עם גמר כתיבת הגט, אחד מעידי הגט שם לב לכך שחתימתו לא נעשתה בדיו של הבעל המגרש, אלא בדיו של בעל אחר שגיטו נכתב באותו הזמן.

עלינו לברר האם ניתן להכשיר גט שנחתם על ידי העדים בדיו שאינו שייך למגרש.

א. הקניית הקלף, הדיו והקולמוס לבעל
בענין הקניית הקלף, הדיו וכלי הכתיבה של הגט למגרש, מצינו שלוש שיטות עיקריות בדברי הראשונים:

1. צריך להקנות לבעל את הקלף והדיו
כתב הרא"ש בסדר הגט:

"הסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל, דבעיא: וכתב ונתן, שיהא הגט שלו" (עיין שו"ת הרא"ש כלל מה, סימן כט).

וביאר הבית יוסף (אבן העזר סי' קכ סעיף א):

"כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו".

וכן דעת הסמ"ג (עשין נ), עיין בב"י (שם).

בין הראשונים הסוברים שיש להקנות לבעל את הקלף והדיו, יש שמשמע מדבריהם שההקניה צריכה להתבצע קודם הכתיבה, וכמשמעות הבנת הבית יוסף ברא"ש, שדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם.

ויש שכתבו כי די בכך שהבעל ייקנה את הגט מהסופר קודם מסירתו. כך גם משמע מרש"י (גיטין דף כ ע"ב, ד"ה לא ידעה לאקנוי), שכתב: "ואנן בעינן ונתן", כלומר הקפידא שהגט יהיה של הבעל בזמן הנתינה, ולא בזמן הכתיבה.

מכל מקום טוב יותר שהסופר ייתן הקלף והדיו קודם הכתיבה, שמא יישכח ליתנו לבעל אחר כך (עיין הגה"מ פ"ג מגירושין ה"ז, הו"ד בב"י, שם).

לשיטה זאת, אין צריך להקנות לבעל את הקולמוס או שאר כלי הכתיבה, ובטעם החילוק בין הקלף והדיו לבין הקולמוס, כתב בעל התרומה (הלכות הגט, סימן קי):

"דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט".

כלומר: מאחר והשימוש בקולמוס אינו מחסרו באופן ניכר, אין קפידא בדבר, ולכן אין צריך להקנותו [ועיין בפתחי תשובה (סי' קכ ס"ק ב) שהביא חילוק נוסף].

ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן קנא) כתב:

"ואפשר לי לקיים המנהג לפי שלפעמים ישבר הקולמוס בכתיבת הגט וצריך לחתוך ממנו ולתקנו ויש כאן חסרון הניכר, ולכן צריך שיהיה משל בעל כמו הדיו, ואף על פי שחסרון הדיו ניכר בגט מה שאין כן בקולמוס סוף סוף כיון דלפעמים ניכר החסרון בקולמוס בעצמו לא חלקו והנהיגו להקנות הכל לבעל. ותו דלפעמים יהיה הקולמוס טבול בדיו ונמצא אותו דיו חסרונו ניכר בגט, שהרי כותב בו תיבה ראשונה או מקצתה..."

2. הסופר צריך להקנות אף את הקולמוס
אולם, יש שכתבו שהסופר צריך להקנות אף את הקולמוס. כן כתב ר"ת (ספר הישר, חלק החידושים, סימן פב, וכ"כ בשמו בהגהות אשר"י), וכן דעת העיטור, וכ"כ בעל התרומה (סדר הגט, הו"ד בהגהות אשר"י, שם) ורבינו פרץ, עיין בב"י (שם).

לשיטתם צ"ל שהצורך בהקניית הקלף והדיו הינו עוד קודם לכתיבת הגט, ואין די בהקניה קודם למסירתו, שהרי הקניית קולמוס שייכת אך ורק טרם שנכתב הגט, ממילא גם כשהצריכו להקנות את הקלף והדיו כוונתם להקניה קודם לכתיבה.

מכל מקום, הרא"ש והסמ"ג לא הזכירו מסירת הקולמוס, וכבר הבאנו את לשונו של בעל התרומה שכתב כי בקולמוס אין נראה לחוש אפילו אין של בעל, דאין כאן חסרון הניכר במה שכתב בו הגט. ע"כ. וכתב הב"י דאף שבסדר הגט הזכיר בעל התרומה את מסירת הקולמוס לבעל, היינו לשופרא דמילתא, לחוש גם לדברי המצריכים.

נציין, כי בשו"ת בנימין זאב (סי' קיט, הו"ד בדרכי משה סי' קכ אות א) כתב שיש להקנות לבעל אף את שאר כלי הכתיבה, עיין ברמ"א (סי' קכ סעיף א). וכוונתו לכאורה לדברים שמסרגלין בהם, ואפשר אף לקסת.

3. הסופר אין צריך להקנות לבעל, אפילו את הקלף והדיו
לעומתם, המרדכי (פרק התקבל, סימן תיח) כתב: "מסירת הקלף והקולמוס והדיו, לא ידענא מנא לן". ורבינו ירוחם (ח"ב, חלק חוה נכ"ד, רו ע"ב) כתב שיש מפרשים שצריך להקנות קלף ודיו וקולמוס לבעל, ויש מפרשים שאין צריך, וכן נהגו העולם". וציין הבית יוסף (שם) שגם הרמב"ם לא הזכיר מסירה זו כלל, וכן דעת הרמב"ן, על פי הגמרא בגיטין (דף כ ע"א), דאיתא שם:

"אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר לי' רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן..."

כלומר, לדעת רב חסדא היה מקום לפסול את כל הגיטין, הואיל והאישה נותנת את שכר הסופר משום תקנת עגונות, ויוצא שאין כאן "וכתב", אלא "וכתבה". אומר על כך רבא שאפשר שחכמים הקנו לבעל את אותו הזוז שהאישה משלמת לסופר, דהפקר ב"ד הפקר. מסיק מכך הרמב"ן:

"ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר ובכך הגט כשר ואין בו בית מיחוש, שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט, בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו, ואקנויי אקניוה רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואף על גב דלא משיך כלום כשר..." עיי"ש.

המורם מדבריו שעל ידי התשלום שהאישה משלמת לסופר, הקנו חכמים לבעל את הקלף והדיו. ועיין במחנה אפרים (הלכות קנין משיכה, סימן ב) שהכח ביד חכמים הוא להפקיר, אך לא להקנות, ואם כן צריך ביאור כיצד יועיל כאן הפקר בי"ד להקנות לבעל, ועיין הגהות מהר"ץ חיות שביאר כי חכמים עשאוהו הפקר, והבעל זוכה מההפקר. אך עיין ברשב"א (דף לו ע"ב) הסובר שיש כח ביד חכמים אף להקנות. ועל פי דברי הרשב"א, כתב בחידושי הרי"ם (אה"ע סי' קכ ס"ק ד) לבאר את אופן קניית הקלף ע"י הבעל, ועיין עוד בדברות משה (גיטין, הערות דף כ, הערה מז).

ובפני יהושע (גיטין כ ע"א) ביאר לפי זה באופן נפלא את המנהג לכתוב בסוף הגט "כדת משה וישראל", וז"ל:

"לענ"ד דלכך נהגו לכתוב בסוף הגט כדת משה וישראל מה שלא נמצא בנוסח המשנה... ולפי סוגיא דשמעתין אתי שפיר דקאי אדלעיל מיניה שכותב ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין, משמע שהספר תרוכין הוא שלו ובאמת אינו שלו שהיא נותנת השכר, על זה מסיים וכותב כדת משה וישראל, פירוש שעל פי דת משה וישראל הוא שלו, דאקנויי אקני ליה רבנן, והרי זה כעין מה שכתבו התוספות שהנהיגו לומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולפעמים הפקיעו כסף הקידושין ע"י הפקר ב"ד, וה"נ דכוותה לענין הגט משא"כ בדורות הקדמונים קודם שתקנו שהאשה נותנת השכר לא היו צריכין לכתוב כן".

להלכה, פסק השולחן ערוך (סי' קכ סעיף א):

"הגט, צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו. ואף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל; לכך נהגו כשהבעל מצוי, שנותן לו הסופר הקלף והדיו (רמ"א: ויש אומרים דאף הקולמוס ושאר כלי הכתיבה) במתנה קודם כתיבה, והבעל נותן שכרו. ומפני תקנת עגונות, תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר והקנוהו לבעל".

ועיין בבית יוסף דבדיעבד אם לא הקנה הקולמוס, לכולי עלמא כשר, אך אם לא הקנה הקלף והדיו, יש הסוברים שהגט פסול (ועיין בב"ש ס"ק ב). מהם יש שפסלו רק אם לא הקנה הסופר לבעל את הגט קודם מסירתו, ויש שפסלו אף אם הסופר הקנה לבעל את הגט קודם המסירה, מאחר והגט נכתב בקלף שאינו שייך לבעל. וראה בשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר, סימן ע) שסמך על השיטות הסוברות דא"צ להקנות לבעל, במקום עיגון גדול. ועיין עוד במאמרו המקיף של הגר"י גולדברג שליט"א בשורת הדין (חי"ב, עמ' שלט).

מפאת קוצר היריעה לא אדון בצורך בקניית יריעת הגט מהסופר לאחר כתיבתו מצד גדרי אומן קונה בשבח כלי, עיין בפת"ש (סי' קכ ס"ק ב), בתורת גיטין (שם ס"ק ו) ובעין יצחק (אה"ע סי' עו), ועוד חזון למועד.

ב. כתיבת הגט בקלף ודיו השייכים לבעל אחר
ראינו לעיל כי לדעת הרמב"ן אין צריך להקנות לבעל את הקלף והדיו קודם הכתיבה, מפני שבכסף שהאישה נותנת לסופר, מזכה הסופר לבעל את הנייר, הדיו, הקסת והקולמוס, שחכמים הקנו כל זאת לבעל.

למרות שהמציאות בזמננו בבתי הדין היא שהבעל או האישה אינם משלמים ישירות לסופר, אלא עליהם לשלם במזכירות בית הדין אגרה, והסופר מקבל שכרו מקופת המדינה. מכל מקום בהחלט ניתן לומר שדברי הגמרא והרמב"ן שייכים גם בזמננו, שחכמים הקנו לבעל את הקלף. דהיינו, המדינה באמצעות הסופר מקנה לבעל את הנייר והדיו על ידי התשלום על פתיחת התיק. ובפרט שהתשלום אינו רק עבור טרחת הסופר, אלא על כל השירות שהזוג מקבל בבית הדין, ובכלל זה הנייר והדיו שהגט נכתב עליהם.

[ואולי הדברים תלויים בהבנת תקנת חכמים שהקנו את הקלף לבעל על ידי חכמים באמצעות תשלום האישה. אם נאמר שרבנן תיקנו שהבעל קונה את הקלף בקנין כסף, למרות שהאישה היא זו שמשלמת (כעין קנין כסף מדין עבד כנעני), אזי יש מקום לדון, שאולי כאשר האגרה שהולכת לאוצר המדינה, אשר חלק ממנה מגיע בתשלום סיבובי לסופר, אינה מועילה כקנין כסף עבור הגט. מה שאין כן אם נאמר שהקלף נקנה לבעל מכח הפקר בי"ד, בלי קנין כסף, אזי לכאורה אין סיבה שתקנת חכמים לא תחול במציאות הנהוגה היום בבתי הדין. אמנם עיין במ"ש הגר"ש פרדס שליט"א בפס"ד 275622/7‏ בענין הגבהת הגט בידי הבעל, ואכמ"ל.

עוד יש להעיר, שנכון להיום, אין צורך לשלם אגרה עבור עצם פתיחת תיק הגירושין, אלא כל צד משלם עבור הנפקת תעודת הגירושין שלו/ה. בכל זאת, יש לדון שאולי שכר הסופר והנייר עדיין גלום באגרה זו או באגרת תיק הגירושין].

ועיין בתורת גיטין (סי' קכ, ביאורים ס"ק ו, חידושים ס"ק ב) שכתב שאם אבי הבעל או אבי האישה פרעו את שכר הסופר בלא הקנאה לבעל, אין האישה מגורשת.

אמנם בשו"ת עזרת כהן (שם) כתב:

"אם אדם אחר נתן שכר הסופר גם כן הוי בכלל הקנאת חכמים, וכמש"כ בזה האחרונים, נגד חומרת התורת גיטין, באם אחרים ולא האיש והאשה נתנו שכר הסופר".

כל שכן כאשר האישה שילמה למדינה המשלמת לסופר, דנראה דהוי בכלל הקנאת חכמים. וצ"ע מה יהא הדין כאשר האיש הוא זה שמשלם עבור הגט, דיתכן שדווקא כאשר האישה משלמת לסופר, הקנו חכמים לבעל את הקלף, משא"כ כאשר האיש משלם לסופר, אפשר שלא הקנו לו חכמים את הקלף, ומצד המעות ששילם אינו קונה, דמטלטלים אינם נקנים במעות. אמנם עיין בב"ש (ס"ק ב) שלא חילק בין שילמה האישה לבין שילם הבעל, ועיין היטב בעין יצחק (אה"ע סי' עו, ענף ג¹) ובפסקי דין ירושלים (ח"ב, עמ' קד), ואכמ"ל.

איך שלא יהיה, כל זה שייך דווקא כאשר הגט נכתב בקלף ודיו של הסופר, בכגון זה, גם אם הסופר לא הקנה לבעל את הקלף והדיו, הגט כשר. אך במקום בו הגט נכתב בדיו של בעל אחר, גם לדעת הרמב"ן יש מקום לפסול את הגט, שהרי הסופר אינו יכול להקנות לבעל דיו השייך לאדם אחר. וכעין זה כתב הב"ש (ס"ק ב) שאם הקלף והדיו של האשה, אז לכולי עלמא פסול אם לא הקנה לבעל.

[סברא נוספת לחלק בין גט שנכתב בקלף ודיו של הסופר לבין גט שנכתב בקלף ודיו של בעל אחר, היא על פי המבואר בדברי הרא"ש (פרק א סימן כ) בענין קידושין בטבעת שאולה, וז"ל:

"על כי ראיתי באשכנז שרגילין לקדש בטבעת שאולה נתתי את לבי לדרוש ולתור מאין הרגילם דלכאורה אינה מקודשת כיון שקבלה הטבעת אדעתא שהיא שלה ואינה שלה כי היא צריכה להחזירתה לבעלים נמצא שקדשה בגזל דאחרים ואינה מקודשת... אמנם נראה לי אם יאמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דהויא מקודשת, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעתא דהכי מסר לידו הטבעת, ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה, לכל הפחות תהיה מתנה על מנת להחזיר והויא מקודשת, ויקנהו מן האשה ויחזירנה לו או יחזיר לו דמיו".

ונראה דהוא הדין לגבי כתיבת הגט, דמן הסתם הסופר מתכוין לתת את הגט לבעל באופן המועיל, כך שהגט יהיה כשר. אלא כמובן שכל זה שייך דווקא בסופר, אך לא כשהדיו והקלף שייכים לבעל אחר, שאין כל כוונה להקנות.

אם כי לכאורה כל זה לא שייך אפילו בקלף ודיו של הסופר, כאשר הבעל לא עשה כל פעולת קנין, דאף שהסופר חפץ שהבעל יגרש באופן המועיל, כיצד יקנה הבעל בלא פעולת קנין].

יוצא אפוא, שגט שנכתב בקלף ודיו של בעל אחר פסול, לא מיבעיא לדעת הסוברים שהסופר צריך להקנותם לבעל קודם הכתיבה, אלא אפילו לדעת הרמב"ן הסובר שאין צריך כלל להקנות לבעל, כל זה הוא דווקא בקלף ודיו השייכים לסופר, מה שאין כן בקלף ודיו השייכים לאדם אחר.

הן אמת שלא אחת קרה שלאחר שהסופר סיים את כתיבת הגט, שכח לקנות בחזרה את כלי הכתיבה מהבעל, וכתב באותם הכלים גט עבור בעל אחר, ובנדון זה כתבו הפוסקים להכשיר בדיעבד, והסתמכו על המחנה אפרים (הלכות זכיה ומתנה, סימן כו), וז"ל:

"מי שנותן לחברו מידי דהיה סבור שהיה של חברו ואפילו אם היה יודע שהיה שלו הוה יהיב ליה, כגון הסופר שהקנה כלי הכתיבה למגרש וחזר ומסרם בידו לכתוב הגט ואחר שכתב הגט לא חזר המגרש להקנותם לסופר אלא ממילא נשארו הכלים ביד הסופר ולא ידעו שצריך לחזור ולהקנותם, דאפילו במתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויקנה אותה לנותן וה"נ אף על גב דסתמא כי נתן לו הסופר כליו למגרש ע"מ להחזיר קיהיב ליה היה צריך שיחזור המגרש להקנותם לסופר. מכל מקום איכא למימר דהוי מחילה בטעות והויא מחילה דאנן סהדי שאף אם היה יודע שהם שלו היה מחזיר' לסופר. ואפי' למ"ש הבפ"מ ח"א סי' צ"ו דלא אמרי' מחילה בטעות הויא מחילה אלא היכא דתפס אח"כ אבל לא היכא שהיה תפוס מקודם... מכל מקום בנדון זה כיון שזה מתייאש ודאי, ואפילו אי הוה ידע כי מקנה הסופר אח"כ לאדם אחר הא איכא יאוש ושינוי רשות".

כלומר גם אם הבעל שכח להקנות את הכלים בחזרה לסופר, קנאם הסופר או מצד מחילה בטעות דהויא מחילה, או שקנאם הבעל השני מצד יאוש ושינוי רשות, ועיין בשמן המשחה (דף צח, סימן קיג) ובבית אהרן (לב ע"ב) שהביאו דבריו להלכה.

אך נראה שאין לדמות זאת כלל למקום בו הסופר משתמש בכלי הכתיבה של הבעל הראשון עבור הבעל השני, קודם שנסתיימה כתיבת הגט הראשון, כבנדו"ד, שהלא במקרה בו הסופר שוכח לקנות בחזרה את כלי הכתיבה מהבעל הראשון לאחר שנסתיימה כתיבת גיטו, הרי קודם שמתחיל לכתוב גט לבעל השני הוא מקנה לו את כלי הכתיבה, ומועיל הדבר מדין יאוש (של הבעל הראשון) ושינוי רשות, מה שאין כן, כאשר הבעל השני אינו מגביה ואינו קונה את כלי הכתיבה, שאז אין שינוי רשות, ואפשר שאף יאוש ומחילה אין כאן. דדוקא כאשר הסתיימה כתיבת הגט הראשון והבעל השאיר את כלי הכתיבה ביד הסופר, איכא יאוש, אך אין כך פני הדברים במקום בו טרם הסתיים הליך הגט של הבעל הראשון, והבעל הראשון סבור שכלי הכתיבה שהוקנו לו עדיין משמשים לכתיבת גיטו, דבכגון זה הוי יאוש שלא מדעת, ובאיסורא אתא לידי הבעל השני. לפי זה, גם אם הסופר יקנה את הגט לבעל השני קודם המסירה, אם טרם נסתיימה כתיבת גיטו של הבעל הראשון, לא יועיל הקנין, מפני שעדין אין כאן יאוש.

עוד עיין בשדי חמד (מערכת גט, טו, ז) שכתב כי דברי המחנה אפרים, אינם מוסכמים על הכל, והביא מהגאון מוהר"ם (סדר הגט, אות קע"ג) דאם לא חזר המגרש והקנם לסופר אסור לכתוב גט בהם לאחר עי"ש. ויעויין ברמ"א (סדר הגט סעיף סו) והלבוש (שם, סעיף עה) שכתבו שיחזור הסופר ויקנה מהבעל, כדי שיוכל לכתוב גיטין אחרים, ומשמע דאי לאו הכי אינו יכול לכתוב.

ג. הצורך שהעדים יחתמו בדיו השייך לבעל
והנה בנדו"ד אין מדובר בכתיבת גט בדיו שאינו שייך לבעל, אלא בחתימת עדים בדיו שאינו שלו. בכגון זה נראה שיש להתייחס לשלושה נידונים עיקריים: א. האם כשם שכתיבת הגט על ידי הסופר צריכה להיעשות בדיו של הבעל, כך גם חתימת העדים. ב. גם אם נאמר שאין הכרח שהעדים יחתמו בדיו של הבעל מצד הלכות הגט, האם יש צורך בדבר כדי שלא יהיה שינוי מדעת המגרש שרצה שיחתמו בדיו שלו. ג. דינו של גט שנכתב באמצעות גזל.

ראשית, נתמקד בשאלה האם על העדים לחתום בדיו של הבעל. וז"ל הרמ"א (אה"ע סי' קל סעיף א):

"ולא יחתמו העדים רק בדיו וקולמוס של בעל, כמו הסופר".

אמנם יש לעיין האם חתימת העדים בדיו של הבעל הינה לעיכובא כמו כתיבת הגט בדיו של הבעל, לשיטות המצריכות זאת.

כדי ללבן שאלה זאת, עלינו לעיין עוד בטעמם של המצריכים שכתיבת הגט תתבצע בקלף ובדיו של הבעל. מתוך כך נוכל לנסות לדייק האם הדבר נוגע אף לחתימת הגט.

הבאנו לעיל את לשונו של הרא"ש, שכתב בסדר הגט: "הסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל, דבעיא: וכתב ונתן, שיהא הגט שלו". וביאר הבית יוסף (אבן העזר סי' קכ אות א):

"כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו".

לכאורה אם נבאר את דברי הרא"ש כהבנתו של הב"י, יש מקום רב לחלק בין כתיבת הגט לבין החתימה עליו, שאמנם דרך בני אדם לכתוב בדבר שהוא שלהם, אך זה נוגע דווקא לכתיבה, משא"כ לגבי החתימה הנעשית על ידי העדים, וממילא אין כל הכרח שתיעשה בדיו של בעל השטר. כך גם לגבי הנתינה, מאחר והנייר שייך לבעל, אזי לאחר שנחתמו בו חתימות העדים, הופך אותו הדיו להיות חלק מהנייר, והנתינה נעשית בדבר שהוא שלו.

אחר כתבי זאת, מצאתי כעין הדברים הללו בשו"ת צמח צדק (אבה"ע סי' שעח), וז"ל:

"ועוד דמדינא גם כן, בשלמא בקלף צריך לכולי עלמא שיהיה של הבעל משום דבעינן וכתב הוא, וכן דיו. וכן בקולמוס שהסופר כותב הגט יש מצריכים לכתחילה שיהיה של הבעל לקיים וכתב הוא דהיינו הבעל. אבל בחתימת העדים אין שייך להצריך כן. דבשלמא כתב הגט המצוה שהבעל יכתבנו בעצמו על כן גם כשכותב שלוחו דהיינו הסופר צ"ל עכ"פ הכל משל הבעל. אבל חתימת העדים דאי אפשר שהבעל יחתום כי אם שני עדים, אם כן כיון דעל כל פנים החתימה אין שייך שהבעל יחתום רק עדים, מהיכא תיתי יצטרך שיהיה הקולמוס של הבעל. אלא שיש לדחות דהא לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי, וכתב דקרא קאי על עדי חתימה, כמ"ש ברש"י ריש גיטין. ואעפ"כ נאמר וכתב שיהיה משל הבעל. אך עכ"פ לדידן דקיי"ל כר"א דס"ל וכתב דקרא קאי על כתב הגט. אבל חתימת עדים אינו רק מדרבנן. וכיון שמ"ש בתורה וכתב לא קאי על החתימה לר"א ע' חה"ר ריש גיטין. א"כ אין שום טעם להקפיד שיהי' הקולמוס של העדים משל הבעל ודי להקפיד בדיו כו'".

ואף שהצמח צדק כתב דבריו בנוגע לקולמוס שאינו שייך לבעל, זאת מאחר ונדון דידיה היה בעד אחד שחתם בקולמוס שהביא מביתו ולא בקולמוס שמסר הבעל לסופר, אבל מצד עצם הסברא, אין לחלק בין קולמוס לדיו.

אמנם עיין בשו"ת עין יצחק (ח"א אבה"ע סימן עו) שהקשה על הבנתו של הבית יוסף בדברי הרא"ש, וז"ל:

"... ודבריו אינן מובנים דלפי דברי הב"י בכוונת הרא"ש שכתב דבעיא וכתב כו' דמשמעו הוא דבעינן דיכתוב על שלו כדרך בני אדם שכותבין על דבר שלו. דלפי זה תקשה הא דתנן האשה כותבת גיטה לפי דידעה לאקנויי. הא בעת כתיבת הגט לא הוי של הבעל. ועל כרחך הוא דלא בעינן דיהיה של הבעל בעת הכתיבה, אלא העיקר הוא דיהיה שלו בעת נתינה. וזולת זה הלא מפורש בהרא"ש גיטין (פ"ב סי' כ"ד) דהביא להך דגיטין (דף כ') דיכילנא למיפסל לגיטי דעלמא משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבה לי', דלאו משום וכתב קאמר אלא משום דכתיב וכתב ונתן כו', דיהא שלו והכא לא יהיב לה מידי דשלה הוא. עכ"ל הרא"ש. הרי להדיא דלא כהבית יוסף בסברתו שכתב דוכתב משמע שיהיה שלו כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם. דאם כן, לא היה צריך הרא"ש לומר דלאו משום וכתב קאמר כו', דהא לדברי הב"י א"ש בפשיטות כוונת הש"ס בגיטין שם דאמרו משום דכתיב וכתב והכא כו', ולא הי' צריכין לדחוקי וכמש"כ כן שם גם התוס' והר"ן כנ"ל. ובאמת כוונת הרא"ש בסדר הגט שכתב דיתן הקלף והדיו במתנה להבעל דבעיא וכתב ונתן כו' דנתכוין גם כן כמש"כ הרא"ש בפסקיו דכוונת הגמ' הוא משום דאונתן סמוך כו' אף שלא נזכר בש"ס שם רק וכתב לחוד כל שכן בלשון הרא"ש בסדר הגט הנ"ל דהזכיר וכתב ונתן ע"ש. ודברי הבית יוסף הללו מוקשים. וברור ופשוט דלא כתב כן הב"י לדינא רק עיקר הטעם דהצריך להקנות קודם הכתיבה זהו משום טעם של הב"י שם דחשו לכתחילה דשמא לא ימסרנו אח"כ דישכח הסופר להקנותו וכמש"כ כן הג"פ בסי' ק"כ ס"ק ג' בשמם ע"ש וכן יש לתמוה על הפני יהושע גיטין (ד' כ') ד"ה א"ל רבא מ"ט כו' דהביא לדברי הב"י הנ"ל ומסיים דבעי שיהא שלו בעת הכתיבה. וכבר נתבאר דאינו כן וקצרתי".

העין יצחק דייק מדברי הרא"ש שאין צורך שהקלף והדיו יהיו שייכים לבעל בעת הכתיבה, ודי בכך שייקנה את הגט קודם למסירה, ואף שכתב הרא"ש בסדר הגט "דבעיא וכתב ונתן", כוונתו היא ל"ונתן". והוסיף שאף בדעת הבית יוסף יש לומר שלא כתב לדינא שיש להקנות קודם הכתיבה, אלא שרק נכון לעשות כן לכתחילה, שמא יישכח הסופר להקנות לו קודם המסירה.

ובעצם כבר קדמו בזה הפרי חדש (אה"ע סי' קכ סעיף ב) שכתב ממש כדבריו אלו, שאף לדעת הרא"ש אין צורך להקנות הכלים לבעל קודם הכתיבה, ואף שנקט "וכתב", כוונתו היא ל"ונתן", אלא שס"ל בדעת הבית יוסף דלרא"ש בעינן שימסור לו קודם הכתיבה. וז"ל:

"ולא ידעתי למה הוצרך לזה, דאי משום שכתב הרא"ש שהסופר יתן הקלף והדיו, דמשמע שצריך ליתנו לבעל קודם כתיבה, אלמא דבשעת כתיבה בעינן שיהא שלו, אי מהא לא איריא, דלרווחא דמילתא כתב כן, וכמ"ש הפוסקים דטוב ליתנו לבעל תחילה, ואי משום דנקט במילתיה וכתב ונתן, הא ודאי דאסיפא קסמיך, דהיינו ונתן, וכדאמרינן בפרק גט פשוט אמתניתין דהבעל נותן שכר סופר, מ"ט דאמר קרא וכתב ונתן, וכיון דהרב נקט לישנא דש"ס, ליכא למידק מידי מדבריו הפך שאר הפוסקים, ולכן הדבר ברור דלכ"ע לא בעינן שיהא שלו בשעת כתיבה, ודלא כהב"י לדעת הרא"ש".

ועיין במאמרו של הגר"י גולדברג שליט"א (שורת הדין יב, עמ' שמ) שהביא מהספר מכתב מאליהו (שער א, סימן ב, ד"ה "הן") שהסיק אף הוא בדעת הרא"ש דעיקר הקפידא היא על הנתינה.

מכל מקום, לענייננו, בין אם נבאר בדברי הרא"ש כב"י שיש להקנות לבעל קודם הכתיבה, דכתיב "וכתב ונתן" ודרך בני אדם לכתוב בשייך להם, ובין אם נבאר שאף לדעת הרא"ש עיקר הקפידא היא בנתינה, שיתן משלו, נראה שאין צורך מעיקר הדין שהעדים יחתמו בדיו השייך לבעל, וכפי שנתבאר לעיל.

והנה בספר מצוות גדול (עשין סימן נ) כתב בזה"ל:

"וכתב לה מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב ולא בדבר אחר, ומכלל זה שיהא הקלף והדיו משל בעל".

רואים מפורש שלמד מ"וכתב" ולא מ"ונתן", ועיין במאמרו של הגר"י גולדברג (שורת הדין, שם) שדייק כן אף מסדר הגט לר"י מרגלית (ע' קכב סי' סב) שכתב, וז"ל:

"הקלף והדיו יהא של בעל, דכתיב 'וכתב לה'. משמע הוא יכתוב משלו ונתן, הא קודם נתינה הוי של בעל".

הנה חזינן להדיא דיליף מ"וכתב לה". ועיין בים של שלמה (גיטין פ"ב, כב) שחידש שכאשר הקלף אינו שייך לבעל, הרי זה חסרון ב"לשמה" של הגט, וז"ל:

"... כל זמן שלא הקנה הסופר את הקלף לבעל מקודם, וכתב עליו את הגט, נמצא שנכתב הגט על דבר שאינו שלו, והוי כלא לשמו, שהרי אינו ראוי לו, מאחר שעדיין לא זכה בקלף..."

[ועיין עוד במאמר (שם) שדן באריכות בדברי היש"ש].

לשיטות אלו נראה לומר שאף העדים צריכים לכתוב בדיו של הבעל, שהרי רבי מאיר סובר שעדי חתימה כרתי, ו"כתב" דקרא קאי על עדי חתימה. ואף שאנו סוברים כר"א דעדי מסירה כרתי, ו"כתב" דקרא קאי על כתב הגט, אבל חתימת עדים אינו רק מדרבנן, מכל מקום ראוי להקפיד לכתחילה על החתימה שתהיה בדיו של הבעל, כפי שהבאנו לעיל מדברי הצמח צדק.

והנה הרמב"ן (גיטין כ ע"א) דרך אחרת לו בביאור הצורך בהקניית הקלף והדיו לבעל, וז"ל:

"ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר ובכך הגט כשר ואין בו בית מיחוש, שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט, בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו, ואקנויי אקניוה רבנן ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל ... אלא ש"מ אף על גב דלא מקנו ליה כלום ואף על גב דלא משיך כלום כשר, שהרי אומר אדם לשנים כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך לו למדינת הים, והמושלך לבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו והן כותבין ונותנין בלא כלום הקנאה, דמאי וכתב על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה הוא דכתיב, דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך".²

משמע מדבריו שההיקש בין הויה ליציאה, כולל גם את הצורך בבעלות הבעל על הגט. ואף שהיה מקום לומר שהקפידא היא דווקא בשעת הנתינה, שכשם שבקידושין בעינן שיקדש בשלו, כך גם בגירושין בעינן שבזמן הנתינה יהיה הגט שלו, ומדוע אפוא כתב הרמב"ן שצריך הסופר להקנות לבעל גם את הדיו, הקסת והקולמוס, ומשמע שכבר בזמן הכתיבה צריך להיות משל הבעל. ועיין במאמרו של הגר"צ אשכנזי שליט"א (קובץ "זכור לאברהם" תשס"ב – תשס"ג, עמ' תפג) שכתב בדעת הרמב"ן שהכתיבה היא חלק מסדר הגט, ועל כן כיון שהגירושין מתחילים בכתיבה, בעינן שאפילו הקולמוס והקסת יהיו משל בעל.

בכל אופן, לאור דברי הרמב"ן נראה שאין לחלק בין כתיבת הגט לחתימתו, ולכל הפחות לכתחילה בעינן שאף חתימות העדים ייעשו בדיו השייך לבעל, דמקשינן הויה ליציאה, והכל צריך להיות משל הבעל.

ד. האם יש לחוש לשינוי מדעת המגרש שרצה שיחתמו בדיו שלו
ענין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא השינוי מדעת המגרש. שהרי בכל מינוי שליח, הן בקידושין והן בגירושין, אל לו לשליח לשנות כהוא זה מדעת המשלח. עיין במשנה בקידושין (דף נ ע"א) לגבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקדשה במקום אחר, דאינה מקודשת. וכן לגבי גירושין, מצינו במשנה בגיטין (דף סה ע"א) לגבי האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול. וכן האישה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקיבלו לה במקום אחר, שהגט פסול. עוד מצינו בגמרא (שם דף כט ע"א) שאם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר וכו', "זימנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמי שאמר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה אל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל".

יוצא אפוא, שכל שינוי של השליח מדעת המשלח, פוסל את הגט. אלא שלכאורה כל זה שייך במקום בו הבעל מצווה לתת את הגט באופן מסוים, והשליח נותנו באופן אחר. אך יש לעיין מה הדין היכן שהבעל לא ציווה באופן מסוים, אלא שיש דרך מהודרת לתת את הגט, והשליח לא נהג בדרך זאת, אלא בדרך שיש בה כדי להכשיר את הגט, אך לא באופן המהודר ביותר.

הנפקא מינה תהיה בנדו"ד בו הבעל לא ציווה במפורש לעדים שיחתמו בדיו שלו, אך כך ראוי לנהוג לכתחילה. האם יש צד לומר שגם באופן זה, כאשר חתמו העדים בדיו אחר, נחשב הדבר לשינוי מדעת הבעל.

ראיה לדבר מהגמרא בגיטין (דף סו ע"ב) לגבי האומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי, ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן. ואומרת שם הגמרא בדעת שמואל דמילי לא מימסרן לשליח, כלומר דברים שנאמרו לשליח זה, אינו יכול למוסרן לשליח אחר. עיי"ש בסוגיא. וז"ל התוס' (שם, ד"ה הא):

"ואם תאמר ומאי קשיא ליה מהא דמילי לא מימסרן לשליח, הא לרבי מאיר אפילו מצאו באשפה כשר. ויש לומר וכו' אי נמי נהי דמכשר ר"מ כשמצאו הבעל באשפה, היכא שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו, ואפילו כתב ידן הוא, הוי כאילו ציוה להדיא שיאמר לסופר שיכתוב, ולא סגי הכא במצאו באשפה אפילו לרבי מאיר".

וביאר הפני יהושע (שם) את תירוץ התוס':

"ואף על גב דבאמת עשו כמו שציווה הבעל ואמרו לסופר שיכתוב, אפילו הכי מקשה הש"ס שיפסול, דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו, ואם כן צריך שליחות ממש, ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכהאי גוונא, אבל למאי דקיימא לן דלא מהני שליחות בכהאי גוונא, דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה ציווי של הבעל, וגרע ממצאו באשפה".

כלומר, דעת התוס' היא שגם אם נאמר שכוונת הבעל באמרו "כתבו", אינה לכתיבת הגט, אלא לכתב ידם של העדים, דהיינו שיחתמו על הגט, ולגבי עצם כתיבת הגט דעתו היא שאותם שנים ימנו מישהו אחר שיכתוב. מכל מקום, אף שלא שינו מציווי הבעל, והיה מקום להכשיר את הגט אליבא דר"מ, דלא גרע ממצאו באשפה. בכל זאת, לא מהני, שהרי הבעל סבור ששליחות מועילה באופן זה שממנה סופר על ידי אחר, ואינו יודע ששליחות אינה מועילה באופן זה, דהוי מילי, ומילי לא מימסרן לשליח. והואיל והבעל מתכוין שהגט ייכתב באופן היותר מועיל, אין להכשיר את הגט באופן אחר.

נמצאנו למדים מדברי התוס' שגם במקום בו ניתן להכשיר את הגט באופן מסוים, אם הבעל מקפיד שנתינת הגט תיעשה באופן אחר, אין להכשיר את הגט אלא באופן זה.

[דוגמא לאותו עיקרון מצינו בהגהות הר צבי על הטור (אה"ע סי' סב) שהביא מעשה בגדול אחד שטעה ובירך שהכל על היין בסידור חופה וקידושין וחזר ובירך בפה"ג ונימוקו עמו, שאף שיוצא בדיעבד בברכת שהכל על היין, אין זה אלא כשמברך לעצמו, אבל כשמברך להוציא חבירו, אומר לו חבירו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והגרצ"פ פראנק דחה את דבריו, דמהיכי תיתי שברכה זו לצורך החתן היא, ודילמא קיי"ל כשיטת הרא"ש שאין הברכה מוטלת על החתן אלא על הנועדים, וא"כ כשחוזר ומברך הויא ברכה לבטלה. מכל מקום, רואים מכאן שכאשר עושה מעשה כדי להוציא את חבירו, אין חבירו מתכוין לצאת ידי חובה אלא באופן הראוי, ולא בדיעבד, עיי"ש. ועיין עוד בשו"ת מנחת שלמה (ח"א, סימן יח עמ' קנה), ואכמ"ל].

אמנם בשו"ת צמח צדק (סימן שעח) הביא סברא זו של הפני יהושע, וכתב שרוב הפוסקים אינם סוברים כך, והוסיף שאם נאמר כן, הרי שחק תוכות בעדי חתימה יהיה פסול מדאורייתא, שהרי הבעל מצווה להם לחתום, אלא על כרחך צריך לומר שהבעל אינו מקפיד אלא שיהיה כדין, וכיון שמדאורייתא אין פסול בחק תוכות בחתימת העדים, אזי גם הבעל אינו מקפיד על כך יותר, ולכן הוי רק פסול דרבנן. וכתב דכל שכן הוא בנדון דידיה שהעד חתם בקולמוס שהביא מביתו ולא בקולמוס שמסר הבעל לסופר, דמה לו להקפיד, דכל שהגט כשר סגי ליה בודאי, ואין כל זה נוגע אליו כל כך, אלא לאישה שיש עליה איסור אשת איש, ובגט זה מתירה, ואיהו לצעורה קא מכוין, ואיך יעלה על הדעת שיהיה אוהבה כל כך בשעת הגט שיקפיד שלא יהיה שום פקפוק בגט, אפילו יותר מהדין הגמור.

עוד כתב (שם):

"עוד נראה דלא שייך לומר קפיד אא"כ בדבר שמתנה מעצמו. אבל עכשיו בסידור הגט שהמסדר מורה לו מה שיאמר והוא עונה אחריו מה שהוא אומר, א"כ מהיכא תיתי לומר דקפיד. כיון דאינו מתנה דבר מעצמו זולתי הדברים כהווייתן שאומר לו המסדר, אם כן, איהו אדיבוריה דידיה סמיך".

כלומר, מאחר ובסידור הגט, הבעל אינו מצווה מעצמו, אלא רק חוזר על דברי הרב המסדר, ובכלל זה בכל הנוגע לקנין הכלים, אזי אין לנו שום מקור לכך שהבעל מקפיד בדבר.

ובשו"ת יביע אומר (ח"ג אבה"ע סי' כה) דן אף הוא בעד החותם בגט שניסה לחתום בקולמוס שהקנה הסופר לבעל ולא עלתה לו יפה, וחתם בקולמוס אחר שלא הקנהו הסופר לבעל. והביא משו"ת זקן אהרן (לרבי אליהו בן בנימין הלוי, סי' קצו) שכתב, שאע"פ שלדעת ספר התרומה וקצת מהאחרונים אין צורך בהקנאת הקולמוס לבעל, כיון שאינו מחסר כלום, מכל מקום, אפשר לחלק דהיינו בשלא נתן הבעל קולמוס משלו, אבל אם נתן הבעל קולמוס משלו והם שינו, חישינן שמא יחשב משנה ממצות הבעל. וכל שכן לדעת מי שהצריך להקנות גם הקולמוס לבעל, כמ"ש רוב הפוסקים בסדר כתיבת הגט.

ובזקן אהרן (שם) הסתפק האם החשש לשינוי מדעת הבעל נוגע רק לכתיבת הגט, או שמא אף לחתימות שעל גביו, וז"ל:

"ומיהו יש לחקור אם היינו דוקא לסופר בלבד, אבל לעדים אפילו הדיו והקולמוס משלהם לא חיישינן, דדוקא בכתיבת הגט שהוא הרבה אותיות, חיישי עלמא לדיו כל כך, אבל לחתימה שהוא דבר מועט לא חיישי, או דילמא הכל צריך להיות משל בעל".

כלומר, אפשר שהבעל מקפיד דווקא על שינוי משמעותי, כבכתיבת הגט, מה שאין כן בחתימות העדים, שהוא דבר מועט. ועיין שם שהסיק:

"אבל אין הכי נמי שכמו שמקפידים על שכר הסופר, גם על שכר העדים מקפידים, שאין השטר מתקיים אלא בחותמיו, וכדתנן אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, וע"כ כשציווה לסופר לכתוב ולעדים לחתום, בשלו ציווה, ואין להקל... מכל מקום בנדון שלנו אם אפשר לתקן יש לנו לחוש בלכתחילה, אבל אם נעשה כבר ונתן הגט, אין לפוסלו על זה, וכל שכן אם נשאת שלא תצא".

וביביע אומר (שם) כתב לחלק באופן נוסף בין הקפדת הבעל בכתיבת הגט לבין חתימתו, וז"ל:

"והיינו טעמא משום דבסופר יש מקום לומר דהוי קפידא, כיון שהבעל מצוהו: הילך הדיו והניר והקולמוס הללו וכתוב גט לשמי, אבל בחתימת העדים שלא נשמע מדברי הבעל בציוויו אליהם שום רמז מזה, יש לומר דלא הוי קפידא. ורק לחומרא בעלמא נכון להחמיר, ובדיעבד מיהא אין לחוש כלל".

ועיין בצמח צדק (שם) שאף הוא הזכיר חילוק זה. מכל מקום, כתב היבי"א שאף הזקן אהרן כתב דבריו רק לרווחא דמילתא, ולא מדינא. עוד הביא דעתם של כמה מהאחרונים שהתעלמו מחומרת הזקן אהרן שלא לתת הגט לכתחלה, והסיק שאם יש צורך בדבר, גם בשטעה הסופר וכתב בקולמוס אחר שלא הוקנה לבעל, יכולים להקל בזה, ובלבד שלפני המסירה של הגט, יקנה הסופר את הגט לבעל (וכן המנהג תמיד), וכמ"ש הגט פשוט (סי' קכ ס"ק ג) שאם שכח הסופר להקנות הקלף והדיו קודם הכתיבה, ולאחר הכתיבה נתן הגט לבעל הגט כשר אליבא דכולי עלמא. ואף על גב דגבי כתבו במחובר ותלשו ונתנו לה פסול מה"ת דכתיב "וכתב ונתן" - יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, שאני ענין הקנאה שאינו מחוסר מעשה בגופו של גט. וגם הקנאת הסופר לבעל הוי כדרך נתינה בעלמא ולא חשיב מחוסר מעשה.

אך הוסיף דמכל מקום, אם אין צורך כל כך בדבר, נכון לחזור ולכתוב הגט, כ"ז שטרם ניתן, הואיל ונפק מפומיה דהזקן אהרן. וכתב שכן עשו מעשה בביה"ד בקהיר.

לסיכום ענין זה, מצינו מספר סברות, לפיהן נוכל לומר אף בנדו"ד שהבעל אינו מקפיד על כך שהעדים יחתמו דווקא בדיו שקנה מהסופר.

א. קפידא שייכת רק במה שהבעל אומר באופן מפורש, אך לא בדבר שהבעל כלל אינו מזכיר, ובפרט בגט שיש מקום לומר שדי לו בכך שהגט כשר, וכל החומרות נוגעות יותר לאישה שרובץ עליה איסור אשת איש.

סברא זאת שייכת בעיקר בנוגע לחתימות העדים, שהרי בניגוד לציווי לסופר, בדבריו לעדים אינו מזכיר כלל שייטלו את הקולמוס והדיו שלו.

ב. לא שייך לומר קפיד אלא בדבר שמתנה מעצמו, אבל בסידור הגט שהמסדר מורה לו מה שיאמר, מנין לנו שהבעל מקפיד בזה. לכאורה סברא זאת שייכת גם במה שהסופר כותב, ולא רק בחתימת העדים.

ג. גם כאשר הבעל מקפיד, הרי זה דווקא בשינוי משמעותי, כבכתיבת הגט, מה שאין כן בחתימות העדים, שהוא דבר מועט.

ה. חתימת הגט בדיו גזול
עוד יש לדון בנדו"ד, שהרי אף אם בסופו של דבר הסופר מקנה את הגט לבעל קודם למסירה, הרי הדיו שעל גבי הגט שייך לבעל אחר, וכיצד יקנה למגרש.

ומעיקרא סברתי לדמות זאת למ"ש הש"ך (חושן משפט שנח ס"ק א) כי מותר לאדם לאכול משל חברו בלא ידיעתו, כאשר ברור שחבירו יתרצה כשייוודע לו מכך. וביאר שם כי אין לדמות זאת לייאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש. וז"ל:

"יאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש, אם כן אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידי', דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו לא מתייאש, משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה, אם כן השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה. ואף על גב דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן".

לפי זה היה מקום לומר שגם הבעל שעשו שימוש בדיו שלו, אינו מקפיד על כך, בפרט לאור העובדה שמעיקרא קונה הבעל מהסופר כמות גדולה של דיו, מעל ומעבר למה שנצרך עבור כתיבת הגט שלו. מה עוד שיש מקום לומר שכשם שהיה רוצה שבמידה וייטעו העדים ויחתמו בגט שלו בדיו של חבירו, יקנה לו חבירו את הדיו שלו, כך מקנה הוא לחבירו את הדיו שלו באותה המידה, וכעין הסברא שמצינו בגמרא בבבא מציעא (דף כז ע"ב):

"אמר רבא: את"ל סימנין לאו דאוריתא, היכי מהדרינן אבידתא בסימנין, דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה נמי נהדרו ליה בסימנין".

אולם נראה שאין לדמות בין נידונו של הש"ך לנדו"ד, דשאני אדם שאוכל אצל חבירו, שאין הוא קונה את האוכל בכך שמכניסו לפיו, והאוכל מעולם אינו יוצא מרשות מארחו, ולכן אין צורך בידיעתו ובהקנייתו, אלא די בהתרצות בעלמא, מה שאין כן בנדו"ד שעל הבעל לקנות את הדיו, ואין להסתפק בהתרצות בעלמא של בעל הדיו [ועיין בספר "בית האוצר" לגר"י ענגיל ערך "אכילת אורח". ועיין בט"ז (אה"ע סי' כח ס"ק לד), ולענ"ד יש להביא ראיה ליסוד זה מהמג"א בהלכות סעודה (או"ח סי' קעה ס"ק ד), ואכמ"ל].

אחר כתבי זאת, מצאתי בשו"ת הר צבי (אבה"ע סימן קעג) שדן בגט שליחות, שנכתב בכתב השליחות כי הבעל עשה שליח לשליח לזכות עבורו בנייר והדיו והקולמוס, וכן היה. אלא שנתעורר ספק אם רשאי הסופר לכתוב ע"ג הנייר והדיו, מכיון שהבעל זכה בו, וכיצד יזכה הסופר בנייר והדיו של השיריים, הא אין מי שיקנה לו בחזרה את המותר. וכתב הגרצ"פ פראנק:

"ורציתי לומר דיש כאן אומדנא שלא זיכה לו הסופר אלא בתנאי אם יחזיר לו המותר. או נאמר דהוי דבר שאינו מקפיד, שהרי אי אפשר לו לבעל להשתמש בזה, ובודאי אינו מקפיד אם יהנו אחרים, ויש לעיין בנודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סי' נ"ט) אם נוטל דבר שאינו מקפיד אם זוכה ונעשה שלו. וכן יש לעיין דיש אומדנא כאן דהבעל ניחא ליה שיטול הסופר בחזרה השיריים, שהרי הוא לא יכול ליהנות מזה, כי מי ימציא לידו, ואין צורך לו בהמותר".

וצריך לי עיון בזה, וראיתי שאף הנודע ביהודה (שהזכירו בהר צבי) שעסק במי שקידש בחפץ של איש זר שלא בפניו, מסתפק בדבר, וכותב:

"והנה גוף דין זה וכו' שבדבר שאין בעה"ב מקפיד הוי ספק קידושין, חידוש הוא, ולא זכיתי לבוא על מקורו... ומה בכך שאין בעה"ב מקפיד מ"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש במה יצא החפץ או האוכל מחזקת מרא קמא". עיי"ש במ"ש בהמשך דבריו.

[ועיין בערוך השולחן (חו"מ סי' קלו סעיף ב) לגבי מי שנתחלפו לו כליו או חפציו בבית האבל או בבית המשתה או בבהכ"נ או בשארי מקומות כגון שלקח כליו או חפציו וראה אח"כ שאינם שלו שאסור לו להשתמש בהם, וכתב ש"המנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור ובצאתם יתחלפו של זה בזה אין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים ומחליפים את עצמם ואין בזה חשש גזילה, שכך נהגו". אך מ"מ פשוט שאין מדבריו ראיה להקל בנדו"ד, שהרי אין מנהג כזה בביה"ד, ולכן יש בדבר חשש גזל.]

מכל מקום, למעשה, אין לחשוש לפסול בגט בגלל דיו גזולה, כדכתב הטור (סי' קכ, ב) בשם הרמ"ה:

"ואי גזל נייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה כשר אפילו נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים, שיש כאן שינוי שם ושינוי מעשה".

וכן פסק השולחן ערוך (שם):

"גזל נייר וכתב בו גט ונתנו לה, כשר, אפילו קודם יאוש".

ופסק הבית שמואל (ס"ק ג) שהגט כשר, "משום דהוי שינוי דאינו חוזר, וכן הדין אם גזל הדיו".

וז"ל התורת גיטין (סי' קכ ס"ק ג):

"אף דקיי"ל (ב"ק קא ובחו"מ סי' שסג) דדוקא גזל סימנין ודקינהו ותרינהו הוי שינוי, אבל גזל סימנין שרוין וצבע בהן, לא הוי שינוי, וגזל דיו וכתב אותיות, נהי דבשעה שהוא גט הוי שינוי, דמעיקרא דיו ועכשיו גט, מ"מ שינוי החוזר הוא, שהרי אם ימחקנו לא יהי' חשוב שינוי במה שהשחיר הנייר ונקרא נייר מחוק, דהא דמי ממש לגזל סימנין והשחיר בו, מכל מקום נראה דהכא ודאי הוי שינוי, דאם ימחקנו הוי היזק ניכר לדיו, וכל שהוא היזק ניכר הוי שינוי כמ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג בד"ה גזלן הוא".

ועיין באריכות במ"ש הגט מקושר וטיב גיטין (על סדר הגט, אות מט), והסיק אף הוא שאין השבה במה שיגרור את הדיו לאחר שיתייבש, וגם כיון שאין ראוי לכתוב בו עד שיחזור וישרנו במים, והמים שמקבלים הצבע כבר נתנגבו וחלפו להם, ופנים חדשות באו לכאן. לכן הסיק:

"ואם כן בכתב בדיו גזולה, כיון שאינו ראוי להשבה כמות שהוא, אינו חייב אלא דמים, והגט כשר בדיעבד לפי עיקר הדין".

ועיין עוד בשדי חמד (מערכת גט, טו, ז).

יוצא אפוא, שהמגרש קונה את הדיו שחתמו בו העדים על ידי שינוי.

לכן, בעל שגירש בגט שהעדים חתמו עליו בדיו השייך לבעל אחר, בדיעבד הגט כשר, ואין כאן שינוי מדעת המגרש, והדיו נקנה לו על ידי שינוי.

אולם, בנדון דידן, שהדבר נתגלה קודם למסירת הגט, על העדים לטייט את חתימתם הראשונה כדי לחוש לכתחילה הן לדעות שהכתיבה צריכה להיות משל הבעל (ולפי הסברות שאין לחלק בין הכתיבה לחתימה), והן לדעת הזקן אהרן, שיש לחוש מצד השינוי מדעת הבעל, ולחתום שוב בדיו השייך לבעל, וכן הורה כבוד אב"ד הגר"א דרשביץ שליט"א.

ו. סיכום
א. בענין הקניית הקלף, הדיו וכלי הכתיבה של הגט למגרש, מצינו שלוש שיטות עיקריות בדברי הראשונים: א. יש הסוברים שצריך להקנות לבעל את הקלף והדיו. חלקם סובר כי ההקניה צריכה להתבצע קודם הכתיבה, ויש שכתבו כי די בכך שהבעל ייקנה את הגט מהסופר קודם מסירתו. ב. יש הסוברים כי צריך להקנות לבעל אף את הקולמוס, ויש שהצריכו אף את כל כלי הכתיבה. ג. אחרים סוברים כי הסופר אינו צריך להקנות לבעל אפילו את הקלף והדיו.

ב. לדעת הרמב"ן, לפי דברי רבא בגמרא, שחכמים הקנו לבעל את הכסף שהאישה משלמת לסופר עבור כתיבת הגט, אין צריך להקנות לבעל את הקלף, הדיו והקולמוס, מפני שחכמים הקנו לבעל, ואף על גב שהבעל לא משך, הגט כשר.

ג. על פי שיטת הרמב"ן, מבאר הפני יהושע את לשון הגט, שהסמיכו בו את "כדת משה וישראל" ל"ודין די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין", דהיינו שהספר תרוכין הוא שלו אף שהיא נותנת השכר, מפני שעל פי דת משה וישראל הוא שלו, דאקנויי אקני ליה רבנן, וכפי שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולפעמים הפקיעו כסף הקידושין ע"י הפקר ב"ד, כך גם לענין הגט.

ד. המציאות היום בבתי הדין היא שהבעל או האישה אינם משלמים ישירות לסופר, אלא עליהם לשלם במזכירות בית הדין אגרה, והסופר מקבל שכרו מקופת המדינה, מכל מקום בהחלט ניתן לומר שדברי הגמרא והרמב"ן שייכים גם בזמננו, שחכמים הקנו לבעל את הקלף. דהיינו, המדינה באמצעות הסופר מקנה לבעל את הנייר והדיו על ידי התשלום על פתיחת התיק. ובפרט שהתשלום אינו רק עבור טרחת הסופר, אלא על כל השירות שהזוג מקבל בבית הדין, ובכלל זה הנייר והדיו שהגט נכתב עליהם.

ה. במקום בו הסופר סיים את כתיבת הגט, שכח לקנות בחזרה את כלי הכתיבה מהבעל, וכתב באותם הכלים גט עבור בעל אחר, כתבו הפוסקים להכשיר בדיעבד, והסתמכו על המחנה אפרים שכתב להכשיר מצד יאוש ושינוי רשות. אמנם בשדי חמד כתב שדברי המחנה אפרים אינם מוסכמים על הכל.

ו. שונים הם פני הדברים כאשר הסופר משתמש בכלי הכתיבה של הבעל הראשון עבור הבעל השני, קודם שנסתיימה כתיבת הגט הראשון, בכגון זה הבעל הראשון סבור שכלי הכתיבה שהוקנו לו עדיין משמשים לכתיבת גיטו, והוי יאוש שלא מדעת, ובאיסורא אתא לידי הבעל השני.

ז. לפי זה, גם אם הסופר יקנה את הגט לבעל השני קודם המסירה, אם טרם נסתיימה כתיבת גיטו של הבעל הראשון, לא יועיל הקנין, מפני שעדין אין כאן יאוש.

ח. הרמ"א פסק שאף העדים יחתמו בדיו וקולמוס של בעל, כמו הסופר. אמנם יש לעיין האם חתימת העדים בדיו של הבעל הינה לעיכובא כמו כתיבת הגט בדיו של הבעל, לשיטות המצריכות זאת.

ט. לדעת הרא"ש, על הסופר לתת הקלף והדיו במתנה לבעל, "דבעיא: וכתב ונתן, שיהא הגט שלו". יש שביארו בדעתו שהעיקר הוא שהנתינה תהיה בגט השייך לבעל. אך הבית יוסף ביאר שכוונתו גם לכתיבה, כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם. להבנה זאת, יש מקום רב לחלק בין כתיבת הגט לבין החתימה עליו, שאמנם דרך בני אדם לכתוב בדבר שהוא שלהם, אך זה נוגע דווקא לכתיבה, משא"כ לגבי החתימה הנעשית על ידי העדים, וממילא אין כל הכרח שתיעשה בדיו של בעל השטר.

י. לדעת הסמ"ג שלמד שהקלף והדיו יהיו של הבעל מ"וכתב לה", נראה לומר שגם העדים צריכים לכתוב בדיו של הבעל, שהרי רבי מאיר סובר שעדי חתימה כרתי, ו"כתב" דקרא קאי על עדי חתימה. ואף שאנו סוברים כר"א דעדי מסירה כרתי, ו"כתב" דקרא קאי על כתב הגט, אבל חתימת עדים אינו רק מדרבנן, מכל מקום ראוי להקפיד לכתחילה על החתימה שתהיה בדיו של הבעל. גם לדעת הרמב"ן, הסובר שכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך, נראה שאין לחלק בין כתיבת הגט לחתימתו, ובעינן שהעדים יחתמו בשל הבעל.

יא. כל שינוי מדעת המגרש, פוסל את הגט. יש לדון האם כלל זה שייך דווקא במקום בו הבעל מצווה לתת את הגט באופן מסוים, והשליח נותנו באופן אחר. או שמא גם היכן שהבעל לא ציווה באופן מסוים, אלא שיש דרך מהודרת לתת את הגט, והשליח לא נהג בדרך זאת, אלא בדרך שיש בה כדי להכשיר את הגט, אך לא באופן המהודר ביותר.

נפקא מינה תהיה בנדו"ד בו הבעל לא ציווה במפורש לעדים שיחתמו בדיו שלו, אך כך ראוי לנהוג לכתחילה. האם יש צד לומר שגם באופן זה, כאשר חתמו העדים בדיו אחר, נחשב הדבר לשינוי מדעת הבעל.

יב. הפני יהושע כתב בדעת התוס' שגם במקום בו ניתן להכשיר את הגט באופן מסוים, אם הבעל מקפיד שנתינת הגט תיעשה באופן אחר, אין להכשיר את הגט אלא באופן זה. אולם הצמח צדק כתב שרוב הפוסקים אינם סוברים כך.

יג. מצינו מספר סברות, לפיהן נוכל לומר בנדו"ד שהבעל אינו מקפיד על כך שהעדים יחתמו דווקא בדיו שקנה מהסופר.

       1. קפידא שייכת רק במה שהבעל אומר באופן מפורש, אך לא בדבר שהבעל כלל אינו מזכיר, ובפרט בגט שיש מקום לומר שדי לבעל בכך שהגט כשר, וכל החומרות נוגעות יותר לאישה שרובץ עליה איסור אשת איש.

       2. לא שייך לומר קפיד אלא בדבר שמתנה מעצמו, אבל בסידור הגט שהמסדר מורה לו מה שיאמר, מנין לנו שהבעל מקפיד בזה. לכאורה סברא זאת שייכת גם במה שהסופר כותב, ולא רק בחתימת העדים.

       3. גם כאשר הבעל מקפיד, הרי זה דווקא בשינוי משמעותי, כבכתיבת הגט, מה שאין כן בחתימות העדים, שהוא דבר מועט.

יד. עוד יש לדון בנדו"ד, שהרי אף אם בסופו של דבר הסופר מקנה את הגט לבעל קודם למסירה, הרי הדיו שעל גבי הגט שייך לבעל אחר, וכיצד יקנה למגרש? ואין לדמות הדבר למ"ש הש"ך כי מותר לאדם לאכול משל חברו בלא ידיעתו כאשר ברור שחבירו יתרצה כשייוודע לו מכך, כך גם בנדו"ד הבעל האחר שעשו שימוש בדיו שלו אינו מקפיד על כך, דשאני אדם שאוכל אצל חבירו, שאין הוא קונה את האוכל בכך שמכניסו לפיו, והאוכל מעולם אינו יוצא מרשות מארחו, ולכן אין צורך בידיעתו ובהקנייתו, אלא די בהתרצות בעלמא, מה שאין כן בנדו"ד שעל הבעל לקנות את הדיו, ואין להסתפק בהתרצות בעלמא של בעל הדיו.

טו. למעשה, אין לחשוש לפסול בגט בגלל גזל הדיו, מפני שיש כאן שינוי שם ושינוי מעשה, וכן פסקו הטור והשו"ע.

טז. אף שגזל סימנין שרוין וצבע בהן, לא הוי שינוי, מכל מקום הכא הוי שינוי, דאם ימחקנו הוי היזק ניכר לדיו, וכל שהוא היזק ניכר הוי שינוי.

יז. בעל שגירש בגט שהעדים חתמו עליו בדיו השייך לבעל אחר, בדיעבד הגט כשר, ואין כאן שינוי מדעת המגרש, והדיו נקנה לו על ידי שינוי.

יח. כשהדבר נתגלה קודם למסירת הגט, כבנדו"ד, לכתחילה על העדים לטייט את חתימתם הראשונה, ולחתום שוב בדיו השייך לבעל.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי הדין.

ניתן ביום ז' באייר התשע"ו (15/05/2016).

הרב אברהם צבי גאופטמן


¹ עיי"ש שכתב שאפשר לומר דבמקום מצוה העמידו חז"ל על ד"ת דמעות קונות (כמבואר בחולין דף פג ע"א דבד' פרקים העמידו על ד"ת דמעות קונות, והובא ברמ"א בחו"מ סי' קצט). וכל שכן במקום דלא יהיה מכשול באיסור אשת איש בודאי העמידו חז"ל על דין תורה דמעות קונות, כדי דלא יופסלו כמה גיטי דעלמא.
² ויל"ע היטב בשיטת הרמב"ן, שמתחילת דבריו משמע שצריך הבעל לקנות את הדיו וכו' ע"י הפרוטה שהקנו לו רבנן, אך מסוף דבריו משמע שא"צ קנין כלל כל שהגט נכתב ע"י שלוחו, אף בכלים של השליח, דשלוחו כמותו ומתקיים "וכתב". ולכאורה צ"ל שרק כאשר הפרוטה ניתנת ע"י האשה, שמגרע, צריך לומר שהקנו רבנן לבעל את הכל ע"י הפרוטה. ועיין בח"מ (סי' קכ ס"ק א), ב"ש (ס"ק ב) ובתורת גיטין (שם), ואכמ"ל.