ב"ה
בית הדין האזורי רחובות
בפני כבוד הדיינים:
הרב נחום גורטלר
הרב אברהם שמן
הרב ציון אשכנזי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 1-21-8240
תאריך: כ"ח חשון תשס"ד
23.11.2003
תובע
בא כוח התובע טו"ר הרב חיים אהרוני
משיב
בא כוח המשיב עו"ד צבי קופר
הנדון: גירושין
נושא הדיון: סמכות בבקשה לביטול הסכם גירושין

פסק דין
הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום כ"ח טבת תשנ"ח (26.1.98), על פי הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק-דין על ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות ביום כ"ד כסלו תשנ"ח (23.12.97).

ביום ג' אייר תשס"ג (5.5.03), כעבור כשש שנים מעת הגירושין, הגיש הבעל תביעת גירושין חדשה, בה טען כי בני הזוג חזרו לחיות ביחד תחת קורת גג אחת עוד באותו יום בו סודר הגט, וכי הסכם הגירושין נערך למראית עין בלבד. הוא מסביר כי נקלע לחובות ולפשיטת רגל, ולא היתה לו ברירה אלא לברוח מהחובות ולהיפרד מאשתו בגט פיטורין "שלא מרצונו אלא מתוך לחץ כבד כתוצאה מהמצב". לטענתו, הוא הוטעה בהסכם הגירושין על ידי האשה, שהתחייבה שלא תעביר על שמה את הכתוב בהסכם, ואילו ידע שהיא תעשה כן לא היה מגרש אותה. לדבריו, העובדה שהצדדים גרו ביחד מיום מתן הגט, מוכיחה בצורה חד-משמעית שהוא הוטעה, "ויש לדון בתביעה כתוצאה מהנסיבות ומהמצב שנוצר, ועל מנת להתגרש בצורה הוגנת".

ביום ב' בתמוז תשס"ג (2.7.03), הגיש הבעל תביעת גירושין מתוקנת, בה הוא מציין כי "הבעל והאשה נקלעו למצב שבו היו חייבים כספים לנושים שירדו לחייהם ... ולא היתה להם ברירה אלא לברוח מהחובות ולהיפרד בג"פ, שלא היה מרצונם אלא מתוך לחץ כבד...". בסיומו של כתב התביעה המתוקן כותב הבעל: "לאור האמור, כב' ביה"ד מתבקש להזמין את הצדדים להתגרש ולחלק את הרכוש בחלוקה צודקת או להמשיך את חייהם בשלום בית תקין כפי שנהגו במשך 6 שנים לאחר מתן הגט". ביה"ד הורה על העברת התביעה המתוקנת לצד שכנגד.

בכתב הגנתה טוענת האשה, כי הסעד המבוקש הוא רכושי גרידא, והטענה האמיתית המסתתרת הינה טענה לשינוי הסכם חלוקת הרכוש שנערך לפני כ-7 שנים, דבר המלמד על חוסר תום ליבו של התובע. האשה מוסיפה כי עצם טענת אילוץ וכפיה, מעלה תמיהה וחשש כאילו לכאורה בית הדין שבפניהם הופיעו הצדדים, היו שותפים לאילוץ ולכפיית התובע ליתן גט לנתבעת. לדבריה, המניע האמיתי להליך הגירושין היה אלימותו הפיזית והנפשית של הבעל, ומשטר הטרור והפחדים שהוא הנהיג. הטענה בדבר חובות של התובע טרם הגירושין, הינה עורבא פרח, ונולדה לצורך נסיון סחיטה בבית הדין. האשה מוסיפה כי הבעל הורשע בבית משפט השלום בעבירות אלימות קשות, הוטל עליו מאסר על תנאי, מתנהל נגדו תיק אלימות נוסף, וניתן צו על ידי בית המשפט ברחובות האוסר על התובע להטריד או להתקרב או לשוחח עם הנתבעת, עד לגמר ההליכים המשפטיים. האשה טוענת, כי בית הדין נעדר סמכות ענינית לדון בטענות הרכושיות של התובע. היא מוסיפה, כי הדעת אינה סובלת טענות מוזרות ומגוחכות שהועלו על ידי התובע, כאילו היו אלו גירושין פיקטיביים, תוך הטעיה ומירמה של הדיינים שישבו בדין. לטענתה, יש לדחות על הסף את טענות הבעל, אשר נטענות "בידים מלוכלכות", כאשר הוא עצמו טוען: שבע שנים לפני כן רימיתי הוניתי והטעיתי את בית הדין הנכבד.

לגופו של ענין, טוענת הנתבעת, כי במסגרת הסכם הגירושין היא ויתרה על זכויות המוקנות לה על פי דין: הזכות לכתובה והזכות למזונות. נוצר מצב בלתי הפיך, והתובע מושתק מהעלאת טענה בדבר ויתור על זכויות רכושיות.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ו אלול תשס"ג (23.9.03), הודו הצדדים שהם חזרו לחיות יחד לאחר הגירושין, ועל כן החלטנו, כי הצדדים אסורים להינשא לעלמא עד להחלטה אחרת של בית הדין.

במהלך הדיון אמרו האשה ובא-כוחה, כי הם מבקשים גט פיטורין לחומרא. לעומת זאת, הבעל אמר: "אני מבקש שלום בית ובאם עומדת על דעתה על גירושין, אני רוצה את חלקי ברכוש, כי לא קיבלתי כלום ברכוש".

בטיעוניו בכתב, מזכיר ב"כ האשה כי במהלך הדיון נשאל התובע על ידי בית הדין לתגובתו, האם עומד הוא על שני הסעדים – היינו על גירושין ועל שלום בית, ונענה בתשובה חיובית. לטענת ב"כ האשה אלו הם שני סעדים סותרים, ותביעה שכזו היא אנומלית ויש לפוסלה. "תובע לא יכול לדרוש סעדים שהם תרתי דסתרי".

בתגובתו אומר ב"כ הבעל, כי "המשיב מבקש היום שלום בית לטובת הצדדים וילדיהם, שכן הוא אוהב את אשתו", הוא עומד על כך שסוגיית הרכוש המשותף נתונה לסמכותו של בית הדין הרבני, והוא מבקש להורות על מתן סעד של שלום בית.

טענת ב"כ האשה, שיש לפסול את התביעה מעצם העובדה כי נתבעו שם סעדים סותרים. דינה להידחות. הלכה היא, שטרם יציאה למלחמה על עיר יש לקרוא אליה לשלום. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ', י'). יפים לענין זה דברים שכתב בית הדין הגדול בתיק ערעור לה/218 (פד"ר י' 310, 313; בהרכב הדיינים: הרבנים אליעזר גולדשמידט, יוסף קאפח, מרדכי אליהו):
"בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחילופין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין.

ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת, בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אשה, יתבע גט, ויבקש שכל עניני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל ברירה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולוא גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת - שלא לשמה, תביא לידי זה שיקויים בו בתובע הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום."
גישתו של בית הדין הגדול אושרה בע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם בפ"ד - מובא ב-א' שינבוים וב' דון-יחיא דיני מזונות (כרך ב, תשמ"ה) 689, 690:
"אפילו אניח שבעת הגשת תביעתו לבית-הדין הרבני היתה כוונת המשיב קודם כל לשלום-בית, אין כל סימנים לכך שתביעתו החילופית לגירושין לא היתה כנה ולא באה לשמה ולשם גירושין".
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון כמה וכמה פעמים. ראו למשל: בגצ 6334/96 לאה אליהו נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב פ"ד נג (2) 153, 163:
"אכן, כנותה של תביעת גירושין אינה נשללת בשל כך שהתובע מוכן לשקול אפשרויות אחרות מלבד גירושין, ובכלל זה שלום-בית. ראו ע"א 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז 2514, 2518-2517; ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, פ"ד כב(1) 277; ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם)."
וראו עוד: עא 95 / 3868 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר פ"ד נב (5) 817, 841; ע"א 666/70 שלום נ' שלום פ"ד כה (2) 701, 707 מול ד'; ע"א 863/80 ברורמן נ' ברורמן פ"ד לה(3) 729, 731 מול ז'; ע"א 246/81 גוטהלף נ' גוטהלף פ"ד לו (4) 673, 677 מול ו'.

עם כל זאת, בנסיבות ענין זה קשה מאד להסיק, לעת עתה, כי התובע היה כן בתביעת הגירושין שלו בעת הגשתה. אכן, אילו היתה בפנינו התביעה המקורית בלבד, בה תבע רק גירושין, היה מקום לומר כי תביעת הגירושין הינה כנה. כך גם, כפי שאמרנו, לא היתה לנו סיבה להסיק אחרת, אילו היתה בפנינו רק התביעה המתוקנת, שם התבקשנו לפסוק "גרושין או שלום-בית". גם בדיון בפנינו נראה היה שהתובע עומד על תביעתו כפי שנוסחה. אך מה נעשה וב"תגובת המשיב" שהוגשה בשמו ביום 23.10.03, נאמר: "המשיב מבקש היום שלום בית לטובת הצדדים וילדיהם", וגירושין מאן דכר שמיה. בהמשך התגובה, בהתייחס לדברי בית הדין במהלך הדיון, נאמר: "המשיב השיב שכל רצונו הוא שלום בית, שכן אוהב את אשתו". כך גם בסיומה של התגובה, עותר הוא: "בית הדין הנכבד מתבקש להורות על מתן סעד של שלום בית".

השאלות העומדות בפנינו מורכבות הן: האם נסיק מדברי הבעל עתה, כי תביעתו האמיתית היא לשלום בית, ותביעתו המקורית לסעד של גירושין, לא היתה כנה? או שמא נאמר, כי יש לבחון את כנות הבעל בעת הגשת התביעה, ואין די בדברים הנ"ל כדי להסיק, כי בעת הגשת התביעה לגירושין, לא היתה זו כנה. מצד שני, גם אם נאמר כי בעת הגשת התביעה היתה זו כנה, האם אין בעמדה שהוצגה בתגובת המשיב, משום זניחת תביעת הגירושין?

מצד שלישי, במהלך הדיון, כזכור, אמרו האשה ובא-כחה כי הם מבקשים גט לחומרא. על פי תקנות הדיון, תקנה ל"ב, ניתן במהלך הדיון להגיש תביעת אגב או תביעת נגד – ללא צורך בהגשת כתב תביעה - ודי להן שנרשמו בפרוטוקול, אלא אם כן הורה בית הדין אחרת. נמצא כי לפנינו תביעת גירושין של האשה, ומה לנו אם ענין הרכוש נכרך על ידי הבעל בתביעתו שלו, או אם נכרך הוא בתביעתה של האשה?

נניח לעת עתה לשאלות אלו, ונתבונן על ענייננו מזוית שונה לחלוטין. אמת נכון הדבר, כי הצדדים התגרשו בגט פיטורין כדמו"י. נכון הוא גם שהצדדים חתמו על הסכם גירושין, שכלל הסדרים רכושיים, והסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין. אין גם חולק כי הצדדים חזרו לחיות כבני זוג לאחר סידור הגט, ועל פני הדברים נראה כי הצדדים זקוקים לכל הפחות לגט לחומרא כדי להינשא לאחרים. הצורך בגט לחומרא אינו מלמד, כשלעצמו, כי הגט שסודר ביניהם בזמנו לא כרת את קשר הנישואין של בני הזוג עד למועד שבו חזרו לחיות יחדיו. אולם מצד שני, אין מקום לדחות על הסף את טענות הבעל, כי ההסכם הממוני שנערך ביניהם היה פיקטיבי ולמראית עין. אם הבעל יוכיח את טענותיו, יהיה אמנם על בית הדין לשקול נקיטת אמצעים נגד המעורבים, אם ע"י הטלת הוצאות לטובת המדינה, ואם בדרך אחרת. אך לא ניתן לומר מראש, שעריכת הסכם פיקטיבי אינה אפשרית. לא ניתן לומר מראש, כי לא תיתכן, על אף נדירותה הרבה, קנוניה בין בעל לאשה, במסגרתה יועברו נכסים על שם האשה, כדי להבריח מנושים. לא ניתן לומר מראש, כי לא יתכן שהתובע "הוטעה בהסכם ע"י האשה שהתחייבה שלא תעביר על שמה מה שכתב בהסכם". כמובן, על כתפי הטוען טענות מעין אלו מונח נטל כבד מאד להוכיחם, אך לא ניתן לשלול ממנו לעשות כן. היה והבעל יצליח להוכיח טענותיו, כי אז יהיה מקום לומר שנפל בהסכם פגם מהותי, ושעל כן מדובר בהסכם בטל, או שניתן לביטול; ממילא, יהיה על בית הדין, לכאורה, לבטל את פסק הדין שאישר את ההסכם. הטריבונל היחיד המוסמך לדון בטענות אלו, הוא בית הדין הרבני, שהינו הטריבונל שאישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק-דין. ראו לענין זה דברי השופט חשין בבג"צ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4), 591, 605:
"...המבקש לבטל פסק-דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם - פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על-פי משפט החוזים - כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפיה וכיוצא באלה. תקיפת פסק-הדין תבוא על דרך תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק-הדין הראשון. ובלשונו של השופט זילברג בבג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית-הדין האזורי, חיפה, פ"ד יג 1490:

"כלל גדול הוא בדין, כי הטריבונל המוסמך לשנות או לבטל את החלטותיו הוא - מטעמי אונאה, העלמת עובדות וכיוצא בזה - הוא הטריבונל שהחליט מעיקרו בדבר. סמכות זו נובעת מתוך הסמכות המקורית שהיתה נתונה לו בעת מתן פסק-הדין הנתקף. מכיוון שכך, אין צורך בהסכמה חדשה, ובית הדין רשאי לדון בענין על סמך ההסכמה הראשונה."

ראה עוד: ע"א 151/87 ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(489 (3, 500-498; זוסמן (לוין), שם, 518-517."
משמעות האמור היא, שאף אם אין בפנינו תביעת גירושין כלל ועיקר, מוסמך בית הדין לדון בתביעת הבעל לביטול הסכם הגירושין, בטענה שמדובר בהסכם פיקטיבי ולמראית עין. ברם, אם זוהי תביעתו של הבעל – ונראה לנו מכלל דבריו שהוא תובע כן - אין מקום שבית הדין ידון, בגדרה של תביעה זו, ב"חלוקה צודקת של הרכוש". כל שיוכל בית הדין לפסוק – בנסיבות ענין זה ובהנחה שהבעל יוכיח את טענותיו – שתנאי הממון שבהסכם הינם בטלים. לכך יש להוסיף, כי בתביעה הנוכחית לא פירט הבעל את הרכוש שאותו הוא מבקש לחלק "בחלוקה צודקת", ועובדה זו מקשה גם היא על קביעת סמכותו של בית הדין לדון במכלול עניני הרכוש. בהקשר זה יצויין, כי לא תלויה ועומדת תביעה רכושית של האשה בערכאה אחרת. כנראה, מסיבה מאד פשוטה: מבחינתה של האשה – כך על פי כתב ההגנה – ההסדר הרכושי בהסכם הגירושין הינו בר-תוקף, ולטענתה הרכוש כבר חולק. מבחינתה, אין כל סיבה להגיש תביעה רכושית כלשהי, שהרי צורת רישומם של נכסי הצדדים ברשויות השונות, לדידה, משקף את הבעלות של כל אחד מהצדדים על אותם נכסים.

אם תתקבל תביעתו של הבעל להורות על ביטול הסכם הגירושין, וייפסק כמו כן כי על הצדדים להתגרש לחומרא, יהיה צורך לדון בחלוקת הרכוש של הצדדים, בין הרכוש שהוזכר בהסכם הגירושין, ובין הרכוש שהצטבר לאחר מועד חתימתו. אם תביעתו של הבעל לביטול הסכם הגירושין תידחה, יהיה מקום לדון רק ברכוש שהצטבר לאחר הסכם הגירושין. כך או כך, לא נוכל לדון ב"חלוקת רכוש", בלא שנשתכנע שיש בפנינו תביעת גירושין כנה, ובלא שהרכוש יפורט כדבעי, וייכרך בה כדין ובכנות.

לאור מכלול השיקולים דלעיל, נראה לנו להורות כדלקמן:
א. הבעל יגיש, כתב תביעה מתוקן, בה יעתור - אם רצונו בכך - במפורש לביטול הסדרי הרכוש שבהסכם הגירושין ולביטול פסק הדין המאשר את ההסכם.
ב. אם הבעל חפץ שנדון גם ב"חלוקת רכוש", יהיה עליו לפרט בכתב התביעה המתוקן בצורה מדוקדקת את הרכוש שהוא מבקש חלוקתו, כיצד הוא מבקש לחלקו, ועל יסוד מה הוא מבקש לחלקו כן.
ג. בנסיבות הענין המיוחד דנן, אם הבעל יצהיר בכתב התביעה המתוקן, כי אם התביעה לשלום בית תידחה, ובית הדין יפסוק שמצוה עליו לתת גט לאשתו או שבית הדין יפסוק שהוא חייב לתת גט לאשתו, יתן גט לחומרא במועד הראשון שייקבע על ידי בית הדין לצורך כך, ויסכים לקיים את הדיון ב"חלוקת הרכוש" לאחר סידור הגט, נוכל עדיין להשתכנע כי תביעתו לגירושין הינה כנה. אם יסרב הבעל, לא נוכל לקבוע כי תביעתו לגירושין כנה, ולא נוכל לראות כנות בבקשה לכרוך את חלוקת הרכוש בתביעת גט לחומרא של האשה. סירוב שכזה ישכנענו, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, שהתובע מעוניין להחזיק את האשה כבת-ערובה על מנת להבטיח הישגים רכושיים, שלא על פי דין. במקרה שכזה, נדון רק בתביעה לביטול הסכם הגירושין (אם תוגש תביעה מתוקנת, כאמור), ונדון כמו כן בתביעת האשה – אם היא תחפוץ בכך – לחייב את הבעל בגט לחומרא.
ד. כתב התביעה המתוקן יוגש תוך 15 יום מהמצאת החלטה זו. אם כך ייעשה, נראה את התביעה המתוקנת כאילו הוגשה בתאריך הגשת התביעה המקורית.
ה. בשלב זה יוכנסו שמות הצדדים לרשימת מעוכבי הנישואין אשר בהנהלת בתי הדין הרבניים.

ניתן לפרסם החלטה זו ללא שמות הצדדים.

ניתנה, ביום כ"ח חשון תשס"ד (23.11.2003).

(-) נחום גורטלר - אב"ד        (-) אברהם שמן - דיין        (-) ציון אשכנזי - דיין

העתק מתאים למקור

הרב חנוך גרנביץ
המזכיר הראשי