ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אברהם שינדלר הרב רפאל י. בן שמעון הרב יאיר לרנר |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 256526/13 | |
תאריך: |
ה בטבת התשע"ט
13.12.2018 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד אנג'ליקה בן דוד | |||
נתבע |
פלוני
| |||
הנדון: | אלימות ופחד, מאיסות שמחמתם, פירוד ממושך וחוסר סיכוי או נכונות לשלום בית כעילות לחיוב גט; נאמנות תסקירי רווחה לעניין זה | |||
נושא הדיון: | אלימות ופחד, מאיסות שמחמתם, פירוד ממושך וחוסר סיכוי או נכונות לשלום בית כעילות לחיוב גט; |
נהייתי 'הומלס' בגללה [...] איבדתי הכול, אני אתבע בבית משפט, אני לא אתן גט [...] אף אחד לא יחייב אותי לתת גט [...] אין לי מה להפסיד, היום איבדתי הכול [...] אדם שהרס אותי אני אתן לו שייהנה ממני? זה הדבר האחרון שאני רוצה [...]ואילו האישה טענה:
כל הפירוד היה בגלל שהוא היה מקלל ומבזה אותי באמצע הלילה [...] מקלל ומדי פעם הרים ידיים [...]בתאריך ג' בטבת התשע"ח (21 בדצמבר 2017) התקיים דיון הוכחות במעמד שני הצדדים, ובית הדין שאל: "האם אתם בנפרד ממאי 2015?" הבעל השיב: "שנה וחצי." האישה, מנגד, השיבה: "אני לא יוצאת מכאן אני רוצה גט אין על מה להמשיך, אני רוצה להתגרש ואומרת, הוא אמר שימשיך לענות אותי."
היה מאיים עליי בפני הילדים: "אני ארצח אותך" [...]
אני אלך לבית הסוהר ולא אתן גט [...]האישה טענה: "הוא היה עושה הימורים וכל מיני דברים לא טובים [...]" והבעל השיב: "צ'אנס פעמיים ביום ולוטו [...] דחפתי אותה כי ירקה עליי [...]
הפסדתי את כל העולם שלי בגללה [...] מה שקרה לי זה נזק גדול, הבריאות שלי הלכה [...] אני רוצה פיצוי גדול [...]
[פלוני] אינו מעוניין שהמצב הנוכחי ישתנה, אין לו כוונות או רצון לשלום בית אך אינו מוכן לתת ל[פלונית] גט. לדבריו, [פלונית] אשמה בכל ההפסדים הכלכליים שלו ובהידרדרות של בריאותו. [פלוני] מדווח שהיו בעבר מקרים של אלימות מילולית והיו מקרים מעטים של דחיפות ויריקות מצד שניהם. בעניין האלימות אנו מתרשמים מתוך דבריו המעטים של [פלוני], שקיימים קווים כוחניים ומגבילים [...]כמו כן נאמר שהבעל "מסרב לשתף פעולה עם גורמי הטיפול ברווחה".
[פלוני] מסרב למתן גט בעוד [פלונית] נחושה היום להשלימו [...]בתאריך ט' במרחשוון התשע"ט (18 באוקטובר 2018) הגישה האישה בקשה לבית הדין לחייב את הבעל בגט.
לדברי [פלונית] איים עליה מספר פעמים בעבר [...] יש גם כיום וגם ברקע דפוסים של קנאה ואובססיביות מצד [פלוני] כלפי [פלונית].
איש המשתטה מידי יום ויום, ואומרת אשתו: "אבי – מחמת דחקו – השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל, ואי אפשר לקבל כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו" – אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.והסביר הגר"א (שם ס"ק יז) שמדובר שידעה על כך לפני הנישואין ולכן אין כופין כי 'סברה וקיבלה', אבל אם לא ידעה שאדם זה כעסן, כופין אותו לגרש. וכך הובא הסבר הגר"א בדעת המחבר בפד"ר (חלק א עמ' 80) בפסק דין של הרכב הדיינים הגאונים ש"מ אזולאי, א"י וולדינברג וי' קפאח זצ"ל, שנפסק שאדם הרגיל לכעוס ולהפחיד עד שכל סביבתו חוששת ממנו ואשתו לא ידעה על כך לפני הנישואין הדין – חייב לגרשה, וכך כתבו שם:
[...] ונכנס במסגרת הדין של 'איש המשתטה' והאשה טוענת כי יראה פן יהרגנה בכעסו, שכפי המבואר בביאור הגר"א (באבן העזר סימן קנד ס"ק יז) בדעת המחבר (שם בסעיף ה) כופין אותו בכגון דא לגרשה, ודוקא בידעה על כך לפני הנישואין אין כופין.והנה בנדון דידן הצדדים פרודים זה כשלוש שנים וניסו את כל האפשרויות של גישור ושלום בית. לטענת האישה הבעל מאיים ומקלל אותה ואף היו דחיפות הדדיות וכן השכנים מפחדים לבוא ולהעיד בבית הדין מחמת האימה שמטיל עליהם הבעל. וכן היה בדיון בבית הדין – בית הדין היה צריך להזהיר את הבעל שלא יתקרב יותר מדי לדיינים. מהתסקיר של העובדת הסוציאלית שמונח בפני בית הדין עולה תמונת של מסוכנות של הבעל לאישה.
ולדעת הגר"א נראה לומר דבלא ידעה כופין לגרש אפילו באינו משתטה יום יום, היות שלא ידעה מזה שמשתטה מדי פעם בחימה גדולה נגדה.
קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן "לחיים נתנה ולא לצער" דנפקא לן מקרא דכתיב "כי היא היתה אם כל חי" [...] ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה" [...] כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר "יוציא ויתן כתובה" לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה [...]בדיונים שהיו בפני בית הדין ניסתה האישה לנסות הליך של שלום בית וגישור בינה ובין בעלה וכן אמרה במהלך הדיונים שהיא מרחמת על בעלה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו, וכל זמן שבעלה נמצא בביתם יש צעקות ומריבות וקטטות. ואף בעלה בתחילה ביקש לתת גט אלא שמחמת יצר הנקמנות והכעס כרגע הוא מסרב לגרש. ונראה שבית הדין יחייב במקרה כזה לגרש.
אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב "טוב פת חרבה הרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו" [...] ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכול יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן [...]
יש לי להסתפק [...] שהרי הרמב"ם [...] נראה מתוך דבריו [...] אם לא תהיה טענתה מחמת מיאוס הבעילה לא הויא טענתה טענת "מאיס עלי" [...]וסיים:
ואפשר לומר גם כן להפך ד"מאיס עלי" הוא פירוש "שנאתיו, איני רוצה בו" וכו' דהיינו "מאיס עלי" היינו "שנאתיו" וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר "שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה" ולא אמר "למאוס".
ויש ממה שכתב שם [– בטור בשם רבנו מאיר מרוטנבורג] עוד ראיה לזה שהרי סיים שם וכתב [...] שהיה דן דין מאיס עלי כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, הרי שאף על פי שלא היתה המאיסות מחמת בעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל סגי [...]
כל זה אני מסופק בנדון דידן. ולא מצאתי בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו קצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו, ואפשר שהם הניחוהו לרוב פשיטותו, ומכל מקום המכוון אצלי שכל "איני רוצה בו, שנאתיו, לא יקרא עוד בעלי" כו' הוויא כ"מאיס עלי".נמצא שאין צורך שהאישה תטען שהבעל מאוס עליה מחמת יחסי אישות אלא אם אינה יכולה לשהות איתו מחמת שנאה – טענתה מוגדרת "מאיס עלי".
מכל מקום מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגין לכוף ולגרש, אבל מכל מקום מאחר שמצד בית הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו, כסברת הרמב"ם "שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות", כיון שהיא אומרת "מאיס עלי" בטענות מבוררת והוא מעכב אותה שלא תוכל להינשא לאחר שיפרנס ויזון אותה – ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות.הרי שפסק באישה שאומרת "מאיס עלי" שחייב להוציאה, וכך נטו לפסוק הרבניים הגאונים הראשון לציון הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמידט זצ"ל כמובא בפד"ר (כרך ז עמ' 205), ואנו נצטט:
אך דעת הריטב"א נראה דסובר דחיובא איכא עליו לגרשה [...] מבואר מדבריו ז"ל דבעצם הדין אם באמת הוא מאיס עליה חייב לגרשה ואף היו כופין אותו על כך אלא דלמעשה אין כופין משום דמאן מפיס, ומי הוא הבוחן כליות וחקר לב לדעת אם אמנם סיבת מרידתה הוא בגלל שהוא מאיס עליה [...] אך בנוגע לחייבו בגט, בזה יש לומר דשפיר מחייבינן ליה במתן גט בטוענת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת, וכן משמע ממה שכתב המאירי [...]המורם משיטת העזרת כהן וכן מדעת רבותינו הדיינים הנ"ל שבמקרה שהאישה טוענת "מאיס עלי", ויש 'אמתלא' לדבריה – מחייבים את הבעל בגט.
[פלונית] מתארת מצבים שבהם [פלוני] היה צועק ומקלל בלילות ומעיר את הילדים, השכנים דאגו לשלומה והיו שואלים אם זקוקה לסיוע [...] [פלונית] מדווחת על מקרה שבו לפני הרבה שנים [פלוני] הראה לה נשק של מישהו (אינה יודעת של מי) ואמר שאם תעשה יותר מדי בעיות היא יודעת מה יקרה [...]וכן נכתב: "על פי המודל של משרד הרווחה, הערכת המסוכנות שמתקבלת מתוך הממצאים שיש בידנו היא שקיימת מסוכנות גבוהה."
אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות [...] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים אל המעיקות [...] וראוי לבית הדין לגעור בו ולקרוא עליו את המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת" [...]וכן בשו"ת הרשב"א (מיוחסות סימן קלח) כתב:
האומרת "מאיס עלי" אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס עליה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים, וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה.וכך הביא הרשב"א בתשובה אחרת (חלק א סימן תקעג):
במה שהסתפקתם במה שאמרה היא "מאיס עלי" [...] אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם, ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם [...]וסיכם את עניין המאיסות הגר"א אטלס אב"ד חיפה (דברי משפט חלק ב עמ' קלה):
יש סוג אחר של מאיסות כזו שאינה בעצם האדם, אלא מאיסות זו קשורה לרגישות האשה, לטעמה ולדעתה, והרי זה כאוכל שאינו מאוס בעצם, אלא שיש אדם הבוחל ממנו [...]הרי מבורר מדברי רבותינו שהגדרת מאיס עלי תלויה ברגשות האישה ובקשר הנפשי שיש לה כלפי הבעל.
כתב מורי הר"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר הכתובה ונדוניא [...] לאחר שנה כופין אותו לגרש [...]וכן הביא בספר חיים ושלום לגר"ח פלאג'י (חלק ב סימן קיב):
אלא דבדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין [...] וכן להפך [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני".והגר"נ פרובר שליט"א (אב"ד תל אביב) כתב לבאר את שיטת רבנו ירוחם בפן הזה (פורסם בקובץ כנס הדיינים התשס"ח עמוד 114):
כפי שכתבנו, לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו: אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחילופין כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו.במקרה המונח לפנינו, הבעל טען וחזר וטען בדיון במועד כ"ט בתשרי התשע"ח (19 באוקטובר 2017):
[...] אבל בגלל שאני לא אשם, על גופתי היא תקבל גט עד שאני אקבל הכול [...] אף אחד לא יחייב אותי לתת גט [...] אין לי מה להפסיד היום, איבדתי הכול [...] אדם שהרס אותי אני אתן לו שייהנה ממני? זה הדבר האחרון שאני רוצה.באותו דיון פנה בית הדין בשאלה לאישה: "האם הוא הרים ידיים?" האישה השיבה: "לפעמים דחף אותי והיה מאיים עליי בפני הילדים 'אני ארצח אותך'." לדברי בית הדין: "[...] צריך הוכחות לחייב אותו בגט [...]" השיבה האישה: "כל המשפחה שלו יודעים, אבל אני לא יודעת אם ירצו להעיד [...]"
אני אלך לבית סוהר ולא אתן גט [...]בית הדין מתרשם שלאחר כל הניסיונות הצדדים לא יחזרו לעולם זה לזה, ואף הבעל יודע זאת, אלא שהוא רוצה להתנקם באשתו על המחלות שלו ועל הפסד הכספים שגרמה לו (לדבריו) ומחמת זה אינו מוכן לתת גט לאישה.
הפסדתי את כל העולם שלי בגללה [...] רוצה לצאת ככה? היא לא תצא כך, על דמי [...]
אני רוצה פיצוי גדול [...]
אינו מוכן לתת ל[פלונית] גט מחשש שיכנס גבר אחר לחייה ולחיי הילדים, אינו סומך על שיקול הדעת של [פלונית] [...] מהשיחות הטלפוניות עם [פלוני] עולה שקיים מצידו כעס רב על [פלונית], אינו מעוניין לתת לה גט ולאפשר לה להמשיך בחייה.גם בהמשך הדיונים אמר הבעל שאינו מעוניין שהמצב הנוכחי ישתנה, אין לו כוונות או רצון לשלום בית, אך אינו מוכן לתת לאישה גט. לדבריו האישה אשמה בכל ההפסדים הכלכליים שלו ובהידרדרות של בריאותו.
[...] ששני הצדדים [...] למעלה מעשר שנים שבני הזוג חיים בנפרד ושנאה כבושה שוררת ביניהם [...] לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה [...] ואינה מעוניינת בבעלה [...]אך (כמתואר קודם, עמ' 111) לא רוצה לקבל גט בשום אופן, ואומרת: "אני לא רוצה גט, סבלתי כל כך הרבה." ובהמשך: "בשום תנאי לא מוכנה לקבל גט."
מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו [...] הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" ותו לא.אומנם במקרה דנן האישה התנגדת לקבל גט עקב רצון לנקום בבעל ואז דנו הדיינים שאולי במקרה הזה אין תקנת רבנו גרשום, והמקרה העומד לפנינו הוא הפוך: הבעל אינו מוכן לתת גט מחמת נקמנות שלו כלפי האישה – הוא מודה שאין ביניהם שום קשר, אבל אינו מוכן לתת גט. ואם כך הנידון הוא של חשש לגט מעושה מצד הבעל. אבל בסוף פסק דין המובא לעיל הובאה שיטת הגר"ח פלאג'י ז"ל (חיים ושלום חלק ב סימן קיב) הנ"ל:
ויש לדון אם תקנת רבנו גרשום מאור הגולה לא לגרש בניגוד לרצון האשה כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו [...] אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה.
מסתברא שלא על כגון זה תיקן רבנו גרשום מאור הגולה, אלא שאכתי יש לומר אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מכל מקום אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני.
אלא דבדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין [...] וכן להפך [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני".והנה תקנת הגר"ח פלאג'י שייכת גם במקרה העומד לפנינו שהבעל מתוך נקמנות אינו רוצה לתת גט לאשה והצדדים פרודים כבר כמה שנים ואין שום סיכוי לשלום בית, הרי אפשר לחייב את הבעל בגט, ובמיוחד לאור מאמרו של הגר"נ פרובר שליט"א שאם יש מצב ששני הצדדים מעוגנים יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו.
איש המכה את אשתו [...] וכל זה כשהוא מתחיל אבל [...] ואם אין ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות. ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת.ועיין עוד בדברי הרמ"א בעניין אחר (סימן עד סעיף י) שכתב כעין זה וזו לשונו: "ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב."
הרב אברהם שינדלר | הרב רפאל י' בן שמעון | הרב יאיר לרנר |