בפנינו תביעה לביטול הסכם.

עיון בכתב התביעה מעלה כי הבקשה העיקרית היא ביטול הסכם הגירושין, תוך אזכור סעיפים שנדרש ביטולם, ובעיקר סעיף מזונות ילדים ואי איזון זכויות כספיות בין הצדדים ותוך ציון ליקויים חמורים, לטענתה, בכריתת ההסכם.

טוען ב"כ התובעת בדיון: הם נישאו בשנת 2006, להם שני ילדים, התגרשו ביום ז' אייר תשע"ד (17.4.13). ההסכם נחתם ביום ט' תמוז תשע"ב (29.6.12) ואושר ביום כ"ב תמוז תשע"ב (12.7.12) על ידי דיין יחיד. ההסכם נערך על ידי עו"ד שהציע הבעל. ביום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13) ההסכם נפתח בענין הבית. יש לנו טענות באשר לסעיפי הסכם אחרים.

כבר בדיון שהתקיים, בית הדין הבהיר לב"כ התובעת את האמור בפסק הדין (החלטה) מיום כ"ג אדר א' תשע"ו (3.3.16), בה נאמר בסעיף ה' לאחר שמיעת טענות הצדדים באשר לגוף ההסכם (בתביעה לביטול הסכם שנדונה ביום הנ"ל), כי יתר הוראות ההסכם, שההסכמה שם לא נסובה אודותם, הינן בתוקפן, כך שאם ברצונו לבטל החלטה זו, עליו להגיש ערעור עליה בדרך המקובלת.

מגיב ב"כ הנתבע לטענות ב"כ התובעת: הצדדים כבר קיימו הליך אחד לאישור ההסכם והליך נוסף בבית הדין באשר להסכם. מדוע נותנים אפשרות לתובעת לגרום נזק כספי לנתבע, הרי כבר היה הליך, וגורמים לנתבע הוצאות מיותרות. הוא שילם לי 15,000 ש''ח להליך זה. אני דורש סך זה מהתובעת כתשלום הוצאות משפט.

ומוסיף: בית המשפט אישר הסכם להעברת משמורת לאב, ניתן לכך תוקף של פסק דין, האשה תבעה ביטולו של ההסכם. זה דפוס התנהגות שלה לגרום נזק לנתבע.

מגיב ב"כ התובעת באשר לדרישה לפסיקת הוצאות: נעלה את התביעה בפני בית הדין הגדול. הנתבע מרוויח 11,000 ש''ח נטו. ההליך הוא תקין, הטענות שלנו, כגון איזון זכויות כספיות, לא טופלו. רק הדירה והמזונות טופלו. יש תביעה לכספים שהוחבאו ולא אוזנו.

עד כאן טענות הצדדים ההדדיות.

נזכיר, התובעת דנן כבר תבעה את הנתבע הנ"ל אודות הסכם הגירושין הנ"ל נשוא תביעה זו (תביעה דומה לתביעה זו באשר לפגמים בכריתת ההסכם לטענתה, הכוללת אותם סעיפים שנדרש ביטולן), התקיים דיון ביום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13) טרם הגירושין, ובסיומה של החלטת בית הדין מהיום הנ"ל נאמר:

בהסכמת הצדדים, בית הדין ביקש לשוחח בנפרד עם שני הצדדים, וזו ההסכמה שהושגה לבסוף:

א. הצדדים יתגרשו במועד הראשון שנקבע על ידי בית הדין.

ב. הדירה בעיר [...], תימכר לאלתר או בתום תקופת השכירות, כאשר מדמי מכירת הדירה תיפרע יתרת המשכנתא, ויתרת הזכות תחולק בשווה בין הצדדים. הצדדים ימכרו הדירה בכוחות עצמם, ובמידה ולא יצליחו למכור את הדירה בתוך 90 יום, ב"כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים למכירת הדירה.

ג. האשה תגיש בקשה לבית המשפט לדחיית התביעה בתיק המזונות.

ד. באשר לדמי המזונות, הבעל מתחייב לשלם סך 3000 ש''ח לחודש למזונות שני הילדים, בצמוד למדד המחירים לצרכן, 1500 ש''ח לכל ילד, סך זה כולל מדור, ובנוסף מחצית מהוצאות חינוך חריגות והוצאות רפואיות חריגות. הסך ישולם בהוראת קבע לחשבון הבנק של האשה. חיוב בסך זה יחל מעת מכירת הדירה.

ה. סעיפים אלו מחליפים את ההוראות התואמות בסעיפים 21, 22, 23, 26, 29, 30, 31. יתר הוראות ההסכם מיום 29.6.12 בתוקפן.

הסכמה זו (סעיפים א-ד) הוקראה לצדדים ובאי כוחם, והם אישרוה לאחר בקשת תיקונים מצידם.

בית הדין מאשר את ההסכמות שהושגו בתוקף של פסק דין.

כך שבית הדין בחן עמם אז את כל ההסכם, על כל סעיפיו, הושגה הסכמה באשר לסעיפים האמורים אודות הדירה והמזונות, ונאמר שם כי יתר הוראות ההסכם, בתוקפן. זאת נכתב כהוראת בית הדין (ולא במסגרת ההסכמות), לאחר שהיה נראה כי יש הסכמה על כך, אין תביעות באשר לסעיפים הנ"ל, והיה נראה שההסכמות שהושגו, מטרתן בין השאר לתת לנתבע "שקט תעשייתי" מתביעות עתידיות אודות סעיפים נוספים בהסכם. האמור היה מוסכם על הצדדים, כולל האמור בסעיף ה' להחלטה הנ"ל, ועל סמך ההחלטה הנ"ל הצדדים פנו לגירושין ללא טענות נוספות.

יש מקום להעיר כי בכתב התביעה הנוכחי (השני), התובעת אף לא הזכירה כי ההסכם כבר נדון בבית הדין והושגה הסכמה מחודשת באשר לדירה ולמזונות הילדים (אף שההחלטה הנ"ל מיום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13) מצורפת כנספח לתביעה, וכן בסעיף 19 לתביעה מציינת כי הנתבע לא משלם מזונות אף בהתאם למה שסוכם בהחלטה הנ"ל מיום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13)), כאמור, ונראה כי אף כל כתב התביעה החדש, הנוכחי, טוען לביטול ההסכם, מתוך הטענות האמורות שם, כאילו שלא הוגשה תביעה זהה בעבר, כאילו שבית הדין לא דן בהסכם זה לאחר אישורו (טרם הגט) וכאילו שלא הושגה הסכמה מחודשת בין הצדדים אודותיו. ענין זה לכשעצמו מעיד על חוסר תום לב מצד התובעת.

כאמור, הדיון המחודש בהסכם, וההסכמות שהושגו, כמתואר לעיל במסגרת ההחלטה מיום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13), באו לדחות את התביעה הקודמת לביטול ההסכם, ואין כל היגיון לפתוח שוב הסכם לאחר שהצדדים כבר דנו אודותיו, הושגה הסכמה כוללת באשר להסכם זה, ואף סעיף ה' להחלטה הנ"ל היה מקובל על ידי הצדדים, שהתגרשו לאחריה, ללא טענות.

ואוסיף, עיון בכתב התביעה משנת 2013 (שאודותיו ניתן פסק הדין המצוטט לעיל) מעלה כי כבר אז נטענו אותן טענות שנטענו בכתב התביעה הנוכחי, ולא היה מקום להעלותן בשנית לאחר מתן פסק הדין הנ"ל. בנוסף, אף אם היתה סבורה התובעת כי היא חפצה להעלות טענותיה בשנית, כערעור על ההחלטה הנ"ל, היה עליה להגיש ערעור בפני הערכאה המתאימה, ככל שהיא תאשר לה להגיש ערעור עתה, ולא להטריח את הנתבע לדיון סרק בפני בית הדין דנן, שהינו הערכאה שאינה מתאימה עתה לתביעה זו.

ובכן, לאור האמור לעיל, בית הדין לא יטפל בתביעה זו שעניינה ביטול סעיפים בהסכם הגירושין, לאור האמור בהחלטתו מיום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13), וכפי המבואר לעיל, ודוחה אותה על הסף.

כנגזרת מכך, ולאור העובדה כי ההליך הנוכחי שבפנינו לא היה ראוי שייפתח, כאמור, והיות שלנתבע נגרם מכך נזק כספי לשם ייצוגו (לא הושמעה הכחשה באשר לסך הנדרש), בית הדין נעתר חלקית לתביעת הנתבע, ומחליט לחייב את התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע בסך שייקבע להלן.

ואנמק החלטה זו.

עיין בספר ישועות יעקב (חו"מ סי' יד) שכתב שם וכן בפירוש עין משפט:

נראה במלווה שכפה ללווה לילך לפני בית דין הגדול ונמצא ששיקר בתביעתו, דחייב לשלם לדברי הכול ההוצאות, שהרי זה כפאו, ועל פי דיבורו הוצרך לעשות הוצאות.

ובהמשך הדברים:

אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלווה, ודאי חייב לדברי הכול ההוצאות.

דבר זה יכול להתברר באופן שהביא הנתבע עדים להצדיק את טענותיו ולסתור טענות התובע.

כן מובא גם בספר תשובות והנהגות (לגר"מ שטרנבוך ח"ד סי' ש"ג) לאחר שמביא דין הוצאות כפיית המסרב לבוא לדין, ודין האומר "לך ואבוא אחריך":

ונראה עוד דבכל מקום שניכר שהתובע ידע בעצמו שאין ממש בתביעתו, ובמזיד רצה לצער ולגרום נזק להנתבע, שיהיו להנתבע הוצאות עורך דין וכדומה, מחייבין אנו אותו בהוצאות.

וכך מסיים שם בהמשך דבריו:

שנתברר שהתובע ידע מעיקרא שדבריו הם שקר ואין לו סיכוי לזכות בדין, רק רצה לצער ולהזיק את הנתבע, כה"ג מחייבין אותו בשילום ההוצאות מן הדין.

נמצא אם כן לדבריהם שבכגון זה שנראה לבית הדין שיודע התובע שאין סיכוי לתביעתו ואין בה ממש, ואף על פי כן תובע כדי להטריח את הצד שכנגדו ולגרום לו הפסדים לחינם, מחייבים אותו בהוצאות משפט שהוציא בעל דינו (ועדיין יש להבין מדוע יש לחייבו בכך, דאפילו אם הטריח חברו לחינם וגרם לו להוציא הוצאות, סוף סוף הוי זה רק כגרמא, כמבואר בדברי הרשב"א, ואם כן כיצד ניתן לחייב את התובע בהוצאות. ואולי יש לומר דהוי כדין "לך ואבוא אחריך", שם כתב בביאור הגר"א דהוי כגרמי ולא כגרמא. ויתכן לומר שפה הנזק הינו קצת ישיר כמו שם והוי כברי היזקא, שהרי ההפסד נגרם בשל פעולה מסויימת של השני שאמר שיבוא או שתבע לחינם, מה שאין כן בכל סרבן שלא בא לדין, ששם כל הנזק הוא רק משום שלא בא, נזק מתוך שב ואל תעשה, והוי נזק עקיף לגמרי שלא ודאי שיגרם).

עוד יש לבאר, אף באופן שמתחייב לשלם הוצאות, האם יש לחייב אף בתשלומי הוצאות שכר עורך דין, או שמא אין לחייבו בהוצאה זו שהרי היה יוכל להופיע בבית הדין לבדו וללא ייצוג?

אודות דין תשלומי הוצאות משפט ובאופנים שמתחייב בעל דין, כותב הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (ח"ד סי' ש"ג):

ומיהו נראה שאפילו כשמשלם לו הוצאות, אינו חייב לשלם לו עבור טוען או עורך דין, שבזה הוי רק גרמא, דמאן יימר שצריך ומביא עורך דין, ובמיוחד בהתחלת הדיון. אבל אם אמר לבעל דינו אני בא עם עו"ד ויש לו על זה הוצאות והבטיח השני לבוא ובמזיד לא בא, הוי כלך ואני בא, שמחייבין אותו בהוצאות לרמ"א.

לדבריו, זה שלא הגיע או שסירב לבוא, פטור מתשלומי שכר עורך דין, דהרי רק גרמא, אלא אם כן הודיע לו ששכר עו"ד והבטיח לחברו שיופיע לדיון ולא בא.

ברם, בנידון דנן ועל פי המשך דבריו שם, נראה שיש לחייב אף בתשלומי עו"ד, זאת משום שידעו שני הצדדים על ייצוגו של הצד השני, ואף הזכירו זאת בבקשות שהומצאו לבית הדין, וכן ידוע כי אדם לא יכול להתגונן בתביעה כזו, שמהותה היא משפטית ולא עובדתית, ללא קבלת ייצוג עו"ד, אם כן הוי ממש כגרמי, שהרי הכריחו לכך, והוי נזק ישיר, ואין סברא לפטרו מכך. ענין זה טמון בדבריו שם שכתב בטעם הפטור – "דמאן יימר שצריך ומביא עורך דין, ובמיוחד בהתחלת הדיון" – מה שלא שייך בנידון תביעה כגון זו לביטול הסכם גירושין, שאינה תביעה הנמדדת רק בהתאם לעובדות, אלא בעיקר בכלים משפטיים, וכמעט לא שייך להתגונן בפניה ללא ייצוג על ידי עו"ד.

ויתכן ויש לבאר החיוב לתשלום שכר עו"ד אף בדרך אחרת. לכאורה דין זה שאין לחייב לשלם את שכר עו"ד הוא רק אם באנו לחייב מכוח הדין של "לך ואבוא אחריך", או מטעם שכפה אותו לדון בערכאות ולהוציא הוצאות, אך בעל דין שמסרב לעמוד לדין וחברו נאלץ להוציא הוצאות כדי להביאו לדין, שם לכאורה יצטרך לשלם גם עבור הוצאות שכר עו"ד, אם הורו לו בית הדין לבוא ולא בא.

וביאור הדברים כך הוא: כבר ביארתי במקום אחר מדוע לרשב"א פטור הסרבן מלשלם ההוצאות שהוציא בעל דינו לכופו לדון בערכאות, משום שהוי גרמא, ומדוע בתשלומי הוצאות לכופו לדון בפני בית דין ישראל, חייב, למרות שאף הוצאות אלו אינן אלא גרמא. והובאו דברי הרשב"א המבאר, שכאשר הזמינו אותו בית דין ולא בא – חמיר טפי – וחיובו הוא מדין קנס, אף על פי שמעיקר הדין פטור.

ואם כן זהו ביאור החילוק דלעיל. כאשר אנו דנים בתשלומי הוצאות משום דין "לך ואבוא אחריך" או משום הוצאות שהוצרך להוציא כדי לכופו לדון בערכאות, אם כן באלו אין לגבות תשלומי עו"ד, כמובא בתשובות והנהגות שם, שהרי הוי רק גרמא. ואולם בתשלומי הוצאות סרבן, שצריך בעל דינו להוציא הוצאות כדי לכופו לעמוד בפני בית דין ישראל, כבר הובאו דברי הרשב"א שבכגון זה מתחייב לשלם אפילו בגרמא מדין קנס אם סירב לבוא ביום שקבעו לו בית דין, ואם כן לכאורה גם תשלומי שכר עורך דין יתחייב הסרבן לשלם, אם הורו לו בית דין לבוא לדיון ולא בא, ויחליטו לקנסו גם בתשלום שכר עורך דין.

כך שאף מדין קנס, יש מקום לחייבו בתשלומי הוצאות עו"ד, כגון בנידון דנן.

לאור כל האמור, ובפרט לאור האמור בהחלטת בית הדין מיום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13), בית הדין לא יטפל בתביעה זו, והיא נדחית על הסף. כנגזרת מכך, ולאור העובדה כי ההליך הנוכחי בפני בית דין זה לא היה ראוי שייפתח, כאמור, והיות שלנתבע נגרם מכך נזק כספי לשם ייצוגו (לא הושמעה הכחשה באשר לסך הנדרש), בית הדין נעתר חלקית לתביעת הנתבע, ומחליט לחייב את התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע בסך 5,000 ש''ח, שנקבע כסך סביר לייצוג בתביעה זו, ותוך התחשבות בכך שייתכן והתביעה תימשך לבית הדין הגדול, וההוצאות ששילם הנתבע לעורך דינו לניהול התיק בכללותו, לא היו לשווא.

הרב צחק אושינסקי -- אב"ד

בפנינו תביעה של האשה לביטול סעיף בהסכם גירושין, שנחתם בין הצדדים ט' תמוז תשע"ב (29.6.12) ואושר ביום כ"ב תמוז תשע"ב (12.7.12) וקיבל תוקף של פסק דין.

ביום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13) נפתח ההסכם, ושונו בו כמה סעיפים.

מלבד הסעיפים ששונו בו, שאר הסעיפים נשארו בתוקפם, כך גם על פי החלטת בית הדין דאז.

כיום מבקשת האשה לטעון כי עוד כמה סעיפים דינם להתבטל.

בית הדין דחה על הסף את בקשתה בטענה כי בדבריה היא מערערת על החלטת בית הדין באשר לתוקפם של שאר הסעיפים, ומקומו של ערעור זה אינו אלא בבית הדין הרבני הגדול.

ב"כ הבעל ביקש לחייב את האשה בהוצאות משפט על סך 15000 ₪, שהם הסכום ששולמו לו עבור טרחתו בתביעת סרק זו.

להלן אבאר, אימתי יש לחייב בעל דין שתבע תביעת סרק בהוצאות משפט, עם השלכה למקרה שבו אנו עוסקים.

אין חיוב להשבת הוצאות משפט
הנה הלכה פסוקה היא שאין לחייב הוצאות משפט למי שהתחייב בדין.

מקור הדברים הם בגמרא במסכת סנהדרין (לא:):

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד, אמר לפניו רבי אלעזר, רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו.

ופירש רש"י שם (בד"ה התוקף את חבירו בדין) וז"ל:

בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם.

נמצאנו למדים לפי רש"י, שהסוגיה בסנהדרין עוסקת בבעל דין תובע, קשה וטרדן, המטריד את הנתבע בתביעות מתביעות שונות, ורוצה בעל דינו שילכו לדון במקום הוועד, שנמצא מחוץ לעיר, ויש שם קיבוץ חשוב של תלמידי חכמים, ואותו טרחן יהיה בוש מהם ולא יטריח אותו בתביעות שונות, ומסיקה הגמרא שאין שומעים למי שמבקש לדון מחוץ לעיר, דלא ייתכן שהתובע מחבירו מנה, יצטרך להוציא מנה על מנה, כלומר תובע שסובר לעצמו כי מגיע לו מן הנתבע כסף, אין סברא לחייבו להוציא הוצאות משפט מיותרות על ידי נסיעה למקום רחוק, כדי לתבוע את כספו.

ועל זה כתב התוס' שם (בד"ה ויוציא מנה על מנה) וז"ל:

מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו, אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת.

תוס' קובע כי הכלל העולה מדברי הגמרא "שלא יוציא מנה על מנה", לפיו אין לחייב את האדם לשאת בהוצאות משפט שהוציא חבירו, הוא נכון בין אם הנתבע יצא זכאי בדין או חייב.

כך פסק שם גם הרא"ש וכך פסק שם המרדכי, ועל פיהם פסק השו"ע (חושן משפט סימן י"ד סעיף ה') וז"ל:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת.

על פי המאירי, כלל זה נכון לכל תביעה בין בעלי הדין לכיסוי הוצאות, בין במקרה שהנתבע התחייב בדין והתובע דורש הוצאות שגרם לו, ובין במקרה שהתובע זכה בדין ודורש מהנתבע הוצאות שגרם לו. הדברים מבוארים במאירי שם וז"ל:

כל שאמרנו שהמלווה יכול לכוף את הלווה, יש אומרים שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו, רשאי, ולא יראה לי כן, ואפילו יצא הלווה זכאי (צ"ל חייב) שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלווה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו, כופין אותו, ואף זה אין נראה כן.

אם כן זהו ייסוד בהלכות תובע ונתבע, שאין תביעות להשבת הוצאות, גם כאשר מדובר בתובע טרדן.

אמנם מצינו בשו"ע ונו"כ ג' מקרים יוצאי דופן שבהם אפשר לחייב הוצאות:

סרבן
א. המסרב לבוא לדון, והוצרך התובע להוציא הוצאות כדי להביאו לדין, פסק השו"ע (סימן י"ד סעיף ה') על פי דברי הרא"ש וז"ל:

והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו, וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית הדין, כדלקמן סימן כ"ו.

ב' דינים נאמרו בהלכות מסרב:
א. מסרב לבוא בפני בית דין – הלכה פסוקה שחייב לשלם לו הוצאותיו.
ב. מסרב לבוא להתדיין והוצרך התובע להיזקק לערכאות כדי להביאו לדין – נחלקו הראשונים אם לחייבו.

ב' ביאורים להנ"ל, כתב הגר"א בביאורו שם:
א. שהחיוב במסרב הוא מדין גרמי (ויבואר לקמן גידרו), ובדין השני שנחלקו אם חייב אם לאו, ביאר הגר"א שם, שהפוטרים סוברים שזהו גרמא ופטור, והמחייבים סוברים, שגם הוצאות שהוצאו על ידי העכו"ם הם בגדר של גרמי וחייב כדין מסרב לבוא ולהתדיין.

ב. שהחיוב לכולם הוא מדין גרמי, אלא שנחלקו מה הטעם שחייב בגרמי, האם החיוב הוא חיוב מדין מזיק, או שחיובו מדין קנס שחייבו חכמים.

המסרב לבוא ולהתדיין, ההוצאות להביאו בפני בית דין הם הוצאות הנחשבות להוצאות ישירות לגוף הדיון, ולכן לכו"ע חייב מדין גרמי בכיסוי ההוצאות. אולם ההוצאות שהוציא התובע כדי להביאו להתדיין, שנגרמו עקב זה שהלך לערכאות שיחייבוהו לבוא להתדיין עימו, היות שאין זה נזק והפסד ישיר, אלא כיון שהלך לערכאות כדי לחייבו לדון הרי זה לא נחשב להוצאות ישירות, ולכן אם החיוב הוא מדין מזיק, אי אפשר לחייבו, כיון שכאשר הנזק לא נעשה בצורה ישירה לא התחדש חיוב שאפשר לחייבו מדין גרמי. אך החולקים הסוברים שאפשר לחייבו יסברו, שהחיוב של גרמי הינו מדין קנס, וכאשר ראו חז"ל לנכון לקנוס קנסו, גם אם החיוב אינו ישיר אלא עקיף.

וז"ל הגר"א שם:

בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דב"ב (כב: בד"ה זאת) דסברא ראשונה ס"ל כר"י, דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק, וסברא האחרונה ס"ל כריצב"א, דבדבר השכיח קנסינן והכא נמי שכיח.

אמנם הרשב"א (שו"ת חלק א' סימן תתמ"א) ביאר את טעם החיוב בשונה מהגר"א, וביאר כיון שמקור הדין לחייבו הוא בגמרא (בב"ק קיב:) דימה זאת הרשב"א למסרב לבוא להתדיין וז"ל:

ואם שלחו לו בית דין לבא לדון עם בעל דינו ולא בא, והוצרך הטוען לכתוב עליו, גם זה מבואר בגמרא בריש פרק הגוזל בתרא (קיב:) שהנתבע פורע הפתיחא. דגרסינן התם שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל פתיחא לא, מאי טעמא? ממונא קא מחסר ליה דבעי מיתב זוזא דפתיחא.

ובהמשך ביאר הרשב"א את טעם החיוב וז"ל:

וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא, משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקובעין.

משמע מדבריו, שהחיוב במסרב לבוא לדין, אינו חיוב מדין "מזיק" שהזיק את ממונו של התובע אלא החיוב הוא מדין "ביזיון בית הדין" שקנסוהו על שלא בא לדון בפניהם, ועל פי זה פוטר הרשב"א בהוציא הוצאות על פי ערכאות מכיוון שבמקרה זה אין ביזיון בית הדין.

"לך ואבוא אחריך"
ב. חיוב נוסף שמצינו להלכה מובא ברמ"א בהלכה הנ"ל וז"ל:

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו "לך, ואני אבוא אחריך", והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר).

מקרה זה מדבר, באופן שהתובע תבע את הנתבע לבית הדין במקום פלוני, ובא הנתבע לדין אך התובע לא הגיע אף על פי שכך סוכם, ועל פי התובע הלך הנתבע, מחויב התובע להשיב לנתבע את הוצאותיו.

הטעם לדין זה כתב הגר"א (ס"ק ל"א) וז"ל:

מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב כנ"ל וצריך עיון.

נראה לכאורה שגם הדין הזה חיובו הוא משום גרמי, אמנם הגר"א נשאר בצריך עיון, ונראה שהצריך עיון של הגר"א לא נבע מקושיה מדוע לחייבו, אלא להיפך, שייתכן שבמקרה זה לכולם יהיה חייב לשלם הוצאותיו, שהרי כאשר אמר לו לך ואבא אחריך ולא הלך, נמצא שעל ידי אמירתו בצורה ישירה ניזוק הנתבע שהלך והלה לא הגיע, אך אפשר והחיוב לא מדין גרמי אלא מדין אחר. (אמנם ישנם אחרונים שרצו לומר בדעת הגר"א כי אכן הסתפק אם יש לחייבו כלל, עיין בתשובות והנהגות ח"ד סימן ש"ג).

הדין האחר הוא, על פי המבואר בפד"ר (חלק ג' עמוד 29), דין "ערב", וייסוד החיוב הוא שכל פעולה שעושה אדם על פי ציוויו של חברו, מתחייב חבירו לשלם כנגד זה את שוויה של הפעולה, ועל כן כאשר שלח אותו הבעל דין לילך לבית הדין, והלה הלך והמשלח לא הגיע אחריו, ישלם לו מדין "ערב" את הוצאותיו לדעת כולם, גם לשיטה שפטרה החזר הוצאות למי שהיו צריכים להביאו על פי ערכאות, כיון ששם הנידון הוא גרמא, ובגרמא פטור, אולם כאשר הנידון הוא דין "ערב" חייב הנתבע.

שכר הזמנה לבית הדין
ג. מקרה נוסף שמובא בשו"ע שמחייבים בהוצאות מובא בחושן משפט סימן ק"ו סעיף א' וז"ל:

מלוה שבא ליפרע בשטר מקויים שבידו, שלא בפני לווה, אם יכולים בית דין לשלוח לו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין, שולחים ומודיעין לו, אם הוא כדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום, והמלווה ייתן שכר השליחות, ויגבנו נוסף על חובו.

וביאר הש"ך שם הטעם שמחויב הלווה לשלם וז"ל:

רוצה לומר היינו דוקא כשנתחייב הנתבע, מה שאין כן אם נפטר הנתבע, עכ"ל סמ"ע. והוא הדין מי ששולח הזמנה אחר חבירו שיעמוד עמו בדין אינו בדין שישלם הלווה השכר, דשאני הכא שלטובתו הוא, דמן הדין נפרעין שלא בפניו. מהרש"ל והב"ח וע"ל סי' י"ד ס"ה.

מבואר שרק אם ההוצאה היתה לטובת הנתבע אפשר לחייבו לשלם עבור החזר ההוצאות, מלבד זאת פטור מלשלם כל הוצאה שהיתה, אף אם מטרתה לקיים את הדין.

תביעת סרק
נידוננו לכאורה שונה מכל המקרים הנ"ל, כיון שהאשה תבעה את בעלה לשעבר תביעה בבית דין, והופיעו שני הצדדים לדין, אלא שהתביעה נדחתה, ועל כן תבע ב"כ הבעל החזר הוצאות.

עלינו לדון, אם יש להיענות לתביעה, וזאת אם נדע מאיזה דין ניתן לחייב את האשה.

לכאורה החיוב אינו יכול להיות משום ביזיון בית דין, כמבואר ברשב"א שהבאנו לעיל, כמו כן אין לחייב מטעם שהוצאה זו היא לטובתו, שהרי היה בהחלט שמח להיפטר מתביעה זאת. מה שאפשר לדון לחייבו זה רק מדין גרמי, אלא שיש לדון האם אכן חלים כאן גדרי גרמי.

התנאים לחיוב מזיק
נבאר את גדרי מזיק ומהם ישתרגו גדרי גרמי וגרמא.

בהלכות נזיקין נאמרו כמה כללים יסודיים שחייבים להתקיים כדי לחייב את המזיק.

כידוע יש ג' סוגי פעולות נזק: מזיק, גרמי וגרמא.

זה ודאי, שהתנאי הבסיסי כדי לחייב כל מזיק הוא שפעולת הנזק תגרום להפסד ממון. במקרה שעשה פעולת נזק אך לא נגרם מכך שום הפסד ממון פטור המזיק. הדוגמה לכך היא דברי הגמרא (בבא קמא יז:):

דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, פטור, דאמרינן ליה מנא תבירא תבר.

מצאנו אם כן אדם ששבר חפץ של חבירו ואפילו הכי פטור מלשלם, וטעם הדבר עיין קצות החושן (סימן שפ"ו ס"ק י"ד) לרמב"ם והרא"ש הואיל ואזלינן בתר מעיקרא, הזורק חייב, ואם כן אין סיבה לחייב את השובר, אך אף לרמב"ן שהזורק פטור, מכל מקום השובר גם פטור, הואיל והחפץ ממילא עומד להישבר, ונחשב שאינו שווה כלום, נמצא שבשבירתו לא הזיק את ממונו של חבירו . הצד השווה ביניהם שאין לחייב את המזיק אלא אם כן הפסיד את ממונו של הניזק.

אך ישנם עוד כמה תנאים, שחייבים להתקיים כדי לחייב את המזיק, שבהם ישנם ההבדלים בין מזיק, גרמי וגרמא.

במזיק מתקיימים ג' תנאים: א. פעולת ההיזק היא בגוף הדבר הניזוק. ב. הנזק הוא וודאי. ג. הנזק הוא מיידי.

גרמי וגרמא
לעומת זאת בגרמי גם כן מתקיימים התנאים הנ"ל, אך בהבדל אחד משמעותי והוא שהנזק לא נעשה בגוף הדבר הניזוק, אלא בדבר שממנו מושלכת תוצאת נזק ודאית ומיידית בדבר אחר. הדוגמה הבולטת לכך היא "שורף שטרותיו של חבירו", שחייב מדין גרמי, אף על פי שהנזק אינו בגוף השטר אלא בחוסר יכולת גביית החוב על ידי המלוה לגבות מהלווה, וממילא הפסיד את כספו.

להבדיל ממזיק ומגרמי, בפעולת גרמא אין את שלושת הגורמים הנ"ל, המעשה אינו בגוף הדבר הניזוק, אינו וודאי ואינו מיידי. הדוגמה לכך היא "הפותח את דלת הדיר בפני בהמת חבירו", גם אם יצאה בהמת חבירו ועל ידי כך הפסיד חבירו את בהמתו בגרמת פעולת המזיק, פטור הפותח את דלת הדיר, כיון שלא התקיימו התנאים הנצרכים כדי לחייב את המזיק. (עוד עיין תוס' ב"ב כב:).

גם בהנ"ל, יש ראשונים שאינם מצריכים את כל שלושת התנאים בגרמי, ויש כאלו שלא מתנים את הפטור בגרמא בהעדר כל שלשת התנאים, יעוין בשיטות הנ"ל ב"קונטרס דדינא דגרמי" לרמב"ן.

כל חיוב בנזיקין מותנה בכך שנעשה "מעשה נזק"
אולם מעבר לתנאים הנ"ל, צריך שיתקיים עוד תנאי בסיסי כדי לחייב את המזיק.

הנה נחלקו התוס' והרמב"ן אם אדם חייב באונס גמור, לדעת התוס' אדם שהזיק באונס גמור פטור ולדעת הרמב"ן חייב.

תוס' בב"ק (כז:) ובב"מ (פא:) הביא כמה ראיות שיש מקרים שאף שהזיק פטור, ועל כורחך הטעם הואיל והיה אנוס, אך הרמב"ן דחה את כל הראיות, כי המכנה המשותף לכולן הוא שישנו גורם אחר שפשע, ואפשר להטיל את האשמה עליו ולכן עובדה זו מסירה את אחריות הנזק מהמזיק, והוא פטור.

מקרה אחד שהביא התוס' שונה מכל המקרים והוא, דברי הגמרא בב"ק (צח:) שטבח אומן ששחט את הבהמה בחינם והתנבלה הבהמה, פטור מלשלם את דמיה. לכאורה מוכח כדברי התוס' שאדם המזיק פטור באונס גמור, שהרי במקרה זה אי אפשר להאשים אחר בנזק הזה.

אולם הרמב"ן (ב"מ פב:) מיישב את הקושיה כך:

עוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם, ואמאי, אדם מזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב, וזה ודאי קשה עליהם, דכיון דמיחייב בשכר אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם, אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק.

לא ביאר הרמב"ן מדוע אין באומן שטעה במלאכתו משום מזיק.

אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. השיטה מקובצת (ב"ק כז.) ביאר את סברת הרמב"ן כך:

וריב"א פירש דאדם המזיק דמי לשומר שכר בין לכעין גניבה בין לכעין אבידה, ואם נתקל ונפל על הכלים ושברם, חייב, והא דפטר נתקל במעביר חבית וכן טבח שקלקל, משום דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק, לאו "אדם המזיק" הוא, ויש להם דין שומר, אם שומר חנם – שומר חנם, ואם שומר שכר – שומר שכר.

כלומר, התנאי הבסיסי לחייב אדם המזיק בנזק כלשהו הוא, שנוכל להגדיר את פעולתו כ"מעשה נזק" ובלא זה אי אפשר לחייבו. ולכן, באומן מומחה שניבל את הבהמה יהיה פטור כיון, שמעשהו היה מעשה המוזמן על ידי הבעלים של הבהמה לבוא ולשחוט את הבהמה וכך עשה, והואיל ופעולתו היתה לטובת הבעלים, אין לה שם "מעשה נזק", ועל כן אי אפשר לחייב את המזיק גם אם התקיימו שאר התנאים המגדירים את המעשה למעשה נזק.

וכן מבואר יסוד זה בדברי הראב"ד שדן, בטעם הפטור של אשה ששברה כלים בביתה, (המובא בנימוקי יוסף בב"מ צו:):

כן הבעל דוקא כשהוא מתעסק במלאכת אשתו הויא שאלה בבעלים אבל כל שאינו עסוק במלאכתה אם שאלה ממנו כלי ונאנס בידה, חייבת, והכי מוכח בירושלמי בפרק הכותב, דגרסינן התם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה, שאם לא כן אין לך שלום בבית לעולם, אלמא דוקא מפני תקנה היא פטורה אבל מדינא חייבת, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, אף על פי שהראב"ד ז"ל השיגו ואמר שפטורה משום פשיעה בבעלים, והאחרונים ז"ל הסכימו לדברי הר"ם שהירושלמי מוכיח עליהן.

על שיטת הראב"ד, שהטעם שאשה ששברה כלים בביתה פטורה משום הדין של "שמירה בבעלים", הקשו המל"מ והמחנ"א בהלכות שומרים (סימן ל"ט), כיצד הדין של "בעליו עימו" מועיל לפטור את האשה? הרי היא עשתה מעשה נזק, והיכן חידשה התורה שיש פטור של מעשה נזק משום "בעליו עימו" שהיא סיבת פטור שנאמרה רק בדיני שומרים.

ועל כן תירצו, שכונת הראב"ד היא, שאי אפשר לחייב את האשה על שבירת כלים מדין מזיק, משום שלא עשתה פעולת נזק, שעל ידה אפשר להגדיר את פעולתה כפעולת נזק, שהרי עשתה זאת לטובת הבית ולטובת בעלה, וכיצד מפעולה לטובת הבעלים הפכה למזיק.

וז"ל שם:

וראיתי בשיטת רבינו פרץ בעל התוס' שפירש דכל כה"ג לא שייך ביה דין "אדם המזיק" כיון דצריך להטפל במלאכתו, והשתא אתי שפיר, דאי הוה אמר מזיק הוא, הוה משמע דחשיב ליה אונס, דמזיק חייב אפילו אנוס, אבל בחינם היה פטור כיון דהוי אנוס, ולזה איצטריך לומר פושע הוא ואפילו בחינם חייב וזה נכון. ולפי דברים אלו הירושלמי אתי כפשוטו דאיצטריכו לומר אי כשומר שכר אי כשומר חינם משום דכל כה"ג דשברה כלים בשעת שעושה מלאכת הבית, לא מחייבא משום אדם המזיק. ועל פי האמור אפשר ליישב מאי דקשיא לי על הנ"י דבפ' המניח כתב בנשברה כדו והזיקו המים בשעת נפילה, דפטור, דלאו בדהוזק מכחו פליגי, דאם כן לכולי עלמא חייב, דהוי אדם המזיק, וחייב באונס כרצון, אלא מיירי דהיכא דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים, דלאו מכח הליכתן איתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ"ל. וק"ל עליו דנראה דלא ס"ל כמ"ש לעיל בדעת הר"מ ז"ל דכל שאינו מזיק בכחו לא חשיב אדם המזיק דאם כן בנשברה כדו ונשפכו המים אין זה חשיב מכחו כמו מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דפטור בחינם, משום דלא חשיב זה הנזק מכחו, והשתא קשה עליו, דאיהו ז"ל פירש הכא דנתקל לא הוי אונס גמור, ואילו בפרק האומנין גבי מעביר חבית ונתקל, כתב דשומר חינם פטור מדינא, ואמאי לא מחייב משום אדם המזיק, אבל לפי דברי ר' פרץ ז"ל אתי שפיר, דשאני התם דצריך להטפל במלאכתו וכל כהאי גוונא לא שייך אדם המזיק. העולה מהאמור דבנדון דידן דמסר חבית לחבירו לשמרו ונשברה בהליכתו, אם היו בעליו עמו, פטור, ועיין לעיל בהלכות נזקי ממון סימן ה'.

מבואר במחנה אפרים, שהביאור בדברי הראב"ד, שהטעם שבאשה אין דין של מזיק כששוברת כלי בבית הוא, שכיון שעושה לטובת בעלה, אין עליה שם של עושה פעולת נזק שהוא התנאי ההכרחי והבסיסי להתחייב מדין מזיק.

האם חיוב גרמי הוא גם בשוגג
והנה, למרות ההסתייגות שהעלינו שאין לחייב רק בפעולה המוגדרת כ"מעשה נזק", מכל מקום כלל ידוע הוא בנזיקין (ב"ק כו. במשנה) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן, ואם כן רק באופן שעשה את הפעולה לטובת בעל הבית אין פעולתו נכנסת בכלל "מעשה נזק". אך לעניין חיוב "גרמי", מעשה שנעשה בשגגה אינו כמעשה שנעשה במזיד .

דהנה קי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, כן פסק השו"ע בחושן משפט בסימן שפ"ו. ועיין בש"ך שם (סק"א) שהאריך שמצאנו שתי שיטות עיקריות בראשונים האם חיוב "גרמי" דינו ממש כמו מזיק, וחיובו מהתורה, כמו שנוקט הרמב"ן, או שמא חיוב ב"גרמי" אינו אלא קנס דרבנן שבמקרים מצויים של גרמא תקנו לקנוס את האדם שהזיק, כך נוקט הריצב"א וכך נוקט הש"ך לדינא. ואחת הנפק"מ בין השיטות באופן שהזיק בגרמי בשוגג, שלדעת הרמב"ן שדינו כמזיק גמור, אם כן שייך בו הכלל ש"אדם מועד לעולם" ולכן יהיה חייב, אך לדעת הש"ך שחיובו אינו אלא קנס, יש לומר שלא קנסו את האדם כשמעשהו היה בשגגה אלא רק אם נעשה במזיד.

אין לחייב תביעות סרק שאינן זדוניות ביסודן
ואם כן כדי לחייב בהוצאות משפט מדין גרמי, חייב להתקיים התנאי של כונה להפסיד וכונה להרע. ובהתקיימו הגדרות אלו אצל התובע יהיה אפשרי לחייבו בהוצאות משפט, וכמבואר בספר ישועות יעקב סימן י"ד ומובאים דבריו בפד"ר חלק ג' עמוד 21, וז"ל שם:

אמנם מסתבר דהא דמפסיד בדין אינו משלם הוצאות, היינו אם הפסד המשפט לא היה כתוצאה של תביעת תרמית או דין מרומה המבואר בסימן ט"ו, או כפירת זדון מצד הנתבע, משא"כ כשההפסד היה כתוצאה מתביעה או כפירה זאת. במקרה זה בודאי חייב הרמאי לשאת בהוצאות, וכן כתב בישועות ישראל דבכפה המלווה להלווה בדין במק"א והמלווה יצא חייב, דאין צריך המלוה לשלם לו הוצאות, היינו בגוונא דיצא חייב מפני שאינו נאמן כגון המלוה טען לחברו שהלווה לו, והלווה טוען פרעתי, אף על פי שהלווה נאמן מ"מ אין המלוה משלם לו ההוצאות כי סבור היה שחייב לו הלווה, וכן במקום שי"ל שטעה בדין, דסבר שהדין עמו, אינו חייב המלוה לשלם ללווה, אבל במקום שכפה המלווה את הלווה ונמצא שהמלווה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה ודאי חייב המלווה להחזיר ללווה ההוצאות שהרי על ידי כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והוא הדין בלווה דאינו חייב לשלם למלווה הוצאות דוקא ביצא חייב מפני שאינו נאמן בטענותיו, כגון שטען פרעתי נגד שטר אף שאינו נאמן מכל מקום יכול להיות שפרע וכן במקום שספק בדין אם חל הקנין וכל כהאי גוונא אינו חייב בהוצאות, מה שאין כן כשבא בעלילה ותואנה וכפאו המלווה והפסיד חייב הלווה בהוצאות.

והרי אין אנו יכולים לומר, שמי שבא לבית הדין לבקש לברר סעיף בהסכם שהוא חתום עליו, ובית הדין דוחהו, שישלם הוצאות, במיוחד כאשר לא ביררנו דיו, מה היו העילות שבגינם התובעת פנתה לבית הדין בבקשה זו, שהרי ייתכן שיש לה אומדנא ברורה, שבעקבות זה מן הדין ומן הצדק לבטל את תוקפו של סעיף זה או אחר.

דינה של כל תביעה לידון בבית דין ללא שיקול תוצאותיה
היסוד הזה, שמוקנית לכל אדם הזכות לתבוע את הנתבע בפני בית דין, היא זכות מהאושיות הגדולות שהיהדות מבוססת עליהם, שאם נתבונן מה נאמר על מי שלא פונה לבית הדין אלא פונה לערכאות, נבין מה מקומו של בית הדין בתפיסת העולם התורתית.

שהרי הפונה לערכאות נאמר עליו (שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כ"ו סעיף א'):

כל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום.

ומכאן, שהבא לדון בפני בית דין, הרי הוא מחזק את תורת משה ומרים את דגל האמונה בה' ובתורתו.

ולא מצינו כי זכות זו תהא מוגבלת ותהיה תלויה בתוצאות התביעה, שאם התובע זוכה בדין יצטרך הנתבע לשלם לו את ההוצאות, ואם בית הדין הצדיקו את הנתבע, יצטרך התובע לשלם לו הוצאות. וכבר הבאנו את דברי הגמרא בסנהדרין (לא:) מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו". הגמרא הוכיחה שיכול המלווה לכוף את הלווה לדון בעיר, ואינו חייב ללכת איתו לבית דין מחוץ לעיר, והנימוק להלכה זו – שהרי התובע לא יקבל הוצאות הדרך ולא ייתכן מצב שחבירו חייב לו מנה, ויגרום לו הוצאות של מנה כדי לגבות חובו. והגמרא לא דחתה הכרח זה בטענה שאם אכן יתברר שאכן טענות הנתבע הן טענות סרק, יכריחו אותו בית הדין לשלם הוצאות לתובע, ומוכח שזהו כלל שאין לזוז ממנו, מלבד היוצאים מהכלל המפורטים לעיל, שאין עניינם לתביעות רגילות כששני הצדדים מופיעים כדין לבית הדין.

הרי הגמרא (בבא קמא מו:) מגדירה את התובע כך: "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", כלומר התובע דומה לחולה שכואב לו כאב, וככזה, הוא זה שהולך לבית חולים כדי להתרפאות, ומכוח דימוי זה נובע הכלל הגדול בדין ש"המוציא מחבירו עליו הראיה" כי ללא שנדע היכן כואב לא נדע כיצד לרפאות.

ועל כן כל מי שכואב לו כאב, שילך לבית הדין, וגם כאשר יוצא חייב, כל עוד תביעתו היתה בגדר של כאב, ומתוך אמונה שהמקום הראוי לרפא את הכאב הוא בבית הדין, אי אפשר לחייבו בהוצאות על כך.

ואפילו שבמקרה דידן, מאחר שדי בעיון בכתבי התביעה לראות שהינם ממוחזרים, והיתה סברא לומר, כי תביעת האשה מוגדרת כמיותרת, מכל מקום הדיונים בשתי התביעות היו ממוקדים בנושאים שונים, בראשון, בנושא הדיור והרווחה, ובשני, בענייני האקטואריה, ובכל מקרה, לא מדובר במטרידה סידרתית שטוענת וחוזרת וטוענת בפני בית הדין טענות חסרות שחר, או טענות שקריות כשמטרתה להטריד לחינם את הנתבע, וגם אם נדחתה לאלתר את תביעתה כפי שאכן הדין נותן, אין בדחיית התביעה לחייב אותה לשלם ולכסות את הוצאותיו של הנתבע, שהרי ההליך המשפטי אותו היא בחרה לבצע, הוא הליך שאותו התורה ציותה לנו, שבכל מקרה שיש לנו "כאב" וטענה על חברנו, שלא נלך לערכאות אלא נלך לדון בדבר בפני דייני ישראל, ואי אפשר לכנות את ההופעה בבית הדין לצורך הנ"ל כמעשה נזק או פעולת נזק, כל עוד לא ברור לנו שאכן מדובר בתביעה קנטרנית שגם התובעת יודעת שאין בה לא תועלת ולא תוחלת, או תביעה שמבוססת על טענות שקריות שנטענות בזדון, ולאחר שהוזהרה על ידי בית הדין לא לעשות כן, וזאת במטרה להטריד או להפסיד את הצד שכנגד.

אלה תורף דבריו של בעל התשובות והנהגות (ח"ד סימן ש"ג):

ומיהו בבית דין בעיר הקודש מקובל שלא קובעים אף פעם תשלום הוצאות וכו', אבל כשבית דין רואים שמערים ואין בדבריו ממש, לכאורה יש להזהירו שישלם הוצאות, וכדעת הרמ"א, וטעם חשוב בדבר, כדי להרבות שלום ומשפט בישראל, שאם יוצרך לשלם הוצאות לא יעיז להערים ולהטריח בי דינא בכלום.

ועל כן, רק במקרה שאכן ברור לבית הדין שהתובע שם לעצמו מטרה להטריד את הנתבע, צריך בית הדין להזהירו, שמכאן ואילך כל תביעותיו שידחו על הסף על ידי בית הדין, יצטרך לשלם את הוצאות שנגרמו לנתבע בגלל תביעות אלו.

זאת ועוד, בדיון, בית הדין התייחס לתביעה כתביעה מיותרת שאין מקומה בבית הדין הזה אלא בבית דין הגדול, באומרו, כיון שטענת התובעת היא כנגד מה שהוחלט בבית הדין הרי טענתה היא ערעור על החלטות בית הדין, ומקומו של ערעור להיות נדון בערכאה המתאימה, היינו בבית דין הגדול שבירושלים.

לו בית הדין היה דן בתביעה לגופה ושוללה על הסף בטענה כי זו תביעה קנטרנית ביסודה, שהרי ההסכם כלל גם ההסכמה לסעיף זה, ואף לכך שלא יהיו תביעות נוספות, היה מקום לשקול חיוב בהוצאות, אך כאשר בית הדין הורה שלא אנו הערכאה הנכונה לנשוא תביעה זו (ואין זה משנה לעצם הדין אם אכן כך הם הדברים שאין אנו צריכים לדון בזה) לא נוכל לתפוס את החבל בשתי קצותיו, שמצד אחד נאמר, שהתביעה צריכה לידון בבית דין הגדול ומאידך גיסא נחייב בהוצאות.

סיכום
א. אין חיוב הוצאות גם בתובע טרחן המטריד את הנתבע בתביעות רבות, כל עוד לפי הבנתו יש טעם לתביעות אלו.

ב. חיוב הוצאות קיים אם הנתבע סירב לבוא בפני בית דין ועל ידי זה נגרמו נזקים לצד שכנגד. חיוב זה הוא מדין "גרמי" או משום "ביזיון בית הדין".

ג. כמו כן קיים חיוב הוצאות באומר לחברו "לך ואבוא אחריך", חיוב זה נובע מדין "גרמי" או מדין "ערב".

ד. כדי שיתקיים הבסיס לחיוב הוצאות משפט מדין "גרמי", צריך שהתביעה תוגדר כפעולת היזק וזדון וכתביעת רשע או שקר, או אז תחשב תביעה זו כתביעת נזק, ואפשר לחייב את התובע מדין "גרמי".

מסקנה
העולה מהנ"ל כי אין לחייב את התובעת בהוצאות משפט, גם לא בחלק מהם, אך יש להזהירה כי בתביעה נוספת כזו ייפסקו לחובתה דמי הוצאות משפט.

אך ראוי להוסיף: על הצד שהיה אפשר לחייב בהוצאות, בהחלט היה אפשר לחייב אף בהוצאות שכר טרחת עורך דין, ובזה אני מקבל את דעתו הרחבה של האב"ד שליט"א.

הרב דוד גרוזמן

בפנינו תביעה לביטול כמה סעיפים בהסכם גירושין שנחתם על ידי הצדדים ביום 29.6.12 ואף ניתן לו תוקף פס"ד בבית הדין.

הסעיפים שמבקשת האשה לבטל הם אף בנוגע לזכויות הסוציאליות. וכך כותבת התובעת בתביעתה (סעיף 10): "רק היום מתחילה התובעת להבין את גודל הפגיעה בזכויותיה המוקנות לה על פי כל דין ונשללו ממנה במכוון על ידי תכנית זדונית... תוך ניצול מצוקתה וכפיית רצונותיו על התובעת". ועוד שם (סעיף 11): "התובעת חתמה על הסכם גירושין בעל כורחה.....", ועוד שם (סעיף 12) "...כך התובעת הסכימה לגשת לעורך דין של הנתבע חתמה על הסכם בלי לקוראו ו/או להבין את משמעותו....", ועוד שם (סעיף 14): "זאת ועוד, התובעת תטען כי הסכם הגירושין אשר נערך ונוסח על ידי ב"כ הנתבע, וכשהגיע למשרדו ההסכם היה כבר מוכן לחתימה מבלי שניתן לה אפשרות לעיין בהסכם, להתייעץ עם עורך דין או כל צד ג' ....", ועוד שם (סעיף 15): "בית הדין הנכבד אף לא עבר עם התובעת על כל ההסכם ולכל הפחות על עיקריו ולמול זכויותיה בדין, ובטח לא הוסברו לתובעת המשמעות וההשלכות של ההסכם שעליו היא חתמה ושאושר ואף ניתן לו תוקף של פס"ד".

ונזכיר שכבר בתאריך 5.2.12 הגישה האשה תביעה לביטול כמה סעיפים מההסכם הנ"ל. וכך כתבה בכתב תביעתה הנ"ל (סעיף 21) "וכך יצאה התובעת "כביכול" ממערכת הנישואין הזו בשן ועין..... לוותר על מחצית זכויותיו הסוציאליות של הנתבע...", ועוד כתבה (סעיף 29): "חשוב להבין את ההיבט האנושי העגום, ההשלכות הקשות והבלתי צפויות של הסכם הגירושין על חייה של התובעת כאשר רק לאחר החתימה עליו, גילתה כי הוסתרו ממנה פרטים מהותיים אשר אילו לא היו מוסתרים ממנה לא הייתה חותמת על הסכם לרבות הזכויות המגיעות לה כפועל יוצא מפרות התא המשפחתי כגון מחצית זכויותיה הסוציאליות של הנתבע.....".

ביום כ"א אדר תשע"ג (3.3.13) דן בית הדין בתביעת האשה, ואצטט מהפרוטוקול הנ"ל:

ב"כ האשה: הצדדים עדיין לא גרושים, האשה לא היתה מיוצגת והבעל לקח את האשה לעו"ד מטעמו והם לחצו על האשה לחתום, ההסכם מאוד מקפח ואפשר לראות את זה, הבעיה העיקרית היא סעיף מכירת הדירה, לא הוסבר לה המשמעות של מכירת הדירה אחרי גיל 18, יש לה ילד בעל צרכים מיוחדים והוא זקוק ליציבות וקביעות והיא לא יכולה לספק זאת לילד עם מעברים לדירות שונות, היא גם לא יכולה לקבל משכנתא כי יש לה דירה רשומה על שמה, היא מעוניינת לקנות לה דירה קטנה לעצמה, ולכן היא מבקשת למכור את הדירה לכסות את המשכנתא ולחלוק חצי חצי בנותר.

ב"כ הבעל: העו"ד הוא של שני הצדדים, הבעל לא הכיר אותו קודם והם הגיעו יחדיו לעו"ד שהמליצו לבעל.

האשה: חיפשנו באינטרנט עו"ד ואח"כ הבעל אמר שיש לו עו"ד טוב שטיפל בחבר שלו והיה לו את המס' טלפון שלו והלכתי איתו בתמימות ואני חושבת שהעו"ד לא ייצג אותי נאמנה.

ב"כ הבעל: העו"ד הזמין אותם מספר פעמים ונתן להם טיוטה והם ביררו ועשו תיקונים וחזרו לעו"ד, שלוש פעמים היו אצלו, אח"כ הגיעו לביה"ד וכאן אישרו את ההסכם ונתנו לו תוקף של פס"ד, ולא נראה שגם העו"ד וגם ביה"ד הטעו את האשה, אין לי התנגדות שהדירה תימכר והתמורה תחולק חצי חצי, אבל זה לא הסוף, יש לה גם תביעה למזונות, בכל מקרה צריכים כבר להתגרש.

ובית הדין פסק בהחלטתו מיום כ"א אדר תשע"א (3.3.13):

סעיפים אלו מחליפים את ההוראות התואמות בסעיפים 21, 22, 23, 26, 29, 30, 31. יתר הוראות ההסכם מיום 29.6.12 בתוקפן.

הסכמה זו (סעיפים א-ד) הוקראה לצדדים ובאי כוחם והם אישרוה לאחר בקשת תיקונים מצדם.

בית הדין מאשר את ההסכמות שהושגו בתוקף של פסק דין.

עד כאן עיקרי השתלשלות התביעות.

נראה בבירור שבתביעה זו יש מיחזור של תביעה קודמת ואף הטעיה של בית הדין. ואפרט את הנימוקים לקביעה זו:

א. כבר בתביעה הראשונה האשה תבעה בנוסף להעלאת סכום מזונות הילדים ומכירת הדירה באופן מיידי, גם את תיקון הקיפוח, לטענתה, באשר לחלוקת הזכויות הסוציאליות. וגם על זה נסוב הדיון בבית הדין, אשר קבע בהחלטתו כי "יתר הוראות ההסכם מיום 29.6.12 בתוקפן".

ב. כבר בתביעה הראשונה האשה טענה שחתמה על החוזה בניגוד לרצונה, אולם אם מתבוננים בפרוטוקול המצוטט, מוסכם שהיו כמה פגישות עם עורך הדין שערך בפניהם את ההסכם.

ג. כבר בתביעה הראשונה טענה האשה שעורך הדין הוא ב"כ הבעל, וכפי שכתבה (סעיף 9) "התובעת תטען כי, ההסכם נערך ונוסח על ידי ב"כ הנתבע בעוד היא לא היית מיוצגת", ובפרוטוקול מוסכם שהם חיפשו יחד עורך דין, וכפי שנאמר: "ב"כ הבעל: העו"ד הוא של שני הצדדים, הבעל לא הכיר אותו קודם והם הגיעו יחדיו לעו"ד שהמליצו לבעל. האשה: חיפשנו באינטרנט עו"ד ואח"כ הבעל אמר שיש לו עו"ד טוב שטיפל בחבר שלו".

ד. אני מתפלא איך האשה יכולה לטעון שהיא לא הבינה את ההסכם ואת ההשלכות הנובעות ממנו, שהרי בתביעתה הראשונה האשה הגיעה עם עורך דין אשר ייצג אותה בכל ההליך המשפטי וההסכמות שהוסכמו וצויינו בפסק הדין.

ה. כיום לאחר שעבר זמן רב כל כך אף איבדה האשה את זכות הערעור, בהתאם לאמור בתקנות הדיון פרק ט"ו אות קלב'.

לסיכום
יש לחייב את התובעת בכל הוצאות המשפט אשר דרש הנתבע. לא ייתכן שאדם שכבר התגרש לפני מספר שנים יהיה חשוף כל כמה שנים לתביעות סרק רק כדי לטרטר את הבעל לשעבר בשיטת 'מצליח', אם אזכה בתביעה – מוטב, ואם לאו – גם טוב. מצער שבית הדין צריך להזכיר שגם אדם שהתגרש זכאי לשקט ולרוגע.

חובת בית הדין להציל עשוק מיד עושקו כפי שכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב' הלכה ז'):

בית דין של שלשה... ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען.

ועוד אוסיף ואציין מה שחתמה האשה בהסכם הראשוני שנחתם ב-29.6.12 שניתן לו תוקף פס"ד גם בתאריך הנ"ל וגם בדיון ב-3.3.13: "שני הצדדים מצהירים כי עם חתימה על הסכם זה אין להם כל תביעות או טענות זה על זה.... הצדדים מצהירים בזה כי קראו הסכם זה, הבינו את תוכנו משמעותו ותוצאותיו, והם חתומים עליו מרצונם החופשי.

נימוקים הלכתיים
כתב השולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן י"ד סעיף ה') וז"ל:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד, כדלקמן סי' כ"ו. מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי).

השולחן ערוך פוסק שמי שהוציא הוצאות על שהיה צריך לתבוע בבית דין אף שהנתבע חויב בדין אינו יכול לתבוע הוצאותיו. ומקור הדברים לפסק זה הוא בתוספות מסכת סנהדרין (לא:) ד"ה "ויוציא מנה על מנה" – מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת". תוספות מדייק דין זה ממה שהגמרא אומרת שלא ייתכן שהנתבע יכול לדרוש לדון במקום רחוק, שנמצא שהתובע מנה יצטרך להוציא מנה על הוצאות הדרך – "אמר לפניו רבי אלעזר, רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו" מוכח שהוצאות משפט אינם ניתנים להיגבות, שאם לא כך, לא נחשב שהתובע "מוציא מנה על מנה", שהרי הוא היה מקבל בחזרה את "המנה" שהוציא להוצאותיו.

אולם השולחן ערוך פוסק שאם התובע הוציא הוצאות כדי לכוף את הנתבע לבוא לבית דין, בזה חייב הנתבע לפרוע לו כל הוצאותיו. מקור הדברים הוא ברא"ש (סנהדרין פ"ג סימן מ') בשם רבינו מאיר "אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין, היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב:) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא".

ומביא השולחן ערוך מחלוקת במקרה שהתובע, מחמת סרבנותו של הנתבע לבוא לבית הדין, היה צריך לתבוע בערכאות האם בזה פוסקים הוצאות משפט. וכתב הגר"א "(ליקוט) ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דב"ב (כב: בד"ה זאת) דס' ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק, וס' האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן וה"נ שכיח (ע"כ)"

וביאר מרן הרב קוק בבאר אליהו, שמצינו בתוספות (ב"ב כב: ד"ה זאת אומרת) כמה חילוקים בין "גרמא" שפטור ל"דינא דגרמי" שחייב:

וחילק רבינו יצחק לשון אחת, דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו, ועוד חילק, דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק... ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס, כדמוכח בירושלמי, ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין, והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר, ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

וביאר שלפי הביאורים של רבינו יצחק אין סיבה לחייב גם אם מוציא הוצאות כדי לכופו לבוא לדין, שהרי לא הוא עשה את הנזק בקום ועשה, וכן אין הנזק בא משעה שסרב, אולם לפי הריצב"א שדינא דגרמי זה קנס שקנסו חכמים בכל דבר המצוי, אף בנזק שבא בדרך גרמא, אם כן בדבר מצוי שאדם מסרב לבוא לבית הדין ולכפותו לבוא צריך להוציא הוצאות, בזה קנסו חכמים (עיין ש"ך חו"מ סימן שפ"ו ס"ק א שנקט להלכה כשיטת הריצב"א ומבאר שיטתו באורך).

אם כן יצא לנו שבנזק מצוי אפשר לחייב הוצאות אף בנזק של גרמא וזה מדין קנס שקנסו חכמים.

אולם נראה שאין לחייב הוצאות אלא באופן שברור לבית הדין שהייתה כאן תביעת סרק ואז יש לחייב את הנתבע לשלם לו את כל הוצאותיו. והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה, [כן כתב] ריב"ש סימן תע"ה והביאו הדרכי משה (אות ה) והסמ"ע (סקכ"ז). וכתב התומים (שם):

...ולענ"ד נראה ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית א"כ אין לשלם דלא היה לו לתובעו, אבל אם באמת התובע חשב דהדין עמו, והדיין פטרו לנתבע בכח הדין, מ"מ לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע, ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור, אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים.

עוד פסק הרמ"א בשם המרדכי:

מי שאמר לחברו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.

וז"ל המרדכי מסכת סנהדרין פרק זה בורר רמז תש"ז:

אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לב"ד הגדול ואמר שמעון ואני אבא אחריך לאותו ב"ד הגדול, אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פיזרתי מעותיי על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת, אני שואל ממך יציאותיי רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו, אף על פי שלא נדר לו, ולא שייך למימר [שמעון לראובן] משטה אני בך בדבר הזה, וכמה דברים יש שאין צריכין קנין.

וכתב הגר"א (ליקוט) "מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב כנ"ל וצ"ע".

מבאר הרב קוק (שם) את הצ"ע שכתב הגר"א, שכבר הסביר שאם יש לחייב זה מדינא דגרמי כדעת הריצב"א שקנסו חכמים במקום ששכיח היזקא, וקשה לגר"א, מילא כשכופהו לבוא לדין – מצוי הדבר, אבל 'לך ואני אבוא אחריך' מי מצוי הדבר ששייך לומר כאן שהדבר שכיח ולכן קנסו? לכן מבאר הרב קוק שכאן החיוב הוא דומה לשכירות פועלים וכיוצא בהם, דברים הנגמרים בדיבור בעלמא בלא קנין.

על פי פסק זה של המרדכי כתב הישועות ישראל (חו"מ סימן יד):

ובמקום שכפה המלווה את הלווה ונמצא שהמלווה שיקר בתביעתו שהתברר שלא היה חייה לו, בזה ודאי חייב המלווה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי איבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ל"לך ואני אבוא אחריך" ולא בא, דצריך לשלם לו ההוצאות, כיוון שעל פי דבורו הוציא זה ממונו....אבל במקום שהתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלווה בודאי חייב לדברי הכול ההוצאות.

והובא דבריו להלכה בהרבה פסקי דין. וכך כותב הגר"ש ישראלי (בערעור תשל"ד/49 מופיע בפסקי דין כרך י' עמוד 15) "דבר הישועות ישראל הם פשוטים ומוכרחים, דכשהמלוה בא במרמה, זה דומה ממש למה שפוסק הרמ"א ב"לך ואני אבוא אחריך" ולא בא, שהוא חייב, ודבריו מיוסדים על חילוקו של המהרש"ל ב"ים של שלמה" כפי שציין שם..." (יש"ש ב"ק פ"י סעיף יד) וכן הביא שם הגר"מ אליהו (עמוד 14) בשם הרבה פוסקים שיש לחייב בכגון זה.

ועוד הובא דבריו בפד"ר כרך ג' תיק 1517/תשט"ו עמוד 18.

לאור כל האמור, התביעה החוזרת של האשה לשינוי ההסכם לא תידון, ובית הדין מחייב את התובעת בהוצאות משפט בסך 15,000 ש''ח לטובת הנתבע.

הרב אברהם דב זרביב

עברתי על דברי ידידי הדיין הג"ר דוד גרוזמן שליט"א, ואמנם נימוקיו ההלכתיים נעימים לקריאה ומשופעים במקורות נרחבים, אך בפן העובדתי, שהוא המוביל, קשה לי לקבל דבריו. לא אוכל לקבל דבריו שכתב "שהרי ההליך המשפטי אותו היא בחרה לבצע, הוא הליך שאותו התורה ציותה לנו, שבכל מקרה שיש לנו "כאב" וטענה על חברנו, שלא נלך לערכאות אלא נלך לדון בדבר בפני דייני ישראל, ואי אפשר לכנות את ההופעה בבית הדין לצורך הנ"ל כמעשה נזק או פעולת נזק, כל עוד לא ברור לנו שאכן מדובר בתביעה קנטרנית שגם התובעת יודעת שאין בה לא תועלת ולא תוחלת, או תביעה שמבוססת על טענות שקריות שנטענות בזדון, ולאחר שהוזהרה על ידי בית הדין לא לעשות כן, וזאת במטרה להטריד או להפסיד את הצד שכנגד".

לענ"ד, וכפי שביארתי – לחזור על אותה תביעה בשנית, לאחר שהתקיים דיון באותה תביעה לפני כשנתיים, וזאת במקום לפנות לערכאת הערעור, אף לשיטתה, הרי זה מטריח לחינם את הנתבע, ואין כל סיבה שהוא יספוג את הוצאות המשפט המיותרות שנגרמו בעוולה של ממש מצד התובעת ובחוסר תום לב מוחלט. התובעת בחרה להגיש שוב תביעה שכבר נדונה ונפסקה, אף שידעה שבית דין דנן אינו המקום המתאים להגיש תביעה לביטול החלטה קודמת של בית הדין, אלא במקרה הטוב, מקומה של תביעה כזו להיות נדונה בפני בית הדין הגדול. לענ"ד, זהו מקרה מובהק של תביעה קנטרנית ומטריחה, שיש לחייב בגינה הוצאות משפט.

אף לא אוכל לקבל טענתו לאי חיוב הוצאות מהטעם שכתב: "לו בית הדין היה דן בתביעה לגופה ושוללה על הסף בטענה כי זו תביעה קנטרנית ביסודה, שהרי ההסכם כלל גם ההסכמה לסעיף זה, ואף לכך שלא יהיו תביעות נוספות, היה מקום לשקול חיוב בהוצאות, אך כאשר בית הדין הורה שלא אנו הערכאה הנכונה לנשוא תביעה זו (ואין זה משנה לעצם הדין אם אכן כך הם הדברים שאין אנו צריכים לדון בזה) לא נוכל לתפוס את החבל בשתי קצותיו, שמצד אחד נאמר, שהתביעה צריכה לידון בבית דין הגדול ומאידך גיסא נחייב בהוצאות". היה מקום לטענה זו אם היינו דוחים את התביעה מטעם אחד, אך למעשה תביעה זו נדחית מחמת שתי עילות נפרדות: א. התובעת חוזרת על אותה תביעה שתבעה בעבר בבית הדין, ובית הדין כבר אמר את דברו בהחלטה שכבר נפסקה בעבר, ולכן דין התביעה להידחות על הסף. ב. אם רוצה התובעת לבטל החלטה קודמת שניתנה בבית הדין, נמצא שהתובעת הגישה את התביעה לערכאה שאינה מתאימה, קרי – לבית דין דנן, במקום לבקש להגישה בפני בית הדין הגדול, ככל שיאשרו לה זכות ערעור. כך שלא ברורים דבריו שכתב – אלא אדרבה, ישנן שתי סיבות לחייב את האשה בהוצאות, בגין הגשת תביעה ממוחזרת שאינה כנה ואין בה ייסוד מינימלי של תום לב, מאחר שאין לה בסיס הלכתי או משפטי להתקבל, כמו כן התביעה הוגשה מתוך ידיעה כי תביעה לערעור על פסק דין של בית הדין, אין מקומה להיות נידונת בבית הדין דנן, ונמצא שהוגשה רק לשם הטרחת הנתבע.

לאור האמור, אחזיק בעמדתי כי נידון דנן על עובדותיו המעשיות, הינו מקרה מובהק בו יש להשית על התובעת חיוב בהוצאות משפט.

הרב יצחק אושינסקי -- אב"ד

מסקנה
א. בית הדין לא יטפל בתביעה זו ודוחה אותה על הסף.

ב. בית הדין מחליט לחייב את התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע בסך 5,000 ש''ח.

ג. סעיף ב' ניתן בדעת הרוב, כאשר לדעה א' יש לחייבה בסך 15,000 ש''ח הוצאות משפט ולדעה ג' יש לפטרה מהוצאות משפט. דעה ב' שסברה שיש לחייבה בסך 5000 ש''ח הוצאות משפט, מוסכמת על ידי שתי דעות, והיא דעת הרוב.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז באייר התשע"ו (25/05/2016).