תיק זה ראשיתו בתביעת גירושין אותה הגיש הבעל ביום י' בניסן תשע"ד (10.4.2014) תביעה אליה כרך הבעל את נושא הרכוש והמזונות. בד בבד עם הגשת תביעתו ביקש הבעל כי כתב בתביעה לא ישלח לאשה ע"י ביה"ד אלא יימסר לה במסירה אישית ע"י הבעל עצמו או מי מטעמו, הנימוק לבקשה היה חשש פן בנם המתבגר של הצדדים יקבל את התביעה לידיו. ביה"ד נעתר לבקשה בכפוף לכך שמועד הגשת התביעה הקובע יהיה המועד בו קיבלה האשה את כתב התביעה, עוד הורה ביה"ד כי כתב התביעה יוגש לאשה לא יאוחר מארבעים וחמשה ימים קודם הדיון. מועד הדיון נקבע ליום ג' במרחשוון תשע"ה (27.10.2014) ביום י"ט באייר תשע"ד (19.5.2014) התקבלה בקשת הבעל לביטול הסייג העוסק במועד הגשת התביעה הקובע, וביה"ד ביטל את החלטתו והורה למזכירות לבצע מסירה רגילה. ערב הדיון התקבלה בביה"ד בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, ומועד חדש נקבע ליום י' בכסלו תשע"ה (2.12.2014) גם דיון זה נדחה לבקשת הצדדים, ומועד דיון נקבע ליום כ"ב בטבת תשע"ה (13.1.2015) טענתה הראשונה של האשה לחוסר סמכות הועלתה לראשונה במהלך הדיון, אולם בהסכמת הצדדים הופנו הצדדים לגישור תוך הקפאת כל התביעות המשפטיות והמסתעף מהן, כולל שאלת הסמכות. לטענת הבעל, יום לפני מועד הדיון, בתאריך כ"א בטבת תשע"ה (12.1.2015) הגישה האשה את תביעותיה לערכאה המקבילה. הגישור לא צלח, ובתאריך כ"ח בשבט תשע"ה (17.2.2015) התקבלה בביה"ד בקשת ב"כ האשה לקביעת מועד דיון דחוף בנושא הסמכות. יום למחרת, בתאריך כ"ט בשבט תשע"ה (18.2.2015) התקבלה בביה"ד בקשת האשה לדחיית התביעה על הסף.

לטענת האשה תביעת הבעל הוגשה בחוסר תום לב שכן הבעל עזב את אשתו לאחר 39 שנות נישואין ולאחר שנפגעה מתאונה, הוא מקיים קשר עם פילגש ונוקט בסנקציות כלכליות כלפי אשתו. לטענתה על חוסר תום ליבו של הבעל יש לעמוד גם מהסתרת תביעתו מן האשה. עוד טוענת האשה כי השיהוי בו נקט הבעל עד למועד בו קיבלה האשה את תביעת הגירושין מוכיחה כי תביעתו של הבעל אינה כנה. כמו כן טוען ב"כ האשה כי כריכת ענייני הרכוש אינה כדין שכן הבעל לא פירט בכתב תביעתו את היקף עסקיו ואף טען כי הם אינם בבעלותו, כמו כן לא ציין את 8 החברות הקשורות אליו, את הרכב המשמש אותו ואת "הנכסים הנוספים" שבבעלותו (לא צורפה הוכחה על נכסים שכאלה), אוזכרה דירת הצדדים אך לא הוזכרו פרטיה, אוזכרו חברות הביטוח אך לא הוזכרו פרטי הביטוחים, ולא צורפו תלושי השכר האחרונים. עוד טוענת האשה שהיות והזימון הגיע לאשה רק לאחר שובה מחו"ל, ביום ז' באלול תשע"ד (2.9.2014) חודשים ארוכים לאחר הגשת מועד התביעה, יש לראות בכך חוסר תום לב דיוני הפוגע גם בכנות הכריכה, לטענת ב"כ האשה כך יש ללמוד גם מהעובדה שהתובע לא ציין בכתב התביעה את כתובתה של האשה אלא את מספר הטלפון של בא כוחו.

גם בסיכומי האשה שהתקבלו בביה"ד ביום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016) שב ב"כ ועומד על כך שהבעל לא פירט בתביעתו את הנכסים העיקריים והמהותיים של הצדדים, והשמיט ממנה "קונצרן רחב של חברות" כמו גם שמונה חשבונות בנק. עוד טוען ב"כ האשה כי הבעל העלים חלק מן הביטוחים שברשותו (לא צוין איזה ביטוחים הועלמו), דבר המוכיח שכריכת ענייני הרכוש אינה כנה ולא באה אלא בכדי למנוע מהאשה לגשת לביהמ"ש. בסיכומים אלו טוען ב"כ האשה כי תביעתה לרכוש הוגשה לבית המשפט אך ביום כ"א בטבת תשע"ה (12.1.2015) ביום י"ח בטבת תשע"ו (30.12.2015) הגישה לביהמ"ש את תביעתה למזונות ומדור. לטענת ב"כ האשה השתהותו של הבעל בהגשת התביעה (לטענתו בשנת 2011 ניהלה רומן אך את תביעתו הגיש רק בשנת 2014) כמו גם העובדה שהינו מנהל רומן עם אשה אחרת מעידים על חוסר תום ליבו בהגשת התביעות, וכך מעידה גם השתהותו במסירת התביעה לאשה. עוד טוען ב"כ האשה כי היות והבעל הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לשינוי תנאי ההקדש בדירת הצדדים שאמורה הייתה להבטיח את מדורה הספציפי של האשה יש לראות בכך פיצול תביעות המוכיח את חוסר כנות תביעתו של הבעל לגירושין. עוד טוען ב"כ האשה כי לביה"ד אין סמכות לדון בנושא החברות. לבסוף טוען ב"כ האשה כי העובדה שהבעל לא פירט את כל נכסיו פוגמת אף בכנות כריכת המזונות שכן ביה"ד לא יוכל לקבוע את יכולת השתכרותו של הבעל, מה גם שהבעל לא נקב בסכום מזונות אותו הוא מבקש לשלם דבר שגם בו יש בכדי ללמד על חוסר כנותו.

ב"כ הבעל דוחה את כל טענות ב"כ האשה. בסיכומיו שהתקבלו ביום י"ד באדר א' תשע"ו (23.2.2016) עומד ב"כ הבעל על כך שתביעת הגירושין של מרשו כנה, שכן הבעל פירט בכתב תביעתו את העילות לגירושין, הביע רצון חד משמעי להתגרש והצדדים אף חיים בנפרד זה למעלה משנה וחצי. כמו כן טוען ב"כ הבעל שהכריכה כדין שכן מרשו פרט את כל רכושו, בית מגורים, חשבונות בנק, זכויות סוציאליות, וזכויות במפעל [...], לטענת הבעל מפעל זה הינו חברת אם שתחתיה חברות נוספות, וממילא לא היה כל צורך לפרט את החברות שהזכירה האשה שכן חברות אלה הינן מעין חברות בת. עוד מציין ב"כ הבעל כי הבעל הציג את תלושי המשכורת של כל השנה האזרחית שקדמה להגשת התביעה. ב"כ הבעל מוסיף וטוען כי לביה"ד הסמכות לדון גם בזכויות הבעל בחברות, שכן ביה"ד אינו דן בחברות אלא בזכויותיו של הבעל בחברות. כמו כן טוען ב"כ הבעל כי לא הייתה כל השתהות בהמצאת התביעה, לטענתו היות ובנם הבגיר של הצדדים מתגורר בבית עם חברתו, והיות והאשה אינה נמצאת בבית ברוב שעות היום, והואיל וכתב התביעה רצוף טענות קשות כלפי האשה, ביקש הבעל לבצע מסירה אישית. לטענתו לאחר ליל הסדר יצאה האשה לחו"ל, והיות וביה"ד נענה לבקשת הבעל אך קבע שמועד המסירה בפועל יחשב למועד הקובע, ביקש הבעל כי המסירה תתבצע בדרך הרגילה, היינו בשליחה ע"י ביה"ד. ביה"ד נענה לבקשה ביום 19.5.14, כתב התביעה נשלח לאשה והאשה קיבלה אותו עם שובה מחו"ל, ולכל המאוחר בתאריך 15.9.14 עת הוא הומצא לידיה במסירה אישית. גם בתגובתו של ב"כ הבעל מיום 3.3.16 עומד הוא על כך שכל הכרוך פורט על ידו, ב"כ הבעל אף מלין על כך שב"כ האשה טען שישנם 7 חשבונות בנק נוספים שהבעל השמיט מכתב תביעתו, אך אינו מציין מהם אותם חשבונות.

סיכומם של דברים.

הבעל הגיש את תביעת הגירושין ביום 10.4.14 תביעה אליה כרך את נושא הרכוש והמזונות. האשה הגישה לביהמ"ש תביעת רכוש ביום 12.1.15, וביום 30.12.15 הגישה לביהמ"ש את תביעתה למזונות ומדור.

לטענת האשה לביה"ד אין סמכות לדון בנושאים שנכרכו, וזאת בשל חמשה פגמים שנפלו בתביעת הבעל ובכריכתו. לטענת האשה תביעת הגירושין הוגשה שלא בתום לב, שכן הבעל השתהה הן בהגשת תביעתו והן בהמצאת תביעתו, ולטענתה אף הבעל אף מנהל רומן עם אשה אחרת. לטענת האשה תביעת הגירושין של הבעל אינה כנה שכן הבעל פיצל את תביעותיו והגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לשינוי תנאי ההקדש בדירת הצדדים שאמורה הייתה להבטיח את מדורה הספציפי של האשה. עוד טוען ב"כ האשה כי מההשתהות בהמצאת התביעה כמו גם מכך שהבעל לא ציין בכתב התביעה את כתובת האשה יש ללמוד כי כריכת הרכוש אינה כנה. ב"כ האשה מוסיף וטוען כי כריכת הרכוש אף אינה כדין שכן הבעל לא פירט בתביעתו את הנכסים העיקריים והמהותיים של הצדדים, השמיט ממנה "קונצרן רחב של חברות" כמו גם שמונה חשבונות בנק, והעלים חלק מן הביטוחים שברשותו (לא צוין איזה ביטוחים הועלמו). עוד מוסיף וטוען ב"כ האשה כי ביה"ד משולל סמכות לדון בנושא החברות. ב"כ האשה אף טוען כי העובדה שהבעל לא פירט את כל נכסיו פוגמת אף בכנות כריכת המזונות שכן ביה"ד לא יוכל לקבוע את יכולת השתכרותו של הבעל, מה גם שהבעל לא נקב בסכום מזונות אותו הוא מבקש לשלם דבר שגם בו יש בכדי ללמד על חוסר כנותו.

לטענת הבעל, התביעות הוגשו בתום לב, והכריכה נעשתה בכנות, הכל כאמור לעיל.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. עקרונות תום הלב והכנות בתביעת הגירושין ובמרוץ הסמכויות
לטענת האשה מההשתהות בהגשת התביעות ובהמצאתן, ומכך שהבעל מקיים, לטענת האשה, רומן עם אשה אחרת, יש לקבוע כי התביעות והכריכה נעשו שלא בתום לב.

אין בידי לקבל טענות אלה, ואפרש את שיחתי.

עיקרון תום הלב והשלכתו על מרוץ הסמכויות נותח בקפידה במספר פסקי דין, ועלה גם על שולחנו של בג"ץ (58/08) אשר קבע מפי סגן בהשיאה (כתוארו אז) השופט ריבלין כי:

"19. השאלה המרכזית שבה עלינו להכריע היא אפוא אם השיהוי בהמצאת כתב התביעה למשיב 3 על ידי העותרת, כארבעה וחצי חודשים לאחר הגשתו לבית המשפט, מהווה חוסר תום לב שיש בו כדי להקים סמכות לבית הדין לדון בתביעת המשיב 3. לדעתי, יתכנו נסיבות בהן ניתן יהיה לראות בהמצאה מאוחרת של כתב תביעה משום חוסר תום לב שבגינו תימסר לערכאה האחרת (בעלת הסמכות המקבילה) הסמכות לדון בשאלות שבמחלוקת. אכן, "מרוץ הסמכויות" מוכרע לפי מבחן הזמן בהתייחס להגשת התביעה ולא להמצאתה לצד האחר. אולם אין משמעות הדבר שבעל-דין רשאי תמיד להגיש תביעה שכביכול מקנה לו בכורה ב"מרוץ הסמכויות", ולהסתיר עובדה זו מעיניו של בעל הדין האחר שמבחינתו עודו מצוי בעיצומו של המרוץ ופועל בהתאם לסברה זו. דווקא במקום שבו קיימת חשיבות לכל פרק זמן להשגת הסמכות, כפי שמעיד המקרה שלפנינו, עשוי הקושי שבהמצאה מאוחרת להיות גדול יותר. הסתרה של עובדת הגשת התביעה על ידי המצאה מאוחרת עלולה לפגוע במטרתו של מבחן הזמן, שנועד להשיג הכרעה מהירה ויעילה בשאלת הסמכות, והיא עשויה לגרום להמשכו של "מרוץ הסמכויות" מעבר לנדרש, על כל המשאבים הכרוכים בכך מבחינת הצדדים והמערכת השיפוטית.
...
22. שלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום לב, המתבטא בהמצאה מאוחרת, צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות. בחינת תום הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את הסיבה לאיחור בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה. שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה."

במקרה הנדון שם האשה עתרה לבית המשפט אך עיכבה את המצאת כתב תביעתה לידי הבעל עד לאחר שהאחרון המציא לידיה את התביעה שהוגשה על ידו לבית הדין הרבני וכשמועד הדיון בבית הדין הרבני האזורי התקרב לכדי שישה ימים, וזאת כאשר לבעל מתברר רק בדיעבד שתביעתו בבית הדין משוללת סמכות לפי מבחן הזמן, וכלשון השופט ריבלין:

"עיכוב משמעותי זה בהמצאת התביעה הוביל למעשה לכך שגלגלי ההליך בבית הדין הרבני הוסיפו לנוע... כאשר בה בעת אין העותרת מיידעת על כך את המשיב 3, ובכך יוצרת מצג לא מדויק לגבי המצב המשפטי והדיוני השורר ביניהם. ואכן, המשיב 3 מצידו פתח בהליך בבית הדין הרבני האזורי, כתב התביעה הומצא לעותרת, ונקבע דיון לפני בית הדין – כאשר רק ימים ספורים קודם לכן "נחשפו הקלפים" והתברר שהמהלך בבית הדין הוא כולו "וירטואלי" לפי מבחן הזמן."

לאור עובדה זו מצא הבג"ץ כי יש לקבל את החלטת בית הדין הרבני הגדול ולקבוע כי התביעה שהגישה האשה בבית המשפט נעשתה שלא בתום לב, ועל כן הסמכות מסורה לבית הדין.

בענייננו הגיש הבעל את תביעתו לביה"ד ביום 10.4.14 ומן הטעמים הרשומים לעיל ביקש כי ביה"ד יאשר לו להמציא את כתב התביעה בהמצאה אישית, וימנע עד אז משליחת כתב התביעה לנתבעת, כמקובל בבתי הדין הרבניים. ביה"ד נעתר לבקשה בכפוף לכך כי מועד הגשת התביעה הקובע יהיה המועד בו קיבלה האשה את כתב התביעה. אולם ביום 19.5.14 התקבלה בביה"ד בקשת הבעל לביטול הסייג העוסק במועד הקובע להגשת התביעה, וביה"ד ביטל את החלטתו והורה למזכירות לבצע מסירה רגילה. הנה כי כן בקשתו של הבעל להמצאה אישית לא עיכבה את מסירת כתב התביעה אלא במעט יותר מחודש ימים שבמניינם באו גם ימי חג הפסח. לא זו אף זו האשה קיבלה את כתב התביעה גם במסירה אישית שביצע שליחו של הבעל ביום 15.9.14 כאשר את תביעתה היא הגישה לבית המשפט רק כעבור כארבעה חודשים בתאריך 12.1.15, נמצא כי עיכוב מסירת כתב התביעה לא פגע כלל וכלל במטרתו של מבחן הזמן, ולמעשה גם לא פגע בזכויותיה הדיוניות של האשה. על כן אין לי אלא לקבוע כי בנדון שבפנינו אין ולא היה חוסר תום לב "מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות", כלשון הבג"ץ, ועל כן דין טענתו זו של ב"כ האשה להידחות.

כך גם אינני רואה לקבל את טענותיו של ב"כ הבעל כי השהיית הגשת התביעה של הבעל, אשר לטענתו אשתו רעתה בשדות זרים לפחות כשנתיים שלוש עובר להגשת התביעה, כחוסר תום לב או כחוסר כנות שיש בהן בכדי לשלול את הסמכות מבית הדין. בעניין הכנות הנדרשת בהגשת תביעה הרחבתי בהחלטה אחרת (תיק מספר 293521/1) בה הבאתי את דברי השופט זילברג כי מטרתו של תנאי זה אינה אלא למנוע ניסיון של אחד מבני הזוג לסכל באופן מלאכותי פניה של בן הזוג השני לערכאות, אך אם ברור לביה"ד כי תביעת הגרושין הינה כנה הרי שהתמלא תנאי הכנות, והכריכה צלחה את מבחנה הראשון, כלשונו:

"אם התביעה היא רק 'כסות עיניים' להשמיט את הסמכות מתחת לרגלי בית המשפט האזרחי, אין היא מצליחה בהשמטה זו, ובית המשפט המחוזי עדיין מוסמך לדון בתביעת מזונות שהוגשה אליו לאחר מכן". ע"א 120/62 מאירוביץ' נ' מאירוביץ' פ"ד טז 2514, 2517.

כך גם מציין השופט אנגלרד:

"ה'כנות' נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי-חיצוני המתחשב הן במניעיו של בעל-הדין והן בנסיבות המקרה. ההכרעה בשאלת ה'כנות' היא על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (פרשת רון, בעמ' 669)."

בענייננו הבעל עזב את דירת המגורים של הצדדים זמן לא רב לאחר הגשת תביעתו, וגם בדיונים אשר התקיימו בפנינו ניכר כי הוא מעוניין בגירושין, ועל כן אין כל מקום לקבוע כי תביעתו זו אינה כנה. רק לסבור האוזן אציין שגם במקרים שהאשה מגישה לביה"ד תביעה לשלום בית כבר נאמר שעצם הגשת התביעה מעיד על כך שיחסי בני הזוג עלו על שרטון, ויש בכך, יחד עם שאר נסיבות הענין, כדי להצביע על כנות תביעתו של הבעל:

"בנוהג שבעולם, אין תביעה לשלום בית מוגשת לבית-דין אלא אם השלום אינו שורר בבית ; ועצם ההתדיינות היזומה בידי האשה מעידה לכאורה על תביעת הגירושין של הבעל שאמנם כנה היא". (ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל פ"ד כט (1) 810, 811).

יודגש, כי לשם קביעת כנות התביעה ביה"ד לא נדרש לבחון ולהעריך את סיכויי תביעת הגירושין אלא האם הבעל בכתב התביעה שהגיש ובדבריו בדיונים מעלה נימוקים לכאורה לתביעת הגירושין, נימוקים שאם יוכחו יבססו עילה לגירושין. העילה לכאורה היא המחזקת את הטענה בדבר כנות התביעה:

"המערער בתביעת הגירושין טוען טענות שונות לגבי התנהגות אשתו. השאלה איננה אם האשה מכחישה טענות אלה, ומה סכויי התביעה. בית המשפט התיחס לטענות האשה והכחשותיה. אין לכל אלה חשיבות על מנת לקבוע אם הבעל הגיש תביעתו לגירושין בכנות – בהביאו נמוקים לכאורה לדרישת הגירושין. ובנסיבות ענין זה אין בית המשפט צריך לשקול מה סכויי תביעת הגירושין". (ע"א 198/82 דותן נ' דותן פ"ד לח (1) 1, 3 וראו בענין זה גם גבעולי הנ"ל בעמוד 158).

כך קבעה גם כב' השופטת שטופמן בבר"ע 2703/02 א.ע. נגד ר.ע. שם אימצה את עמדתו של כב' השופט יעקובי שוילי בבר"ע 1152/98:

"גם משלא קמה עילה הלכתית לגירושין, אולם משמוגשת תביעת גירושין מתוך כוונה להתגרש, כי הקיץ הקץ על נישואי הצדדים, אין לראות בתביעה זו תביעה שאינה כנה". (עיין עוד ברע"א 9357/96 ה"ר נ. ה"ר פ"ד נ"א (2) 629 618 וכן ע"א 198/82 דותן נ. דותן פ"ד ל"ח (1) 13).

כאמור לעיל ממכלול הטענות שהעלה הבעל כמו גם ממכלול העובדות שהתגבשו בתיק זה, הפירוד הממושך והמו"מ האינטנסיבי לגישור, עולה תמונה ברורה של תביעת גירושין כנה. זאת ועוד, גם אם על פי ההלכה המסורה לנו מדור דור ישנם מצבים בהם האשה נאסרת על בעלה בשל מעשיה אין לראות בכל עיכוב בו נוקט הבעל בהגשת תביעתו לגירושין כפגם בתום ליבו או בכנות תביעתו, מעשה הגירושין ותביעת הגירושין הינם בבחינת דיני נפשות אשר ראוי ויידרשו מיתון ושיקול דעת מרובה מכל מי שמבקשם, ועל כן גם לו יחלוף פרק זמן ארוך למן מועד היווצרותה של העילה ועד למועד בו נעשה בה שימוש בהגשת תביעת הגירושין אין בכך בכדי לגרוע מתום הלב או מן הכנות שבתביעה, בפרט במקום בו הצדדים עדיין ממשיכים להתגורר תחת אותה קורת גג וייתכן והתובע או התובעת עדיין לא גמרו בדעתם להתגרש או בשל העובדה שהעילה לא מספיק חמורה בעיניהם או בשל העובדה שהעילה לא מוחלטת בידיהם. מאותו טעם יש לדחות גם את הטענה כי בכך שהבעל חי עם פילגש יש בכדי לשלול את תום הלב או את כנות תביעת הגירושין, אדרבה, דווקא מהעובדה שהבעל, לדאבון לב, נתן עיניו באחרת יש ללמוד על כנות רצונו להתגרש מהאשה אשר ייתכן ובאמונהּ הוא בוגד. והגם שב"כ המלומד של האשה תמך את טיעונו זה בפסיקת ביה"ד הרבני הגדול בתיק התשכ"ז/133 (מובא בפד"ר ח"ז עמ' 132) אין זה דומה בדומה, שכן שם הדיון היה בבעל המבקש שביה"ד יתיר לו חדר"ג בשל העובדה שאשתו עוברת על דת בענייני צניעות, ועל כך העלה ביה"ד הגדול כי במקום "שהבעל חי חיי הפקר עם אשה אחרת, לא מתנהג כלל כגוברין יהודאין, לא מניה ולא מקצתיה, בזה יש לדון שאין בעל כזה יכול לבוא לביה"ד ולדרוש שבגלל שאשתו לא התנהגה בצניעות כיאות לבנות ישראל הכשרות, הוא רוצה לגרשה בע"כ ולהחליפה באשה אחרת הנאה ממנה במעשיה, כי לא חסרון הצניעות אשר בה הוא אשר לא נותן לו מנוחה, הסיבה היא מפני שדבק באשה זרה ומאס באשת נעוריו". ואין זה כלל עניינן לנדוננו בו אנו נדרשים לתום ליבו של הבעל כתנאי לסמכות ביה"ד ולא כתנאי להיתר חדר"ג אשר דיניו שונים לחלוטין.

על כן, כאמור ומפורט לעיל, איני רואה מנוס מלדחות את טענתיה של האשה לחוסר תום לב ולחוסר כנות.

ב. כנות תביעת הגירושין במקום בו התובע פיצל את תביעותיו
ב"כ האשה אף מוסיף וטוען כי על ביה"ד לקבוע כי תביעת הגירושין של הבעל אינה כנה שכן הוא פיצל את תביעותיו בין ביה"ד לבין בית המשפט. אכן כאשר מי מהצדדים מפצל את תביעותיו בין הערכאות אפשר ויש ללמוד מכך כי תביעתו או לכל הפחות כריכתו אינה כנה, שכן כל מטרת הכריכה על פי סעיף 3 לחשבד"ר הינה לאפשר לבעל הדין המעוניין בכך לדון בכל תביעותיו בערכאה אחת, מעין הכלל "משפחה אחת שופט אחד". על כן במקום בו הצד הכורך מפצל את תביעותיו, מגיש את חלקן לביה"ד ואת חלקן לביהמ"ש, אפשר ועל פי חוק יש לשלול ממנו את הרשות לכרוך את תביעותיו בפני בביה"ד. כך לדוגמא סוכם ונפסק מפי השופט ח' פורת סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כתוארו אז) בתיק אהובה קלעי נ' אלישע קלעי ע"מ 56/97 תק-מח 97 (3), 1580:

"כל נושא הכריכה של עניינים לתביעת הגירושין נעשה מתוך מטרה מסוימת והיא למנוע את המצב שבני זוג מתדיינים בערכאות שונות במקום שערכאה אחת, זו שעוסקת בגירושין, תדון ותסיים את כל מערכת היחסים שבין בני הזוג, מבלי שיאלצו להתדיין בערכאות שונות. הערכה זו היא ברורה ואינה צריכה שום אסמכתא, אולם למען השלמות אחזור ואצטט את פרשת "צברי" גם כאסמכתא לענין זה, והוא הדין לגבי פרשת "רום". בשני המקרים פיצול בין עניני רכוש נראה היה כפוגם בכנות. השופט אלוני הגיע לאותה תוצאה ועל פי אותו שיקול בהחלטה שנתן בה"פ 441/83 (המר' 8311/83) עובדיה נ' עובדיה, שלא פורסם. זו היתה דעתי שלי גם בעמ"ש 17/96 תורג'מן נ' תורג'מן. כאשר הבעל בעצמו מגלה שאין לו ענין לרכז את כל עניני הרכוש לביה"ד הרבני אלא בעצמו בוחר בפיצול, הרי שכל תכליתה של הלכת הכריכה מאבדת את חשיבותה ואת הצדקתה.

לכן אותו תום לב שהיה לבעל בהגשת תביעת פירוק השיתוף ביהמ"ש האזרחי, הוא היפוכו של תום הלב הנדרש לצורך ביסוס כנות הכריכה כדי לפסול תביעה שהאשה הגישה בכנות במערכת האזרחית בעניני הרכוש (הגם שאין צורך בשום כנות כדי לבסס תביעה במערכת הכללית, להבדיל מהצורך בכנות לצרכי כריכת ענינים לתביעת גירושין במערכת הדתית). במלים אחרות: על ידי פיצול עניני הרכוש הודה הבעל כי אין צורך בריכוז עניני הרכוש בביה"ד הרבני, ולכן הכריכה החלקית שעשה אינו בתום לב וכל מטרתו היא לחסום את האשה בתביעתה שלה במערכת האזרחית, לגבי אותו רכוש שבחר לכרוך לתביעת הגירושין. כידוע, רצון החסימה או כוונת החסימה הוא מן הטעמים הפסולים כאשר מבקשים לפסול תביעה שהוגשה במערכת האזרחית עקב כריכה של אותו ענין בתביעת הגירושין."

אולם ברור הוא כי הדברים אינם אמורים אלא במקום בו הצד שכרך את ענייני הרכוש בביה"ד יכול היה לכרוך את כל ענייני הרכוש ולדון בהם בפני ביה"ד, כי אז, ואך אז, יש לראות בפיצול שננקט על ידו כפיצול ההפוגע בתום הלב ובנות הכריכה. לא כך הוא כאשר הבעל כרך בביה"ד את כל ענייני הרכוש שהיה בידו לכרוך, ולא הגיש לביהמ"ש אלא את תביעותיו בענייני הרכוש אותם לא היה בידו לכרוך לתביעתו בביה"ד, במצב עניינים כזה בו הפיצול הינו בגדר הכרח אין לקבוע כי הוא מלמד על חוסר כנות.

מטעם זה אין לקבל את טענת האשה כי התביעה אינה כנה בשל העובדה שהבעל פיצל את תביעותיו והגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לשינוי תנאי ההקדש בדירת הצדדים שאמורה הייתה להבטיח את מדורה הספציפי של האשה. עיון בכתב התביעה אותו הגיש הבעל לבית המשפט מעלה כי הוא עוסק בהקדש שעל פי סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979מצוי בסמכותו של ביהמ"ש, ועל כן הכרחי היה, על פי חוק, להגיש את התביעה הספציפית הנוגעת להקדש לביהמ"ש, ובמצב עניינים שכזה אין לראות את הפיצול ההכרחי כפוגם בתום הלב או בכנות התביעה.

לאור כל הנ"ל הרי שאין מנוס מלדחות גם את טענה זו.

ג. כנות הכריכה במקום בו נטען שלא כל הרכוש נכרך
ב"כ של האשה מוסיף על טענתו דלעיל וטוען כי כריכת נושא הרכוש ע"י הבעל אינה כנה וזאת הן בשל השיהוי שבמסירת התביעה לידי האשה, הן משום שהתובע לא ציין בכתב התביעה את כתובתה של האשה אלא את מספר הטלפון של בא כוחו, והן משום שהבעל השמיט מכתב תביעתו נכסים משמעותיים ומהותיים.

בהחלטה שהוזכרה לעיל ציינתי כי בכל הנוגע לשאלת כנות הכריכה משהוכחה כנות התביעה יש לנקוט במשנה זהירות בכל הקשור לקביעה כי הכריכה עצמה אינה כנה, שכן מרכז הכובד ב"מבחן המשולש" מצוי בשאלת כנותה של תביעת הגירושין, וככל שהקביעה כי תביעת הגירושין כנה חזקה יותר, כן יפחת הצורך בבדיקת כנות הכריכה.

כך למשל מצאנו בדברי השופטת מ. בן פורת:

"לאור כנותה של תביעת הגירושין, יש לדעתי, להיזהר בהסקת מסקנה של חוסר כנות בכריכת נושאים הנוגעים והחשובים לתביעה זו, כדי שיתבררו יחדיו". (רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פד"י מא (518 (4 בעמ' 520).

כך כותב גם המלומד פרופ' רוזן צבי בספרו בין קודש לחול (תש"ן עמ' 55):

"כנות תביעת הגירושין עשויה ברוב המקרים להוות ראיה כמעט מכרעת לכנות הכריכה."

על כן, כמו גם לאור קביעתנו לעיל שאין בנד"ד שיהוי שיש בו כדי לפגום בתום הלב שבהגשת התביעה, ולאור העובדה שבכתב התביעה צוינה כתובתה של האשה ובמועד פתיחת התיק הוכנה הזמנה לאשה כאשר על גבי ההזמנה מופיע הכתובת רח' [...] כתובת מגוריה של האשה, אין בידי לקבל את טענת ב"כ האשה כי בשל השיהוי ובשל מס' הטלפון השגוי המופיע על כתב התביעה יש לקבוע כי הכריכה אינה כנה. כתובתה של האשה צוינה כדין ואכן ייתכן שמס' הטלפון שהוסף בכת"י, ולא היה של האשה, הוסף בשוגג, ואין לראות בכך כצעד או כפגם המעיד על חוסר כנות.

עוד טוען ב"כ האשה כי הבעל השמיט מכתב תביעתו נכסים משמעותיים ומהותיים שעובדת אי כריכתם מלמדת על חוסר כנותה של הכריכה. בהחלטה שהזכרתי לעיל הרחבתי בהשלכותיו של פירוט חלקי של הרכוש על כנות התביעה, והעליתי שגם עובדת אי קיומו של פירוט ממצה של נושא הרכוש אינו שולל את כנותה של הכריכה בכל זמן ובכל מצב.

התייחסות מפורטת לעניין זה מצויה בפסיקת ביה"ד הרבני ת"א יפו בתיק מספר 2984 ס"ג:

"האם העדר פרוט של כלל הנכסים בתביעת הגירושין פוגם בכנות הכריכה?

לשאלה זו התייחס ביהמ"ש העליון בע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פד"י לג (1) 696 שם נפסק:

"היעדר פרוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכות בית הדין הרבני וענין זה יכול לבוא על תיקונו במהלך הדיון שם."

וכן בע"א 739/87 חדוה בבלי נ' שמואל בבלי (לא פורסם) ניפסק ע"י כב' הנשיא:

"אינני מקבל את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תיבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא."

כמו כן נפסק ע"י כב' השופט טל, בע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פד"י מט (5) 174,171 ליד האות ב':

"...זאת ועוד אף כתב תביעה אשר אינו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות."

יחד עם זאת הבאתי שתביעה סתמית אינה עונה על הדרישה לכריכה כנה, כפי שמצוין בע"א 423/79 צברי נ. צברי פד"י לה (4) 242, בעמ' 249:

"הניסוח בעניינינו הוא סתמי מאוד, ומשום כך אפשר שלא לראות בו כריכה נאותה...."

וכן רע"א 572/91 לב נ' לב (לא פורסם) נקבע ע"י ביהמ"ש:

"...בתביעתו לבית הדין הרבני לא פירט המבקש חלק גדול מפריטי הרכוש שבמחלוקת בין הצדדים, דבר אשר גם בו יש ללמד על פגיעה מהותית בתום הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה."

וכתבתי כי על הגבול העובר בין כתב תביעה המביא לקביעה כי הכריכה נעשתה בכנות לבין כתב תביעה המביא לקביעה ההפוכה ניתן לעמוד מדברי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ניל הנדל) בבר"ע (באר-שבע) 621/00, פרץ שאול נ' פרץ רותי ואח', תק-מח 2001 (1), 2169:

"באשר לכנות הכריכה, ציין בימ"ש קמא שהמבקש לא פירט את רכושו ובתביעתו בפני בית הדין הרבני והסתפק באמירה כללית לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים. משיג על הנמקה זו ב"כ המבקש דרך הפנייה לפס"ד מנדלברג (ע"א 1565/94 פ"ד מט (174 (5). נפסק ע"י כב' השופט טל: "אף כתב תביעה אשר איננו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות". אך יש לדייק. יש להבחין בין מצב בו ישנה אמירה כללית – כפי שענייננו – לבין מצב בו הפירוט קיים אך לא ממוצה עד תום. בפסק דין מנדלברג כב' השופט טל הסתמך על פסק דין בבלי (ע"א 739/87). באותו פסק דין קבע הנשיא שמגר את הדברים הבאים: "אינני מקבל גם את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא.

ההבחנה בין אמירה כללית לבין פירוט אשר נשמט ממנו פרט זה או אחר, מעוגנת בהגיון מבחן הכנות. הרי צד אשר אינו מפרט את רכושו כלל, פועל בניגוד למצופה ואינו מציג בפני בית משפט או בית דין, תמונה עובדתית ולו חלקית.

לעומת זאת, צד, אשר מפרט את רכושו, אך רשימתו איננה מלאה, לא בהכרח פועל בחוסר כנות. יתכן ופעולתו בתום לב."

ובפירוט ראה גם את דבריה של השופטת ד' ביניש בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, רע"פ 5236/04 (פסקה 7):

"כידוע, שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום לב. "ההכרעה בשאלת כנות הכריכה תיעשה על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה, תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (דברי השופט אנגלרד בבג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו (2) 625, 669; עוד ראו: דברי הנשיא ברק בבע"מ 9530/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם) ). בהתחשב בכך, העדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים בתביעת הגירושין ושאלת ההשפעה של מחדל זה על כנות הכריכה, מחייבים בחינה מהותית בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו האינדבידואליות. במקרים מתאימים, עשוי העדר פירוט כאמור להעיד על חוסר תום-לב בכריכת ענייני הרכוש. כך למשל, כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי ונמנע מלפרט בכתב-התביעה את פרטי הרכוש שבמחלוקת – כולם או מרביתם; בנסיבות כאלה, העדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב-התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת-לב וכי תכליתה העיקרית היתה לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה. כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב-התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון- הברחתם של הנכסים מבן-הזוג האחר בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה, אי פירוט הנכסים בכתב-התביעה הוא חסרת תום-לב, ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני-הזוג.."

לטענת האשה הבעל לא פירט בכתב תביעתו את הנכסים העיקריים והמהותיים של הצדדים, והשמיט ממנה "קונצרן רחב של חברות" כמו גם שמונה חשבונות בנק. עוד טוען ב"כ האשה כי הבעל העלים חלק מן הביטוחים שברשותו (לא צוין איזה ביטוחים הועלמו), דבר המוכיח שכריכת ענייני הרכוש אינה כנה ולא באה אלא בכדי למנוע מהאשה לגשת לביהמ"ש. לעומת זאת טוען הבעל שמרשו פרט את כל רכושו, בית מגורים, חשבונות בנק, זכויות סוציאליות, וזכויות במפעל [...], לטענת הבעל מפעל זה הינו חברת אם שתחתיה חברות נוספות, וממילא לא היה כל צורך לפרט את החברות שהם מעין חברות בת.

הנה כי כן אין חולק כי הבעל הזכיר בכתב תביעתו את בית הצדדים כמו גם את החברה המרכזית, חברת [...], ואת חשבונות הבנק והביטוחים, היקף רכוש זה אינו מאפשר לטעון כי הבעל כרך את עניני הרכוש באופן סתמי או באופן שאינו מקיף לכל הפחות חלק משמעותי אם לא את חלק הארי של הנכסים, ועל כן אינני רואה לקבוע כי הבעל כרך את נושא הרכוש באופן שאינו כנה ועשה זאת אך בכדי לסכל פניה של האשה לערכאה המקבילה. לא למותר לציין כי לביה"ד כלל לא הוכח כי ישנם חשבונות ו/או ביטוחים נוספים, ועל כן ביה"ד קובע כי כריכת ענייני הרכוש הינה כנה.

עוד טוענת האשה כי כריכת המזונות אינה כנה שכן לא צורפו תלושי שכר ולא פורט סך המזונות המבוקש. ביה"ד עבר על כתב התביעה וביה"ד נוכח לדעת שצורפו אליו תלושי שכר של כל שנת 2013 כאשר מועד הגשת התביעה הינו 10.4.14, אמת טוב היה כי לכתב התביעה יצורפו תלושי שכר אחרונים, אך בכך שלא צורפו התלושים האחרונים ותחתם צורפו תלושים של כל השנה האזרחית שקדמה לשנת הגשת התביעה אין בכדי לקבוע שהתביעה הוגשה בחוסר כנות, השתכרותו של הבעל בשנה שקדמה להגשת תביעתו בהחלט מלמדת על רמת החיים בה הורגלו הצדדים, בפרט כאשר תלושי השכר כולם מעידים על השתכרות גבוהה. כך גם אין כל פגם בעובדה שהבעל לא ציין בכתב תביעתו את סך המזונות אשר הוא מבקש להיות מחויב בו, הבעל טען ארוכות כי האשה עשתה מעשים אשר שוללים ממנה את זכאותה למזונות, ודי בכך בכדי להסביר מדוע נמנע הוא מנקיטת סכום בו הוא מבקש להיות מחויב.

ד. כריכה כדין
כאמור לעיל, ב"כ האשה טוען כי כריכת הרכוש אף אינה כדין שכן הבעל לא פירט בתביעתו את הנכסים העיקריים והמהותיים של הצדדים, השמיט ממנה "קונצרן רחב של חברות" כמו גם שמונה חשבונות בנק, והעלים חלק מן הביטוחים שברשות.

התנאי השלישי אשר צריך להתמלא בכדי לבסס את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בפרטי רכוש של בני-זוג, הינו כי על הנכסים להיכרך במפורש בתביעת הגירושין (ראו: ע"א 4909/92 דורות נ' דורות (לא פורסם), בפיסקה 6 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות המובאות שם).

בנדון שלפנינו הבעל הזכיר בכתב תביעתו את בית הצדדים כמו גם את החברה המרכזית, חברת [...], ואת חשבונות הבנק והביטוחים, וכאמור לעיל לביה"ד לא הוכח כי ישנם חשבונות ו/או ביטוחים נוספים, כמו כן לטענת הבעל כל החברות הנוספות הינן חברות בת של החברה המרכזית, ואיזכורה מקפל בתוכו גם אותן, נמצא שלפחות חלק הארי של הנכסים הוזכר בכתב התביעה ונכרך כדין ואת ייתר הרכוש שייתכן וקיים וטרם נכרך ניתן לכרוך במהלך הדיונים, וכדברי השופט שמגר והשופטת בייניש שהובאו לעיל ולפיהם:

"כך למשל, כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב-תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין."

ביה"ד סבור כי יש לאפשר לבעל לתקן עתה את כתב תביעתו, ולהשלים את החסר בכל הנוגע לזכויות הסוציאליות, החובות והמטלטלין. כל מהלך אחר יוביל לחוסר יעילות, לכפל התדיינות ואולי אף חלילה וחס למשפח (על פי ישעיהו ה, ז), ואשר על כן ביה"ד יאפשר לבעל ולב"כ לתקן את כתב תביעתם ולהוסיף בו את הנכסים שלא הוזכרו בו. וכפי שנכתב גם ברע"פ 5236/04:

"בהתאם להחלטת בית-הדין הרבני האזורי, הגישה המשיבה לעיונו רשימה מפורטת של מכלול הנכסים של בני-הזוג, לרבות הזכויות והנכסים הרשומים על-שמה, באופן שמילא את החסר שנפל בכתב-תביעתה המקורי (נספח ד לתגובה לעתירה). יצוין עוד כי פיצול מלאכותי במישור הסמכות בין הנכסים הרשומים על-שם המשיבה לבין יתר נכסיהם של בני-הזוג, היה מוביל לחוסר יעילות ולכפל התדיינות מיותר בענייני הרכוש של הצדדים. מאחר ומרבית נכסיהם של בני-הזוג נכרכו מלכתחילה בפני בית-הדין הרבני, ובהתחשב בכך שבנסיבות העניין לא ראוי לפצל את ההתדיינות בענייני הרכוש של בני-הזוג בין הערכאות השונות, צדק בית-הדין הרבני בהתירו את תיקון כתב-תביעתה של המשיבה כמפורט לעיל (ראו והשוו: בג"צ 9834/01 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 12). נוכח מכלול הטעמים האמורים, ובהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מתבקשת המסקנה כי סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני חלה על מכלול הזכויות הרכושיות והנכסים של בני-הזוג."

לאור כל האמור הרי שביה"ד קובע כי הסמכות לדון במכלול הרכוש של הצדדים (במידה ואכן כולו ירשם) נתונה לביה"ד.

ה. כריכת החברות
לבסוף טוען ב"כ האשה כי ביה"ד משולל סמכות לדון בחברות שבבעלות הבעל ועל כן יש להעביר את ההתדיינות לערכאה המקבילה. והנה האמת צריכה להיאמר שנושא זה כבר עלה ונדון במספר פסקי דין, ובהם גם בבית הדין הגדול בהרכב הרבנים הגר"ש דיכובסקי, הגר"ש בן שמעון והגר"ע בר שלום (תיק מספר: 10906-21-1), וביה"ד הגדול העלה שלביה"ד אכן יש סמכות לדון ולפסוק במישור היחסים שבין הצדדים גם כאשר בתווך מצויות חברות בע"מ, וכלשונו:

"יש לזכור כי בעלי הדין בבית הדין הרבני בדרך כלל הם בני הזוג בלבד. בית הדין דן ופוסק בדבר חלוקת הרכוש במישור היחסים שבין בני הזוג... יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם. על דרך הכלל, גם בהעדר יכולת לצרף צד שלישי כבעל-דין בבית הדין הרבני, מוסמך בית הדין לכפות את התייצבותו של הצד השלישי כעד. בית הדין מוסמך לאכוף על הצד השלישי להמציא מסמכים שיש להם השלכה על הכרעת הדין במישור שבין בני הזוג. הכרעתו של בית הדין תהיה בגדר מעשה-בית-דין ביחס לבני הזוג עצמם. הצד המעונין בדבר יוכל לעשות שימוש בפסק הדין של בית הדין לצורך בירור הסכסוך כלפי צד ג' בערכאה המוסמכת. לכלל זה יש יוצא מן הכלל: כאשר בית הדין סבור כי לאחד מבני הזוג יש שליטה לגבי צד ג' הנחוץ לבירור הסכסוך, וכי הוא יכול להביא להסכמתו של צד ג' להצטרף כבעל דין בבית הדין. אם בן הזוג אינו עושה את הדרוש לצורך צירופו של צד ג', עולה חשש של חוסר תום לב, באופן המשליך על כנות כריכת ענין הרכוש בתביעת הגירושין.

עסקתי בעבר בנושא דומה בתיק 059103697-21-1 ט. ש נ' ט. ח. י. בפסק דין שניתן באותה פרשה (פסק דין מיום י"ח טבת תשס"ו – 18. 1. 06), מדובר היה בהעברת רכוש שהיה רשום על שם הבעל לחברות בע"מ, שאבי הבעל הוא בעל המניות העיקרי בהן. כתבתי באותו פסק דין, כי לא ניתן לדון ברכוש הצדדים בבית הדין הרבני בגין הכריכה, אלא אם כן ידאג הבעל, שאביו והחברות שיש לו חלק נכבד בהן, יכפיפו את עצמם לסמכות בית הדין הרבני. קיום דיון בבית הדין הרבני ללא צרוף החברות, אינו אפקטיבי, ומעורר חשש להברחת נכסים שבית הדין אינו מוסמך לדון בהם."

כך העלו חברי ביה"ד הגדול גם במקרה אחר (תיק מס' 3508־64־1) שם נאמר בזה הלשון:

"מעורבות של צד ג' בסכסוך בין בני זוג אינה נוטלת מבית הדין את הסמכות לפסוק ולהכריע בסכסוך גופא ובאיזון משאבים בין בני הזוג עד כמה שהדבר ידרש. מעורבות זו רק מגבילה את תוצאות הפסיקה לבני הזוג ולא לצד ג'. ביהמ"ש למשפחה לעומת זאת מוסמך לצרף לתובענה צד ג' כאשר הדבר נחוץ לצורך בירור התובענה וההכרעה בה..."

ובהמשך:

"במקרה מתאים, אם בן הזוג האחר יצליח להרים את נטל ההוכחה כי לבן זוג זכויות ממוניות בחברה אך אלו הוברחו על ידי רישומן על שם צד שלישי בנאמנות, יוכל בית הדין לחייב את בן הזוג לשלם את שווי הזכויות או לאזנן בדרך שבית הדין ימצא לנכון וצודק. החברות עצמן, כשם שהן נפרדות לעניין התחייבויותיהן כך הינן נפרדות לעניין הפסיקה. פסיקת בית הדין תחייב את בני הזוג ולא את צד ג' כאמור.

ובהתאם לאמור בית הדין יכול לפעול כדי לברר את זכויותיו של הבעל במגרש עליו בנוי בית הצדדים, על ידי הזמנת עדים הוצאת צווים ועוד, אלא שכאשר תינתן הפסיקה היא תחייב את בני הזוג בלבד."

אשר על כן אינני רואה מנוס מלקבל את טענת ב"כ הבעל כי ביה"ד מוסמך לדון בסוגיות הרכושיות שבין הצדדים ולקבוע בדבר יחסי הממון ביניהם גם כאשר במכלול הרכוש נכללות חברות בע"מ, ואולם אם ביה"ד יגיע למסקנה כי הבעל אינו נוהג בתום לב בנוגע לחברות ייתכן וביה"ד ישנה את החלטתו.

סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע כי הסמכות לדון בתביעות הרכוש והמזונות שנכרכו ע"י הבעל נתונה לביה"ד הרבני.

ניתן ביום ה' באדר ב התשע"ו (15/03/2016).

הרב יהודה יאיר בן מנחם