ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יצחק אושינסקי הרב דוד גרוזמן הרב אברהם דב זרביב |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 1035924/11 | |
תאריך: |
י"א בסיון התשע"ז
05/06/2017 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד שי חמו וטו"ר דוד חסן | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד אביבית אמסטר-מטרי | |||
הנדון: | כתובה: דחיית התביעה וקריאה לניהול הליך ביושר ואי הגשת תלונות סרק במשטרה | |||
נושא הדיון: | כתובה - דחיית התביעה וקריאה לניהול הליך ביושר ואי הגשת תלונות סרק במשטרה |
כהצהרת שני הצדדים וכבקשתם, מוסכם על ידי שני הצדדים כי הגיעה העת להגשת סיכומים לתיק טרם הכרעה. כך שאין לצדדים ראיות נוספות בתיק.ואכן הוגשו סיכומי שני הצדדים.
בית הדין מקציב 21 יום לתובעת להגשת סיכומיה, ועוד 21 יום נוספים (מעת הגשת סיכומי התובעת) להגשת סיכומי הנתבע.
הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים באות ובגופן המקובלים.
לאחר קבלת הסיכומים, בית הדין ישקול הכרעתו בתיק.
וראו התראת בית הדין האמורה לעיל בפתח הדברים באשר להליך שאינו הוגן.
בפנינו תביעת שלום בית של האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה של הבעל.וכך נאמר בהחלטה הנ"ל באשר להתרשמות בית הדין מהסיכוי להשבת השלום:
הצדדים נשואים שמונה חודשים, פרודים חמשה חודשים.
האישה מפרטת תביעתה: הכרנו תשעה חודשים עד לחתונה. לפני הנישואין ביקשו ממני לחתום הסכם ממון, הורי בעלי והבעל, הסכמתי, אך בקשתי להוסיף סעיף כי גם מה שאני אקבל יהיה מוגן. לא חתמנו, הבעל לא רצה לחתום. יומיים לאחר החתונה הוא ביקש שנחתום על הסכם, ביקשתי שוב להוסיף סעיף אודות מה שאבי ייתן, הוא סירב. הוא נסע לסקי שבוע אחר החתונה, במקום שבת חתן, הוריו הגבילו באנשים את השבת חתן, החלו מריבות בגלל הוריו, הבעל חזר כל יום עם פרצוף של הסתה של הוריו בגלל החוזה וההסכם, הוא אמר שיש לו הלם קרב, היתה אלימות, הוא עיקם לי את היד והוא ברח מהבית, אף אחותו הכתה אותי, יש תלונות אף כנגד הבעל, אני התלוננתי כנגד הבעל. נגמר לו צו הרחקה מהמשטרה ומאז הוא לא חזר הביתה. לא ניסיתי ליצור עמו קשר מאז שהוא עזב. היינו בטיפול זוגי, התקיימו שלשה מפגשים, אני רוצה אותו, לא התמודדנו עם כלום, יש לפתור בעיות.
הבעל מגיב: מיום הנישואין האישה התחילה לקלל, לאיים ולהשפיל, כן לקלל את הוריי, היא תקפה את אחותי, אני כבר חמישה חודשים מפחד לחזור הביתה, התלונה נגדי נסגרה, היא יכולה להמציא עלי עוד סיפור. גם לקחת בגדים לא הצלחנו להסכים אלא באמצעות צד ג'.
האישה מגיבה: הבעל לקח בגדים בזמן שיצא, הוא ביקש לקחת דברים נוספים, אך הבעל ביטל את המפגש. המלווה שהוא רצה להביא לא היה מוסכמת עלי, כי היא הכפישה אותי. הוא ביטל את המפגש ללקיחת הבגדים עם צד ג' אחר יום קודם.
הבעל ממשיך: היתה הסכמה על צד ג' , אך כשהבנתי שהיא תהיה בבית לא הסכמתי. היא דברה קשות כנגד הוריי, היינו כבר בשני הליכי גישור, אף ביח"ס בית המשפט, וההליך לא צלח.
האישה מגיבה: שם רק דברו על כספים. אף אני הסברתי את ענין הכספים. הבעל העלים כספים מהחשבון המשותף, הבית שלו ולא רציתי מעולם את הבית שלו, הוא גנב 128,000 ש''ח מהחשבון המשותף והעביר להוריו וכן 5,000 יורו. הוא גיהץ וויזות בהרבה כסף לאחר עזיבת הבית. אני לא הוצאתי כסף מהחשבון לאחר החתונה.
מוסיף בא כוח האישה: התובעת היא דתיה, הוא הבחור הראשון שלה, היא ביקשה שמירת שבת, נידה כשרות, והוא הסכים. אך החלה נסיגה, בפסח, הוריו שמו לחם על השולחן. והיא שמרה על המשפחה. לאחר החתונה הבעל שיתף את האישה בחשבון עם הכספים שלו ושל הוריו. אך לאחר שהוא החליט שרוצה לפרק, הוא משך את כל הכספים. לאחר מכן נתן הוראה שהיא לא תוכל למשוך. בשבת חתן הוא הלך לטיול סקי עם אביו. הבעל שבוי בידי הוריו. נכון לעכשיו אנו לא דנים בכספים ורק מבקשים שלום בית. הבעל הקליט את האישה בזמן כעס. הכל בישול של קלטות וזה לא אמיתי. לאישה אין היום כסף, נבקש לפסוק מזונות אישה בסך 2000 ש''ח לחודש. היא מרוויחה 2,200 ש''ח, כן להורות על מדור ספציפי. הורי הבעל יכולים לתבוע דמי משכנתא על הדירה.
באת כוח הבעל מגיבה: אחרי שלשה וחצי חודשים הם נפרדו. יש לנו הקלטות על הכול, היא אמרה שתכה את האם ושתשרוף את האב, היא לא בישלה ולא ניקתה, הכל הוא עשה, היא היתה ערבים שלמים אצל הוריה. האישה אמרה בקלטת שהנישואין היו בטעות. היא הזמינה לו משטרה, ואיך היא רוצה שלום? היא הגישה אף תלונה כנגד אחותו. התיק נסגר מיד. הבית נרכש על ידי הבעל שנתיים וחצי טרם שהכירו והוא שייך רק לו. כיום האישה גרה בבית שלו. היא לא התקשרה אליו עד היום. היא רוצה רק את הבית. הצדדים לא הספיקו לפתוח חשבון לכספי החתונה ושמו את השקים בחשבון של הבעל, כפי הסכומים שהיא אמרה, והוא הוציא את הכספים שהיו שלו. מהחתונה הם הכניסו 15,000 ש''ח מיתרת כספי המתנות מעבר למה ששלמו את החתונה. רק כספי הבעל נכנסו לחשבון שם. היא יושבת בבית בעלה ומה מבקשת מזונות? הוא משלם את כל הוצאות הבית. היא גם נותנת שיעורים פרטיים. הבעל לא מסכים לשלם מזונות. היא גם לא צריכה להישאר שם. לקחנו משרד חקירות, התברר שהיא היא נסעה בשבת. זה היה כמה פעמים. כן גילינו שהיא תדלקה את הרכב בשבת. הזמינה סרטים בשבת. אין לתת לה מדור ספציפי בדירה של הבעל. יש גם הלוואה לטובת ההורים.
לשאלת בית הדין, האישה מודה שנסעה בשבת, טוענת שנסעה אז לאמה. טוענת שהיתה מפוחדת בבית.
מוסיפה באת כוח הבעל: יש לעזור להם להיפרד בהקדם.
בשלב זה ובהסכמת הצדדים, בית הדין שוחח בנפרד עם כל אחד מהצדדים בניסיון להביאם לידי הסכמות, ברם לא הושגה ההסכמה המיוחלת.
טוען בא כוח האישה: לאישה יש הלוואות שיורדות לה מהמשכורת, כך שלא נשאר לה הרבה ממשכורתה.
מגיבה באת כוח הבעל: מזונות אישה ינציחו את המצב הקיים. הבעל משלם את הוצאות הבית כדי לגרום לאווירה נעימה כדי שייפרדו בשלום.
עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים.
ובכן, בית הדין לא התרשם כי השלום ישוב לבית זה. הצדדים נשואים זמן קצר, פרודים כבר כמה חודשים, האישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, הצדדים מצויים בסכסוך כספי עמוק סביב הכספים שהוכנסו לחשבונו של הבעל, האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה ומאשימה את הורי הבעל בסכסוך. אף מצד הבעל לא ניכר כל רצון לשלום. ברם, לאישה דרישות לחלוקת כספים, למזונות ולמדור ספציפי. זאת אף ללא הזכרת הכתובה. כל זאת נזכיר, לאור חיים משותפים בנישואין של שלשה חודשים לכל היותר!אולם, למעשה הוחלט שם כך:
ברם, לשם הזהירות ולקבלת חו"ד מקצועית, בית הדין מפנה את הצדדים ליח"ס שע"י בית הדין כדי לבחון את כנות טענתה של האישה לשלום בית, וכדי לסייע לצדדים להגיע להסכם מושכל ומכובד.התקבל דו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16), בו נאמר בין השאר כי כבר מתחילת נישואיהם התגלו חילוקי דעות מהותיים ומאבקי כוח אשר כללו הזמנת משטרה והתערבות משפחת הגרעין. כן נאמר שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה. כן נאמר שלאור הקרע העמוק אין בסיס לשיקום הנישואין. עוד נאמר כי הצדדים זקוקים להחלטה שיפוטית לעזור להם להיפרד מהר ככל האפשר.
מבוקש דו"ח יח"ס בתוך 45 יום.
במידה ודו"ח יח"ס יהיה דומה להתרשמות בית הדין, בית הדין ישקול צעדיו לאור האמור לעיל.
בשלב זה לא ייפסקו מזונות אישה וכן לא ייפסק מדור ספציפי לאישה בדירתו של הבעל, עד לבחינת המצב הזוגי ועד לבחינת כנות טענתה של האישה לשלום בית.
בהמשך לאמור בהחלטת בית הדין מיום ג' בכסלו תשע"ו (15.11.15), כולל התרשמות בית הדין האמורה שם, ולאור דו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16) המתאים להתרשמות בית הדין הנ"ל, בית הדין שוקל להורות על גירושין, ברם, טרם הוראת בית הדין הבעל יגיב בתוך 14 יום האם הוא מוכן לפנות לגירושין כבר עתה כאשר ייתכן ותביעת כתובה תעמוד לפתחו לאחר הגירושין.הבעל הסכים לסידור גט טרם דיון בכתובה, ובהחלטת בית הדין הבאה מיום ט"ז בשבט תשע"ו (26.1.16) נאמר:
טרם מתן החלטה, האישה תמציא לבית הדין העתק כתובתה, וזאת בתוך שבעה ימים.כן נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ח' באדר א' תשע"ו (17.2.16) (דיון פישור):
כיום, בפתח הדיון בית הדין עיין בכתובה ע"ס 180,000 ש''ח, בית הדין הבהיר לבעל ובאת כוחו כי אם תימצא חבות, יתכן והוא ייאלץ לשלם את כל גובה הכתובה, ובאת כוח הבעל מצהירה כי למרות האמור, הם בטוחים שאין חבות, ומסכימים להתיר את הכרעת הכתובה לאחר הגט.כן ראו האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' באדר א' תשע"ו (18.2.16) (פס"ד לגירושין, בהרכב מלא):
טוען בא כוח האישה: האישה תסכים להתגרש רק לאחר הסידור הרכושי. יש לתת לאישה קורת גג.
מגיבה באת כוח הבעל: הדירה נרכשה על ידי הורי הבעל שנתיים לפני שהבעל הכיר את האישה. ההורים רשמו בטאבו הסכם הלוואה. אין לאישה קשר לדירה. היא גרה בדירה וסילקה את הבעל מהדירה. התיק שפתחה האישה כנגד הבעל נסגר מחוסר אשמה. הבעל משלם את כל הוצאות הדירה אף שהוא פטור ממזונותיה, רק כדי ליצור אוירה נעימה לסיום התיק. והבעל גר אצל הוריו ומחפש דירה שכורה. עכשיו ברור שכל העיכוב לגט הוא לגור בדירה של הבעל ולקבל מזונות. הישיבה בדירה זו סחיטה. אציע לבעל שלא ידרוש דמי שימוש, ויתכן והבעל לא יתבע. ניתן לאישה 60 יום למצוא דירה חילופית והבעל יממן את הוצאות הבית. אם לא תפנה, הוא ידרוש את כל הוצאותיו.
מגיב בא כוח האישה: לא נקבל את ההצעה, היא תצא בלי קורת גג. אין עילה לחיוב גט.
בפנינו תביעת שלום בית של האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה של הבעל.ובית הדין אף הביע התרשמותו מהתנהלות האישה:
בהתאם להחלטת בית הדין מיום כ"ד בשבט תשע"ו (3.2.16), נקבע דיון גישור (פישור) בפני דיין יחיד הח"מ לשם קידום התיק.
היום, ביום ח' באדר א' תשע"ו (17.2.16), התקיים דיון גישור, שלא צלח, כמתואר בהחלטה מהיום.
לאור האמור בסיומה של ההחלטה הנ"ל, יש להוציא החלטה עניינית בתיק.
ובכן, טרם מתן החלטה נתאר את השתלשלות העניינים בתיק עד עתה.
[...]
בפתח דיון הגישור, בית הדין עיין בכתובה ע"ס 180,000 ש''ח, בית הדין הבהיר לבעל ובאת כוחו כי אם תימצא חבות, יתכן והוא ייאלץ לשלם את כל גובה הכתובה, כך שעליהם לשקול אפשרות לקיום דיון עוד טרם הגט, אך באת כוח הבעל מצהירה כי למרות האמור, הם בטוחים שאין חבות, ומסכימים להתיר את הכרעת הכתובה לאחר הגט. למעשה, הבעל מבקש להתגרש עוד טרם הדיון הרכוש ובכתובה.
לעומת זאת, בא כוח האישה דורש כי הרכוש והכתובה יוכרעו עוד לפני הגט.
ובכן, כפי האמור והמצוטט לעיל, בית הדין סבור כי השלום לא ישוב לבית זה, ולא מוצא דרך אחרת מלבד להורות על גירושי הצדדים. בית הדין אינו רואה תוחלת להותרת המצב כך, ללא גירושין, במשך זמן נוסף, כפי שיבואר.
לאור בקשת והסכמת הבעל כי הכתובה תידון ותוכרע לאחר הגט, בית הדין אינו מוצא עילה שהגירושין לא יבוצעו כבר עתה.
באשר לטענות האישה כי הגירושין יבוצעו רק לאחר תום הפרק הרכושי והכתובה, בית הדין כבר הביע את דעתו העקרונית בשאלה זו בתיק אחר, תיק מספר 514847/9 (פורסם), וחלק מהנימוקים האמורים שם שייכים אף בנסיבות תיק זה שבית הדין הורה על גירושין. בנוסף, בנסיבות תיק זה הצדדים חיו יחדיו רק שלשה חודשים, פרודים כשמונה חודשים, ללא ילדים וללא נכס משותף הרשום על שמם, ואין כל הצדקה להשאיר אותם בתוך מסגרת הנישואין עוד זמן רב, עד לסיום הליך הרכוש והכתובה.
לאור האמור, הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט, והגט יסודר במועד שייקבע.
בנוסף, לאור העובדה כי האישה גרה כיום בדירתו של הבעל ומשפחתו, יהיה קשה להתעלם מהתחושה המנקרת כי האישה מנסה למנוע את סידור הגט כיום, אף שמודעת לעומק הסכסוך והנישואין הקצרים מאוד, רק לשם אפשרות להמשיך ולגור בדירת הבעל ועל חשבונו.למעשה, האישה עיכבה את הגט כמה פעמים (וראו מספר החלטות באשר לכך בתיק לסידור גט, כגון אלו מיום 13.4.16, 17.4.16, 18.5.16, 22.5.16), אך לבסוף, ביום ט' בסיוון תשע"ו (15.6.16) (כארבעה חודשים לאחר פסיקת הגירושין) האישה הואילה לקבל גיטה, והצדדים התגרשו.
במהלך החודשים האחרונים הבעל נתן לאשתו לגור בדירתו ואף מימן את החזקת הבית, אולם עתה הוא זועק די.
כבית דין רבני בפרט ובערכאה שיפוטית בכלל, לא נוכל להתעלם מהתחושה כי הצדק אמור להיראות במסגרת ניהול תיק. בנסיבות תיק זה, בו הצדדים חיו יחד בנישואיהם שלשה חודשים בלבד - מצב זה בו צד אחד מנסה לעכב את הגירושין עד לפסיקת כתובה ורכוש, ואף יושב בדירה שהתקבלה אצל הצד השני עוד טרם הנישואין ואותו צד שני אף משלם את אחזקתה, לא נראה מצב צודק.
באשר לתיקי הרכוש, כל אחד מהצדדים יגיש בקשותיו בנפרד, הבקשות יוגשו במקביל בתוך עשרה ימים, ויהיו על גבי שני עמודים בלבד. במסגרת הנ"ל ירוכזו אף בקשות שכבר הוגשו. אין בבקשות הרכושיות כדי לעכב את סידור הגט, כאמור לעיל.
ברם, האמור לעיל לא ימנע מהבעל להגיש בקשה לסילוק יד או תביעה לתשלום דמי שימוש, ככל שיתקבל הרושם כי האישה מעכבת את הליך הגירושין.
כתובהכן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ט בטבת תשע"ז (17.1.17):
טוען בא כוח התובעת: הכתובה ע"ס 180,000 ש''ח. נבקש דיון הוכחות. יש לנו עדים. הבעל רק הקליט. הבעל תקף את האישה והיא נחבלה. ראש האולפנה של האישה גיבש ביניהם הסכמות. אם נרצה לזמן עדים, נגיש בקשה לזימון עד.
מגיבה באת כוח הבעל: האישה עזבה חודש לאחר הנישואין, וחזרה רק בשביל לתבוע כתובה. היא אמרה שהנישואין בטעות, וקיללה את הבעל. רק אז הוא החל להקליט. המשטרה חקרה את תלונות שניהם, וסגרו את התיק מחוסר אשמה. כל תלונות האישה היו תלונות שוא. הם היו בעשר פגישות ייעוץ. בגללה הוא לא גמר את התואר. פעמיים היא לא הסכימה להתגרש. בית הדין לא פסק לה מזונות ומדור, אך הוא שילם הוצאות הבית כדי לרצות אותה שתצא.
אחר כך מוסיפה: אך היא לא יצאה כפי ההצעה.
ובכן, יש לקבוע דיון להוכחות בתביעת הכתובה.
צד המעוניין בהעדת עדים, ימציא מראש לבית הדין בקשה הכוללת מהות עדותם וייחוסם לצדדים.
עתה נדון בסוגיית הכתובה כבקשת בא כוח התובעת.ברם, כפי שהובא לעיל, בדיון האחרון מיום א' בניסן תשע"ז (28.3.2017) נאמר:
טוען בא כוח התובעת: הכתובה בסך 180,000 ש''ח, והאישה דורשת כתובתה. הבעל בחזקת חייב. האישה ביקשה שלום בית לאורך כל הדרך.
מגיבה באת כוח הנתבע: כבר טענתי בעבר וכן בכתב ההגנה, אוסיף כי הסכמנו להצעת פשרה, אף הסכמנו להותיר את הפסיקה לשיקול דעת בית הדין, בית הדין אישר עד אחד מכל צד. העדים פה. האישה הגישה תביעה כנגד אבי הבעל על הטרדה מינית. המשטרה אף לא פתחה תיק. הם היו נשואים רק שלשה חודשים. זה היה יכול להזיק לאב. בוטל האקטואר כי שכרו של האקטואר יותר מהזכויות. יש לסיים את הסיפור, לא ניתן לבקש כתובה על שלשה חודשים. לא מגיעה כתובה. חודש לאחר הנישואין האישה עזבה את הבית, וחזרה כדי שלא לאבד כתובתה.
טוען בא כוח התובעת: העד שלנו הודיע שלא יוכל להגיע. אנחנו מוותרים על העד.
מגיב בא כוח התובעת: זימנו את העד אך הוא הודיע הבוקר שלא יוכל להגיע. בשלב זה נוותר על עדותו. אם בית הדין רואה לנכון להביאו בצו הבאה, אז הוא יובא בצו הבאה.
טוען בא כוח התובעת השני: אם לא יתייחסו למה שהוא כתב, נבקש להביאו שוב.
הוכנס העד [מ'] שהוזמן. באת כוח הנתבע חוקרת את העד, ואלו תשובותיו: אני מכיר את הנתבע מהשירות הצבאי. משנת 2005. אנחנו חברים. אני מכיר אף את התובעת, מאז שהם התחילו להיות זוג. טיילנו יחד בשבתות. גם התובעת נסעה עמנו בשבת. היינו שושבינים בחתונה שלהם. לפני החתונה התובעת התנהגה מדהים, אך בחתונה עצמה הרגשתי כבר שמשהו לא בסדר. היו הבדלים בין שני המשפחות. התובעת אמרה לי אחר החתונה, שהם הפרידו את המשפחות, והאלכוהול ניתן רק לצד אחד. אני זוכר שהמלצר אמר שהאלכוהול הוא רק לצד השני. טיילנו באילת, בים המלח, אך בכל הזדמנות, התובע אמרה משהו ששיבש, וכשהגענו לבית ספר שדה, התובעת השפילה את הבעל, דברה אליו לא יפה, אני רציתי לקבור את עצמי, היא אמרה שהיא מתביישת בשם משפחה שלו, ולא מאמינה שהיא עם משפחתו, ושהילדים שיהיו לנו לא יהיו לעולם עם המשפחה שלך בלעדיי, אך הבעל לא הגיב. התובעת לא אמרה להורים שלו שלום. זה היה כשלשה שבועות לאחר החתונה. הבעל סולק על ידי משטרה, הוא ביקש שאבוא לקחת את הבגדים, האישה הסכימה, הוא סולק מהבית בלא כלום, הוא נעצר במשטרה, אך לא הסכמתי להיכנס איתה לבית, חששתי מה היא תעליל עלי.
באת כוח הנתבע מציגה מסמך משטרתי מיום כ"א בשבט תשע"ו (31.1.16) על אודות תלונה מיום כ"ז בסיוון תשע"ה (13.6.15) על תקיפת בן זוג שם נכתב כי התלונה נסגרה מחוסר אשמה.
ממשיך ומשיב העד לשאלותיה: ההורים של הנתבע מדהימים, אני מכיר אותם, עוזרים. הוא ספג את הכל ולא דיבר.
בא כוח התובעת חוקר את העד, ואלו תשובותיו: לפני שנה ושלשה חודשים השתחררתי מקבע.
מקריא בא כוח התובעת קטע שכתב העד במסרון בו שיבח את התובעת, ומגיב העד: אני זוכר את ההודעה, כי היה חשוב לי לנסות לאחות את הקרע. גם ברמה שהיא תאמין בי כדי שתתחבר אלי. אך לא חשבתי שהתנהגותה חיובית. חששתי לחיי הבעל.
חוקר בא כוח התובעת השני את העד, ואלו תשובותיו לו: היו כמה טיולים יחד, לא זוכר כמה. היה טיול אחד עם התובעת והורי הבעל. בטיול נחשפתי לסכסוך. לא ידוע לי. אני מכיר את הבעל, והוא לא מסוגל לפגוע. כן ידוע לי איך התנהלו החיים שלהם בבית. החתונה היתה שקרית, היתה תקופה קצרה אחר החתונה והיא היתה אישה אחרת. הייתי אצלם כמה פעמים בבית. יותר ממה שפגשתי את הוריי.
ומשיב העד לבית הדין: אחרי הנישואין נסענו יחד פעמיים. בטיול הראשון הם לא ישבו יחד. הוא ישב לידי. במהלך הטיול הראשון היחסים היו מוזרים ביניהם. היו הערות. אך לא ידעתי לשים את האצבע.
טוענת באת כוח הנתבע: יש לנו תמלילים ודיסקים.
לאחר הפסקה קצרה שערך בית הדין להתייעצות, הודע לצדדים כי ייקבע מועד נוסף להוכחות, לאחר שעדות העד הושמעה ובשל שיקולי ניהול דיון תקין.
למעשה, לאור העובדה שלא היתה תמימות דעים בין שני באי כוח התובעת באשר לאי הופעת העד מטעמם היום, כאמור לעיל, כאשר אחד מהם טען כי העד מטעמם הודיע הבוקר שלא יוכל להגיע ובשלב זה נוותר על עדותו, והשני טען כי אם לא יתייחסו למה שהוא כתב, נבקש להביאו שוב, אזי נצפה כי התובעת עשויה לבקש זימונו של העד בשנית, מה שעשוי להוביל לקיום דיון נוסף בכל מקרה, לכן מוחלט כי ייקבע דיון נוסף, אליו יוזמן העד ככל שתחפוץ התובעת בהופעתו לעדות, ובו יהיו שני הצדדים רשאים לחקור את הצד השני, בתקווה כי לאחר הדיון הבא ניגש לסיכומים טרם פסיקה.
כהצהרת שני הצדדים וכבקשתם, מוסכם על ידי שני הצדדים כי הגיעה העת להגשת סיכומים לתיק טרם הכרעה. כך שאין לצדדים ראיות נוספות בתיק.כך שהצדדים ביקשו בנקודה זו להכריע את עניין הכתובה על סמך סיכומי הצדדים.
בפנינו תביעת שלום בית של האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה של הבעל.למעשה האישה טענה כנגדו בעיקר על אלימות פיזית ועל סכסוך הקשור למשפחות המוצא סביב כספים.
הצדדים נשואים שמונה חודשים, פרודים חמשה חודשים.
האישה מפרטת תביעתה: הכרנו תשעה חודשים עד לחתונה. לפני הנישואין בקשו ממני לחתום הסכם ממון, הורי בעלי והבעל, הסכמתי, אך בקשתי להוסיף סעיף כי גם מה שאני אקבל יהיה מוגן. לא חתמנו, הבעל לא רצה לחתום. יומיים לאחר החתונה הוא ביקש שנחתום על הסכם, בקשתי שוב להוסיף סעיף אודות מה שאבי ייתן, הוא סירב. הוא נסע לסקי שבוע אחר החתונה, במקום שבת חתן, הוריו הגבילו באנשים את השבת חתן, החלו מריבות בגלל הוריו, הבעל חזר כל יום עם פרצוף של הסתה של הוריו בגלל החוזה וההסכם, הוא אמר שיש לו הלם קרב, היתה אלימות, הוא עיקם לי את היד והוא ברח מהבית, אף אחותו הכתה אותי, יש תלונות אף כנגד הבעל, אני התלוננתי כנגד הבעל. נגמר לו צו הרחקה מהמשטרה ומאז הוא לא חזר הביתה. לא ניסיתי ליצור עמו קשר מאז שהוא עזב. היינו בטיפול זוגי, התקיימו שלשה מפגשים, אני רוצה אותו, לא התמודדנו עם כלום, יש לפתור בעיות.
הבעל מגיב: מיום הנישואין האישה התחילה לקלל, לאיים ולהשפיל, כן לקלל את הוריי, היא תקפה את אחותי, אני כבר חמשה חודשים מפחד לחזור הביתה, התלונה נגדי נסגרה, היא יכולה להמציא עלי עוד סיפור. גם לקחת בגדים לא הצלחנו להסכים על צד ג'.למעשה הבעל מתאר מצב של פחד מהאישה, בשל התלונה שהגישה כנגדו לשווא, וכן קללות והשפלות מצד האישה.
מוסיף בא כוח האישה: התובעת היא דתיה, הוא בחור הראשון שלה, היא בקשה שמירת שבת, נידה כשרות, והוא הסכים. אך החלה נסיגה, בפסח, הוריו שמו לחם על השולחן. והיא שמרה על המשפחה. לאחר החתונה הבעל שיתף את האישה בחשבון עם הכספים שלו ושל הוריו. אך לאחר שהוא החליט שרוצה לפרק, הוא משך את כל הכספים. לאחר מכן נתן הוראה שהיא לא תוכל למשוך. בשבת חתן הוא הלך לטיול סקי עם אביו. הבעל שבוי בידי הוריו. נכון לעכשיו אנו לא דנים בכספים ורק מבקשים שלום בית. הבעל הקליט את האישה בזמן כעס. הכל בישול של קלטות וזה לא אמיתי. לאישה אין היום כסף, נבקש לפסוק מזונות אישה בסך 2,000 ש''ח לחודש. היא מרוויחה 2200 ש''ח, כן להורות על מדור ספציפי. הורי הבעל יכולים לתבוע דמי משכנתא על הדירה.כך שלטענת בא כוח האישה, האשמה כלפי הבעל היתה שהוא לא צעד יחד עמה בבקשתה לשמירת שבת נידה וכשרות. כן טען טענות באשר לכספים.
באת כוח הבעל מגיבה: אחרי שלשה וחצי חודשים הם נפרדו. יש לנו הקלטות על הכל, היא אמרה שתכה את האם ושתשרוף את האב, היא לא בישלה ולא ניקתה, הכל הוא עשה, היא היתה ערבים שלמים אצל הוריה. האישה אמרה בקלטת שהנישואין היו בטעות. היא הזמינה לו משטרה, ואיך רוצה שלום? היא אף הגישה תלונה כנגד אחותו. התיק נסגר מיד. הבית שנרכש על ידי הבעל שנתיים וחצי טרם שהכירו שייך רק לו. כיום האישה גרה בבית שלו. היא לא התקשרה אליו עד היום. היא רוצה רק את הבית. הצדדים לא הספיקו לפתוח חשבון לכספי החתונה ושמו את השקים בחשבון של הבעל, כפי הסכומים שהיא אמרה, והוא הוציא את הכספים שהיו שלו. מהחתונה הם הכניסו 15,000 ש''ח מיתרת כספי המתנות מעבר למה ששילמו את החתונה. רק כספי הבעל נכנסו לחשבון שם. היא יושבת בבית בעלה ומה מבקשת מזונות? הוא משלם את כל הוצאות הבית. היא גם נותנת שיעורים פרטיים. הבעל לא מסכים לשלם מזונות. היא גם לא צריכה להישאר שם. לקחנו משרד חקירות, התברר שהיא נסעה בשבת. זה היה כמה פעמים. כן גילינו שהיא תדלקה את הרכב בשבת. הזמינה סרטים בשבת. אין לתת לה מדור ספציפי בדירה של הבעל. יש גם הלוואה לטובת ההורים.כך שלתגובת באת כוח הבעל, האישה הציקה לבעלה ואף התלוננה כנגדו וכנגד אחותו במשטרה. כן טוענת כי האישה לא שומרת שבת ובכך סתרה את טענת בא כוח האישה האמורה מעלה.
לשאלת בית הדין, האישה מודה שנסעה בשבת, טוענת שנסעה אז לאמה. טוענת שהיתה מפוחדת בבית.למעשה, נוכל לקבוע כי הטענה היחידה של התובעת שעדיין נשארה על עמדה, היא באשר לסכסוך כספי בין הצדדים בשיתוף משפחות המוצא.
ובכן, בית הדין לא התרשם כי השלום ישוב לבית זה. הצדדים נשואים זמן קצר, פרודים כבר כמה חודשים, האישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, הצדדים מצויים בסכסוך כספי עמוק סביב הכספים שהוכנסו לחשבונו של הבעל, האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה ומאשימה את הורי הצדדים בסכסוך. אף מצד הבעל לא ניכר כל רצון לשלום. ברם, לאישה דרישות לחלוקת כספים, למזונות ולמדור ספציפי. זאת אף ללא הזכרת הכתובה. כל זאת נזכיר, לאור חיים משותפים בנישואין של שלשה חודשים לכל היותר!כך שכבר אז התרשם בית הדין ברמה הכללית כי טענת האישה לשלום בית אינה כנה, אף מתוך זה שהם פרודים כבר כמה חודשים והאישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, ואף משום שהאישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה.
ברם, לשם הזהירות ולקבלת חו"ד מקצועית, בית הדין מפנה את הצדדים ליח"ס שע"י בית הדין כדי לבחון את כנות טענתה של האישה לשלום בית, וכדי לסייע לצדדים להגיע להסכם מושכל ומכובד.ואכן התקבל דו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16), בו נאמר בין השאר כי כבר מתחילת נישואיהם התגלו חילוקי דעות מהותיים ומאבקי כוח אשר כללו הזמנת משטרה והתערבות משפחת הגרעין. כן נאמר שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה, כן נאמר שלאור הקרע העמוק אין בסיס לשיקום הנישואין. עוד נאמר כי הצדדים זקוקים להחלטה שיפוטית לעזור להם להיפרד מהר ככל האפשר.
מבוקש דו"ח יח"ס בתוך 45 יום.
במידה ודו"ח יח"ס יהיה דומה להתרשמות בית הדין, בית הדין ישקול צעדיו לאור האמור לעיל.
בשלב זה לא ייפסקו מזונות אישה וכן לא ייפסק מדור ספציפי לאישה בדירתו של הבעל, עד לבחינת המצב הזוגי ועד לבחינת כנות טענתה של האישה לשלום בית.
הבעל מבקש להתגרש עוד טרם הדיון הרכוש ובכתובה. לעומת זאת, בא כוח האישה דורש כי הרכוש והכתובה יוכרעו עוד לפני הגט.ובשלב ההוא בית הדין כבר הביע דעתו באשר להתנהלות האישה בתיק עד אז, וכפי האמור בהחלטה הנ"ל:
ובכן, כפי האמור והמצוטט לעיל, בית הדין סבור כי השלום לא ישוב לבית זה, ולא מוצא דרך אחרת מלבד להורות על גירושי הצדדים. בית הדין אינו רואה תוחלת להותרת המצב כך, ללא גירושין, במשך זמן נוסף, כפי שיבואר.
לאור בקשת והסכמת הבעל כי הכתובה תידון ותוכרע לאחר הגט, בית הדין אינו מוצא עילה שהגירושין לא יבוצעו כבר עתה.
[...]
לאור האמור, הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט, והגט יסודר במועד שייקבע.
בנוסף, לאור העובדה כי האישה גרה כיום בדירתו של הבעל ומשפחתו, יהיה קשה להתעלם מהתחושה המנקרת כי האישה מנסה למנוע את סידור הגט כיום, אף שמודעת לעומק הסכסוך והנישואין הקצרים מאוד, רק לשם אפשרות להמשיך ולגור בדירת הבעל ועל חשבונו.למעשה, האישה עיכבה את הגט כמה פעמים (וראו מספר החלטות באשר לכך בתיק לסידור גט, כגון אלו מיום 13.4.16, 17.4.16, 18.5.16, 22.5.16), אך לבסוף ביום ט' בסיוון תשע"ו (15.6.16) (כ 4 חודשים לאחר פסיקת הגירושין) האישה הואילה לקבל גיטה, והצדדים התגרשו.
במהלך החודשים האחרונים הבעל נתן לאשתו לגור בדירתו ואף מימן את החזקת הבית, אולם עתה הוא זועק די.
כבית דין רבני בפרט ובערכאה שיפוטית בכלל, לא נוכל להתעלם מהתחושה כי הצדק אמור להיראות במסגרת ניהול תיק. בנסיבות תיק זה, בו הצדדים חיו יחד בנישואיהם שלשה חודשים בלבד - מצב זה בו צד אחד מנסה לעכב את הגירושין עד לפסיקת כתובה ורכוש, ואף יושב בדירה שהתקבלה אצל הצד השני עוד טרם הנישואין ואותו צד שני אף משלם את אחזקתה, לא נראה מצב צודק.
טוען בא כוח התובעת: הכתובה ע"ס 180,000 ש''ח. נבקש דיון הוכחות. יש לנו עדים. הבעל רק הקליט. הבעל תקף את האישה והיא נחבלה. ראש האולפנה של האישה גיבש ביניהם הסכמות. אם נרצה לזמן עדים, נגיש בקשה לזימון עד.כך שעיקר טענתו של בא כוח התובעת היתה טענה לאלימות הבעל. אך כבר הובהר ויובהר עוד להלן כי טענה זו אינה מבוססת על אמירת אמת.
מגיבה באת כוח הבעל: האישה עזבה חודש לאחר הנישואין, וחזרה רק בשביל לתבוע כתובה. היא אמרה שהנישואין בטעות, וקיללה את הבעל. רק אז הוא החל להקליט. המשטרה חקרה את תלונות שניהם, וסגרו את התיק מחוסר אשמה. כל תלונות האישה היו תלונת שוא. הם היו בעשר פגישות ייעוץ. בגללה הוא לא גמר את התואר. פעמיים היא לא הסכימה להתגרש. בית הדין לא פסק לה מזונות ומדור, אך הוא שילם הוצאות הבית כדי לרצות אותה שתצא.
אני מכיר את הנתבע מהשירות הצבאי. משנת 2005. אנחנו חברים. אני מכיר אף את התובעת, מאז שהם התחילו להיות זוג. טיילנו יחד בשבתות. גם התובעת נסעה עמנו בשבת. היינו שושבינים בחתונה שלהם. לפני החתונה התובעת התנהגה מדהים, אך בחתונה עצמה הרגשתי כבר שמשהו לא בסדר. היו הבדלים בין שני המשפחות. התובעת אמרה לי אחר החתונה, שהם הפרידו את המשפחות, והאלכוהול ניתן רק לצד אחד. אני זוכר שהמלצר אמר שהאלכוהול הוא רק לצד השני. טיילנו באילת, בים המלח, אך בכל הזדמנות, התובע אמרה משהו ששיבש, וכשהגענו לבית ספר שדה, התובעת השפילה את הבעל, דברה אליו לא יפה, אני רציתי לקבור את עצמי, היא אמרה שהיא מתביישת בשם משפחה שלו, ולא מאמינה שהיא עם משפחתו, ושהילדים שיהיו לנו לא יהיו לעולם עם המשפחה שלך בלעדיי, אך הבעל לא הגיב. התובעת לא אמרה להורים שלו שלום. זה היה כשלשה שבועות לאחר החתונה. הבעל סולק על ידי משטרה, הוא ביקש שאבוא לקחת את הבגדים, האישה הסכימה, הוא סולק מהבית בלא כלום, הוא נעצר במשטרה, אך לא הסכמתי להיכנס אתה לבית, חששתי מה היא תעליל עלי.עד כאן מתוך עדות העד.
ממשיך ומשיב העד לשאלותיה: ההורים של הנתבע מדהימים, אני מכיר אותם, עוזרים. הוא ספג את הכל ולא דיבר.
חוקר בא כוח התובעת את העד, ואלו תשובותיו לו: לפני שנה ושלשה חודשים השתחררתי מקבע.
מקריא בא כוח התובעת קטע שכתב העד במסרון בו שיבח את התובעת, ומגיב העד: אני זוכר את ההודעה, כי היה חשוב לי לנסות לאחות את הקרע. גם ברמה שהיא תאמין בי כדי שתתחבר אלי. אך לא חשבתי שהתנהגותה חיובית. חששתי לחיי הבעל.
חוקר בא כוח התובעת השני את העד, ואלו תשובותיו לו: היו כמה טיולים יחד, לא זוכר כמה. היה טיול אחד עם התובעת והורי הבעל. בטיול נחשפתי לסכסוך. לא ידוע לי. אני מכיר את הבעל, והוא לא מסוגל לפגוע. כן ידוע לי איך התנהלו החיים שלהם בבית. החתונה היתה שקרית, היתה תקופה קצרה אחר החתונה והיא היתה אישה אחרת. הייתי אצלם כמה פעמים בבית. יותר ממה שפגשתי את הוריי.
ומשיב העד לבית הדין: אחרי הנישואין נסענו יחד פעמיים. בטיול הראשון הם לא ישבו יחד. הוא ישב לידי. במהלך הטיול הראשון היחסים היו מוזרים ביניהם. היו הערות. אך לא ידעתי לשים את האצבע.
באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפילו שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה, מה שאין כן בנידונינו שהאישה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מכל מקום היא לא מידתית וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האישה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב את הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האישה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה וכן כנימוק נוסף להפסד כתובה יש להוכיח מדין משיאתו שם רע בשכניו שמפסידה כתובתה, וק"ו בנידונינו שבתלונה שווא על הטרדה מינית, גרמה לו בושת פנים ברשויות. ובעקבות הפרסום ברשויות מתפרסם אצל אחרים בבחינת אוזניים לכותל ועיין במהריק"ש סי' קט"ז בנושא אישה שקנתה סם רעיל וגמרה בדעתה להאכילו לבעלה ולא יצא זממה שיש להפסידה כתובתה ללא התראה. וכן עיין בספר גינת ורדים (חלק אבן העזר כלל ד' סי' א') בנידון אישה שעושה כשפים לבעלה ומשקה אותו משקה העשוי משחיקת אבן מסוימת שסגולתה למצוא חן וחסד בפניו והבעל נפל למשכב וחלה כתוצאה מכך שיש להפסידה כתובתה אם תמשיך בכך מאחר ועל העבר אי אפשר להפסידה כתובה היות והייתה לה כוונה טובה מה שאין כן להבא וזאת אפילו ללא התראה כפי שעולה מתשובת מהרקי"ש הנ"ל ודון מיניה ואוקי באתרין שכל שהמעשה חמור יש להפסיד האישה ללא התראה.ודבריו מתאימים אף לנידון דנן, בהם מלבד הגשת תלונת סרק במשטרה כנגד הבעל, התובעת הגישה אף תלונות כנגד בני משפחתו, ועל פי עדות העד, אף ביזתה את הבעל ומשפחתו.
יצויין כי מודע אני למה שכתב בספר מהר"י אדריבי סי נ"ב באישה שמחרפת בעלה ומקללת אותו ואת אביו ואת אמו ומאשימה אותו ששוכב עם בתו הנשואה ואיננה מניחתו ליכנס לבית בתו וחתנו ונועלת על כל בגדיו ומשברת כלי אכילה עם האוכל בתוכם הנשלחים אליו מביתה שכתב הרב המחבר ומובאים דבריו בכנה"ג אבן העזר סי קטו' הגה"ט אות יא' שדווקא במקללת יולדיו בפניו וכל השנויים כאן מפסדת כתובתה אבל שאר ביזויין שלא הוזכרו במשנה פרק אף על פי, אינה מפסדת כתובתה. מכל מקום נראה דרב גובריה המהריק"ש וגינת ורדים שיש לסמוך עליהם להפסידה כתובתה בצירוף יתר הנימוקים שכתבתי .
לאור האמור, יש לקבל את הערעור והאישה חייבת להתגרש במועד הקרוב שיקבע בית הדין וכן יש להפסידה כתובה ותוספת כתובה. ע"כ.
על כן כאמור נראה לענ"ד, שכאשר האחריות על הרס הבית נופלת על הבעל שנטש את הבית והרסו, אי אפשר להפסידה כתובתה בגלל התלונה במשטרה שהוגשה אחרי עזיבתו על ידי אישה החשה עצמה נבגדת, ובוודאי שאי אפשר להפסידה בלי התראה.אך נראה שבכגון מקרה דנן, שאין ספק שהאישה היא זו שהרסה את הבית ולא הבעל, ואף לא נשמעה בדבריה טענה המעלה עילה סבירה שהבעל הרס את בית במעשה הגורם להריסת בית, יתכן ואף לפי דבריו האישה לא זכאית לכתובתה.
אמנם נראה שהאישה עשתה מה שעשתה מתוך צערה, וכמו שכתב כבוד הרב בארי שליט"א, אך מכאן ועד להטלת האשמה כזאת של קלון חמור ביותר אשר השלכותיו הן מרחיקות לכת עד כדי הרחקה מצד המשפחה והמכרים וכו', לא תיתכן כל הבנה. ועל כן אני מצטרף לדעתו של כבוד הרב צ. אלגרבלי הי"ו.כך שאף שהאישה פעלה מתוך צער כמו המקרה שלפניו, פסק כי היא אינה זכאית לכתובה, וכל שכן בנידון דנן, שלא נראה שהבעל הוא זה ש"התחיל במריבה".
ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג בנימין בארי, ונראה לי שבמקרה דידן שהאישה ניסתה למשוך את הבעל לשלום בית אחרת תעליל עליו במשטרה, יש אומדנא שהעלילה היא עלילת שוא, אחרת כיצד מסכימה לשלום בית כשהוא טומן בחובו חשש לשלום פרי בטנה. ומכיוון שכך נראה שרקמה לו עלילה בצעד מחושב באם לא ישלים אתה תוך תזמון התאריך להגשת תלונה שאחריתה מי יישורנו בהשלכות שיש לצעד זה בבחינת מעוות לא יכול לתקון ומהוה חסימה לאפשרות שיגורו יחדיו מחשש פן יבולע לו בהאשמות מסוג זה אם לא יענה לדרישותיה השונות, ומעשה תלונת שוא נחשב כמרידת האישה בבעלה היות וחוסמת הדרך בפניו לחזור לשלום בית באופן שאין לדמות מקרה אחד ממשנהו בשל חומר מסירת שוא כמבואר בש"ס ופוסקים.ונראה שאף בנידון דנן נוכל לטעון כך, תביעת האישה לשלום בית יחד עם תלונתה במשטרה על אלימות הבעל, מוכיחה כי תלונתה היתה תלונת שווא, שהרי מי רוצה לחיות עם בן זוג אלים פיזית?
ויש לעיין האם בעינן תרתי בדוקא, או שנאמר דהיכא שהיא הגורם לגירושין אף שבפועל אין היא תובעת, אפילו הכי, תפסיד כתובתה. ונראה לנו שהעיקר הוא מהי הסיבה לגירושין ולא מיהו שמגיש התביעה.הרי שמה שגורם לחיוב הכתובה היא השאלה מי גרם לגירושין, ולא מי פתח את התביעה בפועל. ואף הסברא נוטה לכך, שהרי אם צד אחד יכה וישפיל ויעשה כל תחבולה באלימות כנגד הצד השני, והצד המוכה יישבר לבסוף ויפתח תביעת גירושין, האם יש סברא לומר שמעצם פתיחת התביעה הוא מפסיד. באם באופן שהאישה נקטה בצעדים דרמטיים שגרמו באופן כה מובהק לגירושין, האם הבעל שכתגובה הגיש תביעת גירושין יתחייב לשלם לאישה שגרמה את הגירושין תוספת כתובה? ודאי שהסברא לא נוטה לכך.
ועיין בספר "חוק ומשפט" להגאון רבי חיים טולידאנו ז"ל (סימן קפ"ה) שנשאל:
"מי שנשא אישה ונשבע לה שלא יישא אישה אחרת עליה [...] ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אישה אחרת."
והשיב שבכהאי גוונא יש לחייבו בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה. ובתוך דבריו ביאר שאף אם האישה תתבע את הגירושין, לא הפסידה את הכתובה עקב תביעה זו, וזה לשונו:
"ראיה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן קי"ח) מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות [...] מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין, חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. והכא בנדון דידן אף על גב שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין, ורצונו לומר לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנדון דידן, שאף על פי שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום".
ונראה שבנקודה זו אין חילוק בין הבעל והאישה. ואם הגירושין "יצאו ממנה", גם אם למעשה הבעל תבע להתגרש, אך תביעה זו נובעת עקב הפירוד שהיא גרמה, וסירובה לשלום בית, וכיוצא בזה, אינו מחויב בתשלום הכתובה.
ועיין ב"חזון איש" (חלק אה"ע סי' סט ס"ק כב) שבאר הלכה זו של חיוב תוספת כתובה במקרים שונים, וקבע שבכל אחד מהם העיקרון הקובע הלכה זו הוא, חיוב תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנו, ושלילת תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנה. אמנם החזו"א לא הזכיר מדברי הטור, אך לפי דרכו קבע שבמורד ומדיר, למרות שהבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האישה, הוא יחויב גם בתוספת כתובה, ובאר הטעם:
"דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה מדעתו, וכן כתב בהגמ"ר להדיא [...] ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיוון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא."
הרי מבואר דפשיטא ליה לחזו"א שהעיקרון הקובע את חיוב תוספת הכתובה הוא בהתאם למבואר בטור.
ומשמעות הדברים שהדבר הקובע את חיובו של הבעל בתוספת כתובה, אינו ההליך הטכני, של מי שהגיש את תביעת הגירושין, אלא מהי הסיבה להגשת תביעת הגירושין, דהיינו אם צד מן הצדדים גרם לצד השני לתבוע תביעת גירושין ויוכח שאכן מעשיו גרמו, אין בהגשת התביעה על ידי האישה בכדי לגרום לה הפסד כתובה ואין בהגשת התביעה על ידי הבעל לחייבו בכתובה, דהדברים תלויים בנסיבות.
עם זאת, אין אנו יכולים לקבוע נחרצות שהגירושין יצאו לגמרי ממנה, דנראה לומר דאימתי מיקרי שגירושין יצאו מצד אחד מהצדדים, היינו דווקא כשאחד עושה מעשה הגורם להתחלת הקרע, והשני מגיב למשנהו, וכגון שבעל או אישה הגישו תביעת גירושין מפני שקצה נפשם בקשר הזוגי, או הגישו תביעה לפירוק שיתוף, כשאין הם מעלים טענה מוכחת על התנהגותו של הצד השני, אלא שלהם הדבר אינו מתאים. וכמו כן במקרה שאחד הצדדים עשה מעשים שהצד השני אינו יכול למחול עליהם, כגון בעל שיצר קשרים עם נשים אחרות, וכן אישה שעושה מעשים שהבעל אינו יכול למחול עליהם, ומיירי במעשים שכולי עלמא יודו שאין יכול למחול, באופנים אלו נחשב שהגירושין יצאו מהצד שעשה את המעשים הפסולים. מה שאין כן אישה רעה, שאף שיוכיח שהיא אישה רעה ורוצה להתגרש משום כן, עדיין לא מיקרי שיצאו גירושין ממנה, ולכן באישה רעה חייב בכתובתה ואף בתוספתה כדאיתא ביבמות דף סג ע"ב באישה רעה וכתובתה מרובה ואכמ"ל. ועל כל פנים במקרים כאלו אם התברר שהגורם לגירושין הוא מעשי האישה, וכגון במקרה שהיחסים בין בני הזוג היו על מי מנוחות, וללא אירועים משמעותיים ומוכיחים, אם האישה תגיש תביעה לפירוק שיתוף או גירושין, או שתגיש תלונה במשטרה להרחקת הבעל, כשלא הוכח שנהג כלפיה באלימות פיזית או מילולית, בזה איכא למימר שמיקרי שיצאו הגירושין ממנה.ואכן, בנידון דנן, שהאישה הגיש תלונת שווא במשטרה כנגד בעלה, איש צבא, שחשש בצדק לשוב לביתו לאחר מכן, וכל שכן כשהוכח בפני בית הדין אף ביחס לטענותיה לשמירת שבת (וטענתה לשלום בית) שהתובעת אינה דוברת אמת באופן שיטתי, ניתן לומר שלא היה אפשרי מבחינתו, בכל מצב ומקרה, לשוב לביתו, וכל אחד אחר במצבו היה נוהג כמוהו ומתרחק ככל שיוכל מאישה זו וממגורים משותפים עמה.
ומעתה לפי מה שכתבנו, נראה ברור לביה"ד, שבנידון דידן שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, ולמרות שהאישה הצהירה שרוצה שלום בית מעשיה מוכיחים ההיפך.מסקנה
והנה בפד"ר כרך ח' עמוד 321 מובא פס"ד של חברי ביה"ד הגדול הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו כולם זצ"ל, (והזכירו הגר"ר בן שמעון בדבריו) במקרה ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזו, וזה לשונו:
"ובכן, הבעל שעזב את אשתו [...] הרי דינו כדין מורד. אלא שבנידון דידן גם לאישה דין מורדת. אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו [...] ורצונה בגט ודורשת כתובתה.
והנה באישה שמרדה בבעלה קיי"ל דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן התרו בה והכריזו עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ד' דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו, שלא תפסיד כתובה ותוספת.
וז"ל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח [צ"ל: כ"ג ח"ח]): "וכתב מורי הראב"א כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."
ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאישה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?
ועל כן נראה לומר דההבדל הוא בזה: במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה שגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.
והואיל והמקרה אשר בפנינו הוא שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
לפי זה מפורש בדברי רבנו ירוחם שאישה שאין רצונה בבעלה ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה כגון במקרה שגם הבעל אין רצונו באישה, מפסידה האישה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה וכפי שכתוב ברבנו ירוחם "והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה" (ויעויין בפסקי דין רבניים, כרך י"ד, עמוד 28־23, בענין אישה שמרדה בבעלה ואחר כך זינתה שהפסידה מתנותיה אף ללא התראה והכרזה, היות ואין אפשרות להתראה והכרזה).
[...]
אבל לעניין הפטור מחיוב תוספת כתובה שהוא מטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", דבר זה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאישה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרים המתנות).
בפתח הדיון בית הדין הבהיר לצדדים כי תיק זה צריך להסתיים בהקדם. בית הדין הבהיר כי התיק נפתח כבר ביום י"ד באב תשע"ה (30.7.15), כך שכבר שנה וחצי נדון תיק הנוגע לנישואים קצרים של 3 חודשים של חיים משותפים, דבר שלא מתקבל על הדעת. כן בית הדין התרה ושב ומתרה בצדדים כי במידה ותימצא תביעה שאינה הוגנת, שעליה התנהלו או יתנהלו דיונים או הליך כזה או אחר, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט.ואכן, בהתאם לכל האמור לעיל, בית הדין סבור כי תביעת הכתובה מבוססת על אי אמירת אמת ושקרים (והשוו לכתב התביעה לכתובה), והינה תביעה קנטרנית שהוגשה שלא בתום לב וללא כל בסיס הלכתי או מוסרי (אף שכתובה מצד עצמה היא מחייבת, אך יודעת אישה שכשהיא גורמת לגירושין במעשיה ובשקריה, היא לא זכאית לכתובה).
ובכן, בית הדין לא התרשם כי השלום ישוב לבית זה. הצדדים נשואים זמן קצר, פרודים כבר כמה חודשים, האישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, הצדדים מצויים בסכסוך כספי עמוק סביב הכספים שהוכנסו לחשבונו של הבעל, האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה ומאשימה את הורי הצדדים בסכסוך. אף מצד הבעל לא ניכר כל רצון לשלום. ברם, לאישה דרישות לחלוקת כספים, למזונות ולמדור ספציפי. זאת אף ללא הזכרת הכתובה. כל זאת נזכיר, לאור חיים משותפים בנישואין של שלשה חודשים לכל היותר!בעקבות כך תבעה האישה תביעת כתובה.
כי כבר מתחילת נישואיהם התגלו חילוקי דעות מהותיים ומאבקי כוח אשר כללו הזמנת משטרה והתערבות משפחת הגרעין. כן נאמר שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה, כן נאמר שלאור הקרע העמוק אין בסיס לשיקום הנישואין. עוד נאמר כי הצדדים זקוקים להחלטה שיפוטית לעזור להם להיפרד מהר ככל האפשר.כלומר חילוקי הדעות בינם גרמו להם לא להיות באותה נקודה שהיו אמורים להיות סמוך ונראה לנישואיהם. במקום להתעסק עם עצמם ועם פיתוח הזוגיות, הם התעסקו עם שלל המחיצות שגבהו בינם לבין עצמם על ידי מעשים ותגובות למעשים, כך שלא הבחינו במדרון החלקלק שנפער לפניהם עקב ההתנהגות ההדדית, מדרון שגלגל אותם לעבר הליך הגירושין, וייתכן אף שלא היתה כוונתם מתחילה להגיע להליך זה ולא היתה להם מודעות מלאה לתוצאות מעשיהם. זו הסתירה שבין המצב האמיתי שבה היו בני הזוג, שהוא מצב של התנהגות של זוג ההולך לגירושין, לבין חוסר ההבנה, של האישה לפחות, שעליה להתגרש ובעצם תם פרק נישואיה עם בעלה, שעל כן זיהו זאת ביחידת הסיוע שעל יד בית הדין באמרם "שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בוא עוברת תהליך עם עצמה", דבר שמסביר גם את המשך המאבק שמנהלת האישה כנגד בעלה כבר כמעט שנתיים, כי היא מוצאת עצמה בהליך שלא התכונה אליו ואינה מרגישה כי ניתנה לה ההזדמנות לנסות להציל את חיי זוגיות כדי להפוך אותם מאושרים ותקינים.
אני כבר חמשה חודשים מפחד לחזור הביתה, התלונה נגדי נסגרה, היא יכולה להמציא עלי עוד סיפור.הוא לא הבעל הראשון שהוצא מהבית, היו לפניו רבים כאלו, אך רובם חזרו וניסו לשקם את נישואיהם. ייתכן שניתן להבין את חוסר המוטיבציה שלו לנסות לשקם את התא המשפחתי, שמסתבר שלאחר תקופה כה קצרה של חיים משותפים, כשלשה חדשים, לא היה בינו ובין אשתו הרבה מהמשותף, ובחר שלא להתאמץ להציל חיי נישואין שבתקופה הקצרה לא חווה ביחסים אלו חוויות חיוביות, ולא ראה תועלת בניסיונות שיקום, ועל כן החליט לפנות לבית הדין להגיש תביעת גירושין.
כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סימן י"א ז"ל הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ה על האומרות מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל, אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב, אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן, בזה יש הפרש ביניהם, שמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא, ליה כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה, כדאיתא בפרק אף על פי, ואם ירצה מגרש בגט, ואם לא רצה לגרש אינו מגרש, ואפילו נמלכה לאחר זמן מה שהפסידה הפסידה, ואסור להשהותה בלא כתובה אחרת של מנה.כלומר גם אם הוא רוצה להוציאה מחמת מעשיה, עדיין לא מפסידה כתובתה, אלא אם כן היא מוגדרת כמורדת וכמבואר שם.
מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה, ויחזור אז בזה להשביעה שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניסה לו בודאי, ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע, וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין, ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא.שני תנאים התנה הטור "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", גם שהיא הגורמת לגירושין וגם שהיא תובעת גירושין אז היא מפסידה כתובתה, אך באם הוא התובע אף שיצאו הגירושין ממנה ואינה מוגדרת כמורדת אינה מפסידה כתובתה כמבואר בהמשך דבריו שם וז"ל:
ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא.כלומר, כשהבעל תובע גירושין ואין על האישה שם 'מורדת', צריך לשלם כתובתה.
מיסתברא לן דמתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, היינו כשהבעל רוצה לגרשה. אבל במורדת ותובעת גט ומקנטת אותו עד שהוא צריך לגרשה, בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. דלא יהא אלא מתנה דיהיב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה. הלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול.הרי גם בהלכותיו הכריע הרא"ש שדווקא אם היא מורדת ותובעת גט ומקנטת אותו היא מפסידה כתובה ותוספת משום הסברא של "אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה", לאמור שאם חסר לה אחד מהתנאים הללו לא מפסדת כתובתה.
ובעי עלה כיצד שמין, בשלמא בבא דסיפא השומא ידועה בין שלשים יום ובין שנים עשר חדש, אבל שומא זו היאך ישומו זמן מיתה וגירושין? וקאמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש, דבזה נותן הלוקח עיניו. וכן לענין גירושין אם הוא קפדן (בממונו או וותרן) שאם תקניטנו יגרשנה או סבלן וחש לממונא ולא יגרשנה. ורב נתן סבר דבאישה נותן הלוקח עיניו אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסובלה.גם בדבריו אלו מבואר שאפילו אם היא מקניטתו ומשום כך הוא מגרשה עדיין חוב הכתובה בעינו עומד.
יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה, ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת? התם בהדיא קתני לה, מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה? אלא רצה לזלזל בנכסיו, וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה, וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא.כלומר, חילק הרי"ף בין היכא שידע את החיסרון של אשתו, ובכל זאת התחייב לה תוספת כתובה, שאז למרות שמחייבים אותו להוציאה, בכל זאת חייב לשלם לה תוספת כתובה, לבין כשלא ידע, שאז פטור מלשלם את תוספת כתובתה.
אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת (הגהות מיימוני פכ"ד).שני עניינים מדויקים בדברי הרמ"א א. שגזמה. ב. להרגו. כלומר אישה המדמיינת ומעלילה על בעלה עלילות וכדי שיבואו איתו בדין עד כדי להורגו הרי נחשבת לעוברת על דת עם כל הדינים היוצאים מגדר אישה זו.
קבלתי מכתבו וכו' ועל דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה. הנה זה פשוט שכיון שהודה יוציא וייתן כתובה, ומה ששאל שהאיש טען שאשתו הוציאה עליו קול שמזנה עם זכרים במשכב זכור ומחמת זה טוען שהפסידה כתובתה ושאל מעלתו אם יתברר הדבר שהאישה אמרה זה, האם תצא בלא כתובה, ורצה לדמות זה למה שמובא בהגהות מיימוניות פרק כ"ד מאישות אישה שהביאה ריק אחד רוצח לגזם לבעלה להורגו אם יעשה דבר לאשתו, שהיא נקראת עוברת על דת, וכן פסק רמ"א בסי' קט"ו סעיף ד' בהג"ה, הנה אין הנידון דומה כי שם הביאה רוצח לגזם להורגו וכן רמ"א כתב שרוצית לשכור כותים להורגו אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו, הגע בעצמך בדיניהם אם האיש יש לו אישה והוא מזנה עם אחרת אפילו פנויה, חייב מיתה, ואם כן אישה שתוך המריבה אמרה לבעלה שהוא רועה זונות נימא שאבדה כתובה? ולא שבקת חיי להנשים, ועוד, אפילו לפי דמיונו למה לא ראה סוף דברי ההגהות מיי' שם שצריכה התראה תחלה, ואם הבעל אומר שהתרה בה והיא מכחשת חייב ליתן כתובה.הנודע ביהודה ציין למקור דברי הרמ"א שהוא מהגהות מיימוניות שהכריע, שאם היא מביאה אליו הביתה רוצח על מנת לרוצחו, על זה מוגדרת עוברת על דת, והרמ"א הרחיב דין זה, שאם גזמה על בעלה להביאו במשפט הערכאות לגרום להורגו, שגם זה נחשבת לעוברת על דת, אך האם לאור זאת ניתן לומר שאישה שהוכתה בידי בעלה והגישה נגדו תלונה במשטרה, או אף אם לא הוכתה אלא שהרגישה מאוימת ולכן פנתה למשטרה, האם נאמר שהיא נכללת בגדר של "גוזמת עליו להורגו" ונפסיד אותה כתובה לא התראה, נראה שאין שום מקור לומר כן.
אישה שגזמה כו'. כל שכן ממקללת יולדיו בפניו שם.ומקללת יולדיו בפניו הוא דוקא כאשר הפכה זו לשיטה לשם הצקה ולשם ביזוי, ומזה נלמד גם לענין המגזמת עליו להורגו, היינו מתכננת את מהלכיה כיצד להורגו, אין זה כתגובת מנע מחמת שחשה מאוימת או שאולי חשבה שאכן תקף אותה והיא, כצעד הגנתי, התלוננה במשטרה שעל זה לא דיבר הרמ"א כלום.
ודוקא על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה.וכן הסיקו בפד"ר א' עמ' 336 וכך נאמר שם:
אמנם בדין מקללת את יולדיו, שממנו למד הרמ"א שאישה שגזמה לבעלה להרגו מקרי עוברת על דת, מביא הבאר היטב שם באה"ע סימן קט"ו סקי"ג בשם מהרא"ם ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. ולפי זה יש לומר דגם באישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו לא מקרי עוברת על דת, אלא כשעשתה זאת בלא שום סיבה וקטטה, אבל אם אפשר לתלות שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו.הרי שלא כל תלונה למשטרה כנגד הבעל מכניסה את האישה לגדר של "מגזמת עליו להורגו" כל עוד יש אפשרות לתלות שצעד זה נעשה כצעד של התגוננות בלבד, ורק במקום שמוכח שהפניה למשטרה נעשתה מתוך כוונת זדון לפגוע בו, אפשר שנכנסת לגדר של "מגזמת עליו להורגו".
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד, אמר לפניו רבי אלעזר, רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו.ופירש רש"י שם בד"ה התוקף את חבירו בדין וזה לשונו:
בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם.לפי רש"י הסוגיה בסנהדרין עוסקת בנתבע הטוען שהתובע הוא בעל דין קשה וטרדן, המטריד אותו בתביעות מתביעות שונות לחינם, ולכן הוא רוצה שהתביעה תתנהל בפני בית דין חשוב הנמצא במקום רחוק כדי להרתיע את התובע הטרדן. לפי רבי יוחנן נותנים לו את מבוקשו, והתביעה תתנהל בבית הוועד. רבי אלעזר חולק, וטעמו, שהרי התובע טוען שהנתבע באמת חייב לו מנה, והוא הטרדן והטרחן שמטריח אותו לחינם ללכת למקום רחוק, ואם נקבל את בקשתו של הנתבע שהדיון יהיה במקום רחוק, נמצא שהוצאות הדרך של התובע עלולות להיות בגובה התביעה בה זכה, ואין זה מן הצדק שמי שתובע את חבירו מנה, יצטרך להוציא הוצאות של מנה כדי לגבות חוב זה, שאם כן כל נתבע יאמר כן כדי לדחות את התובע, ולכן כופים את הנתבע לדון בעיר שלהם. ולכאורה, אפשר לתקן חשש זה ולקבוע שבמקרה והנתבע יצא חייב בדין, ונמצא שהטריח את חבירו לחינם לבית הוועד, נחייב אותו אף בהוצאות שנאלץ התובע להוציא?
מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת.וכך פסק שם גם הרא"ש וכך פסק שם המרדכי, ועל פיהם פסק השו"ע בסימן י"ד סעיף ה' וזה לשונו:
המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת.כלל זה על פי המאירי מורחב לכל מי שהפסיד בדין, בין התובע בין הנתבע, שאין הזוכה בדין יכול לדרוש הוצאות, הדברים מבוארים במאירי שם וזה לשונו:
כל שאמרנו שהמלווה יכול לכוף את הלווה יש אומרים שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו, רשאי, ולא יראה לי כן, ואפילו יצא הלווה זכאי, שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלווה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו כופין אותו, ואף זה אין נראה כן.אם כן זהו הבסיס בהלכות תובע ונתבע שאין תביעות להשבת הוצאות, גם כאשר התברר שמי שהפסיד בדין הטריד לחינם את חבירו.
ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.ובטעם הדבר, אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם (בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ו'), שכתב שהטעם שאישה מזנה מפסידה כתובתה מפני שמעשיה גרמו לה שתיאסר:
מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה.ובהלכה י' כתב הרמב"ם:
מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת [...] ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה.הכסף משנה במקום תמה על הרמב"ם מדוע חזר ואמר את דין המזנה, וביאר שכתב כן כדי לסמוך לו עניין עוברת על דת וחברותיה.
מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אף על פי שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה.ובביאור דבריו מצינו באבן האזל הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז, שכתב שכמו במזנה שמעשיה גרמו לה להיאסר, כך גם העוברת על דת, אף שאינה נאסרת על בעלה, מעשיה גרמו לה להפסיד כתובתה:
עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה [זו] אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.נמצאנו למדים מהנ"ל, שכל שהגירושין בגרמתה, אין לה כתובה.
[...] ונ"ב אינו מוכרח לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' ו' בטעמא דזינתה אין לה כתובה משום שהיא גרמה ליאסר על בעלה, ובהל' י' כתב דעוברת על דת משה ויהודית שוים לזנתה, אם כן אינו משום קנס אלא משום דמה שמגרשה הוא בגרמתה והיא נתנה אצבע.
ואיזו היא דת משה. אף דכל התורה כולה היא דת משה, אבל ביאור הדברים כמו שכתב הרא"ש, דאינה מפסדת כתובתה מפני עבירות שהיא עושית לעצמה, אלא מפני שאינו יכול לדור עמה, ונמצא דהיא הגורמת לגירושיה ובכה"ג ליכא חיוב כתובה, אלא דוקא היכא דהוא מוציא לרצונו, ומשום הכי מפסדת כתובה בזינתה לא מפני שעברה עבירה, אלא מפני שהיא גרמה להיאסר עליו, וכן בנדרנית למ"ד היא נתנה אצבע, ובמאכילתו שאינו מעושר דנעשית חשודה ואסור לו לסמוך על נאמנותה, אבל אילו לא נעשית חשודה לא היתה מפסדת גם בהאכילתו שאינו מעושר, דהפסד הכתובה אינו בתורת קנס מפני העבירה שעברה, אלא מדינא, מפני שאינו יכול לדור עמה בגרמתה.אמנם, בדברי התוספות ריש פרק אע"פ (כתובות נד: ) מצינו שהטעם לכך שהאישה מפסדת כתובתה בעוברת על דת הוא משום קנס שקנסו חכמים:
אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת.אחד הדברים שנכתב במשנה שהאישה מפסידה כתובתה "אף המקללת יולדיו בפניו", וכן כתב השולחן ערוך (שם):
או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, (ויש אומרים דהוא הדין אם קללה אפילו אבי בעלה בפני עצמו) (וכן משמע מפרש"י בגמרא הביאו הב"י) (ועיין לקמן סימן קנ"ד הוא הדין המקללת בעלה בפניו) (הרמב"ן סי' ק"ב)על דברי הרמב"ן שהביא הרמ"א שמקללת את בעלה בפניו כתב הבית יוסף:
כתוב בתשובות להרמב"ן (במיוחסות סימן ק"ב) אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה היא. ע"כ. ואיני יודע זו מנין לו, ואפשר שהוא לומד כן בקל וחומר ממקללת יולדיו בפניו וקל וחומר פריכא הוא, דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כיבוד האב ועוד דאם כן לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן.ונראה לפרש את דברי הרמב"ן כפי שביארו האחרונים בדברי הרמב"ם, שכל שהיא גורמת את הפירוד מפסידה כתובתה ואישה שמקללת את בעלה היא גורמת את הפירוד.
איבעיא להו, עוברת על דת, צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה? מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא לא בעיא התראה, או דלמא תיבעי התראה, דאי הדרה בה תיהדר בה [...] תא שמע, ואלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה, שמע מינה בעי התראה - שמע מינה.וכך פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו הלכה ד):
בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה.מצינו שנחלקו האחרונים באישה שרגילה לעבור על דת, האם מפסידה כתובתה גם ללא התראה. הגר"א (שם ס"ק יב) כתב שמפסידה כתובתה גם ללא התראה:
ורגילה בכך. כתב כן על פי מה שכתב בתשובת הרשב"א באחת שמחמת קטטה עם בעלה פרעה ראשה וזרועותיה ואמר שלא אמרו אלא ברגילה ופירש בדרכי משה דהיינו בהתרו בה דאם לא כן בלאו הכי לא הפסידה כמו שכתוב לקמן, והוא תמוה, דבהתרו, אף בפעם אחת, ואפשר לומר דבלא התרו וכל שרגילה אין צריך התראה, כמו שכתב בתרומת הדשן סימן רמ"ב כיון דרגילה איכא פריצותא ביותר ואין צריך התראה וכמו שכתב רש"י בסוטה (כ"ה א' בד"ה דל"ל אימתא כו') ואף על גב דאנן קיי"ל כרבי חנינא שם דלא מפליג, היינו משום דסבירא ליה דלא חשיב פריצותא כל כך הא דלא אשגח אבעלה אבל לדחות הסברא דפריצותא מסתמא לא פליג, אבל מסופק שם להלכה למעשה אבל הא דרשב"א בלא"ה לא קשה, ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל וכן משמע בגמרא שם זימנא חדא ואף שיש לדחות מכל מקום לא נראה.וכן כתב בשו"ת מהר"י הלוי סימן לט:
אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת (הגהות מיימוני פכ"ד).ומדייק מזה שצריך שני תנאים כדי להפסידה כתובתה א. שגזמה ב. להורגו.
המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש י"א). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סירובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן ב'), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית דין, כדלקמן סי' כ"ו. מי שאמר לחברו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי סוף פרק זה בורר).השולחן ערוך פוסק שמי שהוציא הוצאות על שהיה צריך לתבוע בבית דין, אף שהנתבע חויב בדין, אינו יכול לתבוע הוצאותיו. ומקור הדברים לפסק זה הוא בתוספות (מסכת סנהדרין דף לא עמוד ב) "יוציא מנה על מנה. מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת". תוספות מדייק דין זה ממה שהגמרא אומרת שלא יתכן שאדם התובע מנה יצטרך להוציא מנה על הוצאות הדרך "אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו", מוכח שהוצאות משפט אינם ניתנים להגבות שאם לא כך לא נחשב שהתובע "מוציא מנה על מנה" שהרי הוא היה מקבל בחזרה את כל הוצאותיו.
אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה רבי מאיר מחייבו לפרוע כל יציאותיו, והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (דף קיב ע"ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא.ומביא השולחן ערוך מחלוקת במקרה שמחמת סרבנותו של הנתבע לבוא לבית הדין היה התובע צריך לתבוע בערכאות, האם בזה פוסקים הוצאות משפט. וכתב הגר"א:
(ליקוט) ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דבבא בתרא (כ"ב ב' בד"ה זאת) דסברא ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק וסברא האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן והכי נמי שכיח (ע"כ).וביאר מרן הרב קוק בבאר אליהו, שמצינו בתוספות (ב"ב דף כ"ב עמוד ב' ד"ה זאת אומרת) כמה חילוקים בין גרמא שפטור לדינא דגרמי שחייב:
וחילק רבינו יצחק לשון אחד דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו, ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק [...] ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא, קנסו חכמים, וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו בעין, והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר, ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.וביאר שלפי הביאורים של רבינו יצחק אין סיבה לחייב גם אם מוציא הוצאות כדי לכופו לבוא לדין, שהרי לא הוא עשה את הנזק בקום ועשה, וכן אין הנזק בא משעה שסרב, אולם לפי הריצב"א שדינא דגרמי זה קנס שקנסו חכמים בכל דבר המצוי, אף בנזק שבא בדרך גרמא, אם כן בדבר מצוי שאדם מסרב לבוא לבית הדין, ולכופו לבוא צריך להוציא הוצאות, בזה קנסו חכמים (עיין ש"ך סימן חו"מ שפו ס"ק א שמבאר שיטתו באורך ומכריע כדבריו).
ולענ"ד נראה ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית, אם כן אין לשלם, דלא היה לו לתובעו, אבל אם באמת התובע חשב דהדין עמו, והדיין פטרו לנתבע בכח הדין, מכל מקום לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע, ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור, אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים.עוד פסק הרמ"א בשם המרדכי:
מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו 'לך ואני אבוא אחריך', והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.וזה לשון המרדכי (מסכת סנהדרין פרק זה בורר רמז תש"ז):
אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לבית דין הגדול, ואמר שמעון ואני אבא אחריך לאותו בית דין הגדול, אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פיזרתי מעותיי על שהלכתי לבית דין נגדך ולא באת, אני שואל ממך יציאותיי, רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אף על פי שלא נדר לו, ולא שייך למימר [שמעון לראובן] משטה אני בך בדבר הזה, וכמה דברים יש שאין צריכין קנין.וכתב הגר"א (ליקוט): "מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב, כנ"ל, וצריך עיון".
ובמקום שכפה המלוה את הלוה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה ודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי איבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ל'לך ואני אבוא אחריך' ולא בא, דצריך לשלם לו ההוצאות, כיוון שעל פיו דבורו הוציא זה ממונו [...] אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה, בודאי חייב לדברי הכל ההוצאות.והובא דבריו להלכה בהרבה פסקי דין, וכך כותב הגר"ש ישראלי (בערעור תשל"ד/49 מופיע בפסקי דין כרך י' עמוד 15):
דברי הישועות ישראל הם פשוטים ומכרחים, דכשהמלוה בא במרמה, זה דומה ממש למה שפוסק הרמ"א ב'לך ואני אבוא אחריך' ולא בא, שחייב, ודבריו מיוסדים על חילוקו של המהרש"ל ב'ים של שלמה' (יש"ש ב"ק פ"י סעיף יד) כפי שציין שם"וכן הביא שם הגר"מ אליהו (עמוד 14) בשם הרבה פוסקים שיש לחייב בכגון זה. ועוד הובא דבריו בפד"ר כרך ג' (תיק 1517/תשט"ו עמוד 18).
הרב יצחק אושינסקי – אב"ד | הרב דוד גרוזמן | הרב אברהם דב זרביב |