ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם שינדלר
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 1-64-7129
תאריך: כ"ו סיון תשס"ה
3.7.2005
תובעת פלונית
נתבע אלמוני
הנדון: שונות
נושא הדיון: סגירת תיק עקב פטירת בעל דין

פסק דין
א) התביעה שהוגשה בפנינו הינה (כנראה) התביעה האחרונה, בתיקם של בני הזוג פלונית ואלמוני. הדיונים בתיק זה נמשכים שנים רבות במספר תביעות רב, אף שבני הזוג הנ"ל התגרשו כבר בשנת 93. הדיונים והתביעות בתיק זה נמשכים אף אחרי פטירתו של הגרוש בשנת 2001. הצדדים התגרשו בשנת 93 בהתאם להסכם הגירושין אליו הגיעו הצדדים אחרי מו"מ ממושך, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית דיננו.

הגרוש הגיש מספר רב של תביעות בנוגע לסכום המזונות אותו היה אמור לשלם עבור כל אחד מילדיו, בתחילה הוגשה תביעה לתיקון טעות שנפלה לדעתו בהסכם. ואחר כך הוגשו מספר תביעות בתביעה להפחתת דמי המזונות.

דייני ביה"ד בהרכבים השונים (שהתחלפו במשך השנים הרבות בהם דן ביה"ד בתיק), דחו תביעות הגרוש להפחתת מזונות.

הגרושה בהופעותיה הרבות בבית דיננו טענה שמשפטה אינו מתנהל כלפי הגרוש, אלא כלפי ב"כ, שלטענתה הוא היחיד שנהנה מהמשכות הדיונים בתיק זה, מאחר ששכרו מובטח ע"י שעבוד זכויותיו של הגרוש בדירה בבאר שבע ובחצי הדירה שהיתה רשומה על שמו בנתניה, תביעה זו המוגשת בפנינו שעיקרה בקשת הגרושה להורות לכונסי הנכסים להעביר חלקו של הבעל בדירה בנתניה על שמה. מאחר שלטענתה חובות הבעל שנצברו לזכותה עולים בהרבה על ערך מחצית הדירה הרשומה על שם הבעל.

ב"כ הבעל המנוח, המופיע בתיק זה ככונס נכסים שמונה ע"י ביה"ד לצורך ביצוע הסכם הגירושין, מהוה בכובעו האחר כממונה על ביצוע צואתו של הבעל ובכובע נוסף כנושה על זכויותיו של הבעל בדירות הרשומות ע"ש, דהיינו הדירה בבאר שבע ומחצית הדירה בנתניה. גם בדיון האחרון שנערך בפנינו בבירור תביעת האשה, ובהמשך לאמירת ב"כ הגרוש שביה"ד ישקול אם הוא הסמכות החוקית לדון בתביעה זו, והדברים יוכלו להתברר בניחותא בהוצאה לפועל, לא הצליחה הגרושה להסתיר את מרירותה ואמרה "הוא מחכה לכל מיני אסונות ואז הילדים שלי ישארו בידים שלו".

ביה"ד אינו יכול למנוע מהבאים לפניו להביע את דעתם הסובייקטיבית על התנהלות הדברים, וברור לביה"ד שזו הרגשתה מזה שנים רבות. אף שלביה"ד לא הוכחו דבריה של הגרושה ולפיהן ב"כ הבעל הוא המנהל את המלחמה נגדה, ביה"ד לא יכול להתעלם מהעובדות העולות מהתיק, שהמרויח היחידי מהמשכות הדיונים ומהגשת התביעות החוזרות בתיק זה, היה ב"כ הגרוש שקיבל שכר על הופעותיו בבית דיננו, כשבמקביל נרשמו עיקולים על נכסי הגרוש, דבר שהביא כנראה למצב, שבסופו של דבר יורשיו של הבעל (ארבעת ילדיו), לא יזכו להנות מעזבונו, מאחר שכנראה כל העזבון ישמש לתשלום חובותיו.

כבר בפסק דיננו שניתן בט"ו שבט תשנ"ט (לפני למעלה משש שנים) כתבנו כדלהלן: "לאור כל מה שכתבנו והארכנו לעיל קורא ביה"ד למערער להפסיק עם המשפטים והערעורים לביטול תנאי הסכם הגירושין, כדי שיוכל להשתקם, וכדי שיוכלו הוא וגרושתו להמשיך בשיגרת חייהם (במידת האפשר במצב בו הם נתונים), ביה"ד קורא לב"כ המערער להסביר ללקוחו ולמונעו מהגשת תביעות חוזרות ונישנות המכלות את בריאותו, ממונו, וזמנו. ביה"ד קובע שחובת ב"כ ללקוחו אינה רק יצוג והעלאת תביעותיו, אלא גם הסברה ושכנוע לפרישה מהגשת תביעות וערעורי סרק, וכשם שיקבל שכר על הדרישה כן יקבל שכר על הפרישה".

לא אכחש שבבואי לכתוב פסק דין זה עולים לנגד עיני דברי הנביא במלכים ד,א "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמור עבדך אישי מת וכו' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". והנה כנראה שהנושה בדין בא לתבוע הלואתו. וודאי שלכאורה חובה היה עליה לשלם את חובותיו של הבעל, עם זאת עצם הסיטואציה זועקת לשמים על חוסר הצדק המוסרי שבדבר. גם בנידון דידן תביעת הגרושה היא לקבל בחזרה את הכספים אשר הוציאה לצורך תשלום על דברים שעל האב היתה החובה לשלמם, בין על פי דין בין על פי חוק. ואני לא נביא אני ולא בן נביא ואין בכוחי לעשות נסים כאלישע, שבאמצעות ניסו נפרע חוב הנושה והתאפשר קיומה של האלמנה. אך עכ"פ חובתי להתריע על המציאות הלא מוסרית שנוצרה בתביעה זו, אף שלענין פסיקה להלכה למעשה אין לנו לפסוק אלא לפי הכללים שכללה לנו תורתנו הקדושה.

ב) כאמור לעיל, התביעה בה אנו דנים שהיא כנראה האקורד האחרון בפרשת הגירושין הארוכה והנפתלה של בני הזוג פלונית ואלמוני. החלה בעקבות בקשתם של כונסי הנכסים (שמונו בהסכם הגירושין), בקשה שהוגשה ב 2/12/03 להורות על מינוי שמאי להערכת שווי דירת הצדדים האמורה להמכר ולהתחלק ביניהם. הגרושה ביקשה שכונס הנכסים ימונה בהתיעצות עמה, ביה"ד נענה לבקשתם ואכן מונה כונס נכסים להערכת שווי הדירה.

ב 7/6/04 הוגשה לביה"ד בקשה בה התלוננה הגרושה שעו"ד הולנדר אינו משתף פעולה, לזירוז הליכי מכירת הדירה, בבקשתה הודיעה המבקשת שברצונה לרכוש את חלקו של הגרוש, הגרושה ביקשה ביטול מינוים של כונסי הנכסים, לטענתה כונס הנכסים מטעמה עו"ד כהן, מסכים לביטול מינויו ככונס נכסים. בקשת האשה נשלחה לכונס השני עו"ד הולנדר, בתגובתו דחה הלה טענות הגרושה, לדבריו מינויו ככונס נקבע בהסכם הגירושין כשמלבד זאת הוא ממונה כמוציא לפועל של צוואת המנוח, ומשכך אין כל הצדקה לערוך שינוי בהסכם הגירושין.

ביה"ד קבע דיון לכ"ד תמוז תשס"ד 13/7/04, לדיווח כונסי הנכסים על התקדמות הליך הכינוס. בדיון זה חזרה הגרושה על בקשתה לקנות חלקו של הגרוש, בתמורה לחוב המזונות שלטענתה עומד על סך 280,000 ש"ח, לטענתה חוב המזונות קודם לגביית שאר חובות. עו"ד הולנדר טען שיש רשימה שלמה של נושים שיש לבודקה בקפידה, לדבריו אם ברצונה לקנות חלקו של הגרוש עליה להפקיד 54,000$ (כלומר שווי חצי הדירה). ביה"ד בהחלטתו במועד זה הוציא צו המורה להוצאה לפועל למסור לכונסי הנכסים או לנציגם, גובה החובות והעיקולים המוטלים על דירת הצדדים, בי"ד הורה להמציא המסמכים המבוקשים בהקדם האפשרי כדי לזרז הליך הכינוס.

בעקבות דיון זה הגיעו לביה"ד תגובות צד ג' של הבנקים הנושים של הגרוש, ושל כונס הנכסים עו"ד הולנדר, ובהם ערעור על גובה חוב המזונות, ובקשה למכירת הדירה לצורך תשלום החובות לנושים השונים, בתגובה למכתבו של הכונס עו"ד הולנדר הוגשה לביה"ד "עמדת הגרושה ביחס לטענת כונס הנכסים מצד בעלה המנוח", בעמדה זו עונה ב"כ הגרושה לטענותיו - תביעותיו של הצד השני בצירוף מסמכים התומכים לטענתו בעמדתו.

ביה"ד קבע מועד נוסף לדיון מפורט בטענות הצדדים, ביה"ד הורה לכונסי הנכסים להזמין למועד דיון זה את נציגי הנושים. עד למועד דיון זה צורפו לביה"ד המסמכים אודות התשלומים ששלמה הגרושה עבור המשכנתא, ופירוט העיקולים שהוטלו ע"י ההוצל"פ לזכות הנושים השונים על חלקו של הגרוש בדירת הצדדים. בסמוך למועד הדיון התקבלה בביה"ד תשובת עו"ד הולנדר לעמדת האשה בסוף דבריו כותב הלה שללא הסכמת הנושים אין ביה"ד מוסמך להסיר את העיקולים. ולפיכך מבקש הלה למכור הדירה וכספי התמורה יופקדו בקופת ההוצל"פ שתחלקם לפי החוק, ולחילופין להעביר כל הטיפול במכירת הדירה וחלוקת תמורתה להוצל"פ. לבקשה זו לא ניתן נימוק מדוע לא יעשו כל הפעולות בביה"ד, שהרי ביה"ד הוא שמינה את כונסי הנכסים, ומדוע לא יהיה רשאי ביה"ד לתת הוראת חלוקה על חובות שנוצרו על חלקו של אחד הצדדים, אחרי שביה"ד מינה כונס נכסים למכירת חלקו עוד קודם לכן? ומדוע לא יעלו הנושים תביעותיהם בפני ביה"ד וכפי שכתבו בתגובותיהם לביה"ד.

ג) במועד שנקבע לדיון הופיעו כונסי הנכסים והגרושה. הנ"ל שטחו טענותיהם באריכות, עיקר טענותיו של עו"ד הולנדר היו בנוגע לסמכות ביה"ד לתת הוראה בתיק זה. לדבריו "התיק שמונח בפני ביה"ד הוא תביעת הילדים כנגד עזבון המנוח, קודם לכן פנתה האשה לערכאה אחרת והוציאה צו קיום צואת המנוח, קיבלה צו כמבוקש לא הבנתי איך לאחר שפנתה לערכאה אחת, מגישה תביעה לערכאה אחרת". עוד אמר, שנהי שעו"ד של הצדדים מונו לכונסי נכסים למכירת דירה אין לקבל תביעת האשה לקבל חלקו של המנוח בעזבון, וביה"ד לא יכול לומר שמוחק משכנתא ועיקולים שהוטלו בהוצל"פ. עו"ד הולנדר חזר על טענותיו מספר פעמים ולפיהן אין לביה"ד סמכות לדון בחלוקת העזבון בין הנושים השונים.

ב"כ האשה והכונס מטעמה טען, שמכיוון שביה"ד מינה את כונסי הנכסים הוא זה שנותן להם הוראות באיזה אופן יפעלו למימוש הכינוס, ובכלל הוראות אלו הוא חלוקת הכספים לנושים השונים, כולל הנושים שהטילו עיקול בהוצל"פ. ובהתאם להחלטות ביה"ד תבצע לשכת ההוצל"פ מימוש הנכסים חלוקת הרכוש וביטול העיקולים. לשאלת ביה"ד מדוע לא יענה באמת לבקשת הכונס הולנדר, ענה ב"כ הגרושה שחובתו לפעול ככונס בהתאם להוראות מי שמינהו לכונס נכסים וגוף זה הוא ביה"ד, ולטענתו אין מקום לחלק בין מימוש הנכס לחלוקה בין הנושים.

בדיון זה העלה ב"כ הגרושה בפני ביה"ד מה הם החובות שנוצרו במשך השנים כלפי הגרושה, כמו כן האריכו כונסי הנכסים לבאר לביה"ד מה הם הכללים וסדרי העדיפויות לגבית חובות בהוצל"פ, עו"ד הולנדר בדבריו בפנינו אמר - תמה: "האם נביא ראש ההוצאה לפועל שיחיל החוקים שלהם על ביה"ד" לפי ידיעתי כל ענין סדר הקדימויות נעשה בפני הוצל"פ, הוא זה שהטיל העיקולים והוא המוסמך לבטל, הכל צריך להעשות על ידי הגוף שהטיל העיקול, כל נושא העזבון לא אני פתחתי, האשה פתחה בבית המשפט האזרחי" והנה אף שאינו ברור הקשר שבין פתיחת תיק הירושה בבית המשפט, לענין אופן חלוקת החובות בין הנושים ברור שדברים אלו יש בהם ממש.

ד) ונפרש דברינו, מתוך מה שהובהר לנו לגבי סדר הקדימויות בחלוקת נכסי חייב ואופן חלוקתם כשאין סדר עדיפות. ברור שהעקרונות וסדר גביית חובות על פי דין תורה שונה בתכלית השינוי מהעקרונות של המשפט האזרחי, שהרי לפי דין תורה לבעל חוב מוקדם זכות קדימה בגביית החוב, משא"כ לפי המשפט האזרחי שבע"ח מוקדמים ומאוחרים חולקים בשוה. כמו כן על פי דין תורה גביית חוב רגיל קודמת לגביית מזונות (כשחיוב המזונות הוא מתקנת חז"ל), משא"כ לפי החוק גביית חוב המזונות קודמת לגביית שאר חובות. ולפיכך אין ספק שבאם מוטל על ביה"ד לקבוע סדר עדיפות בגביית חוב, ביה"ד יקבע צורת החלוקה על פי דין תורה, שהרי אין עלינו אלא מרות דין תורה שלפיו אנו דנים, וברור שביה"ד אינו יכול לקבוע סדר גבייה שאינו על פי ההלכה, ויש איסור גזל בדבר זה וכמוש"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס' ר"צ ובשאר הראשונים והאחרונים. ואם כן יהיה הבדל רב אם חלוקת החובות בין הנושים תעשה על פי דין תורה או ע"י ההוצל"פ, וברור שהוראות ביה"ד ינתנו על פי דין תורה ויניבו תוצאות שונות. לא יעלה על הדעת שביה"ד ידון בחלוקת החובות שלא על פי דין תורה וברור שלא נביא את ראש ההוצאה לפועל שיחיל החוקים שלהם על ביה"ד? אין בכל מה שאמרנו בכדי לקבוע שמה שנקרא חוב מזונות על פי חוק, או מה שנקרא חוב מזונות. בנידון דידן הוא אכן חיוב מזונות מדין תורה, שהרי ודאי יש מקום לומר שלהתחייבות למזונות ילדים בהסכם גירושין יש דין חוב רגיל. וכמו במתחייב לזון בת אשתו חמש שנים, שחיובו זה הוא חוב רגיל ולא חוב מזונות וכבר הארכתי בזה בפסק דין קודם שכתבתי בתיק זה בשנת תשנ"ט (והזכרתיו לעיל) ואכמ"ל, ועוד חזון למועד. אלא שככלל ביצוע פרעון חובות על פי דין תורה שונה במהותו מביצועו על פי חוק.

כמו כן אין ספק שעל פי דין תורה הזכות הראשונית קיימת לגרושה לקנות את חלקו של הגרוש, ואין יכולים לומר לה שהדירה תוצא למכירה בשוק החופשי ומי שירצה יקדים וירכשנה. וכבר הארכנו בזה בפס"ד אחר וביארנו שם באריכות טעם הדבר. וכנראה שגם על פי חוק המקרקעין כלל זה קיים, וכמוש"כ ב"כ הגרושה בתגובתו ואכ"מ.

ה) ולכאורה מה שנשאר לברר הוא האם יש לביה"ד סמכות לתת הוראות בענין אופן חלוקת הנכסים של אחד מבני הזוג המתדיינים לפניו, כשמלבד חובותיו לבן זוגו או בן זוגו לשעבר יש על נכסיו עיקולים וחובות אחרים בהוצל"פ. ונפרש במה אנו מסתפקים, הנה אין ספק שבני זוג שבאו לביה"ד וביקשו מביה"ד לאשר הסכם הגירושין שביניהם, שאחד מסעיפיו קובע אופן חלוקת רכוש משותף לאחר זמן וקובע כונסי נכסים למימוש החלוקה. ומשכך בעצם אישור ההסכם ונתינת תוקף של פסק דין להסכם זה, הופך ביה"ד לממנה את כונסי הנכסים, ומכיוון שהוא הממנה אותם והם שואבים את כוחם מכח מינויו, הסמכות לנתינת הוראות לכונסי הנכסים נתונה לביה"ד, שהרי גם הצדדים להסכם וגם כונסי הנכסים משועבדים וכפופים לסמכות ביה"ד.

והנה מכיוון שגם הצדדים באשרם את ההסכם בביה"ד קבעו, כי הוא זה שממנה בפועל את כונסי הנכסים והוא הנותן להם הוראות, אין ספק שבקבלה זו נתנה לביה"ד סמכות לתת הוראות לכונסי הנכסים על פי דין תורה, שהרי ברור שרק עקרונות הלכתיים הם המנחים את ביה"ד בפעולתו על פי דין (וגם על פי חוק אין לדיין אלא מרות הדין לפיו הוא דן, סעיף 12 לחוק הדיינים) וכמו שלענין הוצאת צו ירושה קבלת סמכות בית הדין מאפשרת לביה"ד לפסוק בהוצאת הצו על פי דין תורה. וכפי האמור בסעיף 158 (ג) לחוק הירושה שז"ל: "בענין שהובא בפני בית דין דתי וכו' מוסמך בית הדין הדתי וכו' לנהוג לפי הדין הדתי". ואם כן גם בנידון דידן ברור שבאישור ההסכם ומתן סמכות לבי"ד להורות הוראות לכונסי הנכסים קיבלו הצדדים על עצמם מרות הדין הדתי.

ומעתה נחזי אנן, מכיוון שהצדדים ערכו הסכם וקיבלו על עצמם לממשו על פי דין תורה, לא יעלה על הדעת שאחד הצדדים יפקיע זכויותיו של משנהו, באמצעות שעבוד נכסיו, דבר שיביא בסופו של דבר לסיכול הזכויות הממוניות הנתונות לו על פי הדין הדתי. ונסביר דברינו בדוגמא שהיא לכאורה רלוונטית בנידון דידן (נדגיש ונאמר שאין אנו בקיאים בצורת גביית החובות הנהוגה על פי הדין האזרחי, אלא כפי מה שהוסבר לנו בקצרה מפי ב"כ הצדדים ומסיכומיהם) בהסכם הגירושין נקבע שהאשה תתן לבעל בעת הגירושין סכום כסף שיוחזר לה מחלקו בדירה אחרי שנים רבות. כמו כן נקבע שהאשה תשלם את חלקו של הבעל במשכנתא, דהיינו שהאשה מתחייבת להלוות לבעל סכומי כסף מדי חודש בחודשו במשך הרבה שנים, כדי שישלם חובו לבנק למשכנתאות, וכדי שיובטח חלקו בדירה. (ויש לומר עוד שבתשלום זה שהאשה משלמת עבור חלקו של הבעל והיא מבטיחה את מדור ילדיה יש בו משום תשלום חובת הבעל למדור ילדיו), וברור שסעיפים אלו נעשו מתוך הנחה שהבעל ישלם את חיוביו כלפיה עם המכר הדירה.

והנה על פי דין תורה חובות אלו של הגרוש הינם חובות קודמים וחל שעבוד הגרושה על נכסיו בעת אישור הסכם הגירושין, (ויש להסביר עוד שאחרי שיתברר גובה הסכום ששילמה הגרושה כמשכנתא, יורד סכום זה מחלקו של הבעל בדירה לזכות האשה, ורק זכויות הצדדים בסכומים שמעבר לתשלומים ששילמה האשה הם יאוזנו בין הצדדים. ועדיפה גביית תשלומים אלו על גביית שאר חובות והדברים עדיין צריכים בירור ולא הבאתים בכור הבחינה כל צרכם). וחובות שניטלו במועד מאוחר יותר אין דינם להגבות אלא אם ישארו נכסים בני חורין. לעומת זאת על פי חוק, תשלום החובות מנכסי חייב אינו תלוי בזמן יצירת החוב, (דהיינו שחוב מוקדם קודם), אלא בגובה החוב בעת הפרעון, שאז מתחלקים בעלי החובות שוה בשוה לפי גובה חובותיהם. כמו כן על פי חוק גביית חוב רגיל הינה שוה רק ביחס לחובות אחרים גרידא, אמנם ביחס לחוב מזונות או חוב משכנתא, חובות הללו קודמים בגבייתם לחוב רגיל, ומעתה באם מוטלות על הדירה חובות מזונות ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה או חוב משכנתא (וכפי העולה החובות לעו"ד הולנדר על הדירה בבאר שבע מסווגים כחוב משכנתא) חובות אלו קודמים בגבייה לחובות המבקשת. ו) ומשכך מי שמאשר הסכם בפני ביה"ד לפי תנאי הסכם הגירושין שבפנינו ואחרי זה הולך ולווה הלואות ומשעבד את חלקו בדירה באופן שההלואות נרשמות בלשכת ההוצל"פ ובלשכת רישום המקרקעין, גורם לכאורה במעשה זה באם יגבו לפי הכללים הנהוגים בהוצל"פ להפקעת הזכויות המוקנות לגרושה עפ"י הסכם הגירושין, וגורם במעשהו זהו להפקעת סמכות ביה"ד לתת הוראות לכונסי הנכסים.

{יש להוסיף עוד שבכה"ג היכא שאחד הצדדים משעבד חלקו בנכסים באופן שימנע גביית חובותיו לאחר זמן, יש מקום על פי דין להגבות חובותיו (ובנידון דידן חלקו בדירה) כבר עתה, אף שלא הגיע זמן פרעון החוב. וכמוש"כ הרא"ש בב"ק פ"א ס"ה גבי בעל חוב המבזבז נכסיו, שמגבים החוב מיד, ועיי"ש שכתב שדין זה הוא פשוט מסברא דמצוה להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דבעי למיעבד, ואכמ"ל}.

ואם כן אף שבאמת על פי חוק סמכות בית הדין הינה רק לגבי בני הזוג הנידונים בפניו ואין לביה"ד לכאורה כל סמכות לגבי צד שלישי שלא נידון בפניו ובעלי החובות של המנוח, וכן ב"כ של המנוח בכובעו האחר, הינו גם כן נושה של המנוח, ואין הוא צד שסמכות ביה"ד מוטלת עליו בתביעה זו. ואם כן מהיכי תיתי שביה"ד יוכל לתת הוראות במקרה זה, אמנם יש מקום לומר, שבד"א אם בעלי חובות אלו לא גרמו במעשיהם להפרת סמכות ביה"ד ופגיעה בזכויות המוקנות לצדדים מכח זה שביה"ד הוא נותן ההוראות לכונסי הנכסים. והרי במעשים אלו ביכולתו של אחד מהצדדים לגרום במעשיו ובמחדליו בין בעצמו בין ע"י אחרים להפקעת סמכות ביה"ד. ולהפר מן היסוד הזכויות המוקנות למי מן הצדדים על פי ההסכם. וכפי הנראה בנידון דידן לא היה איכפת כלל לגרוש ליטול חובות והלואות ולשעבד הדירה הרשומה על שמו, שהרי ידע שבמעשיו אלו אין הוא פוגע בסופו של דבר בזכויותיו אלא בזכויות גרושתו. ואם כן ודאי שחובת ביה"ד להתערב ולדאוג לזכויות המוקנות לגרושה על פי הסכם הגירושין ועל פי הסמכות הנתונה לו להורות לכונסי הנכסים לפעול על פי דין ולהפר עצת רשע ערום.

ז) וכבר כתבנו בכעין זה בהחלטה אחרת מיום י"א חשון תשס"ד 6/11/03, בתיק חמי (נתניה 3615) במקרה שילדי הצדדים הפריעו למימוש פסק בית הדין וז"ל בהחלטה זו: "א) הוגשה בפנינו בקשת הנתבעת (המבקשת) לעיכוב ביצוע פינוי ומכירה של דירת הצדדים שהוציא ביה"ד נגדה ונגד הילדים.................

ה) אחרי שמשטרת ישראל פינתה את האשה מבית הצדדים הערימו ילדי הצדדים ונכנסו לדירה בהמשך למעשיהם בעבר בהפרעה למימוש פסיקת ביה"ד.

ו) החלטה זו של ביה"ד ניתנה בסמכות וברשות, שמכיוון שהסמכות לדון ברכוש הצדדים ובפירוק שיתוף מוקנית לביה"ד, יכול ביה"ד ואף חייב להשתמש בצוים למילוי וקיום פסק דינו, ומכיוון שאין ספק שהמצאותם של ילדי הצדדים בבית הצדדים תפריע למימוש כינוס הנכסים ומכירת הבית וכפי שהוכיחו מעשיהם בעבר, ביה"ד חייב להפעיל סמכותו החוקית אף על מי שאינם צדדים בתביעה זו.

ז) אף שילדי הצדדים אינם צד בתיק זה, מכיוון שלביה"ד יש סמכות לדון בנושא פירוק השיתוף, ממילא סמכותו מתפשטת על כל צד המפריע במעשיו או במחדליו לקיום החלטתו, וכפי שהתבאר באריכות בפסק דינו של ביה"ד הגדול בתיק 2769/ס"ג, פסק דין שניתן בכ"ז תשרי תשס"ד 23/10/03. ומשכך יש לומר שאף בנידון דידן סמכות ביה"ד מתפשטת גם על שאר בעלי החובות שבמעשיהם גורמים להפרת פסק דינו של ביה"ד וכינוס הנכסים, וממילא סמכותנו מתפשטת גם עליהם בהוראה לאופן גביית החובות. אך עדיין אין אנו קובעים בזה מסמרות והדברים צריכים בירור.

ח) חובתנו להתריע עוד על גרירת הרגלים של כונס הנכסים מטעם הגרוש, בביצוע הכינוס, תופעה שגם הגרושה התלוננה עליה בהופעותיה בביה"ד ובמכתביה, שברצונה לסיים כבר הליך הכינוס, מכיוון שגם כיום היא עדיין ממשיכה בתשלום חובות המשכנתא המוטלים גם על הגרוש. והנה להבנתנו הגרושה ממשיכה גם כיום לשלם חובות המשכנתא המוטלים על הגרוש (או עזבונו), מקיימת בדקדוק את הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים, הסכם שהגרוש לא עמד בו בקיום תשלומיו, ושעשה להפרתו על ידי שעבוד נכסיו. סכומים אלו המשולמים על ידה גם כיום בחלקו במשכנתא לא יוכלו להגבות על ידה כמדור או מזונות הילדים, מכיוון שילדיה כבר בגרו. ואם כן עתה ומזה זמן רב הגרושה משלמת תשלומים שהיו מוטלים על הגרוש, תשלומים שכנראה לא יוחזרו לה, וזאת בכדי להבטיח שהבנק למשכנתאות לא יעמיד הדירה לכינוס. ואם כן המצב האבסורדי שנוצר הוא שהיא משלמת תשלומים שונים שבאמת לא מוטלים עליה או שעכ"פ הובטחו שיוחזרו לה. וזאת בכדי שלנושים האחרים יתאפשר לגבות חובם (או חלק מחובם) מחלקו של הגרוש. ברור שהדעת אינה סובלת המציאות השערוריתית הנמשכת, וחובתם של כונסי הנכסים להזדרז בביצוע הכינוס. לא אכחד שלא אחת עלתה המחשבה במוחי שהתארכות הליכי הכינוס, הינה מפני שבסופו של דבר ההפסדים יוטלו על הגרושה. וכפי שהתלוננה בפנינו מספר פעמים שאין ביכולתה להוציא הוצאות לצורך הנפקת ממסכים שגורמים להקטנת חלקה והפסדת זכויותיה.

(שוב התבוננתי בהאי מילתא ונראה לי פשוט, שמכיוון שבהסכם הגירושין נקבע שבהגיע הבן הצעיר לגיל 18 תמכר הדירה ותמורתה תחולק שוה בשוה בין הצדדים אחרי פרעון החובות המוטלים עליה. ואם כן החל מהגיע הבן הקטן לגיל 18, אין חובה על הגרושה לשלם חלקו של הגרוש שהרי לא התחייבה לעשות כן רק עד הגיע הבן לגיל 18 ועת המכר הדירה. ולפי"ז חוב המשכנתא במועד זה אמור להתקזז מחלקם של הצדדים בדירה, וכל תשלום של האשה הוא חלופי חלק המשכנתא בדירה וכמו שחוב המשכנתא קודם לכל החובות, הוא הדין שהגרושה המשלמת חלק זה דינה יהיה לגבות חוב המשכנתא תחילה ולקבל החזרים מאותה עת, סכום זה צריך להיות נפרד ואינו מהוה חלק מרכושם המשותף. ולכן מדין תורה ודאי שלא יגרמו לגרושה הפסדים במה שמשלמת ופורעת חוב זה, דחוב המשכנתא הוא שעבוד ראשוני ומגיע לה החזר בתמורה לתשלום, אך מה היא הקביעה החוקית לגבי תשלומים אלו אין אני יודע). ט) עם כל זאת ועל אף כל הדברים שנכתבו לעיל, ואף שמן הראוי היה שביה"ד יתן פסיקתו בבקשת הגרושה, לקבוע את גודל חלקה במחצית הדירה הרשומה ע"ש הבעל, וזאת על פי דין תורה, הנותן מצד אחד זכות קדימה לחובות קודמים בין של הגרושה ובין של הנושים, והשולל תשלום ריבית בכל ענין, אין אנו יכולים לעשות כן בנידון דידן, משום שאעפ"י שטענות ב"כ הגרוש וכונס הנכסים מטעמו, אינם מקובלות עלינו, ביה"ד משולל סמכות חוקית מטעם אחר לאור העובדות שבתיק, (ואולי גם ב"כ הגרוש התכוין אליהם בדבריו).

י) הדברים שנכתבו לעיל לגבי סמכות ביה"ד הינם בענין בני זוג שהתגרשו בביה"ד ואישרו הסכם גירושין בביה"ד שבו נקבעו כונסי נכסים, ובמקרה זה נשארת לביה"ד סמכות נמשכת לענין בני הזוג גם אחרי גירושיהם, וכמו בענין מזונות משמורת והסדרי ראיה של ילדים שניתנו על פי פסיקת ביה"ד, שלביה"ד סמכות נמשכת גם אחרי הגירושין. אך במה דברים אמורים כל עוד בני הזוג הינם בחיים והם הצדדים המתדיינים בפני ביה"ד, שאין איש מן הצדדים יכול להפקיע סמכות ביה"ד, ומשכך כל עוד הבעל היה בחיים, הסמכות הנמשכת מוקנית לביה"ד, ובודאי הסמכות שניתנה לביה"ד להורות לכונסי הנכסים איך לפעול כשיגיע זמן הכינוס.

אמנם בנידון דידן הגרוש נפטר בשנת 2001, ועם פטירתו עבר עזבונו ליורשיו, מידית על פי דין תורה. ועל פי חוק עובר העזבון ליורשים אחרי הוצאת צו ירושה או צו קיום צואה, ולפני נתינת הצוים הנ"ל הנכסים שייכים לעזבונו. ומשכך אחרי פטירתו אין המנוח צד הנידון בפנינו והתביעה מופנית כלפי העזבון (או יורשי העזבון), בנידון דידן המנוח השאיר צואה שקוימה בביהמ"ש, כשעל פי צואה זו ארבעת ילדיו הם היורשים את עזבונו, ולפיכך התביעה אמורה להיות מוגשת כלפי יורשי העזבון שהם ארבעת ילדיו. ובפני הערכאה שדנה בהוצאת צו קיום הצואה, שבה צריכים להתברר התביעות שכנגד העזבון.

יא) והנה סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים וכו', יהא לבי"ד רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". דהיינו שסמכות בית הדין לדון היא בתביעת גירושין ובכרוך לה. ובדברים שיש לביה"ד סמכות נמשכת, הסמכות היא דוקא בין בני זוג. ואילו עתה בנידון דידן התביעה אינה בין בני הזוג אלא בין האשה ויורשי עזבונו של בן זוגה לשעבר, אם כן אף שלביה"ד היתה סמכות שיפוט בענינים שבינה ובין בן זוגה לשעבר, אין לביה"ד סמכות חוקית לדון בענינים שבינה ובין יורשי בן זוגה. ועם פטירתו פקעה סמכות ביה"ד.

ואם תאמר הלא סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מקנה לביה"ד סמכות גם בתביעות שכנגד העזבון, דז"ל סעיף זה "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תשמע טענה הנתבע שאין לבית דין רבני סמכות שיפוט בענין". והנה בתביעה נגד עזבון, התביעה הינה כנגד העזבון ויורשי העזבון ולכאורה מהיכי תיתי שיהיה לביה"ד סמכות לדון את הנתבעים שאינם בני זוג של התובעת. אמנם לענ"ד אין להוכיח מדין מזונות לנידון דידן, שהרי חיוב מזונות הוא חיוב אישי של הבעל כלפי אשתו, חיוב שכלול בו שעבוד נכסים וחיוב מזונותיה גם אחרי פטירתו. ולכן הקנה המחוקק לביה"ד סמכות שיפוט בענין המזונות כלפי העזבון, שהרי זה חלק מהדין האישי הנוהג. משא"כ בתביעה הנידונית בפנינו שהיא תביעה ממונית לגביית חובות הגרוש לגרושה כתוצאה מקשר הנישואין ומהסכם הגירושין שביניהם, וחלקים גדולים מתביעה זו, הינם החזרת החוב של 20,000 ש"ח והחזרת תשלומי המשכנתא הינם תביעות להחזרת חוב במובנם ההלכתי. ואינם נכללים בכלל חיוב מזונות הנובעים מהדין האישי שבין בעל לאשתו או לאלמנתו. אף אם נאמר שלחובות אלו יש דין מזונות על פי החוק. אין אלו מזונות אלמנה אלא מזונות ילדים, וסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מקנה לביה"ד סמכות לדון במזונות מן העזבון, רק כשתביעה הוגשה ע"י אשה יהודיה (או אלמנה) ולא בתביעת הילדים כנגד אביהם.

והנה אף שתקנה סט לתקנות הדיון קובעת "מת אחד מבעלי הדין במהלך המשפט, מזמן בית הדין אם הוא רואה שיש מקום לכך לפי טיב הענין, את היורשים או את האפוטרופוס אם נתמנה אפוטרופוס, וימשיך בבירור המשפט מהנקודה שעמד בה". יש לפרש תקנה זו במקום שיש לביה"ד סמכות להמשיך במשפט כנגד העזבון או יורשי העזבון וכגון בתביעת מזונות שהיו בתחילה מזונות אשה ולאחר פטירת הבעל הינם מזונות אלמנה, ובודאי שאין תקנה זו מדברת במקום שיש יורשי עזבון שאין ביה"ד יכול לדונם.

ויש לפרש תקנה זו אולי גם באופן אחר, דהיינו שבאם ניתן צו ירושה או צו קיום צואה בביה"ד, שלביה"ד הסמכות לדון בעיניני העזבון, סמכות בית הדין הינה לדון גם בתביעות אחרות כנגד העזבון, כגון גביית חוב של בעלי חובות שונים מן העזבון. אמנם בנידון דידן שקיום הצואה נערך ע"י הגרושה אצל הרשם לעניני ירושה, ולביה"ד לא הוקנתה סמכות לדון בעניני העזבון, אף בשאר התביעות כנגד העזבון, ביה"ד משולל סמכות חוקית.

ואעפ"י שהלכתית ודאי שיש לביה"ד סמכות לדון בתביעה זו, ביה"ד משולל סמכות חוקית לדון בה, ומשכך אין טעם שביה"ד יתן פסיקתו בנושא זה. קביעה זו שהזכרנו לעיל שסמכותו החוקית של ביה"ד פקעה עם פטירת אחד הצדדים, כשהתביעה הינה כנגד יורשיו או קרוביו הובאה במספר פסקי דין של הגר"ש דיכובסקי חבר בית הדין הגדול. ומסקנה זו נקבעה בהחלטת בית המשפט העליון בבג"ץ לוי נגד ביה"ד 2621/00. ואם כן אין מקום שניגע לריק ונלד לבהלה, וניתן פסק דין כשבודאי לפחות חלק מהנושים יערערו על פסיקתנו, ולענ"ד אין אפילו סיכוי פעוט שסמכות ביה"ד תשמר במקרה זה. ולפיכך חובה עלינו למשוך ידנו מלדון בתיק, ולקבוע שהדבר אינו בסמכותנו. ובעובדות מקרה זה נראה לומר, שכשם שקיבלנו שכר על הדרישה כן נקבל שכר על הפרישה.

יב) והנה למש"כ שעם פטירת הגרוש התביעה הינה בין הגרושה לעזבון או יורשי העזבון, ומשכך עם פטירת המנוח פקע גם מינוים של כונסי הנכסים שנקבעו בהסכם הגירושין, שהרי סמכותנו היא כל עוד יש לביה"ד סמכות לדון בענין זה, ולפיכך נראה שבקשתם הראשונית להוראות נעשתה בחוסר סמכות. ומשכך יש מקום לקבוע שאין כונסי הנכסים זכאים לשכר על פעולותיהם למימוש ההסכם, ובפרט שלא הביאו הכינוס לסיומו הסופי.

עם מתן פסק דין זה סוגר ביה"ד את תיקי הצדדים. עם זאת קורא ביה"ד לב"כ הצדדים מזה שנים, להזדרז ולהביא לסיום מהיר את פרשת הגירושין העגומה שבין בני הזוג פלונית ואלמוני, ולערוך פירוק שיתוף בהקדם בפני הערכאה המתאימה, סיום מהיר של הפרשה יאפשר לתובעת הגרושה להמשיך את חייה בצורה סבירה (במצב שנוצר), מבלי להזדקק לערכאות המשפטיות כפי שהינה מזדקקת להם במשך שנים רבות.

והנראה לענ"ד כתבתי.

(-) שלמה שפירא - דיין

מצטרף למסקנת פסה"ד.

(-) יעקב זמיר - אב"ד

מצטרף למסקנה העולה מסעיף י"א בפסה"ד דלעיל.

(-)אברהם שינדלר, דיין

ניתן ביום כ"ו סיון תשס"ה (03/07/2005)

(-) הרב יעקב זמיר - אב"ד          (-) הרב שלמה שפירא - דיין          (-) הרב אברהם שינדלר - דיין