ב"ה
בית הדין האזורי ירושלים
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אוריאל לביא הרב שלמה תם הרב דוד מלכא |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 1052109/1 | |
תאריך: |
כ"א בסיוון התשע"ו
27.6.2016 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד מיכל קורינאלדי כהן | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד משה חן | |||
הנדון: | כתובה שנקוב בה סכום גבוה מאוד | |||
נושא הדיון: | כתובה שנקוב בה סכום גבוה מאוד |
"בא כוח הבעל: לדעתנו נשללה מהאישה הזכות לכתובה. היא לא עשתה את הנדרש ממנה כאישה. היא לא בישלה ולא היו ביניהם יחסי אישות.כעת עלינו להכריע בטענות הצדדים, ולבחון האם ניתן לחייב את האישה בגירושין, והאם היא זכאית לתשלום הסכום נקוב בכתובה.
הבעל: לאישה יש מחלה שמופיעה בעיקר אצל קלדניות שמתבטאת בחולשה של השרירים. היו ימים שלמים שהיא הייתה במיטה. היא לא עובדת כבר עשר שנים. היא הוכרה כמי שאבדה את כושר העבודה. בתחילה המחלה גרמה לגו לקירוב, ואחר כך לריחוק. לא היו ביננו אז יחסי אישות.
האישה: המחלה פרצה לאחר שתפשתי את הבעל עם חברה שלי. הוא בגד בי עם החברה הטובה ביותר שלי. זה גרם לי לטראומה נפשית. היא אשתו של מי שהיה החבר שלי. הם גרו לידנו. הם התגרשו זה מזה מבלי שהבעל שלה ידע על כך. המחלה הזאת נגרמת מלחץ נפשי. הרופא אמר לי זאת. הבעל לא נמצא אף פעם בבית. הוא לא נמצא בבית בלילות. היה אסור לי לשאול אותו היכן הוא נמצא אז. הוא היה מבלה במועדונים. היה מקבל שירותי מין. אני החזקתי במשך ארבע שנים את הבית שלנו ואת בית אביו לאחר שאמו נפטרה. כשאני בכאבים לא יכולתי לקיים חיי זוגיות. כיום אני זקוקה לקנביס רפואי. לא אחזיק בו בכוח. במשך שנים ניסיתי להחזיק בו בכוח.
הבעל: בעניין הבגידה – לא הייתה כזאת. היינו באותו חדר ללא קיום יחסים. היינו אצלה בבית.
האישה: היא הודתה בפני שהיו יחסי אישות.
הבעל: האישה הזאת לא שיתפה אותי בזה. היו ביננו חיבוקים ונשיקות. כיום אני דואג לבן בעניין הניתוח שלו.
בא כוח הבעל: ניתן לחייב את האישה בגט. היא מורדת. היא לא קיימה את חובותיה כלפי הבעל. במשך עשר שנים שהם לא חיים ביחד.
הבעל: לא ניתן לחזור לחיות ביחד. יש כאן כבר שנאה. היא שונאת אותי. האישה: כיום אין לי שום רגשות כלפיו. לא רציתי שיעזוב את הבית.
הבעל: כיום לא ניתן לשקם כלום.
בא כוח הבעל: מחלת האישה היא מקור הבעיה. נביא חוות דעת רפואית על כך. היא סובלת וזה מונע ממנה מלתפקד כרעייה ואולי גם כאם. ניתן לה את הזכויות. הבעל יהיה מוכן לפצות. הכתוב בכתובה אינו רציני. היא כבר תקבל חצי מיליון ש"ח מהדירה. גם האישה צריכה להעביר זכויות לבעל. להערכתי הזכויות שלה מסתכמות ב-ארבע מאות אלף ש"ח [...].
בית הדין: כל זמן שבית הדין לא חייב בגירושין, כל צד רשאי להעלות תנאים סבירים. הכתובה היא מסמך רציני.
האישה: גם כיום אני רוצה בשלום בית. הבן זקוק לו."
״מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב, לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה, שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה על פי חוק יחסי ממון, לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת.״עוד נציין להחלטת בית הדין האזורי טבריה מיום ד׳ שבט תשע״ד (1.5.2014) בתיק 593163/2, שהתפרסמה באתרי אינטרנט משפטיים באמצעות הנהלת בתי הדין, ובה ניתנה סקירה של הפסיקה בנושא זה והנימוקים ההלכתיים לביסוס הקביעה השוללת כפל זכויות. בסיפא של ההחלטה הנזכרת נכתב כדלהלן:
"לסיום, מן ההכרח להבהיר – כל האמור בדברינו מתייחס לשאלת כפל זכויות מסוגים שונים, חוקית ודתית, האמורות להיות מועברות מתוך רכושו של הבעל לטובת אשתו, כגון הזכות לכתובה יחד עם זכויות הממון שהבעל צבר בעבודתו וכיוצא בו, זכויות שלולי הוראת החוק היו נותרות ברשות הבעל גם לאחר הגירושין, ורק מכוח החוק האישה זוכה בהן. אך אין הדברים אמורים ביחס לרכוש השייך על פי דין תורה לאישה גם לולי חוק יחסי ממון, כגון החלק הרשום על שמה בדירת המגורים וכיוצא בו."על כן כבר כעת בית הדין מבהיר כי גם אם במסגרת התביעה הנוכחית יינתן פסק דין הקובע את זכאות התובעת בתשלום הכתובה, לא יהיה מקום לכפל זכויות, והדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקה הסופית שתינתן. אך כאמור חלק האישה בדירה המשותפת, אינו מתקזז בתשלום הכתובה אלא רק זכויות ממון המתקבלות אצלה מכוח חוק יחסי ממון ושלא היו רכושה קודם לאיזון המשאבים.
"כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות רצופות, וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה, ושוב נמלכים בה הדיינים עצמם שלא על ידי שליח כדברי הר"ן, ואם לא תשמע אליהם אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה. ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום."הרי שהרמ״ע מפאנו קבע כי אם נטענת טענת מורדת, הרי שבלא שמירת הסדר הקבוע במורדת, לא הפסידה את זכותה לתשלום הכתובה.
"פיברומיאלגיה הינה תסמונת של כאבים שריריים מפושטים וכרוניים, המערבת את השרירים ואת השלד המרכזי, כאשר הסיבה לה אינה מובנת עדיין."מאחר ואין בפנינו אסמכתא לטענת האישה כי מחלתה נגרמה כתוצאה מהלחץ שבו הייתה נתונה לאחר שנוכחה שבעלה בגד בה עם חברתה, אין להתחשב בטענה זו. אך על כל פנים אין ספק שהקשיים בחיים הזוגיים של הצדדים נבעו כתוצאה ממחלה, ולא כתוצאה מהחלטה של האישה שאינה רוצה לקיים חובה כזו או אחרת לבעלה. על כן הטענה למרידה אינה במקומה, אלא ככל שהבעל היה מבקש חזרה לשלום בית היה מקום לבחון האם המחלה היא כה חמורה המונעת חיים תקינים בין הבעל ואשתו, או שאינה בדרגת חומרה כזו. אך גם ביחס לאישה שחלתה בחולי קשה שאינו מאפשר לה חיים משותפים עם בעלה והיא נאלצת להתגרש, אין המחלה עילה לשלול זכאות האישה לתשלום הכתובה, וכמו שנפסקה ההלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עט סעיף ג).
״מעשה באחד [...] והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.״הרי שאותו בעל חויב בתשלום מלוא סכום הכתובה, למרות שזהו כל רכושו, ולא עלה על דעת רבי עקיבא לקבוע אומדנא שעל דעת כן לא התחייב שיאלץ להעביר את כל רכושו, או אף את שער ראשו, כתשלום עבור הכתובה.
"בזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס את עצמו בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות, ומצאתי כתוב דלהכי תקנו מאתיים זוז לבתולה, שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה."ובשו"ת הרשב"ש (סימן שסא) כתב: "ופרשו המפרשים דמאתיים זוז ששנינו שערום חכמים כדי מזונות ומלבושין לשנה."
"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (בבא בתרא קנז ע"א ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד ע"א) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה."וכן כתב בספר שיטה מקובצת (על המשנה שם): "ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה ליטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו', עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל."
"כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאישה ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה."וכן היא לשון שולחן ערוך (אבן העזר סימן צג סעיף א) – "הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן" וכן משמעות מהלשון בגמרא (כתובות דף פא ע"א) – "לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים", ומשמע שרק הגבייה לא ניתנה להיגבות מחיים, אבל החיוב עצמו הוא מחיים. ועל פי זה מתבארים דברי הבית שמואל (סימן קטו ס"ק ח) שבספק אם אירע אירוע שיש בו לשלול את זכותה לכתובה, דינו של הבעל כטוען "איני יודע אם פרעתיך", מפני שהחוב וודאי והפירעון ספק.
"על כרחך דאפילו למאן דדריש מדרש כתובה, לאו משום דאין החיוב חל אלא בסוף. דודאי עיקר החיוב חל מעיקרא משכנסה, אלא שקבעו זמן הפרעון לכשתתאלמן או תתגרש. ואם כן, הוא הדין לבית הלל נהי דלאו כגבוי דמי, אפילו הכי מודה בהאי סברא דהחיוב חל מעיקרא."וכן בחידושי מהרי"ט (כתובות דף ט ע"ב) קבע שהחיוב והשעבוד הם בעת האירוסין או הנישואין, וזו לשונו:
"כל שכן שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להיפטר בטענה שלא מצאה בתולה, לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך, כי היכי דלא מצי למטען טענת פירעון או מחילה."וכן בספר הפלאה (כתובות פא ע"א) כתב:
"לכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי, ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב [...], מיהו אינו נראה לפרש כן, דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נישואין, היא כמו שאר חובות, אלא דלא הגיע זמנה לפרוע, ובאינו יודע אם פרעתי חייב."ובהפלאה בריש פרק אף על פי (כתובות נד ע"ב) כתב:
"באמת השעבוד מיד הוא, דגובה משעת הנישואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתי, ומה נפקא מינה שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש."ובספר בית מאיר (אבן העזר סימן קעח סעיף טו) כתב:
"לגבי הבעל עצמו, מה בכך שהיה קינוי וסתירה והיא אינה בת שתייה, אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא, דהוי נתחייבתי ואיני יודע אם פרעתי דלכולי עלמא חייב."וכן בבית יעקב (כתובות ט ע"ב על תוספות ד"ה אי למיתב).
"מעכשיו הוא מחויב, אלא דאין זמן הפירעון עד שתתאלמן או תתגרש. ואם מתה בחייו יורשה, שהרי ברשותה היא, שהרי הוא חייב לה, אלא שאם תמות בחייו נפטר מן החיוב. ואם כן מוכרת דבר שהוא שלה היא. דאטו מי שהלוה לחבירו מנה על מנת שאם ימות הלווה בחיי מלוה [נראה שצ"ל: המלווה בחיי הלווה] יפטר מן החיוב, מי נימא דאין יכול מוכרו לאחר את שטר החוב, הא ודאי ליתא, אלא דאם ימות מלוה בחיי לוה שוב אין עליו חיוב לפרוע, והכי נמי דכוותה, שהרי מחוייב הוא מעכשיו כמבואר, והכריח כן בראיות הרב מהר"י קולון ז"ל שורש פ"ט, אלא דזמן הפירעון אינו אלא לאחר שיגרשנה או ימות."ובספר ברכת אליהו (להג"ר ברוך רקובר ז"ל, חושן משפט סימן קלא הערה 8) כתב לבסס קביעה זו וכדלהלן:
"ויש להביא ראיה [...] מהא דאיתא בבבא קמא (פט ע"א) ועוד מקומות שהאישה יכולה למכור כתובתה, ואם נאמר שחיוב הכתובה נוצר רק לאחר מיתת הבעל או לאחר גירושין, אם כן הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומוכח שהחיוב הוא מיד. וכן יש להוכיח מהדין שמועילה מחילת הכתובה בחיי הבעל, ואם נאמר שחיוב הכתובה לא חל מחיים, אם כן הוי דבר שלא בא לעולם וכנ"ל, והרי פסק הרמ"א (בסימן רמ סעיף ד) "וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם", ואם כן איך מועיל מחילת הכתובה בחיי הבעל. ומוכח שחיוב הכתובה הוא גם בחיי הכעל, ורק זמן הגבייה הוא אחרי שמת או אחרי שגירש את אשתו וכנ"ל. וזה דומה לחוב שלא הגיע זמן פרעונו ואפילו הכי יכול למחול, ולא נקרא דבר שלא בא לעולם. וגם התוספות בגיטין (לד ע"ב ד"ה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה) ובבבא בתרא (ה ע"ב ד"ה ואפילו מיתמי) כתבו שבחיי הבעל הכתובה נקראת "תוך זמנו".
אחר כך ראיתי מעין דברינו הנ"ל איתא במהרי"ק (שורש פט) ששם כתב לענין הלואה וזו לשונו:
'דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו לגבות בדבר שלא בא לעולם שלא תועיל בו המחילה בתוך זמנו, אלא פשיטא דחשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה ושיעבד נכסיו משעת עשיית השטר וכו''
והביא ראיה לדבריו מכתובה וזו לשונו:
'שהרי בכמה מקומות בתלמוד מוכח שהאישה יכולה למכור כתובתה בחיי בעלה וכו' ואף על גב דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא על ידי מיתה או על ידי גירושין, אלמא דאף על גב דעדיין לא ניתנה לגבות אפילו הכי יכולה למכור וכל שכן למחול, והכא נמי לא שנא.'"
"יש לעיין אי חיוב כתובה הוא מחיים, והאם שאם מתה בחייו אינה נוטלת כתובה, הוא משום שבתנאי זה הפקיעו חכמים עכשיו כתובתה, או דלמא שאין חיוב כתובה כלל מחייב אם מתה בחייו ועל מנת זה לא נתחייב [...] ומהא דכתובות (נו ע"א) דמהני התקבלתי ופירשו הראשונים ז"ל דהתקבלתי חשיב מחילה ולא תנאי, משמע דכבר נתחייב מהשתא. ומהא דאמר בבא קמא (פט ע"א) דגובין מכתובתה דמילי דמזדבני בדינרי נינהו, משמע קצת דהוא חיוב מוחלט עכשיו, אלא שאם תמות בחייו נפקעת כתובתה, דאי לא נתחייב כלל, נמצאת שלא מכרה ללוקח כלום אלא שנתן לה מתנה, וצריך עיון."אמנם החזון איש סיים ב"צריך עיון" אך כאמור, הפוסקים בספריהם – מהרי"ט, פני יהושע, בני יעקב, הפלאה, בית מאיר, בית יעקב, ומנחת שלמה – כתבו בפשיטות שההתחייבות והשעבוד הם כבר בעת הנישואין.
"האחרונים מקשים דיש סתירות בחיובי כתובה, דמכמה דוכתי מוכח דלא ניתנה כתובה להיגבות מחייו, היינו רק דלא ניתנה לגבות אבל החיוב חל מיד עם הנישואין, ומכמה דוכתי מוכח דגם החיוב אינו חל אלא אחרי הגירושין או מיתה ולא מחיים. ואמר הגר"ח זצ"ל דחיוב כתובה הוא בגדר חוב של חוב, דבאמת נתחייב מיד עם הנישואין, אבל אינו חיוב ממון אלא חיוב של חוב, והחיוב ממון ממש אינו מחיים, ודו"ק."מסקנת הדברים היא, הלכה למעשה נקטינן כמבואר ברמב"ם בטור ובשולחן ערוך, שחיוב הכתובה הוא חיוב שהחתן מתחייב בעת הנישואין והשעבוד חל כבר מאותה עת, או שעבוד רגיל או חיוב של חוב. וביאור הלכה זו הוא – הבעל משתעבד בעת הנישואין כנגד תמורה המתקבלת אצלו כבר באותה עת. והנה בירושלמי (כתובות בתחילת פרק ה) דנו בשאלה מה היא התמורה המתקבלת.
"במה הוא מתחייב לה, לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו."דהיינו שהשואל הניח שההתחייבות לשלם תוספת כתובה היא כמתנה הניתנת ללא תמורה, ועל כן שאלו ביחס לתוקף השטר. והשיב הירושלמי:
"רוצה הוא ליתן כמה, וליקרות חתנו של פלוני. עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנשואין. רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. עד כדון כשבעל, לא בעל, רוצה הוא ליתן כמה על קניינו שהוסיף. פסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין, ולקרות חתנו של פלוני כבר הוא, בראוי תשמיש אין בו קניין לא הוסיף מיכן, רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה. ויכולה היא, לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, אמר רבי אבין מעיקא היא ליה הוא משבק לה."הרי מבואר בירושלמי שהחיוב של תוספת הכתובה הוא כנגד תמורה המתקבלת כבר בעת החתימה על שטר הכתובה – שיקרא חתנו של פלוני או משום חיבת ביאה או כדי להבטיח שהאישה תישאר עמו ולא תכביד עליו כדי שיסכים לתת גט.
"ותימא מאי שנא מטובת הנאה דכתובה שיכולה אישה למכור שאם תתגרש [...] וי"ל [...] אבל התם גבי כתובה לאו אסמכתא היא, דמיד היא שלה הכתובה, אלא שהוא יורש ממנה."הרי להדיא שהגהות מרדכי כתב בפשיטות שבכתובה אין לדון דיני אסמכתא, מכיוון שהשעבוד חל מיד ואינו שעבוד מותנה. אמנם דברי הגהות מרדכי מצד עצמם טעונים ביאור, ולהלן מה שכתב על דבריו בספר פרי האדמה (הלכות מכירה פרק כב הלכה ה):
"תמיהה לי בדברי המרדכי במה שתירץ דבמה שאירש וכו' היינו מטעם אסמכתא דשמא לא יירש, אבל בכתובה מיד הוא שלה הכתובה והוא יורש ממנה. שהרי תינח כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה. אבל כשהבן מוכר מכח ירושת אמו, הלא שייך נמי לומר התם שלא יירש, שתמכרנו אמו או תתננו או תמות בחיי בעלה, נמצא דהוי אסמכתא יותר מהא דמה שאירש מאבא."על כל פנים גם הפרי האדמה הסכים עם הגהות מרדכי ביחס לאישה עצמה: "כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה."
"ובאשר"י הטעם משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור, אבל בספיקא לא אמרינן אומדנא. ומהאי טעמא בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת (בבא בתרא קמח ע"ב), והוא הדין הכא בהנך בעיות דהקדש וחילק לעניים כיון דשכיב מרע שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקיימא לן (נדרים כח ע"א) דברים שבלב אינן דברים, והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אף על גב דלא פירש, היינו משום דכיון דאומדנא כך הוה ליה דברים שבלב כל אדם דמהני, וכמו שכתב במרדכי (כתובות סימן רנד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום, ועיין ממה שכתבתי בסימן י"ב סק"א ע"ש, ואם כן היינו דוקא אומדנא דברירי הוה ליה דברים שבלב כל אדם, אבל באומדנא דמספקא, אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי, הוה ליה דברים שבלב, כיון דאינו בלב כל אדם."והוא הדין בנידון דנן: אין בפנינו אומדנא ודאית שאין בה ספק כלל שכוונתו הייתה לכבוד בלבד. שהרי ייתכן מאד שבאמת כוונתו להתחייב לכבוד, דהיינו לכבד את אשתו בהתחייבות בסכום גבוה ומופרז, אך ברת תוקף, וזאת כדי להראות לה את חיבתו, אלא שהיה בטוח בלבו שלא יגיע לידי גבייה. ובשל כך: לידי דברים שבלבו ובלב כל אדם – שמלכתחילה לא הייתה כוונת התחייבות – לא הגענו. ועוד שהרי אם תבוטל הכתובה מכול וכול, בכך התברר שנשא את אשתו ללא כל תוספת כתובה, ושכל מעמד קריאת הכתובה היה אחיזת עיניים בעלמא, ומנלן שזה היה רצונו לבטל מעיקרא כל ההתחייבות ולהיהפך למֵאחז עיני קרוביו ואוהביו בשעת חתונתו ושמחת לבו, ולהשאירה בביזיון ללא כל תוספת כתובה. גם זו סברה המערערת את הטענה שזו אומדנא מוחלטת שאין בה ספק. על כן בהעדר אומדנא דמוכח ושאין בה ספק, אין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם ואין לבטל את ההתחייבות בשטר וקניין.
"פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה, אמר לו רבי, שמונה מאות דינרים הניח אבא נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו רבי עקיבא, אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה אמר לו אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, והתירה רבי עקיבא."מכאן הוכיחו שהבעל חייב במלוא תשלום הכתובה על אף שיצטרך למכור שער ראשו ולשעבד עצמו.
"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (בבא בתרא קנז ע"א ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד ע"א) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה."ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג ע"א) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא. ויש מפרשים דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואף על פי שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.מבואר מדברי התוספות דמועילה התחייבות בכתובה בסכום גבוה על ידי שמשעבד גופו, או מצד שמשעבד נכסיו.
ומטעם זה אומר רבינו תם, שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אף על פי שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי."
והוקשה לך, איך תקנו חז״ל דבר מועט כזה לכתובת אישה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; והלא אפילו׳ עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה! תשובתך: אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים, מרגליות ורוב פנינים, ומערות מלאות דינרי זהב. ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת, שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים. ובימי חז״ל כך היו, כמו ששערו במזונות האישה למשרה אשתו על ידי שליש (כתובות סד ע"ב). וגם מגדולי חכמים היו בעלי אומנות; כמו שאמרו על רבי יהושע שהיה פחמי. והלל, שהיה מזרע דוד, היה משתכר בזוז אחד להביא מן היער חבילת עצים. ורב כהנא היה מוכר סלים לנשים מחמת עניו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (מ ע"א) וכו׳.המורם מדברי הריב״ש שסכום מאתיים זוז הוא סכום מועט ביחס לאנשי עירו של השואל – העשירים, אולם בימי חז״ל שהיו עניים היה זה סכום גבוה, אבל בכל אופן זה אינו סכום מופרז אלא סכום גבוה ביחס לעניים שבאותו הדור.
וחכמים ז״ל תקנו כתובה לאישה – לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן. עכ״ל.
"אפילו מאה מנה וכו'. מדהאריך ותני אפילו מאה מנה ולא קצר ותני אם רוצה להוסיף יוסיף דמה לי חד מנה או מאה מנה, דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה, שמעינן דאפילו אין לו מאה מנה יכול להתחייב. ואין להקשות דאם כן מאי פריך תלמודא פשיטא, דילמא הא אתא לאשמועינן דמדקתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' משמע דלא מצי לאוסופי כלל אפילו ביש לו קא אשמועינן רבותא ומכל מקום יש לדחוק לישנא דמתניתין ולמימר דלא איירי מתניתין אלא דוקא ביש לו והא דקתני אפילו מאה מנה לאשמועינן אף על גב דאיכא כיסופא טובא דזה כתובתו מרובה וזה מועטת, ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו' עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל."ועוד נראה לומר דמצינו בחז"ל שיעורים של זוזים שמהם משמע דסכום של מאתיים זוז הוא קטן, למשל חז"ל קנסו בסוטר לחברו מאחורי ידו ארבע מאות זוז (בגמרא בבא קמא צ ע"א) וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן תכ סעיף מא) וברמב"ם (הלכות חובל) דעל כל סטירה הוא חייב לשלם את הסכום הנ"ל, ואם ייתן לחברו חמש סטירות ישלם לו אלפיים זוז, שיעור של עשר שנים מזונות, אם כן גם סכום מאה מנה הוא אינו מופרז.
"אסמכתא – היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו.והקשו עליו שם התוספות (ד"ה כל):
לא קניא – והוה ליה כעין גזילה בידו.
כל כי האי גוונא לאו אסמכתא הוא – והיכי דמי אסמכתא? כגון דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (בבא מציעא עו ע"א) וכגון משליש את שטרו דגט פשוט (בבא בתרא קסח ע"א) דסומך על לא דבר, דסבור כל זה בידי לעשות, ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ליה לאסמכתא קא מתני, דטועה וסבור לא יבא לידי כך, אבל הכא לא סמיך אמידי, דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח, ואפילו הכי אתני שמע מינה מספיקא אתני גמר ואקני, ולא גזילה היא."
"[...] אבל רבינו תם הקשה לפירוש הקונטרס משום דלפי פירושו משמע דטפי חשיב אסמכתא (מה) שהיה בידו מלאו בידו ובפרק איזהו נשך (שם דף עד ע"א ושם) משמע איפכא דאמר התם האי מאן דמקבל זוזי מחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפוט וקאמר התם דאסמכתא היא כו׳ עד דמקשה הש״ס מאי שנא מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משום דהוי בידו לא הויא אסמכתא אלמא דלא הויא בידו הוי טפי אסמכתא ממה שהוא בידו. על כן נראה לר״ת לפרש הכי כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דלא הויא אסמכתא אלא היכא שאין יכול להרויח כגון משליש שטרו וכו׳ דגט פשוט (בבא בתרא דף קסח ע"א) אבל הכא לא הויא אסמכתא משום דכיון דשנים הם כל אחד ואחד מקני לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו למקני בההיא הנאה גמר ומקני לחבריה. ולפי זה כל שידוכין לא הויא אסמכתא משום דכל חד וחד בעי למקני גמר נמי ומקני. ומיהו קשה על פי׳ ר״ת שהרי בפרק הזהב (ב״מ דף מח ע"ב ושם) אמרינן הנותן עירבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ומסיק התם לבסוף אליבא דר׳ יהודה דהויא אסמכתא ולא קניא אלמא אפי׳ בשנים חשיב אסמכתא ולא אמרינן מגו דאי בעי קנין העירבון אם חבירו חוזר בו מקנה נמי כנגד העירבון לחבירו כשהוא חוזר בו ועוד משמע לקמן גבי צריכותות דמפריחי יונים דהיכא שהוא סבור דבידו להרויח הויא אסמכתא בעלמא טפי כדפירש רש״י.שלושת אופני האסמכתא
על כן נראה לר״י עיקר כפירוש רש״י ואי קשיא לו מההיא דאיזהו נשך כדפירש לעיל, תריץ הכי שאני התם דודאי דבר שהוא בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא, דהתם בידו לעשות ולא גזים נמי שסובר הוא שכך הפסיד חבירו אם לא ישלים תנאו כמו אם ישלם במיטבא ובההיא ודאי גמר ומקני ולא חשיב אסמכתא ואומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי אבל היכא דגזים אף על גב דהוי בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעבד אשלם אלפא זוזי מכל מקום כיון דגזים ודאי הוי גוזמא דמתנה לשלם אלף זוז בשביל קרקע אחת ודאי חשיב אסמכתא ומיהו קשה דהכא משמע דדבר דלא הוי בידו לאו אסמכתא הוא כגון משחק בקוביא דהכא ואף על גב דגזים ומאי שנא מההיא דחמרא דזולשפט דחשבינן אסמכתא מהאי טעמא ומכל מקום לא קשיא מידי דהתם ודאי הויא אסמכתא משום שזה סומך עליו משום דהוי דבר שבידו שמוצאין יין למכור ונראה כאסמכתא קצת אף על גב דלא גזים דשמא לא ירצו אחרים למכור לו והלכך אף על גב דלא גזים כיון דלאו בידו הוא לגמרי לא גמר ומקני לחבריה אבל הכא גבי משחק בקוביא דלאו בידו הוא כלל אף על גב דגזים בתנאי שחוק שלו מכל מקום גמר ומקני דכיון שהוא יודע שאין בידו להרויח וידוע הוא שאחד מהם ירויח ודאי לא נתכוון להסמיך חבירו על דבר שאינו אלא גמר ומקנה לכך כי האי גוונא ודאי לאו אסמכתא היא אבל הא דאשלם אלפא זוזי דגזים וגם בידו להשלים תנאו יש לנו לומר דנתכוון להסמיך ולהטעות חבירו הויא אסמכתא משום דגוזמא קאמר ולא גמר ומקנה ומסתברא דלהכי גזים שהוא סבור ודאי שיעבדנה ועוד שבידו הוא ומשום הכי פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר׳ יהודה לקמן דכיון שיש לו אומנות שלא הוא כשר והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף לפי שהדף והמקום קנוי לאותו שירויח כדי לקנות המעות אשר עליו אבל המשחקים באמנה אפילו הקנו לא מהני אם לא הקנו בבית דין חשוב כדאיתא בנדרים (דף כז ע"ב)."
ועיין עוד בדבריהם בבבא מציעא (עד ע"א ד"ה הכא) שהקשו על דברי רבינו תם.
"אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר כי קאמר רב חמא הני מילי ביין סתם אבל ביין זה לא, דמי יימר דמיזדבנא ליה ניהליה, רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא מאי טעמא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא.ג. מה שיש בידו לעשות אם גזים כמבואר בגמרא בבבא מציעא (קד ע"ב):
ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, התם בידו הכא לאו בידו."
""ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה אמר אי מוברנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי, אוביר תילתא, אמרי נהרדעי דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא, רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא.ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקגזים."והנה דין אסמכתא המבואר לדידן הוא אסמכתא שהבטיח סכום מוגזם.
"דהני מילי כשקנה באחד מהדרכים כו׳. הטור כתב לשון הרמב״ם, בסעיף י״ד בתוספת ביאור זו לשונו:העולה מדברי הסמ״ע דאם עיקר כוונת המוכר לקיים הקניין רק שמתנה שיקיים התנאי הרי זה מועיל ואין זה אסמכתא, אבל אם אמר בלשון אם, שעיקר כוונת המוכר שיקיים התנאי אלא שלא ירצה לקיים התנאי בלי שימכור לו השדה זה נקרא אסמכתא.
כתב הרמב״ם, במה דברים אמורים שקנה כשמקיים התנאי, שקנה ממנו בא׳ מהדרכים שקונין בהם אלא שהתנה שיהיה על תנאי, לפיכך אם נתקיים התנאי נתקיים המקח, אבל אם לא קנה ממנו עתה והתנה שאם לא יקיים לא יקנה, אף על פי שנתקיים לא יקנה. כיצד, מכר או נתן לו בית על מנת שילך ביום פלוני למקום פלוני והחזיק בו עתה, אם קיים תנאו והלך, קנה, ואם לאו לא קנה. אבל אם התנה ואמר אם תלך למקום פלוני ביום פלוני אמכור לך בית זה, וקיים תנאו והלך ואח״כ החזיק בבית, לא קנה, שזו אסמכתא היא שסמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא לא קניא שהרי לא גמר להקנותו, עכ״ל הטור בשם הרמב״ם.
ובפרישה ודרישה [שם] כתבתי דאף דמשמעות לשונו זה הוא דחילק בין אם קנו מידו מיד ושאח״כ יקיים התנאי דמהני, ובין אם לא קנה ממנו עתה מיד אלא אמר לו שיקיים התנאי תחילה דאז לא מהני אף אם יקיים התנאי והחזיק או עשה קנין אחר אחר כן, וכן פירשו בית יוסף [שם].
ואני הוכחתי דאין כונת הרמב״ם והטור שהביאו הוא כן, דהא אף אם קנו מידו מיד, כיון שהקנין נעשה על תנאי, הוא אסמכתא, אם לא דקנו מידו במעכשיו, דלשון מעכשיו מבטל אסמכתא לדעת הרמב״ם כמו שכתב הטור בשמו בסעיף י״ט והמחבר בסמוך בסעיף [י״ד], ואפשר דמשום הכי הוסיף בעיר שושן וכתב כאן כשקנו מידו במעכשיו. אבל אין כן כונתו דהרמב״ם, דהא כתב ע״ז [בה״ג] ז״ל, כיצד מכר או נתן כו׳, ולא הזכיר לא מתחילה ולא בסוף שם בדין אחד לשון ״מעכשיו״, כי אם אחר זה בדין ז׳ כתב דאם אמר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כו׳ ע״ש. ועוד, שאם כן למה כתב הרמב״ם בהכיצד כו׳ [ה״ג] בסיפא ז״ל, אבל אם התנה ואמר אם תלך כו׳, הרי שכתבו בלשון אם, ולא כתב כן ברישא אלא כתב מכר לו בית על ״תנאי״ שילך. ועוד, שסיים בסיפא הנ״ל [ה״ב] וכתב ז״ל, שזו אסמכתא היא שסמך קנייתו לעשות כך וכך, והו״ל למימר שזו אסמכתא היא הואיל שלא הקנהו לו מיד. ועוד יש לדקדק לפירוש הבית יוסף. וכתבתי בפרישה דנראה דכונת הרמב״ם היא לחלק בין אם היתה דעת המוכר ועיקר כוונתו להקנותו אלא שרוצה שיקיים לו תנאו, דאז הוה דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן דזה לא מיקרי אסמכתא וקנה, ובין אם עיקר כונת המוכר היה שיקיים תנאו אלא שלא ירצה לקיים תנאו בלי מכירה לו השדה, דזה מיקרי אסמכתא, וזהו מפורש ומדוקדק בלשון ״כיצד״ שכתב הרמב״ם על זה לבאר דבריו."
"עיקר החילוק הוא דברישא מיירי כשאומר שדי מכורה לך על תנאי משום הכי מהני, ובסיפא מיירי דאמר בלשון אמכור, והרמב״ם ס״ל בסימן רמ״ה דלשון אמכור או אתן לא מהני משום דהוי אסמכתא אם לא שאמר מעכשיו רק שקנין הוי כמעכשיו וכשאמר בלשון תנאי לא הוי מעכשיו עד שיאמר מעכשיו בפירוש."והנה מדברי הנתיבות מבואר דאם אמר בלשון עתיד "שדי אמכור לך אם [...]" על תנאי מסוים הווי אסמכתא ואף על פי שעשו קניין אינו מועיל כיוון דהתנה בתנאי עד שיאמר בפירוש בקניין מעכשיו.
"רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה, מקום שנהגו לכפול גובה מחצה. וכתב רש״י שם מקום שנהגו לכפול שלום את שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי. "וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יא): "הנושא אישה סתם כותב וכו׳ כמנהג המדינה. עכ״ל.
וכן כתב הרמב״ם (פרק כג מהלכות אישות הלכה יא): "מנהגות רבות יש בנדוניא וכו׳ אלא המאה. "
"זהו דווקא כשכתב כן ששטר זה נעשה בעניין שאין בו אסמכתא משא״כ נוסח שטרי כתובות דאינו כן, ודאי דלא מועיל להוציא את חיסרון אסמכתא."עוד יש לדון בנוסח שטרי כתובות הספרדים המקבלים עליהם בתקיעת כף על כל האמור בכתובה וכתב בשולחן ערוך (שם סעיף יט) נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא. ואם כן לכאורה תקיעת הכף מוציא את חיסרון האסמכתא. אולם הרמ״א שם כתב "עיין לעיל סימן ר״ד ס״ד" ושם כתב דכל המחויב מכוח שבועה כגון לקיים המקח אם נשאל על נדרו פטור.
"אחת שאלתי ממעלתכם כת׳׳ר לשים עין השגחתם ולהציץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו ומחץ מכתה תרפאו, של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ורבותינו הראשונים נ״ע אשר שמענו ונדעם, כי מימיהם נתנו גבול וקצבה אם מעט ואם הרבה הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת.ובהמשך דבריו הוסיף וכתב:
וזה כמו עשרים שנה עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם מעצמם בלי תקנה או תיקון ז׳ טובי העיר והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים.
והגביהו התוספת על הנדוניא מאה לעשרה ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה, ואחרים כתבו על אחת אלף, ודור אחר דור הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מליונים או לפחות מאת אלף עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מינהו זהו שקר מוחלט."
"ובתוספת של הזמן הרע הזה נעשה ממנו כמה היזקים, האחת כשהבעל ריקם ריקם לגזירה שוה לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה, וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע אין שואלת ממנו רק הגט ויוצאת חינם אין כסף.והביא שם מדברי ר׳ יעקב אבן צור בספר משפט וצדקה ביעקב:
וההיזק השני שאם הבעל יש לו כדי כתובתה וכל שכן פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא בת בנים, או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש הייטב בעיני ה׳ לתת כל הנמצא אצלו וישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו, העבודה ה׳ לא צִוָה."
"וכבר מצינו לרבינו מוהריב״ץ זלה״ה בספר משפט וצדקה ביעקב (חלק ב סימנים כט ו־ל) שצעק על מנהג זה, ויחרד חרדה גדולה וכתב שהדבר מסור ביד ביה״ד לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא וחתומים עמו ט׳ רבנים מחברי ורבני פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר ג׳יברלטר."עוד הביא מדברי ר׳ יעקב אבן צור שם וזו לשונו:
"אמנם כשעושין כתובות מסך גדול כגון בסלא שכותבין ט״ו אלף וכדומה או בתיטאוון שכותבין חי אלף וכדומה מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן מאס״י תעדהו״ם פלחו״ך דלעלז, הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מיכווני להכי ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם. והיא הביאה לו ד' מאות אלף אוקיות וכותב לה ט״ו אלף או ח״י אלף ויקר מקרהו לגרש נאמר שיפרע ט״ו אלף או ח״י אלף שיעור שאינו מצוי בעולם אלא לחד בדרא או תרי בדרא וישאר מאן דהוא שבוי כל ימיו כי ביד אישה ימכור ה׳ את סיסרא, חס ושלום להעלות כן על הדעת אלא הדבר מסור ביד ב״ד שיש בהם מדעת קונם ויבחינו מה הוא השיעור הראוי כפי הנידון דהיינו כפי ערך הנדוניא עה״ד שניתבאר והשאר אינו אלא לכבוד ולתפארת וכשתתגרש מנעה ה' מכבוד דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה עכ״ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים."הרי דבריהם ברור מיללו כי כתובה בסכום מופרז אינה אלא לכבוד ולתפארת והדבר מסור ביד ביה״ד לפסוק את שעור הכתובה הראוי כפי הנידון.