הוגשה בפנינו בקשת האישה לבטל את מחילתה על כתובתה שניתנה במעמד סידור הגט.

הצדדים התגרשו בבית הדין בי"ג טבת תשע"ב (8/1/12).

בפרוטוקול הדיון מיום י' בכסלו תשע"ב (6.12.11) נכתב כדלקמן:

"הופיעו הצדדים, נישאו [בשנת] 95 ברבנות ראשון לציון [לצדדים] 3 [ילדים –] קטינים, הקטן בן 6, גרים בפירוד מזה חודשיים, הבעל עזב את הבית.

לצדדים הסכם גירושין שאושר בבית המשפט,

לשאלת בית הדין אומרת האישה שמוותרת על כתובתה.

בית דין: מה סיבת הגירושין.

אישה: בגידה."

באותו היום בית הדין הוציא פסק דין לגירושין בו נכתב כדלהלן:

"פרוטוקול – גירושין בהסכמה

הצדדים הופיעו בפני בית הדין והודיעו שברצונם להתגרש זה מזו.

הצדדים הציגו בפני בית הדין הסכם גירושין, שאושר מחוץ לכותלי בית הדין.

האישה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה עם קבלת הגט.

פסק דין

1) לסדר גט פיטורין בין הצדדים כדת משה וישראל.

2) ההסכם שבין הצדדים, בעניינים הכספיים והרכושיים, החזקת הילדים

ומזונותיהם – אושר וקיבל תוקף של פסק דין בערכאה אחרת.

3) פרט למפורט בהסכם, אין תביעות הדדיות כולל הכתובה."

כאמור, כעבור כמה ימים התגרשו הצדדים בבית הדין בגט פיטורין.

ביום כ"ה בתמוז תשע"ה (12.7.2015) הוגשה בפנינו תביעת האישה לקבלת כתובתה.

באת כוח האישה עורך דין אבידן רויטל.

באי כוח הגרוש עורך הדין מיכאל גבור ועורך הדין אסנת קוצר.

באת כוח האישה מבקשת מבית הדין לחייב את הבעל בתשלום כתובה לאשתו.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום ו' במרחשוון תשע"ו (19.10.2015) התעוררה שאלה של סמכות.

בדיון התברר, שהאישה הסכימה בבית המשפט לבטל את הסכם הגירושין שחתמה בעבר עם בעלה ושאושר בבית המשפט. לדבריה, משבוטל ההסכם בוטל גם הוויתור על כתובתה.

מאחר שלדבריה בבית המשפט לא נהוג לחייב כתובה, היא בוחרת שלא לתבוע את הכתובה בבית המשפט, והיא שבה לבית הדין ומבקשת את כתובתה.

בא כוח הגרוש טען בסיכומיו באריכות גם טענות שהן לגופה של התביעה וגם טענות הנוגעות לסמכות.

מאחר ובשלב זה, שאלת הסמכות בפנינו נתמקד בטיעונים בעניין הסמכות בלבד.

לדבריו סמכות בית הדין מוגבלת עד למתן הגט בלבד. החוק אפשר לבית הדין לדון בענייני נישואין וגירושין בלבד. משהצדדים התגרשו, פקעה הסמכות ואין עוד סמכות לבית הדין לדון בענייניהם הכספיים של הצדדים. כחיזוק לטענתו הוא מצטט מבג"ץ סימה אמיר לפיה נקבע שאין לבית הדין סמכות לדון לאחר הגט בענייני רכושם של הצדדים.

מנגד, באת כוח האישה טענה בדיון ובסיכומים שהוגשו לאחר מכן שהסמכות לדון בתביעה נמצאת בידי בית הדין הרבני.

לדבריה בג"ץ סימה אמיר – שקבע שאם הצדדים לא הגישו בבית הדין קודם לגירושין תביעה רכושית כרוכה אין לבית הדין סמכות לדון לאחר הגט בענייני רכוש – אינו שייך לענייננו. זאת מאחר שהתביעה הנוכחית עוסקת בתביעת כתובה שאינה תביעה רכושית אלא זכות של האישה הנובעת מהנישואין ומשכך הסמכות בידי בית הדין.

עוד הוסיפה בסיכומיה שגם בבית המשפט לא התקיימו לפני הגירושין תביעות רכושיות אלא הוגש הסכם גירושין לאישור בבית המשפט והוצא פסק דין בהסכמה. על פי בג"ץ חליווה אין לבית הדין הרבני או לבית המשפט יתרון זה על זה בעניין פירושו של הסכם שאושר בערכאה מסוימת.

כאמור, אותו הסכם גירושין בוטל. משכך, לדבריה הסמכות בידי בית הדין הרבני.

עתה נעבור לפסיקה.

כאמור, הצדדים פתחו בפנינו תיק לאישור הסכם. לא התקיימו בפנינו כל דיונים רכושיים. הצדדים התגרשו לאחר שהודיעו לבית הדין שהגיעו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט. למרות זאת, בדיון שקדם לסידור הגט בית הדין שאל את האישה האם מוותרת על כתובתה וכפי שצוין בפרוטוקול לעיל.

בנוסף, נהוג בבית הדין מקדמא דנא שלאחר שהגט נכתב הצדדים נכנסים לאולם בית הדין למסירת הגט ושוב שואל הרב מסדר הגט לשמותיהם (הכתובים בגט) להסכמתם לסידור הגט. הבעל עושה שוב "ביטול מודעות" והאישה נשאלת בדבר הסכמתה לוויתור על כתובתה, ועל כן אנו מניחים שגם בנדון זה – כך נעשה.

המקור לנוהג זה נמצא ב"סדר הגט" שסידר המהר"ם פדוואה (ונדפס בסוף שו"ת מהר"י מינץ).

וכתב שם (סימן קכג):

"מכתב מהר"ר איסרלין ז"ל:

[...] ואותן עידי מסירה יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאישה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר אם ישנה בידה. ואם איננה בידה – תפטור אותו בפני עדים ממנה או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט."

בסוף הסימן שם, הביא קושיית הראבי"ה מינץ על מהר"י איסרלין:

"מה לו למורה להתעסק בכתובה, הא תנן פרק הכותב: 'הוציאה גט ואין עמה כתובה כו' גובה.' אם כן הגט לא יפסל כלל במה שחוב הכתובה יעמוד על עומד חיובו. מעתה על מה זה יבקש כאלה?"

לאחר מכן הביא את המקור מהמשנה בפרק השולח (גטין דף מו, א):

"נשאת לאחר [...] והיא תובעת כתובתה – אמר רבי יהודה: אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך."

וביאר:

"ומפרש רש"י והתוספות דמצי אמר לה אדעתא דיהבנא כתובתך לא גרשתיך. וכן הלכה. אמור מעתה: מאלה חשש פן בבואה לגבות כתובה יאמר הבעל: 'אילו ידעתי לא גרשתיך' ונמצא מוציא לעז כו'."

כידוע נוהג זה נפסק להלכה בסדר הגט (שבשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף פא), שם כתב הרמ"א שעניין תשלום הכתובה או מחילתה יסודר עוד לפני סידור הגט, וזו לשון הרמ"א בשם מהר"י מינץ:

"ויאמר לה החכם המסדר הגט: 'דעי שבגט זה תהא מגורשת מבעליך.' וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה."

גם בשו"ת בנין ציון (סימן קמד) דן בצדדים שנתרצו להתגרש כדת משה וישראל אבל האישה לא הסכימה לוותר על כתובתה והבעל אינו מוכן לשלם כתובתה. ונשאל האם בכהאי גוונא מותר לסדר גט.

והביא את דברי סדר הגט והסיק:

"[...] דהר"י מינץ סובר כיון דלאו כולי עלמא דינא גמירא, לעולם יהיה לעז אם הבעל צווח גרשתי בטעות ושהגט בטל ובניה ממזרים, אף שהאמת אינו כן [...]"

והוסיף הבנין ציון:

"סוף דבר אני אומר: אף שהראתי פנים להקל בדין זה, עם כל זה לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט, המוסכם להלכה מכל ישראל. גם לא ראיתי שם חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר הגט. אמנם מכל מקום, מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט, ורוצה לסמוך על דעתו להקל – לעניות דעתי ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל."

כלומר: המקור ההלכתי לשאלת בית הדין את האישה במעמד סידור הגט, האם היא מוותרת על כתובתה מעוגן בספרי הפוסקים ובהלכה, והוא נוהג שהשתרש בבתי הדין הרבניים.

ישנו פן הלכתי נוסף המנמק את הצורך בבירורים הנ"ל קודם לסידור הגט והוא החשיבות ההלכתית לסיים את כל ההליכים ואת חלוקת הרכוש על מנת להפריד פיזית בין הצדדים המתגרשים, שהרי אם לא יסיימו את המחלוקות הרכושיות קודם לגט תיוותר עילה פתוחה להמשכת ההתדיינויות ביניהם, וייפגשו זה עם זו כאשר יבואו לבית הדין לאחר גירושיהם בתביעות.

בגמרא כתובות (דף כח, א) שנינו שאין לגרוש ולגרושה לבא יחדיו לבית הדין לאחר סידור הגט, גם אם העילה מוצדקת:

"תנו רבנן: לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא על ידי אחר, אמר רב ששת ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו, רב פפא אמר שמותי משמתינן להו, רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי נמי מנגדינן להו."

גם בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קיט סעיף ט) נפסק כך:

"גרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותה או מכין אותה מכת מרדות."

וכן בסדר הגט למוהר"ם ר' יוזפש (שצורף לחלקת מחוקק ונדפס בשולחן ערוך סוף סימן קנד) כתב (בסימן ריח ובסימן ריט [בסדר הגט שנדפס בפני עצמו – סימנים ריט–רכ]) שלא רק נושא הכתובה צריך להיות מוסדר, אלא גם שאר הנושאים הקשורים לגירושין וזה לשונו:

"יזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חילוקים ביניהם יתקשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה".

כלומר יש הוראה מתקופת האמוראים דרך השולחן ערוך ואילך שיש להסדיר את ענייני הממון קודם לגט, משתי סיבות: א. על מנת שעם מתן הגט יהיה פירוד מוחלט בין בני הזוג ולא תהיה כל עילה להפגיש בין בני הזוג גם אם המטרה היא התדיינות משפטית במסדרונות בתי הדין בעניינים הנוגעים לרכוש הצדדים. ב. כדי "שלא יבואו אחר כך לידי קטטה, שיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה" כפי שכתב הרמ"א.

הרחבנו במקורות הנוהג וההלכה שהשתרש בביתי הדין הרבניים, שיש לתלות את סידור הגט בהתייחסות האישה לכתובתה, עד אשר ניתן לומר שהבהרת עמדתה של האישה בנוגע לתשלום כתובתה, הינה חלק בלתי נפרד מן הגירושין.

משכך, ניתן לראות את תשלום הכתובה כעניין של נישואין וגירושין ולא כעניין של תביעה רכושית.

בסעיף 1 לחוק השיפוט (שכותרתו "שיפוט בענייני נישואין וגירושין") נקבע:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."

פירושו של המונח "ענייני נישואין וגירושין" נקבע בעבר בבג"ץ (בג"ץ 9858/07 פלוני נ' בד"ר הגדול, תק־על 2008 (1) 5924, מיום 30.3.2008):

"[...] ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של עיקרון הדין האישי־הדתי, זאת לפי הקביעה שבסימן 51 (1) לדבר המלך במועצתו, 1922 ושבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953. הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" המופיע בסימן 51 (1) וסעיף 1 ככולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות (ביד"מ 1/50 סידיס) כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין" (מנשה שאוה הדין האישי בישראל 225 מהדורה רביעית, 2001) על כן, עניין תביעת הכתובה הנו באופן מהותי בסמכותו של בית הדין הרבני."

בבג"ץ 76/57 (פרשת צ'רניחובסקי, פ"ד יא 706) נפסק:

"מתברר שאפילו כשאין מסמך הנושא את השם כתובה בין בעל ואשה, הרי בקשר עם גירושין רשאי, לפי הדין, בית הדין הרבני לפסוק סכום כסף, ודינו יהיה כדין כתובה למרות זה שאין מסמך הנושא את השם הזה. בע"א 47/42 [1], כבר עיין בנקודה דומה, בית המשפט העליון בזמן שלטון המנדט, ופסק בכיוון זה."

כלומר פסיקת פיצוי וכתובה היא חלק בלתי נפרד מהגירושין.

בבג"ץ מרום (ע"א 401/66 כ"א (1) 673 עמוד 688–689) נקבע שאפילו תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם גירושין אינה תביעה ממונית רגילה אלא "עניין של גירושין":

"אני סבור כי תביעת פיצויים על הפרת הסכם לגירושין היא עניין של גירושין הנתון לשיפוטו הייחודי של בית הדין הדתי. ייתכן שאף אפשר לראות בהסכם לגירושין עניין של נישואין, שהרי הסכם להפקעת נישואין, אף שהוא עצמו אינו מפקיע את הנישואין, הריהו נובע מהנישואין – רק זוג נשוי יכול לעשות הסכם כזה."

רואים אנו את החוט המקשר בין פסיקות הבג"ץ השונות שהובאו לעיל הקובעות שיש להבדיל בין העניינים הרכושיים של צדדים שאין להם קשר לגט, ועל כן יש להם דין אחד וכללים מסוימים בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניינם, לבין עניינים הכרוכים בסידור הגט וכשרותו כמו תשלום כתובה, פיצוי כתובה או פיצוי בגין הפרת הסכם גירושין, שהערכאה היחידה המוסמכת לדון בהם היא בית הדין הרבני. וזאת משום שפסיקות בגין תביעות אלו עלולות להשפיע על כשרותו של הגט. כאשר מוסכם על הכול שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בכשרות הגט.

לאור האמור לעיל: בית הדין קובע שהסמכות לדון בתביעה שבפנינו לביטול ויתורה של האישה על כתובתה הנוגע לסידור הגט מצויה בידי בית הדין הרבני.

בדיון האחרון בא כוח הבעל ביקש שהאישה תפקיד מראש סכום משמעותי שישמש כערבות עד אשר תתברר תביעתה. לדבריו מדובר בתביעה תקדימית כאשר לדעתו הסיכוי שתתקבל נמוכה מאד כאשר בעקבות הגשת התביעה, הגרוש נצרך לשלם לעורך דין שיגן עליו. הערבות נועדה שבאם לא תתקבל התביעה הגרוש יזוכה בהוצאות המשפט מתוך כספי הערבות שיופקדו.

מנגד, טענה באת כוח האישה שהטלת סנקציה מסוג שכזה תנעל את הדלת בפני מרשתה להעלות תביעות צודקות, לדעתה הנדון שבפנינו הוא מקרה חריג בו בוטל הסכם הגירושין בבית המשפט, משכך עומדת לה הזכות לשוב ולתבוע את כתובתה.

עתה נעבור לפסיקה בבקשה זו.

בעניין תשלום הוצאות משפט אנו מבקשים להבהיר כדלהלן:

בתביעות כנות, ככלל לא נהגו בתי הדין לחייב בהוצאות משפט, גם אם צד מסוים מפסיד בתביעתו.

המקור לנוהג זה מבוסס על הגמרא, הפוסקים והשולחן ערוך.

בגמרא (סנהדרין דף לא, ב) נכתב:

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חברו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו."

ובמרדכי (סנהדרין פרק זה בורר סימן תשז) כתב:

"מכאן מוכיח ר"י דאם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין דשמעון לא יפרע הוצאה אף על פי שראובן זכה בתביעתו דאם לא כן מאי פריך הכא מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה מה בכך מכל מקום הלווה יפרע הכול אלא שמעת מינה שאין צריך לפרוע הוצאה."

גם הרא"ש (סנהדרין פרק ג סימן לט) כתב:

" כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חברו לדון אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד – כופין אותו והולך למקום הועד. אמר לפניו רבי אלעזר: 'מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה?' מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת."

מבואר בראשונים הנ"ל, שמי שנתחייב בדין אינו משלם לצד שכנגד את הוצאותיו, אף לא הוצאות הכרחיות כמו דמי נסיעות למקום בית הדין.

בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ה) נפסק כך להלכה: "המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו."

בשו"ת הריב"ש (סימן תעה) ניתן הסבר מדוע אין לשלם הוצאות משפט וזו לשונו:

"ואשר שאלתם: מענין ההוצאות שנעשית בזה הריב – על מי לפורעם? [...] ואם הוצרך דבר לשאול, כותבין ושולחין ושואלין. שהרי למ"ד התם: כופין אותו והולך לבית הועד – כל אחד עושה הוצאותיו לעצמו, ואין המתחייב בדין פורע אותם לחברו. והיינו דקאמרינן התם מסכת בבא בתרא: 'אמר לפניו רבי אלעזר. מי שנושה בחברו מנה, יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו, ודן בעירו.' והוכיחו מכאן המפרשים ז"ל: שאין המתחייב בדין פורע ההוצאות. שאם כן, מאי קשיא ליה לרבי אלעזר – הרי לא יוציא מנה על מנה, שהרי אם יתחייב הלווה – הוא יפרע ההוצאות? אלא שמע מינה שכל אחד מבעלי דינין עושה ההוצאה לעצמו [...] אמנם אם הנתבע מסרב מלבא לדין. והוצרך התובע לעשות הוצאות כדי לכופו לבא לדין ויצא הנתבע מחוייב – בענין זה חייב לפרוע ההוצאות ההם כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קיב, א) דבעי למיתן זוזא דפתיחא."

מבואר בדברי הריב"ש שסיבת הפטור משום שכל אחד מוציא את ההוצאות לטובת עצמו, וגרימה בעקיפין להוצאות לצד שכנגד אינה מוגדרת כמעשה נזק כלל ועל כן אינו יוצא בדיינים.

בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתקמ) ניתן הסבר שונה – מדוע אין לשלם הוצאות משפט וזו לשונו:

"ואפילו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא. ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו כשורף שטרותיו של חברו ודומין לו. וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקובעין."

משמע מדברי הרשב"א שהוצאות משפט מוגדרות כ"גרמא בנזיקין" ולא כמעשה נזק ממש, ועל כן לא ניתן לחייב בדיני אדם, אלא חייב לצאת ידי שמים.

ועיין עוד פד"ר (חלק ג עמוד 22, וחלק ו עמוד 84).

אולם בתביעה קנטרנית שאין לה כל אחיזה במציאות יש מקום לחייב בתשלום הוצאות.

מקור לגישה זו נמצא בספר ישועות ישראל (חושן משפט סימן יד עין משפט ס"ק ד) שכתב:

"[...] אמנם נראה לפי עניות דעתי דדווקא בכפה המלווה את הלווה ויצא הלווה חייב, בזה אין צריך הלווה לשלם לו הוצאות דעל דעת הנאתו עשה, כמו שכתב רש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק י סימן יד) אבל במקום שכפה המלווה את הלווה ונמצא שהמלווה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה וודאי חייב המלווה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפייה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי אבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ללך ואני אבוא אחריך ולא בא דצריך לשלם לו ההוצאות כיוון שעל פי דיבורו הוציא זה ממונו [...] אבל כשלא רצה הלווה לשלם עד שיחייבו אותו בית הדין הגדול לדעת הסוברים דגם הנתבע יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא, נראה דלתוספות והרא"ש פטור כיון שהרי המלווה הזה לצורך עצמו הוא שמוציא הוצאות, אבל לרי"ף ורמב"ם חייב [...]"

משמע מדבריו שאם התובע גרם לנתבע הוצאות שלא כדין מחמת שהתברר בפסק הדין שהמלווה שיקר וברור היה לו לתובע שהוא לא צודק ואף על פי כן תבע – חייב לשלם לנתבע הוצאותיו, אולם כשלא רצה הלווה לשלם עד שיחייבו אותו בית הדין הגדול בזה אין מחויב הנתבע לשלם הוצאות לתובע.

ועתה נשוב לנדון דידן, האישה מבקשת לבטל את מחילתה על כתובתה בעקבות הנסיבות המיוחדות שהוסברו לעיל.

הגם שמדובר בתביעה תקדימית, עדיין בשלב זה בו טרם שמענו את הנימוקים לגופה של הטענה, לא ניתן להכלילה מראש בהגדרה של "תביעה קנטרנית" המצדיקה ערבות לתשלום של הוצאות משפט.

בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים (תקנה קלד) נכתב:

"בית הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול דעתו, להתנות את הגשה הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות."

סעיף זה נמצא בהתייחס להתנהלות בהגשת ערעור לבית הדין הרבני גדול ולא בהגשת תביעה בבית הדין האזורי.

אמנם בסעיף קי"ט (1) המתייחס גם לבית הדין האזורי נכתב:

"בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות משפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית הדין."

אך עדיין לא ניתן להסיק מכך ולהרחיב את ההוראה שבית הדין יורה על הפקדת ערבות מראש גם בבית הדין האזורי.

ייתכן והסברה לחלק בין בית הדין האיזורי לבית הדין הגדול, טמונה באיזון המתבקש והנדרש בין הצד האחד – מתן אפשרות סבירה לאדם להגיש את תביעותיו לבית הדין ללא כל חשש ולא לנעול בפניו את דלת הגשת התביעות. לבין הצד האחר – לא להטיל על הצד שכנגד הוצאות להגן על עמדותיו הצודקות, ובלשון הגמרא: "מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה?"

ועל כן ניתנת אפשרות ראשונה לאדם להגיש את תביעותיו בפני בית הדין האזורי ללא מתן ערבות לתשלום הוצאות משפט העלולות לחסום בפניו את בירור טענותיו. אולם אם לאחר שניצל הזדמנות ראשונה זו הפסיד בדין, לכאורה אין מקום לאפשר לו שוב להגיש את תביעותיו ולגרור את הצד שכנגד המחזיק בידו פסק דין התומך בעמדתו להוצאות כספיות נוספות. על כן הצד המערער נדרש להפקיד ערבות כספית שאם יתברר ששוב הפסיד, אפשר יהיה לזכות את הצד שכנגד מדמי ערבות זו.

מסתבר שזה הבסיס להנחיה זו, ולהבדל בתקנות בין בית הדין הגדול האזורי לבית הדין הגדול.

למסקנה: בשלב זה, שבו טרם שמענו את הנימוקים לגופה של הטענה, לא ניתן להכליל את התביעה בהגדרה של "תביעה קנטרנית" המצדיקה תשלום הוצאות לצד שכנגד. על כן בית הדין דוחה את הבקשה להפקדה של ערבות כספית מראש לתשלום הוצאות משפט.

לסיכום כל האמור לעיל:
א. בית הדין קובע שהסמכות לדון בתביעה שבפנינו לביטול ויתורה של האישה על כתובתה, מצויה בידי בית הדין הרבני.
ב. בית הדין דוחה את הבקשה להפקדה של ערבות כספית מראש לתשלום הוצאות משפט.
ג. על המזכירות לקבוע מועד לדיון על פי יומנה לשמיעת התביעה לגופה.

הרב אברהם שינדלר

מצטרפים למסקנות.

הרב רפאל י' בן שמעון             הרב יאיר לרנר

הוחלט כאמור.

ניתן ביום י"ז באייר התשע"ו (25.5.2016).