ב"ה
בית הדין האזורי ירושלים
בפני כבוד הדיינים:
הרב אוריאל לביא
הרב שלמה תם
הרב דוד מלכא
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 1067799/1
תאריך: י"ז באייר התשע"ו
25.5.2016
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד אברהם וייס
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד אברהם אטיאס
הנדון: סמכות ביה"ד ביחס לתושב חו"ל המעגן את אשתו; מזונות אשה השוללת שלום בית
נושא הדיון: סמכות ביה''''ד ביחס לתושב חו''''ל המעגן את אשתו, מזונות אשה השוללת שלום בית

פסק דין
מבוא
הצדדים נשואים כארבע עשרה שנים ולהם שלושה ילדים. הצדדים נישאו בארה"ב, מתגוררים בלייקווד, ניו ג'רזי, ושניהם אזרחי ארה"ב. רק לאחרונה, לאחר שהחלו ההליכים שבפנינו, האישה הסדירה לעצמה אזרחות ישראלית ויש בידה תעודת זהות שהונפקה ביום א' באייר תשע"ו (9.5.2016), אך מאחר שהבעל מתנגד להוצאת הילדים מארה"ב לישראל, בשלב זה האפשרות למגורי האישה בארץ אינה מעשית.

הדיונים בארץ החלו בתביעת מזונות וגירושין מצד האישה, ובקשה לעיכוב יציאת הבעל מהארץ. יצוין לפסק דינו של בית הדין הגדול מיום י' ניסן תשע"ו (18.4.2016), שהיה לעיני בית דין זה רק ביום ל' ניסן תשע"ו (8.5.2016). בית הדין הגדול קבע שעיכוב היציאה יישאר על כנו ולא יבוטל, וכן נקבע כי: "על בית הדין האזורי לדון בתביעת המזונות שהגישה האישה, ולשקול את אפשרות הדיון בתביעת הגירושין."

בהתאם להוראה זו נקבע מועד לדיון ביום ט' אייר תשע"ו (17.5.16). התקיים דיון בתביעת האישה למזונות, ובית הדין שקל את האפשרות לדון בתביעת הגירושין.

נציין כי לשאלת הסמכות של בית הדין הרבני לדון בתביעת המזונות והגירושין שני היבטים – האחד ההלכתי והשני המשפטי.

מאחר שבית הדין הגדול קבע את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת המזונות, על כן במסגרת הנוכחית נתייחס לתביעת המזונות בהנחה שבית הדין אכן מוסמך לדון בתביעה זו, ובעקבות הדיון שהתקיים בפנינו במעמד הצדדים ובאי כוחם, נכריע בשאלת הזכאות למזונות על פי ההלכה.

ביחס לתביעת הגירושין: ככל שהדבר נוגע לשאלת הסמכות החוקית – בסיום הדיון ניתן לצדדים פרק זמן להצגת עמדתם המנומקת. במסגרת הנוכחית לא נתייחס לכך, אלא רק לשאלת הסמכות על פי ההלכה לדון בתביעה זו בבית דין רבני בישראל, הואיל ואם על פי ההלכה בית הדין משולל סמכות – אין תועלת בסמכות החוקית בלבד.

בהחלטה קודמת ניתנה לצדדים האפשרות להגיש סיכומי טענות שיתייחסו לשאלת זכאות האישה למזונות על פי ההלכה בנסיבות שבפנינו, וכן לשאלת סמכותו ההלכתית של בית הדין כאן בארץ לדון בין הצדדים בתביעת הגירושין.

בפנינו בקשת האישה להמשיך בדיונים בתביעות לגופן ולהמשיך את הדיונים על יסוד הקביעות שכבר עלו בפסק דינו של בית הדין הגדול. כמו כן הוגשו סיכומי הבעל, המתייחסים לזכאות האישה למזונות עבורה בנסיבות הנוכחיות.

בית הדין קובע כי מן הראוי כבר בשלב זה להכריע בהיבט ההלכתי של השאלות הנזכרות, ועלינו לשקול את הדיון בהיבטים השונים שבתביעת הגירושין, כהוראת בית הדין הגדול. לפיכך אמירות שנקבעו בבית הדין הגדול כאמירות אגב בלבד, יישארו במעמדן זה.

זכאות האישה למזונות עבורה
בפני בית הדין תביעת האישה למזונות עבורה (ולא עבור הילדים), והתקיים דיון במעמד שני הצדדים לבירור התביעה. הצדדים גרים בנפרד קרוב לשנתיים, הם חלוקים בדעתם ביחס לנסיבות שהתרחשו סמוך לפירוד, וטרם הושלם בירור הנסיבות העובדתיות שקדמו לפירוד. בתקופת הפירוד שניהם הביעו את רצונם להתגרש, ואף נעשה ניסיון להביא להשלמת ההליך בהסכם גירושין, אך מהלך זה לא צלח.

יש לציין כי האישה הגישה תביעה לבית המשפט בניו יורק הכוללת תביעה למזונות עבורה ועותק ממנה מצורף לתיק. אולם ההליך לא התקדם לאחר שהתעוררה שאלה משפטית ביחס לסמכות המקומית של בית המשפט בניו יורק, וניתנה הסכמת האישה לסגירת התיק ללא צו להוצאות.

לאחר מכן הבעל הגיש לבית המשפט בניו ג'רזי בארה"ב, שלו הסמכות המקומית, תביעת גירושין, ובמסגרתה ביקש לדון בחלוקת הרכוש, מזונות הילדים משמורתם והחזקתם, אך לא ביקש בפירוש לדון גם בשאלת מזונות האישה, אלא בסכסוך בכללו ובסעדים הנדרשים לשיקול דעתו של בית המשפט, אך ההליך טרם החל.

לפני כשלושה חודשים הבעל הגיע לארץ לביקור קצר וביקש לחזור לארה"ב בתום הביקור, אך החל מיום ב' אדר ב' תשע"ו (12.3.2016) הבעל מעוכב מלצאת מהארץ בצו עיכוב יציאה. בשלב ראשון צו עיכוב היציאה ניתן בבית הדין דנן. לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים החלטנו לבטל את הצו, אך בית הדין הגדול הורה על עיכוב ביצוע של ביטול הצו, ולאחר מכן ניתן בבית הדין הגדול צו עיכוב יציאה בשנית.

עומדת לפנינו לדיון שאלת חיוב הבעל במזונות אשתו. האישה הצהירה בפנינו על הכנסתה החודשית העומדת על סך 1,600 דולר לחודש וכן אודות הוצאותיה השוטפות וביקשה לחייב את הבעל לשלם סך של 3,000 דולר לחודש. הבעל ביקש לדחות תביעה זו וטען שעקב עיכובו בארץ במקום המרוחק והמנותק ממקום מגוריו, הוא אינו יכול להמשיך בעבודתו וכי כעת אין לו הכנסה המאפשרת לשלם מזונות. עוד טען הבעל שאשתו אינה זכאית למזונות, מאחר שבבית דין במקום מגוריו בעיר לייקווד, בראשות הרב קנופלר, נקבע שהאישה מורדת מאחר שאינה מצייתת להזמנות בית הדין. בפנינו החלטת "בית דין צדק דליקוואוד" מיום י"ז אלול תשע"ה הקובע שהאישה הוזמנה לדיון ולא התקבל מענה מספיק לסירובה, וכי דינה כמסרבת לדין תורה, וכתוצאה מכך הבעל קיבל רשות לתבוע בערכאות. מנגד טענה האישה, באמצעות בא כוחה, כנגד התנהלות אותו בית דין וטענה שאין להתחשב בקביעותיו, והודיעה על הסכמתה להתדיין בכל התביעות הכרוכות בגירושין בדין תורה, במתכונת של "זה בורר לו אחד".

דיון והכרעה
אחר עיון בטענות הצדדים, בית הדין מחליט שבנסיבות הנוכחיות כאשר הצדדים בפירוד ממושך ושניהם אינם רוצים שלום בית אלא גירושין בלבד, האישה אינה זכאית למזונות עבורה.

ביחס לתביעת המזונות עבור האישה, נציין לנפסק בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ע סעיף יב):
"אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולוותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, אין צריך לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו."
לפי זה, בכל דיון בתביעת האישה למזונות כשהצדדים גרים בנפרד עלינו לברר מי מבני הזוג אשם בפירוד. אך חיוב המזונות כאשר "המניעה ממנו" היינו כאשר עקרונית האישה אינה מעוניינת בפירוק הנישואין אלא ממתינה שתחלוף המניעה שהחלה ממנו. לא כן הדבר כאשר מאסה בבעלה ותובעת להתגרש, ומסירה מסדר היום כל אפשרות לחזרה לשלום בית.

עיין בספר בית יעקב (אבן העזר סימן עז סעיף ב) שכתב אודות אישה הטוענת "מאיס עלי" ומבקשת להתגרש:
"ומ"מ נראה דאפילו להר"ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ג בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו."
נציין עוד לפסק דין של בית הדין הגדול שניתן בהרכב מורחב ונדיר של שבעה דיינים שהודפס בפד"ר (כרך יח עמ' 1–28). לדעת הרוב: בכל מקרה שהאישה עומדת על תביעתה להתגרש ושוללת חזרה לשלום בית, ובנסיבות שאין מקום לפסיקת "מזונות מעוכבת", האישה אינה זכאית למזונות עבורה, ובנסיבות אלו, לא מוטל על בית הדין לברר ממי המניעה שהביאה לפירוד. עיי"ש (בעמ' 10–11). רוב חברי בית הדין הגדול שם לא הסכימו עם דעת המיעוט כפי שהוצגה שם (בעמ' 19).

אך גם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהיה בדעת מיעוט באותו פסק דין, כתב כדלהלן:
"והנה בפסק הדין הביאו מה שכתב הבית יעקב דהטוענת מאיס עלי אין לה מזונות, והוא על פי האמור בשו"ע סי' ע' דלא תיקנו מזונות אלא כשהיא עמו. ועל זה כתבו בפס"ד הנ"ל, דאדרבא משם מוכח להיפך, שאם נותנת אמתלא ברורה חייב לזונה, והאריכו בזה. אכן נראה שאין מזה סתירה להבית יעקב כי שם המדובר כשנמנעת לחזור אליו בטענה שאינה יכולה לדור באותו מקום, אבל אינה מסרבת לדור עם בעלה במקום אחר. דבזה אנו אומרים כשיש לה אמתלא ברורה למה אינה יכולה לדור שם, אז החובה עליו לאפשר לה לדור במקום אחר; ואם אינו רוצה, הרי המניעה היא ממנו, ועל כן חייב במזונותיה. מה שאין כן כשטוענת מאיס עלי, ואינה רוצה בו בשום מקום ובשום תנאי, א"כ אין בידו שום עצה לכך, והוה המניעה ממנה. ובזה שרירה וקיימת טענת הבית יעקב שכל עיקר תקנת המזונות היא רק כשגרה עמו, מה שאין כן כשאינה עמו, אם גם יש לה סיבה מספקת לכך מצד המאיס עלי, על כל פנים אין זו אשמתו, ואין לחייבו בכי האי גוונא במזונות."
ולמרות האמור, קבע הגר"ש ישראלי זצ"ל שבאותו נידון הבעל חייב במזונות, ונימק דעתו וכתב:
"אכן נראה שאין טענת הבית יעקב טענה, אלא במאיס עלי בלי אמתלא. מה שאין כן במקום אמתלא ברורה, שכנ"ל הדבר נוטה שיש כאן גם מקום לכופו על הגירושין, ורק מצד חומר דאשת איש חוששים לחומרא, בזה לגבי מזונות אין לפוטרו, כיון שמעוכבת להנשא מחמתו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, וכהנמקת המהרי"ט."
ובנקודה זו בלבד – שאר חברי בית הדין הגדול חלקו על הגר"ש ישראלי זצ"ל וקבעו שבאותו נידון לא היה מקום לפסיקת "מזונות מעוכבת", אך כולם הסכימו לקביעה שבהיעדר פסיקת "מזונות מעוכבת", אם האישה אינה רוצה בו בשום מקום ובשום תנאי, אינה זכאית למזונות.

הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שבאותה עת היה חבר בית הדין הגדול, הביע דעתו בקצרה באותו פסק דין (שם עמ' 11) וכתב:
"בנידון דידן שאינה רוצה להשלים עם בעלה בשום אופן, יפה פסקו הב"ד האזורי בדעת הרוב שאין להוציא מן הבעל למזונות."
ובספרו יביע אומר (חלק ה חלק אה"ע סימן יד) האריך מאד לבסס את שיטתו זו.

וכן כתבו בפד"ר (טז עמ' 160).

כן נציין לפסק מבית הדין הגדול, בהחלטתו מיום כ' שבט תשס"ח (27.1.08), שבה כתב הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א:
"מאחר וכלה ונחרצה אצל האישה להתגרש גם לו הבעל ירצה שלום בית, יש להחשיבה כמורדת דמאיס עלי באמתלא, דלא מגיע לה מזונות לדעת הרבה פוסקים".
לאור האמור, בנידון זה אין לחייב הבעל במזונות אשתו.

בשולי הדברים עלינו להעיר, כטענת הבעל בפנינו, שגם לו הייתה פסיקה עקרונית המאשרת את זכאות האישה למזונות עבורה – קשה לקבל ש"הפורום הנאות" לברר תביעה זו יהא בבית דין בארץ המרוחק מאד ממקום מגורי הצדדים, כאשר יש קושי רב לזמן עדים ולהביא ראיות להשלמת בירור התביעה לרבות בירור מצבו הכלכלי של הבעל והכנסותיה של האישה. כמו כן קשה לברר כראוי את הצרכים השוטפים של האישה, כמקובל וכמתחייב במסגרת דיון לבירור תביעת מזונות. בפרט כאשר קיימת טענה למרידת האישה, השוללת את זכאותה למזונות, קשה מאוד ולעיתים אף בלתי אפשרי לעמוד על בירור הנסיבות הרלבנטיות לאירועים שאירעו מעבר לים, בהיעדר יכולת לזמן עדים שיעידו ביחס לנסיבות הפירוד. זאת מלבד הקושי בתיאום מועדי דיון וזימון הצדדים לדיונים נוספים, כאשר הדבר כרוך בטיסות ממושכות לצורך התייצבות לדיון.

למרות האמור: אם הבעל היה חייב בגירושין והיה מסרב לתת גט, אזי היה מקום לחייבו ב"מזונות מעוכבת" עד למתן הגט. אולם בעת הזו אין יסוד לפסיקת "מזונות מעוכבת", בטרם הושלם בירור תביעת הגירושין ובטרם ניתן פס"ד לחיוב הבעל בגירושין.

הסמכות – על פי ההלכה – לדון בישראל בתביעת גירושין של בני זוג הגרים בארה"ב
כאמור, בהתאם להוראת בית הדין הגדול עלינו לשקול האפשרות לדון בתביעת הגירושין, ובמסגרת הנוכחית נתייחס רק להיבט ההלכתי.

נקדים ונאמר: אם בית הדין נוכח שהבעל עזב את מקום מגוריו ועבר לגור בארץ אחרת ומעגן את אשתו – בנסיבות אלו, ההלכה הפסוקה היא שאין לדקדק בכללי הסמכות המקומית, ואף אין הכרח בהתייצבות אישית של האישה במקומו של הבעל. בנסיבות אלו בית הדין במקומו הנוכחי של הבעל רשאי לחייב ואף לכפות הבעל בגט כדי להציל את אשתו מעיגונה גם בטרם התקיים הליך משפטי מקובל בדרך של "שמוע בין אחיכם".

הלכה זו התבארה בתשובת הרשב"ש (סימן מו) שם כתב:
מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אף על פי שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר.

ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אף על פי שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון. ותדע לך שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא, ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלים. וכן נראה פשוט מכמה מקומות מהמשנה ומהגמרא.

ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שמסור לערוה, וגם בדבר העונות דנפיק מיניה חרבא שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו, וזנו ולא יפרוצו. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות. הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם, וכן בתביעתם לענייני גט אף על פי שלא תבעתו האשה, דכלהו הוו בעלי דין בדבר.
עיין עוד בספר אבני נזר (אה"ע סימן רלח ס"ק כ) ובספר דבר שמואל להגאון רבי שמואל עמאר זצ"ל (חלק אה"ע סימן מד) ובספר משנה הלכות (חלק יז סימן פב) שהביאו מתשובת הרשב"ש.

הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל (בפד"ר חלק ב עמוד 35) באר את דינו של הרשב"ש וכתב:
הרי שאף שנידון הרשב"ש הוא בעיקרו ענין שבין אדם לחברו, סכסוך בין בעל ואשתו, וכלל הוא שבריב שבין אדם לחברו אין לבית הדין לדון בלי תביעה, אבל הואיל ויש כאן ענין עגון, ועיגונה של בת ישראל הוא דבר כללי ולא פרטי, וכל ישראל ובית הדין בראשם חייבים לדאוג לכך שבת ישראל לא תתעגן, כל ישראל ובית הדין הם בעלי דין והם התובעים, והרי זה ממש כאילו תבעה האישה בעלת הדין בעצמה.
(כל ההדגשות הנ"ל אינן במקור).

על כן בנסיבות שבית הדין נוכח עוד בטרם הדיון בין הצדדים ועוד בטרם התקיים הליך של "שמוע בין אחיכם" שבפנינו בעל המעגן את אשתו, אז בטלות הלכות הסמכות המקומית של מקום הדיון. יתרה מכך, אף ניתן לכפות הבעל בגירושין בלא התייצבות האישה לדיון, ובלא שהתקיים הליך של "שמוע בין אחיכם". זאת מאחר שהתברר לבית הדין שהבעל מעגן את אשתו, כגון שנוכחנו שהבעל נטש את אשתו ועבר לגור במקום אחר. בנסיבות אלו כל ישראל הם בעלי דין כי: "עיגונה של בת ישראל הוא דבר כללי ולא פרטי, וכל ישראל ובית הדין בראשם חייבים לדאוג לכך שבת ישראל לא תתעגן."

דברי הרשב"ש נאמרו בנסיבות מובהקות, שבית הדין נוכח שבפנינו בעל המעגן את אשתו, ולא נאמרו בנסיבות שלא ניתן לקבוע שהבעל מעגן את אשתו כל עוד לא התקיים דיון משפטי בהתאם לכללי ההלכה, ובלא שהתקיים הליך נכון של "שמוע בין אחיכם". בנסיבות אלו, בעת הזו לא ניתן לקבל טענה בעלמא שהבעל לא ייתן גט לעולם ויעגן האישה, וכיוצ"ב.

בנידון הרשב"ש, עיגון האישה היה ברור וידוע לכל ובית הדין נוכח שהבעל נטש את אשתו ועבר להשתקע בעיר אחרת במקום מרוחק ואין בכוונתו לשוב לביתו במועד קרוב, ובכך לפנינו מקרה מובהק של בעל המעגן את אשתו. אך בנידון זה שלפנינו, הבעל תובע לשוב לארצו ולדון עם אשתו במקום מגוריהם בכל התביעות התלויות ועומדות ביניהם. לדברי הבעל בפנינו, לאחר שכשלו הניסיונות לשלום בית, הוא ביקש מהדוד של האישה – עו"ד במקצועו – שיגבש הסכם גירושין תוך שבועיים, אך המתין כחצי שנה להצעה להסכם גירושין מטעם האישה וללא תוצאות. הבעל העלה את הקושי המשפטי באישור ההסכם בארץ בלבד, ואת ההצעות שעלו בין הצדדים בעניין זה. הבעל טען שהיה מעוניין כבר בארה"ב בגיבוש הסכם שיאושר בבית המשפט בארה"ב, וכי גם כיום שהוא מעוכב בארץ כל הסכם שיערך כאן בארץ יהא ניתן לממשו רק לאחר אישורו בבית המשפט בארה"ב.

על כן, בנסיבות המתוארות, אין יסוד לקבוע כבר בשלב זה ועוד בטרם התקיים דיון בתביעת הגירושין שדינו של הבעל כבעל המעגן את אשתו.

גם אם בית הדין נוכח שכיום שני בני הזוג כבר נואשו משלום בית ושניהם מבקשים להתגרש, וייתכן שבסיומו של הליך בירור תביעת הגירושין תינתן החלטה לחיוב הבעל בגירושין – החלטה כזו יכולה להינתן רק לאחר דיון משפטי ראוי שבו הצדדים מציגים את טענותיהם. אך כיצד ניתן להקדים את המאוחר ועוד בטרם התקיים דיון בתביעת הגירושין לגופה, לקבוע שמעמדה של האישה הוא מעמד של אישה עגונה? אילו היה מתקיים הליך משפטי ראוי בפני בית דין רבני, והייתה ניתנת החלטה המחייבת את הבעל בגירושין והבעל היה מסרב לתת גט כמתחייב, היה מקום לקבוע שבפנינו אישה עגונה, והיה ניתן ליישם את דינו של הרשב"ש ולחרוג מכללי הסמכות המקומית, אך לא בשלב זה.

באותם מקרים שדינו של הרשב"ש אינו רלבנטי ואין מנוס מניהול הליך משפטי לבירור תביעת גירושין – אין יסוד בהלכה לקבוע שבית הדין הרבני במדינת ישראל מוסמך ביחס לכל יהודי ויהודי בכל מקום בעולם למרות שהצדדים לא גרים בארץ, ועל יסוד קביעה כזו לחייב בעל דין המתגורר בקביעות בחו"ל לקיים דיון בבית דין רבני בארץ. בית הדין הקבוע שבעיר, מקבל את סמכותו ביחס לבני העיר מכוח קבלת בני העיר, כפסק הרמ"א (חושן משפט סימן ג סעיף א), וכמו שביארו בספר ערוך השולחן (סימן ג סעיף ב) ובאגרות משה (חלק חו"מ ב סימן ג). לא ייתכן לומר שבית דין רבני בישראל, שקבל מעמד משפטי מכוח החוק הישראלי, ובהיותו נבחר על ידי נציגי הציבור בארץ בלבד, יקבל סמכות שיפוט ושררה ביחס לכל היהודים בכל מקום בעולם, גם ביחס למי שאינו אזרח ישראל ואינו מתגורר בארץ.

מלבד זאת גם בהיבט הפרקטי, בדיון שקיימנו לבירור תביעת המזונות בנידון זה, נוכחנו עד כמה הדבר משולל הגיון לברר תביעה כזו כאן בארץ במרחק רב ממקום המגורים. נכון הוא שזכינו ב"ה, ולבתי הדין הרבניים בארץ יש סמכות מטעם המחוקק בענייני נישואין וגירושין, אך מה היסוד לטענה שניתן להחיל את הסמכות הזו שניתנה במסגרת מערכת חוקים פנימית של מדינת ישראל המחייבת את אזרחי ישראל בלבד, על בעלי דין המתגוררים בחו"ל ואינם אזרחי ישראל, פרט למקרים בהם עוסק סעיף 4א. לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953 לעניין סמכות בינלאומית בתביעה לגירושין.

אותם פסקי דין שניתנו בשנים עברו וקבעו את העדיפות של ההתדיינות בבית הדין בארץ על פני התדיינות בבית הדין בחו"ל, התייחסו לנסיבות שאחד מבעלי הדין גר בארץ, והתעוררה השאלה האם להעדיף את בית הדין שבמקום מגורי בעל הדין המתגורר בארץ על פני בית הדין בחו"ל, במקום מגורי הצד השני. ביחס לשאלה זו ובנסיבות המתוארות בלבד קבעו את העדיפות שיש לבית הדין בארץ.

בפד"ר (חלק ו עמ' 277) קבעו את העדיפות לבית הדין בארץ על פני בית דין בחו"ל, בנסיבות שהבעל עבר עם אשתו לגור בקנדה וחזר בגפו לארץ וכעת מתגורר בקביעות בארץ ותובע גירושין, וכפי הנראה שניהם היו אזרחים ישראלים שגרו בזמנו יחד בארץ. בנסיבות אלו קבעו את העדיפות של בית הדין בארץ על פני בית הדין בקנדה שהינו חסר סמכות חוקית.

בפסק הדין שבספר משפטי שאול (סימן מב), הנידון שם הוא כדלהלן (כפי המופיע בפתיחת פסק הדין):
"הנ"ל הם זוג שנישאו כדמו"י ולהם שני ילדים. הבעל נמצא באורח קבוע בחו"ל (שוייץ) לרגל עבודתו, אולם הוא אזרח ישראלי, מחזיק בדרכון שירות ויש לו דירה בת"א. מקבל "חופשת מולדת" אחת לשנתיים לשם ביקור בארץ. האשה נמצאת כיום בת"א יחד עם ילדיה לאחר שהסתכסכה עם בעלה. בהקשר לזה גם הגישה תביעה לגירושין וכן תביעת מזונות עבור עצמה וילדיה. הנתבע ענה בכתב לכב' בית הדין בת"א לאחר שהוזמן מספר פעמים להתדיין בפניו על התביעות הנ"ל, שלרגל עבודתו הוא קשור למקומו הנוכחי, ומוכן להופיע להתדיין על תביעות אשתו בפני בית הדין של מקום מגוריו הנוכחי בחו"ל."
ביחס לנסיבות אלו כתב הגאון ר"א גולדשמידט זצ"ל:
"חייב, לדעתי, המשיב להתדיין עם המערערת לפני בית דין בישראל. המשיב הוא אזרח ישראל וגם לא זנח את ישיבתו כאן. הוא נמצא בחוץ לארץ בתפקיד מטעם חברה ממשלתית ישראלית, ולדבריו דעתו לחזור לארץ אחרי שימלא תפקידו, ודירתו בתל-אביב עומדת לרשותו עד היום. אמנם לו היה במקום מגוריו של המשיב בחוץ לארץ בית דין קבוע מוכר אשר פסקיו ניתנים לביצוע, יתכן שאי אפשר היה לחייב את המשיב לבא כאן להתדיין. אולם בית דין כאמור איננו שם, וגם אם יסכים המשיב להתדיין לפני דיינים בחוץ לארץ ויחתום מראש על כך, אין ערובה שלא יחזור בו גם אחרי מתן פסק דין אם לא ימצא חן בעיניו, ולא תהיה אז כל אפשרות לאלצו לציית לפסק הדין."
כמובן שאין להסיק מדבריו לנידון דידן ששני הצדדים אינם תושבי הארץ והנתבע אינו אזרח ישראלי הכפוף למערכת המשפט הישראלית.

בפד"ר יג (עמ' 259–264) הנידון היה באישה הגרה בארץ וגם הבעל תושב ארעי בארץ וביום הגשת התביעה היה בארץ. וכן בנידון שבספר עטרת דבורה (חלק ב סימן ח) מדובר באישה הגרה בקביעות בארץ והבעל בחו"ל, ובמועד הדיון שהה בארץ ויציאתו עוכבה, דהיינו באותה עת שני הצדדים עמדו בפני בית הדין בארץ ועלתה הטענה להיעדר סמכות בגלל מקום המגורים המשותף האחרון שהיה בארה"ב.

סיכומו של דבר: מן ההכרח להבחין בין נידון שבו עוד בטרם התקיים הדיון, ברור לבית הדין שהבעל מעגן את אשתו, כגון נידון תשובת הרשב"ש וכיוצא בזה, שבנסיבות אלו אין להימנע מדיון ופסיקה גם בניגוד לכללי הסמכות המקומית. מאחר ועיגונה של אישה אינו דבר פרטי של שני בעלי הדין, מוטלת החובה על כל אדם מישראל לעשות את אשר לאל ידו לפתור את בעיית העיגון ובוודאי שחובה זו מוטלת גם על בתי הדין בארץ. מה שאין כן ביחס לבני זוג תושבי חו"ל המצויים בסכסוך גירושין ועדיין לא התברר שבפנינו אישה עגונה, בטרם התקיים דיון משפטי לברר את טענותיהם. בנסיבות אלו אין יסוד לקבוע מראש שהאישה עגונה, ולכן עליהם לדון במכלול התביעות בבית הדין במקום מגוריהם, וככל שהבעל יחויב בגירושין ייקָבע בפסק הדין מה הן האמצעים שראוי לנקוט בהם על פי ההלכה.

עוד יובהר, המקור בהלכה לעכב יציאתו של בעל המצוי בהליכי גירושין הוא בתשובת התשב"ץ (חלק א סימן א) שהובא בבית יוסף (אה"ע סימן קלד), שכתב ביחס לעיכוב יציאה מהעיר בלשון זו:
"אפילו עיכבו המגרש עצמו על דרך שעיכבו אביו לא מיקרי עישוי, כיון שלא חבשו אותו ולא הכוהו והיה הולך ובא ברצונו בתוך העיר וגם חוץ לעיר, ובלבד שלא יעתיק דירתו. ועוד שנראה שדירתו באותו העיר היתה ערבה עליו ולא מאוסה בעיניו וכל עיקר לא היה מעתיק דירתו משם אלא כדי לעגן אותה אשה והעיכוב לא היה אלא עד שיעמוד בנו לדין ואין כאן אונס כלל."
בהתאם לאמור, אין יסוד להקיש מעיכוב יציאה מהארץ של תושב ישראל על מנת להבטיח התייצבותו לדיון – שאין בכך כפייה ולחץ שאינו ראוי על פי ההלכה, מאחר שגם לאחר צו עיכוב היציאה, המעוכב יציאה נשאר להתגורר במקום מגוריו הקבוע ובסביבתו הטבעית עם בני משפחתו ומכריו, וכן ממשיך בעיסוקיו וגם פרנסתו אינה נפגעת.

לא כן כאשר מעכבים בארץ תושב חוץ שהגיע לארץ לביקור קצר ומבקש לשוב למקומו למשפחתו וילדיו, לעיסוקיו ופרנסתו. בעיכוב יציאתו מהארץ גוזרים עליו ניתוק מילדיו ושאר בני המשפחה, ומונעים ממנו להמשיך לעסוק בעבודתו הקבועה וגורמים לפגיעה בעסקיו ובפרנסתו וזאת עוד טרם התבררה תביעת הגירושין, ועוד לפני שנפסק שאפשר להטיל עליו מגבלות כאלה. פשיטא שהליך כזה יוצר לחץ קשה המכביד מאוד על המעוכב, וייתכן שיהא בכך חשש עישוי, ואין להפעיל לחץ מסוג זה אלא בנסיבות מוצדקות, אחר קיום הליך שיפוטי ראוי הקובע את ההצדקה ההלכתית שבהפעלת לחץ כזה.

חילוק זה כבר כתב בשו"ת פני משה (להגאון רבי משה בנבנישתי זצ"ל חלק א סימן כו) – הביאו בספר יד אהרן (אה"ע סימן קלד אות לו), וקבע שעיכוב האדם מלשוב למקום מגוריו הקבוע, ייחשב כאונס, גם אם אותו אדם רשאי להעתיק את מגוריו למקומו הנוכחי. והוסיף:
"עד כאן לא קאמר הרשב"ץ אלא בנידון דידיה שהעכבה היא בעירו שלא יעתיק דירתו משם. אבל בנדון דידן, שהעכבה היא חוץ לעירו שלא יחזור לעירו במקום אשר שם אשתו ובניו, הא ודאי כגון זה אף הרשב"ץ מודה דאונס מקרי."
וכן הסכים בספר עדות ביהוסף (להגאון רבי יוסף אלמושנינו זצ"ל חלק א סימן א דף יא), וכתב:
"שהיה נחפז ללכת לדרכו לביתו עם אשתו ובניו, ושמעון היה מעכבו לבלתי ילך על ידי שהוא היה מעכב שם ממונו [...] ומשום אונס העכבה שעכבו שמעון שם הוצרך לעשות פשר עם שמעון כרצונו, בכהאי גוונא ודאי מיקרי אונס גמור [...] שהרי בתשובות מוהר"ם שהביא המרדכי (מסכת שבועות סימן תשנז) מחשיב אונס העכבה כאונס דהכאות ויסורין, שהרי כתב שלא יכניסם לארץ, שהיה להם ליכנס לאלתר וכו' יע"ש [...] ואפילו הרשב"ץ יודה בנדון הלז... וגם האונס היה שהיה הולך לביתו ולמקום מושבו להתחבר עם אשתו ובניו ולראות עסקיו, שהיה מגיע לו נזק גדול אם לא היה הולך, ככתוב בשאלה, וישאר שם נע ונד בטלטולא דגברא דקשה, כגון דא ודאי דהרשב"ץ יודה, כמ"ש מהריק"ו (בשורש קסו) בפירוש דברי מוהר"ם, ואדרבא מחשיבו לאונס הגוף."
על כן ודאי עיכוב הבעל בארץ ומניעתו לחזור למקומו הקבוע ולעיסוקיו, שהסבה לבעל נזק כלכלי כבד, יש בהם חשש עישוי, ואין יסוד לקבוע שהגבלות כאלה בשלב זה הן כדין. לפיכך גם לו היה מתקיים דיון כאן בארץ ובית הדין היה מחייב את הגירושין – לא היה ניתן להביא את הבעל לתת גט באמצעות מגבלות שאינם כדין. ויצוין לדברי החזון איש (אבן העזר סימן צט ס"ק א), שכתב:
"גיטין פ"ח ב' גט מעושה כו', מסקנת הסוגיא דשלא כדין בישראל וכדין בכותים פסול מהתורה. ואע"ג דמצוה לגרשה, מ"מ כיון דגרש על ידי כפיה, והכפיה היתה שלא בדין לא מקרי רצון... כשמתרצה ע"י כפיה בדין חשיב רצון... ואין זה אלא במקום דמעשה הכפיה נמי הוי כדין. אבל כשהכפיה שנעשה היה שלא כדין, אע"ג דחייב לגרשה, הרצון הבא ע"י כפיה זו לא חשיב רצון לדיני התורה."
עיין בתשובת הרשב"א (חלק ה סימן צה) שבה שלל לאכוף על הבעל להגיע לדיון בתביעת האישה לגירושין במקומה של האישה, כשהסמכות המקומית היא במקומו של הבעל, למרות שהיה ברור מראש שלפי כללי ההלכה הנהוגים שם, באותן נסיבות של הנידון באותה תשובה הבעל יחויב בגירושין, וזאת מאחר שחיוב הגירושין יוכל להינתן במסגרת דיון במקום הראוי לכך על פי ההלכה.

לא ניתן לקבל את הטענה שיש לנקוט כעת באמצעי זה של עיכוב היציאה מהארץ, מאחר שאם ישוב לארה"ב לא יהיה ניתן להשתמש באמצעי כפייה זה אם הבעל יחויב בגירושין ויעגן את אשתו. טענה כזו, המבקשת לצפות פני עתיד, אינה יכולה להתקבל כשבעת הזו היא משוללת יסוד, לא מצאנו לה תימוכין במציאות, ומסבה לבעל נזק כבד שלא כדין.

כמו כן, לא ניתן להבין ולא לקבל שכדי לאכוף על הנתבע התייצבות בתביעת מזונות, מעכבים את הבעל ומונעים ממנו לצאת מהארץ עם כל ההשלכות שהעיכוב מסב. האם כדי לאכוף דיון בתביעת מזונות, מותר להסב לנתבע נזקים כלכליים קשים, עד שעלתה טענת הבעל שבמצב הנוכחי גם אם יפסקו לחייב הבעל בדמי מזונות – אין לו מקורות למימון חיוב דמי המזונות, הואיל ומקור הכנסותיו נפגע קשה בגלל עיכוב היציאה הממושך? מה עוד שביחס לתביעת המזונות אין מניעה שהתובעת תקבל את הסעד המבוקש בבית דין במקום מגוריה, ואם הנתבע יסרב להתייצב לדיון, האישה תקבל היתר הלכתי לתבוע בערכאות.

כאמור לעיל, בנידון זה נוכחנו שהתובעת כבר הגישה בעבר תביעת מזונות בבית המשפט בניו יורק, ולאחר שעלתה טענת סמכות מקומית בגלל מגוריהם המשותפים בלייקווד היא משכה את תביעתה, והבעל הגיש תביעה מטעמו בניו ג'רזי, שם מקום הסמכות המקומית. כך שהדרך לקבל את הסעד בנושא המזונות מוכרת לתובעת, ואין הצדקה לעכב את יציאת הבעל מהארץ לפרק זמן נוסף.

מסקנת הדברים
א. ביחס לחובת הבעל בתשלום מזונות אשתו: בנסיבות הנוכחיות כאשר הצדדים בפירוד ממושך, האישה תובעת להתגרש ושוללת כל אפשרות לחזרה לשלום בית וגם הבעל מבקש להתגרש בהסכם גירושין או לאחר הכרעה שיפוטית בתביעות ההדדיות, האישה אינה זכאית למזונות עבורה, ולכן אין לעכב את יציאת הבעל מהארץ בגין תביעת המזונות שהגישה.

ב. ביחס לקיום דיון בתביעת גירושין במקום המרוחק ממקום מגורי הצדדים, בניגוד לכללי הסמכות המקומית המקובלים, יש להבחין בין שני סוגי מקרים:

באותן נסיבות שבית הדין נוכח שהאישה עגונה, כגון כשבפני בית הדין בעל שנטש את אשתו ועבר להתגורר במקום אחר ומעגן את אשתו וכיוצא בזה, בית הדין חייב לקיים דיון ולעשות כל אשר ביכולתו להביא להסרת העיגון, ואין לו להימנע מהדיון עקב טענת סמכות מקומית. ובמקרים חריגים הדיון יוכל להתקיים במעמד הנתבע בלבד, וזאת על פי פסיקת הרשב"ש בתשובה (סימן מו).

אולם זוג המתגורר במדינה אחרת והנתבע אינו אזרח ישראלי, והזוג נקלע למשבר בנישואין המחייב דיון משפטי בטענות ההדדיות לרבות בתביעת גירושין, כגון הנידון שבפנינו – על פי ההלכה על הצדדים לנהל את התביעות ביניהם בבית הדין שבמקום מגוריהם. בטרם התבררה תביעת הגירושין – אין יסוד לקבוע שהאישה עגונה ואין הצדקה לעיכוב יציאת הבעל מהארץ מחשש עיגון.

טענה בעלמא המייחסת לבעל כוונה לעגן את אשתו והעולה בטרם התקיים הדיון בתביעת הגירושין, אינה יכולה להתקבל, ובנסיבות אלו אין מקום ליישם את פסיקת הרשב"ש המתייחסת למצב שהעיגון ברור עוד קודם לדיון. גם בנידון זה בעת הזו לא מצאנו יסוד לטענה המייחסת לבעל כוונה לעגן את אשתו.

בנסיבות שלפנינו: מקום מגורי הבעל במדינה אחרת, שם מתגוררים בני משפחתו ושם פרנסתו. עיכוב היציאה מהארץ עוד בטרם הדיון, הניתן על מנת לאכוף על הבעל לקיים את הדיון כאן בארץ, אינו כדין ומהווה לחץ על הבעל, שאינו במקומו בטרם נפסק שיש לכופו על הגירושין. פסיקה כזו תוכל להינתן רק לאחר הדיון בתביעת הגירושין, במידה ובית הדין יפסוק לחייבו בגירושין וכן יורה לנקוט כנגדו אמצעי כפייה לרבות עיכוב חזרתו למקום מגוריו עד שייתן גט.

ג. בשלב זה הבעל מעוכב יציאה מהארץ על פי צו שניתן בבית הדין הגדול. בהתאם לכך ולאחר שבית דין דנן מילא אחר הוראת בית הדין הגדול ודן בתביעת המזונות לגופה, שקל את האפשרות לדון בתביעת הגירושין ופסק כאמור בפס"ד זה – אין מניעה שהבעל יגיש לבית הדין הגדול בקשה חוזרת לביטול הצו.

ד. פסק הדין הנוכחי מתייחס להיבט ההלכתי בלבד, ולא להיבט של הסמכות החוקית של בית הדין ביחס לתביעת מזונות אישה או גירושין ביחס לתושבי חו"ל.

ה. ניתן לפרסם פס"ד זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז באייר התשע"ו (25.5.2016).


הרב אוריאל לביא – אב"ד
הרב שלמה תםהרב דוד מלכא