ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אברהם שרמן הרב חגי איזירר הרב יונה מצגר |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 1-35-1043 | |
תאריך: |
י"א בתמוז תשס"ד
30 ביוני 2004 | |||
מערער |
פלוני
| |||
משיב |
אלמוני
| |||
הנדון: | ||||
נושא הדיון: | עדיפות בתי הדין האזוריים על בתי דין פרטיים (1) |
"התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".מקורו של הרמ"א הם דברי המהרי"ק בכלל א' שכתב וז"ל:
"דלאו כל כמנייהו למכפייה לאותו ר' משה שילך לדון בעירם, דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין, אלא או בעירו דוקא לדברי ה"ג או לב"ד הגדול נמי לדברי ר"ת. ואף לדברי ר"ת איכא למ"ד דדוקא בענין הלואה הוא דקאמר ר"ת דכופין הנתבע משום דעבד לוה לאיש כו', אבל לפני בית דין שאין מומחה אלא כעין ערכאות שבסוריא לכ"ע וגם במידי דלא הוי הלואה אליבא דמ"ד, מעולם לא אמר ר"ת ולא שום פוסק שיכריח התובע את הנתבע, אלא אדרבה מצי למימר לא אדון בפני זה אלא בפני זה היכא שהן קרובים זה כמו זה, ואפילו בשאין שוין והאחד גדול מחבירו כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא הוכיח בסמ"ג וכן מביא המרדכי דמצי למדחי וכו", עכ"ל.אולם עדיין ניתן היה לחלק ולומר כי כל דברי הרמ"א אמורים כשהנתבע גר בעיר אחרת שאז אינו מחוייב לטרוח לבוא למקום התובע, אלא אדרבא, יטרח התובע לבוא למקומו. אך אם התובע והנתבע מצויים באותה העיר ובה ישנם שתי בתי דינים, כאן לא יהיה כוחו של הנתבע יפה לקבוע את מקום הדיון, וכך מדויק לכאורה גם מלשון הרמ"א שכתב: "התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת", ולא כתב בסתם שהתובע הולך אחר הנתבע, וממילא בנדון דידן ששני בתי הדין מצויים באותה עיר, כלל לא שייכים דברי הרמ"א.
"אם יש שני תלמידי חכמים בעיר זה ואחד גדול מחברו, יכול אחד מבעלי הדין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אעפ"י שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת"והסמ"ג הביא ראיה מפרק זה בורר [כ"ג ע"א] לגבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה: "מי קא מטרחנא לך". ואע"פ שסוגיא זו לא נשארה למסקנה מ"מ הסברא אמת. וכדברי הסמ"ג גם דעת המרדכי בפרק ז"ב [סי תרפ"ז] והגהות אשרי [שם סי' ב' אות ה'].
"ולא נהירא. ונראה שאינו יכול להסתלק מאחד לחברו אפילו בשווין אלא מהקטן לגדול ממנו"וכדעת הטור נראית גם דעת הנמוקי יוסף [ג' ע"ב] שכתב:
"ועוד כתבו מן האחרונים ז"ל, נקטינן דכל היכא דאיכא מומחין ויש בעיר גדולים מהם, שומעין בין למלוה בין ללוה לדון בפני בי"ד הגדול כאוקימתא דרב פפא והיכא שאין בי"ד זה גדול מזה בעיר אחת שומעין למלוה, דעבד לוה" וכו'.וכתב הבית יוסף על דברי הטור:
"ומ"ש רבינו ולא נהירא ונראה שאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו וכו'. יש לתמוה עליו, שמאחר שסמ"ג הביא ראיה לדבריו, היאך חלק עליו בסברא בעלמא בלי סתירת ראייתו. ומכל מקום יש לדקדק בדברי סמ"ג, שאם יכול אחד מבעלי הדין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה, כשבעל דין זה יאמר כך, גם חבירו יאמר לא אדון בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר, ואם כן מי ידון ביניהם. וצריך לומר דאין הכי נמי, שזה יכול לעכב על בית דינו של זה וזה יכול לעכב על בית דינו של זה וצריכין לברור בית דין השוה לשניהם"ועל פי דבריו אלו פסק בשולחן ערוך [סי' י"ד סע' ג']:
"יש אומרים שאם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת, האחד גדול מחבירו, יכול אחד מבעלי דינים לומר: לא אדון בפני זה, אלא בפני זה, ואע"פ שהוא קטן ממנו, כיון ששניהם בעיר אחת" עכ"ל, והוא דינו של הסמ"ג.ולכאורה משמע שהשולחן ערוך עצמו סובר שהנתבע יכול לכוף לדון בבי"ד שירצה ואפילו הוא הקטן גם כששני בתי הדין בעיר אחת, שהרי פסק כהסמ"ג.
"ראו הם קדמונינו להחזיק במנהגם הטוב מפני השלום, שגדול השלום, וזה שאם יבא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה, ואמר הנתבע אין האמת כדבריך, מאן מוכח, בעונותינו כל א' מתנשא ואומר אני ואפסי עוד ומי גדול ממני וירבו המחלוקות והקטטות, לכן ראו להשקיט הריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר שהדין בזה עם הנתבע"ובתשובות המהר"י בן לב [ח"ג סי צ"ז] כתב טעם אחר:
"והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הב"ד של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם"ולשני הטעמים גם יחד יש מקום לדין זה אפילו כשיש שני בתי דין בעיר אחת.
"נהגו שהתובע הולך אחר הנתבע ואפילו מבי"ד קטן לבי"ד גדול וכו' ולי נראה שנהגו כן מפני תועלת הנתבע שלא יוציא מנה על מנה וכו', ומאחר שנהגו כן כשהם בשני עיירות, ראוי להנהיג המנהג אפילו בעיר אחת בשתי בתי דינין שלא לחלוק במנהג".ואף שברור הדבר כי תקנה זו קיימת אפילו כששני בתי הדין בעיר אחת, נראה כי לא בכל מקרה היא תקפה:
"א"כ צריך התובע לצעוק תחילה בב"ד אשר הנתבע שם, קודם שיצעק בב"ד שהנכסים שם, כמו שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו. וכן העתיק אחד מהגדולים מפסקי גדול, שרבותינו האחרונים דנו שילכו לבית הדין הסמוך. אבל אם עיני הדיינים רואות דליתנהו בראובן כל הני מילי דפרישנא לעיל, ונראה להם דיש לחוש שאם יפטר ממון זה שבעיר לוי תחת ידו לא יכול לשוב להשיג דין ומשפט מראובן בכה"ג, א"כ מחויבים בית דין לעכב הממון מיד בדין גמור כדכתב אשירי לעיל".וחזינן, שתקנה זו לדון בעירו של הנתבע – שמכוחה גם לא ניתן לעקל נכסים חוץ למקומו של הנתבע, אינה תקנה מוחלטת, אלא מותנית בראות עיני הדיינים וכמו שכתב לפני כן:
"מהשתא נראה על תחילת שאלתינו דכך הדין: אם עיני הדיינין רואים דראובן איניש דציית דין הוא, ואין לו כח להשמיט מתחת ידי ב"ד שבעירו או הסמוך לו ולא יכול לדחות אותו ולא להתעלם נגד שמעון, בכה"ג לא יכול שמעון לעכב הפקדון או הלוואות ראובן שבעירו של לוי כדי שיהיה ראובן ציית לו דינו באותו העיר"ולימדנו בעל תרומת הדשן כלל גדול בדין זה, כי קיומה של שורת הדין היא תנאי מוקדם לזכותו של הנתבע לקבוע את מקום הדיון. ובלשון אחרת: זכות זו אינה יכולה שתבוא על חשבון זכויותיו ההלכתיות של התובע, וחשש מוחשי לפגיעה שכזו מהוה עילה ברורה לשלילת זכות זו של הנתבע. ועיין בסמ"ע [ס"ק י'] שציין לדברי תה"ד הנ"ל.
"מה שכתבת שיש שמבקשין הרבה פעמים דחיותא לענוי הדין, כאשר הם נתבעין עבור דבר מועט משיבין לאמר נטעון למרחקים עבור זה, ונמצא שהיה מוציא מאתים על מנה. אומר, דמילתא דפשיטא דאין להניח להם לדחות ולענות הדין ע"י טענות הללו, וכל כה"ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכה"ג אמרינן פ' ז"ב מי שנושה בחבירו יוציא מנה על מנה".גם מעיון בדברי הפוסקים שהבאנו לעיל ושנימקו את דברי הרמ"א, מתבקשת מסקנה זו: שהרי יסודו של המהרשד"ם הוא כיון שהנתבע ציית לד"ת, וגדול השלום, אי אפשר לכופו. הרי שתנאי לכך שלא נכופנו הוא קיומו של ד"ת גם בבי"ד שמציע הנתבע, אך אם יש לחוש לקלקול שורת הדין, ודאי שמפני השלום לא נתקן לעוות את הדין. ובודאי לטעמו של המהר"י בן לב, כל עצם התקנה מבוססת על כך שבמקומו של הנתבע תתקיים יותר שורת הדין, אך אם יש לחוש לקלקולה, בודאי אין מקום לתקנה. ובהמשך הדברים נחזק סברא זו מכח דברי בעל הכנסת הגדולה.
"אבל אם הנתבע מסרב לבוא לבי"ד, יתנו לו בי"ד רשות (לפנות לערכאות) כמו שכתבתי בסע' ב', אמנם אם אומר שרצונו לדון בבי"ד אחר ולא בבי"ד זה, אם אין זה דרך דיחוי לפי הבנת הבי"ד, צריך לילך עמו לבי"ד אחר".הנה כי כן פשיטא ליה לבעל ערוך השולחן כי זכות הנתבע לבחור את מקום הדיון אינה מוחלטת, אלא תלויה בשיקול דעתו של ביה"ד אליו הוגשה התביעה.
"הנה כפי שיודע אני, מה שהאשה לא באה לב"ד של הדר"ג אינו מצד שהיא מסרבת, והראו לי כי היא תבעה את בעלה בארבעה פעמים בארבע הזמנות מב"ד האזורי והיתה ג"כ יותר רוצה בב"ד של הדר"ג, אבל הוא משום שמה שיצא מב"ד שהבעל חייב לה ולבנותיו לא יהיה אפשר לגבות ממנו כי הממשלה לא תזדקק לזה, ומה שיצא מב"ד האזורי יכפוהו לשלם ואף אם לא יהיה לו או לא יוכלו לגבות ממנו יתנו בעדה ובעד הבנות מה שחייבו למזונות מכסף המדינה. ואם האמת כדבריה הא ודאי לא שייך ליתן לו היתר נישואין ולהוציאה בלא כתובה וכ"ש שלא שייך לפוטרו ממזונות בנותיו שהוא צריך לזונן, שאף שיפסקו הב"ד שהיא מורדת ואין לה כתובה הרי חיוב המזונות דבנותיו עליו שהוא סך גדול מאד ואין שום כח אחר לגבות ממנו אלא כשתלך לב"ד האזורי של הרבנות הראשית, שא"כ אין לדונה כמסרבת".הרי דפשיטא ליה כי במקום שהתובע מסרב לבוא לביה"ד שרוצה הנתבע מחמת טעם מבורר כבנדון דידיה - שבבי"ד שמציע הנתבע לא יהיה ניתן לאכוף את פסק הדין, לא קיים הכלל שהתובע הולך אחר הנתבע ואין להענישו בשל כך.
"ונ"ל דוקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכן נוהגים בעירנו. וע"ל סי' כ"ב סוף סע' א'"וכ"כ התוספות יו"ט [סנהדרין פ"ג מ"א]:
"ומיהו בהא מודינא, כשיש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי למדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל"א לפי שמפני כן קבעו בית דין"פירוש דבריהם: שכאשר יש בית דין קבוע בעיר, אי אפשר לברור שלושה אחרים גם אם הם בגדר מומחים לרבים [דהיינו, דיינים שאינם סמוכים אך הגיעו לכלל גמיר וסביר וראוים לדון], אלא צריך להתדיין דווקא בפני בית הדין הקבוע, ועצם קביעתו של בית דין לא רק יוצרת מציאות בה יהיו דיינים שידונו, אלא גם מונעת את האפשרות לדרוש לדון בפני שאר המומחים לרבים המצוים בעיר, ומכל שכן שאין המומחים לרבים יכולים לכוף את בני העיר לידון בפניהם.
"נראה דדוקא בתיקנו בני העיר כן או שכבר נקבע כן המנהג, וכשמקבלים סתם על דעת כן קבלו, וזה כשמוצאים תקנה זו לגדר בפני עושי עולה, דע"י נתינת רשות לברור דיין מוצאים מקום להשתמט מן הדין ומתארך הזמן עד שיסודרו הדיינים, וגם לפעמים זה פוסל דיינו של זה, ולפעמים בורר אינו הגון וקשה לברר שאינו הגון, ובשביל זה תקנת הציבור לברור בית דין הגון ושלא יוכל לדחות לזבל"א. ונראה דכמו שאינו דוחה לבקש זבל"א, כן אינו יכול לומר שרוצה בית דין אחר בעיר הזאת אפילו הם גדולים מבי"ד הקבוע. מיהו נראה דהמלוה יכול לתבועו ללוה לב"ד הגדול, דלמה לן לשלול מן מהמלוה זכות זו שהרי אין בזה מיגדר מילתא"הנה כבר מתחילת דבריו נראה שלמד שדברי הרמ"א מבוססים על כוחם של בני העיר למנות דיינים, אלא שבתחילה פירש שזהו מנהג הקהילות משום מיגדר מילתא, [ולכן לגבי התובע שלגביו אין משום מגדר מילתא, יתאפשר לו להגיש את תביעתו גם חוץ למקומו]. אולם בהמשך צידד לומר:
"ואפשר שאין דינו של הרמ"א משום תקנת הקהילות, אלא מעיקר הדין, שהרי יש מקום לקבוע שכל בי"ד יכול לכוף לבע"ד ולא מצי למדחי לבי"ד אחר קאזילנא שהרי כל בי"ד עושה כמשפט התורה להוציא עשוק מיד עושקו ולמה לן ליתן לו רשות להשתמט, אלא שמצאו חכמים להפיס דעתו שיתן אמון בהדין שיכול לבחור בית דין, אבל כל שבני העיר קובעים בי"ד כחובתן אין מן הנכון שבני העיר עצמן לא יהיו זקוקין להן ולא יהיו חייבם לירד לפניהם לדין, וגם יש בזה משום כבוד הבי"ד, ולפי זה גם המלוה אינו יכול לתובעו לבית דין אחר".דהינו גם לצד השני בדברי החזו"א בחירת הציבור היא המחייבת, וכמו שכתב: "כל שבני העיר קובעים כחובתן", אלא שמוסיף על דבריו הראשונים לומר שזהו עיקר הדין ולא תקנה, ואדרבא מעיקר הדין היה לנו לילך אחר התובע, וכח הנתבע לברור או לבחור בי"ד הוא רק תקנת חכמים כדי להפיס את דעתו, אולם כאשר הציבור מעמיד בית דין, מחוייבים הכל לדון לפניו מעיקר הדין, שהעמדת בית הדין ע"י פרנסי הציבור יוצרת חובה דינית להזדקק רק להם, ולכן גם המלוה אינו יכול לתובעו לבית אחר.
"והא דכתב הרמ"א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, היה זה רק בעיירות שבמדינותינו שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האב"ד לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו, אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל"א מוכרחין לילך בזבל"א דוקא".והיינו שהתנאי להיותו בי"ד קבוע הוא שנתמנה ע"י הקהל, ולכן במקום שהתאגדו יחידים והקימו להם בי"ד שלא נבחרו לא ע"י פרנסי המקום וגם לא ע"י כל רבני המקום – שגם זהו אופן של התמנות ציבורית, אין דינו כבי"ד קבוע [אלא לגבי אותה קהילה בלבד].
"הודיעני מה שאמרו: כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאלו נוטע אשרה. כיצד נעשה בעיירות, שאין שם מי שיודע אפילו אות אחת. ואנו צריכין להעמידן: לדון, ולפשר, על כרחן של בעל דבר, ואם לא נעמיד, נמצאו הולכין לערכאות של הנכרים, ורבו האנסין. או אם נצטרך עכ"פ, שיהיה ברצון כולם או רובם, קודם מינויים" וכו'.והשיב הרשב"א:
"שורת הדין אי אפשר להעמיד דיינין שאינן מומחין שלא מדעת בעלי הדין, אלא שהמומחין לבית דין שבעיר יכולין לכוף בעלי הדין לדון לפניהם, כל שכן, גדולים מהם בחכמה בעיר; והוא שבקיאין בדינין. על כן, צריכין אתם למנותם לדעת אנשי העיר ואף על פי שאינן בקיאין, שהכל לפי השעה! וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואם קבלום עליהם אנשי העיר, מותר, ואין אחד מהם יכול לפסלן. דהיינו ערכאות שבסוריא, ותנן בפרק זה בורר: זה פוסל דיינו של זה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי? בזמן שמביא ראיה, שהן קרובין או פסולין. אבל אם היו כשרין, אינו יכול לפסלן. ואקשינן בגמ': זה פוסל דיינו של זה, כל כמיניה דפסיל דייני! ואוקמא רבי שמעון, בערכאות שבסוריא. והכי קאמר: אם היו כשרין, נעשו כמומחין מפי בית דין, ואינן יכול לפסלן. שלא כל הימינו, שיפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם".ועל פי דברי הרשב"א פסק הרמ"א [בסימן ח' סע' א'], כי כוחו של בי"ד שנבחר על ידי הקהל הוא אפילו אם הדיינים שנבחרו אינם תלמידי חכמים, וז"ל:
"ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו בינהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אע"פ שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן".וכעין זה כתב גם בסימן כ"ב סע' א':
"רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי, אין בעלי דינין יכולים לעכב"אלא שכבר כתב שם בנתיבות המשפט [חידושים י"ג] בשם התומים, כי זהו דווקא במקום שאין למצוא תלמידי חכמים, אבל במקום שמוצאים ת"ח היודעים לדון דין תורה, אין תוקף למינוי הקהל של דיינים שאינם גמירי.
"ונראה דווקא בזמן שבי"ד הקבוע הם תלתא וביניהו חד דגמיר ותרי דמסבר להו וסביר, אבל בי"ד של ערכאות או חד גמיר, לא מסתבר שלא יוכל [הנתבע] לבקש לדון בפני בי"ד כשר, ואין ראוי לציבור לתקן לכופו לדון בפני בי"ד פסול, ואם תיקנו אין בתקנתם כלום".ואם בדיינים שאינם ראויים להיות דיינים כוח הקהל כן, מכל שכן שבכח הקהל להעמיד דיינים ראויים וכשרים שידונו, ומשום כך אין יכולת לנתבע לסרב לדון בפני בי"ד קבוע שנבחר ע"י הציבור.
" מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם"לדעת חלק מן הפוסקים מ"ע נוהגת גם בימינו [עיין קריית ספר סוף פ"ה, ורמב"ן יבמות מ"ו ע"ב, ובנה"מ סי' א'], ולדעת רוב פוסקים בימינו היא רק מצוה דרבנן [עי' שו"ע חו"מ סי א'], ועכ"פ בודאי שמינוי בי"ד בעיר הוא מצוה וחובה. לאור זאת הטענה כי לביה"ד הרבני אין מעמד של בי"ד קבוע, אינה יכולה להשמע, שהרי רובם המוחלט של בתי הדין הפרטיים הוקמו רק בשנים האחרונות, ואם כנים הטוענים כך, נמצא כי במשך עשרות שנים לא היה בארץ ישראל בי"ד קבוע - בניגוד לדין, ודבר זה לא ניתן להאמר. וראיתי שהתייחס לכך הגר"א שפירא בפסק דין [ערעור תשמ"ח/384] וכתב:
"וכל מי שאינו רואה את הדיינים של בתי הדין כפי מסורת ישראל לדון בכל ההלכות בשו"ע ובתקנות הדיון ואומר שבכל ארץ ישראל אין בתי דין כהלכה, פרט לירושלים ובני ברק שאך שם יש דיינים פרטיים כאמור, הוא מוציא לעז על ישראל".וקדם לו הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל [הובא בתחומין ז'], שכתב וז"ל:
"בתי הדין ממשיכים את שרשרת הזהב הנמשכת ממשה רבנו עד היום הזה"יצוין כי כבר בתקנות הדיון משנת תש"ג כתבו הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הרצוג והגרב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל בהקדמה לתקנות הדיון בבתי הדין:
"... ניתנה לכל בית דין רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בי"ד קבוע לבוררות. נפתחה דרך למסור בה לבתי הדין הרבניים לבירור ולהכרעה כל מיני סיכסוכים לרבות ענינים שהם על פי מהותם מחוץ לסמכות החוקית של בתי דין אלה".גם לאחר קום המדינה, כינון מוסדות השלטון וביטול מוסדותיו של הישוב היהודי הישן לא התבטל מעמדו היחודי של בית הדין הרבני כבי"ד המרכזי והקבוע של הציבור בא"י, אלא שנעשתה הפרדה בין מערכת הרבנות למערכת בתי הדין ונקבעו דרכים שונות לאופן מינויים של הדיינים – לא בבחירה ישירה, אלא באמצעות נציגים נבחרים של הציבור. שינויים אלו, שהחשוב שבהם הוא מתן סמכות יחודית לביה"ד הרבני בענייני המעמד האישי, לא שינתה את מהותו של בית הדין, אלא רק הוסיפה ונתנה לו תוקף וסמכות חוקית אזרחית בענינים שונים. ניתן לומר כי המדינה השתמשה בכלי שכבר היה קיים מימי קדם מתוקף הצורך הפנימי של התושבים, כדי שזה יתן את השירותים ההלכתיים בנושאים שהמשפט האזרחי לא יכול היה לתיתם, ופשוט הדבר שלא המדינה הקימה את בתי הדין, אלא הם שקדמו לה משנות דור.
"בתי הדין האזוריים הם הם הממשיכים את מסורת הרבנות של מרא דאתרא, ובי"ד של המקום הנבחרים ע"י הציבור".מכאן גם התשובה לטוענים כי סמכות ביה"ד הינה רק בעניינים שהמחוקק מסר לתחום אחריותו, וכראיה לכך מביאים את הצורך לחתימה על שטר בוררות עובר להתמצעותו של בית הדין בסיכסוך בענין שבממון. תפיסה זו לענ"ד שגויה בתכלית ובטעות יסודה, הן בידיעת ההסטוריה - על דרך השתלשלותו וגילגוליו של בית הדין מימי קדם ועד לצורתו המוכרת בימינו, והן בטעות השקפתית הלכתית - שהרי מובן מאיליו כי לא מכח המחוקק ניתנה לביה"ד סמכותו, אלא מכח תורתנו הקדושה שציותה עלינו את הדינים ואת המשפטים ומכח שליחותיהו דקמאי קא עבדינן, וכל יהודי באשר הוא כפוף מכח תורתנו לסמכותו של ביה"ד שבמקומו. לפיכך ברור כי סמכותו של ביה"ד מקיפה וכוללת גם דברי ריבות שעל עסקי ממון בלא שום צורך להסמכתם של גורמי השלטון, והצורך בחתימה על שטר בוררות אינו מלמד על הצורך להעניק את הסמכות לבית הדין - בבחינת שימת השופטים, אלא על הצורך לקיומם של אמצעי אכיפה יעילים – בבחינת שימת השוטרים, כשלענין זה, מכיון שעדיין לא זכינו להעמדת משפטי הדת על תילם, ישנם תנאים להפעלתם של השוטרים שבימינו לאכיפת פסקי הדין, שהמרכזי שבהם הוא חתימה על שטר בוררות, ולשם כך בלבד נדרשת החתימה על שטר הבוררות.
"אף אם אין לביה"ד האזורי כח חוקי ממשלתי לדון בתביעות ממוניות, מ"מ יש לו את הכח עפ"י דין תורה להזדקק לכל תביעה ממונית גם מחוץ למסגרת של שטר הבוררות. החוק החילוני אינו מונע מבי"ד רבני להזמין בע"ד לפניו, ואם באו בע"ד לפניו ונשמעה בפניהם תביעה ממונית, אין החוק מונע אף בהעדר שטר בוררות, מלפסוק כדין התורה ומלדרוש מהנתבע מהבחינה הדתית המוסרית לקבל את פסק דינם ע"פ ד"ת. מה שיוצא מהחוק הממשלתי הוא רק שאין כח כפיה בתוקף הממשלה מחוץ למסגרת ידועה"וכן כתבו הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו [ערעור תשל"ב9/]:
"בית הדין הרבני בישראל יונק את שיפוטו מכחה של תורה ודיניה… ואם כך הרי כל טענה של חוסר סמכות במסגרת החוק אינה תופסת, כאשר הבעיה היא בסמכות מכח התורה ליהודי שומר תורה ומצוות".נוסף להיותם של הדיינים בבתי הדין הרבניים ממונים ונבחרים ע"י הציבור [שלעניין זה שווים הם לאלו שנבחרו בעבר ישירות ע"י הציבור, דבר שלא יתכן במציאות שבימינו עקב מספרם הרב של יושבי אה"ק, ולפיכך בוחרים הציבור נציגים שהם שלוחיהם גם לעניין מינויים אלו], פשוט הדבר כי יש תוקף לסמכותם גם מכח זה שקיבלום הרבים עליהם, כשקבלה זו באה לידי ביטוי במציאות שרוב דיני התורה בעניינים שבממון נעשתה בעבר [ואולי אף היום] במסגרת בתי הדין הרבניים – שדייניה מקובלים על רוב הציבור כמומחים, לאחר שלמדו ביסודיות ש"ס ופוסקים ונבחנו על ידיעותיהם. וכבלתי תלויים – עקב היצוג המלא של כל קהילות ישראל בהרכבי בתי הדין. פריחתם של בתי הדין הפרטיים אינה מלמדת כי הקהל מפקפק בסמכותם של בתי הדין האיזוריים, אלא הינה כורח המציאות בשל העומס הרב המוטל על בתי הדין הרבניים והצורך במסגרת חילופית שתאפשר הכרעה ע"פ דין תורה כששני הצדדים מעונינים בכך.
"והרי יש מצוה להושיב דיינים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך שידונו דיני תורה ואין לנו דיינים אחרים אלא הדיינים שבביה"ד האיזורי וכו', ואין כל ספק ספיקא שדייני ביה"ד האיזורי הם הדיינים שעליהם דיברה תורה להעמיד דיינים בישראל"ובהמשך כתב:
"והנה דייני בתי הדין האיזוריים נבחרים ע"י הציבור כולו וע"י ועדות מינויים שכוללים את כל החוגים שמייצגים את אזרחי המדינה, והם בכלל קבלו עליהם הציבור להיות דיינים של כל מה שנפסק בשו"ע ונכלל בתקנות הדיון, ודינם כדין דיינים קבועים באותה עיר ובאותו פלך"ופסק דין ברוח זו נכתב כבר שנים רבות קודם לכן ע"י הדיינים הגאונים הגר"א גולדשמידט, הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח, זכר צדיקים לברכה. [ערעור תשל"ג/104, לא פורסם, והובא מקצתו בספר "סדר הדין" עמ' 164 הערה 15].
"על פי זה יש לראות את תהליך מינוי הדיינים לבתי הדין הרבניים כהגשמת המצוה המוטלת על הציבור והקהילות שיהיה להם בתי דין קבועים, וההליך שהמינוי נעשה בהסכמת הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית יש לראותו כהסכמה שנתנו הקהל והציבור למינוי בית הדין הקבוע ושהוא על דעת חכמי וראשי העיר. ובזה יש כח ביד ביה"ד הרבני לאכוף לדון בפניו, ואין אחד הצדדים רשאי לומר שהדין יהיה ע"י מומחים וגדולי תורה אחרים שלא נתמנו ע"י הקהל"אמנם אין חולק כי כל קהילה יכולה לבחור מתוכה דיינים, והם יחשבו לבי"ד קבוע לגבי קהילה זו באופן שלא יוכל אחד מחבריה לדרוש להתדיין בבי"ד אחר, אולם ודאי שאין בכוחו של בי"ד שכזה לחייב מי שאינו מבני הקהילה שידונו בפניו כמו שכתב המהרי"ק [בשורש א'] וז"ל:
"ופשיטא שמעולם לא כוונו אותם הרבנים לפי הנראה לע"ד אלא לומר שיהיו דיינים בעירם למען לא יצטרך כל נושה בחבירו להוציא מנה על מנה. אבל לומר שיהיה להם כח להזמין מי שאין בעירם לפניהם בעירם ובפרט בהיותו חוץ ממשלתם, ח"ו לא תהא כזאת בישראל שיטעו הרבנים בזה, שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין הדין כן"ובאותה מידה גם חבר בקהילה זו לא יוכל לכפות את מי שאינו חבר בה לידון בפני ביה"ד של אותה קהילה ולא בביה"ד הרבני שמרותו על כלל הציבור.
"והנה הנתבע טוען כי שרוצה לדון בביה"ד הרבני שבראשו עומד הרב .. שליט"א, והנה ודאי שהרב הזה והרבנים שיושבים עמו הם תלמידי חכמים ויודעים פרק בדת ודין, אבל איש לא בחר בהם, לא רק באותו אזור כפי שביה"ד האזורי נבחרו, אלא בעיר בני ברק גופא לא נבחרו ע"י ציבור, אלא דנים מי שמתנדב לבוא לפניהם לדון, אבל כשתובע דורש לדון בביה"ד הקבוע בביה"ד האזורי, הדין עמו".וכעין זה כתבו הגאונים הגר"א שפירא שליט"א, הגר"י כהן זצ"ל והגר"ש דיכובסקי שליט"א שנה לפני כן [ערעור תשמ"ז/1239], לגבי תושב בית שמש שדרש לידון בפני ביה"ד של העדה החרדית בירושלים ולא לפני ביה"ד הרבני, וביה"ד דחה את דרישתו.
"בית הדין של רבני חב"ד אינו בי"ד מקומי... ולא יעלה על הדעת לאלץ מי שאינו מאנשי חב"ד להתדיין בפניו...יש מקום לטענה כי קולם של מוסדות חב"ד ישמע אצל רבני חב"ד יותר מקולם של אחרים"מן האמור מסקנתי היא כי בנידון דידן יש לקבל את טענת ב"כ המערער בנקודה זו. אך בכך לא תם העניין.
"עשיר מוחזק ואלם בעירו, מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול"ובנתיבות המשפט [חידושים י'] הביא בשם הכנה"ג שהוא הדין אם אינו אלם, רק שהוא גדול בחכמה ומעלה או שרוב בני העיר סרים למשמעתו, יכול הנתבע לומר שידון בעיר אחרת. וגם התומים [אורים ט"ו] למד מדברי התשב"ץ והשב יעקב כי אין צריך שיהיה מוחזק דווקא לאלם, ואלם דנקט, לאו דווקא. ובכנה"ג [סי' י"ד הגהות הטור אות ג' וד'] כתב דהוא הדין אם אינו גדול בחכמה רק שרוב בני העיר סרים למשמעתו, ותלה זאת בסברות שאמרו הפוסקים מדוע הולכים אחר הנתבע, וז"ל:
"ונראה פשוט דאפילו בזמנינו זה שהמנהג הוא שהתובע הולך אחר הנתבע, אם הנתבע הוא גדול שבקהלו בחכמה ובמעלה, יכול התובע לומר: לא אדון בקהלו, שדברי לא יהיו נשמעים, וכו', דלא מבעיא לסברת המהר"י בן לב שטעם התקנה לילך אחר התובע מפני שהיחיד נכנע לפני ביה"ד של קהילתו מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם, שיכול התובע לומר אף על פי שתקנה זו לתועלתי, אי אפשי בתקנה זו, שתקנתי קלקלתי. אלא אפילו למה שכתב הרשד"ם שהטעם הוא משום שלא ירבו קטטות, הכא לא שייך האי טעמא, כיון דכולי למא ידעי דבשביל שהוא גדול בחכמה ובמעלה אינו רוצה לדון בקהלו, וזה פשוט בעיני".ואפילו לטעם שהבאנו לעיל מדברי הגר"א: מאן דכאיב ליה כאיבא" וכו', פשוט הדבר שטעם זה שייך רק כל עוד גם בית הדין אותו מציע הנתבע הוא בגדר "בי אסיא", אך כשיש לחוש כי שם לא ימצא התובע מזור למכאוביו, אין עליו שום חיוב לדון עמו שם.
"נשאלתי על אחד שהזמינוהו לדין גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דברי העיר נחתכין על פיהם והנדון אומר לא נדון בעיר הזאת. והלא אימתכם מוטלת על הדיינין. וגם טענותי יסתתמו בפניכם, כי טוב על הדיינין ועל הנדונין לילך במקום הסמוך".ומצאתי בשו"ת שבות יעקב [ח"ג סי' קמ"א] שכתב כן במפורש וז"ל:
"ואינני ח"ו נותן אשמה להמו"ץ שלו שיעות ח"ו משפט, או למכ"ת שינטור לו שנאה עבור זה וכ"ש שידיחנו לארץ אחרת, כי לא נחשדו ישראל על כך, וכו', מ"מ מידי הרהור לא יצאנו שהצד שכנגדו יסתתמו טענותיו, פוק חזי כמה הרחיקו בזה חכמי ישראל החסידים כדאיתא בכתובת ובשבועות הרבה דברים דרשו על בצדק תשפוט עמיתך שיהיו שניהם שווים לו. ולו יהי' כדברי מכ"ת שאין לפסול המו"ץ שלו כאשר אינו כן ע"פ הדין לפע"ד, מ"מ יש להסתלק את עצמו כדאי' אם רואה הדיין שבע"ד חושדו וכו".ז. ובנדון דידן, הנה מצד היותו של הנתבע אדם אמיד, זו לכשעצמה אינה סיבה שלא להיעתר לבקשתו, אולם מצד היותו מנכבדי קהלו ומהנגידים המסייעים בפיתוח והחזקת הקהילה, גם אם אין בכך משום חשש לעיוות הדין, יש בכך כדי לסתום את טענותיו של בעל דינו. וראיתי בתשובות נודע ביהודה [תנינא חו"מ ב'] שחילק בכך וז"ל:
"דודאי מחמת עשרו אין שום חשד שישתמעו דבריו אצל הדיינים יותר מדברי שכנגדו. ואף שהדיין לכתחילה אומר לבוש כמותו כמבואר בסימן י"ח, דמשמע שיש חשש שיסתתם טענת העני, מ"מ היינו בלבוש איצטלא חשובה ביותר ושכנגדו לבוש בגדים בזויים ביותר כמבואר שם בדברי הסמ"ע והש"ך, אבל בשביל עשרו לחוד אין שום חשש חשד שהדיינים יסבירו לו פנים ולא מסתתמי טענת שכנגדו, ולכן בעינן דוקא מוחזק לאלם. אבל בגדול הדור או פרנס הדור שפיר אפילו מן הסתם חושב הבעל דין שכנגדו שהדיין מתיירא מפני גדולתו ומסתתמי טענותיו".אלא שככל הידוע, כבר נתקיימו דיני תורה בעבר בין הצדדים באותו בית דין שאותו מציע כעת הנתבע, והתובע לא עורר מעולם שום טענה בקשר לכך. יתכן שזהו שעמד ביסוד שיקוליו של בי"ד קמא בהחליטו להעתר לדרישת הנתבע. ב"כ המערער משיב על כך [בסע' 7], כי אין להעניש את המערער על שהגיש בעבר תביעה בביה"ד אליו מפנה כעת הנתבע. אני מסכים לדבריו, אך לא לנימוקו: אין כאן ענין לעונש אלא לבדיקה אוביקטיבית של מידת החשש לעיוות הדין ולהסתתמות הטענות, חשש שבעקבות התקדים נראה לכאורה מזערי. אך זאת רק לכאורה, שהרי בהחלט יתכן כי נסיון העבר של התובע בבית דין זה הוא שמעורר אצלו את החשש לעיות הדין ולהסתתמות טענותיו, וכן יתכן כי מאז נתקיימו הדיונים הקודמים, רמה קרנו של הנתבע בקרב קהלו. אמת כי נקודה זו תלויה בבירור יסודי של העובדות ואנו בשיבתנו כערכאת ערעור איננו נכנסים לכך, אך במקרה זה הנתבע יכול היה, לו חפץ, להאיר ענין עמום זה ולהקל את מלאכתנו, אולם הוא לא טרח להופיע לדיון ואף לא טרח להשיב בכתב לפניות ביה"ד אליו בנדון. הנהגתו זו ראויה לגינוי מצד עצמה, ובנידון דנן הנהגה זו גם תיזקף לחובתו מהעדר יכולת לאמת את טענותיו.
"אמנם אם אומר שרצונו לדון בבי"ד אחר ולא בבי"ד זה, אם אין זה דרך דיחוי לפי הבנת הבי"ד, צריך לילך עמו לבי"ד אחר".דהיינו אם טענת הנתבע נראית לבית הדין כדיחוי, אין מחייבים את התובע לילך עמו לבית הדין אותו הוא מבקש, וזהו המצב העומד בפנינו לאור המסמך אותו הציג ב"כ המערער.
"וכ"ש אם מעיקרא יתחייב לזה הנתבע ויאמר איני רוצה לדון בפני זה אלא בפני זה, ואם אתה ירא שמא יעביר עליך את הדרך, יהא על זה התנאי שיתן לך פסק הוראתו ותראהו למי שתרצה, שאז לית דין ולית דיין שיכוף התובע לנתבע".ומכלל הן אתה שומע לאו, כי באם שהתחיבות שכזו לא תינתן, יש זכות לבעל דין לסרב.
"מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות, ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור, אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט"ניתן לומר כי התופעה אותה מתאר הרא"ש לא שורשה, אלא החריפה והעצימה עד כדי הטלת ספק אם ראוי לאשר הליך שכזה. ואם כי בנידונינו אנו פטורים מלעסוק בכך, הן מחמת שכאמור במקום בו מצוי בית דין קבוע לא ניתן לדרוש זבל"א - ובנד"ד ביררנו כי אכן קיים בי"ד קבוע, והן מכיון שדרישה כזו כלל לא הועלתה בפנינו מצד הנתבע, מכל מקום בשל העניין העקרוני ראיתי לייחד לכך מספר שורות, ויש בנותן טעם להביא דברים נוקבים שכתב הגר"ש וואזנר בעל "שבט הלוי" [חלק ח' סי' ש'] בעניין זה וז"ל:
"ובעו"ה הרבה מאד מעניני זבל"א ובוררים שנעשו היום הם היפך דע"ת והיפך יסוד כוונת חז"ל בתקנת זבל"א עפ"י המתבאר ברש"י ורא"ש ריש פ' זה בורר, שכ' הרא"ש - הדיין עצמו חלילה לו למצא סברא לזכותו אם לו שיראה לו דין גמור, אבל אם יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה ה"ז בכלל מטה משפט וכו', ובטור חו"מ סי' י"ג, וכתבתי מזה גם בשבט הלוי ח"ז, וכבר ראיתי מה שמובא בזה בשם הגאון כנסת יחזקאל בתשובת אור נעלם סי' מ"ג, ובעו"ה מאז ירד הדור עוד פלאים והרבה מאד מדיוני הזבל"א מיוסדים על דברי שוא ושקר, ומהפכים דברי אלקים חיים ע"י נגיעות ובצע כסף".ושם בסימן ש"ב הוסיף וכתב:
"ובזה"ז חושבים שע"י הזבל"א ניתן רשות לבעלי התחבולות להפוך דברי אלקים חיים, וכי על זה חשבו חז"ל בסנהדרין כ"ג כשאמרו זבל"א וזבל"א ?.הנה כך היא דעתו של הגאון הנ"ל אפילו כלפי בי"ד שאינו קבוע, וק"ו לגבי בי"ד קבוע. ובנד"ד, לשאלת ביה"ד האם הם מוכנים לזבל"א, השיב ב"כ המערער: "אנחנו מבקשים את בית הדין באשדוד", [פרוטוקול הדיון מיום ל' ניסן עמוד 2 שורה 9], וא"כ גם לו נתבקש הדבר, לא ניתן היה לכפות עליהם אופן דיון שכזה בניגוד לרצונם.
ושלישית, הלא זקני הגאון פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט צווח על המנהג הרע שהדנים בזבל"א שכל אחד מבע"ד מסדר טענותיו לפני הדיין שלו ונותנים לו שכר ע"ז וכל מעיינו אז איך להטעות את בעל דינו שכנגדו.
אלא שבספר ערוך השולחן לימד זכות בענין סדור טענותיו לפני הדיין, שכיון שב' הצדדים עושים כן א"כ על מנת כן נכנסו לדין וקבלו עליה.
ולפי זה תינח אם שניהם מסכימים לזה, אבל אם צד אחד בשום אופן אינו רוצה להסכים לדרך קלוקל זה ורוצה בבי"ד שלא ישמע תחלה הטענות ולא יהי' משוחד משום צד, פשיטא דא"א לכפות אדם על זה, ומה שמשמע ברמ"א דזבל"א עדיף מבי"ד שאינו קבוע, היינו זבל"א שאין לו פגם זה, מה שאינו שכיח כלל, ומכל שכן דידוע שהזבל"א משנה ומטעה הרבה פעמים ביודעים".