כחלק מהליך הגירושין, ולפני סידור הגט מברר בית הדין האם בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת. פעמים רבות, ובפרט לאחרונה שנושא המשמורת המשותפת הופך להיות נפוץ, מתברר לבית הדין כי בני הזוג חולקים את זמני המשמורת שלהם עם ילדיהם באותו בית לסירוגין בשיטת "הדלת המסתובבת", כך שכאשר מגיע זמן האם לשהות עם ילדיה, כפי שנקבע בהסכם ביניהם, היא דרה עם הילדים בדירת המגורים שלהם כשהאב גר בדירה אחרת, וכאשר מגיע זמנו של האב לשהות עם הילדים, אף הוא דר עמהם בדירת מגוריהם, כאשר במקביל או אף לפני כן האם מפנה את הבית ועוברת לגור בבית אחר עד שתחזור המשמורת לידיה, והדילמה העומדת לפנינו היא האם יש להחשיב מצב זה כהפרדת מגורים ולאשר לבני הזוג סידור גט או לא.

כזה הוא המקרה העומד בפנינו, כאשר בעת מעמד בירור שמות וסידור הגט, לשאלת הח"מ, "האם אתם גרים בנפרד"? ענו בני הזוג כי הם גרים בשיטת "הדלת המסתובבת" ופירטו את השיטה כפי שהיא מתוארת מעלה.

לאחר שביררתי - שאכן אינם גרים בזמן אחד יחדיו באותו בית וכל שהותם שם הוא בכדי להיות עם הילדים והם נוכחים עם כל הורה המשמורן לאותו זמן - נחה דעתי, והוריתי לסדר את הגט וכפי שיבואר לקמן.

איסור לגור ביחד רק לכהן וגרושתו או גם לישראל וגרושתו
הנה הגמרא בכתובות דף כ"ז ע"ב אומרת:

משנה. אמר רבי זכריה בן הקצב, המעון הזה! לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו, אין אדם מעיד על עצמו.

גמרא. תנא, ואף על פי כן ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה - יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת - נכנסת בסוף בניה. בעי אביי, מהו לעשות בגרושה כן? התם הוא דבשבויה הקילו, אבל הכא לא, או דלמא לא שנא? תא שמע, דתניא, המגרש את אשתו - לא תנשא בשכונתו, ואם היה כהן - לא תדור עמו במבוי, אם היה כפר קטן, זה היה מעשה, ואמרו - כפר קטן נידון כשכונה, מי נדחה מפני מי? תא שמע, דתניא - היא נדחית מפניו, ואין הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה - הוא נדחה מפניה, איבעיא להו, היתה חצר של שניהם, מהו? תא שמע "היא נדחית מפניו", במאי עסקינן? אילימא בחצר שלו – פשיטא? ואלא בחצר שלה? והתניא "אם היתה חצר שלה - הוא נדחה מפניה"? אלא לאו - כי האי גוונא! דלמא דאגיר מיגר. מאי הוי עלה? תא שמע הנה ה' מטלטלך טלטלת גבר, ואמר רב טלטולי דגברא קשין מדאיתתא.

ג' שיטות נאמרו בהבנת הסוגיה:

א. שיטת רש"י היא, שכל הסוגיה מדברת רק על אשת כהן שנישאת או שלא נישאת, אך כלל לא מדברת על אשת ישראל שהתגרשה שעליה כלל אין איסור לדור באותו חצר או באותה שכונה של הבעל לשעבר.

זאת משום שבכל מקום בסוגיה רש"י ביאר והדגיש שמדובר רק בכהן ובאשת כהן. וזה לשונו בדיבור המתחיל "בגרושה":

כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר.

ובדיבור המתחיל "לא תדור עמו במבוי" כתב וזה לשונו:

שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו.

ובדיבור המתחיל "בנכסי אביה" כתב וזה לשונו:

שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי.

מבואר לשיטת רש"י שכל הסוגיה והאיסור לא לדור באותה חצר או באותו מבוי נאמר דווקא בכהן שגירש את אשתו.

ואת דברי הברייתא: "המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי", שמשמע שהרישא של הברייתא מדברת גם בישראל, יסביר רש"י, שאמנם שייך איסור גם בגרושה מישראל אך דווקא באופן שנישאת לאחר אסורה לדור בשכונת הראשון, אך כל עוד היא גרושה, אין איסור שתדור בשכונת המגרש.

וכן הבין הריטב"א וזה לשונו:

פירש רש"י ז"ל כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן דהא והא פסול כהונה היא או דילמא בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו, ובהא הוא דאיבעיא לן, אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי, וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו, דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא, וכולא סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת, הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו, וכן פירש רש"י ז"ל לקמן דבכהן שגרש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטועה בדבר.

אמנם יש מהאחרונים שביארו את שיטת רש"י, שבחצרו גם הוא יודה שאסור להם לגור ביחד, כך סבר בחידושי אנשי שם על הר"ן שנוטה לומר שדברי הר"ן הם לדעת רש"י. וכך כתב שם הר"ן:

מי נדחה מפני מי תא שמע דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה, ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה. כך הוא בגמרא, ומסקינן דבחצר של שניהם נמי היא נדחית מפניו, ותמהני חצר מאי עבידתה דהא בשנשאת אפילו בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אף על פי שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר? לפיכך נראה לי דברייתא באשת ישראל תכף שנתגרשה מיירי, דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת, וקתני דלאחר שנתגרשה צריך [האחד] להיות נדחה אף על פי שלא נשאת עדיין, ושפיר מייתי מינה ראייה לשנשאת - לענין שכונה, ולאשת כהן - לענין מבוי, דחד טעמא הוא, ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר, אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב.

וכתב בחידושי אנשי שם על דברי הר"ן, שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר וזה לשונו:

וכן פירש רש"י וזה לשונו: אבל ישראל כל זמן שלא נישאת תדור בשכונתו. ע"כ. משמע אבל לא בחצרו.

כלומר, לדעת הר"ן וחידושי אנשי שם ברש"י, שאמנם הסוגיה לא עוסקת בגרושת ישראל אך כל זה דווקא לעניין שכונה או מבוי אך לא לעניין לדור בחצר אחת.

ב. שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם, שהסוגיה העוסקת באיסור זה מדברת אף בישראל שגירש את אשתו, וזה לשונו בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה כ"ז:

וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות.

ג. שיטה שלישית היא שיטת הטור, שאכן הסוגיה עוסקת בכהן שגירש את אשתו, והטעם שאסורים לדור באותה שכונה, הואיל ואסורים זה על זה באיסור לאו, אך מזה יש ללמוד שאיסור זה שלא ידורו באותה שכונה, שייך אף בישראל, באופן שגירש את אשתו ונישאת לאחר והתגרשה או התאלמנה, שהרי אף הם אסורים זה לזה באיסור לאו.

שכונה ומבוי
נידון נוסף בסוגיה הוא האם שכונה גדולה ממבוי או קטנה ממנו, בזה נחלקו התוס' והר"ן וזה לשון התוספות בד"ה ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי:

דכיון דפנויה היא קיל ליה, אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דעבודה זרה (דף כא.) דכיון דנישאת חמירא ליה אפילו לכהן.

הר"ן שם חולק על התוס' שהרי הגמרא אומרת שכפר קטן נידון כשכונה ואיך יתכן שכפר קטן ממבוי וזה לשונו:

לא תדור עמו במבוי. שמא יבא עליה הכהן וכהן אסור בגרושה, ומשמע דשכונה גדולה ממבוי, דהא מסיימין דכפר קטן נדון כשכונה ואי שכונה קטנה ממבוי, אמאי? וכי יש כפר שלא יהא גדול כמבוי? אלא ודאי שכונה משכה טפי.

וצריך ביאור מהי סברת תוס'.

אם מחמירים באיסור קל
עוד צריך ביאור מחלוקת הראשונים אם מקילים במה שהוא איסור קל או אדרבה, בזה יש להחמיר, משום שהאיסור קל ויש חשש שיבואו לידי זנות.

התוס' לעיל סובר שככל שהאיסור קל כך יש להחמיר בהרחקות וזה לשונם:

דכיון דפנויה היא קיל ליה.

ואילו כשהאיסור חמור כגון שנישאת הקלו התוס' וזה לשונם:

דכיון דנישאת חמירא ליה אפילו לכהן.

ואילו הר"ן חולק עליהם וכותב וזה לשונו:

ומשום הכי כל שנשאת דחמיר איסורה מרחקינן לה אפילו מכל השכונה [וכ"ש ממבוי] וכשלא נשאת כגון לגבי כהן לא מרחיקין לה אלא ממבוי [ושרי בכפר קטן ושכונה].

ואם כן צריך להבין מה מחלוקתם.

אם שומר מציל מהאיסור כדין יחוד
גם יש לנסות לתרץ את קושיית הבית שמואל על הר"ן שחידש שאם יש מי שנמצא עם האישה הרי הוא מציל מאיסור יחוד ושרי לגור יחד באותו מקום, וזה לשון הר"ן:

ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב.

לדעת הר"ן אם היו אחרים עמהן אין איסור יחוד.

השו"ע באבן העזר סימן קי"ט סעיף ז' פסק את דעת הרמב"ם וזה לשונו:

מי שגירש אשתו מן הנישואין, לא תדור עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות. ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נידון כמבוי.

ואילו הרמ"א פסק את דעת הטור וזה לשונו:

ואם נשאת לאחר, אפילו בישראל, לא תדור עמו במבוי.

החלקת מחוקק פסק את דברי הר"ן שעל ידי מי שדר עמהם ומזהירם על הייחוד מותר לדור וכתב על דברי השולחן ערוך שפסק כדברי הרמב"ם שהסוגיה מדברת בישראל שגירש אישה שלא ידור עמה בחצר וזה לשונו בס"ק י"ז:

ומכל מקום אם נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר, וכמו שעשה רבי זכריה בן הקצב, וכמו שנתבאר לעיל סי' ז' סעיף ט', נראה דשרי, וכך כתב הר"ן דאין איסור בגרושה יותר מבשבויה.

אולם הבית שמואל בסימן קי"ט ס"ק י"ד חלק על החלקת מחוקק וסובר שאם אחר דר עמהם זה מועיל רק לשיטת הרמ"א אך לא לשיטת השו"ע וזה לשונו:

לא תדור עמו בחצר. בש"ס איתא בשבויה התירוה חכמינו ז"ל לדור עמו בחצר אחת ובלבד שאל יתייחדו, ומבעיא בגרושה מהו? ופרש"י דבעיא היא באשת כהן שגירש אותה והיינו לפי גרסתו בברייתא לא תינשא בשכונתו מדאסורה לדור בשכונתו על כורחך לא איירי בגרושה לישראל והיא פנויה, וישראל שגירש את אשתו ולא נשאת אינו מפורש בש"ס אם אסורה לדור עמו בחצר, והר"ן ס"ל גם כן כשיטת רש"י משום הכי ס"ל אף על גב דמסברא אמרינן דאסור מכל מקום אם נזהרים שלא להתייחד מותר, אבל הרמב"ם ס"ל הבעיא קאי על אשת ישראל שגירש ולא נשאת אם מותר לדור עמה בחצר כעובדא רבי זכריה והיינו שנזהרים שלא להתייחד, ואפשר דאסור כי לפי גירסתו בברייתא איתא לא תדור בחצר והמחבר הביא כאן לשון הרמב"ם, שמע מינה אפילו נזהרים שלא להתייחד אסור ולא כחלקת מחוקק שהביא דברי הר"ן על דברי המחבר בפשיטות ולא דמי, כי לכל אחד יש שיטה אחרת בזה.

הרי שלדעת הבית שמואל ההיתר שאם אחד דר עמהם מועיל להצילם מאיסור שלא ידורו בחצר אחד זה דווקא לדעת הר"ן שהאיסור הוא כעין יחוד וכמו שביחוד יש היתר של שומר כך גם באיסור של לא ידורו בחצר אחת יש היתר על ידי שיהיה מי ששומר שלא יתייחדו.

אך לדעת הרמב"ם אין היתר כזה כפי שיש באיסור יחוד.

וצריך להבין מדוע אין היתר לדעת הרמב"ם אם יהיה מי שיגור עמהם ויזהירם על הייחוד.

האם האיסור הוא לא להתייחד או לא להיות קרובים זה לזה תמיד
ועל כן נראה לבאר את דברי הרמב"ם ושיטתו הסובר, שאפילו ישראל שגירש לא תדור הגרושה איתו באותה חצר, ששונה דין איסור לדור בשכונת גרושתו מדין איסור ייחוד.

באיסור יחוד האיסור הוא, לא להיות במצב שראוי לביאה הן משום המקום הסגור והן משום הזמן הראוי לביאה, כך שהצירוף של שני התנאים הללו יכולים להביאם למציאות של עבירה, ועל כן באם יש חלון פתוח לרשות הרבים או בעלה בעיר לא מתקיים צורת האיסור, ועל כן אין את החפצא של האיסור ייחוד, שהרי כבר אין גדר הראוי לביאה.

לעומת זאת האיסור של "לא תדור עמו במבוי" וכדברי הרמב"ם "לא תדור עמו במבוי שמא יבואו לידי זנות" יש לעיין מהו גדר האיסור, שהרי לכאורה הוא שונה מגדר ייחוד משום שבין אם האיסור הוא בחצרו בין אם האיסור הוא במבוי בין אם האיסור הוא בשכונתו – "ייחוד" אין כאן, שהרי בוודאי שעוד אנשים גרים בשכונה במבוי או בחצר, בוודאי שהחלון פתוח החוצה ולא משנה אם זה לרשות הרבים או למקום אחר שרבים הולכים שם ואם כן מהו גדר האיסור.

על כורחך צריך לומר, שאף שכתב הרמב"ם גם באיסור זה שהחשש הוא "שמא יבואו לידי זנות", שזהו אותו חשש שמחמתו נקבע איסור יחוד, אין מדובר בגדרי "יחוד" ששייכים בכל איש ואישה, אלא בגדר אחר – רחב יותר.

איסור "יחוד" הרגיל תחום בזמן ובמקום, שדווקא אם שוהים רק שניהם במקום הראוי לביאה ובזמן הראוי לביאה, יש חשש שלמרות שהם שני אנשים זרים, נסיבות אלו של קירבה עשויים, אף אם לעיתים רחוקות, להביא לידי עבירה, ולכן אסרו מצב זה על כולם. אך בהלכה זו של מגורים בקרבת גרושתו גדר האיסור הוא "הקירבה התמידית" וכפי שיבואר להלן.

הנה בשו"ת מהר"ם מלובלין בסימן קל"א כתב:

והנה לפי שיטת ההלכה ומשמעות פירוש רש"י תרתי בעינן לאיסורא, שיהא להם קירוב אישות או נישואין או אפילו אירוסין, ובלבד דחזינן דלבו גס בה, אבל בגס בה לחוד אין לאסור, דהגע בעצמך אדם המגדל בתוך ביתו איזה קרובה או יתומה שהיא מפתו תאכל ומכוסו תשתה ותהא רגילה עמו והשיאה לאיש תהא אסורה לדור אצלו בביתו או בשכונתו. אלא ודאי לא חשו לזה אלא כשהיה להן קירוב אישות או על ידי נישואין או על ידי אירוסין שהיה בדעתן להינשא אז אם גייסי בהדדי יש לחוש דהואיל והן מכירין זה את זה וגייסי בהדדי ואינן בושין זה בפני זה ומכירין זה את זה ברמיזות וקריצות חשו חכמים שלא יבאו חס ושלום לידי עבירה לאחר שתינשא לאיש אחר או באשת כהן אפילו עד שלא תינשא, שהרי היא אסורה עליו ולקי עליה בשביל איסור גרושה, לכך אסרו שידורו בשכונה אחת או במבוי אחת.

מבואר בדבריו, שכדי שהאיסור של מגורים בקרבת גרושתו יחול, צריכים שני תנאים להתקיים א. שהיו נשואים ובמצב קירבה גדול. ב. שמכירים זה את זה ברמיזות.

אמנם בוודאי שכן הוא, שרק קירבה כזו גדולה יש לחשוש לתיאום של זנות ביניהם, שהרי לא אסרו על סתם איש ואשה לדור באותו חצר או מבוי או שכונה. רק מי שהיתה ביניהם קירבה גדולה בעבר, יש לחשוש לתיאום של זנות ביניהם, וחשש שיגיעו לעבירה כמובן גדול יותר מאשר סתם בני אדם הזרים זה לזה, ולכן לא די לאסור עליהם להיות במקום סגור לבד, אלא יש לחוש שיבואו לידי זימה אף אם הם גרים בקביעות בקרבת מקום. וחשש זה אינו מוגבל בזמן מסוים כמו ביחוד, אלא הוא חשש קבוע כל זמן שגרים בקרבת מקום. ואף באופן שהתגרשו משום "שמצא בה ערות דבר", חיישינן שברבות הימים תשתכח הטינה, ומגוריהם בקרבה כה גדולה ובקביעות, עלולים להביא לידי איסור.

ונמצא שבבני זוג לשעבר, קורבת מגורים תמידית מוגדרת כמצב הדומה ליחוד, שהוא מסוגל להביא לעבירה ביניהם, וחשש זה גדול יותר מהחשש הקיים באיש ואישה זרים המסתגרים זמן קצר בחדר של יחוד הראוי לביאה. הצירוף של אורך זמן מגוריהם בקירבה כה גדולה תוך כדי הכרת רמיזות הדדיות ביניהם ולב גס זה בזה, יוצר מצב של "שמא יבואו לידי זנות" תמידי, ועל כן נאסר מגוריהם בקירבת מקום.

כלומר, לא המגורים אסורים, וכמו ביחוד שמציאות שניהם יחדיו הם "חפצא" של איסור, אלא מצב תמידי של קירבה בין המכירים זה את זה וגסים זה בזה הוא מצב של שמא יבואו לידי זנות ועבירה ביניהם, לא מציאות המגורים אסורה אלא הידיעה כי בקל אפשר לזנות זה עם זה גורמת את האיסור, ועל כן יתכן כי אין ברגע נתון זה או אחר מצב של יחוד, אך לאורך משך הזמן קיימת בתודעה האפשרות שהם קרובים ובקל יכולים לזנות.

גם אם נניח כי הם גרים בשכנות האסורה אך לא בתמידות, ייתכן שאין בזה את "הקירבה התמידית" שהופך את מגוריהם ככאלה שנגדיר את כל המיקום הזה כמקום ומצב של יחוד.

ועל כן, אמנם באיסור יחוד אם חלון פתוח לרשות הרבים או אנשים נמצאים באותו חדר כבר אין איסור, אך באיסור לדור באותו שכונה שגרה גרושתו אין היתר כזה, משום שלא הרגע קובע אלא "הקירבה התמידית" קובעת, והיא זו שעלולה לספק לזוג המכיר זה את זה את ההזדמנויות להיות ביחד אם ירצו לעבור עבירה, ועל כן האיסור קיים על אף שישנם אנשים שגרים באותו מבוי או שכונה, משום שהאנשים הללו אינם בגדר שומרים תמידיים שיכולים להבחין בין אלו שמכירים ברמיזותיהם ויוכלו למנוע מהם, אם רצונם לזנות.

כלומר, התודעה שאפשר לזנות על פי רצונם קיימת, בין אם יש עוד אנשים לבין אם אין עוד אנשים בסביבתם.

אם כך יוצא, שההבדל בין איסור יחוד לבין איסור מגורים בשכונת גרושתו הוא, שאיסור יחוד הוא מקום של יחוד המאפשר לעשות איסור, ואיסור לגור בשכונת גרושתו הוא מצב שמשום משך הזמן שלו הוא מזמין ומפתה אותם ליצור מקום של יחוד, כי בתודעתם בגלל המגורים בקרבת מקום יש את האפשרות הזו זמינה כל העת.

ואם כן אפשר שזו הייתה הבנת התוספות בשני העניינים שהבאנו לעיל, גם לעניין ששכונה קטנה ממבוי, והקשינו הרי כפר קטן נידון כשכונה ואיך יתכן שיהיה קטן ממבוי, וגם לעניין שתוס' הבין שכל שהאיסור קל יותר כך ההרחקה צריכה להיות חמורה יותר.

ועל פי הנ"ל אפשר לומר שהתוספות סברו, שאין איסור לגור יחד בשכונה אלא האיסור הוא שהתמשכות המגורים המשותפים באותו מיקום בין אם זה בחצר במבוי או בשכונה מזמינים שיבואו לידי זנות, כיון שהם גסים זה מזה ומכירים ברמיזותיהם, ועל כן אין כאן איסור חפצא על השכונה או המבוי אלא האיסור לא לדור יחד לאורך זמן, ומשום כך ככל שהאיסור קל יותר כך הם קרובים יותר לבוא לידי עבירה ועל כן הימשכות הזמן והקירבה התמידית תוביל לשכחת האיסור ולידי זנות.

וכן ההבדל בין מבוי לבין שכונה אינו נעוץ בעובדה מי גדול יותר או ארוך יותר, אלא איזהו מקום מגורים היכול להביא לידי עבירה וזנות כאשר הקרבה התמידית עשויה לגרום לכך, ומשום כך לדעת התוספות בשכונה מתקיימת הקרבה התמידית יותר, ואף כפר נידון כשכונה למרות שבוודאי הוא גדול יותר ממנו, משום שלא הגודל קובע אלא הקרבה התמידית קובעת, ובכפר שהתושבים מרוכזים בעצמם, הסיכויים שיגיעו לידי זנות ועבירה גדולים וסבירים כמו שהמגורים בשכונה קטנה מזמינה אותם לבוא לידי זנות ועבירה.

ולכן סברו התוספות ששכונה קטנה ממבוי, וכפר נידון כשכונה ואין סתירה לכך שהוא גדול ממבוי משום שכפי שביארנו לא הגודל קובע אלא הקרבה התמידית קובעת ובכפר כמו בשכונה הקרבה היא גדולה ביותר.

והאמת שתוספות אמרו זאת במפורש בד"ה כפר קטן נידון כשכונה וזה לשונם:

וטעמא לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא.

ומשום כך התוספות גם סברו, שככל שהאיסור קל יותר ההרחקה צריכה להיות גדולה יותר, וזאת משום שאין איסור חפצא על דירתם יחד בשכונה בחצר או במבוי, אלא האיסור הוא לא להיות בקרבה מתמדת, ועל כן ככל שהזהירות תהיה חלשה יותר כך ההרחקה צריכה להיות גדולה יותר.

אולם הר"ן יסבור שהאיסור לא לדור יחד הוא איסור חפצא ככל איסורי רבנן האוסרים קירבה זו או אחרת, ולכל איסור יש גדר ויש כללים, ועל כן ככל שהחשש חמור יותר כך גם האיסור של חכמים גדל יותר, והתחדש איסור שאמנם הוא רחב יותר, אך הוא עדיין בכלל גדרי איסור יחוד על פי כלליו, ואם לא יתקיים איסור יחוד משום שיש איתה או איתו עוד אדם שנזהרים אין איסור.

ולזה כיון הבית שמואל, המובא לעיל, שכתב שהר"ן חולק על הרמב"ם אם מועיל שומר באיסור זה, שלדעת הר"ן מועיל אך לדעת הרמב"ם לא מועיל, וחלק על החלקת מחוקק שסבר שהיתרו של הר"ן הוא גם לדעת השו"ע הסובר כדעת הרמב"ם.

וצריך לומר שטעמו הוא, שלא מועיל שומר לאיסור שהינו מציאות של תודעה שאפשר לזנות בכל עת, כיון שאין זה "חפצא" של איסור התלוי ומוגדר בתחום, אלא זהו איסור של מצב של קירבה תמידית לחטא, ועל כן אין שומר לסוג איסור כזה שאינו תחום בזמן. שומר יכול לשמור בזמן מסוים ומוגדר ובמקום תחום, אך לא יכול לחצוץ בין שנים המסוגלים ברמיזה להביא עצמם לידי תיאום של חטא בהזדמנות אחרת כשלא יהיה אותו שומר.

אולם הר"ן הסובר שמועיל שומר להציל מהאיסור, גדר האיסור לפי דבריו כגדר של יחוד, וכפי שיחוד מועיל שומר כך גם באיסור זה, שחכמים אסרו לדור באותה חצר ממילא כל החצר מוגדרת מקום תחום הראוי לביאה.

ועל כן סובר הר"ן, שלא יתכן ששכונה קטנה ממבוי, כי איך יתכן שכפר נידון כשכונה, שהרי סבר הר"ן שהאיסור הוא איסור חפצא על המגורים, וככל שהחשש גדל האיסור כולל תחום גדול יותר, ועל כן אם כפר נידון כשכונה הרי ששכונה גדולה יותר ממבוי.

ועל כן סבר הר"ן שמבוי האסור, הוא דווקא שנראה כעין מבוי הסתום, אך אם הוא מפולש אין איסור לגור שם, משום שכבר אין כלל גדר איסור יחוד במבוי המפולש, וכאמור - זאת משום שהר"ן לשיטתו, שהאיסור אינו לגור בתמידות בקרבה המזמינה בסופו של דבר חשש שיבואו לידי זנות, אלא האיסור הוא איסור לגור יחד, ולגור במבוי מפולש שדרך הרבים עוברת אין זה נקרא "יחד", וממילא בטל איסור יחוד על אף שגרים יחד בקרבה מתמדת.

אפשר שלדעת התוספות האיסור לגור במבוי יהיה גם במבוי מפולש משום שעל אף שהוא מפולש אך האיסור הוא הקירבה המתמדת, וככל שקירבה זו מתקיימת שהרי הם בקירבת מבוי לאורך זמן החשש שיבואו לידי זנות קיים ועל כן האיסור בתוקפו.

ואם כך הם הדברים נראה שבמקרה דנן יהיה נפק"מ בין השיטות אם לאסור מגורים בשיטת הדלת המסתובבת.

שאם לדעת הרמב"ם והתוספות האיסור הינו איסור של קירבה מתמדת, שגרים יחד לאורך זמן ועל ידי כך הקרבה תזמן להם אפשרויות לזנות יחד, איסור זה נגזר מכך שגרים בקירבה מתמדת לאורך זמן ועל ידי קריצות ורמיזות יגיעו לידי עבירה, אם כן כל זה הוא רק כאשר הם גרים יחד ובכך הם יכולים להגיע לידי עבירה, אך אין להמציא ולחדש איסורים חדשים שמכיון והם יכולים להתראות אפשר ויגיעו לידי עבירה, וכל שבשעה שאחד מבני הזוג גר עם הילדים, השני גר בבית מרוחק, אין לאסור עליהם את המפגשים בשעת החלפת המשמרות, משום שכאמור לא המפגשים אסורים, אלא המגורים יחד, ועל כן אם אין מגורים יחד על אף שאפשר שיגיעו לידי מפגשים כאלו או אחרים אין איסור בדבר.

אולם לדעת הר"ן, אם האיסור הוא כעין איסור יחוד, ובמפגשים כאלו ישנם מצבים של יחוד יתכן והיה אפשר לאסור.

להלכה
אך לעניין הלכה נראה להתיר זאת, גם משום שלדעת הרמב"ם התוספות והשולחן ערוך אין איסור ביחוד אלא במגורים ובקירבה מתמדת ובמצב זה אין זה מתקיים.

ואף אם נאמר שמצבי יחוד מתקיימים ויש לאסור, אך כיון שבסיס הרצון לסוג מגורים כזה הוא להיות עם הילדים כל אחד ותורו הוא, אם כן דומה לאשתו של רבי זכריה שהייתה גרה עם בניה בחצרו והייתה יוצאת עמהם ונכנסת עמהם כדי שלא יהיה איסור.

ובכתב עת צהר י"א שנת תשס"ג עמוד שפא - שפב הביא תשובת הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל וזה לשונו:

בדבר השאלה באשה שנתגרשה מבעלה והמגרש נשאר בדירתו המושכרת לו באותו חצר שהמתגרשת מחזקת שם גן ילדים והיא באה שמה בכל יום לכמה שעות להיות שם לחינוך הילדים אי אריך למעבד הכי.

הנה בכתובות [כ"ז ע"ב] גבי שבויה לכהן דאסורה עליו, התירו אותם לדור בחצר אם הילדים הם אצלה. בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן וכו'. ופירש רש"י [ד"ה בגרושה] דמיבעיא ליה כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר. מזה מבואר דשיטת רש"י דבגרושת ישראל לא הוה מיבעיא, ומותרין לדור בחצר. וכן הסמ"ג [מצות ל"ת קכ"ו] מביא בשם רש"י דכל זה מדבר בכהן, ואין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר אחת. וכן כתב הר"ן [י"ב ע"א ברי"ף ד"ה מי] בשם הירושלמי [דמשמע] דבישראל שגירש והיא פנויה, שרי לדור בחצר אחת.

אלא שהרמב"ם [פכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ז], וכן סתם בשו"ע [סימן קי"ט סעיף ז'], דגם בישראל המגרש אסור לדור עמה בחצר, ומשמע דאסור אף על פי שהיא פנויה. ושיטת הבית שמואל [ס"ק י"ד] אליבא דהרמב"ם והשו"ע, דאפילו נזהרים שלא להתיחד דומיא דזכריה בן הקצב, גם כן אסור, אפילו בגרושת ישראל והיא פנויה. ודוחה דברי החלקת מחוקק [ס"ק י"ז] דפוסק דבנזהרים שלא להתיחד שרי. ועיין במשנה למלך בהלכות איסורי ביאה שם.

אבל ראיתי להריטב"א בחידושיו לכתובות [שם ד"ה מהו], דבישראל שגירש את אשתו דיכולה לדור עמו בחצר כפנויה בעלמא. ומדקאמר כפנויה בעלמא, משמע דאף שאינם נזהרים מלהתיחד שרי לדור בחצר. ולפי זה בנדון דידן תליא במחלוקת. אבל הישועות יעקב [אבן העזר סימן קי"ט פירוש הארוך אות ט'] כתב וז"ל, נכונים דברי החלקת מחוקק שפסק דעל ידי שמירה מותר, וטעמא דמילתא כיון דלמד משבויה, ובשבויה גופא מותר על ידי שמירה וכו'. ודלא כבית שמואל שהשיג עליו בזה, והדברים ברורים, עכ"ל.

וכיון שהיא נמצאת תמיד עם הילדים, הרי בשבויה התירו בגמרא בכהאי גוונא, והישועות יעקב אומר לדבר פשוט דבגרושה פנויה דינה שוה לשבויה, אם כן שרי הבעל לדור בחצר שהיא מחזקת שם גן ילדים. וקצת יש לחשוש שמא יקרה לפעמים שהיא תהיה שמה בלי הילדים איזו שעה קטנה, ובלי ילדים הא יש להחמיר לכמה רבוותא. אך עם כל זה יש לומר כפי מה שכתב בתרומת הדשן [שו"ת סימן רמ"ג] דבכל זה לא אסרו אלא בדירה קבועה, אבל לילך לחצרה לפרקים על שעה אחת ביום אין קפידא בדבר, עכ"ל. אם כן בנדון דידן נמי זה לא יזדמן שתהיה יחידה בלי הילדים אלא לשעה חדא, ולזה אין חשש.

ובקצור הדבר, אם האשה לא דרה שם בקביעות אלא שהיא תמיד עם הילדים, אין איסור לחזור ולצאת יחד עם איזה ילדים שלא ביחידות, באופן זה אין לאסור.

ידידו דוש"ת באה"ר צבי פסח פראנק

המקרה שאותו התיר הגאון ר' צבי פסח פראנק קשה אף יותר ממקרה דנן, משום שהגן שאליו האישה הייתה מגיעה כל בוקר הוא בחצר דירת הגרוש שלה, כך שכלפיו מתקיים שדר עמה באותו חצר כשהיא כל בקר שם, מה שאין כן במקרה דנן לאף אחד אין הגדרת "דר באותו מקום", שהרי אין מדור לזה במקביל לזה באותו זמן ובאותו מקום, ועל כן לכאורה היה נראה להתיר זאת.

כמובן שאין באמירה זו עידוד שכך יש לעשות, משום שאין לסמוך על אמירתם כי אין הם גרים ביחד באותו מקום ורק באים לחילופין בשיטת "הדלת המסתובבת" כך שאין כל קשר ביניהם אלא שאם אכן כך נעשה יש להתיר בדיעבד.

כמו כן, אין מקרה זה שונה מהמקרה של רבי זכריה בן הקצב שאשתו גרה בחצרו בהיתר משום שיצאה בראש בניה ונכנסה בסוף בניה וכדברי הגמרא:

תנא, ואף על פי כן ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה - יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת - נכנסת בסוף בניה.

וכך לא היה מצב שבו הם היו יחד ללא ילדיהם, ואם כן גם במקרה דנן בוודאי שיש צד להקל, שהרי ההסדר ביניהם הוא שהיא נמצאת בדירה רק משום ילדיהם ולא לבד, כך שאף מדין זה יש להקל להתיר ולהסדיר להם את הגט על אף ההסדר שביניהם.

מסקנות:

א. נחלקו הראשונים בהסבר הסוגיה אם האיסור לדור באותו חצר הוא גם איסור לישראל שגירש את אשתו או רק בכהן.

ב. נחלקו הראשונים בדעת רש"י אם האיסור הוא גם לישראל המגרש את אשתו.

ג. נחלקו הראשונים אם שכונה גדולה ממבוי או קטנה ממנו.

ד. נחלקו הראשונים אם לדעות שישראל אסור לדור עם גרושתו מועיל שומר שגר איתם להציל מהאיסור.

ה. יש לתלות את מחלוקת הראשונים בגדר של האיסור לגור באותה חצר אם האיסור הוא כאיסור יחוד או איסור של להיות קרובים זה לזה באופן שיכול להביא לידי זימה.

ו. הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל התיר לסדר גט לזוג, באופן שהגן בו האישה עובדת יום יום, נמצא בחצר מגוריו של הבעל כך שהם עלולים להיפגש פעמים רבות משום שאין בזה חשש של האיסור לדור בחצרו על אף שיתכנו מצבים שישהו באותה חצר בלא הילדים.

ז. זוג שההסדר ביניהם הוא על דרך ה"דלת המסתובבת" יש לסדר גט להם בדיעבד.

ח. אפשר לפרסם לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום ט"ז באלול התשע"ח (27/08/2018).

הרב דוד גרוזמן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה