמכות הנמשכת" חריג בכך שהיא מקנה סמכות שלא הייתה קיימת לולי ההמשכיות, ובעיקר, מונעת במקרה כזה את עקרון הברירה החופשית בין הערכאות, הרי שהיא מוגבלת לאותם דברים בלבד שנדונו בפניה ובכפוף לתנאים שהציבה הפסיקה. בג"ץ (8543/03 פלונית נ' פלונית, הנשיאה ד' ביניש) קבע כי סמכות המשך זו יכולה שתהיה רק אם ביה"ד היה בגדר "דן ופסק" בענין תביעת המזונות. קרי, רק אם ביה"ד דן בתביעת המזונות לגופה דיון ממשי ומהותי ולאחר מכן נתן פסיקה על גובה המזונות. בג"ץ הכריע כי הליך של "אישור הסכם" ע"י ביה"ד הרבני אינו נחשב כדיון ענייני במזונות, ולפיכך אין מקום שביה"ד הרבני ידון בענין כ"המשך", אם כל מה שהיה עומד בפניו היה רק "אישור הסכם" בלבד. (ראה גם בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה)

3. סמכות ערכאה משפטית לדון בפרשנות, אכיפה, ביטול של החלטה שניתנה על ידה של אותה ערכאה שיפוטית.

פרשנות. בכל הנוגע ל"פרשנות" של החלטה/פס"ד שקיבלה ערכאה שיפוטית, נקבע כי אין בעובדה שערכאה שיפוטית מסוימת דנה והחליטה בדבר מסוים, בכדי להקנות לערכאה זו סמכות ייחודית "לפרש" את פסק דינה.

אכיפה. ביחס ל"אכיפה" גם הקביעה היא כנ"ל. אין ביהמ"ש ו/או ביה"ד קונה סמכות לדון באכיפת פסק הדין שניתן על ידו.

"ביטול" ו/או שינוי של החלטה/פס"ד
ביחס לשינוי ו/או ביטול ההחלטה. כמובן שמדובר במקרה שטוענים כי ההחלטה/פסק הדין ניתנו על בסיס נתונים מוטעים שקיבל ביה"ד מתוך מעשה הטעיה, וביה"ד משום כך זקוק לשנות או לבטל את פסק הדין. וכן בפס"ד שניתן על בסיס הסכמה, או הסכם שהובא לפני ערכאה שיפוטית להליך של אישור ונתינת תוקף של פס"ד, והטענה היא כי היתה הטעיה של נתונים עובדתיים או מתברר שההסכמה "נכפתה" בלחץ או במרמה על אחד הצדדים. (שהרי בלא עילות אלו אלא בעילות אחרות יש לגשת לערכאת הערעור) הרי שהסמכות לדון בכך היא רק לאותה ערכאה שיפוטית שנתנה את ההחלטה/פסה"ד.

מה היא הגדרת המקרה הנדון עתה בפנינו.

במקרה הנדון בפנינו עולה השאלה מהו סטטוס ההליך שעומד לפתחנו? האם ב"פרשנות" של הסכם עוסקים אנו, או שמא בהליך "ביטול" ההסכם, או ליתר דיוק, ביטול התוצאה של חיוב המזונות מאחר שהמשמורת היא אינה ברשות האם. או שמא בכלל התביעה שבפנינו היא "תביעה לביטול/הפחתת מזונות" המבוססת על "שינוי נסיבות."

לכאורה, הליך של "פרשנות" בפנינו. שהרי דנים אנו בקשר שבין שני סעיפים בהסכם. כלומר עלינו להכריע האם קיימת התלייה בין שני סעיפים – למרות שזו לא כתובה בהסכם במפורש – או שמא אין קשר ואין התלייה בין הסעיפים וכל אחד מהם הוא סעיף "עצמאי". במה דברים אמורים. הנדון הוא ביחס שבין סעיף 2 לסעיף 5 בהסכם. סעיף 2 קובע את משמורת הבן אצל האם. סעיף 5 קובע את סכום מזונות הילד.

זה לשון ההסכם כפי המופיע בתיק (במקור ללא מספור הסעיפים. הוספו למען הנוחות):
1. הצדדים יתגרשו כהסכמתם.
2. הילד [פלוני] בן 3.5 יהיה בחזקת האם ובמשמורתה.
3. הסדרי הראיה יהיו בהסכמת הצדדים.
4. הרכוש חולק.
5. מזונות הילד יהיו 1500 שקל החל מתאריך 01/05/2007 צמוד לתוספת יוקר של השכירים.
6. האשה מוותרת על כתובתה, ואין לצדדים תביעות זע"ז.

האב הגיש תביעה ל"ביטול מזונות" בתיק שכותרתו "הפחתת/ביטול מזונות". טענתו העיקרית, כי סעיף 5 המחייב אותו במזונות הילד, הוא בכפוף לנאמר בסעיף 2. דהיינו חיוב המזונות חל עליו רק כאשר הבן נמצא במשמורת האם, ומכיוון שהבן בפועל אינו נמצא אצל האם אלא בפנימייה, או אצל האב, יש לבטל את חיוב המזונות.

לשון כותרת הפתיחה של כתב התביעה בתביעתו לביה"ד האזורי:

"בית הדין הנכבד מתבקש לבטל את חיוב האב לשלם מזונות לאם עבור הקטין, [פלוני], הואיל והקטין כבר איננו שוהה כלל אצל האם, אלא אצל האב"

ובהמשך בסעיף 14 המסכם את התביעה:

"האב התובע עותר בפני כת"ר הנכבד לבטל את פסיקת המזונות לאם עבור הקטין כפי שנקבעה בהסכם הגירושין וקבלה תוקף של פסק דין."

מהו המעמד המשפטי של תביעה זו. איזו כותרת משפטית תינתן לתביעה הנ"ל.

תביעה המוגשת בכותרת של "ביטול פסק דין", מוגשת על בסיס טענות משני סוגים:

פגמים שנפלו בהליך קבלת פסק הדין ע"י ביה"ד.

נתונים מוטעים שהיו בפני ביה"ד בעת החלטתו והיו הגורמים להחלטה שהתקבלה.

האם אלו הטענות שהיו בבסיס התביעה שהוגשה לביה"ד הרבני האזורי?

התשובה לכך היא – שלילית.

לא נטען מאומה על פגם כלשהוא במהלך אישור ההסכם ע"י בית הדין. גם לא נטען מאומה כאילו הוטעה ביה"ד והוזן בנתונים שאינם נכונים. יתרה מכך גם לא נטען מאומה נגד כל צד בהסכם עצמו כאילו מסר נתונים לא נכונים למשנהו ובכך הביא להסמכה זו בין הצדדים וליצירת ההסכם כפי שנכתב.

נהפוך הוא, גם האב התובע, מקובלים עליו כל סעיפי ההסכם. אין לו כל טענה נגד אחד מהם. אלא שהאב סבור כי תוקפה של התוצאה בשטח פג בהשתנות המצב בשטח. כאשר טענתו היא כי ההסכם "לא התייחס" מראש למצב זה אלא למצב שהיה בפני ביה"ד והבנוי על מכלול ההסכם. דהיינו, דווקא בגלל שסעיפי ההסכם מקובלים עליו ודווקא משום שענין המשמורת נכתב בהסכם, דווקא אלו אם יהיו בתוקף ולא מבוטלים, הם שיכולים להביא לכך שהחיוב בפועל של סעיף המזונות הינו מסויג מראשיתו למצב מסוים ואין לו מלכתחילה כל תחולה לגבי מצב אחר קרי – לגבי מצב שבו שלא יהיה הקטין במשמורת אמו.

יתרה מכך, לא זו בלבד שאין התביעה ל"ביטול" ההסכם אלא אדרבה, כל מהותה של התביעה יכול להיות מושתת רק על בסיס מה שנרשם ואושר ע"י ביה"ד בהסכם. שכן, הסתמכות האב היא על מה שנאמר בהסכם בסעיף 2, כי המשמורת אצל האם, ולשיטתו על בסיס זה, ורק על בסיס זה, נקבעו דמי המזונות. הרי לו נבטל סעיף זה לא יהיה כל בסיס לתביעת האב. גם האפשרות לומר כי התביעה ל"ביטול" מצומצמת אך ורק ביחס לסעיף 5, אינה נכונה. שהרי אין כל טענה ישירה נגד הקביעה שבהסכם הגירושין לפיו הוסכם בין הצדדים כי האב ישלם לידי האם סך 1,500 ₪ לחודש עבור מזונות הקטין. גם האב מודה כי סעיף זה נתקבל בהסכמה גמורה מצידו, וכי הנתונים שהביאוהו להסכים לא היו מוטעים, וכי אכן הוא התחייב ברצון חופשי וללא לחץ לשלם סך של 1,500 ₪ לחודש למזונות הקטין. אלא שדווקא משום כן, באה פנייתו לביה"ד, והיא, רק לומר כי תחולת הסעיף המחייב במזונות היא בכפוף וכחלק בלתי נפרד למה שנאמר באותו הסכם כי המשמורת היא אצל האם. רצונו של האב בתביעה שהגיש היא, שייקבע כי ההסכם לא התייחס ולא קבע כל מזונות ביחס לכל מצב משמורת אחר. הווה אומר, בחינה אמיתית של תביעת האב תביא למסקנה כי כל עתירתו יכולה להיות מושתתת רק על סמך שההסכם הוא קיים ודווקא משום קיומו, תחולתו מסויגת לתקופה מסוימת בלבד.

נמצא, כי ניתוח תביעת האב היא על בסיס "פרשנות" להסכם הגירושין. פרשנות שתאמר כי קיימת התלייה של סעיף 5 לנאמר בסעיף 2, ומכאן בקשתו כי ביה"ד הרבני יוציא מתחת ידו פס"ד לפרשנות האומרת כי למרות שלא נכתבה התלייה זו בהסכם היא היא הפרשנות של הסכם זה. אך אם ב"פרשנות" דנים אנו, כבר הבאנו לעיל כי פרשנות הסכם אינה בתחום סמכותו של ביה"ד הרבני אף אם הוא היה זה שאישר את ההסכם.

לפיכך, מן הבחינה המשפטית, התביעה המתאימה להיות במקרה זה, הינה הגשת תביעה במסגרת "תיק ביטול/הפחתת מזונות", וכך אכן עשה האב. תביעה כזו מוגשת כל אימת שהיה פסק דין למזונות שניתן ע"י ביה"ד, ועתה נוצר מצב חדש הקרוי בעגה המשפטית "שינוי נסיבות". אלא שאם כן, הרי שתיק זה הוא במסלול תביעת מזונות קטין, וככזה עלינו לבדוק אם הערכאה השיפוטית אליה הוגשה תביעה זו הינה בעלת הסמכות לדון בתביעת מזונות.

במקרה הנדון בפנינו התשובה לכך תהיה שלילית. כסמכות ראשונית לא ניתן להגיש תביעת מזונות ילדים בביה"ד הרבני, אלא באחד משני המסלולים שהזכרנו. או בכריכה לתביעת הגירושין, אך זו לא יכולה להועיל במקרה זה שהרי תביעת הגירושין וכל מה שנכרך בה כבר נסתיימו עת ניתן פס"ד לגירושין. המסלול השני, הינו על סמך סעיף 9 לחשבד"ר, דהיינו בהסכמת שני הצדדים, וכזו אין לנו כאן שהרי האם מתנגדת. המפלט היחיד שהיה מקום לבנות על גביו תביעת מזונות, הוא מסלול "סמכות המשך". מאחר שכבר הובא לעיל כי אין במתן פס"ד לאישור הסכם ע"י ביה"ד הרבני משום קיום התנאי של "דן ופסק" וממילא שלא ניתן להסתמך כאן על "סמכות המשך."

יטען הטוען, כי לא "פרשנות" היא זו הנדרשת מביה"ד הרבני. שהרי, פשוט לכל בר דעת כי אם הילד הקטין לא נמצא במשמורת האם, על מה ישלם האב דמי מזונות עבורו לאם? ויטען הטוען, כי משום כך אין להגדיר את המתבקש מביה"ד במקרה כזה כ"פרשנות" כמשמעותה, בשונה מהדיון במקרים אחרים שבהן נדרשת הכרעה במקום שיש ספק לפנינו בהבנה או במינוח של לשון ההסכם. בניגוד למקומות אלו, במקרה זה שאנו דנים עליו אין כל מקום להסתפק כלל. משום כך, דברי ביה"ד במקרה זה אינם בבחינת הכרעה בספק על פי "פרשנות" שביה"ד נתן לכך, אלא קביעת מצב פשוט העולה מן האמור בהסכם הגירושין כאשר ביה"ד הוא בבחינת מגלה את המגולה כבר.

שתי תשובות בדבר.

האחת, המטילה ספק רב ביחס לעצם הקביעה הזו. משום שהנחה זו שהנחנו בפשיטות כה רבה כי אין כל ספק שסעיף חיוב המזונות נאמר רק במקרה שהקטין אצל האם כי במצב אחר לא מגיע לאם דמי מזונות עבור הקטין, כלל לא ברור שאכן נכונה היא. ייתכן בהחלט שסעיף חיוב מזונות על האב היה מכוון גם אם הקטין לא ברשות האם מכמה טעמים:

1. הסכום שנקבע עבור מזונות הקטין הינו נמוך אל מול הוצאות כלכלת הילד הכוללים גם מזונות וגם מדור. גם ללא הוצאות נוספות, מזונות + מדור נקבעים על סכום גבוה יותר. לפיכך בהחלט ניתן לומר כי הוסכם לקבוע סכום נמוך שיכלול גם מזונות וגם מדור, ובלבד שסכום זה יהיה קבוע ללא קשר לשהייה בפועל של הבן אצל אמו.

2. הוצאות רפואיות והוצאות חינוכיות. הוסף לאמור, שבדרך כלל בכל הסכם המתייחס למזונות קטין, נקבעים סעיפים מיוחדים שבהם מפורטת תוספת כספית שמשלם האב לאם מעבר לסכום המזונות. אלו הן הוצאות רפואיות מיוחדות שעלותן לא קטנה כלל ואשר אינן כלולות בשירותי הרפואה של קופות החולים. די אם נזכיר את טיפולי השיניים שעלותם גבוהה. וכן הוצאות חינוכיות שגם להם עלות לא קטנה. בוודאי עלינו לקחת בחשבון גם את ענין הביגוד שגם אם הילד לא אוכל אצל האם מידי יום עדיין דאגת הלבוש מוטלת עליה. מכל המרכיבים הנ"ל לא נזכר מאומה בהסכם שלפנינו. פירושו של דבר, שמאותם 1,500 ₪ אמורה האם לממן את כל הדברים הנ"ל. ברור שעל פניו אין בסכום זה להוות אלא כיסוי חלקי בלבד אל נוכח ההוצאות בכלל. לפיכך, בהחלט ייתכן כי נקבע סכום קבוע נמוך וסוכם כי הוא בלבד יהווה את סכום החיוב המוטל על האב, אך סכום זה ישולם בכל מקרה גם אם בפועל יווצר מצב שהקטין לא יהיה כל הזמן אצל האם (וגם לא אצל האב).

מאחר וקיימת, ולו במקצת, האפשרות לסברה זו. הרי שמעתה אין הדברים בגדר "דבר פשוט לכל אדם" וכדי להכריע בדבר זה נחוצה הכרעה של בית הדין, שיחליט שלמרות הנ"ל החיוב שנתחייב האב בהסכם הינו אך ורק אם הילד יהיה בפועל אצל האם, וכי סעיף 5 המחייב את האב במזונות הינו סעיף המותלה בסעיף 2 קרי במשמורת האם בפועל. זוהי "פרשנות" כפשוטה ובמיטבה. וכבר הבאנו למעלה, שלענין "פרשנות" אין סמכות לביה"ד, אפילו אם הליך אישור ההסכם בתוקף של פס"ד, נעשה על ידו.

גישה זו מסתייעת מהחלטת ביה"ד האזורי עצמו. שכן, למרות שהיה פשוט לביה"ד קמא כי אין ההתחייבות מכח ההסכם מחייבת במזונות אלא כאשר הבן אצל האם, למרוות כן פסק ביה"ד האזורי מזונות בסך מופחת של 500 ₪ לחודש גם לתקופה שהבן לא היה אצל האם. מכך עולה שביה"ד עצמו הכיר בצרכים הנוספים של הבן מלבד המזון עצמו.

תשובה שנייה היא במסלול האומר שאכן אנו מקבלים כהנחה הפשוטה כי חיוב המזונות מותלה בסעיף המשמורת אצל האם, וככל שהקטין אינו אצל האם אין חיוב המזונות, וכי אין ההחלטה שהוציא ביה"ד בענין זה בגדר "פרשנות" אלא צילום מצב הפשוט לכל. עדיין היה ביה"ד מחוסר סמכות בפסיקתו. לצורך כך יש לנתח את החלטת ביה"ד שאף שלכאורה כי בהחלטה אחת עסקינן, אין הדבר כן, אלא למעשה מורכבת החלטת ביה"ד משתי החלטות שונות, ונפרש.

הבהרנו בראשית דברינו כי ניתוח פסק הדין של ביה"ד קמא, מעלה כי בעצם שתי החלטות שונות בפנינו:
1. ביטול המזונות שחויב בהן האב על פי הסכם הגירושין.
2. החלטה הקובעת הטלת חיוב מזונות חדש על האב.

כלומר, החלטה אחת היא בשלילת מזונות, והשנייה היא הטלה וקביעה של חיוב מזונות.

ביחס לחיוב מכוח הסכם הגירושין, לגבי חיוב זה יש אולי מקום לומר, כי ההסכם התייחס מראש אך ורק למצב כאשר הקטין אצל האם ואילו אינו מתייחס כלל לכל מצב אחר. והנגזר מכך, כי ההחלטה שהוציא ביה"ד, כי הנאמר בהסכם מתייחס רק לתקופה וכל עוד הקטין נמצא אצל האם, אין בכך כל חידוש ואולי מחמת זה לא ייכנס תחת הכותרת של "פרשנות" שהרי ביה"ד אינו אלא בבחינת מגלה את הקיים. נוסיף עוד, כי גם אם נכונים דברים אלו, הרי שתביעה לביה"ד כדי שיוציא פסיקה כי ההסכם תחולתו היא רק ביחס למצב מסוים ולא ביחס למצב אחר, צריך להיות מוגש בדיון משפטי הדן על תקפות ההסכם ובתיק של "ביטול הסכם" שבו מתנהל הדיון מהבחינה ההלכתית והמשפטית בדיני החוזים, על תקפות ההסכם. אך לא במסגרת של תיק "תביעת מזונות" שבו הדיון מתקיים מההיבט נטו של המזונות אם פלוני מחויב בהן או לא אך בכל מה שקשור לשאלה, מה יהיה לגבי חיוב המזונות במצבים אחרים, חלק זה בוודאי לא בסמכות ביה"ד. שכן, סוגיה זו מצריכה דיון בפני עצמו בפני ביה"ד לכשתוגש בפניו תביעת "מזונות" כתביעה רגילה למזונות. וכשכזו, אין בידי ביה"ד הרבני כל סמכות. שהרי, כבר כתבנו כי במקרה זה אין "סמכות המשך" מאחר ולא התקיים מעולם דיון בפני ביה"ד הרבני בתביעת מזונות לגופה, וגם הסכמת הצדדים לא קיימת. הווה אומר, אפילו אם מצאנו מוצא כלשהוא לחלק אחד בהחלטה -ולדעתי כפי האמור לעיל בהרחבה, גם זה אינו- הרי שאין כל ספק שביחס לחלק השני של קביעת מזנות וגובהן למצב שההסכם לא התייחס אליו, חלק זה וודאי אינו בסמכות ביה"ד הרבני, כשלא ניתנה הסכמת הצד השני, וכזו לא ניתנה.

סוף דבר, בנסיבות התיק יש לקבל את הערעור ולבטל את פס"ד של ביה"ד האזורי מיום כ"ז באדר תשע"ה (18/03/15) בהיעדר סמכות.

הרב אליהו הישריק – דיין

לאחר העיון בכתבי הטענות ובדברי ידידי הרה"ג הישריק שליט"א.

פס"ד של ביה"ד האזורי נחלק לשני חלקים. א. סעיף המזונות בהסכם הגירושין בטל. ב. נקבע סכם מזונות חדש ע"ס 500 ₪.

בהסכם הגירושין של בני הזוג נכתב בסעיף א. להסכם הילד [פלוני] יהיה בחזקת האם ובמשמורתה.

בסעיף ב. נכתב מזונות הילד יהיו 1,500 ₪.

ידידי הרה"ג ניתח ע"פ פסיקות בג"ץ את המקרים השונים ביחס לסמכות ביה"ד, והשאלה הנשאלת כאמור היא לאיזה מקרה דומה המקרה שבפנינו.

לדעתי, המקרה שבפנינו בענין קביעת תקיפות הסכם הגירושין היא דוגמת "דן – ופסק."

ואביא דוגמא לדברי הסכם גירושין בו נכתב:

א. הבעל ימשיך להתגורר בדירה עוד 4 שנים.

ב. הבעל ישא לבדו בתשלומי המשכנתא על הבית...

לאחר שנה הבית נפל והבעל עזב את הדירה ומפסיק לשלם לבד את המשכנתא וטוען שעל האשה לשאת במחצית עלות המשכנתא.

מנגד האשה תטען כי על הבעל להמשיך ולשלם את הסך הנ"ל כי ההתחייבות הנ"ל לא קשורה למגורי הבעל בדירה...

סמכותו של ביה"ד מדין "דן ופסק" לקבוע שההסכם דיבר על מצב של מגורי הבעל בדירה, ואין תוקף לחיוב בלי מגורים של הבעל בדירה.

נכון הדבר כי אין סמכות לביה"ד לדון בטענת הצדדים בענין תשלום המשכנתא לאחר יציאת הבעל מן הדירה ועליהם יהיה לדון במקום המוסכם עליהם או שהחוק קובע.

גם במקרה שבפנינו בו נכתב שהילד במשמורת האם והמזונות יעמדו ע"ס 1,500 ₪ זו המשמעות הפשוטה של ההסכם "כדן ופסק", שהמזונות נקבעו בשל היות הבן אצל אביו.

כאמור, כאשר "הבית נופל" והילד מוצא מחזקת האם פשוט הדבר שלביה"ד הסמכות לקבוע שההסכם לא בתוקף.

מאידך, אין לביה"ד סמכות לקבוע את גובה המזונות הנדרשים לבן מאחר והוא לא הוסמך לכך, והוא לא עסק בהם.

אשר על כן, יש לקבוע כי:
1. פס"ד של ביה"ד קמא הקובע כי הסעיף בהסכם הגירושין "מזונות הילד יהיו 1500 שקל החל מתאריך 01/05/2007 צמוד לתוספת יוקר של השכירים" בטל מיום הוצאתו של הילד מחזקת האם – הוא בתוקף.
2. הקביעה של גובה המזונות החדשים (בסף 500 ₪) אינה בתוקף.

הרב אליעזר איגרא

מוחלט:
א. הערעור של ב"כ המערערת מתקבל.
ב. פסה"ד שניתן ע"י ביה"ד האזורי ביום כ"ז באדר תשע"ה (18/03/15), מבוטל.
ג. ביטול פסה"ד הנ"ל מייתר את הדיון בערעור שכנגד שהגיש ב"כ המשיב.
ד. מותר לפרסם פס"ד זה לאחר השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ו בניסן התשע"ו (04/05/2016).