ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אברהם שינדלר הרב רפאל י. בן שמעון הרב יאיר לרנר |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 1016228/1 | |
תאריך: |
י"א באייר התשע"ז
7.5.2017 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד דן תורג'מן | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד יוני שמיל | |||
הנדון: | חיוב גט בטענת ''מאיס עלי'' בבעל קנאי, מאיים ומקלל | |||
נושא הדיון: | חיוב גט בבעל קנאי, מאיים ומקלל |
"זו קנאה אובססיבית, מחשבות שאני בוגדת בו [...] הוא טוען שאני בעבודה בוגדת עם גברים אחרים, אח"כ זה עבר לקללות, זונה, שרמוטה, עיוורת [...] היה מצב שבבית ההורים שלי הוא כעס, הוא דרש לדעת את כל הגברים שהייתי איתם לפני החתונה ויצאתי איתם, ובגלל שהוא אמר שלא סיפרתי לו הוא אומר שאני בוגדת, הוא שבר שתי תמונות בבית של ההורים שלי [...]ביה"ד דן בנושא הכתובה:
חזרתי לבית אחרי הלידה [...] הוא אמר שהעקמת שלי בגב זה מכל הגברים שעלו עלי [...] הוא התקרב אלי לפנים בתנועות של איום, ובבוקר ברחתי משם,
אחר כך הוא רצה לראות את הילד ואיים עלי אם הילד לא שלי, שנינו – אני והילד – לא נחיה, אז הגשתי תלונה במשטרה [...]"
"ב"כ האישה: אם הם יתגרשו היא תוותר על הכתובה [...]ובהמשך הדיון (מתוך הפרוטוקול):
ביה"ד: מה הסכום?
הבעל: לא זוכר זה אצלה, אולי 180.000 ש"ח."
"הבעל טוען: יש לי כאן דף שהיא השאירה כשהיא עזבה את הבית [...] היא כתבה שני דפים, והתנאי היחיד להישאר כזוג זה לעבור לעיר אחרת [...]בהמשך הדיון שאל ב"כ האישה: "שברתָ רהיטים?"
אני לא מוכן לוותר על הילד שלי, אני מוכן להיות פרוד, אני לא אחזיק אותה בכוח.
ביה"ד: אז תן לה גט?
הבעל: אני לא אתן, יש כאן ילד [...]"
"תספרי למה זה קרה, היא שיקרה לי שלוש פעמים, היא אמרה שלפני החתונה היא יצאה עם גבר – שניים שהיא הכירה קודם, ואחרי החתונה אני מגלה שהיו לה פי שלוש."ביה"ד החליט לקבוע מועד בהסכמה לסידור גט.
"ביה"ד: מתגרשים היום?ביה"ד החליט להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע בניסיון לגשר בין הצדדים.
הבעל: לא.
האישה: כן.
הבעל: אני רוצה שלום בית, אני רוצה לגדל את הילד [...]
ביה"ד: פעם קיללת אותה ?
הבעל: יכול להיות אבל זה היה כי נפגעתי [...]
האישה: מה עם הרכוש שהוא שבר לי, הוא שבר מחשב נייד ותמונות
הבעל: נפגעתי קשה מאד ממנה אז שברתי תמונה שלנו יחד [...]
הבעל: אני לא אתן גט, פרינציפ, היא התעקשה על החתונה הזו שתישאר כך."
"מה שאמרתי יכול להיות דברים שאני מתנצל, לא שיניתי שום דבר, אמרתי שאם אמרתי דברים, זה היה בלהט."ביה"ד החליט שכל צד יגיש סיכומים.
"[...] גילויי הקנאה מצד הבעל החלו להחמיר אחרי החתונה [...] הבעל החל לקלל את האישה ולכנות אותה 'זונה', 'שרמוטה', 'בוגדת וכן 'עיוורת' [...] שבר תמונות ועוד בבית הוריה [...] הבעל מוכן להתגרש אך דורש לא לשלם מזונות ומדור כלל [...] האישה הגישה תלונה כנגד הבעל [...] ואף ניתן לבעל צו הרחקה ע"י בית המשפט [...]"וסיים: "מתבקש לחייב את הבעל במתן גט ואף לכפותו אם יהיה צורך."
"לא אמרתי, ואם הערתי לה דברים, זה בגלל כעסים ודברים שהיא עשתה לי, לא זרקתי סתם דברים [...]לאחר שמיעת טענות הצדדים וחקירתם התרשם ביה"ד שהאישה דוברת אמת, שהרי הבעל הוא יותר מ"מודה במקצת" לטענות האישה על קללות והשפלות, והאישה מרגישה מפוחדת ומאוימת מנוכחות הבעל.
התחתנו הכול היה טוב, אחרי זה היא פתחה את זה בפני על כל החברים שהיא אמרה ששיקרה לי, אז התעצבנתי, שברתי את התמונה [...] מה שאמרתי – יכול להיות שאמרתי דברים שאני מתנצל, לא שיניתי שום דבר, אמרתי שאם אמרתי דברים זה היה בלהט [...]"
"האומרת 'מאיס עלי' אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס עליה, לפי שכשם במאכל, כך הדעות באנשים ובנשים [...]"וכן מביא הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תקעג):
"במה שהסתפקתם שאמרה ההיא מאיס עלי [...] אינו כן שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאים בעיני נשותיהם, וכמה יפים וטובים שסר הטעם בעיניהם [...]"וכן הביא בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר חלק א סימן ב אות ה):
"ועוד יש לחלק ד'מאיס עלי' הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמננו גילו חכמי הרופאים מחלה ידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע [...] אבל טענה נפשית גופנית כמו מאיס עלי הוא עניין אחר, ואם דעת ביה"ד מתיישבת שיש מקום לכך, מתחשבין עמה [...]"וכן כתב הגר"א אטלס (דברי משפט חלק ב עמ' קלה):
"יש סוג אחר של מאיסות כזו שאינה בעצם האדם אלא מאיסות זו קשורה לרגישות האישה, לטעמה, ולדעתה, והרי זה כאוכל שאינו מאוס בעצם, אלא שיש אדם הבוחל ממנו [...]"וכתב התשב"ץ (חלק ב סימן ח):
"על אישה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת בו, והכל יודעים שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות [...]ובמיוחד בנידוננו, לפי מה שכתב השלטי גיבורים (על המרדכי בפרק החובל): "הקורא לאשתו 'זונה' במריבה, מלקינן ליה ומתרינן ביה דאי קרי ליה זימנא אחריתי, יוציאה ויתן כתובה."
תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן 'לחיים ניתנה ולא לצער' [...] כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, אבל הכא 'מעוות לא יוכל לתקון' הוא ומקרא מלא דבר הכתוב 'טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב', ועוד כתוב 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו', הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס [...]"
"כל זה אני מספק בנידון דידן ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו, ואפשר שהם הניחוהו לרוב פשיטותו, ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת 'שנאתיו', 'לא יקרא עוד בעלי' הוי 'מאיס עלי'."ב. טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובתה – פעמים שנאמנת
"דכל שמתאמת דבריה [...] לא הפסידה כלום במה שתובעת גם כתובתה, וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה. והעיקר לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במה שתבעה כתובתה, אבל אם נראים הדברים שבעלה מאיס עליה אלא שמבקשת כתובתה כדי שתוכל להתפרנס, למה לה לוותר על שלה? כיון שחייב לה כתובה אינה מפסידה בתביעתה, וכל שכן שאומרת שיתנו לה לפי הדין המגיע לה, שלא הפסידה בכך."וכך מובא כבר התשב"ץ (חלק ב סימן ח) המובא לעיל:
"על אישה שבעלה מצער אותה הרבה [...] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים את המעוקות [...]"הרי לנו שאפילו כשהאישה תובעת כתובתה תלוי בראות עיני בית הדין. ובנידון דידן לא הגישה האישה תביעה לכתובה, אך ב"כ האישה טען בדיון מתאריך י"א באדר התשע"ה (2.3.15):
"לא הגשנו תביעה לכתובה. דיברתי איתה, אם הם יתגרשו היא תוותר על הכתובה, אבל אם הוא יתעקש ויידרש דיון הוכחות, היא תעמוד על כתובתה."ולפי האמור, גם אם נחשיב את דברי ב"כ האישה כטוענת לכתובה למרות העדר תביעה לפנינו, יכולה האישה לטעון שרוצה להתגרש מאחר ומאוס עליה.
"מכל מקום מפני חומר אשת איש אין אנו נהוגין לכוף לגרש, אבל מכל מקום מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו כסברת הרמב"ם 'שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות' כיון שהיא אומרת 'מאיס עלי' בטענות מבוררות והוא מעכב אותה [...] ובודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות [...]"וכך פסקו הראשון לציון הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמידט (הובא בפד"ר כרך ז עמ' 205):
"[...] אך בנוגע לחייבו בגט, בזה יש לומר דשפיר מחייבינן ליה במתן גט בטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת [...]"במקרה שלפנינו בית הדין התרשם שהבעל המאיס את עצמו על האישה בחשדותיו כלפיה בבגידה וכן בבירור הגברים שהיו לה לפני הנישואין, והבעל אינו מכחיש את חשדותיו אלו. כמו כן ההתנהגות האלימה בשבירת חפצים ובקללות עד שהאישה קצה בו, ובזה מחייבין בגט.
"וכתב מורי הר"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה', והוא אומר 'אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר הכתובה ונדוניא [...] לאחר שנה כופין אותו לגרש [...]"וכן ידועים דברי הגר"ח פלאג'י (ספר חיים ושלום חלק ב סימן קב) שבמצב שאין סיכוי לשלום בית והצדדים פרודים י"ח חודש, על ביה"ד לעשות מאמץ להפריד בין הצדדים.
"[...] לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש. וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו: אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האישה תרצה לחזור אליו או לחילופין כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו."מסקנה ופסק דין
"איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו: 'אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו' – אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."ובביאור הגר"א (שם ס"ק יז): "דכאן יש לומר: כיון שידעה אינה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל כמ"ש בסעיף א'."
הרב אברהם שינדלר | הרב רפאל י' בן שמעון | הרב יאיר לרנר |