המקרה
הצדדים נישאו בתאריך ט' בטבת תשס"א (4.1.2001). מנישואין אלו נולדו לזוג שלושה ילדים, כולם קטינים.

בתאריך ה' באדר א' תשע"ו (14.2.2016) הגיש הבעל כתב תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין ובכרוך כל הנושאים השונים: רכוש, מזונות ומשמורת.

בנוסף תבע הבעל צו למדור ספציפי כדי לשמור על שלום הבית. בית הדין נעתר למבוקש ונתן צו ביניים למדור ספציפי. הצו ניתן עד להכרעה בתביעה העיקרית לשלום בית. קרי, עד להחלטה הנוכחית.

יום למחרת הגישה האישה תביעה בבית המשפט לענייני משפחה לחלוקת רכוש, משמורת ומזונות.

נערכו דיונים בשאלת הסמכות. בתאריך י"א באדר ב' תשע"ו (21.3.2016) ניתנה החלטת בית הדין שהסמכות בעניין הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה והסמכות לעניין המשמורת נתונה לבית הדין הרבני.

ברם בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול בתאריך א' בכסלו תשע"ז (1.12.2016) נקבע שתביעת הגירושין של הבעל אינה כנה ומתביעתו לא נותרה אלא התביעה לשלום בית. משכך, תביעות הבעל הכרוכות נפלו ובית המשפט קנה סמכות לגבי שאר העניינים שבמחלוקת.

למרות זאת נקבע שתביעת הבעל למדור ספציפי וההכרעה בעניין נתונה לסמכות בית הדין הרבני, שכן הצו למדור ספציפי ניתן כסעד לשאלת שלום הבית שנמצאת בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני. לעניין זה ראה מה שנכתב בהחלטה מיום ט"ז בניסן תשע"ו (24.4.2016):

"לאור זה מסכים אני למסקנת חברי שליט"א כי בית הדין נעדר סמכות בעניין התביעה הרכושית ומזונות הקטינים, אך לעניות דעתי בית הדין קנה סמכות בתביעה לשלום בית ובתביעה למשמורת והסדרי ראייה של הקטינים שהן כרוכות מעצם טיבן וטבען.

יחד עם זאת נראה כי יש להזדקק לבקשת הבעל למתן צו זמני למדור ספציפי, שכן מהטעמים שנכתבו בבקשת הבעל, הבקשה לסעד זמני במסגרת בקשה לשלום בית עשויה לתרום לשמירת הצביון של שלום הבית."

ובמסקנות שם:

"א. תביעת הרכוש ומזונות הקטינים אינה בסמכות בית הדין.

ב. לדעת הרוב התביעה למשמורת והסדרי ראייה של הילדים נתונה לבית הדין.

ג. לדעת המיעוט בית הדין לא קנה סמכות בכל התביעות.

ד. מתן הצו למדור ספציפי נשאר בעינו עד למתן החלטה אחרת."

נמצא שההכרעה בדבר הצו למדור ספציפי מוקנית לבית הדין אף שסוגיית הרכוש נידונית בבית המשפט מאחר שהסעד של מדור ספציפי נגזר מהתביעה לשלום בית שבסמכות בית הדין.

בחודש אדר א' תשע"ו (3.2016) עזבה האישה את חדר השינה ובתאריך כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) עזבה האישה את בית מגורי הצדדים עם הילדים.

נמצא שהשאלה בדבר תביעת שלום הבית של הבעל – מעבר לגוף התביעה – יש בה גם כדי להשליך בשאלה אם יימשך הצו למדור ספציפי אם לאו.

טענות הצדדים
הבעל טוען כי טרם מוצו הניסיונות לשלום בית. הוא טוען כי טרם ביקרו פעם נוספת אצל יועצת ומטפלת שלדבריו תדריך אותם כיצד להעלות את חיי הנישואין על דרך המלך.

הבעל טוען עוד כי הוא יזם מהלכים לשלום בית בכך שקנה לאישה מתנת יום הולדת, כי נהג לעשות לה כוס תה בבוקר וכיוצא באלו. הוא טוען כי למיצוי המאמצים לעשיית שלום בית יש להותיר על כנו את הצו למדור ספציפי וזאת כדי לאפשר את הצלחת שלום בית.

האישה מצִדה טוענת כי אינה מוכנה בשום אופן לחזור לחיות עם הבעל. לדבריה היא חיה עם בעלה בכל שש השנים בפחד מתמיד, באלימות נפשית, הוא מסתכסך עם כל סביבתו כולל עם שכניו ועם צוותי בתי הספר של הילדים. בכל שש השנים הם הלכו לטיפולים ובלי זה הנישואין לא החזיקו מעמד כלל. עם תום העברת הדירה על שמו פסק באופן חד־צדדי ללכת לטיפול וזה מה שגרם להידרדרות. גם כעת הוא מתחמק מללכת לטיפול ומתנה זאת בכל מיני תנאים.

היום, לאחר שהיא יצאה מהבית, היא מבינה באיזה טרור הייתה חיה ואינה מוכנה בשום אופן להמשיך. היא טוענת שהיא מרגישה שיצאה לחופשי.

דיון והכרעה בתביעה לשלום בית
בשאלה בדבר כנות תביעת שלום הבית יש לפנינו נתונים סותרים. מצד אחד הבעל הראה מאמצים מסוימים לעשות שלום בית, טען בתוקף שהוא מוכן לחזור לחיים משותפים, אמר שהוא מוכן לשלם עבור הטיפול הזוגי, אך מצד שני סירב ללכת לטיפול זוגי ללא תנאים מוקדמים או להתחייב לתוצאות הטיפול. הוא לא הראה צעד משמעותי אמִתי לשלום בית. כמו כן טפל על האישה תלונות ברווחה ובמשטרה על כך שהיא מפקירה כביכול את הילדים. לכן קשה לקבוע אם תביעת שלום הבית של הבעל כנה.

מצד שני: האישה טוענת בכל תוקף שאינה מוכנה להמשיך בחיי הנישואין. היא טוענת שגם היועצת המליצה שאין מקום לשלום בית. היא טוענת שאינה מסוגלת לחיות עוד עם הבעל, שהחיים בבית היו "תשעים אחוז גיהינום", "אווירה של פחד", "אלימות נפשית", "אין מצב שהיא מסוגלת לחזור לחיות אתו" (פרוטוקול מתאריך כ"ה באדר ב' תשע"ו – 4.4.2016).

לפנינו אם כן ויכוח עובדתי בין הבעל והאישה בשאלת הסיכוי לשלום הבית.

ברם. לעניין הנידון שלפנינו אין צורך להכריע במחלוקת העובדתית מאחר שהאישה טוענת שאינה מסוגלת נפשית לחזור אליו. לפי דבריה היא אינה יכולה עוד לחיות אתו בשום אופן, היא מרגישה אתו פחד וטרור ומוכה נפשית. כך טענה האישה בדיון מתאריך כ"ה באדר ב' תשע"ו (4.4.2016):

"בתוך כל המצב הזה הבעל שלי אני מרגישה שהוא ניצל את המצב עד תום. חיי הנישואין שלנו מבחינתי הם תשעים אחוז גיהינום. הדבר הכי נורא שאני לא הבנתי איפה אני חיה. אני יכולה להגדיר את עצמי כאישה מוכה, לא הוכיתי פיזית אבל נפשית אין לי חיים. אני חיה בפחד מהבעל שלי שנים רבות. האווירה בבית טרור, מזה שנים, והכול מוסווה. אני נשברתי כשהתחילה האלימות הפיזית כלפי הבת שלנו הבכורה ונכנסה פקידת סעד [...] אני יכולה להגיד ש[פלוני] הוא אדם שמסתכסך עם כולם, יש לו צווי הרחקה, יש לו סכסוך עם כל השכנים ברחוב. ואני ההיפך הגמור. אני לא יכולה לצעוד ברחוב שלנו. הוא מבודד אותי הרבה שנים. מונע מההורים שלי, לא הפריע לירוק להם בפנים ולצאת ביום שישי בערב מהבית. לא מרשה לאח שלי להיכנס אלינו שנים. בנוסף לאיומים ופגיעות. ממש אווירה של טרור ופחד. היינו חמש שנים בטיפולים זוגיים, זה אני יזמתי וההורים שלי שילמו. [פלוני] מעולם לא שילם. הבת הבכורה שלנו היא ילדה עם קשיים רגשיים, מטופלת פסיכיאטרית [...] כרגע אין שום סיכוי בעולם לתיקון הקשר הזה. הקשר הזה נגמר. אני משתחררת מהכלא הזה שנמשך חמש־עשרה שנים. או שהוא יעזוב את הבית או שאני אצא. אני רוצה להציל את הילדים שלי. הוא ממש מסכן את הילדה הבכורה שלי והוא מזיק לילדים האחרים. אני גמרתי וזהו, זה נגמר."

בית הדין שאל את האישה אם היא תהיה מוכנה לניסיון נוסף לשלום בית. תשובת האישה הייתה:

"שום דבר. אני לא יודעת אם יש מישהי אחרת שיכולה לסבול ככה כמוני חמש־עשרה שנה. אני היום בת ארבעים וחמש ואני רוצה לחיות.

[...] שום ניסיון נוסף. עברתי את כל הגבולות. יש לי מחויבות להציל את הילדים מהנזק שהוא עושה להם.

[...] אתו סיימתי."

בדיון זה טענה האישה בדבר הטיפול המקצועי הרחב והארוך אותו עברו הצדדים. וכך נאמר בפרוטוקול הדיון:

"[...] טיפול מקצועי?

[...] 'סוּפֶּר' מקצועי.

[...] בסיבוב האחרון היינו אצל ליאורה שהיא עו"ס קלינית. היינו אצלה שנה וחצי, ומי שסירב לחזור לטיפול זה [פלוני].

[...] בתדירות של פעם בשבוע.

[...] עשרות מפגשים?

[...] המון. לפני כן הייתי אצל ד"ר אורלי ממכון 'שינוי', והכול מעל ומעבר."

טענות הבעל וב"כ נגד טענות האישה בפרוטוקול הדיון:

"ישבו אצל ליאורה סדרה ארוכה של טיפולים והגיעו למקום נכון והצליחו. ולכן אנחנו מאמינים שברגע שיהיה טיפול, אולי אצל אותה ליאורה שמכירה את הצדדים, ומה שליאורה תמליץ מקובל עלינו [...]"

הבעל הוסיף ואמר כי הוא מוכן לוותר על החיסיון ושליאורה תבוא ותעיד בבית הדין.

תשובת האישה על הצעת הבעל הייתה:

"באמת שנה וחצי של טיפול הביאה לפריחה הגדולה אולי היחידה בנישואין.

[פלוני] בא ממשפחה ללא אמצעים והנושא של בטחון כלכלי מאוד חשוב לו, ולי חשוב להרחיב את המשפחה. [פלוני] הסביר לי שעד שאין לנו בית, אין ילדה ואין ילד. ולצערי אני אומרת שקניתי את הילדה שלי במיליון ומשהו כסף שעלה הבית הזה. ממש עסקה.

מאז שאני הגשמתי את חלומי ו[פלוני] הגשים את חלומו הכלכלי, אנחנו לא באותו מקום. מאז האלימות שלו הסלימה. אם אז האלימות הייתה חבויה, עכשיו – אין רסן. אני לא פוסעת היום לחדר הטיפול אתו, זה נגמר."

בטענות ב"כ האישה נאמר בין השאר:

"ביולי 2015, הבת [ת'] גילתה לפסיכולוגית שלה שהיא עברה אלימות פיזית מהאבא, הפסיכולוגית דיווחה על כך למחלקת הרווחה של המועצה. במועצה החליטו לתת לו בררה או שילך לטיפול של הדרכה הורית או למשטרה. האיש בדק והחליט ללכת לטיפול והוא היה בטיפול. אחרי הטיפול למרבה הצער חזרו כל אותם מאפיינים של התעמרות כלפי הבת, ובגלל זה הבת לפני חודשיים הייתה במצב קשה ביותר, ולא בגלל ריב עם אמה. ועל זה האישה תאמר את שלה."

ביום כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) לאחר הדיון הנ"ל האישה עזבה את הבית עם הילדים.

בדיון נוסף ביום י"ד בתמוז תשע"ו (20.7.2016) נכתב בפרוטוקול הדיון מדברי האישה כאשר בית הדין שב ופנה אליה מה תגובתה בבקשת הבעל לשלום בית. וכך ענתה האישה:

"אני כמו אסיר שהשתחרר מהכלא, ושום דבר לא יחזיר אותי לשם. אמרתי את זה לפני ארבעה חודשים, ואני לא חוזרת עם הבן אדם הזה לשום טיפול. עברתי אתו מעל ומעבר. אני לא מוכנה לשמוע. אין שום אפשרות לחזור אחורה. אני עזבתי את הבית על דעתי עצמי כי אני לא יכולה לחיות אתו."

בית הדין שאל את האישה מהו הדבר הגרוע ביותר שהוא עשה שגרם לך לעזוב את הבית.

"הוא היכה את הבת שלי לפני שנה, הוא אדם אלים, הבת בת ארבע־עשרה.

[...] דיברתי עם הפסיכולוגית ועירבנו פקידת סעד. היו טיפולים זוגיים בעבר. אבל אני לא שם ולא חוזרת אחורה. חד־משמעי."

הפגיעה בבת הצדדים עד כדי החשש לחייה ואיומיה בהתאבדות, הנוקשות הבלתי מתפשרת והטלת אשמה על הבת, עירובה בסכסוך והתדרדרותה הנפשית יש בהם להוסיף ולהעצים את עוצמת המיאוס והתיעוב של האישה לבעלה.

ובדיון נוסף מיום י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.16) הוסיפה האישה ואמרה:

"חייתי את חיי הנישואין שרובם היו אומללים, ומאז שיצאתי את הבית אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי בחזרה והצלתי את הילדים שלי והצלתי את עצמי, ואין דבר שיחזיר אותי לאדם הזה [...]

[פלוני] הוא אדם שמסתכסך עם כל אחד. קנינו בית, והמטרה שלו מהטיפול הייתה שנקנה בית, וחצי מהבית נרשם על שמו לדרישתו, ומאז הוא לא רצה לבוא לשום טיפול [...]

הטיפול של גב' ליאורה עזר כל עוד הייתה לו מטרה לקנות את הבית ו[ש]יירשם – מחציתו – על שמו, ומאז שזה קרה, הוא הפסיק לבוא לטיפול הזוגי. הוא הואיל לבוא לטיפול רק אם ההורים שלי משלמים על הטיפול. מאז שנרכש הבית ומאז ש[נ'] נולדה בתאריך [...] 2014, הוא סירב לבוא לטיפול [...]

הדירה נקנתה שלושה חודשים לפני ש[נ'] נולדה. לא היה עם מי לדבר לגבי הטיפול.

[...] מאז שנכנסנו לבית הזה, אין דבר שחשוב לי יותר מאשר יחסים עם בני אדם. נכנסנו לבית זה ותוך שנה וחצי, [פלוני] הצליח להסתכסך עם כל האנשים ברחוב, ורחוב שלם התאגד כנגד הטרור שהוא עושה. כל השנים האלה הוא ניסה לבודד אותי מבני המשפחה שלי. איבדתי שלושה אחים ואחיין, כל אחד בנסיבות שונות [...] [פלוני] שידע על כל הרגישות המשפחתית, לא הפריע לו למדר את האח שלי שהוא חי היום, לא הסכים שייכנס הביתה, הוא הסתכסך אתו ועם ההורים שלי. ההורים שלי תומכים כל השנים. הוא הסתכסך אִתם וכל פעם שהיו מגיעים הביתה לארוחת שישי, [פלוני] היה קם והולך. הוא הסתכסך עם המורות שליוו את הבת שלי. מנהלת בית הספר היסודי רצתה להגן על המורות שהוא הסתכסך אִתן ואמרה לו שלא יבוא אִתן בקשר. כל מקום שהוא הולך, הוא זורע הרס וסכסוך. עד כדי כך שאם הבנות הלכו אִתו לקולנוע, הוא הסתכסך עם הפקידה שמכרה כרטיסים והבנות חזרו הביתה בוכות."

בהמשך הוסיפה האישה:

"הטיפול אצל ליאורה התמקד בקשר בינינו. [פלוני] עשה השתדלות מאוד גדולה כדי לקבל בית. ההסלמה עלתה שהוא נהיה אלים כלפי [ת'] – הבת הבכורה שלנו. יש לה המון קשיים, כל השנים [פלוני] פגע בה רגשית בצורה קשה והשיא שהוא היכה אותה. מה שלא הפריע לו להכות את [א'] זמן קצר לאחר מכן. חייבו אותו ללכת להדרכה הורית, שום שינוי משמעותי לא היה. האדם רב עם כולם, אלים עם הילדים, גם כלפיי היה אלים. בנושא חיי האישות זה לא היה אמנם כפייה בכוח, אבל מבחינה רגשית לא הייתה אפשרות לומר לו 'לא'[...] היום אני לא חיה אתו."

לדברי האישה, הבעל הוא איש מדון אשר מסתכסך עם כל אדם – שכנים, מורות, פקידת קולנוע; אינו רגיש לאסונות שעברה האישה; ממדר את בני משפחתה; הטיפול נעשה במגמה אינטרסנטית להשיג בעלות במחצית הדירה. בנוסף לכך הוא אלים כלפיה וכלפי הילדים. יצוין שהאישה המציאה מסמך שעליו חתומים כל השכנים שברחוב ושנשלח למועצה המקומית ובמקביל למשטרה נגד התנהלותו של הבעל ועל כך שהוא מטריד את כל דיירי הרחוב. בעניין זה אמרה האישה בזו הלשון:

"הוא הפריע לילדים של השכנים והתאכזר לילדי השכנים, הביא משטרה, והתלונן על כל אחד, עד שכולם שלחו עצומה למועצה המקומית, ומעבר לכך פנו למשטרה.

[...] אני מפנה לתסקירים שהוגשו לבית הדין ששם הוא השתלח בעובדת הסוציאלית, שמספר פעמים הוא ביקש לפטר אותה, כאשר בהתחלה הוא החרים אותם."

בית הדין שאל את האישה פעם נוספת בדבר חזרה לשלום בית עם בעלה. תגובתה הייתה נחרצת כדלהלן:

"אני לא יכולה להתקרב אליו, אני לא יכולה לחיות עמו באותו חדר, אני מואסת בו [...] הוא מאוס, הוא דוחה אותי, ואני לא יכולה להתקרב אליו ולא להיות אתו בשום קשר. מאז שעזבתי את הבית, [פלוני] אחוז תאוות נקם, להתנקם בי או דרך הילדים שהוא לא בוחל להשתמש בהם ממש [...] אתמול הגעתי לקחת את הילדה הגדולה, הוא פשוט מנתק את הקשר בינה וביני והוא אוסר על הילדים לומר את המילה אימא בבית. אימא זה מושג שנמחק מבחינתו [...] היינו חמש שנים בטיפול זוגי [...] שנתיים אצל ליאורה ועוד שנתיים אצל עוד מטפלת ועוד שנתיים, נתתי לזה הזדמנות, ואני חושבת שאין אישה שיכולה לסבול ככה ולתת לזה כזה הזדמנות. ההורים שלי מימנו והוא הואיל בטובו לבוא. עיניי נפתחו ואני לא חוזרת לשום טיפול."

בנוסף נטען כי הבעל הגיש תלונה נגד אמה של האישה שהיא בת שמונים ושש ויושבת בכיסא גלגלים על כך שהיא מראה לבת המתבגרת בת הארבע־עשרה סרטים פורנוגרפיים. הרווחה בדקה את התלונה והתברר שלא היו דברים מעולם. ובהמשך אומר בא כוח האישה בזו הלשון:

"מי שרוצה שלום בית הולך וטוען טענה זו כנגד האימא של האישה?! האיש מגיש תלונות כנגד כל מי שלא עומד בתכתיביו. הגיש תלונה נגד העובדת הסוציאלית [...] הוא מידר את לשכת הרווחה, והוא הגיע למסקנה שההחלטות שם לא נראות לו [...]"

בדיון טען הבעל כי במרץ "היה לי ולאשתי כמה רגעים חמים [...] ליטוף בהסכמה".

עוד טען:

"אשתי חגגה בחודש [...] יום הולדת, כתבתי לה ברכת יום הולדת, ואמרתי לה בטלפון אני אשמח לתת לך מתנה והיא לא רצתה. שלחתי גם לאבא שלה שגם היה לו יום הולדת בחודש [...] והוא שלח לי תגובה חמה, ואני אוהב את אבא שלה. דבר נוסף, אנחנו חוגגים לבן שלנו יום הולדת [..] והזמנתי את אשתי ליום הולדת של הבן, אמרתי לה הבן שלנו ישמח מאוד אם תבואי, היא לא ענתה לי. אני עושה כל מה שאני יכול."

בתגובתה אמרה האישה:

"[...] באותו רגע הייתה קרבה, אבל אני לא שם. אני לא רוצה אתו שום קשר. בוועדת התסקירים נאמר שאין קשר בין ההכרזות שלו ובין הפעולות שלו. כל היום הוא מאיים ומטריד, שולח לי בחופשה משפחתית של ארבעה ימים – החופשה היחידה שלקחתי – שולח לי שתי החלטות של בית הדין להרוס לי את החופשה, והרס לי את החופשה [...] אני לא משתפת את הילדים במה שקורה. מי שמשתף את הילדים זה [פלוני]. הוא מראה לילדה צילומים של השיקים. הוא מאשים אותי באוזניה כל יום שאני פירקתי את המשפחה."

בסיום הדיון חזרה האישה שוב על מה שאמרה פעמים אין ספור בהתייחסותה ללכת לפגישות עם המטפלת, בזו הלשון:

"לא. באמת די. אני ריציתי מאסר עולם. אני שילמתי מחיר מעל ומעבר.

אני לא רואה סיבה בגלל הטירוף שלו שאני אסבול יותר. אני לא מוכנה יותר."

בא כוח האישה הפנה את בית הדין לעיין בתסקירי הרווחה.

בתסקיר הרווחה מיום ה' בתמוז תשע"ו (11.7.2016) נכתב בין השאר:

"[...] שניהם מתארים בתחילה אהבה גדולה [...] הייתה בינו לבין [פלונית] חלוקת תפקידים [...] נושא המגורים ליווה אותם במהלך השנים מאחר והיו חילוקי דעות ביניהם. לדבריו, [פלונית] רצתה להתגורר סמוך לבית הוריה, הוא לא הסכים לכך ובעקבות כך עברו מספר מקומות מגורים, בהחלטת [פלונית]. [פלוני] מתאר מעורבות יתר של משפחתה של [פלונית] ובעיקר של אימה שהינה אישה דומיננטית אשר פגעה במערכת היחסים הזוגית שלהם. לדבריו, כשנתיים לאחר הנישואין הוריה של [פלונית] הפעילו עליהם לחץ לעבור להתגורר בחצר ביתם מה שהוביל לוויכוחים רבים בינו לבין [פלונית]. [פלונית] הציגה אותו מול משפחתה כמי שמתנגד לכך למרות שהיא עצמה התלבטה בעניין [...] הוא מאשים בסכסוך הזוגי את [פלונית] שאפשרה למשפחתה להתערב ואילו הוא מצדו דאג תמיד להפרדה בין אמו לבין המערכת הזוגית שלהם [...]

[...] [פלונית] מתארת קִרבה גדולה למשפחתה אשר גדלה יותר במהלך השנים מאחר ולא חשה תמיכה מ[פלוני]. הוריה תמכו בהם כלכלית, סייעו בשמירה על הילדים וכן הלאה [...] לדבריה [...] בגלל הנוקשות והאטימות שלו לבקשותיה נאלצה לעשות דברים שלא בידיעתו ולתחושתה היא חיה תחת טרור ופחד. בעקבות המצב הזוגי והיחסים עם משפחת המוצא, [פלונית] נמצאת בטיפול פסיכולוגי שנים רבות ועד היום [...]

בשנה האחרונה המצב הלך והחמיר עקב קשיים עם הבת [ת'] והתנהגות אלימה של [פלוני] כלפיה וכלפי הבן [א'].

[...] מדיווחה של גב' ליאורה גרינהאוס – עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית אשר טיפלה בבני הזוג בטיפולם האחרון עולה, שמערכת היחסים של בני הזוג אופיינה במאבקי כוח. [פלונית] קשורה מאוד למשפחתה ולאימה הדומיננטית ועל רקע זה היו מאבקים בין בני הזוג כאשר [פלוני] מרגיש חסר השפעה. נושא זה השפיע שנים רבות על החלטה בעניין מגורים והלך והתדרדר כאשר [פלוני] לא דיבר עם בני משפחתה ואף לא אפשר לחלקם להיכנס לביתם.

המריבות ביניהם לוו באלימות מילולית הדדית. להתרשמותה, [פלונית] הייתה בקונפליקט מתמיד בין חשיבות הקשר בינה לבין משפחתה ובין הקשר שלה ל[בעל] והתנהלותו של [פלוני] הינה נוקשה והוא מתקשה לקבל אחריות למעשיו [...]

[...] בחודש ינואר 2016 [ת'] הגיעה למיון שלוותה בליווי אִמה לאחר ששרטה עצמה עם מספריים ובהמלצת ד"ר בלוך, שהאם התייעצה עמו טלפונית, [ת'] הופנתה להערכת מסוכנות.

בהערכה [ת'] תיארה בשבועיים האחרונים ריבים בבית הספר, ובעקבות כך, עצבנות, מתח, מצבי רוח משתנים והתפרצויות זעם. לאחר ריב עם אִמה היו מחשבות על פגיעה עצמית ורצון למות אך היא שללה כוונה או תכנית אובדנית [...]

[...] [ת'] שיתפה בכך שהאב מפעיל עליה לחץ להיפגש עמו בימים שהיא אצל האם והיא מרגישה בקונפליקט קשה. כמו כן, לדבריה, היא אינה ישנה טוב בבית האב ומתעוררת מספר פעמים בלילה [...]

מהמפגשים עם הילדים התרשמתי [...] שניהם אוהבים את האב והקשר עמו משמעותי עבורם אך יחד עם זאת, התרשמתי שהקשר עם האם יותר נינוח ופתוח. שניהם מעלים זיכרונות קשים שמלווים אותם בהקשר להתנהלות האב.

[...] האם מתארת במהלך השנים זוגיות המאופיינת בחוסר תקשורת, נוקשות רבה מצד בעלה הכוללת התפרצויות זעם קשות, סכסוכי שכנים, חיכוכים קשים עם בני משפחתה עד לסילוקם מביתם ובהמשך עד לאלימות כלפי הילדים. לדבריה היא חשה כ'שבויה' במערכת יחסים זו.

להתרשמותי, מעורבות היתר של משפחת המוצא אכן פגמה בביסוס התא הזוגי והמשפחתי. יחד עם זאת, אני מתרשמת שחוסר התקשורת בין ההורים ותחושת חוסר הביטחון של האישה ביחסים הזוגיים, תרמה בין השאר לקרבתה למשפחתה [...]

להתרשמותי, האב אוהב את ילדיו, מסור ודואג להם בדרכו שלו, ואף הילדים אוהבים אותו [...]"

נראה כי לכל אחד מן הצדדים הייתה שותפות בהרס התא הזוגי כאשר גם האם דבקה במשפחתה יותר מהנורמה, אלא שייתכן שהדבר נגרם מחוסר תקשורת ומחוסר הביטחון שאותו חשה ביחסיה עם הבעל. הילדים אוהבים את הוריהם ואילו ההורים גם הם אוהבים את ילדיהם. מאבק הגירושין – ואולי גם רקע קודם לו – הביא את הבעל להתנהלות אלימה ואובססיבית שגרמה נזקים נפשיים קשים לילדים ובעיקר לבת הגדולה [ת'] שהגיע למצבים נפשיים קשים מאד גם ובעיקר בשל התנהלותו הכושלת, הנוקשה, האלימה והאובססיבית של הבעל – האב.

בתסקיר נוסף מתאריך כ"ג בתשרי תשע"ז (25.10.2016) נכתב בין השאר:

"[ת'] [...] מדבריה עולה מכבש לחצים כבד מצד אביה. מאחר וקשה לה במפגשיה עם האב מאז ומתמיד [...] במפגש האחרון עמו הוא לא הפסיק להשמיץ את אִמה בפניה ולהאשימה בפירוק המשפחה כאשר לדבריו, אין לו כלל חלק בזה. בנוסף, חזר והאשים את [ת'] שאף היא אחראית לפירוק המשפחה שכן כאשר היא לא מגיעה אליו בזמני השהות, גם [א'] אינו רוצה לבוא אליו.

[ת'] הוסיפה שהאב חוקר אותה בכל הזדמנות על בני המשפחה והיא אינה מצליחה להציב לו גבולות, למרות שהומלץ לה על ידי גורמי המקצוע לבקש ממנו לחדול מכך, מאחר וזה לא עניינה [...] כאשר היא חוזרת לבית האם ממפגשים עם האב, היא 'עצבנית, בוכה הרבה, רוצה להרביץ ולשבור דברים'. כמו כן חזרה על אמירות כמו: 'בא לי למות.'

[...] בשיחה זו, [ת'] ביקשה להפסיק את מפגשיה עם האב לחלוטין מאחר ולדבריה, אין לה יותר כוחות להתמודד מולו ובשלב זה היא צריכה הפסקה.

לאור המתואר לעיל, להתרשמות עו"ס לסדרי דין ועו"ס לחוק הנוער, [ת'] במצוקה רבה בעיקר על רקע הלחצים הכבדים המופעלים עליה מצד אביה. מהדברים עולה שהאב עסוק במאבקיו עם האם ואינו ער למצוקה הרגשית של [ת'] כאשר הוא מערב אותה ומאשים אותה ואת אִמה בפירוק המשפחה."

תהיה הסיבה להרס התא המשפחתי אשר תהיה. באשמת צד זה או אחר או של שני הצדדים הרי שבמצב הנתון האישה מואסת בבעלה מאיסות גמורה וחד־משמעית. ההתנהלות עם הבת [ת'] הוסיפה למאיסותה בבעל. לא בכדי כאשר שאל בית הדין בדיון את האישה מהו הדבר שהבעל עשה שגרם לה לעזוב את הבית. תשובתה כאמור הייתה:

"הוא היכה את הבת שלי לפני שנה, הוא אדם אלים, הבת בת ארבע־עשרה דיברתי עם הפסיכולוגית ועירבנו פקידת סעד. היו טיפולים זוגיים בעבר. אבל אני לא שם ולא חוזרת אחורה. חד־משמעי".

עינינו הרואות כי ברור שהאישה אינה מסוגלת עוד לחיות עם הבעל באותה דירה. מבחינתה חיי הנישואין היו סבל אחד גדול ארוך ומתמשך והיא הגיעה לגבול כוח הסיבולת שלה. היא שבה פעמים אין־ספור על מאיסותה הגמורה בו ואף הטעימה את טענתה. לא עזרו כל ניסיונות בית הדין להשיבה אל ייעוץ וטיפול בשל מאיסותה זו.

גם הבעל וגם האישה מודים שהיו ביניהם אין־ספור טיפולים. כך ברור שהאישה עשתה מאמצים רבים להגיע למצב של שלום בית. ברור אפוא שאין מקום לומר שלא מוצתה האפשרות של טיפול זוגי לאחר חמש שנות טיפול. משכך, טענת האישה שהיא הגיעה לנקודת זמן שבה אין עוד מקום לטיפול זוגי והמשבר עמוק וסופי מבחינתה היא טענה קבילה ומסתברת להתרשמותו העמוקה של בית הדין. בית הדין עשה ככל יכולתו לשכנע את האישה לניסיון לשוב לבעלה ולשקם את ביתם גם כאשר דיבר עם הצדדים בנפרד לאחר שאלו הסכימו שבית הדין ינסה לפשר ביניהם, אולם בית הדין נוכח כי האישה מואסת בבעלה באופן סופי, חד־משמעי ובלתי ניתן לשכנוע.

ייתכן שהבעל מצדו אכן חפץ וכן ברצונו בשלום בית – למרות לא מעט סימנים המראים להפך. אך מכל מקום היות שהאישה אינה מעוניינת עוד בשלום בית, היות שכבר נעשו מאמצים אין־ספור בעניין והיות שהאישה טוענת שהבעל מאוס עליה באופן סופי ומוחלט וניכרים דברי אמת, לפיכך יש לה גדר של אישה הטוענת "מאיס עלי". להלן נבהיר מבחינה הלכתית כי יש לבטל במצב שכזה גם את הצו למדור ספציפי.

בדיון מיום י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.2016) שעסק באריכות בעניין שלום הבית סיימו הצדדים את טיעוניהם ובית הדין הורה להם על הגשת הסיכומים. בנוסף, נקבע מועד – יום ב' בשבט תשע"ז (29.1.2017) – לדיון בתביעת הגירושין של האישה שבה בית הדין עדיין לא דן כלל משום שעד לאחרונה לא הוגשה תביעה שכזו על ידי האישה. הצדדים הגישו סיכומיהם בתביעת שלום הבית. ביום כ"ד בטבת תשע"ז (22.1.2017) למעלה מחודש לאחר הדיון בו הוחלט על הגשת סיכומים שכבר הוגשו וימים אחדים טרם הדיון על הגירושין, בעת שבית הדין שוקד על סיום כתיבת פסק הדין בשלום הבית, הגיש הבעל בקשה להשהיית פסק הדין שעדיין לא יצא כדי להוסיף טיעונים וחקירות. אף שההליך של הדיונים בשלום הבית – לרבות הגשת סיכומים – תם ונשלם ובית הדין יכול היה שלא לקבל את בקשתו, הסכים בית הדין לפנים משורת הדין לבקשתו וכדי שהבעל יחוש שתמו טיעוניו והצליח להביע בפני בית הדין את כל אשר בלבו שהרי בקשתו היא לשלום הבית.

בית הדין הוציא החלטה טרם הדיון בנושא הגירושין שתחילת הדיון ייוחד להשלמת עניין שלום הבית ולאחריו יידון נושא הגירושין. וכך ביום הדיון הביע הבעל רצונו לחקור את האישה ואמר כי יש לו שאלות רבות אליה. בא כוח האישה התנגד נחרצות ובצדק שכן הדיונים בנושא שלום הבית תמו ונסתיימו וכך אמר:

"החלטה זו על השלמת תביעת שלום הבית, פוגעת באופן רציני וקשה בזכויותיה המהותיות והדיוניות של מרשתי שהרי בתיק זה הסתיימו הראיות, הוגשו סיכומים וכל הבקשה נועדה למשוך זמן ולהקפיא את המצב הקיים בו האיש נמצא בתוך בית שבעצם צריך להימכר לאלתר, ובדיון הקודם בית הדין כבר הודיע שלפני סיום ההליך של הגירושין יינתן פסק דין בעניין שלום הבית, ולכן כל ה'סיבוב פרסה' הזה פוגע מהותית בזכויותיה הקנייניות, הדיוניות והמהותיות של מרשתי [...]"

בית הדין אמר בדיון:

"בית הדין נותן את המקסימום של האפשרויות לאדם שטוען מישהו ומבקש משהו [...] כל מה שתרצו, תטענו היום [...] תיק שלום הבית נגמר, הגשתם סיכומים, לא טענתם שיש לכם עוד טיעונים או ראיות. זה נקרא 'תמו עדיי' בנושא שלום הבית, ולכן טענה כזו אינה נכונה ואינה צודקת. אנחנו לפנים משורת הדין רוצים לתת לכם להשלים. תשלימו."

בא כוח האיש הגיב בשלוש פעמים נפרדות בדיון על התחשבות בית הדין והתייחסותו, וכדלהלן: "ברור לחלוטין. אנחנו מרגישים את זה [...]"

ובהמשך: "[...] אנחנו מודים לבית הדין שהתייחס לבקשה [...]"

ובהמשך: "[...] אני מבקש להודות לבית הדין שמאפשר לנו את הזכויות ומאפשר לנו לקבל את יומנו."

הרי כי גם צד הבעל מבין שבית הדין עושה כל מאמץ מעבר לגבולות הדין והחוק כדי שהצדדים יביעו את כל אשר בלבם לפני בית הדין.

על אף צדקת טענתו של בא כוח האישה על פי כל דין וחוק, בית הדין החליט לפנים משורת הדין לאשר לבעל לחקור את האישה בכמה שאלות בלבד. בהמשך הדיון הסכים בית הדין לאשר לבעל להוסיף כהנה וכהנה שאלות למכביר ולחקור את האישה, והכול לפנים משורת הדין כדי שתחקר האמת. בית הדין הורה לצדדים לסכם בעל פה (על פי התקנות הקובעות שעניין זה מסור להחלטת בית הדין) את תמצית התוספת בעניינם בדיון הספציפי לאחר שהסיכומים הכלליים כבר הוגשו קודם לכן כאמור. למרות זאת ולפנים משורת הדין בשלישית, הסכים בית הדין לבקשתו של הבעל טרם עזב את אולם הדיונים להגיש את דבריו וסיכומיו בכתב. גם סיכומי האישה בכתב הוגשו לבית הדין.

בדיון זה מתאריך ב' בשבט תשע"ז (29.1.2017) נטען על ידי הבעל על יחסיו הטובים עם חברותיה של האישה ומנגד האישה הכחישה את דבריו. כיון שאין הוכחות לכל צד, לעניין זה אין השפעה על פסק הדין. בהמשך חקירת האישה הסכימה שהבעל סייע לאחיה [י'] ז"ל.

עוד הוסכם על ידי הצדדים שהבעל השתתף בימי הולדת של האישה בנוכחות בני משפחתה והביא לה מתנות. עוד אמרה האישה כי יחסי האישות קודם ללידת הבת [נ'] לפני שלוש שנים היו מצוינים.

בהמשך אמרה האישה בדיון:

"לצערי, האדם אתו חייתי הרבה מהחיים שלי, הוא לא אמין. כל מילה שאני אומרת לו או חוזרת לי בצורת תביעה או שהוא מכופף לי את היד, ואני לא מוכנה. אתן דוגמה. היה סוף שבוע אחרי שהודעתי לו שאני רוצה להיפרד, הוא השביע אותי כדי שיהיה סוף שבוע רגוע, בנימה של איום, שלא אעשה שום מעשה באופן חד צדדי וגם הוא לא יעשה, ואני לא הגשתי שום תביעה, אבל הוא כן הגיש. אני מאמינה לו בתמימות, אבל הוא אין לו שום עניין לכבד את השבועות ההדיות שלנו. עם כזה אדם אין לי לעשות. אבל לצערי זה הבן אדם."

בהמשך, בעניין ההודעה לבן [א'] על עזיבת האישה את הבית נאמר בדיון מפי האישה: "הודעתי ל[א'] באותו היום. לצערי מכיוון שאני יודעת במי מדובר לא היה מנוס אלא לברוח מהבית."

לשאלה שהופנתה לאישה מה גרם לה לברוח מהבית אמרה:

"זו המלצה ש[פלוני] נתן לי אחרי שהודעתי לו שאני רוצה להתגרש, וביקשתי ממנו שיעזוב את הבית, הוא אמר לי: 'אני לא זז מפה. את יכולה לקחת את הילדים וללכת.' מכיוון שהיה לי ברור שיתנגד וימנע את ההפרדה ביני ובינו ושלא ייצא מהבית, אז נאלצתי לעשות את זה בצורה עצמאית."

הבעל טען שחגג לאישה ימי הולדת עוד בחודש [...] 2016 והקריא לה שיר ואף קיימו הצדדים יחסי אישות עד ינואר 2016.

בתגובתה ביחס ליחסי אישות אמרה האישה בדיון: "כן. הוספתי ואמרתי פה שלא לקיים יחסי אישות עם [פלוני] זה דבר מאוד מפחיד. החופש להגיד 'לא' – היה מאוד מוגבל."

האישה הוסיפה וטענה כי העלתה לפני היועצת ליאורה את פחדיה ככלל מבעלה וזו הזדעזעה מכך מאוד, וכך אמרה האישה:

"עלה אצלה שאני פוחדת ממך, והיא הזדעזעה מזה ואתה לא [...] שאישה אומרת לבעלה שהיא פוחדת ממנו. היא הגיבה לזה, בשעה ש[פלוני] נשאר אדיש לזה ולא אכפת לו אם אני בפחד או לא בפחד."

יצוין שבדיון הבעל לא הכחיש את דברי האישה ועבר לשאלה אחרת לגמרי. בהמשך בקשותיו בכתב, מאוחר יותר, הכחיש הבעל גם את זאת.

בהמשך מפנה הבעל שאלה לאישה בזו הלשון:

"אני טוען שאני ביוזמתי פניתי לליאורה ב־2015 וביקשתי את עזרתה שכן תגיעי לפגישות ייעוץ זוגי כי הבנתי שקשה מאוד ובאמת צריך את הסיוע שלה ואת פשוט אמרת: 'אני אתך לליאורה לא הולכת.'"

הבעל בדבריו מודה בלי משים שאשתו אינה מעוניינת כבר מזמן ללכת עמו לליאורה היועצת בצורה נחרצת.

בתשובתה לשאלה זו עונה האישה:

"אני לא זוכרת מה אמרתי. אני אומרת גם היום שאני אִתו לליאורה לא הולכת. סיימתי, יצאתי לחופשי ואני לא חוזרת לכלא. אני לא הולכת לשום פגישה [...] אני נושמת עכשיו לרווחה ואני מודה לא-לוקים שנתן לי את הכוח לקום ולצאת מהמקום החולה שהייתי בו [...] כי קודם חיינו בגיהינום. יש רווחה גדולה בהרבה לכל הילדים. לילדה [ת'] חד־משמעי וגם לבן [א'] חד־משמעי. וגם לילדה [נ'] אין מה להשוות בין המצב העכשווי למצב שהיינו בבית."

הבעל הצהיר על הגשת חשבוניות המאששות את טענתו שהצדדים קיימו פגישות ייעוץ יחדיו גם לאחר לידת הבת [נ']. בלי שניגע ברלוונטיות של עניין זה, הבעל שהבטיח שיגישן, לא עשה זאת בהגשת הסיכומים למרות חלוף הזמן שהוקצב לכך. מאוחר יותר הראה הבעל כי האישה חזרה בה מהסכמתה ומנעה מהיועצת להמציא את החשבוניות, לאמור: האישה הביעה הסכמתה לבעל להמציא את הקבלות ואת האסמכתאות לבקשתו אולם מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה ובכך מנעה מהיועצת להמציא את הנדרש. הבעל הבהיר בבקשתו כי חפץ היה לסתור את טענות האישה שהוא הפסיק את הטיפול הזוגי לאחר קניית בית המגורים וכי תביעת שלום הבית שלו היא כנה. האישה מצִדה הבהירה לבית הדין את סיבת התנגדותה: לדבריה הבעל הגיש כמה סיכומים לתיק ומבקש כל הזמן להוסיף בקשות ללא הגבלה כאשר בית הדין מתייחס לבקשותיו לפנים משורת הדין לאחר שתמו הדיונים בתיק הרלוונטי והוגשו סיכומי הצדדים. מטרתו של הבעל, לדבריה – 'למשוך' את התיק ללא קץ בעוד הוא יושב בבית המשותף והאישה והילדים מתגוררים בבית שכור. לדבריה הוא מנצל לרעה בתעלולים פרוצדורליים את החסד שזכה בו מבית הדין להמשך הגשת בקשות וסיכומים לאחר תום ההליך. כל קבלת בקשה נוספת של הבעל תהיה פתח נוסף להמשך גרירת התיק. על הבעל לדבריה היה לבקש כל מסמך שהוא חפץ עוד בעת הדיונים בתיק.

מעבר לטענותיהם של האישה ובא כוחה, בית הדין אינו רואה בעובדה שהיו – אם אמנם היו – כמה פגישות נוספות (כלשונו) ומשותפות של הצדדים יחדיו, לאחר לידת הבת [נ'], עם היועצת, כדי לשנות את ההתרשמות הברורה שכיום המאיסות קיימת ואינה ניתנת להשתנות על פי הנתונים שלפנינו. גם הבעל בטענתו כותב כי מפגשים אלו התקיימו עד לתאריך 31.12.2015 – לפני למעלה משנתיים ימים! כבר עברו מים רבים בירדן מאותה עת והמאיסות הלכה והעמיקה. בית הדין אינו עוסק בכנותו של הבעל בתביעת שלום הבית באותו זמן, שכן גם אם הייתה בו כנות באותה עת ורצון אמתי לשלום בית, אין הדבר בהכרח כי גם כיום הוא כן בתביעתו. ובנוסף, גם אם היום הוא כן בתביעתו, עדיין אין השלכה מכנותו זו לעניין המאיסות הברורה שלפנינו.

לסיכום: התרשמות בית הדין היא כי האישה מואסת בבעלה כאשר תחושתה הייתה בביתה כבבית כלא, כגיהינום וכמקום חולה עד שברחה ממנו עם ילדיה, עזבה את ביתה שלה המשותף לה ולבעלה והלכה לגור בשכירות ובלבד שלא להישאר תחת קורת גג אחד עם הבעל, וכי היא וילדיה נושמים כיום לרווחה וכי יחסי האישות שקיימו הצדדים עד לפני למעלה משנה נעשו לדבריה כיון שפחדה מבעלה. הבעל הגיש בקשה נוספת ובה הכחיש טענות רבות של האישה בדיון וטען כי הן לא הוכחו. בית הדין מבהיר כי בתביעת שלום בית עסקינן והתרשמותו העמוקה של בית הדין ממאיסות המוחלטת של האישה וכי אין כל סיכוי אף לא הקטן ביותר להשבת שלום הבית בתיק שלפנינו.

בסיכומי התשובה האחרונים שהגישו האישה ובא כוחה נאמר בנוסף לכך כי לטענתם מטרת הבעל נראית בעליל כי ככל שמתקרב מועד הדיון הקרוב בבית המשפט מנסה הבעל להקפיא את ההליכים. לשם כך הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט. יחידת הסיוע בדקה את בקשתו והוציאה החלטה שבה נאמר שבהתאם לתקנות היא ממליצה על קיצור תקופת עיכוב ההליכים מהטעם – כלשונה – "[...] שהמתנה לתום תקופת עיכוב ההליכים עלולה לגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם."

בעקבות זאת החליט בית המשפט להורות על קיצור תקופת עיכוב ההליכים ועל סגירת תיק יישוב הסכסוך.

בנוסף לכך מצטט בא כוח האישה את הדיון בבית הדין הגדול מתאריך י"ז באלול תשע"ו 20.9.2016 שעסק בעניין הסמכות עוד בתחילת ההליך לאחר הדיון הראשון בתאריך כ"ה באדר ב' תשע"ו (4.4.2016) ועוד טרם הדיונים בתאריכים י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.2016) וב' בשבט תשע"ז (29.1.2017).

בין הדברים שנאמרו בדיון בבית הדין הרבני הגדול נאמר כדלהלן: "הבעל: אם בית הדין יקבע שתביעת שלום בית נדחית ואין סיכוי אז יהיה גט."

בית הדין שאל את הבעל אם מאז עזיבתה את הבית הוא פנה אליה לשלום בית. תשובתו לא התייחסה עניינית לשאלה וכך הוא ענה: "לצערי היא קבלה ייעוץ ולקחה את הילד."

בהמשך שאל בית הדין את האישה אם במשך הפירוד פנה אליה הבעל, ותשובתה הייתה:

"הוא מטריד אותי ובולש עליי, אני מרגישה כאילו אני תחת מצלמה, הוא פונה אליי באיומים והטרדות. לא אסע אִתו לשום מקום, שש שנים זה כבר מספיק."

בא כוח האישה טוען כי הבעל לא פנה לאישה ישירות וכל שעשה הוא להתעמת עמה וכיוצא בזה.

בנוסף הביא בא כוח האישה את דברי בית הדין הגדול שנאמרו בהתייחסות לדברי האישה שאמרה:

"למען הילדים אני לא אחזור אליו לעולם. אני חייתי בכלא, חיים של טרור, הוא מסתכסך עם השכנים ועם המורים. הוא בודד אותי מהמשפחה שלי, שלושה מהאחים נפטרו והוא לא נתן לאחי הבודד להיכנס אליי לבית וגם לא להורים שלי, ולא אחזור אליו לעולם היינו בייעוץ שש שנים [...] אין טעם לייעוץ [...] אין לי בלב שום דבר אליו, אני סיימתי אתו, כעת החיים שלי השתנו לטובה וכולנו שמחים טוב לנו יותר."

בית הדין הגדול בתגובותיו אומר לבעל בדיון: "אתה שומע, הדברים ברורים."

בית הדין הגדול הבהיר לבעל בדבריו אלו כי גם הוא כפי שבית הדין דנן מבינים כי אין מה לעשות ביחס לנישואיו וכי אין כל סיכוי בדבר.

יצוין שבבית הדין הגדול בניסיונות הפישור והגישור האישה הסכימה למחול על כתובתה.

עוד יצוין שבבית הדין הגדול, לאחר שכנועי הדיינים, הסכים הבעל להתגרש אם ימולאו דרישותיו.

מסקנה
המקרה שלפנינו הוא 'מאיס עלי' בברירות כאשר אין סיכוי לשלום בית, ולפיכך תביעת שלום הבית נדחית.

הבירור ההלכתי
כפיית מורדת לשלום בית
לגבי כפיית הבעל לגרש את אשתו הטוענת "מאיס עלי", מצינו מחלוקת ראשונים. דעת הרמב"ם היא שכופין את הבעל לגרש, וזו לשונו (הלכות אישות פרק יד הלכה ה): "אם אמרה 'מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי', כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה [...]"

כדעה זו כתב גם הריטב"א (כתובות סג, ב) בשם רש"י (אולם מהתוספות המובא להלן בסמוך, משמע שלא הבינו כן בדעתו), וכן הביא הרא"ש (שם פרק ה סימן לד) בשם רשב"ם.

ואולם רוב הראשונים: רמב"ן, רא"ה ורשב"א (בחידושיהם לכתובות שם); רא"ש (שם); ר"ן (בחידושיו שם ובר"ן על הרי"ף שם כז, ב מדפי הרי"ף) ועוד – חולקים על דעת הרמב"ם, וסוברים כדעת רבנו תם המובאת בתוספות (כתובות שם ד"ה אבל) בזו הלשון:

"אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה – פירש בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו, אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה. ויש מפרשים דכופין אותו להוציא, ואין נראה לרבנו תם, דניחוש שמא עיניה נתנה באחר [...]"

סיכום ההלכה בזה, מובא בתוך דברי המגיד משנה (על הרמב"ם שם) בזו הלשון:

"וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה, שאין כופין את האיש לגרש, ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור, שלא תהיה אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה, כל שכן שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין."

נמצא אפוא כי המחלוקת הנזכרת לגבי כפיית הבעל לגרש את אשתו הטוענת "מאיס עלי", תלויה בשתי הסברות: מחד גיסא "אינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה", ומאידך גיסא "חיישינן שמא עיניה נתנה באחר". ולכאורה נראה כי בסברות הללו תלוי גם הנידון שלפנינו – אם לכפות את הטוענת "מאיס עלי" לחזור לשלום בית עם בעלה – כי לצד שאינה כשבויה, גם אין לכופה, ואילו לצד שמא נתנה עיניה באחר, הרי שיש לכופה, ושני הנידונים – כפיית הבעל וכפיית האישה – תלויים לכאורה זה בזה.

ומעתה, לאחר שההלכה נפסקה כרוב הראשונים החולקים על דעת הרמב"ם, וכסברת רבנו תם שלא כופין את הבעל לגרש, והיינו משום שמא עיניה נתנה באחר, אם כן מטעם זה היה ראוי לכאורה גם לכוף את האישה לחזור לשלום בית.

ואולם לא כן מצינו בדברי הראשונים בנוגע לשאלת שלום בית – אם מחייבים את הטוענת 'מאיס עלי' לחזור לבעלה. עניין זה נידון בשו"ת הרשב"א (חלק ז סימן תיד) שכתב וזו לשונו:

"אבל האומרת 'מאיס עלי', בית דין מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו. ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו, אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו [...] ולעולם אין כופין את הבעל לגרש [...] זהו דין האומרת מאיס עלי".

וכן נפסק גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד דפוס פראג סימן תתקמו) וזו לשונו:

"גם תודיעני דין זה, על ראובן שטען על אשתו: 'היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת, ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד, ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי'[...] ואפטרופוס שלה השיב: 'הוא הכה אותה כמה פעמים ואפילו בימי נדותה, וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי'[...]

תשובה: הכי דיינינן אנו: אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה, גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י, אחרי שרבנו תם אוסר [...] אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב [...]"

וכיוצא בזה פסק גם הרא"ש בתשובותיו (כלל מג סימן יד) וזו לשונו:

"זאת האישה שטוענת מאוס עלי, אין כופין להיותה עמו, וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבינו שמואל [רשב"ם] ור"ם [הרמב"ם] ז"ל, אלא כמו שפסק רבנו תם ז"ל דאין כופין את הבעל לגרש".

וכן העלה גם בשו"ת הרשב"ש (סימן צג) שכתב וזו לשונו:

"והעולה מזה הוא, שאם היא מורדת בטענת מאיס עלי בלא טעם, אין כופין אותה לחזור לו, ואין לה עליו מזונות ומעשי ידיה שלה, ואם מתה יורשה. ואם נותנת אמתלא לדבריה, כמו שקודם נשואיה לא היתה חפצה בו, בזו הוא קרוב לדון שכופין לגרש, אלא שלענין מעשה לא הייתי מיקל בכך."

בדרך זו כתב בתשובתו גם רבי אליהו מזרחי (סימן כח) וזו לשונו:

"יורנו רבנו על טענת מאיס עלי, האם נסמוך לדברי הרמב"ם שאמר שאינה כשבוית חרב שתבעל לשנוי לה וכופין אותו לגרשה, או אם נסמוך להרא"ש ור"י שאמרו דאין כופין [...] וכל שכן שאפילו במקומות הללו לא נהגנו להקל בענין זה ח"ו, שהרי כמה נשים טענו טענת מאיס עלי ולא שמענו מעולם להשתמש בכפייה, אלא יושבת היא לעצמה והוא לעצמו, שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה עד שיתפייסו מעצמם כי מי הוא זה שירצה להכניס עצמו בספק אסור אשת איש להשתמש בכפייה, וכל שכן בזמנים הללו שרבו הפרוצות דודאי יש לחוש בהן שמא נתנו עיניהן באחרים."

נמצאנו למדים מדברי הפוסקים הראשונים, כי סברת הרמב"ם שהטוענת מאיס עלי "אינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה" נפסקה להלכה ולמעשה לעניין הצדקת סירוב האישה לחזור לבעלה, אלא שכל זה בנוגע לכפיית האישה – שאין לכופה לחזור לשלום בית עם בעלה, אולם לגבי כפיית הבעל לגרשה בגט – בזה אין פוסקים כהרמב"ם, לפי שמחמת חומרת איסור אשת איש חוששין שמא עיניה נתנה באחר.

כמסקנה זו העלה לדינא בספר ראש משביר (לרבי יוסף מודיליאנו) בהלכות כתובות (סימן כז דף סד מדפי הספר עמודות א–ג), וזו לשונו:

"באומרת מאיס עלי [...] אינו יכול לכוף אותה בשום כפיה להיות אצלו, וכן פירש בהדיא הריטב"א שם משם רבו [...] ורבו ז"ל הוא הרא"ה, שכן כתב בחידושיו על כתובות [...] דבמאיס עלי לא כייפינן לה למקנס משום מרד תשמיש כלל, כיון דמאיס עלה ביאתה אסורה, שהרי הן בני תשע מידות [...] דמשום איסור חיישינן שמא קושטא קאמרת [...] הרי דאפילו למאן דפליג על הרמב"ם ז"ל דלא כייפינן ליה ליתן גט, מודים ופשוט להם דלא כייפינן לה להיות עמו [...]"

וכן כתב בשו"ת בית אפרים (הוצאת מוסד הרב קוק, חלק א אבן העזר מהדורא תניינא סימן עד), וזו לשונו:

"ואמנם יש לומר דממה נפשך במורדת דמאיס עלי הרי אין יכול לכופה מן הדין להיות עמו, שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב להיבעל לשנוי לה, דמהאי טעמא סבירא ליה להרמב"ם דכופין אותו להוציא, ואם כן אף להחולקים על כל פנים אין כופין אותה [...]"

וכן כתבו בפסקי דין רבניים (חלק ג עמ' 89, בפסק דינם של הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל), וזו לשונם:

"והרמב"ם (פרק יד מהלכות אישות הלכה ח) פוסק [...] 'שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה', ובנקודה זו שאין האישה משועבדת לחיות עם מי ששנוא לה נראה שאין חולק על זה, וכמו שאין חיוב על אישה חולנית אשר התשמיש קשה לה לחיות חיי אישות, כי לחיים נתנה ולא לצער, הוא הדין כשהבעל שנוא עליה וכמ"ש ברמ"א (סימן עז סעיף ג) [...]"

כפייה בטוענת 'מאיס עלי' בלא 'אמתלא מבוררת'
ולפי פשוטו נראה לומר שהמסקנה המובאת לעיל כי אין לכפות את האישה הטוענת על בעלה 'מאיס עלי' לחזור לשלום בית עמו, היינו דווקא בטוענת 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת', אבל הטוענת 'מאיס עלי' לבד ולא ביררה טענתה, בזה יש לחוש טפי שמא עיניה נתנה באחר, ויתכן שיהא ניתן לכפותה.

ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הטור (אבן העזר סימן עז), שמתחילה הביא את 'דינא דמתיבתא' שתיקנו הגאונים המתייחס לטוענת 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת', כגון האומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, ובכהאי גוונא הבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה עיין שם. ומיד לאחר מכן הביא את שיטת המהר"ם שכתב וזו לשונו:

"ובאר עוד בתשובה וכתב: והסכימו חכמי אשכנז וצרפת, שבטענת מאיס עלי אין לכוף לבעל לגרש, לכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש בטענת מאיס עלי, וכן אין כופין אותה להיות אצלו."

וכן הוא גם ברמ"א (על השולחן ערוך שם סעיף ג), שבתחילה ציטט את דברי הטור שהביא את דינא דמתיבתא, ומיד לאחר מכן כתב את דין המהר"ם, וזו לשונו: "ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו."

מדבריהם מתבאר לכאורה כי דין זה שאין כופין אותה להיות אצלו, שייך רק ב'מאיס עלי באמתלא מבוררת' לאחר דינא דמתיבתא, אולם ב'מאיס עלי' בלא 'אמתלא מבוררת', לא נאמר כן.

וכך אכן מצינו בשו"ת רבי יצחק מפוזנא (סימן קמא, תשובת רבי צבי הירש מווילנא), שבתוך דבריו כתב בזו הלשון:

"טענת מאיס עלי דאז אליבא דהרי"ף [...] והרמב"ם [...] כופין אותו להוציא. ואליבא שארי מפרשים על כל פנים דנין דינא דמתיבתא דאין כופין אותה לדור עמו, כמבואר בטור אבן העזר [...]"

מתבאר מתוך דבריו כי לפי הבנתו בדעת המהר"ם המובא בטור, הרי שהדין שלא ניתן לכפות על הטוענת מאיס עלי להיות עמו, הוא חלק מדינא דמתיבתא. ומאחר שדינא דמתיבתא עוסק ב'מאיס עלי באמתלא מבוררת', נמצא אפוא כי ב'מאיס עלי' בלי 'אמתלא מבוררת' כופין אותה להיות עמו.

אולם מחלק מהראשונים המובאים לעיל מתבאר להדיא כי גם הטוענת 'מאיס עלי' ולא ביררה את מאיסותה, מכל מקום לא כופין אותה לשלום בית (כן כתב הרשב"ש וזו לשונו: "שאם היא מורדת בטענת מאיס עלי בלא טעם, אין כופין אותה לחזור לו", וכן משמע קצת מהרא"ם), ואליהם מצטרפים פוסקים נוספים וכדלהלן.

בשו"ת מהר"י ווייל (סימן כ) כתב וזו לשונו:

"שמה שקובלת על בעלה וטוענת 'מאיס עלי', ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה [...] ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותם. על כן קִבלה עליה בפני בחומר כי מה שהיא מסרבת בבעלה ומשרכת דרכיה עמו, לא מחמת שום עצת אביה ואמה ושום אדם, ולא מחמת שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונייתה, רק שאין דעתה יפה עמו, ואין דעתה סובלתו. ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו כאשר אמרו רבותינו [...] ואינה רוצה לחזור אליו ולדור תחתיו, ורוצה לשבת ולהתעגן, אין עוד לבעלה שום דין עליה, ולא לכובשה בשום מיני כבישה, ויצאה באלה מתחת שבטו שלא לרדותה או לכוף אותה בשום מיני כפייה [...]"

גם מדברי המהרש"ל (בתשובה סימן מא) מתבאר להדיא, כי אין כופין את הטוענת 'מאיס עלי' אפילו ללא 'אמתלא מבוררת', שכתב וזו לשונו: "ומכל מקום נראה, שאם היא באה בטענה עליו, אף שאינה יכולה לברר, שאין כופין אותה להיות אצלו אלא תשב בבית אביה [...]"

וכך מתבאר גם בספר ראש משביר (לרבי יוסף מודיליאנו, סימן כז, הנ"ל), שהביא את דברי הריטב"א בשם רבו הרא"ה שנתן טעם לדבר שאין כופין אותה, וזו לשונו:

"באומרת מאיס עלי [...] אינו יכול לכוף אותה בשום כפיה להיות אצלו. וכן פירש בהדיא הריטב"א שם משם רבו [...] וזו לשונו:

'[...] לא כייפינן לה בשום קנס [...] דודאי אין לנו לכופה לחזור לו, דאסור לזקק לו בשנאה, ובנים שיהיו ממנה יהיו בני שנואה, דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא בנדרים [...] ואינו מן הדין שתבעל לשנוי לה, וכן עיקר.'

עכ"ל. ורבו ז"ל הוא הרא"ה שכן כתב בחידושיו על כתובות [...]"

ובהמשך דבריו שם הביא גם את תשובת המהרש"ל הנזכרת לעיל. ומתוך הסברה שהביא הראש משביר, שמכיון שהוא מאוס עליה ביאתה אסורה כדין 'בני תשע מידות', ועל כן יש לחוש שמא אמת בפיה שבעלה מאוס עליה, משמע כי גם בטוענת 'מאיס עלי' בלא 'אמתלא מבוררת', מכל מקום מחשש איסור חיישינן לדבריה, ולא נכופה לבני שנואה.

ההכרעה ההלכתית בנידון זה
בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן ב), לאחר שפסק כדעת המהר"ם שאין כופין את הטוענת 'מאיס עלי' להיות עמו, הוסיף וכתב להדיא שהוא הדין באמתלא שאינה מבוררת, וזו לשונו: "הרי להדיא דעובדא הוה שלא יכולה לברר האמתלא, שהרי כיחש לה, ואדרבה הוא אומר שאולי מי יעץ לה [...]"

וכן פסק גם בשו"ת רבי יהודה מילר (סימן טו), וזו לשונו:

"אבל לפי שחלוקים על הרמב"ם כל הבאים אחריו שאנן גרירין בתרייהו, שלא לכוף ולגרש על טענה סתמית מאוס עלי בלחוד [...] מכל מקום בזה כל הפוסקים מודים דאין כופין אותה להיות אצלו [...]"

וכן מובא בפסקי דין רבניים (חלק ז עמודים 5–6, מהרבנים: הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל) בפסק דינו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובא בקובץ תשובות חלק ב סימן צא), שלאחר שהביא את דברי הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל בחוט המשולש, ואת מסקנתו שם שהוא הדין בלא 'אמתלא מבוררת', הוסיף בזו הלשון: "וכל שכן שאין לחייב אותה להשלים עם בעלה, שהרי היא מוחזקת ותפוסה בעצמה, והיא הלוא טוענת ברי לי שהוא מאוס עליה".

נמצא אפוא כי גם ב'אמתלא שאינה מבוררת', מכל מקום בעצם טענת 'מאיס עלי' של האישה – אף ב'מאיס עלי' סתם – אין כופין אותה להיות עמו.

יתרה מזאת, לפי הנתונים שבפנינו ולאור הציטוטים הרבים שהובאו לעיל נראה שיש בסיס איתן למאיסותה של האישה וכי יש כאן דרגה של מאיסות באמתלא ברורה. מאחר שהבעל מציק לה בדרכים שונות, התלונן עליה במשטרה, אובססיבי כלפיה ורודף אותה. בנוסף היא טוענת שהבעל מסתכסך עם כל שכניו ונגרמת לה בושה בסביבה וכעין משיאה שם רע בשכנותיה שחייב להוציא.

לאור הנ"ל, אין מקום להורות על שלום בית ולחייב את האישה לשוב לבעלה. מאחר שהיא טוענת לפנינו שהבעל מאוס עליה ולפי התרשמות בית הדין טענותיה כנות, אין בכוח בית הדין לחייב את האישה לחזור לבעלה.

עיקול מדור לטובת הבעל
עתה יש לדון בהשלכות מסקנה זו לעניין הצו לעיקול המדור לטובתו של הבעל.

הנה צו לעקול מדור לטובת הבעל ניתן משלושה טעמים אפשריים: שלום בית, זכות פֵרות נכסי מלוג וקניין שותפות.

עיקול מכוח שלום בית
זכות זו בתביעת שלום בית מבוססת על ההנחה שהבית יהיה גורם מאחד ומרכזי בשלום הבית. לעניין זה ראה פסק דין של בית הדין הגדול (נח/490, ס' נגד ס', בהרכב הדיינים: הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג עזרא בר שלום והרה"ג אברהם שרמן) שם נכתב:

"בפסקי דין רבים של בית הדין הגדול ובתי הדין האזוריים אנו מוצאים את הקביעה וההשקפה שמדורם המשותף של הזוג והדירה המשותפת שרכשו לקראת הנישואין או בתקופת הנישואין הוא את הבסיס למסגרת הנישואין וחיים משותפים בשלום בית. אין במדור משותף זה רק מלוי צורך של בית וקורת גג לכל אחד מבני הזוג אחד ליד השני, ואם כן פרוק השותפות וערעור זכות המדור של אחד מבני הזוג מערער את שלמות ואחדות בני הזוג כמשפחה אחת.

על כן כאשר בית הדין דן בבקשת שלום בית של אחד הצדדים נכרכת לבקשת זו בקשה להגן על מצב שלום הבית הזה מפני הדברים שעלולים לערער ולפגוע בו, וכאשר בית הדין פוסק ומקבל את תביעת שלום הבית, הבקשה למדור ספציפי נועדה להגן ולשמור שמצב זה לא יפגע על ידי פרוק השיתוף שבדירה על ידי מכירתה."

לפי זה, כאשר נקבע שאין אפשרות לשלום בית, או כאשר אין מקום לחייב את האישה לדור עם הבעל באותו בית כנידון דידן נשמט הבסיס לתביעה לעיקול המדור לטובת הבעל.

לנידוננו, מאחר שהוכרע לעיל שהתביעה לשלום בית נדחית וכי האישה אינה מחויבת להיות עם בעלה כדברי הרמ"א שהטוענת מאיס עלי באמתלא ברורה "אין כופין אותה להיות עמו", לפיכך אין עוד כל יסוד להוצאת הצו לעיקול המדור מחמת התביעה לשלום בית.

עיקול המדור מכוח קניין השותפות
נגזרת נוספת מההכרעה דלעיל בדבר דחיית התביעה לשלום בית היא בשאלת הזכות הממונית שיש לבעל מכוח הדירה המשותפת וכדלהלן.

הנה יש לדון מבחינה הלכתית אם יש מניעה לפרק שותפות על ידי צד אחד בדירה שקנו תחילה שני בני זוג בשותפות. עניין זה שייך להלכות שותפות אימתי יש אפשרות לפרק שותפות ואימתי הדבר מוגבל.

האם יש זכות לשותף לפרק את השותפות?
חלוקת שותפות בדבר שאין בו דין חלוקה נעשית על פי רוב באחת משתי האפשרויות:
א. מכירת השותפות; ב. 'גוד או איגוד'.

הפוסקים נחלקו, לגבי דבר שאין בו דין חלוקה, אם שותף יכול לדרוש משותפו לפרק את השותפות ולקבל את חלקו או שמא הפירוק ייעשה רק בהסכמת שניהם, כדלהלן.

לעניין גוד או איגוד
הרה"ג אברהם שרמן שליט"א במאמרו (דברי משפט חלק ז עמ' תז, פד"ר טז עמ' 309, שורת הדין חלק ה עמ' קסט, ושערי צדק ט עמ' 79) כתב כדלהלן:

דעת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ג) והשולחן ערוך (בהלכות חלוקת שותפות, חושן משפט סימן קעא סעיף ו), ששותף יכול לכפות על שותפו חלוקה, וזו לשון השולחן ערוך:

"אחד מהשותפים שאמר לחברו, במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו, כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך, או קנה חלקי בשער זה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחברו או לקנות ממנו."

והוסיף השולחן ערוך (שם סעיף ז): "אם אומר כל אחד מהם 'איני קונה אלא הנני מוכר חלקי', מוכרים אותו לאחרים."

במאמר הנ"ל הוסיף והביא את דברי נתיבות המשפט (שם ס"ק ט) ומבאר על פי דבריו שגם הלכה זו היא מדין 'גוד או אגוד' ותלויה היא אם כן במחלוקת הראשונים דלקמן. ועל פי זה רשאי השותף לממש את זכותו הקניינית בחפץ, באופן שלא יהיה לו שותף אחר בעל זכויות בקנינו. ואכן הרשב"א בתשובה (חלק א תתקיג) הכריע כדעה זו.

אמנם כדי לדייק בדברים – עיין שם בנתיבות המשפט שהקשה על דברי השולחן ערוך שהדבר פשוט בשניהם רוצים למכור שיכולים למכור. ועל כן ביאר את דברי השולחן ערוך ב'היכי תימצי' מסוימת ותלאה בדעת הרא"ש שהובאה כ"יש אומרים" ברמ"א (חושן משפט סימן קעא סעיף ו) שסוברים שאי אפשר לטעון טענת גוד או איגוד כאשר ב'איגוד' מציע שימכור חלקו ויתחלק עם שותפו במעות כאשר אין בידו לקנות בעצמו את חלק חברו. ונגדה הובאה (בבית יוסף לטור שם סעיף כח) דעת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ב) שיכול לטעון טענת מכירה לאחרים גוד או איגוד על ידי מכירה (ועיין שם בהבנת הב"ח ובסיום דברי נתיבות המשפט). ולפי זה במחלוקת הראשונים אם אמרינן גוד או איגוד תלויה עוד מחלוקת – למאן דאמר דאמרינן גוד או איגוד (הרמב"ם) – אם אמרינן שיוכל למכור לאחרים בטענת ה'איגוד'.

ואולם חלק מהראשונים חלקו על שיטה זו, וכן היא דעת ר"י הלוי [ר"י מיגאש] כמובא ברא"ש (בבא בתרא פרק א סימן נא):

"כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה, אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה, אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד, שהרי לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם, ולא למכרו איש אל אחיו."

וכך היא גם שיטת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם הנ"ל, והש"ך (שם ס"ק א) הביא את שתי השיטות.

לאחר שהביא במאמרו שם שיטות אלו, כתב הגר"א שרמן שליט"א בדבר ההכרעה ההלכתית בשאלה זו:

"במקרה דנן שהשותפות בדירה נוצרה עקב רכישה משותפת של בני הזוג, יכולה האישה לומר קים לי כשיטות הללו, ואין הבעל יכול לומר: 'גוד או אגוד או תימכר לאחרים ותחולק', שכן יצירת השותפות נעשה על דעת שלא תתחלק."

נרחיב ונברר להלן את שיטות הפוסקים בעניין זה.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעא סעיף א) נפסק:

"אחד הקונה מחבירו חצי שדהו, או שנים שקנו מאחד שדה, או שירשו או שניתן להם במתנה או שהחזיקו בו מהפקר, וביקש אחד מהשותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותו קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו. ואם אין בו דין חלוקה, אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק, וכן הדין במטלטלין."

וכתב הסמ"ע (שם ס"ק א) בזו הלשון:

"[...] ומשום דבגוד איגוד יש דעות שמחלקין בין ירושה לקניה כמו שכתב הטור בסעיף ל"ג, קא משמע לן דבחלוקה הכל מודים דאין חילוק ביניהן. ועיין פרישה."

וכתב הש"ך (שם ס"ק א) וזו לשונו:

"או שנים שקנו מאחד כו' – ודעת הר"י הלוי והראב"ד ונימוקי יוסף בשם רבינו יונה והרא"ה דאין דינא דגוד איגוד בשותפין שקנו עיין בטור ובית יוסף לקמן סעיף ל"ג [...]"

ובטור שם כתב:

"לשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל: כתב הר"י הלוי דינא דגוד או אגוד לא שייך אלא ביורשין או במקבל מתנה אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או אגוד שהרי לדעת שיהיו שני שותפין בו לקחוהו ולא למכרו איש אל אחיו [...]"

וכתב שם הבית יוסף:

"[...] כתב בשם הרא"ה כדברי הר"י הלוי, ושמדברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות שכנים (הלכה ג) נראה שאין חילוק בין שלקחו או שהיו שותפים בירושה ובמתנה.

כתב הרשב"א בסימן תתקי"ג:

שאלת: על מה שראית בהשגות ה"ר אברהם ז"ל (שם הלכה ג) דלא אמרו גוד או אגוד אלא בירושה ומתנה ונסתפקת אם צריך דוקא שניהם יורשים או שניהם מקבלי מתנה או לא.

תשובה: דברים אלו שכתב ה"ר אברהם אין להם עיקר בגמרא, אלא שהדעת נוטה להם שאם עמדו שנים וקנו מאחד מה שאינו ראוי לחלוק אם לא שנתרצו בכך מתחלה לדור בו או שלא לכוף זה את זה בדינא דגוד או אגוד מי הזקיקם לקנות בשיתוף ולפיכך אם קנו או שכרו ביחד הוברר הדבר כי מתחלה שיעבד כל אחד חלקו לחבירו להיות עומד כן לעולם בשיתוף אבל כשירשו או נתן להם במתנה או שזכו בו מן ההפקר שלא ירדו הם מתחלה על דעת השיתוף אית דינא דגוד או אגוד [...]

ומכל מקום עיקר הדין אפילו בשני לוקחים אינו ברור לפי שיכול לטעון סבור הייתי לקבל ולדור מתחלה ועכשיו איני יכול לסבול ומן הדומה שזו היא דעת הרמב"ם וכענין שאמר רבי מאיר בפרק המדיר (כתובות עז, א) גבי מומין 'סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל' וכו' ושנינו בפרק לא יחפור [...] ואף על גב דלא קיימא לן לא כרבי מאיר במומין [...] התם בשקיבלו בפירוש אבל כאן דבסתם יכול הוא לומר סבור הייתי לקבל [...]"

ובסעיף ו' שם פסק השולחן ערוך בזו הלשון:

"אחד מהשותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו, כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו".

ומקורו בדברי הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ב).

ונמצא לכאורה שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם שאפשר לטעון טענת גוד או איגוד בכל סוגי השותפין וגם בשותפין שקנו שותפות ולא רק ביורשין או מקבלי מתנה ושלא כדעת הר"י מיגאש.

ונראה אפוא לכאורה לדייק בדברי השולחן ערוך שהוא עוסק בשותפות שלא נקבע ביחס אליה זמן מוקצב. כי גם בסעיף א' בעניין שלא ניתן לחלוק שותפות שאין בה כדי חלוקה וגם בסעיף ו' שנכתב בו דין גוד או איגוד לא כתב השולחן ערוך כל קביעת זמן. ומשום כך אף שלא ניתן לחלוק שותפות שכזו, מכל מקום לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך אפשר לטעון גוד או איגוד. ולדעת הר"י מיגאש והראב"ד אי אפשר לטעון גם טענת גוד או איגוד. הש"ך (ס"ק א) הביא כאמור מחלוקת ראשונים זו ביחס לסעיף א שבו לא נקבע זמן לשותפות. נמצא כי בנקבע זמן מפורש לשותפות לכולי עלמא לא ניתן לחלוק אף לא בגוד או איגוד.

והנה, לכאורה מדברי החכמת שלמה משמע שלא למד כך את הדברים, דהנה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף טז) נפסק:

"נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה, שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים."

והש"ך (שם ס"ק כט) כתב:

"הרי אלו מוכרים אותו – פירוש כשאין אחד מהם אומר גוד או איגוד אבל פשיטא דיש לומר גוד או איגוד [...]"

ובשולחן ערוך (שם סעיף כ) נפסק:

"היה להם חוב אצל אחרים, אינו יכול לומר לחבירו: 'לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו', אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו. הגה, או יכולין לחלוק השטרות בשומת בית דין או בגוד או אגוד [...]"

ובש"ך שם (ס"ק מ) כתב בזו הלשון: "או בגוד או איגוד כו' – עיין מ"ש ריש סימן קע"א דיש חולקין דאין אומרים בשותפים גוד או איגוד."

והחכמת שלמה לש"ך שם (ס"ק כט) העיר בסתירת דברי הש"ך וזו לשונו: "עיין בש"ך ס"ק כ"ט ועיין בש"ך לקמן ס"ק מ' וצ"ע [...]"

כלומר: הערתו של החכמת שלמה היא שבס"ק מ' כתב הש"ך שיש אומרים דבשותפין לא אמרינן גוד או איגוד וכאן פסק בסתמא דאמרינן.

ועל כך השיב החכמת שלמה בזו הלשון:

"ונראה דאתי שפיר דהיכא שיש זמן להשותפין כגון ששכרו או קנו לזמן או בשטר חוב שמתחילה לוו על דעת שהלוה ישלם להם, אם כן אין לומר בזה גוד או איגוד שבזה שייך הטעם הר"י מיגש שהרי נתרצו תחילה להיות ביחד שותפין לזמן הזה ולא יוכלו לחזור, אבל היכא דמיירי שלא היה זמן ידוע למכירת הסחורה, אם כן כיון שלא עשו זמן ואם כן כיון דליכא זמן אף שעה אחת במשמע, ויכול לטעון שלא נתרציתי להיות שותף עמך רק עד זמן זה ולא יותר, ולכך מה לי שמוכר לאחרים או לעצמו יכול לכופו מכור לי [...] ואין צריך לדחוק דהש"ך (ס"ק כט) לדעת המחבר קאמר, דהלשון לא משמע כן."

נמצא לכאורה כי לדעת החכמת שלמה יש נפקא מינה בין שותפות שנקצבה לזמן ובין כשלא קצבו זמן. כי כאשר קצבו זמן ולא הגיע הזמן נחלקו הראשונים אם אפשר לטעון טענת גוד או איגוד, אולם בלא קצבו זמן הרי כי כל שעה הוא כתם זמן השותפות וניתן לכולי עלמא לטעון גוד או איגוד.

וזה לא כפי שכתבנו לעיל שהמחלוקת בין הראשונים עוסקת בסתמא שלא קצבו זמן אולם בקצבו זמן ובתוך הזמן לכולי עלמא אי אפשר לטעון גוד או איגוד.

ולפי דבריו שמחלוקת הראשונים עוסקת בקצבו זמן צריך לומר שממה שכתב הש"ך את מחלוקת הראשונים הנ"ל ביחס לסעיף א' בסימן קע"א עולה בהכרח שהסעיף עוסק בקצבו זמן לשותפות ולא הגיע הזמן שבכהאי גוונא עוסקת לדעתו המחלוקת. ולפי זה סעיף ו' בסימן שם (שבפשטות הוא המשך המקרה שבסעיף א), שבו כתב השולחן ערוך על פי הרמב"ם שאפשר לדרוש 'גוד או איגוד', גם הוא עוסק בקצבו זמן ולא הגיע הזמן. ולפי זה השולחן ערוך פסק כהרמב"ם שטוענים טענת גוד או איגוד כדעת הרמב"ם ולא כדעת הר"י מיגאש.

והנה, בשולחן ערוך (סימן קעו סעיף טו) פסק:

"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות, ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר, עד סוף הזמן."

ובנתיבות המשפט (ביאורים ס"ק לב) פסק:

"ואינו יכול לחלוק, ולפי זה הוא הדין שאינו יכול לטעון גוד או איגוד, מטעם דיכול כל אחד לומר מזלא דבי תרי עדיף, דגוד או איגוד מטעם חלוקה הוא, וכל שאינו יכול לחלוק אינו יכול לטעון גוד או איגוד [...]"

מדבריו משמע שבשותפות לזמן ובתוך הזמן פשוט שאי אפשר לתבוע 'גוד או איגוד' והדבר אינו תלוי במחלוקת. לפי דברי החכמת שלמה, הרי בכהאי גוונא הוא מחלוקת הראשונים. ואם השולחן ערוך בסימן קע"א סעיף ו' עוסק בתוך זמן שנקצב כפי שמשמע בפשטות וכאמור, הרי כי נתיבות המשפט פוסק דלא כשולחן ערוך אלא כר"י מיגאש. וזה תמוה שפסק כן בלי הזכרת החולקים ובלי שהזכיר את השולחן ערוך שאינו סובר כך. ומדבריו הפשוטים משמע שבקצבו זמן ובתוך הזמן הוא פשוט שלא נחלקו ולכולי עלמא לא טענינן גוד או איגוד. וזה כדברינו שהמחלוקת בין הראשונים היא בנשתתפו בסתמא אך בקצבו זמן ובתוך הזמן לכולי עלמא אי אפשר לטעון גוד או איגוד.

והנה, הגר"א שרמן שליט"א למד בפשטות כדברינו ושלא כדברי החכמת שלמה ולדעתו כפי שכתבנו בתחילת הדברים המחלוקת בין הראשונים עוסקת בסתמא ובלא קבעו זמן לשותפות אבל בקבעו זמן לשותפות ובתוך הזמן גם לרמב"ם אין טוענים גוד או איגוד. ולפי דבריו השולחן ערוך בסעיף א' שביחס אליו הובאה בש"ך מחלוקת הראשונים בהכרח שהשולחן ערוך מדבר בלא קצבו זמן אלא בסתמא כמו שמשמע מפשטות לשון השולחן ערוך. ואילו בסעיף ו' – שם הביא השולחן ערוך שאפשר לטעון גוד או איגוד על פי ציטוט דברי הרמב"ם – פסק כדעת הרמב"ם ושלא כדעת הר"י מיגאש ובסתמא שלא קצבו זמן. ובביאור זה מסתברים דברי נתיבות המשפט שפסק בקצבו זמן שבתוך הזמן אי אפשר לטעון גוד או איגוד ובזה לדעה זו אין חולק.

ובאמת שבש"ך לשולחן ערוך סימן קע"ו סעיף ט"ז פסק כאמור להדיא כדעת הרמב"ם שבשותפות בסתמא אפשר לטעון גוד או איגוד, וזו לשון השולחן ערוך שם:

"נשתתפו סתם, ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה, שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים."

והש"ך שם (ס"ק כט) כתב: "הרי אלו מוכרים אותו, פירוש כשאין אחד מהם אומר גוד או איגוד אבל פשיטא דיש לומר גוד או איגוד [...]"

ולא קשה סתירת דברי הש"ך שם שכן מה שכתב כאן (בס"ק כט) הוא בדעת השולחן ערוך והרמב"ם. ומה שכתב (בס"ק מ) שיש מחלוקת – לא כתב כן בדעת השולחן ערוך אלא הביא את דעות החולקים. ולדברינו בסעיף כ' העוסק בחוב בשותפות מדובר בשותפות בסתמא כי גם כאשר יגבו את החוב עדיין יישארו שותפים. ונמצא כי השותפות היא בסתמא (ודלא כפירוש החכמת שלמה שמדובר שם בשותפות לזמן שהוא זמן הפירעון).

גם נמצא להדיא בשולחן ערוך (סעיף טו שהבאנו לעיל) שבשותפות לזמן ותם הזמן לכל השיטות אפשר לטעון גוד או איגוד ואין מחלוקת בכך. בנוסף, יצוין שכאשר תם זמן השותפות אם צד אחד מן הצדדים אינו חפץ לקנות את חלקו של השני אזי חולקין בכל דרך אחרת כמו מכירת הנכס או הסחורה וחלוקה בדמי התמורה.

להמשך פסק הדין