בתיק זה, התחבטנו קשות, בין המסגרת הפורמלית החוקית של בית דין רבני בישראל, ובין מעמדו של בית הדין הרבני כממשיך המסורת של בתי דין רבניים מאז נוסדו בתי דין כאלו, על ידי משה רבינו עליו השלום.

הצדדים אינם אזרחי מדינת ישראל, ואינם תושבים בה. בעצם, הם נטולי אזרחות לחלוטין. הם פליטים שיצאו מתימן, בעזרתם של חסידי סאטמר, והתיישבו באנגליה, בסטטוס של רשיון שהיה בלבד.

המערער, יצא מתימן כשהוא נשואי לשתי נשים. משתיהן, יש לו ילדים. ברבות הימים, הוא זנח את אשתו השניה, ועבר להתגורר עם הראשונה בלבד. אשתו השניה פנתה לבית הדין האזורי בירושלים, בהזדמנות של ביקור בעלה בארץ, ובקשה להוציא נגדו צו עיכוב יציאה, כסעד לתביעת גרושין. המשיבה בתיק זה – אשתו השניה – אינה בארץ, גם היא מתגוררת באנגליה, בסטטוס של רשיון שהיה בלבד. הפניה לבית הדין בישראל, נעשתה משום שבית הדין בלונדון, שאליו פנתה תחילה, כשל במאמציו לשכנע את המערער לתת גט לאשתו. לבית הדין בישראל, יש סמכות אכיפה, ולכן פנתה לבית הדין האזורי בירושלים. בית הדין הנ"ל, נעתר לבקשתה, והוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, כנגד המערער.

על כך הערעור.

אילו היה בית הדין הרבני פועל במסגרת אוניברסלית, ללא מגבלות וללא גבולות, אזי היה מקום להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ לבקשתה של אשה שאינה אזרחית ואינה תושבת כאן, כנגד בעל שגם הוא אינו אזרח ואינו תושב. אבל, מה נעשה, ובית הדין הרבני פועל במסגרת חוקית ברורה. החוק, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון, אינו נותן לנו סמכות, בענייני נישואין וגירושין, על פני כל יהודי העולם. בית הדין אינו יכול לתפוס אדם שהגיע לביקור בארץ, ולאלצו להתדיין כאן עם אשתו, שגם היא אינה מתגוררת בארץ ואינה אזרחית שלה.

היה כאן, גם חוסר צדק מסויים. המשיבה נמצאת שם, ומושכת בחוטים, באמצעות בא-כוח, את הדיון בעניינה. היא מעכבת את בעלה בארץ, כשהיא חופשיה להסתובב בכל מקום בעולם הגדול.

לכן, סברנו תחילה, שצו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המערער, ניתן תוך כדי חריגה מסמכות.

היינו ערים לבעייתה הקשה של המשיבה, שבעלה נשוי לשתי נשים, ושהוא מסרב לגרשה כאשר אין לבית הדין בלונדון כל סמכות לגביו, וכאשר גם לבית המשפט האזרחי שם, לא ניתן לדון ביניהם, וזאת משום שלצורך התאזרחות באנגליה, נרשמה המשיבה בשם נעוריה, ופורמלית אינה מופיעה כאשתו של המערער.

לפי חוקי תימן, נחשבים הצדדים לנשואים, מאחר ונשאו לפי דתם. חוקי תימן, מאפשרים ביגמיה. המערער נאחז בזה, אולם מקפיד להופיע באנגליה כנשוי לאשה אחת בלבד, בכדי לא לפגוע ברצונו להתאזרח שם. המשיבה אומללה למדי, וקשה למצוא לה סעד בארץ ישראל, וגם לא באנגליה. אולם, החוק קבע סייגים ברורים, ואין לנו רשות לחרוג מהם.

כאמור, כך סברנו תחילה. אולם, תוך כדי עיון בתיקי בית הדין האזורי, התברר לנו כי האשה הגישה שם, למחרת הגשת תביעת הגירושין, גם תביעה למזונות.

התברר גם כי בינתיים קיים בית הדין, במעמד הבעל והאשה, אשר הגיעה לישראל, דיון בתביעה, וקבע ברוב דעות כי אין לחייב את הבעל בגירושין. הוגש על כך ערעור, והוא טרם נדון בבית הדין הגדול. במסגרת הדיון בבית הדין האזורי, החל הוא לדון בענין המזונות, אך הדיון בתביעה זו טרם מוצה, וטרם נפסק בה דבר.

באת-כח הבעל התעלמה מן העובדה כי בפני בית הדין תלויה ועומדת תביעת האשה למזונתיה. ביחס לתביעה שכזו, נקבע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953:

"הגישה אשה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בענין."

כלומר, כאשר קיימת תביעה למזונות של אשה יהודיה, באשר היא יהודיה, נגד בעלה היהודי, בלא קשר לשאלת האזרחות או התושבות של מי מבני הזוג, לא תישמע טענה שאין לבית הדין סמכות לדון בענין.

פרשנות זו כבר נקבעה, מקדמת דנא, בבג"ץ 135/58, שמואל מרכוס קנול נגד בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, ואח', פד"י, כרך יב, ע' 1622:

"יהודי" ו"יהודיה" נאמר כאן, ללא תוספת התכונות של "אזרחי המדינה" או "תושביה" כאמור בסעיף 1 של החוק,

"ומכאן עולה ברורות כי לבית-הדין הרבני נתונה סמכות לדון בתביעה, ביתר דיוק: אין שומעין לטענת חסר הסמכות שלו."

יש בזה הגיון וטעם. האשה זקוקה לאכול באשר היא שם, ואין בודקין למזונות.

הבעל, בהיותו מודע לקיומה של תביעה המזונות, התייצב לדיון בפני בית הדין הרבני, התייחס לענין המזונות לגופו, ובכך אנו רואים זיקה טריטוריאלית מספקת, בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג, כדי להחיל עליו את כוחו וסמכותו של בית הדין הרבני (והשוה: בג"צ 323/73 מוריס גולדברג נ' דינה גולדברג, ואח', פ"ד כח (1) 563).

על פי סעיף ז' לתקנות הדיון, ניתן להגיש תביעה בבית דין רבני בישראל, נגד נתבע, שמקום מגוריו הקבוע הוא מחוץ-לישראל. על פי סעיף י"ט(2) לתקנות הדיון, "טען הנתבע לחוסר סמכות מקומית, בכתב או בעל-פה, ביום שנקבע לדיון – חייב הנתבע לפרט לאיזה בית-דין יש סמכות לפי דבריו, ובמקרה שבית-הדין יקבל את טענת הנתבע בדבר חוסר סמכות מקומית, יוכל התובע לדרוש להעביר את הדיון אל בית-הדין שהוא - לפי דברי הנתבע - בעל סמכות לדון, ושוב לא יוכל הנתבע לטעון טענת חוסר-סמכות בפני בית-הדין אשר אליו הועבר הדיון". בהקשר זה, יש לשים לב שפירוש המושג "חוסר סמכות מקומית" אינו תואם את הפירוש למושג זה במשפט האזרחי. אין כאן כל כוונה לעריכת הבחנה בין סמכות מקומית לסמכות בינלאומית. כידוע, תקנות הדיון מבוססות על המשפט העברי, ומשפט זה אינו מכיר בגבולות טריטוריאליים להחלת הדין העברי. הפירוש כאן, הינו כפשוטו: הטוען שאין סמכות לבית הדין שבאותו מקום, לא רק משום שלדעת הנתבע, מקום הדיון הוא בעיר אחרת בישראל, אלא גם משום שלדבריו מקום הדיון הוא בעיר אחרת מחוץ לישראל, עליו לפרט לאיזה בית דין יש סמכות מקומית בחוצה-לארץ.

אכן, שאלנו את הבעל אם ייאות להתדיין בבית הדין הרבני בלונדון, שם הוא מתגורר. התרשמנו שהבעל מתחמק מלקיים דיון בסכסוך שבינו לבין אשתו בבתי הדין הרבניים באנגליה. כן נראה לנו, כי תביעה של האשה למזונותיה בבתי המשפט האזרחיים באנגליה תידחה על הסף בטענות פרוצדורליות של הדין האנגלי, ולו מן הנימוק הפשוט שהצדדים לא דיווחו לרשויות שם את עובדת נישואיהם. אף יתכן, שהיות ועל פי חוקי אנגליה נישואין אלו אסורים, אין היא זכאית שם למזונות.

דומה, שגם לצורך מקרים נדירים אלו, קבע המחוקק האזרחי הישראלי, כי בנסיבות של תביעת מזונות של אשה יהודיה, לא תישמע טענת חוסר סמכות כלפי בית הדין הרבני.

בשלב זה איננו מביעים דעתנו, אם במסגרת תביעת האשה למזונותיה, רשאית היא, מבחינה חוקית, לתבוע גם את הוצאותיה עבור ילדיה הקטינים. אולם, ראוי שבית הדין האזורי, בבואו לדון בענין המזונות, יתן דעתו גם לשאלה זו.

כן נציין, כי לצורך הכרעה בשאלת המזונות, עשוי בית הדין להידרש לדון, אגב-גררא, בענין הגירושין. הלא אם האשה זכאית לקבל גט מן הבעל, עולה שאלת זכאותה של האשה למזונות "מדין מעוכבת מחמתו להינשא". היקפו של חיוב המזונות מדין זה, עשוי להיות רחב יותר מהיקפו של חיוב המזונות הרגיל של בעל לאשתו. אין חולק, כי כל ערכאה, ובכלל זה בית הדין הרבני, מוסמכת לדון ולהכריע, אגב-גררא, בענין אשר אינו בסמכותה המקורית של אותה ערכאה, על מנת שבאמצעות אותה הכרעה, ניתן יהיה להכריע בענין אשר הינו כן בסמכות מקורית של אותה ערכאה. לפיכך, מוסמך בית הדין הרבני לדון ולפסוק בשאלת הגירושין, ככל שהענין דרוש לצורך פסיקת המזונות ואכיפת ביצוע פסק הדין.

לא נסתר מעינינו, כי צו עיכוב היציאה מן הארץ ניתן בטרם הוגשה תביעת המזונות. אולם בשים לב, כי התביעה למזונות הוגשה בסמוך לאחר מכן, ויום אחד בלבד לאחר הגשת תביעת הגירושין, יש לראות את הבקשה למתן הצו, ואת הצו שניתן, כסעד עזר גם לתביעת המזונות.

טרם חתימת ההחלטה, הגיעה לבית הדין הגדול הודעת פקס' מבא-כח המשיבה, כי המשיבה עצמה הגיעה שוב ארצה – לאחר שכבר היתה כאן בדיון בביה"ד האזורי – והגישה בקשה להכרה כעולה חדשה. עובדה זו מוסיפה משקל משמעותי לזיקה הטריטוריאלית שיש לתביעות שהגישה האשה בבית הדין בישראל, ומשנה בהחלט את המצב. יתכן גם, שלאור פרשנות עדכנית של בית המשפט העליון לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ניתן יהיה להסתפק בעובדת התאזרחותה של האשה בישראל, בצרוף עם הזיקה שיש למערער לישראל (הגשת התביעה כשהבעל נמצא פיזית בישראל; חלק מילדיו של המערער, מאשתו הראשונה, עלה לישראל; בנו, שהינו תושב ישראל, התייצב עמו לדיונים בבית הדין; כמו כן, כנראה, יש לבעל בני משפחה נוספים בישראל), כדי לעמוד בתנאי הסמכות של בית הדין הרבני לדון בעניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל.

נראה לנו, שבית המשפט העליון של מדינת ישראל, בעידן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעידן "הכפר הגלובלי", לא יאטום אזניו מפני מצוקתה של אשה עלובה וגלמודה, אשר אינה יכולה למצוא מזור משפטי לסכסוך הגירושין שלה בארץ מגורי בעלה, דבר אשר הופך אותה לעגונה, הלכה למעשה. כאמור, הבעל הוא פליט, אינו נתין של כל מדינה שהיא, וממילא אינו כפוף אל מרות של מדינה כלשהי. לא ניתן להחיל לגביו את ההגיון העומד בבסיס עקרון הסמכות הטריטוריאלית, אשר לפיה לא ראוי להפעיל בענייני סטטוס את סמכות המדינה המארחת, כאשר הנתבע כפוף לחוקי מדינת אזרחותו או תושבותו. ככל שדרוש שינוי פרשני להוראות סעיף 1 לחוק, נראה לנו שזהו המקרה הראוי לעשות כן. לא בשמים היא, ואף אין צורך בשינויי חקיקה. כל שדרוש הוא, עדכון הפרשנות של בית המשפט העליון לסעיף האמור. לדעתנו, ראוי לפרש זאת באופן, שדי בכך שהתובע הינו אזרח ישראל או תושב בה, והנתבע הינו יהודי הנמצא בישראל בעת הגשת התביעה, בכדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין.

פרשנות זו קרובה מאד לנוסח שהוצע בהצעת חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים)(תיקון מס' 2)(סמכות בינלאומית וקביעת ערכאת שיפוט), התשס"ג–2002 [הצעות חוק – הממשלה 12, ו' בכסלו התשס"ג, 11.11.2002], אשר עברה בקריאה ראשונה באחת הישיבות האחרונות של הכנסת הקודמת. על פי סעיף 6 להצעת חוק זו, יוסמך בית הדין הרבני (כמו גם בתי הדין הדתיים האחרים ביחס לבני דתם) לדון בענייני התרת נישואין של יהודים כאשר התקיימו תנאי הסמכות שבסעיף 2 לחוק העיקרי (חוק שיפוט בענייני התרת נישואין [מקרים מיוחדים], התשכ"ט-1969), כפי שהוצע בסעיף 3 להצעת חוק זו. ואלו הם המקרים בהם תהיה הסמכות לבית הדין הרבני:
1. מקום מושבו של המשיב בישראל;
2. מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת הבקשה;
3. מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;
4. שני בני הזוג הינם אזרחים ישראלים;
5. המבקש הוא אזרח ישראל ומקום מושבו בישראל;
6. המבקש הוא אזרח ישראל והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין;
7. המבקש הוא אזרח ישראל ונמצא בה במועד הגשת הבקשה, ובלבד שבאותו מועד הדין במקום מושבם האחרון של בני הזוג לא מאפשר להתיר את הנישואין.

כאמור, הגישה המשיבה בקשת עליה לישראל. עם אישור בקשתה, יש לראות בה אזרחית ישראל, אשר גם קבעה את מקום מושבה בישראל (סעיף 5 לעיל). יתכן שיהיה גם מקום להחיל עליה את האמור בסעיף 7 לעיל: האשה תהיה אזרחית ישראל; ניתן לראות בהגשת הבקשה על ידי מיופה כוח כנוכחות קונסטרוקטיבית בישראל, ולחילופין, ניתן לראות בעצם נוכחותה בישראל לאחר הגשת התביעה ובעת שהיא עדיין תלויה ועומדת, משום קיום דרישת נוכחות המבקש בישראל (וראה בג"צ 323/73 הנ"ל: "אולי אפשר לטעון שתושבות או הימצאות שהחלה לאחר מועד הגשת התביעה, תקפה למפרע"); וכמו כן, באנגליה, שהוא מקום מושבם האחרון של בני הזוג, לא מאפשר הדין האנגלי להתיר את הנישואין הדתיים.

בכל אופן, יש לראות בעצם קבלת הצעת החוק בקריאה ראשונה, כהבעת רצונו של המחוקק להגמיש את תנאי הסמכות של בית הדין הרבני לדון בענייני התרת נישואין של יהודים בישראל. משכך, אין מניעה לפרשנות מחודשת של תנאי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי רבניים, כבר עתה, באופן שימנע עגינות מנשים יהודיות שקשרו את גורלן במדינת ישראל. זאת ועוד: אם אכן תינתן פרשנות מחודשת כאמור, לא יהיה צורך בהשלמת הליכי החקיקה בכל הקשור לנקודה זו.

לפיכך, הערעור נדחה.

בית הדין האזורי יקיים דיון בתביעת המזונות של האשה. לאחר שינתן פסק-דין סופי בתביעת המזונות, ובמידה ויוגש על כך ערעור, נקיים גם דיון בערעור האשה על דחיית תביעתה לגירושין ברוב דעות בבית הדין האזורי, ונפסוק בענין זה, ככל שיידרש לצורך ההכרעה בענין המזונות. היה ובין כה וכה תשתנה הפרשנות של סעיף 1 לחוק, כאמור לעיל, נדון בערעור בנושא הגירושין, כבענין שיש בו סמכות מקורית לבית הדין הרבני.

בינתיים, צו עיכוב היציאה מן הארץ ישאר בתוקפו עד לסיום ההליכים בענין המזונות (לרבות בבית הדין הגדול), ובמידה שייפסקו מזונות, עד להבטחת גבייתם. במידה והבעל יציע ערבויות להנחת דעתו של בית הדין, לתשלום המזונות שייפסקו (גם מדין מעוכבת, אם כך ייפסק), יישקל ביטולו של צו עיכוב היציאה.

אין צו להוצאות.

על החלטה זו לא יחול איסור פרסום, פרט לשמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ח אדר א' תשס"ג, (02/03/2003)

(-) שלמה דיכובסקי - אב"ד          (-) שלמה בן שמעון - דיין         (-) אברהם שרמ ן- דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן - חן

המזכיר הראשי