לפנינו ערעור על החלטת בית הדין בחיפה מיום כ"ג במרחשוון תשע"ח (12.11.17) שחייב את האיש לתת גט לאשתו באומרו:

לדעת בית הדין האיש אינו ציית דינא, הוא אלים ואף 'רועה זונות' כפי שיבואר להלן. כמו כן ישנו חשש גדול לעגינות האישה. משכך בית הדין קובע שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני לדון בכל תביעות האישה [...]

תמצית העובדות הנצרכות לעניין
המדובר בבני זוג אשר נישאו כדמו"י בשנת 1991 בארץ, האיש אינו אזרח או תושב ישראלי והאישה אזרחית ישראלית. לבני הזוג כיום ארבעה ילדים.

הורי הצדדים מתגוררים בישראל אולם המערער קבע את מושבו בבלגיה, ולשם הביא את האישה מייד לאחר נישואיהם.

הצדדים הגיעו לחוג את חג הסוכות תשע"ח בארץ, וביום כ"ה בתשרי תשע"ח (15.10.17) הגישה האישה לבית הדין בחיפה תביעת גירושין וכרכה אליה תביעת מזונות אישה, מזונות קטינים, משמורת ילדים, חלוקת רכוש ופירוק שיתוף.

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום כ"ה בתשרי תשע"ח (15.10.17) עיכב את יציאתו של הבעל מן הארץ ובהחלטתו מיום כ"ג במרחשוון תשע"ח (12.11.17) קבע כי הסמכות לדון בתיק נתונה לבית הדין הרבני – החלטה זו היא נשואת ערעור זה.

האיש הגיש ערעור בתאריך כ"ה במרחשוון תשע"ח (14.11.17). בערעור העלה האיש טענת חוסר סמכות מקומית של בית הדין בחיפה, והלין על שבית הדין היה נחוש בדעתו לסדר גט לצדדים עד כדי כך שלשם זאת נהג, לדעתו, בחוסר הגינות כלפי האיש. כתב הערעור מסיים בבקשת הסעדים:

בית הדין הגדול מתבקש אפוא להורות על ביטולו של פסק הדין של בית הדין בחיפה ולהורות על ביטול פסק הדין לגירושין.

בית הדין הגדול יתבקש, כמובן מאליו, להורות על ביטולו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המערער ולאפשר למערער לשוב לילדיו, לביתו, לחבריו, לעבודתו ולעיסוקיו.

בנוסף, ביום ב' בכסלו תשע"ח (20.11.17) הגיש המערער ערעור נוסף ושם הוסיף טענות בדבר הסמכות העניינית. בערעור זה טען בין השאר כי משהתבסס בית הדין האזורי על סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג – 1953 (להלן: "החוק"), אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין.

ביום י"ב בכסלו תשע"ח (30.11.17) נתן האיש גט פיטורין לאישה בבית הדין הרבני בחיפה.
ולאחר כשלושה שבועות הוסר צו עיכוב היציאה מן הארץ.

בסיכומיו מסכם התובע את הסעדים המתבקשים בערעורו בלשון הזו:

א. מן הדין לבטל את פסק דינו של בית הדין קמא המחייב את האיש במתן גט פיטורין כדמו"י לאישה.

ב. מן הדין לבטל פסק הדין של בית הדין קמא שפסק בעניין "הכרוך" – עניין מזונות אישה (לעבר) – פסיקה שניתנה לאחר שהאיש נתן גט פיטורין לאישה.

ג. מן הדין לבטל החלטת בית הדין קמא בעניין "הכרוך" – עניין הרכוש בנושא בית המגורים בבלגיה ומכונית הוולבו.

ד. מן הדין לבטל החלטת בית הדין קמא בעניין "הכרוך" – מזונות קטינים.

דיון והכרעה
בקשת הסעד הראשונה לפיה יש לבטל את פסק הדין לגירושין – אינה רלוונטית עוד. הגט ניתן על ידי האיש, מלווה בהצהרתו והכרזתו כי הוא ניתן מרצון חופשי וכי הוא מבטל במעמד מתן הגט כל דבר שיש בו בכדי לפגום חלילה בכשרותו של הגט. על כן מעשה הגירושין הוא מעשה עשוי על פי כל דין.

בסעדים הבאים מבקש המערער לבטל את החלטות בית הדין הרבני בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין עצמה מפאת חוסר סמכות.

סעיף 4א(ה) לחוק קובע: "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין."

על כן, משביסס בית הדין האזורי את סמכותו על סעיף 4א לחוק, אין מקום לדון בעניין משמורת ילדים, מזונות הילדים, חלוקת רכוש ופירוק שיתוף.

לעומת זאת, לעניין סמכות הדיון בענייני מזונות האישה, היה מקום לומר שביסוס הסמכות יכול להיעשות משני כיוונים: א. מכוח כריכת תביעת המזונות בתביעת הגירושין; ב. מכוח סעיף 4 לחוק נישואין וגירושין. ואף שבנידון דידן אין מקום לדון בהם מכוח הכריכה לתביעת הגירושין, יש מקום לכאורה לדון בהם מכוח הוראת סע' 4 לחוק המורה:

הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין.

לפרשנותו של סעיף זה מפנים המערערים לדעת הרוב בפרשת סבג (בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים) אשר סברה שם שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת המזונות משני טעמים:

א. במקרה הנדון רצתה האישה בגירושין ואף הגישה תביעת גירושין ולכן המקרה אינו עונה לתנאי סעיף 4 הדורש שתביעת המזונות תהיה "שלא אגב גירושין" כדי שבית הדין הרבני יקנה סמכות; ב. במקרה הנדון תביעת המזונות הוגשה שלא בתום לב שכן היא הוגשה אך ורק כדי להתגבר על בעיית הסמכות של בית הדין לדון בעניין "האמיתי" – הוא עניין הגירושין.

וכך נכתב בדברי בית המשפט העליון בפרשת סבג [בנוגע לטעם הראשון, שהוא לכאורה השייך בענייננו]:

תביעת המזונות שהגישה האישה כנגד הבעל אינה נכנסת בגדרו של סעיף 4 לחוק מן הטעם שאין היא באופן אמיתי תביעת מזונות "שלא אגב גירושין", אלא היא תביעת מזונות אגב גירושין ותלויה בעניין הגירושין בקשר בל יינתק. עיקר תכליתה של הוראת סעיף 4 האמורה לשמש מקור סמכות לבית הדין לדון בתביעת מזונות של אישה במסגרת הנישואין ולהסדיר בכך את שאלת סמכותו של בית הדין הדתי באשר לערכאה האזרחית, המוסמכת אף היא לדון במזונות בני זוג מכוח הדין האזרחי.

כבר ציין בית הדין הרבני הגדול לפני יותר מעשור (ר' פס"ד של בית הדין הרבני הגדול מפי הדיינים הרב דיכובסקי, הרב בן שמעון והרב בר שלום בתיק 7938-1-21 משנת תשס"ו, 2006) כי על גישת הרוב בפרשת סבג, אשר חלקה על דעתו של השופט רובינשטיין, נמתחה ביקורת ציבורית בפורומים שונים, לרבות בכתיבה אקדמית. גישה הרוב בפרשת סבג אף סטתה מן הגישה שהייתה מקובלת בפסיקת בית המשפט העליון ושבאה לידי ביטוי בפסק הדין בפרשת כובאני (בג"ץ 1796/03 כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים) שם נקבע [בלי לבחון את התביעה במבחנים שהציג בג"ץ בפרשת סבג ובלי לאבחן בין תביעה "אגב גירושין" ל"שלא אגב גירושין"] שיישומו של סעיף 4 לחוק אינו דורש עמידה בתנאי סע' 1 בדבר דרישת האזרחות או התושבות. וכך כתב בית המשפט שם:

תביעת האישה בבית הדין הרבני האיזורי היתה גם למזונות ונסמכה למעשה על סעיף 4 לחוק. סעיף זה קובע כי:

הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין.

כבר נפסק כי לעניינו של סעיף זה אין הכרח כי בני הזוג יקיימו את תנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק (ראו: המ' 135/58 קנול נ' בית הדין הרבני האיזורי, פ"ד יב 1622, 1623; בג"ץ 159/63 אילון נ' ורנר, פ"ד יז 2340, 2341; בג"ץ 323/73 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כח(1) 563).

די בכך בכדי להביא לדחיית העתירה. משכך קבענו, אין אנו נדרשים להכריע אם יש מקום לסיוג תחולתו – במישור הסמכות הבינלאומית – של סעיף 4 לחוק, אם בשל היות הפורום לא נאות (השוו: פרשת קנול, הנ"ל, בעמ' 1624; בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם)) או מטעמים אחרים – בייחוד שעה שהבעל לא ביסס טענה ממין זה; כן אין אנו נדרשים להכריע אם בנסיבות המקרה, ובייחוד נוכח הגשת הבקשה להכרה באישה כעולה חדשה, מתקיימים תנאי הסמכות של סעיף 1 לחוק (וראו: ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817; בג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נה(5) 214).

בנוסף, הטענה שלפיה סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים עוסק בהגשת תביעת מזונות "שלא אגב גירושין" בעוד במקרה שלנו מדובר בתביעת מזונות אגב גירושין [לא זו בלבד שאינה תואמת לגישה המשתמעת בדברי בג"ץ בפרשת כובאני אלא] אף הועלתה כבר בפני בית הדין הגדול בעבר [בתיק 1239-1-53], ובית הדין השיב על טענה זו בצטטו מפסק דינו של בית המשפט העליון עצמו (ע"א 250/83 סחר עומרי נ' מוחמד עבדאלפתאח אברהים זועבי):

מן הראוי לחזור לאותם ימים שעובר לחקיקת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). בסעיף 4 של חוק זה נקבע כי כאשר אישה יהודייה שהגישה לבית דין רבני תביעת מזונות שלא אגב גירושין – "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין".

בידוע, חלה לעניין ניסוחו של סעיף זה "תקרית" כתוצאה מפסיקה שהלכה והשתנתה. כאשר הסעיף נוסח ונכנס לתוקפו, קיים היה פסק הדין שניתן בערעור של רוזנבוים (ע"א 376/46[9]), ושם הובעה הדעה על ידי השופט חשין המנוח – בעקבות פסיקה אנגלית קודמת – כי תביעת מזונות בין בעל לאישה שלא אגב גירושין היא בבחינת maintenance; על פי דעה זו, סמכות השיפוט של בית דין רבני בתביעת מזונות כזו שבין בני זוג תלויה הייתה בהסכמת שני בני הזוג (סימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922), ואם הבעל התנגד, צריכה הייתה האישה להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי. במצב זה, סעיף 4 הנ"ל ביקש להוסיף על סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בקבעו, שאם האישה הגישה את התביעה לבית הדין הרבני, מסורה לו סמכות השיפוט, ואין הבעל יכול להתנגד.

[צוטט בדברי בית הדין הגדול האמורים החל במילה "בידוע"].

ובהסיקו כי: כוונת המילים "שלא אגב גירושין" הייתה להוסיף על סמכות בית הדין הרבני באופן שיוכל לדון גם במזונות שלא אגב גירושין, ופשיטא שיש לו סמכות לדון בתביעת מזונות שאגב גירושין. (לעניין זה ראו: פרופ' אליאב שוחטמן, "מסורבות הגט שבחו"ל – היש להן מושיע בישראל?", שערים למשפט 1 אביב תשס"ה – 2005 [מכללת שערי משפט].)

פרשנות זו ראויה לדעתנו לאימוץ הן מפני שבחינת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 4 לחוק מגלה שזו הייתה מטרת וכוונת המחוקק, והן מפאת המדיניות שבה ראוי לנקוט בבואנו לפרש את החוק, מאחר שבענייננו מדובר על זוג יהודים אזרחי ותושבי חוץ: המציאות שבה חיים יהודים בחוץ לארץ מקשה על נשים יהודיות שהן אזרחיות ותושבות חוץ לקבל את המגיע להן על פי ההלכה, הן קושי בקבלת גט הפיטורין עצמו והן בקבלת זכויותיהן מתוקף החיובים הבסיסיים שבהם חייב בעל יהודי לאשתו, לרבות הסכומים הדרושים לה עצמה כדי לכלכל את ילדיה (ראה בעניין זה בג"ץ 99/62 סולטן נ' סולטן). לפיכך שומה עלינו לאמץ מדיניות של פרשנות חוק שתוצאתה היא הבאת מזור למצוקתן של נשים אשר ייתכן שבית הדין הרבני בישראל הוא משענתן היחידה. הדברים אמורים ביחוד כאשר פרשנות זו מושרשת היטב בפסיקה ותיקה של בית המשפט העליון בישראל כפי שנזכר לעיל.

עם זאת, במקרה שלפנינו התביעה נכרכה בתביעת הגירושין, אולם הכריכה עצמה אינה מקנה סמכות לבית הדין הרבני.

ייתכן שהיה מקום לדון בה מכוח סעיף 4 לחוק, כתביעת מזונות עצמית, אילו הייתה האישה עדיין בעגינותה, שאז "ההתחשבות בנתון זה – כל עוד היא נעשית בגדרי הדין – אינה עולה כדי שיקול זר: 'דיני התרת עגונות הם חלק מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל'" (כדברי השופט רובינשטיין בבג"ץ 8121/11). כאמור, במקרה שלפנינו האישה כבר קיבלה את גיטה מבעלה (ובפרט שפסק הדין למזונות ניתן אחרי הגירושין), ואיננו עוסקים עוד במקרה שבו קיים חשש עגינות, ומלבד זאת: סעד זה של מזונות ניתן להיתבע בערכאה אחרת. מנימוקים אלה ובנסיבות המסוימות של התיק שלפנינו בית הדין רואה לנכון לקבל את ערעור הבעל לשעבר במקרה זה, ומורה לבית הדין האזורי לסגור את תיק המזונות (ובזה יתבטל פסק דינו של בית הדין למזונות מיום הגשת התביעה ועד הגירושין). בית הדין דנן מדגיש כי פסק דיננו זה אינו בא לקבוע מסמרות בנושא הנדון מבחינה עקרונית ומשפטית לגבי מקרים אחרים שבהם ישנו גם מרכיב של עגינות.

סוף דבר
בית הדין מחליט אפוא בבקשות הסעדים שמנה הבעל, כדלהלן:
א. סעד א' שבו מבוקש לבטל את פסק הדין לגירושין אינו רלוונטי עוד משנתן האיש גט פיטורין כדת וכדין.

ב. הבקשה לסעדים ב', ג' וד' לבטל את הקביעה שלפיה יש לבית הדין סמכות לדון בענייני מזונות אישה, מזונות הקטינים וענייני הרכוש ואת פסק דינו של בית הדין למזונות אישה – מתקבלת.

ג. עם מתן החלטה זו ומאחר שהצדדים התגרשו יש לסגור כל תיקי הצדדים.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים

ניתן ביום א' באייר התשע"ח (16.4.2018).



עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה