ב"ה
בית הדין האזורי פתח תקוה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב דוד גרוזמן |
דיין |
תיק מספר: | 1190088/1 | |
תאריך: |
ז באדר ב התשע"ט
14/03/2019 | |||
צד א |
פלונית
| |||
משיב |
האגף לבירור יהדות ירושלים
| |||
הנדון: | דין ''משפחה שנטמעה'' בעולי רוסיה ובעדת ''בני ישראל'' בהודו | |||
נושא הדיון: | דין ''משפחה שנטמעה'' בעולי רוסיה ובעדת ''בני ישראל'' בהודו |
"בעיית בני ישראל ימיה כימי החורבן. היסטוריונים וחוקרים וכן מסורות העדה עצמה מסכימים כולם שראשוניהם הגיעו לחופי הודו לפני אלף ותשע מאות שנה עד לפני אלף ושש מאות שנה, אם מארץ ישראל אם מפרס ותימן. ניתוקם מיתר הקהילות והסתגרותם בקרב עצמם גרמו שנשתכחה מהם תורה ולא ידעו על כל המצוות, ברם, מנהגים רבים ששרדו בקרבם בטרם באו במגע עם יהודים ממקומות אחרים מעידים על אמונתם.עד כאן תמצית ומקצת המבוא לספר "בני ישראל" שהוציאה הרבנות הראשית לישראל.
כקדמותם הרבה בהודו כן מיעוט מהקורות המוסמכים על קורותיהם ומנהגיהם, וכמעט שלא נודע עליהם דבר מלפני כמאתיים שנה, על כל פנים העדות ההיסטורית הנאמנה הראשונה עליהם היא מראשית השלטון הבריטי בהודו. אחד מנשואי הפנים בקהילת קוצ'ין ר' יחזקאל רחבי חקר ומצא בשנת תקכ"ז בערך על פי מנהגיהם ואורחותיהם שיהודים הם ואינם מתערבים בגוים וכשיראו אורח יהודי הולך אצלם מקבלים אותו באהבה גמורה ומתנדבים לו ולארץ הקדושה וכו'.
כשישים שנה אחר כך החלו לבוא לבומבאי, מרכזם של בני ישראל, יהודים מבבל ומחלב טרם יסדו בתי כנסיות ואירגנו קהילות היו מתפללים בבתי כנסת של בני ישראל וקוברים מתיהם בבתי הקברות שלהם וכו'.
השאלה הראשונה לגבי היתר הנישואין עמהם נתעוררה כנראה בשנת תר"ג. ראשי קהילת כלכותה פנו אל חכמיה בבגדאד ומתוך השאלה עולה היחס הנלבב של יוצאי בגדאד לבני ישראל: "כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים שומרים כל מצות ונזהרים מכל מה שאסרו זה ואינם מפילים דבר מדבריהם ז"ל".
בעיית יחוסם של בני ישראל וההתרחקות מהם נתעוררה איפוא סמוך לפני שנת תר"ל, מאז לא חדלה הבעיה לעלות בפני חכמי ארץ ישראל ובגדאד שמהן היתה תורה יוצאת לקהילות הודו, אך לא זו בלבד שהמקורות ההיסטוריים על עדה זאת נעלמו מאתנו, אלא גם תשובות שנכתבו לא הגיעו לידי המשיבים עצמם, וכך מצאנו שבשנת תרע"ד השיבו חכמי בגדאד וחכמי ירושלים על שאלה שבאה מחזן וגבאי בית הכנסת בבומבאי שלא היו בני תורה בהתאם לשאלה ואסרו חיתון עמהם מבלי שהיו יכולים להיזדקק לבדיקת עובדות ותשובות קודמות בענין זה וכו'.
ברם אחד מאצילי בני בבל איש תמים בהליכותיו וצדיק ר' סלימאן דוד ששון בעלה וכו' והכריז בשנת תרמ"ג: "בגלל זה שהחינוך העברי והדתי הוזנח והיה כמעט לדבר בלתי ידוע בעדת בני ישראל וכן בגלל העם ארצות והאי זהירות בקשר לשמירת המצוות הדתיות החשובות, חשבו יהודים שבאו ממקומות אחרים מתוך רושם מוטעה שבני ישראל התבוללו עם ילדי הודו".
"מכל דבריהם וענייניהם מנהגיהם ואמונתם נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל יוצאי ירך יעקב אבינו ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם רק עם בניהם, ואינם אוכלים ושותים עמהם ולא יתערבו עם הגוים כלל כמו שלא נשאר להם מאז שום ספר מספרי התורה קדושה ודת ישראל בכתב, רק זיכרון דברים של דינים ומנהגים ואמונות בעל פה [...] כן אין להם בכתב ספר מדברי ימיהם וקדמוניותיהם והימים אשר עברו עליהם מרחוק ומקרוב רק ספירות דברים והגדות כאמור".מכאן מתחיל הנוסע רבי יעקב ספיר לתאר בפרוטרוט אילו מצוות הם שומרים וכיצד, וכך הוא מתאר את שמירת הייחוס שלהם:
"המה נושאים להם נשים גם שתים ויותר ומענייני חופה, כתובה, גיטין, יבום וחליצה לא ידעו, רק שהחתן נותן טבעת על יד הכלה ובזה היא מקודשת לו לאשה, והשאר כמנהג ההודים בנשואיהם, ואם תזנה או כי ימצא בה ערות דבר ישלחנה מעל פניו ושבה לבית אביה ותשב שממה באלמנות חיות עד יבא יומה, ועוד היום עושים כן, כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום וחליצה והיבמה נישאת לשוק בלי דבר".בעקבות עדותו ועדויות אחרות דנו הפוסקים בדבר כשרות "בני ישראל" שבהודו ולהלן תמצית הנידונים וההכרעות שלהם.
תניא, וכן רבי אלעזר אומר: כותי לא ישא כותית. מאי טעמא? וכו' אלא, רבי אלעזר סבר לה כרבי ישמעאל, דאמר כותים גירי אריות, וסבר לה כרבי עקיבא דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר [...] אלא, כי אתא רבין אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רבי חנינא, ואמרי לה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי, שלש מחלוקות בדבר, רבי ישמעאל סבר כותים גירי אריות הן, וכהנים שנטמעו בהם - כהנים פסולים היו, שנאמר "ויעשו להם מקצותם כהני במות" ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן - מן הקוצים שבעם, ומשום הכי פסלינהו, ורבי עקיבא סבר כותים גירי אמת הן, וכהנים שנטמעו בהן - כהנים כשרים היו, שנאמר "ויעשו להם מקצותם כהני במות" ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן - מן הבחירים שבעם, ואלא מפני מה אסרום? מפני שהיו מייבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי? לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה - היא לא תהיה לאיש זר, אבל הך דלא יתבה חוצה - תהיה לאיש זר, ורבי עקיבא לטעמיה, דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ויש אומרים - לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות, מאן "יש אומרים"? אמר רב אידי בר אבין - רבי אליעזר היא, דתניא, מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ורבי אליעזר אוסר, לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל. ואלא הכי מאי אין בקיאין? לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ממזר מאחותו וממזר מאשת אח נתערבו בהן, מאי קא משמע לן? יש ממזר מחייבי כריתות? ניתני חדא? - מעשה שהיה כך היה, ורבא אמר עבד ושפחה נתערבו בהן, איסורא משום מאי? משום שפחה? ניתני חדא? - מעשה שהיה כך היה.היוצא מכל הסוגיה, שחכמים אסרו את הכותים להתחתן זה בזה, ובדברי התנאים והאמוראים נאמרו כמה טעמים כמקור לאיסור זה, אם משום שהתערבו בהם ממזרים, אם משום שעבד ושפחה נתערבו בהם, אם משום שאינם בקיאין בתורת קידושין וגירושין, אם משום שהיו מייבמים את הארוסות ואילו את הנשואות היו מתירים לעלמא, ובגלל מהחששות הללו, אסרו חכמים להינשא לכותים ואף אסרו את הכותים לשאת אלו את אלו.
מאי "מגישי מנחה בצדקה"? אמר רבי יצחק, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שמשפחה שנטמעה - נטמעה.ובסוגיה שלאחר הנידון על פסלותם של הכותים אומרת הגמרא:
אמר רב יהודה אמר רב, זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים, כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות. איני? והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב משנתינו - כשקורא עליו ערער? - מאן דמתני הא לא מתני הא. איכא דאמרי, אמר רב יהודה אמר רב, זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות, אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, אם קורא עליו ערער - צריך לבדוק אחריה.לדעת חכמים אפילו אם קרא עליה ערער שהתערב פסול במשפחה, בכל זאת אומרים – שהמשפחה בחזקת כשרות עומדת, ואם כן נשאלת השאלה, מדוע בכותים לא נאמר גם כן - שעל אף שהתערב פסול במשפחה, הרי מדינם של חכמים שסברו שמשפחה בחזקת כשרות עומדת - קהל הכותים כשר, ומדוע פסלו את כולם.
הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים, ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (ב"י מצא כתוב בתשובת ר' שמשון). אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל, נראה לי שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים (הנ"ל).והגר"א בביאורו שם כתב בס"ק ק"א, שהמקור לדברי הרמ"א הוא מהגמרא הנ"ל בקידושין שגזרו על הכותים משום שאינם בקיאין בגיטין ובקידושין. וזה לשונו:
כמו שכתוב בקדושין ע"ה א' תניא וכן רבי אליעזר אומר כותי כו' ושם ע"ו א' לפי שאין בקיאין כו' והוא הדין לצדוקי כמו שכתב הרמב"ם ושו"ע יו"ד סימן רס"ז סמ"ז שהצדוקים כו' וערש"י בעבודה זרה סוף פרק קמא כ"א ב' ד"ה כותי כו' וקי"ל כרבי אליעזר, דרבי אליעזר הולך לשיטתו דאוסר ספיקות זה בזה וזה שאמר וכן רבי אליעזר אומר כו' ועיין רש"י יבמות ל"ז א' ד"ה כותי כו' והוא הדין לצדוקים כנ"ל.דימה הגר"א את האיסור שחכמים הטילו על הכותים לאיסור שיש להטיל על הצדוקים ועל הקראים, ואם כן בוודאי שיש לבאר, מדוע שלא יאסרו אף את קהל "בני ישראל", שהרי אותה בעיה שמציינת הגמרא שבעטיה אסרו את הכותים קיימת אף בקהל "בני ישראל", בין אם משום שלא היו בקיאין בטיב גיטין וקידושין ובין אם משום שהתערבו בהם פסולים.
כל אלו הספקות כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה ואם נשאו יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום.ואמנם הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ט"ו השמיט את הדין שהכותים אסורין זה בזה, אך הבית יוסף כתב, דטעמו משום דכבר גזרו חכמים לעשותם כגוים גמורים, ועל כן השמיט הרמב"ם את דין הכותים להחשיבם כספיקות, אולם הטור סבר כי הכותים דינם כגוים רק להחמיר עליהם ולא להכשירם.
ונראה בעיניי שבזמן הזה לאורך הימים נתערבו הפסולים עם הכשרים ברוב המקומות, שאף במקומות המיוחסים שבבבל היו שם פסולים ידועים בימי חכמי התלמוד, והיו נזהרין מהם, ולאורך הימים נתערבו, ואמרו חכמים כל משפחה שנטמעה ניטמעה והרי היא בחזקת כשירה הואיל ולא נתערבו בפסולין מדעת, כמבואר בקונטרס הראיות בראייה ב' וראייה ג', ואין מגלין משפחות המטומעין, אבל מגלין הפסולין שלא ניטמעו ומכריזין עליהן כדי שיזהרו הכשרין מהם, לפיכך אין [לו] לאדם להיזהר בזמן הזה אלא מן הפסולין הידועין לו בימיו.כלומר, על כל עירוב שנעשה שלא מדעת ושלא בכוונת זדון, אומרים את הכלל של "משפחה שנטמעה נטמעה".
ולא עוד דקי"ל כר"י פרק עשרה יוחסין שמשפחה שנטמעה בתוכנו עד שאין כאן משפחה ידועה של ממזרים או ספיקות כי אם אחרי הבדיקה והחיפוש, אין אנו צריכין לבדקן, וסתמא קאמר אם נטמעו ומה לי אם נטמעו בתוכנו או בין הצדוקים הרי ישראל הן ואפילו אם נידון כולם כרשעים גמורים וכו' מכל מקום ישראל הם ולא נאמר משפחה שנטמעה בין צדוקים.הוכיח מכך הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, שאף אם החשש הוא חשש על כל אחד ואחד - אומרים על כך את ההיתר של "משפחה שנטמעה נטמעה", ואם כן, כל האיסור שיש על הקראים, על הצדוקים ועל הכותים הוא איסור הנובע מגזירה שגזרו חז"ל עליהם, ועל כן אין להקיש מאיסורם ולהחיל איסור זה אף על קהלים אחרים שלא גזרו עליהם ולא היה טעם לגזור עליהם כיון שלא עשו מאמצים להתבדל מדברי חז"ל ומקהל ישראל, וכל מצבם נגרם אך ורק מחמת בערותם, וכשהגיעו חכמים והתוודעו אליהם - קבלו כל מה שהורום, ועל כן הסיק שם הגר"ש רוזובסקי זצ"ל שיש לדון בהם לכו"ע דין משפחה שנטמעה נטמעה.
הגה: וכל זה דוקא למי שיודע בדבר. אבל משפחה שנתערב בה פסול, ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא. ומ"מ כשר הדבר לגלות לצנועין (כך משמע מהר"ן פרק עשרה יוחסין). ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה, אבל כל זמן שלא נתערבה מגלין הפסולים ומכריזין עליהם, כדי שיפרישו מהם הכשרים (שם בהגהות אלפסי).הרי שלא הגביל זאת דווקא לספק ממזר אלא כלל בהיתר זה את כל הפסולים שהתערבו.
בזה הוראנו לדעת דיש יסוד להתיר את "בני ישראל" מהודו ולקבלם בקהל, ובפרט שכפי שכתוב בספרי התיירים והוא בספר "אבן ספיר" לא היה נהוג בהם נישואין אחר גירושין, ולא נהג בהם גירושין כלל, ואין החשש אלא לפי מה שכתב רש"י גבי כותים שמא אירעו אופני קידושין, שאצלם שלא ידעו בטיב קידושין לא היה נחשב לקידושין, ונישאו לאחרים. ובעניין הקראים דן המבי"ט בתשובה לאסור גם מחמת חשש זה, אבל רוב הפוסקים דנו מטעם חשש הגרושות שגיטם אינו גט.המורם מדברי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל הוא, שיש להתיר את עדת "בני ישראל" מהודו, וזאת משום שהכלל של "משפחה שנטמעה נטמעה" הינו דין וחידוש שאינו מוגבל, ובכל פסול שהתערב במשפחה ואינו ידוע, אומרים את הכלל של "משפחה שנטמעה נטמעה", ורק אם נתערב בזדון לא נאמר בו היתר זה.
ז) איברא דלכאורה יש לטעון על הספקות וספקי ספקות שכתב הרדב"ז להתיר הקראים, (וממילא הוא הדין לפלשים), שאם כן למה אמר רבי אליעזר (בקידושין עה א), שכותי לא ישא כותית, ואמרינן (שם עו א) דהיינו טעמא לפי שאין בקיאים בתורת גיטין וקידושין, והרי יש בהם כל הספקות הנ"ל. וצריך לומר דאיסור הכותים אינו מכח הדין אלא שראו לגזור עליהם, וסמכו גזירתם על הטעם הנ"ל. וכן כתב בשו"ת היכל יצחק חלק א' (חלק אבן העזר סימן יג אות ג'). וכן כתב בכסא דהרסנא (סימן רכ). ובזה יש טעם לומר שאף לדעת האוסרים את הקראים לבא בקהל, ומשום דמשוו להו לכותים, וכמו שכתב בביאור הגר"א אבן העזר (סוף סימן ד'), יודו לגבי פלשים שלא עשו זאת בכוונת זדון כמו הקראים, אלא משום חוסר ידיעה, ואילו היו ביניהם חכמים הבקיאים בתורה שבעל פה גם הם היו עושים כדבריהם, וכמו שכתב הרדב"ז הנ"ל. לפיכך אין מקום לגזור עליהם דין ממזרות, וכשרים הם לבא בקהל ישראל. וראה עוד כיו"ב במאמרו של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בקונטרס "בני ישראל" (עמוד מז והלאה) ודו"ק.פסק הגר"ש ישראלי זצ"ל
וכאן הרי זה אצלם על ידי נישואין (ואין כאן ריעותא של זנות ולמה חששו? ומתרץ:) נראה לומר שכיון שבכוונה תחלה עוברים על דברי חכמים ואינם מקפידים על דיני קידושין וגיטין, כל נשואיהם גדר ריעותא של זנות עליהם על כן אסור.והוסיף:
אכן מהמשך דברי הריא"ז שהבאנו לעיל, אפשר לבאר הדבר באופן אחר, וזה לשונו שם:ועל כן למסקנה ביחס ל"קהל בני ישראל" מכריע הגר"ש ישראלי זצ"ל כי יש להתירם, משום שדינם שונה מדין הקראים, שאיסורם של הקראים נובע מ"מעלה עשו ביוחסין" והקפידו עליהם שמעשיהם היו מתוך כוונת זנות, ואף לא החילו עליהם דין היתר של "משפחה שנטמעה נטמעה" משום שבמזיד, בכוונה ומתוך דעת עירבו פסולים ביניהם, מה שלא קרה ב"בני ישראל" מהודו – לדעתו, ועל כן אין להקיש בין דין הקראים לדינם של "בני ישראל", ואף הוא מצטרף להיתר כדעת הגר"ש רוזובסקי זצ"ל - שיש להחיל עליהם את הדין של "משפחה שנטמעה נטמעה" ולהתירם.
ואמרו חכמים כל משפחה שנטמעה נטמעה והרי היא בחזקת כשירה הואיל ולא נתערבו בפסולים מדעת.
הרי לנו תנאי בהיתר משפחה נטמעה שהוא דווקא אם לא נתערבה מדעת ובכוונה תחלה, והדבר מסתבר מאד, שהרי זה מותר מגדר ביטול, והמבטל איסור במזיד אין האיסור בטל.
אלא שגם עתה מותר ממש בנטמעה וממילא אין שום תקלה כשלא יגלה. ויש לפרש דין זה בב' אופנים.מחדש הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהאיסור בחתנות עם פסולים תלוי בידיעת האיסור, וללא ידיעת האיסור לא חל איסור על עצם ההתחתנות עמם, ועל כן ככל שהידיעה נעלמה גם האיסור לא קיים, ועל כן התחדש הדין של "משפחה שנטמעה נטמעה".
(א) דלא הותרו לגמרי כשנטמעו, אלא דכל איסורן דעבד וממזר הוא רק להיודע שהוא עבד וממזר אף אם לא ידע שאסורין, אבל להאין יודעין שהוא עבד וממזר, אין שום איסור, ולא הוי כעובר בשוגג ובאונס. ולכן אין מחוייבין לגלות כיון שליכא תקלה אחרי שאין יודעין וממילא אסורין לגלות מפני כבוד הבריות הכשרין שנתערבו בהם. והוא הדין שאף בלא נתערב ליכא איסור להאין יודעין, דהא לפי זה מה שחלוק מכל איסורין הוא שבכל איסורין הוי עצם החתיכה והמעשה לבד האיסור, ולכן בכל אופן נעשה איסור, אך לעניין עונשין יש פטור אם היה שוגג או אנוס, אבל בממזר הוי הידיעה חלק בהאיסור, שההתחתנות והתקרבות ממזרות ועבדות בכשרות הוא האיסור ולא עצם האיש, וכשלא ידע שהוא ממזר ועבד ונושא בחזקת כשר, נמצא שהיתה ההתחתנות כשרות בכשרות שזה לא נאסר.
וכעין זה מצינו במלאכות שבת שאם לא ידע שעושה מלאכה אין שום איסור, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא נחשב שעושה מלאכה אף שעל כל פנים נעשית המלאכה בידיו, ורק בידע שעושה מלאכה אך שאומר מותר או ששכח שהוא שבת, אז הוי עושה איסור בשוגג. וכמו כן יהיה לעניין עבד וממזר וכל פסולי קהל, ולכן כשלא ידע שהוא ממזר ליכא איסור כלל ואין מחוייבין ממילא לגלותו כיון שליכא תקלה.והביא ראיה לכך אף מהלכות אישות וזה לשונו:
וראיה קצת מהא דמותר ממזר בשפחה לטעם התוס' (בבא בתרא דף י"ג ע"א סד"ה כופין) דמחמת דהוא קדש ועומד לא מיתסר באיסור קדש, עיין שם ששייך טעם זה רק אם האיסור אינו על עצם האיש אלא על ההתחתנות כשרות בממזרות, וכן לאו דלא יהיה קדש בעבד ושפחה הוי האיסור על התחתנות כשרות בקדשות כדבארתי, לכן אין שייך איסור זה על ממזר בשפחה שהוא התחתנות קדשות בקדשות. אבל אם האיסור הוא על עצם האיש בממזר ועל עצם האיש בעבד - אין שייך לחלק, כיון דעל כל פנים הם בשמות אחרים.כלומר, מכך שהאיסור ש"לא יהיה קדש" לא נאמר על מי שהוא כבר קדש ועומד, אם כן, בהכרח איסורי אישות אינם איסורים על גוף האדם אלא על פעולת ההתחתנות, ובמקום שהוא בגדר כבר של "קדש ועומד" אין עליו איסור חתנות משום שאינו סותר את איסור "קדש".
ג) אבל בר"ן ריש פרק עשרה יוחסין כתב דקיי"ל כרבי יוסי דמשפחה שנטמעה - נטמעה, והיודע במשפחה שנתערב בה ממזר אינו רשאי לגלותו. ומשמע, אפילו לא נודע ספיקו, ואם כן גזירת הכתוב הוא בממזר שאינו אסור אלא אם כן נודע פסולו, וכל זמן שלא נודע - אין בו איסור.כלומר, יסוד ההיתר של "משפחה שנטמעה נטמעה" נובע מכך שאף אם התערב פסול במשפחה מסוימת, כל אדם שאינו יודע על הפסול שהתערב במשפחה, לא חל עליו איסור להתחתן עם אותה משפחה.
(ב) דלא מסתבר דיהיה חלוק בהאיסור בין ידע ללא ידע אלא דהותרו מצד שנתערבו ולא נודע מי הוא הפסול, ולכן לא יגלה אליהו. ואף שהוא יודע בברור מי הוא הממזר והעבד ויוצאי חלציו, ואם כן אין כאן "תערובות" כיון שיכול לברר, צריך לומר דכיון דידיעתו הוא מידיעת נבואה - אינו כלום לשנות הדין שנעשה לפי ידיעת בני אדם, דלפי ידיעתנו ניתנה התורה, ומה דהותר בדין תורה ברוב וחזקה ועדים וכדומה - מותר גם כלפי שמיא, אף אם ידוע שם שאינו כן, דלא בשמים היא, ולכן כפי שמסור לדון בארץ כן הוא הדין בהחלט, דאם לא כן לא היתה התורה מתרת שיורו וידונו דין שקר, ולכן כיון שעד עתה היה היתר גמור להתחתן במשפחה זו ובהיתר נתחתנו בעוד משפחות מחמת שפסולי קהל מותרין בתערובות, והיה היתר גמור גם כלפי שמיא, לא יוכל אליהו בנבואתו לפוסלם. ואף מהיום והלאה לא יוכל לפוסלם בדין חדש דממזר ועבד לאלו שהיו ממזרים ועבדים בעצמן, דנהי שמה שנולדו מהם מכשרה ומכשר כיון שהיה היתר מלידתו אין לאסור בנבואה, משום שנעשה היתר שלא לאסור, אבל על האיסור עצמו היה לו לגלות ולאוסרו כיון שנאמן בנבואה, וכן אם נזדמן שבין הוא והיא הם ממזרים שהיה לו לפסול גם הבנים דלא שייך לילך אחר הכשר, מכל מקום לא נפסלו שוב בגדלותם שלא נפסלו כשנולדו, ואף בהוכשרו אחר שנולדו נמי לא יוכלו שוב להיפסל דהא עתה לא נולדו מערווה ומשפחה ואיך נפסלם.כלומר, העירוב יוצר את ההיתר, שמאותו העת שהתערב הפסול ולא חל עליו שם פסול, ממילא חל עליו שם כשר, ושוב אי אפשר לפוסלו, אף שבמקרה ונודע לאליהו פיסולו אין לו לספר על כך, כי לא מחילים שם פסול לאחר שהתערב כדין, וחל עליו משפט התורה להתירו.
חזינן ממה שאליהו לא יגלה דהיתה המשפחה היתר כשנטמעה. ולכן אף אם יעידו שנים שנתערב במשפחה זו ממזר או עבד לא תיפסל המשפחה כיון שאין יודעין מי הוא הפסול הויא אף לפי עדותן משפחה שנטמעה שמותר. ולכן אסור להם לגלות כיון שמצד הדין מותר, אף שיש הידור להיודעין להתרחק מהם, שמטעם זה מגלין לצנועין פעם בשבוע, מפני כבוד המשפחה ותקנת הכשרים שבהם, וילפינן זה גם כן מאליהו שאף שגם מידיעת נבואה יש ודאי הדור להתרחק ומכל מקום לא יגלה בשביל זה משום תקנתם, כמו כן אסור לעדים להעיד שיש תערובות פסול משום תקנתם כיון שמדינא מותר.אם כן, אין זה היתר וודאי ובוודאי שאם ידוע מי הוא הפסול שהתערב אין עליו את ההיתר של "משפחה שנטמעה נטמעה", אך כל עוד שהידיעה הינה על הספק, אין היתר להודיע זאת, שהרי התערובת יצרה שם היתר על הפסול ואין מחילים שם פסול על המשפחה.
אך יקשה מהא דאמר רב נחמן בקידושין בדף ע"ו ע"א שממזר מאחותו וממזר מאשת אח נתערבו בכותים ופסלום מחמת זה, הא לפי זה לא נאסרו בתערובות כשאין ידוע? ולאופן הראשון – ניחא, דהתם ידעו כו"ע ואסור להיודעים. וצריך לומר או שבכותים שנתערבו במזיד קנסום ואסרום מחמת זה. או שבכל מקום אסרו מדרבנן התערובות ומכל מקום אסרו לגלות כיון שמדינא מותר, וחזינן שאליהו לא יגלה אף שגם כן יש לאסור מדרבנן משום דתקנתם עדיף מאיסור דרבנן כמו כן אסרו לעדים לגלות אף שאסור מדרבנן והם אמרו והם אמרו.מסיק הגר"מ פיינשטיין כדעת הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, שהאיסור על הכותים היה גזירה מיוחדת שאסרו עליהם ואף אסרו להחיל היתרים עליהם וקנסו אותם לבל יתערבו בהם.
רבי אליעזר משום ספק ממזרות פוסל, דומיא דשתוקי ואסופי, ולומר שאין להם תקנה לעולם ואפילו באו לכלל מצוות ולהתגייר אסורים זה בזה, דאילו בעודם כותים ודאי לא צייתי אלא כשבאים לחזור בהן ולהתנהג במצוות על פינו וקאמר אין להם תקנה לא משום פסול יוחסין חששו בהן ולא גירות בלבד.מוכיח הגר"ש טנא זצ"ל, שמכך שהאיסור על הכותים, על פי דברי הרמב"ן, הוא אף לאחר שחזרו בהם וקיבלו עליהם להתנהג במצוות כדת, על כורחך, שאיסורם אינו משום גזירה אלא משום שחל על כל יחיד ויחיד איסור דיני, וכך ביאר: "כי אם הגזירה היתה מפני שרצו חכמים להבדילם מכלל ישראל הכשרים, הרי אין טעם להרחיקם כשחוזרים לדת תוה"ק וחיים כישראלים כשרים, והדעת נוטה שאם אין יסוד בהלכה להטיל עליהם איסור ממזרות וכדומה אלא מפני שרצו להרחיקם אסרו עליהם גזירה בעלמא, הרי שיש לקבלם אם חוזרים ולהעמידם על דרך ישרה".
"בנידוננו, כשידוע שהיו רחוקים מדת, ועקב היותם רחוקים מדת כפי שנמסר ריחק אותם רב גדול לפני מאה שנה ואסר לישראל כשר להתחתן אתם, ואף שלא ידוע לנו מה היה מקורו לאיסור זה ועד היכן הגיעה מדת הפסולים שביניהם על כל פנים הדעת נוטה כי מספיק לנו איסור זה שהוטל בעבר לחשוש בעתיד אם נחליט להתירם, אך בהגבלה ובהסתייגות שנצטרך לבדוק בכל מקרה של נישואין כדין משפחה שקראו עליה ערעור ואין לה חזקת כשרות וכו' מסקנת הדברים לפענ"ד היא שיש לבחון את מצבם בעבר אם לא היו פרוצים בעריות כגון להתיר יבמה לשוק או להתיר אישה נשואה בלי גט, וכמו כן בכל מקרה של נישואין יהיו זקוקים לבדיקה כדין משפחה שקראו עליה ערעור".אם כן לדעת הגר"ש רוזובסקי זצ"ל והגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אף שלא התייחס במפורש ל"בני ישראל") דינם של כת "בני ישראל" מהודו תלוי בהגדרת הדין של הכותים, ומכיון שלדעתם האיסור על הכותים היה משום גזירה ועל "בני ישראל" מהודו לא גזרו על כן אין לאוסרם, ויש להתירם מדין "משפחה שנטמעה נטמעה".
"אלא שגזרו על הכותים, ויש לנו לפרש שהכוונה שחז"ל ברוח קדשם מצאו לחובה לגזור עליהם, ואמנם סמכו את גזירתם על החששות הללו אבל לא שבלי גזירתם היה כבר איסור גמור במציאות מטעם החששות הללו בלבד, אם כן כל היכא דגזור – גזור, ומצינו שגזרו על הכותים וגזרתם לעד עומדת. אבל לא מצינו שגזרו על כת זו ואין לנו לגזור מעצמנו אלא לדון עליהם על פי יסודות ההלכה".ובהמשך הוסיף ואמר:
אבל על "בני ישראל" לא מצינו גזירה מפורשת. ומה שלא התחתנו אתם יהודים עד היום כמובא בספר אבן ספיר אין זה בכלל קבלה על עצמם שאסור להתחתן בהם לעולם דהרי טעם גדול היה בדבר שהיו כופרים בגירושין ובחליצה וביטלו טבילת נדה, וכלום היה צריך טעמים אחרים להבדל מהם? אבל עכשיו שקיבלו עליהם כל המצוות הרי אותם ששומרים תורה ומצוות מותר להתחתן בם ואין כאן כלל איסור מטעם קבלה על עצמם.והסיק:
לאחר העיון, נראה שדין כת "בני ישראל" שונה מדין הקראים. בעניין הקראים נחלקו גדולי עולם וכו' ומה עוד שכבר החמיר הרמ"א ז"ל בדינם וקשה להקל כנגד המפורש בשו"ע, אבל בעניין בני ישראל לא נאמר כלום ושוב העיד ר' יעקב ספיר בספרו אבן ספיר שב"בני ישראל" לא הייתה תערובת כל שהוא במשך שנים רבות ונזהרו מנישואים עם גויים ואם כי לא ידעו מענייני גיטין יבום וחליצות הרי נהגו שלא להוציא אישה מבעלה אלא כל אישה כי ימצא בה ערות דבר חזרה לבית אביה וישבה אלמנות חיות עד יום מותה.
על כן לאור כל מה שהעליתי נראה לע"ד שאין לאסור החיתון עם בן הכת ההיא המחזיק ביהדות גמורה ומתנהג כיהודי כשר בכל הנוגע לדיני וקדשי ישראל.ובתשובות לרב הראשי לפתח תקוה אף התירם מכל החששות ההלכתיות לאסרם, שהעלה הרב המובהק מבגדד כאמור לעיל על פי ההיתרים הבאים:
החשש שהזקוקות ליבום שביניהם נישאו מהן לשוק בלי חליצה - לדעת הרב הרצוג זצ"ל - ולד יבמה לשוק ממזר מדרבנן ובוודאי משום ספק זה אין להחמיר כלל.הרב הרצוג זצ"ל ציין שאף הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל התירם.
החשש שאין אצלם גיטין - התיר הרב הרצוג זצ"ל משום "שנאמנים עליו דברי הרב יעקב ספיר בספרו אבן ספיר שכתב בפירוש שאצלם המשולחת במעלה חוזרת לבית אביה ויושבת אלמנות חיות כל ימיה".
ובנוסף שמא קידושיהם לא היו קידושין.
ובנוסף יש להתירם לפי דעת הנו"ב האמור לעיל, שכל אחד מהם דינו כדין פרש ממקום הקביעות ויש להתירו.
ולחשש שמא היו שם עדי קידושין כשרים אין לחשוש אם משום "שהיו גם עדים פסולים בערבוביא" אם משום "שבוודאי לא ייחדו את הכשרים".
הכת הזאת בני ישראל היא בבחינת אסופית זה כאלף ושבע מאות שנה בקירוב, הם באו בקומץ קטן ממקום שבאו, וקנו להם שביתה בהודו בערי באמביי פונא וסביבותיהם. המה ישבו שם בודדים ומבודדים מבלי שאיש מבני ישראל ידע עליהם ומבלי שהם עצמם ידעו מאין ומאן הם, ולא ידעו מספרי - קודש ישראליים וגם לא מבית כנסת ותפלה, כאלף וחמש מאות שנה. רק כמלפני מאה וחמשים שנה כשהתחילו לבוא לעיר באמביי איזה יהודים סוחרים מערי באגדאד ובצרה אשר בבבל לסחור את הארץ ואחר כך להשתקע בה, התחילו לחקור על אודות הכת הזאת שבאו במגע אתם. וכל מה שנודע על אודותם מיוסד רק על פי הגדות בעל פה ועל יסוד השערות בעלמא, כי כמו שלא נשאר להם מאז שום ספר מספרי התורה הק' ודת ישראל בכתב רק זיכרון דברים של דינים ומנהגים ואמונות בעל פה, כן אין להם בכתב ספר מדברי ימיהם וקדמוניותיהם והימים אשר עברו עליהם מרחוק ומקרוב רק ספירות והגדות (אבן ספיר ח"ב פרק ט"ו). הבעל אבן ספיר (הנוסע המפורסם אשר היה ת"ח והסכמות לו על ספרו מרבני ירושלים) מספר בספרו שם כי במשך חורף שלם ישב בקרבם וחקר והתחקה על שרשי השבט הזה הנקרא בשם בני ישראל, ותוצאות מחקריו והתחקויותיו מתחלקות לשתים, האחת מציאותית והשניה השערתית. (וזה היה בין השנים תר"כ - תר"ל, כי את ספרו הדפיס בשנת תרל"ב). התוצאה המציאותית, כי ראשית בואם לשם זה כאלף ושש מאות שנה, ובבואם לא לקחו עמהם מכל מחמדיהם וספרי תורתם אולי אך מעט מזעיר, ואחר כך משטף מי הים בשברון אניותיהם לא נשאר להם כל מאומה מספרי התוה"ק ודברי ימיהם - אם היה להם - ולא ידעו רק מאשר הייתה בידם שומה בפיהם בדורות הראשונים ההם, ואחר כך הלכה והתמעטה גם הידיעה והקבלה הזאת והייתה הלוך וחסור עד שלא נשאר אצלם לזיכרון רק מעט מזעיר ממצות ד' אשר לא תעשינה - בדרך כלל - וממצות המעשיות והתלויות בלב ובאמונה גם כן מעט על פי הקבלה מאבות לבנים דור לדור יודיע אמונת האומה בדרך כלל (שם פרק ט"ו). וההנחה ההשערתית כי מכל דבריהם וענייניהם מנהגיהם ואמונתם נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל יוצאי ירך יעקב, ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון, כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם - רק הם ביניהם - ואינם אוכלים ושותים עמהם ולא יתערבו על הגוים כלל (שם).לאחר ההקדמה הזו דעתו להלכה היא, כי אין אפשרות להתירם, והודף הוא אחת לאחת כל טענה של הפוסקים הנ"ל להתירם.
וראה זה דמהגמרא דקדושין הנ"ל כותב באמת רבינו הגר"א ז"ל באה"ע סי' ד' ס"ק ק"א להביא כמקור לאיסור הקראים. [ומה שמצינו בספר בשמים ראש בכסא דהרסנא בסימן ר"כ שכותב לבאר דמה שחשו חכמים גבי כותים משום ספק ממזר או עבד, התם חכמים גזרו עליהם ועשו תקנה להבדיל את הספחת הזה, וזאת בכדי להעמיד כביכול דברי רבינו ברוך שמביא, אין לסמוך על דבריו כלל, ואין לבנות עליהם שום יסוד, דכידוע כבר הוכח זיופו ע"י גאוני הדורות, וקורים לו בשם "כזבי הרא"ש", ועלינו ללכת בזה בעקבות המהרי"ט והגר"א ויתר גדולי הפוסקים שכן מסתייעים מההיא דכותים, ואשר כן הוא גם המשמעות הפשוטה של הסוגיא, שלא הוזכר מגזירת חכמים ותקנה מיוחדת שעשו על כותים בכדי להבדילם, אלא אך גלל זה שאין יודעין בטיב גיטין וקדושין, ונאסרו לכן עפ"י דין].ואף על הטענה שהועלתה, שלכת זו לא היתה חזקת איסור שאכן התערב בהם איסור, ולא היה ברור שאכן היו כאלו שנישאו כדת והתגרשו שלא כדת ונישאו שוב, שהרי העיד אבן ספיר שהגרושות היו חוזרות לבית הוריהן וחיות כאלמנות כל חייהן – טען על כך הציץ אליעזר וזה לשונו:
דון מינה גם כלפי הכת בני ישראל דמכיון דבכל הדורות לא היו בקיאין בטיב גיטין וקידושין הרי אין לבניהם חזקה דכשרות, ולא עוד אלא שבמקרה דנן גם בחזקת איסורא קיימא מאז שנודע על ידי יהודי בגדד על מציאותם זה יותר ממאה שנה, וכפי שמעיד הבעל אבן ספיר כי היהודים שבאו לפה בקרוב לא יתערבו עמהם, וכדמעידים על כך גם עד היום רבני ובאי בגדד, וכאשר גם פסקו דינם לאיסורא הרבנים הגדולים ובדיה"צ דבבל, וגם לרבות בדיה"צ של עדת הספרדים בירושלים וכנ"ל. וברור כי יהודי בגדד בהיותם קרובים להם יודעים יותר עליהם ועל מנהגיהם ולא לחנם גזרו איסור החיתון עם הכת הזאת עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם.כלומר אדרבה, היות וכבר הורחקו מכרם בית ישראל, לאחר שבני בבל הרחיקו אותם וגזרו לבל יתחתנו בהם - הרי הם בחזקת איסור, ואין לנו נתונים חדשים היכולים להתירם מאיסור זה, כך שאין להסתמך על חוסר ידע בפסולים שאולי התערבו בהם, כי המצב הוא שהם בחזקת איסור ובשביל להתירם – צריכים להתחדש נתונים שלא התחדשו.
ברור גם שאין לבוא על אנשי הכת הזאת מדין "משפחה שנטמעה נטמעה", דמלבד זה דהרי נושאין מדעת על פי גירושין שעושים שלא כדין, ואותו הדבר גם לגבי שאלת העריות, וב"מדעת" - אין דין של טמיעה (עיין בשלטי הגבורים בקדושין שם בשם ריא"ז), לבד זה אין לפנינו טמיעה כלל, דכולם בהך ספיקא קיימא לגבי דידן, והמה גלוים וידועים בשמם המיוחד וכן בכל הליכותיהם ומנהגיהם, וכולם המה איפוא כמין בפני עצמו. [וסברא כזאת כותב בספר שו"ת מפי אהרן חאה"ע סי' כ"א מובא גם באוצה"פ סי' ד' ס"ק קע"ה אות י' ענין קראים, דהקראים הם מין בפני עצמו ולא נתערבו ואין להם ביטול עולמית ע"ש]. וכל כולם מצד עצמיותם, ולא מצד תערובת, בהך ספיקא קיימא שמא נשא אחד מאבותיו אשת איש גרושה שלא כדין תורה או אישה שביטלו קידושיה שלא כדין, או דילמא נישאו לאחת מהעריות, או דילמא היא נכרית. ומעולם לא הוחזקו אצלנו בחזקת כשרות. ומיד עם תחילת בואם להודו, כבר נולדו כל הספיקות עליהם.כלומר, לעומת טענות הפוסקים המובאים לעיל, שיש להחיל על כת זו את ההיתר של "משפחה שנטמעה נטמעה" - טוען לעומתם הציץ אליעזר, שאין היתר כזה לכת שביודעין נוהגים להטמיע ספקות אלו ואיסורים אלו בתוך עצמם, ואין זה כשל בודד של משפחה זו או אחרת בקהל שהוחזק ככשר, אלא כל הקהל כולו - מתחילת היווסדותו נוצרו ספקות של איסורים, ועל כך לא מחילים את ההיתר של "משפחה שנטמעה נטמעה".
ועוד זאת בשו"ת מהרי"ט שם מדי דונו בשאלת האנוסים (לענין יבום שהיבם לא רצה לבוא משם ליבם או לחלוץ לזקוקתו) כותב טעם דלא שייך לומר בהו זיל בתר רובא שלא נשאו נכריות, מפני הואיל ונשתקעו בזרותם שם מאה ועשרים שנה ורובם ככולם אף על פי שיודעים שישראלים הם וכופרים בע"ז מכל מקום כל איסורי תורה נעשה להם כהיתר, אם בחשבם שהם אנוסים בכך ואם מפני שאין להם ידיעת בית רבם, עיין שם ביתר אריכות. ואם ככה כותב המהרי"ט על טמיעה של מאה ועשרים שנה בלבד, מה נאמר ומה נדבר על טמיעה של כאלף ושבע מאות שנה כאנשי הכת בני ישראל מבלי שיהיו בקיאין כלל בטיב גיטין וקידושין ומבלי שיהא להם כמעט כל הזמן ידיעת בית רבנן מדיני התורה בכלל, לכן בודאי הגמור דבכה"ג לא שייך למימר בהו זיל בתר רובא, ואין להם איפוא חזקה דכשרות כלל.כלומר, אין רוב שאפשר ללכת אחריו, כיון שכל הכת כולה יש לה דין של ספק איסור ואינה מחולקת לרוב ומיעוט שאפשר לומר על מאן דהוא שהוא מהרוב הכשר.
וכשהדיון עליהם בא באופן כללי נראה דאז גם בחששא של מיעוטא דמיעוטא ולא הוחזקו כולם באיסורא, יש להם מכל מקום גם כן דין של כמחצה, דהרי בדוכתייהו קביעי (עיין יבמות ט"ז ע"ב ורש"י ד"ה בדוכתא דקביעי), ובדומה לזה מצאנו בשו"ת מהריב"ל ח"א סי' ט"ו, בדונו על האנוסים בשאלת יבום, שכותב דמכיון שהאנוסים קבועים מכמה דורות ולפעמים אחד מעיר או אחד מאלף נושאים נשים גויות, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אם כן יש ספק על היבם שמא הוא מאותם שאביהם נשאו נשים גויות עיין שם. ועל אחת כמה כבנידוננו שהאיסור ניכר וכולם בהך ספיקא קיימא לא מצד תערובות כי אם מצד עצמיותם, ועיין שם במהרי"ט מה שכתב עוד בזה, וכן מה שכתב בזה גם בשב שמעתתא שמעתתא ד' פרק י"ח ובפ"ת אבן העזר סימן ד' ס"ק מ"א מה שכתב בשם הקהלת יעקב מהגאון בעל נתיבות המשפט, עיין שם, והדברים ארוכים.לאמור, מציאות הספק על כלל הקהילה גורמת להחזיק את כולם במצב של ספק איסור וכדין כל קבוע כמחצה על מחצה קיימי.
מלבד כל זה היו עדויות מאנשים מהימנים דמשם כי על כל פנים אחרי עבור מספר שנים מאז שהבעל אבן ספיר ביקר שם, נפרץ הדבר אצלם, ואשה שהתגרשה באמירה בעלמא הולכת ומתחתנת לאחר.זאת אומרת, שאף טעם היתר זה שלא נישאו אחר שהתגרשו – בטל, כי ההנהגה הזו השתנתה, וממילא חשש הממזרות התחזק ונהיה ממשי.
לפי כל האמור יש להניח כי הכת בני ישראל המה בספק שקול על מוצאם הגזעי, ומה גם בהצטרף לזה ההתערבות הגויית הברורה במשך הדורות בקרב מחנם כתוצאה מחיתון עם עמי הניכר, וקבלת גרים מהם שלא כדין. ובהיות ואינם שומרים על דיני העריות – ועל כל פנים לא שמרו עליהם הרבה מאות בשנים בהיותם שקועים בבערות גמורה - ולא על דיני חליצה ויבום, ואינם בקיאין בטיב גיטין וקידושין, ומגורשת דידהו הולכת ומתחתנת לאחר, לכן יוצא שהמה בגדר של ספק נכרים וגם ספק ממזרים, באופן שאין תקנה להם לבוא בקהל ד' אפילו אם יסכימו להתגייר, דכל ספק הוא בבחינה של צרה לספק שכנגדו.פסק הגר"מ שטרנבוך ומרן בעל "הקהילות יעקב"
ונלע"ד בדרך אפשר והיא מסתברא, דבמינם נוכל להתירם, ולא דמי לספיקן בספיקן שאסור דמיירי בספק ממזר כגון ספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון שרוצה לישא ספק אחר כהאי גוונא שפיר אמרינן ספיקן בספיקן אסור, אבל הכא הוה כמשפחה שכולם אותה פסול דהא נתערבה בהו פסול ואם כן כהאי גוונא אולי הדין אצלם דהוה כמשפחה שנטמעה, שאין מגלין להם פסולין אפילו בעדים עיין היטב ברמ"א אהע"ז סימז ב' ס"ק ה' ובחזו"א כתובות פ"ז ס"ק ל"ג, ורק לדידן שלא נטמעו בנו והם מובדלין אסור לנו ח"ו לישא אישה מהם אבל משפחה שנתערבה ואין יודעים פסולם אין מונעים מהם גופא להתערב בין עצמם, דמשפחה שנטמעה נטמעה להו, אבל לפי זה גם אם נתערבו במשפחת פסול עכו"ם נמי אמרינן כיון שנטמעה נטמעה ואליהו עתיד לטהרם וצע"ג.החלטת מועצת הרבנות הראשית
א. לא התעורר ספק לגבי יהדותם של "בני ישראל" ומתקופה קדומה מוחזקים הם ומיוחסים לזרע ישראל, אולם בשל הינתקותם במשך תקופה ארוכה ממרכזי התורה התעוררו חששות הלכתיים לגבי סדרי ודיני הנישואין והגירושין שנהגו בהם.ולאחר מכן הוציא הראשל"צ הרב יצחק נסים הנחיות כאמור בסעיף ד' וכלדהלן:
ב. בפני המועצה היו תשובות של הרבנים הראשיים הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל והרב יצחק הרצוג זצ"ל על מקרים בודדים של חיתון בני עדה זו, והתירו נישואיהם במקרים אלה.
ג. על יסוד תשובות אלה והבירורים ההלכתיים היסודיים והמקיפים שנערכו עתה, קובעת המועצה שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של "בני ישראל" ולפיכך מותרים הנישואים עמם. על הרבנים רושמי הנישואין לקיים בירורים מתאימים בכל מקרה לפי הנחיות של הרבנות הראשית ובעת שיתעוררו אצלם ספקות יביאו את הדבר בפני ביה"ד האזורי הקרוב כפי שנהוג ומקובל בכל מקרה של רישום נישואין.
ד. הרב הראשי יצחק נסים יעביר החלטת מועצת הרבנות הראשית לרבנים רושמי הנישואין בארץ בצירוף הסברים והנחיות.
ה. החלטת מועצת הרבנות הראשית אין לה כל קשר עם שאלת חיתון עם קראים, הללו דינם שונה לחלוטין, ומפורש בשולחן ערוך אבן העזר סימן ד'.
הוגשה בקשה לרישום נישואין של אחד מעדת בני ישראל עם מי שאינו מבני עדה זאת על הרב רושם הנישואין:ועל כן נראה שלאחר שהתקבל בבית הדין בירור על כך שלא היו למבקשת בדורות עברו כל נישואין לאחר גירושין יש להתירה וכפי תקנת הרבנות הראשית מאז.
א. לחקור ולדרוש אם האם ואם האם של המבקש או המבקשת מעדת "בני ישראל", ולמעלה עד כמה שאפשר, הייתה יהודייה או ממשפחות שנתערבו בהם שאינם בני ברית או גרים.
ב. לחקור ולדרוש את הורי המבקש והורי הוריו ולמעלה עד כמה שאפשר, נישאו לאחר גירושין, או שהיו בתוכם נישואי קרובים האסורים לפי הדין.
נתברר להרב רושם הנישואין שאין חשש מן החששות האמורים לעיל, ישיא את המבקשים.
נמצא חשש מן החששות הנ"ל, יפנם הרב רושם הנישואין לבית הדין באיזור. בית הדין ידון בדבר ויכריע אם הנישואין מותרים מעיקרם אם לאו, ואם הם מותרים, אם צריכים גירות או טבילה אם לאו.
1. עבד ושפחה התערבו בהם.ב. נחלקו הפוסקים - אם הפסול של הקראים נובע מגזירה שגזרו חז"ל עליהם, על אף שעל פי דין היה מקום להתירם, או שטעמים אלו ואף כל אחד בנפרד מספיקים בכדי לפסול את הכותים כדין.
2. אינם בקיאים בטיב גיטין וקידושין.
3. חשש ממזרות מפסול עריות.
4. התירו יבמות לשוק ללא חליצה.
1. אינם מסירים אזנם לקבל ולשמוע את דברי חז"ל וכל הכישלונות נבעו מבורותם.המסקנה לדינא
2. החששות שהיו מצויים אצלם - לא הולידו פסלות של איסורי חיתון מהתורה האוסרים את כל הקהל.
3. לא היה בהם חשש של זנות שמונע מקהל ישראל להינשא בהם.
4. מספר קהילות מישראל ציוו בעבר לעשות הכל בכדי לקרבם ולא לרחקם.
5. יש הסוברים שעל כל יחיד מ"בני ישראל" יש לדון עליו כדעת הנו"ב שהתיר מדין "כל דפריש מרובא פריש", וזאת באם האם - מחוללת הספק - אינה לפנינו, שאז דנים את הבן הפורש ולא את האם שדינה כקבוע ולפסול. בשונה מדעת הגר"ש שקאפ שסבר שבמקרה זה אין את ההיתר של הנו"ב, כי אין ספק מי הוא אביו או אמו, אלא הספק הוא אם הם כשרים, ובזה לא אומרים "כל דפריש". ואף לשיטת הגר"ש טנא אין להתיר זאת משום שהמציאות שהיחיד פורש מהרוב הכשר לא קיימת בקהל "בני ישראל" היות ועל כל אחד יש לדון עליו כך.
6. אפשר להסתמך על שיטת בעל הבשמים ראש שסבר שההיתר של משפחה שנטמעה נטמעה מתיר את קהל כקהל "בני ישראל" על אף החששות המרובים שהתאפיינו בהם.
7. לדעת בעל הציץ אליעזר מרן בעל ה"קהילות יעקב" והגר"מ שטרנבוך - אין להתיר בשום פנים ואופן את קהל "עדת בני ישראל" מלבוא בקהל מהטעמים המובאים לעיל.
8. אף לדעת האוסרים – נראה כי יש להתיר את "עדת בני ישראל" להינשא אלו באלו, וכפי שכתב הגר"מ שטרנבוך, שיש להם דין אחד של משפחה שנטמעה ואין הם בגדר של "כל הספקות אסורים זה בזה".