ב"ה
בית הדין האזורי באר שבע
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אליהו אריאל אדרי הרב אבידן משה שפנייר הרב אברהם הרוש |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 1158116/2 | |
תאריך: |
י"א בתמוז התשע"ט
14.07.2019 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד דן מלכיאלי | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע טו"ר רון אל אהרון | |||
הנדון: | חיוב תוספת כתובה בתובעת גירושין | |||
נושא הדיון: | חיוב תוספת כתובה בתובעת גירושין |
"במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."על דרך זו כתב עוד בקובץ תשובות (ח"ג סי' קצח):
"אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהכי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומר בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו."בשו"ת שחר אורך (ח"א סימן י) התבארו כללי ההבחנה בין עיקר כתובה לתוספת כתובה. כאן יתבארו שני העניינים שהוזכרו לעיל, והם שתובעת גירושין איבדה תוספת גם אם אין כופין את בעלה לגרשה, ושלא תמיד כך הדבר ויש תובעת גירושין שלא איבדה תוספת כתובה.
"ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי אמרה ליה הב לי כתובה אמר לה זיל לא מיפקדת אמרה ליה מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא אמר כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אמרה ליה לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי הא ודאי כפינן."עוד הובא בגמרא (שם) לעיל שבבאה מחמת טענה הדין הוא שיתן כתובה.
"מיהו לא כפינן לו בשוטי אלא כשהיא באה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, כדמשמע סוף פרק הבא על יבימתו דכפינן. אבל אם אינה באה מחמת טענה, כיון דלא מפקדה אפרייה ורבייה, לא כפינן ליה בשוטי, אלא אמרינן ליה חכמים חייבוך להוציא ולתן כתובה, ואם תתן כתף סוררת מותר לקרותך עבריינא."עוד פסק המהר"ם מרוטנבורג (שם) שאין חייב לתת לה תוספת, כשיטת ר"ח בבאה מחמת טענה. כ"כ הבית יוסף (אבן העזר סימן קנד סעיף כא) שאבדה תוספת לא רק כשכופין אותו בשוטים אלא גם כשהדין הוא שאין כופין אותו בשוטים, וז"ל:
"מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך נ"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום נפיק ממונא מיניה דכיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא רבינו תם כתב בריש פרק אף על פי (בתוספות שאנץ והו"ד בהגהות מרדכי שם סוף סי' רפט) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי (כתובות נד:) ורבינו חננאל כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אף על פי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל."הראת לדעת שגם כשאין כופין בשוטים פטור מתוספת.
"וכתב הר"מ פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת."אשה המצערת את בעלה אין הדבר מהווה סיבה לכפות את בעלה לגרשה, ואף על פי כן אין לה תוספת. יתר על כן נראה שלא בא ר' אברהם מן ההר לחדש את הדין שגם כשאין כופין איבדה תוספת, שדין זה היה פשוט לו, שכן משמעות לשון הרי"ף "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", מתפרשת באשה שתובעת גירושין שעליה יש לומר אדעתא למשקל ולמיפק. הוסיף ר' אברהם מן ההר לחדש שאף אשה שאינה תובעת גירושין בבית דין אלא מצערת את בעלה עד שמגרשה בלא תביעה ובעלה מגרשה מיוזמתו איבדה תוספת כתובה, כי כל שהיא הגורמת את הגירושין יש לומר שאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.
"והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנה אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה."בעל העיטור חידש גדר חדש של מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה והוא אשה שמורדת מתשמיש במטרה שיגרשנה וכתב שאין הבעל יכול לגרשה ולהפסידה כתובתה. מסתבר שדבריו אמורים אף כשמראש התברר שזו כוונתה ואליבא דאמת רצונה להתגרש ולאלתר הסכים בעלה לגרשה ואפילו הכי לא איבדה כתובה, ולכאורה דבריו שלא כמו שכתב ר' אברהם מן ההר. אמנם בלשונו כתב בעל העיטור "וכיון שלא יצאה מעיקר אישות", דהיינו שאינה תובעת גירושין אלא אומרת "בעינא ליה". יתכן שאמר דבריו רק משום שאין האשה תובעת להתגרש ואפשר שתחזור בה שהרי אינו מאוס בעיניה, אך במצערת את בעלה ולא אומרת בעינא ליה עד שמגרשה בלא תביעה וכן בתובעת גירושין, מודה. ואפשר שיש מחלוקת בין בעל העיטור לבין ר' אברהם מן ההר במצערת בעלה, אך נראה ששניהם מודים שהתובעת כתובתה ויוצאה לרצונה איבדה תוספת כתובה.
"וביני ביני נתגלה הדבר על ידי גויה אחת מכבסת בגדים המצויה רוב הימים בבית ראובן הנז' שאשתו עושה לו כשפים ומשקה אותו מיני סמנים העשוים כמן אבן ששוחקת אותו במים ומשקה אותו ואמרה הגויה שהתרית באשת ראובן והזהירתה שלא תעשה כן לבעלה לפי שזה האבן גורמת לו כמה מיני תחלואים ושאפשר שתבא לידי סכנת נפשות ולא שמעה אליה ויבוקש הדבר וימצא ויוציאו מתחת ידה אבן אחת והודית שהיתה שוחקת אותו במים ומשקתו כדי למצא חן וחסד בעיניו והראו האבן לאנשים ידועים ובקיאים בענינים אלו ואמרו שהאבן הלז הוא עשוי ומורכב מכמה סמנים סמיים ושהוא סבת החולי ולולי ה' עזרתה לו כמעט שכנה דומה נפשו ובכן גדלה השנאה בין ראובן ואשתו וגדלה המחלוקת ביניהם עד שעמדו לידי גרושין."הגינת ורדים דן בעניין חיוב הכתובה וכתב שמעיקר הדין מורדת היא וצריכה התראה.
"שמי שיש לו בנים מאשה אחרת אם נתברר עליו שהוא אינו יורה כחץ אם בהודאתו או שנשא אחרת אח"כ ולא הוליד גם ממנה שהיה בלתי מחוייב מן הדין להוציא וליתן כתובה אבל נתחייב בזה אם היתה היא תובעת אותו מה אם היתה שותקת ומוחלת לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה. אם כן ראוי לומר כאן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכל שאר אותם הדרכים שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה שהוא חייב בין עיקר בין תוספת. דהתם הוי איהו מורד והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה שיהו בידו לתקנו אם ירצה והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה א"כ ראוי לחייבו בין תיקונו ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה אבל הוא אנוס בו ואומדן דעתא הוא שאם היה משער בעצמו שהוא על זו הדרך ושהדבר יכריחנו להוציא וליתן כתובה לא היה כותב לה מה שכתב מהתוספת.לענ"ד אין הכרח ללמוד כן מדבריו, שלא דן הר"י מגאש על מציאות בה האשה תבעה גירושין ואינה מסכימה להשאר תחתיו אלא רק על מציאות בה תבעה מכח הדין, ובזה חילק בין כשרק מכח תביעתה כפוהו או שגם בלא תביעתה יש לכפותו, ולא התייחס לתובעת גירושין ובסיבת התביעה מגרשה בעלה אם גם באופן זה יש לראות את האשה כיוצאה מתחתיו ואדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
אבל אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה והוא בלתי מודה שאינו יורה כחץ ולא נתאמת עליו זה אבל הוא חושב בדעתו שהוא יכול להוליד והוא אינו יכול לעמוד בסיפוק שתי נשים שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא ליד' כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרשה ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו."
הר"י מגאש מחלק בין מי שבלא תביעת האשה לא היה מחויב בגירושין והתחייב מכח שלגביו יש לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לבין מי שחייב גם בלא תביעתה וכל דבריו סובבים סביב חיוב הבעל בגירושין."
"פר"ח דהא דמשמע הכא דכייפינן להוציא ויש לה כתובה דוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יהיב לה דאדעתא דהכי לא הוסיף לה דתימא ליה אפקה [...] וקשה לר"י על פי' ר"ח דאמרי' התם נ"מ למורדת פירוש דמורדת על בעלה אינה מפסדת תוספת הכתובה אלא כמו שמפסדת הכתובה עצמה שפוחתין לה ד' טרפעקין בשבת ואף על גב דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו."מורדת אין כופין את בעלה לגרשה, אף על פי כן הקשה המרדכי ממורדת על שיטת רבנו חננאל. אם היה סובר שדברי רבנו חננאל נאמרו דוקא במי שכופין אותו לגרש, לא היתה כל קושיה. הרי לנו שהבין המרדכי שלשיטת רבנו חננאל הטעם שהפסידה תוספת כתובה אינו משום שכופין את הבעל לגרש. נראה שקשה לומר שכך יישב הרי"ף את קושיית המרדכי ויחלק בין כפיה לבלא כפיה, שמנא לו למרדכי להקשות כלל על דברי הרי"ף ממורדת הרי הסוגיה של באה מחמת טענה במי שכופין אותו לגרש היא, ומנא ליה למרדכי להניח שהרי"ף אמר דבריו גם בלא כפיה ולעשות מזה קושיה, על כרחך שפשיטא למרדכי שהרי"ף עצמו לא תלה דבריו בכפיה, שזו משמעות לשונו אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ולכן הקשה עליו ממורדת. אחר כתבי אלו הדברים ראיתי בספר פסקי הלכות יד דוד (ח"ג עמוד ע"ו בהגהה) שיישב קושיית המרדכי כנ"ל, וחילק בין כפיה לבלא כפיה, וצ"ב.
"האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה."הראשונים והפוסקים דנו בשיטת הרמב"ם, מהו החילוק שיש בין עיקר לתוספת. ופירשו בכמה אופנים, עי' ראב"ד מ"מ וכס"מ על דברי הרמב"ם, ואוצר הפוסקים (סימן יז סעיף מג ס"ק שמד).
"ומה שהקשה הראב"ד ז"ל תגבה הכל יש לי לומר שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוספת שלא כתב לה ע"מ שתצא ממנו ותלך ותאכל עם אחר וכמ"ש למעלה בהלכות אלו."מה שכתב בסוף דבריו: "וכמ"ש למעלה בהלכות אלו", כוונתו לדברי הרמב"ם (פט"ו ה"י) בעניין באה מחמת טענה, שם כתב הרמב"ם: "ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול". וזה מה שכתב המגדל עוז שלא כתב לה על מנת שתאכל עם אחר.
"וגם כי מספר כתובתה נלמוד אין לה תוספת ובזה ניחא מה שהקשה עוד שהמשנה לא חילקה והוא מחלק כי לשון המשנה אינו מחייב אלא בכתובתה ואין במשמעה תוספת וכמו שהקדים ר"מ ז"ל בהלכות אלו."יתכן שכוונתו לשיטת הרמב"ן בסוף הלכות נדרים ובכתובות (דף פט ע"א), שהובאה בדברי המ"מ כאן. אך אפשר שכוונתו לומר שהסיבה שאין דורשים מדרש כתובה היא משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ולכן אף שגובה עיקר כתובה משום שנישאת לא תגבה תוספת. לביאור זה, סברתו קרובה למה שכתב בשערי ישר שם בהמשך דבריו:
"דמדינא לא היו לה לגבות גם עיקר כתובה, דחזקה זו שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אינה ראיה ברורה דודאי איכא מיעוט נשים בעולם שיוכלו להעיז גם בפני בעליהן, והוכחה זו אינה רק כרוב בעלמא שעפ"י רוב אינה מעיזה, ומהני רוב זה לענין היתר אשת איש דהולכים אחר הרוב, אבל בממון דלא מהני רוב להוציא מן המוחזק גם חזקה זו אינה מועלת, אלא לענין עיקר כתובה לא בעינן ראיה בפני עצמה וחייב לשלם לה מחמת מדרש כתובה דכיון דהיא נישאת עפ"י היתר בי"ד מחויב לשלם לה כמו דגובה כתובתה באומרת מת בעלי, מחמת מדרש כתובה, אבל לענין תוספת דלית לן מדרש כתובה אוקמי אדינא דאין הולכין אחר הרוב בממון. כן נראה לענ"ד פשוט. ומוכח מזה דגם בענין חזקה יש מהם שהם בגדר ראיה שכלית דמהני לממון כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וחזקה זו שאינה מעיזה מהני להתיר אשת איש גם להנשא לכתחילה לשיטת הרמב"ם, ולממון לא מהני הוכחה זו, דכל הוכחה שהיא רק בגדר רוב מהני לאיסור והיתר ולא לממון והוכחה שהיא בגדר ראיה שכלית מהני גם לממון."אלא, שהטעם שאין דורשים מדרש כתובה בתוספת הוא משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
"האי דקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה הני מילי בשהכיר בה אבל אם לא הכיר בה יש לה תוספת אבל מנה מאתים אין לה וכן ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין כיוצא בהם והאי דקתני הכא שניה אין לה כתובה מנה מאתים הוא דלית לה אבל תוספת יש לה."הר"ן בכתובות (דף נט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ונשים) ביאר סברת הדין, וז"ל:
"וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר."אף שתלתה האשה שיעשה הבעל איסור לא הפסידה תוספת, ולא יוכל לומר לה אדעתא דהכי לא כתבתי לך תוספת. טעם הדבר הוא שתוספת "מתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה", כמ"ש רש"י (כתובות קא ע"א ד"ה אבל תוספת), וכן כתבו תוספות רי"ד, הרא"ש (פי"א סימן כה), הר"ן ועוד.
"אבל אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה והוא בלתי מודה שאינו יורה כחץ ולא נתאמת עליו זה אבל הוא חושב בדעתו שהוא יכול להוליד והוא אינו יכול לעמוד בסיפוק שתי נשים שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא ליד' כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרש' ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו."אם כן אין להביא ראיה מחייבי לאוין, שבהם הכפיה אינה קשורה לתביעת האשה.
"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו, אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להם תוספת."בלשונו מבואר שהטעם שבאה מחמת טענה אין לה תוספת אינו משום שמחויב בדין להוציאה אלא משום שהיא רוצה לצאת ממנו, וזהו גם הקשר דבריו שהרי בא לנמק דין אלמנה לכהן גדול שלא הכיר בה. הרי לנו שכל שרוצה לצאת אף שאין כופין אותו מחמתה, איבדה תוספת. נראה כמבואר שלא הכפיה היא הגורמת את איבוד התוספת אלא מה שהאשה יוצאת ברצונה, שעל זה שייך לומר אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
"ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו."דברי הרי"ף לכאורה אינם מתיישבים עם דבריו שהובאו לעיל, שכן אם הטעם הוא משום שרצה לזלזל בנכסיו מדוע באלמנה לכהן גדול ושניה שלא הכיר בה יש להן תוספת. נראה ששני טעמים יש ברי"ף: האחד בקטנה והוא דוקא בהכיר בה, כי אם לא הכיר בה הריהי יוצאה לרצונה ואין לה תוספת, ודוקא בהכיר בה אמרינן שאף שלרצונה יוצאה יש לה תוספת. עוד כתב הרי"ף "וכן בחברותיה שעומדות לצאת" ואינן יוצאות לרצונן, אף שלא הכיר בהן יש להן תוספת משום שברצונן יעמדו תחתיו.
"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה [...] ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."ביאר שגם כשכופים אותו להוציא, כיון שהיא ברצונה תעמוד לפניו לא איבדה תוספת. בפרק כד הלכה ה סתם וכתב שהממאנת אין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה, וכאן לא נימק דבריו שרוצה לעמוד לפניו כמו שכתב לעיל משום שעניינה של ממאנת הוא שיוצאת ברצונה וכל שיוצאת ברצונה ראוי שלא תהיה לה תוספת ומשום שהכיר בה יש לה תוספת. כ"כ מעשה רקח:
"אף על גב שאין כאן הטעם דהרי היא עומדת בתנאה וכו' שכתב בדין ג' דאדרבה היא היוצאת מ"מ שאני הכא דסבר וקביל שהרי היה יודע שהיא קטנה ואפשר שתמאן והתוספת אינו אלא על סיבת ביאה ראשונה ודו"ק."נמצינו למדים שיש להוכיח מלשון הראשונים בחייבי לאוין ושניה שלא הכיר בה ומדבריהם בממאנת, שהכפיה אינה סיבה להפסד תוספת כתובה אלא רצון האשה להתגרש.
"שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא לידא כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרשה ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו."כמו כן נראה שהחידוש בממאנת שהכיר בה הוא שאף שיוצאה ברצונה יש לה תוספת משום שידע שיכולה לצאת ברצונה ועל דעת ביאה ראשונה התחייב לה.
"אם נשא אחת מחייבי כריתות דאין קדושין תופסין ואין צריכה גט ל"ש למיהב כתובה ואפשר דתוספות כתובה יש לה בהכיר בה שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה ואפשר אפי' בלא הכיר בה יש לה תוספות כמו חייבי לאוין ואיילוני' דסברי שיערב עליו המקח וכמ"ש הר"ן."וכן פסק הב"ש (ס"ק א) אף שאין קידושין תופסים בחייבי כריתות וכופין אותו להוציאה לא הפסידה תוספת, כי היא ברצונה תעמוד לפניו.
"מי שאין לו אשה הראויה לילד ולא בנים ונשא עקרה או זקנה או אילונית אינה שותה ולא נוטלת כתובה, היו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד הרי זה משקה אותה אף על פי שהיא זקנה או עקרה או אילונית ואינה ראויה לילד."מקורו מסוגיה ערוכה בסוטה (דף כה ע"ב).
"עוד כתבו הח"מ וב"ש דיש להסתפק אם נשא איסור כרת ולא הכיר בה אם יש לה תוספת, משמע דפשיטא להו דאע"ג דאין הקידושין תופסין אפ"ה שייך תוספת משום חיבת ביאה והיינו דמוכח מאיילונית ודאי לדעת התוס' והרא"ש בריש יבמות [ב ב תוד"ה או] דאיילונית ודאי אם לא הכיר בה א"צ גט ואפ"ה יש לה תוספת."וכ"כ בשו"ת צמח צדק הקדמון (אה"ע סימן קלז) שמאיילונית שלא הכיר בה יש להוכיח שאף שלא תפסו קידושין חייב בתוספת.
"ופרישו רבינו הגדול והגאונים ז"ל אפילו אאילונית, ובודאי גמרא משמע הכי דקאמר שניה וחברותיה, אלא שהדבר תימא כיון דבלא הכיר בה עסקינן היאך יהא לה תוספת מקח טעות עבד, ודעתם רחבה מדעתינו וקבלתם נקבל שהם אמרו כל שמדעת עצמו מוסיף ולא חשש לשמא תמצא אילונית ועקרה רצה ליזוק בנכסיו וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה אין לה תוספת שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה וכן הדין באלמנה, וכל שדינן שאין להם כתובה בין הכיר בהן ובין לא הכיר בהן."עיקר דברי הרמב"ן על איילונית מוסבים, ועליה אמר שבזמן שאינה רוצה בו אין לה תוספת. הלכה זו ברורה, שכל שרוצה לצאת מתחת יד בעלה אף שאין כופין אותו להוציא אין לה תוספת כתובה.
"באילונית לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה."דבריו מוסבים גם על איילונית, והם כמ"ש הרמב"ן. הרי לנו שכל שברצונה יוצאת אף שאין כופין את בעלה להוציאה אין לה תוספת כתובה.
"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה...ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."לכאורה יש להקשות, שנימוקו של הרמב"ם: "התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות" לא שייך באיילונית שאינה אסורה עליו, כמו שכתב הרמב"ם עצמו הובאו דבריו לעיל.
"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה, אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאתה מחמת טענה, אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה, אין לה תוספת, שעל מנת לשמשו כתב לה מדעת עצמו, כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה."תוספת כתובה ברואה ג' פעמים מחמת תשמיש
ג.
"הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש."המגיד משנה (שם) הביא שהרמב"ן ובעל העיטור כתבו שיש לה תוספת, ודימוה לאילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת. המ"מ ביאר שלדעת הרמב"ם יש לחלק בין רואה מחמת תשמיש לאילונית:
"שהאילונית יכול היה לבדקה קודם לכן בסימנין וג"כ יכולה היא לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ"ו כנזכר פט"ו אבל זו שאסורה לשמשו ולא היה יכול לבודקה קודם לכן אבדה כתובה ותוספת והרי היא בכלל הנשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שאין לה תוספת וכ"ש מנה מאתים כנזכר פרק אלמנה ניזונת (דף ק"א) כך נראה לדעת רבינו ועיקר."מה שכתב בשם הרמב"ן הוא בחידושיו לנדה (דף יב ע"ב) שם כתב בעניין הרואה מחמת תשמיש:
"ודינה של זו כדין אילונית שנוטלת הקיימים בשל ברזל ומפסדת שאינן קיימים, ובשל מלוג דינה כשאר הנשים לדעת רבינו ז"ל בכתובות וכן היא נוטלת לפי דעתו ולדעת הגאונים תוספת כתובתה."דברי הרמב"ן ברור מללו שיש להשוות רואה מחמת תשמיש לאילונית. אם כן, כשם שדין האילונית הוא שברוצה לצאת אין לה תוספת ה"ה רואה מחמת תשמיש. לעיל הובאו דברי הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (דף ק ע"ב) שכתב שלאילונית שלא הכיר בה יש תוספת, אך סייג הדבר וכתב:
"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה אין לה תוספת שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה וכן הדין באלמנה, וכל שדינן שאין להם כתובה בין הכיר בהן ובין לא הכיר בהן."דברי הרמב"ן הובאו בחלקת מחוקק (ס"ק א), בית שמואל (ס"ק א) , גר"א (ס"ק ג) ועוד, ויש לפרשם לשיטת הרמב"ן שמיירי ברוצה לישב תחתיו.
"בד"א בשהיתה כך מתחלת נישואיה ומבעילה ראשונה ראת דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו, לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שביארנו."וכן פסק להלכה בשלחן ערוך (אה"ע סימן קיז סעיף א).
"ואפשר דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציאה ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובעת הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה אדעתא למיפק לא הוספתי לך ואני עדיין חפץ לצפות אולי יהיה לך תרופה וכמ"ש הר"ן דאין ב"ד כופין להוציא רק שעליו מוטל לגרשה וכל שהיא תובעת הגירושין ולא הוא דומה לבאה מחמת טענה ואין לה תוספת אבל בשניה דב"ד כופין להוציא וכן באלמנה לכ"ג ולא היא המבקשת הגט ע"כ צריך ליתן לה תוספת שרצה ליזוק בנכסיו והיה לו לדקדק טרם שנשא אולי אסורה לו מדרבנן או מדאורייתא."ביאור דברי הח"מ כך היא. המהר"ם מרוטנבורג בסוף תשובתו הנ"ל צידד שאין אדם חייב לגרש את הרואה מחמת תשמיש אלא יכול להשהותה ולילך אצלה בעדים, וכן פסק הרמ"א (אה"ע סימן קיז סעיף א). את דברי מהר"ם מרוטנבורג יש לבאר שמדובר כשהבעל אינו רוצה לגרש והאשה תובעת גירושין, באופן זה אינו חייב לגרשה ורק מחמת תביעתה מוציאה ולכן אין לה תוספת.
"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובענין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה [...] ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה."גם בדברי הטור מבואר שהתובעת גירושין באופן שיזמת הגירושין באה ממנה "ויצאו הגירושין ממנה", ואילו הבעל נעתר לבקשתה והסכים לגירושין, שמצִדו לא היה מגרש לולא רצונה – אין לה תוספת.
"מצאתי כתוב מכתיבת יד הרב המובהק כמהר"ן משה מזרחי ז"ל שהעתיק מכתיבת יד הרב המופ' כמהרא"י דמ"ש הרא"ש הביאו הטור סימן קי"ח באשה שנתגרשה נותנים לה כתובתה ותוספת ומתנתה יע"ש דהיינו כשהיא לא תבעה הגירושין וכמ"ש שם להדיא אבל כשהיא תבעה הגירושין ודאי לא נתרצה הבעל וכמ"ש דאדעת' למשקל ולמיפק לא כתב יע"ש אמנם מנהג ירוש' עיר הקדש ת"ו שראה מרבותיו ועשה מעשה כל ימי היותו יושב על כסא המשפט פה עיר הקדש ירוש' ת"ו כ"ה שנים כו' הוא לנכות עשרים למאה והטעם מפני כי גברו בעלי זרוע שכותבים כתובות גדולות מוסיפין מפני הכבוד או כבוד משפחה או איזה סיבה וימשכו הדברים מענין לענין עד שתקנו תקנה זו לכולם לנכות עשרים למאה."הביא דבריו הגר"א לביא (שם). דבריו ברורים שדברי הטור גם על תוספת כתובה נאמרו והתובעת גירושין אין לה תוספת.
"ראיה ממ"ש הטור אה"ע סי' קי"ח מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה והכא בנד"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה כגון שבאה מחמת טענה כנד' [לענ"ד צ"ל כנז' – א.א.א] שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום."המהרח"ט גם הוא ביאר דברי הטור כפשטם שגם על תוספת כתובה נאמרו, ובתוך דבריו הוסיף לבאר שאם עבר על תנאו אף אם האשה תתבע גירושין לא הפסידה תוספת.
"והאומר שבשביל שקרוביה חלו פני בעלה בעוד בחיים חייתו שיגרשנה בגט על תנאי כדי שלא תשאר זקוקה ונתרצה להם שבשביל זה תקרא מורדת ואבדה התוספת אין לו מוח בקדקודו והיה ראוי לגזור עליו שלא ילמוד עוד כל ימי עולם בלי מלמד בשום ספר מספרי תלמוד או פוסקים אלא בספרי מקרא לבד. וזה כי לו הונח שהאשה בעצמה היתה המדברת לבעלה ומתחננת לפניו שיגרשנה כדי שלא תשאר זקוקה אין עליה אשם כלל כיון שלא היה בדרך מרד בבעל."בהמשך דבריו הביא מחלוקת ר"ת ור"ח בעניין באה מחמת טענה וכתב שגם לדעת הפוסקים החולקים על ר"ת לא איבדה תוספת בנידון דידיה, וז"ל:
"שאם באלו הנשים הנזכרות כתבו ז"ל שהפסידו התוספת הוא משום שהביאו בעליהן לבית דין לכוף לגרשם. ומבואר אמרו בגמרא ההיא איתתא דאתית לקמיה דרב נחמן וכו' אם כן כיון שבסבתן כופין בית דין לבעל לגרש כמו בחלוקה השנית שכתבתי או כופין לתת כתובה ומבקשין על הגט כמו בחלוקה הראשונה אדעתא למשקל ומיפק לא כתב לה והפסידה התוספת אבל בנושא שלפנינו שלא הוליכה אסתר הנזכר לבעלה לפני בית דין לכוף אותו שיגרשנה כי לא היה לה טענה כנגדו בזה. ואם הלך הבית דין אליו הלך לדבר לו בלשון תחנה ובקשה אם כן פשיטא ופשיטא שלא הפסידה דבר מכתובתה לא עיקר ולא תוספת. ומבואר הוא זה בתוס' בסוף פ' הבא על יבמתו וז"ל כי הא ודאי כפינן פר"ח דכל הנך כופין דמחמתה דוקא מנה מאתים יש לה אבל תוספת אין לה דאדעתא למיפק וכו'. הא קמן מבורר דדוקא אין לה תוספת באותן דכופין להן בית דין לגרש מחמת האשה כגון באלו הנז' אבל באותן שכופין להן ולא מחמת נשיהן כגון מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה ועדין לא קיים פריה ורביה שהדין בזה שכופין לגרש כמוזכר בפרק הבא על יבמתו יש לה כתובה ותוספת משלם. וכן באותם שלא כפו להם בית דין כלל אלא שהם מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סבה שתהיה לא הפסידו כלל."דברי המהרלב"ח הללו הובאו על ידי הרה"ג יוסף רבינוביץ שליט"א בפסק דין שנדפס בספר בית יצחק ועל ידי הרה"ג יצחק רפופורט שליט"א בקונטרס שכתב בעניין זה, ומהם למדו שהתובעת גירושין לא הפסידה תוספת כתובה.
"וכתב הר"מ פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת."דבריו הם בלא ספק שלא כעולה מתשובת מהרלב"ח ואם כן מידי מחלוקת לא נפיק, ולפנינו דברי הרמב"ן והר"ן באיילונית שנראה שבשיטת ר' אברהם מן ההר נאמרו.
"בתשובת מהרלב"ח סי' פ' שהבאת, צריך לעיין היטב בנידון עליו נסובה התשובה, ושם ביקשו מהבעל לתת גט כדי למנוע חשש עיגון, אך אין כל נידון של אשה התובעת גירושין ומורדת בבעלה, לכן פשיטא שבקשת הגירושין גרידא שאינה גוררת מרידת האשה ולא שום דבר אחר מצידה גם אם לא יתן גט, אלא הכל נעשה כדי למנוע חשש עתידי של עיגון, והבעל מתרצה לבקשה, אין בכך מצב שהגירושין יצאו ממנה. ובנסיבות אלו כתב שבלי כפיית הבעל בגירושין אינה מפסידה כתובה ותוספת כתובה. משא"כ באשה התובעת להתגרש ושוללת אפשרות להמשיך יחד עם הבעל, ואכן כך נוהגת ביחס אליו, אם הבעל יעתר לתת גט, למרות שאין חיוב גירושין, אינה זכאית לתוספת כתובה כי הגירושין יצאו ממנו."על דרך זו כתב בפסק דין (תיק 1052580/5).
"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובתה."מקור דברי השלחן ערוך בטור, וטעם הדין הוא שהאשה נאמנת בטענתה, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. את דברי הטור והשלחן ערוך נראה לפרש שכשהבעל כופר וטוען שיש לו גבורת אנשים, אם כפוהו לגרש אינו נותן אפילו עיקר כתובה, שלא יתכן לגבות כתובה ממי שכפוהו לדבריו שלא כדין ואין בידינו ראיה המועילה לענין דיני ממונות, ואם ברצונו גירש יתן לה עיקר כתובה כי לענין עיקר כתובה כל שמגרש ברצונו נותן לה.
"בתובעת גירושין מטענת גבו"א ומסכים לתת גט, מאחר ונעתר לגרשה ובכך מודה שקיים הכרח בגירושין, הרי שאין הגירושין יוצאים ממנה לכן לא הפסידה תוספת."בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) ביאר את דברי מר"ן השלחן ערוך הנ"ל באופן אחר, ועל פי דבריו התיישבו הדברים. נדון דידיה היה באופן שהודה הבעל שאין לו גבורת אנשים, וכתב שאם אבי הכלה תובע גירושין אין לה תוספת, ואם חדל מתביעתו והבעל גרשה מרצונו יש לה תוספת. וביאר שאין לחלק בין אופן שהבעל מודה לאופן שאינו מודה, שאם האשה נאמנת בטענתה שאין לו גבורת אנשים משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הו"ל כאילו הודה הבעל, ולכן כל שאבי הכלה תובע גירושין, אף במודה הבעל שאין לו גבורת אנשים אין לה תוספת, אך הוסיף וכתב: "ואין הכי נמי אם לא תתבענו האשה או אביה לגרש והוא מעצמו ומרצונו תבע לגרש חייב לפרוע לה כל סכי כתובה עיקר ותוספת וכו' וכדאיתא באבן העזר סימן קנד סעיף ז". הנה ביאר שאין כוונת השלחן ערוך במ"ש "ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה" כפשטם של דברים אלא "בלא כפיה" היינו שמגרשה מרצונו בלא תביעה. ונראה שפירש דברי השלחן ערוך דלא כבית שמואל.
"במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה."כ"כ עוד הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ב סימן פז) ובפסקי דין רבניים (חלק ח עמוד 278):
"במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב דאין בידו להפטר מגורם זה, דכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."מצאנו בדבריו מציאות של אשה התובעת גירושין ולא הפסידה תוספת, אולם מדובר באופן שיש לחייב את בעלה להתגרש והוא עומד במרדו. לא ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל מה הדין כשנעשה הבעל מאוס עליה בגלל מעשיו, או אופן פחות מזה בו אינו מאוס עליה, אך אינה חפצה בו בגלל מעשיו.
"ראיה ממ"ש הטור אה"ע סי' קי"ח מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה והכא בנד"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה כגון שבאה מחמת טענה כנד' [לענ"ד צ"ל כנז' – א.א.א] שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום."דברי המהרח"ט אינם בחייב לגרש מן הדין אלא במי שעבר על שבועתו, שהיא סיבה נכונה לתלות את הגירושין בו. יש להוכיח מדבריו שבמצב בו תביעת האשה להתגרש נובעת מסיבה נכונה שאין חולק עליה, לא איבדה תוספת ולמד זאת מלשון הטור הנ"ל.
"אף את"ל שבאמת חזר בו ואינו רוצה לגרש אלא לשבת עם אשתו בשלום יחדיו בהשקט ובבטחה, אפ"ה כיון שהיא לא תבעה להתגרש אלא מחמת רוע לבבו עמה והיא רואה כי עדיין הוא מחזיק בטומאתו וברשעתו שאינו רוצה להכניע את לבבו ולפייסה ובדבר טוב ישמחנה, ודאי כי הוא נקרא המגרש, שהוא רוצה לגרש ולא היא, ולכן אין להפסידה התוספת."וכ"כ בפד"ר (חלק א עמ' 219-221) בפס"ד מהגאון ר"א גולדשמידט זצ"ל:
"הרי שאף שהאישה תובעת את הגירושין [...] כגון בנדון הרא"ש, שאין לבעל לפרנס מפני שלקח אישה שניה, או כגון בנדון דידן שברצות הבעל היה נותן מדור לאשתו והנישואין קיימים, וברצותו אינו נותן, מבטל את אחד התנאים היסודיים בחיי נישואין – כלכלת האישה, וחיי הנישואין מופרים. הרי באופן כזה אין לחדש הלכה: נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, אלא הבעל, בהנהגתו מרצונו, במציאות אינו רוצה בקיום הנישואין, לא נעשה אלא ממש אינו רוצה את אשתו. ואם כן הרי הגירושין הם מחמתו ולא מחמתה, ולכן מודה גם הרא"ש ופוסק בתשובה הנ"ל שעל הבעל לשלם העיקר והתוספת."בנדון דידן, הבעל שרך דרכיו תקופה ארוכה ובגד באשת בריתו. חטא על פשע הוסיף בהכחישו מעשיו, תוך שהוא מחלק חילוק שאינו מתקבל על הדעת בין מושגים שונים של "בגידה". לית דין זה צריך בושש והצדק עם האשה, כי לא ניתן לתת אמון באדם כזה שאינו מכיר בטעויות כל כך חמורות שנעשו על ידו, ולכן היא זכאית למלא תוספת כתובתה.
"שאם היו דברים ביניהם על שום כעס שהיה להם לא תיקרא קטטה, שדרך איש ואשתו לכעוס זה על זה ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה, אלא כשיש קטטה של גירושין ביניהן דמוכחא מילתא שהיא שונאתו. אמ' רב יהודה [אמ' שמואל] באומרת לבעלה גרשיני, [ומתמה] כולהי נמי הכי אמרן."דוק יש קטטה שהיא כדרך איש ואשה לכעוס זה על זה ואינה מביאתם לשנאה. יתר על כן האומרת לבעלה גרשני שיש כאן קטטה, אך אינה יוצאת מגדר הרגיל. בירושלמי (יבמות פרק טו הלכה א) מצאנו שהובאו הדברים באופן אחר, וז"ל הירושלמי:
"אי זו היא קטטה [...] אמרה רבי בא קומי ר' חייה בר אבא אמר ליה לוי בני אלא אפילו היא תובעת בודאי להתגרש."כאן מצאנו את המושג "תובעת להתגרש", ולכאורה פירושו הוא קטטה, כ"כ קרבן העדה (ד"ה ה"ג) ומראה הפנים (ד"ה אלא) שדברי הירושלמי הם שלא כבבלי. מכל מקום נראה שאף שלעניין חשש שקר יתכן שחולק הירושלמי על הבבלי, אולם לענין חיוב תוספת לא ניתן להפסיד את האשה תוספת אף שתובעת גירושין אם הוא דבר שאינו יוצא דופן ומקובל אצל כל הנשים, ועוד חזון למועד בגדר תובעת גירושין.
"יש בידינו פסק כעין תקנה מהרה"ג מר דודי זלה"ה (הלא הוא ר' רפאל בירדוגו אב"ד מכנאס א.א.א.) שכל המגרש אשתו לסיבה ידועה וניכרת לב"ד [...] שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונייתה מה שהכניסה לו כולו במושלם ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו ואת היותר החרמנו ונתן הרב טעם לדבריו וז"ל יען וביען כי תקנת רז"ל בתולה כתו' מאתים שהם ל"ז דרהמים כמ"ש מרן בטא"ה סי' ס"ו ס"ו ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים ודי והותר שיקיימו מצות ה' יתעלה ומצות עבדיו הא' והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ר' שהוא השיעור שזכר מרן ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף כדתנן אעפ"י בתולה כתו' ר' אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה מוסיף ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתו' מסך עצום ויהיה מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו וחכמי הדור הם שסגרו הדלת בעדו ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד כי במתנה אונס לחוד מבטלה ומה יעשה מי שלא ירצו ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג ועל כן כל חכמי הדור שיהיו לא יוכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד יחייב עצמו בסך גדול וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אא"כ מצא בה דבר ערוה לזה החמירו אליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין ומ"מ לא יוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו אבל המגרש לסיבה קריבה לאונס אין בנו בח לחייבו בתוס' שלא ח"ע הוא בו כ"א מפני המנהג ע"כ דברי פי קדוש זלה"ה וראויין הדברים למי שאמרן ואם אמרה הרב ז"ל בתוס' מועט שנוהגין בעירנו אנן מה נענה אבתריה בתוס' גדול ועצום שנוהגין בטיטוואן ורבאט ושאר כנוותהון שכבר צווח עליו הרה"ג מהריב"ץ זלה"ה וכתב עליו שהוא שלא כרצונו ושלא כרצון יראיו."עוד הובאה תקנה זו בשו"ת עדות ביעקב (לאב"ד מכנאס בן בנו של המלאך רפאל הנז"ל) אה"ע סימן נ"א בהסכמת דייני מכנאס ובתוכם הרה"ג ר' שלום משאש זקנו של כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל ושם (סימן נד) וכן בספר בית דינו של יהושע לרבן של כל בני המערב ר' יהושע בירדוגו בנו של בעל עדות ביעקב (סימן שמג).
"סכום הכתובה כל מקום ומקום לפי מנהגו ואם נתרצו החתן והכלה לפחות או להוסיף רשאים ומ"מ לא יפחתו מעשרים אוקיות בתוספת ומתנה ונדוניא מלבד מנה מאתיים."תקנה זו פירשו שהיא כדי שיהא קשה בעיני האדם לגרש את אשתו ומשום כך ביארוה בפסק "כעין תקנה" שכל שמגרש לסיבה אין להם יכולת לחייבו יתר על כן.
"עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."הרי לן בדברי הרמב"ם שכל אימת שאין שום רצון שאשה זו תהיה תחת בעלה, הרי שתקנת הכתובה אינה קיימת שכן כבר לא איכפת לן במה שלא תהא קלה בעניו להוציאה. לפי הבנה זו יוצא שכאשר האשה היא זו היוזמת את עניין הגירושין והוא מסכים לזה, הרי שאין טעם "להגן" עליה בחיוב הכתובה שכן היא זו החפיצה בגירושין אלו, וא"כ לפי האמור לעיל נראה שיש מקום לפטור את הבעל מעצם חיוב כתובה.
"אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. וכתב הרמ"א (ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה) (טור בשם הרמ"ה)."וכתב הבית שמואל (סימן קנד ס"ק ב):
"והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוצי' מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקי' והא שפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקי' משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דוק' נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי"ל דוק' לענין כתובה כ"כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר' א"צ ליתן לה הכתוב' דאל"כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ"ש בתוס' יבמות דף ס"ד ובפ' המדיר ובמ' ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ"ע אפי' בהתנה והיה בו מעיקר' כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן."כותב הב"ש שכיון שיש מחלוקת בראשונים אם כאשר ידעה על המומין לפני הנישואין כופין לגרש והרמ"ה סובר שאין כופין וכן פוסק הרמ"א, ואולם גם לרמ"א אם עומדת על שלה לגרש אין דינה כמורדת המפסדת כתובתה כיון שיכולה לומר שקים לה כהני פוסקים שכופין לגרש ואינה מפסדת כתובתה אף שבפועל היא מורדת.
"וכ' הב"ש שאף להרמ"א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי וזה עדיין צ"ע דהא דינה לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון."טוען הבית מאיר טענה פשוטה שהבעל מוחזק בכתובה ומניין לנו להפסידו מכתובה כאשר היא מורדת לפי הני ראשונים שלא כופין להוציא?
"תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? אימא: כשתצא היא אין לה עליו כלום."כותב רש"י כשתצא היא - אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט. משמעות הגמ' היא שרק במקרה של אונס שיצאה כסף קנסה בכסף כתובתה אז אם גרמה ליציאתה ממנו הרי שאין לה כתובה מחמת הנ"ל, ברם באישה רגילה אפילו אם גרמה למציאות הגירושין וכפי לשון הגמ' כשתצא היא הרי שיש עליו חיוב כתובה. שוב ראיתי במאמר שורת הדין (חלק יא עמוד ריד) מאמר של הגר"ד לבנון שנגע בהאי סוגיא להדיא והביא ראיות אלו שכתבנו, והוסיף עוד מדיליה כיד ד' הטובה עליו.
"גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה, אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי(') שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת."טוען השואל שכיון שהוא לא יכול לחיות עימה על כן הוא פטור מתוספת, ובעקבות כן רוצה להיפטר גם מהעיקר, וע"ז משיב המהרש"ך שחייב כל סכי כתובתה עיקר ותוספת ולהלן נדון בעניין התוספת. וכבר עכשיו יוער שניתן להוכיח מהמהרש"ך שחיבר את עיקר הכתובה לתוספת ולא חילק בינהם ושלא כתפיסת האב"ד, ולקמן יתבאר עניין זה בהרחבה, מכל מקום לגבי העיקר פשיטא ליה שישנו חיוב קבוע הגם שכבר טעם החיוב אינו נמצא והוא כדברינו.
"ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב' וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו. "אמנם לענ"ד התשובה לזה מונחת ברמב"ם שבכה"ג אין איסור של משהה אשתו ללא כתובה, שכן עיקר התקנה במציאות זו לא נאמרה עליה ולהיפך אנחנו רוצים שיוציא אותה בכה"ג ועל כן אין את האיסור, ועם זה מתמודד הרמב"ם בכותבו את עניין התהא קלה להוציאה. ועיין באבן האזל שחולק על הח"מ וס"ל שלא צריך לשוב לכתוב לה כתובה ואנן אוחזים בשיפולי גלימתו של אבן האזל. ואמנם אחר העיון אין דברי אבן האזל תואמים את דברינו שכן לשיטתו לא צריך לשוב לכתוב כיון שכל מה שמפסדת הוא רק בשעת גירושין ולא לפני כן, וכיון שכך הרי שכיון שחוזרת ממעשיה והוא מעוניין לחיות עימה אין זה קרוי גרמה להיאסר עליו ועל כן שב החיוב המקורי למקומו, ואילו לדברינו גם במציאות חיים זו האישה מפסדת כתובתה וכפי שמפורש ברמב"ם לענ"ד. ולשמחתי כי רבה היא מצאתי את שאהבה נפשי בדברי ההפלאה קונטרס אחרון (סימן קטו סעיף ד), וז"ל:
"ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו וכו'. כתב הרמב"ם דאם מקיימה אין לה כתובה משום דתהא קלה בעיניו להוציאה. ולכאורה קשה דהא בכל חייבי לאוין מצוה לגרש ואפ"ה אית לה כתובה כדלקמן סי' קט"ז. וצ"ל דס"ל בתחלת נשואין לא פלוג אבל כיון שהפסידה כתובתה אלא כיון שהוא דר עמה אח"כ אף דס"ל להרמב"ם במחלה כתובתה ואח"כ דר עמה יש לה כתובה היינו משום דאסור לדור וכו' אבל בזאת דמצוה להוציאה לית לה כתובה, ועיין לקמן סי' קט"ז."הרי ברור מללו שיש לחלק בין מציאות בה חל החיוב שאז גם אם אזלה לה סיבת החיוב המקורית של כתובה לא ניתן להפקיע בזה חיובה, ובין מציאות בה יש לדון האם להחיל חיוב שאז הבסיס הוא על יסוד טעם התקנה והוא כעין דברינו הנ"ל.
"אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה רצה להזיק בנכסיו וחייבי עשה איסורן קל, ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו, וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם, וכשכופין אותן להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה."ואכן יש לנו מקרה נוסף המסייע לנו בגדר זה של חיוב כתובה בה יש מצוה גרש ואנו רוצים שיגרש ואפ"ה ישנו חיוב כתובה, ואין לך קלה בעניו ראוי מזה – וכפי שאכן אומרת הגמ' ביבמות פה שאין הוא חייב לזונה שאם נטיל עליו חובה לזונה הרי שהיא תרצה להישאר אצלו ואנו רוצים שיוציאנה – וא"כ יש לשאול אמאי היא זכאית לכתובה? ועל כרחך כדברינו שאין החיוב מוגדר בהתאם לסברא זו, אלא זו רק סיבת התקנה וכדברי ההפלאה.
"הנה בעוברת על דת דאין לה כתובה. אם הסכים להמשיך עמה אין כופין להוציא, אבל הכתובה שלה נפקעת מאיליה כשעוברת על דת, ולכאו' צריך לכתוב לה כתובה חדשה מצד התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל הרמב"ם כתב דאין צריך לכתוב, דאין כאן התקנה, דאדרבה שיוציאנה, ולכאו' קשה דא"כ בכל חייבי לאוין בהכיר בה שיש לה כתובה, לכאו' אין כאן תקנה, דאדרבה שיוציאנה, ונראה דלא מיבעי אי כתובה דאורייתא לא קשיא מידי, אלא אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דכתובה דרבנן, מ"מ תקנתם היתה ג"כ בגדר מוהר הבתולות, ושכר נישואין, ולא איכפ"ל דיסודו עיקר התקנה היתה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מ"מ בכל עיקר נישואין תקנו לה ג"כ כתובה בגדר של מוהר ושכר, א"כ ודאי שלא חילקו כל שצריכה גט אח"כ ולא איכפ"ל דהוה חייבי לאוין, אבל הכא שכבר נפקע חיוב הקודם שהרי זינתה, א"כ שייך לחדש לה חיוב רק משום שלא תהא קלה וזה ודאי שאי"צ דאדרבה שיוציאנה ודו"ק."ומציאה זו גרמה לי קורת רוח רבה.
"ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת, אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא? אמר: כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: לא מיפקדת, אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה? אמר: כי הא ודאי כפינן."התחדש בגמ' שבמקרה זה של באה מחמת טענת חוטרא לידה ומרה לקבורה כופין את הבעל לתת גט לאישתו ונחלקו הראשונים האם במקרה זה בה שכופין את הבעל לגרש מחמת האישה יהא חייב לה הבעל תוספת כתובה.
"פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודייק מהא דאמר בריש אף על פי (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (שם ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה [ככתובה] וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אף על פי שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם."הרי לן שלדעת רבינו חננאל במקרה זה בו כופין על האיש לתת גט מחמת האישה אזי האישה יש לה עיקר כתובה ואולם את התוספת היא מפסידה, ואילו ר"ת סובר שאף במקרה זה זכאית האישה לתוספת כתובה.
"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האשה מנה מאתים אבל תוספת לא ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא."וכן פוסק הרא"ש מסכת יבמות פרק ו סימן כ ובתשובה סימן מג אותיות ד וה'.
"האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול."וכן פוסק הרמב"ן כתובות קא, וכן פוסק הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף כב עמוד א, ושם ברשב"א, וכן הרשב"א בתשובה בכמה מקומות, וכן פוסק המרדכי יעויין בהגהות מרדכי (כתובות רפ"ט), וכן פוסק רבינו ירוחם נתיב כג חלק שמיני וכך היא הכרעת מר"ן השו"ע אהע"ז בשני מקומות (סימן סו סעיף ז, ובסימן קנד סעיף ו).
"איתמר: אלמנה - רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה. אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט. רב כהנא מתני: וכן בלקיט, ומנח בה סימנא: יתמא וארמלתא שלח ופוק. אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב; דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו - אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב, מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."משמעות הדברים כך הם: כיון שהבעל קנה את בגדי האישה לצרכה, מכריע הגמ' שהבעל לא קנה את הבגדים אלא כדי להתנאות בפניו ולא כדי שיהיה לה בשבילה, וכן מבואר ברש"י (שם), ועל כן כאשר נפטר הבעל אין בפני מי להתנאות הרי שהבגדים עוברים לידי הילדים ולא הולכים לאישה. וביתר שאת נאמר שהבעל קנה את בגדי האישה לצורכו ולא בשבילה, ובאף שלב הם לא היו קנויים לאישה עצמה אלא כדי להלך כך לפניו, יעויין ברע"א על אתר שכך מגדיר, וז"ל:
"הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה."וכך מבואר להדיא ברא"ה על אתר, וז"ל:
"וכתבו הגאונים ז"ל דווקא בהא, אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה, דלא שייך בה האי טעמא, דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה, הא לאו טעמא הוא, דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא [נא, ב] במתנה קנתה והבעל אוכל פירות, ואם איתי' דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה, שהרי בחייה אוכל פירות, ואם מתה יורשה, ואם מת הוא אינה זוכה, אם כן מאי אהני ליה, אלא וודאי כדאמרן."וכן הוא בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן קיב), וז"ל:
"הנה הרב מורה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת. שהרי שנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל. ואמאי, נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה, אלא לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין וכיוצא בהן. שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנ' גמור' אין שמין לה כלל. דהיינו מתניתין דאע"פ."הרי מבואר להדיא ברא"ה וביותר ברשב"א שסברא יחודית זו של אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה נאמר רק על בגדים שהבעל מקנה לה כדי להתייפות לפניו ולא על מתנות ואף לא על כתובה ותוספת כתובה. ולפי זה גדר זה נכון רק בבגדים שניתן לומר לגביהם סברא זו, ובסתם מתנה שנותן הבעל לאישתו לא שייך לאומרו. זאת ועוד, בחיוב כתובה ותוס' הרי כל חיובם הוא בשעת יציאת האישה או במיתתו וכפי המבואר ברמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה ג, וז"ל:
"כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה."וכן מבואר בגמ' ביבמות פה גבי חיוב כתובה שכל חיובו הוא למישקל ומיפק עיי"ש, ואיך אפשר להשוות את השונים?
"רב כהנא מתני וכן בלקיט ומנח ביה סימנא לקיטא יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה."מחדש הרי"ף שכל סברת אדעתא למישקל קיים רק באלמנה ולא בגירושין, והרז"ה חולק עליו וס"ל שכיון שיסוד הסברא הוא שכל מה שנתן לה הוא רק כשיהיה לפניו, הרי שאין הבדל בסיבה מדוע היא אינה לפניו. הר"ן מבאר סברא זו של בעל המאור, וז"ל:
"והרז"ה ז"ל חולק ואומר דאפי' בגרושה שמין מה שעליה דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה ואפ"ה אמרי' דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה."ועיין בב"י סימן צט שכותב ליישב קושיית הרז"ה, וז"ל:
"ומה שכתב דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא וכו' ל"ק מידי דאלמנה אף על גב דאיהי לא נפקא אלא מן שמיא הוא דמפקי לה מכל מקום איהו לא מפיק לה מדעתיה מה שאין כן בגרושה דאיהו מדעתיה מפיק לה."ודברי הב"י צריכים ביאור, שאמנם מצא חילוק נכון בין אלמנה שלא הוא מוציא ובין גרושה שהוא מוציא, ברם סברת המאור הינה שסוף סוף אדעתא למישקל ומיפק לא אמרינן וכפי הביאור שהבאנו, ומה לי גרושה ומה לי אלמנה?
"וכן אתה אומר באלמנה כיון דלמיפק קיימא לא מקנו לה אלא כל זמן שירצו שתעמוד לפניהם דאדעתא למיפק לא מקנו לה והא למיפק קיימא דכל יומא ויומא זמנה הוא למיפק וכן דכסות שכסתה בעלה שמין לפי שלא הקנה אלא כל זמן שתעמוד לפניו דהא אמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנאה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בע"כ תימא תנו לי בעלי ואעמוד לפניו דהא לאו למיפק קיימא ולטבועים הקנה אותם לה למה זה דומה לנותן מתנה לחבירו ע"מ שישמשנו שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו והא נמי מתנה גמורה היא."מבאר לנו הרמב"ן את החילוק הגדול בין אלמנה ובין גרושה, שבאלמנה אכן כשנפסקה המציאות בה היא כבר לא נמצאת לפניו הרי ששבים הבגדים להיות שלו היינו ליתומים, ולא משנה באמת מהי סיבת העניין להפסקה זו. ברם בגירושין היא אומרת לבעל שמבחינתה היא נמצאת לפניו, ומוכנה להמשיך ללבוש את הבגדים ולהתנאות לפניו. וכעת מובנים דברי הרי"ף מפני שבדעתו מגרשה היינו הבעל הוא זה שמנתק מציאות זו שהיא עומדת בפניו ולא האשה. ואמנם לפי זה יש לידון מה יהא הדין בבגדים עצמם בכה"ג שהאישה היא זו הרוצה להתגרש והבעל נעתר לה, לכאורה לא שייך לומר עליה שהיא נמצאת כאן שכן היא זו היוזמת את הגירושין. אמנם זה אינו שכן ברי"ף ההגדרה היא מי שולט על ניתוק הקשר, היינו שהבעל לא חושש לתת לה בגדים לשמשו וכשהוא מגרש הרי שעקרונית הוא זה שמפסיק את עמידתה לפניו הגם שהיא זו שרוצה להתגרש, שכן לא נחתינן לכל מקרה באופן פרטי אלא בוחנים אנו את משמעות קניית הבגדים לאישה ואומדים להחזיר זאת לבעל כשלא מתקיימת מציאות זו שהיא בפניו, ברם אם זה מחמתו אזי עקרונית אנו מתייחסים לזה כאילו היא אומרת תנו לי בעלי ואעמוד לפניו על אף שהיא לא רוצה להישאר כאן אבל אין לה שליטה על מציאות זו, ועל כן מבחינתה חוזר הדין לזה שהיא עומדת בפניו. ולענ"ד זה פשר סברת הרי"ף דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה, ותלה הדבר בבעל ולא באישה כפי שלכאורה משתמע מדברי הרמב"ן ולדידנו ניחא.
"וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא."לשון הרמב"ם דייקא, שהוא מגרשה מרצונו ולא היא, הרי שהדגיש את מה שביארנו שכל שהיכולת ביד הבעל להוציא אין הוא יכול להתאונן על זה שהיא לא עימו, על אף שגם באופן זה שהיא יוזמת את הגירושין אין הגדרת הגירושין משתנית כתוצאה מזה כיון שצריכים אנו את רצונו לגירושין ושוב חוזרת ההגדרה שהגירושין הם לרצונו, ועל כן ישאיר אצלה את בגדיה, כיון שבסופו של דבר הוא זה שמגרשה, וכך מבארו הרב המגיד, וז"ל:
"ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם היא יוצאה בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות."הרי לן שכל מה שבא להוציא הרי"ף והרמב"ם הוא רק לאפוקי כפיה על הבעל, שבמציאות זו של כפיה לא ניתן לומר עליו שהוא מגרשה מרצונו. וכן לענ"ד הביאור ברשב"א בחידושיו על אתר שהביא דברי הרי"ף ולא חילק בסיבת הגירושין וחתך בסכינא חריפא לומר שבגרושה לא שמין, ואמנם הוסיף לומר שכן הבעל מגרש את האישה בעל כרחה רוצה לומר שכיון שהבעל הוא זה שמוציא בעל כרחה ולאישה אין יכולת זו של להוציאו בעל כרחו הרי שתמיד יהא הדבר ככזה שהוא מגרש אלא א"כ היא זו שכופה לגרש שאז כביכול היא זו המגרשת.
וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ע"כ.ויש לידון בגדר זה של בעל העיטור והאם הוא חולק על דבריו של הרב המגיד בביאור הלכה זו של גרושה שלדעת הרב המגיד הוא רק לאפוקי כפיה ואולם לעיטור לא רק בכפיה אלא אף בסרחה עליו
"אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת, ומנכין אותם מכתובתה. (וחלוצה דינה כאלמנה) (ב"י בשם ריב"ש סימן ש"א). אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה. (ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות) (ב"י בשם הריטב"א), אלא היא נוטלת אותן בשווין (תשובת הרא"ש כלל פ')."מלשון השו"ע נראה שלא למד כפי ביאור הרב המגיד, אלא תלה הדבר בדעתו של הבעל ומבלי טענה. נמצא שאם מגרש אותה בטענה או שהיא רוצה לגרש ואין לו אלא להסכים עימה הרי שהיא איבדה את הבגדים ויהא הדין של שמין כפי בגדי אלמנה. כך היה נראה בשו"ע, ואמנם בח"מ ס"ל שלא כך, וז"ל:
"פשט הלשון משמע אבל אם יש לו טענה למה מגרשה כגון שסרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה אבל מדברי המ"מ בפי"ו מה"א שכתב שאם היא יוצאה בע"כ כגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין משמע הא אם אין כופין אותו אף שיש לו טענה מ"מ אי בעי לא מפיק לה אין שמין לה הבגדים וכן משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דסתם גירושין אינה בלא טענה כמבואר לקמן סי' קי"ט דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה."מדברי הח"מ בתחילה רוצה לומר שהביאור בשו"ע שונה מהרמב"ם אליבא דהרב המגיד, ואכן לשונו שונה. ברם לאחר מכן מבאר לנו הח"מ שזוהי כוונתנו של השו"ע כפי ביאור הרב המגיד, לומר שרק במצב של כופין אז הוא לא מוציא מדעתו וכפי ביאורנו הרמב"ם. ועניין הטענה מבארו הח"מ שזה הלכה מהלכות גירושין שאין לגרש את האישה מבלי טענה וכפי שנפסק בסימן קיט ומכל מקום גם באופן זה הגירושין הם על דעתו ויותיר לה את בגדיה.
"וכתב בח"מ דפליג על העיטור ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ"מ כיון דהיא גרמה שמין והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מא' שכופין אותו לגרש והיא מבקש' הגט שמין."לשיטתו של הב"ש הביאור הוא כך, שלעיטור אם היא גרמה את הגירושין וכגון שסרחה עליו הרי שאף מבלי כפיה הפסידה את הבגדים שקנה לה, ואילו אם הוא מאלה שכופין לגרש והיא זו שכפתה עליו, הרי שאף שהיא נהגה כהוגן מ"מ היא כפתה עליו את הגירושין וגם במקרה זה לא ניתן לומר שהוא מגרשה אלא היא זו המגרש אותו.
"הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה. וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם."מבואר בדברי השו"ע לאחר תיקון הרמ"א שבמתנה אין הסברא כפי שראינו בבגדים, ועל כן גם באלמנה ואף בגירושין אף אם מגרשה שלא מדעתה היינו מבלי רצונה להתגרש אלא כפה עליה גירושין והיא סרחה עליו, אפ"ה מתנה שנתן לה שלה.
"הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התו' שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א."הרי לנו מבואר בפשטות שבמתנה אין לנו אומדנא שנתן לה בתנאי שלא יגרשנה, וכי אדם שנותן מתנה לחבירו הוא מתנה זאת על מנת שיהא אוהבו לעולם? אין זה כך, וכפי זה אף מה שהוסיף לה שליש בכתובתה שיש לו דין מתנה. ועוד מוסיף החלקת מחוקק לומר בשם הריב"ש שדין המתנה הוא כפי הדין של תוספת כתובה, שאם כופה אותו לגרשה אז מפסדת, וכפי תוס' הרי שביאר את דברי רבינו חננאל שאיבוד התוספת הוא רק כאשר כופין אותו לגרשה שאז ניתן לומר שאין הוא המגרש אלא היא זו המוציאה אותו ואדעתא דלמיפק ולמישקל לא אוסיף לה, יעויין בב"ש שלא חלק על דברי הח"מ לעניין מתנות ואף הוא הביא את דברי הריב"ש הנ"ל.
"ואני אומר מה שכתבו בשם הגאוני' ז"ל אמת הוא. ומדעתי הוא מה שמצאת כתוב בעטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה דוקא מדעתא דנפשיה שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתב דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא, ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו', ע"כ בעטור. וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה, כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין, וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו. דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה כל שלא נהגו שלא לגבותה, כדרך שנוהגין בברצלונה שאין מגבין אותה."הרי שאף הוא חילק בין בגדים למתנה וכתב שדיני מתנה לא גרע מתוספת כתובה דאינה מפסדת אף בגירושין כל שאינה מורדת בו, ולקמן אי"ה נבאר דינא דמורדת בהפסד תוספת.
"אם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין אבל מן האירוסין לית לה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין דוקא שלא מתוך מרדה אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה."הרי שבמתנות פוסק הטור להדיא שהאישה אינה מפסדת מתנות שנתן לה בעלה, ואולם אם מרדה ויצאה עליה איגרת מרד אז תפסיד מתנותיה וכפי שהוכיח זאת מהר"א ששון (תורת אמת סי' נ"ה), וז"ל:
"אם איתא דמאי דכתב כאן [בא"ה] בסימן פ"ה בשם הרמ"ה דאם מרדה הפסידה כל כתובתה לאו דוקא משום דמרדה כדכתיבנא אלא ה"ה סרחה עליו אם כן תיקשי דידיה אדידיה דבסימן פ"ה כתב וסתם דאם סרחה הפסידה כל מה שנתן לה כדעת הרמ"ה ובסימן צ"ט כתב וסתם כדעת הגאוני' דאפילו סרחה גובה מתנתה לעולם אלא ודאי דההיא דסימן פ"ה דכתב מרדה כו' הוא דוקא במרדה ולעולם דאפי' סרחה גובה מתנתה ושאני התם דמרדה כדכתיבנא."ומתוך גדר זה מגיע מהר"א ששון לומר, וז"ל:
"בתר דדייקינן דברי הטור ז"ל שתלה הדבר במרדה ושכתבו עליה אגרת מרד כו' דמשמע דוקא בכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה הא אם הגירושין היו בשום אופן אחר שלא מחמת מרד כגון שהיו אפי' מחמת קטטו' ומריבות רבות ומחמת כן נתגרשה הבעל שלא כרצונו אפילו הכי מתנתה מתנה."וכן הביא שם את דברי הריב"ש והעטור עיי"ש, ובעניין זה בו אנו עוסקים היינו התוספת כותב בתורת אמת על סיומת דברי הריב"ש הנזכר, וז"ל:
"הן אמת דבמה שכתב הרב הנזכר [היינו הריב"ש] דמתנה לא גרע מתוספת נראה דיש לגמגם דאדרבה דנראה דתוספת עדיף ממתנה כדבעינן למיכתב לקמן."הרי שבדברי התורת אמת כתוב להדיא שאף בתובעת להתגרש אינה מפסידה מתנות שנתן לה וכל שכן תוספת שהתחייב לה בכתובתה בלתי אם יכריזו עליה כמורדת, ויש לתמוה על הגרי"ש אלישיב בפד"ר (חלק ד עמוד 264) שהביא את דברי התורת אמת ולמד ממנו לדין מתנות, ומכל מקום לעניין התוספת לא הביא דבריו.
"השער הד' שיש לה כתובה ואין לה תוספת הא דגרסי' בפ' הבא על יבמתו ההיא איתתא דאתת לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מפקדת אפריה ורביה אמרה לא בעיא ההיא איתתא חוטרא לידא ומרה לקבורה אמר כי האי וודאי כייפינן ויוציא ויתן כתובה וכתב רב יצחק אלפס מנה מאתים הוא דמחייב לה אבל תוספת לא [דף עא טור ד] דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דתימא ליה אפקה לא אקני לה ובכולהו הנך דמנינן לא אשכחן דאית לה כתובה ולא תוספ' אלא האי לחודה ובתר דתקינו בתראי תקנתא במורדת איצטריך לן אגרת וכתב מרד ולא כתבנו."הרי שמכל המקרים שמנה שם לא מצא אלא מקרה אחד בה ישנו חיוב עיקר ואין חיוב תוספת, והוא המקרה של חוטרא לידה, נמצא שחידוש זה של ר"ח קיים רק במקרה זה של כפיה מחמתה ולא באופן אחר. מדבריו של העיטור ניתן גם להוכיח שלא כב"ש באלו שכופין להוציא במשנת המדיר שדימה זאת לדברי ר"ח, ולעיטור נראה שאינו כן עיין לקמן ויתבארו הדברים.
"לאה שתבעה ראובן בעלה לדין וטענה עליו שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ולא תבעה כתובתה בבית דין נאמנת [...] ומה שכתבתי שיגרשנה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא על פי דבריה דמהימנא כההיא דרב המנונא. אבל לענין ממון כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובה כיון שמדעתו מגרשה."מבואר בדברי הרא"ש שהיא תובעת להתגרש ואף טוענת שהבעיה היא בו שאינו יורה כחץ, והבעל מצידו חפץ להמשיך לחיות עימה וטוען שאין לו כלל בעיה, כותב הרא"ש אם לא היה כאן כפיה הרי שהבעל מגרש מרצונו. וכאן ישנו חידוש גדול יותר, שאם היה ממתין הבעל היו כופין אותו לגרש והיא הייתה מפסדת התוספת, ואפ"ה אם מגרש מרצונו חייב בעיקר ותוספת. כהלכה זו פוסק השו"ע (אה"ע סימן קנד סעיף ז) וסדר הדברים מפתיע, שכן פסיקה זו של השו"ע מגיע מיד אחר שפוסק את דברי ר"ח בסעיף ו, בה מבואר שאם היא כופה אותו לגרש מחמת טענה אז מפסידה תוספת כתובה, ובהלכה ז פוסק מר"ן השו"ע את תשובת הרא"ש, וז"ל:
"אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה."וביאור הרא"ש ופסיקת השו"ע כפי ביאורנו מפורש יוצא מדברי הב"ש (ס"ק כ), וז"ל:
"ואם מגרשה מעצמו וכו'. יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד'."הרי לן מפורשים הדברים שאיירינן באישה שתובעת להתגרש וטוענת שהבעיה ממנו והוא כל רצונו להמשיך לחיות עימה וטוען שהבעיה לא מאיתו, מכל מקום כיון שמגרשה מרצונו חייב בעיקר ותוספת.
"אמר ר"ש: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, האשה רוצה לינשא. דבר אחר: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו. מאי דבר אחר? וכ"ת, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה? ת"ש: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא."מבאר רש"י: "אפשר דמשהי לה - ולא יהיב לה גיטא וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה".
"ועוד הקשה ר"ת דבריש הנזקין (שם דף מט:) אמר וכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו יש לדחות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים."הרי שר"ת חילק חילוק בין כפיה שאז היא קרויה מוציאתו, ובין מציאות בה הוא מוציא אותה. ואמנם למסקנת הגמ' רק על האיש הטילו חיוב כתובה כיון שהוא זה שמגרש ואין האישה מתגרשת לרצונה, כיון שלר"ת אין כופין במאיס עלי.
"מהא דאמרי' איפשר דמשהי לה בגט שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפי' באומרת מאיס עלי דא"כ ליתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא."ואמנם החזו"א (סימן סט אות ד) כותב להוכיח מסוגיין היפך דברינו, שכן החזו"א אף הוא העמיד את הסוגיא במורדת דמאיס עלי, וכותב החזו"א שבמאיס עלי היה מקום לחייב את האישה בתשלום כתובה אך בודאי שחיוב התוספת שכתב לה לא יצטרך לתת לה. ולפי החזו"א כך הוא למסקנת הסוגיא, שאמנם היא לא תצטרך ליתן לו כסף כתובה אבל ודאי יפטר הבעל מחיוב התוספת, כיון שהיא זו התובעת ממנו להתגרש בטענה של מאיסות.
"ולפי מה שפירשתי פי' הש"ס לפע"ד בלאה"נ לק"מ דהא במאיס עלי יוצאת בלא כתובה עכ"פ וא"א שתערים לטעון מאיס כדי לגבות עידיות שלו שהרי יוצאה בלא כתובה."כוונת דברי החת"ס היא שכיון שכל מורדת מאיס עלי אין לה כתובה, תהא הסיבה אשר תהא, הרי שלא ניתן לומר שנתקן לה לשלם לו כתובה, שכן תקנה זו של כתובה רוצה לחזק את מי שאין בידו לנתק את הקשר של הנישואין, ולדעת הרמב"ם במאיס עלי היא זו המנתקת את הקשר ועל כן לכאורה נתקן לה לשלם כתובה. ע"ז משיב החת"ס שכיון שביסוד הדברים האישה הוכיח עילת מאיסות באמתלא מבוררת ורואים אנו שאכן מוכנה להפסיד כתובתה בשל כן, הרי שלא שייך לומר שנתקן לה לשלם לו כתובה, ועל כרחך שלדעת הרמב"ם הסוגיא לא עוסקת במאיס עלי.
"האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול."לשונו של הרמב"ם "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה" בא לומר שכל שהיא כופה אז יש לה גדר זה של יוצאת לרצונה, ואולם באופן אחר, על אף רצונה ואף גרימתה לגירושין אין בזה כדי להגדירה יוצאת לרצונה כל שאין עליו לא חיוב ולא כפיה.
והנה מורי רבינו שיחיה כתב בתשובה שאנו נוהגין בענין הנכסים כאשר כתוב בתשובת הגאונים וכתב עוד וז"ל שתמהתם היכא דחזאי דמתמוטטי נכסים תמרוד ותתפוס בנכסיו ותאכל היא ותחדי והוא ישאל על הפתחים לא חדוה שלימה היא אחרי שהרשות בידו לעגנה נהי שגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת ר"ג מ"ה זצ"ל ואילך מ"מ איהי נמי מיעגנא וכל שכן לדברי ראב"ן זצ"ל שהתיר לישא אחרת והיא תתעגן עכ"ל ועיין בסימן ל"ד.הרי לנו שכיון שבידו לעגנה לא נכון לראות בזה שתאכל איהי ותחדי כיון שהדבר תלוי בו אין השמחה שלימה, הוא הדין לטעמינו גבי תוספת כל והוא זה המגרש הרי שלא שייך להפסידה תוספת על אף בקשתה.
"אמר שמואל: ל"ש אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. תנ"ה: נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, כגון הממאנת וחברותיה - אין להן מנה מאתים, אבל תוספת יש להן; נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה - אין להן תוספת, וכ"ש מנה מאתים; והיוצאת משום שם רע - נוטלת מה שלפניה ויוצאה."למעשה, מכאן הסיק הרי"ף כדברי הר"ח. הבאנו דברי הרי"ף לעיל, וכך תמצית דבריו:
"וכן בחברותיה [של הממאנת] שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו."וא"כ צריכים אנו להתבונן באופנים הללו ולראות האם ישנו דימיון בפטור התוספת, דבר שישפוך אור על גדרי חיוב תוספת. ראשית, לגבי ממאנת מבאר הרי"ף את הטעם, וז"ל:
"ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה."מבאר הרי"ף שלכאורה יש להקשות על דברי רבינו חננאל שמחדש שכהאשה כופה את יציאתה על הבעל הרי שבזה הפסידה את התוספת, א"כ אין לך כופה פרידה מן הבעל גדולה מממאנת שאף לא צריכה גט ממנו, ולפי"ז צ"ב מדוע יש לה תוספת. מבאר הרי"ף שזה עצמו ראיה לרבינו חננאל. וביאור הדברים כך הוא, כיון שיודע הבעל שיש בידה לכפותו על יציאה זו ובזה דומה הדבר לבאה מחמת טענה, רק בניגוד לבאה מחמת טענה שלא ידענו בראשית הנישואין על ריעותא המולידה את טענתה, הרי שבממאנת ידע הבעל שיש בידה למאן ואפ"ה כתב לה תוספת. הרי שכאן לא תועיל האומדנא של רבינו חננאל אדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה, שכן הוא הוסיף לה ביודעו שיש בידה לעוזבו על כרחו, ועל כרחך חיוב התוספת שכתב לה הוא על על אף כן, וממילא חיוב זה בתוקפו עומד. סברא זו של הרי"ף הינה מתעוררת רק כאשר יש כפיה, שאז הבעל מגרש מבלי רצונו וכופין עליו את מהלך הגירושין, ובזה שווה דין ממאנת לדין באה מחמת טענה.
"אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה [דף י' ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וחזינן לגאון דקאמר הנ"מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים אבל תוספת איהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן."מבואר מדברי הרי"ף שישנו שוני בין שני החיובים שכיון שכתובה מדרבנן חיוב זה קליש ורבנן האמינוהו, ברם תוספת הינו חיוב יותר אלים על כן אינו נאמן להפסידה בטענה זו, וכך יוצא להדיא מדברי הר"ן על אתר, וז"ל:
"והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאוקימנא להא בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו נאמן ואפילו סבירא לן דכתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרי' ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא ומה טעם אמרו והם האמינוהו דאלמא דאי דאורייתא לא מהימן וכמו שכתב רש"י ז"ל ועוד דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא הימנוה רבנן ולא מהימן וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות ואמאי לא ולדידי לאו קושיא היא כלל דכיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי ואי אפשר לה להביא ראיה הרי היא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הלכך ודאי אי לאו דהימנוהו רבנן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הוה מהימן דאם איתא דמהימן נמצאו בנות ישראל כהפקר ואילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן [אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי וכן נמי במאי דמשעבד לה מעכשיו לא סמכינן] עליה שאינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבא ויאמר פתח פתוח מצאתי ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד אלא דכיון דכתובתה דרבנן סמכו על טענה זה והאמינוהו ומקולי כתובה שנו כאן."מבאר לנו הר"ן שדוקא בגין זה דחיוב כתובה מדרבנן ניתן להפסידה מכתובתה בטענה קלושה זו של פ"פ, ואמנם אם כתובה מדאורייתא לא סמכינן על סברא זו, וה"ה בחיוב תוספת שהוא חייב את עצמו. יוצא א"כ שגדרי חיוב תוספת שווים לגדרי חיוב כתובה אם נאמר כתובה מה"ת, וכך ניתן לומר בסוגיא גבי ממאנת וחברותיה, שכיון שכתובה מדרבנן אין לה כתובה ויש לה תוספת ומקולי כתובה שנו כאן.
"ופרישו הכא בגמרא אין להן כתובה אבל תוספת יש להן. ופרישו רבינו הגדול והגאונים ז"ל אפילו אאילונית, ובודאי גמרא משמע הכי דקאמר שניה וחברותיה, אלא שהדבר תימא כיון דבלא הכיר בה עסקינן היאך יהא לה תוספת מקח טעות עבד, ודעתם רחבה מדעתינו וקבלתם נקבל שהם אמרו כל שמדעת עצמו מוסיף ולא חשש לשמא תמצא אילונית ועקרה רצה ליזוק בנכסיו וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה אין לה תוספת שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה וכן הדין באלמנה, וכל שדינן שאין להם כתובה בין הכיר בהן ובין לא הכיר בהן."מבואר ברמב"ן שבלא הכיר בה ישנו תנאי מקדים לחיוב התוספת, והוא "כל זמן שתרצה לישב עמו".
"וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להן תוספת."מחדש הר"ן שאף באיסור שמחייבים אותה לצאת, היא מבחינתה יכולה לומר שהיא מסכימה להישאר וסבורה שיערב עליו המקח, וכך הוא באיילונית. וכן מבואר ברמב"ם (פרק כד מהל' אישות הלכה ג), וז"ל:
"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."סברא זו צריכה ביאור, שכן סברא זו הביא הרמב"ן לגבי סוגיית שמין לאלמנה בגדיה, ובבגדים שקונה כדי שתהיה לבושה בהן לפניו סברא זו מובנת, שכן היא אומרת לו שמבחינתה היא מסכימה להמשיך לעמוד לפניו. ברם בתוספת, שכל החיוב קיים בשעת יציאה, הרי שלא תועיל סברא זו, שכן אין השפעה למה שעומדת לפניו להגדרת החיוב?
"א"כ נאמר שמי שיש לו בנים מאשה אחרת אם נתברר עליו שהוא אינו יורה כחץ אם בהודאתו או שנשא אחרת אח"כ ולא הוליד גם ממנה שהיה בלתי מחוייב מן הדין להוציא וליתן כתובה אבל נתחייב בזה אם היתה היא תובעת אותו מה אם היתה שותקת ומוחל' לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה. אם כן ראוי לומר כאן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעת' למשקל ולמיפק לא אקני לה ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכל שאר אותם הדרכים שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה שהוא חייב בין עיקר בין תוספת. דהתם הוי איהו מורד והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה שיהו בידו לתקנו אם ירצה והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה א"כ ראוי לחייבו בין תיקונו ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה אבל הוא אנוס בו ואומדן דעתא הוא שאם היה משער בעצמו שהוא על זו הדרך ושהדבר יכריחנו להוציא וליתן כתובה לא היה כותב לה מה שכתב מהתוספת."מבואר יוצא מדבריו שכיון שהאשה כופה אותו להוציא, הרי שלא על דעת כן הוא התחייב בתוספת ואנוס הוא. נמצא שאם אין כפיה, וההחלטה אם לתת את הגט תלויה רק בו , אף אם היא מכרחת אותו ורוצה בזה אין זה נקרא על כרחו.
"אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה."וכותב ע"ז הבית שמואל (סימן קנד ס"ק א), וז"ל:
"ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס'."חידוש גדול יש בדברי הב"ש, והוא שגם כאשר הכפיה מגיע מצד האישה אבל היא עצמה אנוסה בדבר זה שאינה יכולה לחיות עימו במום זה, סוף סוף כיון שהכפיה מגיע מצד דרישתה של האישה הרי שהיא מפסדת תוספת. עוד ממשיך לחדש הב"ש שאף אם הדבר אינו תלוי בה, כגון במוכה שחין שמחייבים אותה לצאת מפני שממקתו, עדיין נאמר שמפסדת תוספת הכתובה. זה חידוש נוסף , שכן אין סיבה להפסידה בתוספת בכה"ג, כיון שאין היא הגורמת לגרש ואף לא זו הדורשת להתגרש, וצ"ע.
"האשה שבאה לתבוע מבעלה וכו' ויתן עיקר כתובה בלבד שלא כתב לה התוספת וכו'. יש לי סיוע לדברי רבינו במה שכתב [עיקר כתובה בלבד משמע] ולא התוספת ועם זה יתורץ קושיא חזקה שהקשו התוס' בפרק הבא על יבמתו דבסוף המדיר אמאי לא מנה הך דהאשה שבאה לתבוע וכו' דהוי מדרבנן דכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה וליכא לשנויי מאי דתירצו שם גבי ליתני נשא אשה ושהתה וכו' דהא הכא ע"כ מיירי דאית ליה בנים כיון דצריך שתבא היא מחמת טענה וא"כ אי אמרה בעינא ליה ודאי דאין כופין ועם זה יתורץ הקושיא דכולהו דמני במתניתין אית להו תוספת והך לית לה תוספת."מביא בלחם משנה את קושיית תוס' ביבמות (דף סד ע"א), מדוע המקרה של באה מחמת טענה המובא בגמ' שכופין בגין כך אינו מובא במשנת המדיר במקרים שיש עילה לכפיה? וע"ז משיב הלח"מ שלדברי ר"ח והרמב"ם שבכפיה מחמתה מפסדת תוספת, הרי שישנו הבדל בין משנת המדיר ובין באה מחמת טענה, שבמשנת המדיר אינה מפסדת תוספת. ועל כרחך הסברא לחילוק זה הוא כפי שכתבנו, שהכפיה מחמתה צריכה להיות שהיא עצמה גורמת הכפיה, והיא יכולה לחיות עימו באופן כזה מבלי לכפות עליו ועדיין כופה עליו.
"ושותא דמרן לא ידענא דכולהו דמני במתני' נמי לית להו תוספת דזיל בתר טעמא דכתב רבינו שלא כתב לה תוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכולהו דמני במתני' איכא האי טעמא שהיא תובעת הגירושין וכן כתבו ביבמות בפ' הבע"י דף ס"ה ע"ב בד"ה כי הא ודאי כיפינן פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית להו אבל תוספת לית להו וכו' עיין שם."הרי שנחלקו בהאי דינא דכופין באופן זה שהאשה עצמה אנוסה ואין היא יכולה לשאת בצער זה, האם בכה"ג מקרי מחמתה ומפסדת תוספת כך סובר הב"ש, או שמא נאמר שבכה"ג אין זה נקרא כפיה מחמתה וזכאית לקבל את התוספת כדעת הלח"מ.
"והדומה לבאה מחמת טענה היינו כגון שנולד לו ריח הפה וריח החוטם, שהוא חולי שנתחדש עליו מהשמים בזה ודאי דמי לבאה מחמת טענה, ותוספת לא יהיב וכמ"ש, אבל בנעשה בורסקי ומחתך נחשת ומקבץ צואת כלבים דמדעתיה עביד, בזה ודאי שהוא גרם לעצמו יש לו ליתן עיקר ותוספת, וכן נמי במוכה שחין לענ"ד יש לו ליתן עיקר ותוספת אפילו אם נולד בו אח"כ, ודלא כהבית שמואל שם בריש סי' קנד שאחר המחילה נעלמו ממנו דברי הרא"ש עיי"ש."נמצא שחולק הנפת צופים על דברי הב"ש במקמץ ובורסקי, שכן זה תלוי בבעל עצמו ואין זה בידי שמים.
"הנה כי כן הנלע"נ לומר מילתא בטעמא, דאמת הוא שדברי הר"ח והרי"ף ז"ל הם דברים נכונים בטעמם, ומה גם דלו יהי אלא ספק הא קי"ל דמספיקא לא מפקינן ממונא ולא יהיב אלא עיקר הכתובה דוקא, מיהו דוקא בבאה מחמת טענה וכל הדומה לה, דהיינו שנתחדש עליו מקרה בלתי טהור לאונסו, ומן שמייא מיהב יהבו ליה מילתא כדנא, אבל בדבר שעשאו הבעל מדעתו באין מבריח ובאין אונס ודאי דיהיב לה כתובה ועיקר."הרי שהדגיש שאם אין כפיה ונותן הבעל את הגט מבלי אונס ודאי נותן עיקר ותוספת.
"האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, (ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. (וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה. וי"א דאפילו נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א)."הרי לנו שבמאיס עלי מפסידה האישה כל אשר לה עיקר ותוספת ואף מתנות, וסיבת הפסד הכתובה והתוספת מבואר ברש"י על הסוגיא, וז"ל: "אבל אמרה מאיס עלי - לא הוא ולא כתובתו בעינא".
"אבל אם אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו אלא הכל אני מוחלת לו לא הויא כמחילה בטעות ולא כייפינן להשהותה אולי תחזור בה ויכול לגרשה מיד בלא כתובה ומחילתה מחילה, מר זוטרא אמר כייפינן לה כלומר כופין אותה שתשהה אולי תחזור בה כדין בעינא ליה ומצערנא ליה דכיון דמחמת מרד מוחלת לא הויא מחילה ואם רוצה לגרשה נותן לה כתובה ואם אינו רוצה משהה עד שתכלה כתובתה."וכן כותב הרשב"א בתשובותיו (מיוחסות לרמב"ן סימן קלח), וז"ל:
"והאומרת מאיס עלי, שנזכר בגמרא היא שאומרת מאוס הוא בעיני ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני. וכן תמצא שם בפירש"י פרק אף על פי. וכיון שרוצה לצאת בלא כתובה ודאי נראה כדבריה שדעתה אונס אותה לקוץ בו."הרי לן שמורדת מפסדת העיקר והתוספת בגין המחילה, ולא בגין דרישתה לצערו על מנת שיתן לה כתובה.
"אבל אמרה מאיס עלי לא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתי, כן פי' רבי' זקני זצ"ל [רש"י שם ד"ה אבל אמרה] והכל אני מוחלת, לא כפינן לה כדין מורדת להשהותה כדין משנתנו עד שתפחות או לרבותינו עד אחר ד' שבתות וכרוז והמלכה וי"ב ירחי שתא דלקמן, דהא לא הוה מורדת גמורה כיון שרוצה לצאת בלא כלום אם הבעל רוצה לגרש."וכאופן זה משמע ברשב"א על אתר ובריטב"א וברא"ה ובעוד ראשונים, והמשמעות היוצאת מדבריהם היא שהפסד הכתובה והתוספת נובעת בגין המחילה, ואין בזה שהיא מצערת אותו ליתן לה גט כדי להפסידה מעיקר הכתובה ולא התוספת.
"שאלת ממני ידיד נפשי באשה שאמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו והתרו בה ואמרו לה דעי שהפסדת כתובתיך ואמרה אעפ"י כן ובעלה לא רצה לגרשה ואח"כ חזרה בה ורוצה שיהיה כתובתה בחזקתה כאשר בתחלה והבעל אומר כבר הפסדת כתובתיך ואין לך אלא מנה לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה יורה המורה הדין עם מי.עיי"ש בהמשך התשובה. בדברי הרדב"ז רואים אנו שמעבר לדין המחילה צריך גם להתרות בה, וכפי שיטה זו שצריך גם התראה נוסף למחילה כותב בתוס' רי"ד להדיא, וז"ל:
תשובה : אשה זו אין לה כתובה שהרי הפסידה אותה בשעה שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו אין לך מחילה גדולה מזו וכבר ידעת כי מחילה אינה צריכה קנין ואפילו שלא אמרה בהדיא הכי אלא שהתרו בה דעי שאם לא תחזורי בך הפסדת כתובתיך והיא עדיין במרדה הפסידה כתובתה ואעפ"י שהיא רוצה לחזור עתה אינה חוזרת לכתובתה."
"אבל אי אמרה מאיס עלי, ואיני חפצה בו, רוצה הבעל נותן לה גיטא ותפסיד כתובתה מיד, שהתובעת גירושין ורוצה להפסיד כתובתה, צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת כתובתה, אם תחזור הרי טוב, ואם לאו נותן לה גיטא ומפסדת כל כתובתה."כאופן זה שהבאנו פוסק הרמ"א, וכנ"ל:
"ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכו'. אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל וכו'."משמע לכאורה מהרמ"א דדוקא שאומרת בהדיא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת יתן לי גט כי מאיסתהו לא מפסידה את כתובתה.
"דמיירי שאמרה מאיס עלי ומונעת תשמיש ותובעת הגט, תולין שכונתה בלא הכתובה מדלא תבעה הכתובה ולכך אין צריך ליתן לה הכתובה כשמגרשה כו'."עיין שם. נמצא שגם כונת הח"מ דוקא כשיש אומדנא שכונתה שיגרשנה בלא הכתובה, אבל במקום שאין אומדנא ודאי צריך שתאמר בהדיא לא הוא ולא כתובתו בעינא, כמו שמשמע מדברי כל הראשונים.
"הנה לעיל הבאנו דברי תוספות רי"ד, שמבואר בהדיא שצריך גם להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת כתובתה, ומדברי שאר הראשונים לא משמע כן.יעויין במאמרו של הגר"ד לבנון שבאופן דומה מיישב את הסתירה ברשב"א שהעלה הגר"א גולדשמיט בפד"ר (חלק ו פס"ד המתחיל בעמוד 325), עיי"ש ואכמ"ל.
ואפשר לומר דלא פליגי תוספות רי"ד והראשונים, אלא לפי דברי ההפלאה שיש ב' אופנים בטוענת לא הוא ולא כתובתו בעינא,
א. באופן שאומרת שאם יהיה הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשנה אפ"ה מרוצה היא בכך כדי שיגרשנה, דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתה. אבל אינה מוחלת מה שיהיה על פי הדין מגיע לה, ובכזה אופן כתב התוספות רי"ד שצריך התראה.
ב. באופן שהיא מוחלת על הכתובה ואומרת לא הוא ולא כתובות בעינא אז מודים כל הראשונים שאין צריך התראה אלא מפסידה כתובתה."
"אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רוצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדיני מאיס עלי כלום שאין בית דין נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימין אם לאו במורדת ממש עסקינן ואף על גב דתנן עד כמה הוא פוחת והולך עד כדי כתובתה דמשמע אפילו בבלאות הקיימין היינו קודם תקנת רבותינו אבל אחר שחזרו ונמנו כיון שעוקרין [ומפקיעין] הכתובה מיד איכא מאן דאמר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימין ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום."מבואר מדבריו של הר"ן שמורדת דמאיס עלי אינה מפסדת כלום על אף טענתה שאינה רוצה בו, ואין לך רוצה להתגרש גדולה מזו ואינה מקיימת עימו את ענייני האישות מחמת מאיסות, ועדיין אומר הר"ן שאינה מפסדת כלום. יעויין בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סי' קפו) שהוכיח מלשון זה של הר"ן שכולל אף חיוב תוספת, וכ"כ תוס' ריד על הסוגיא, עיי"ש. ובתוספות חיים (חלק א כאן), נתן טעם לדבר, דמכיון שלא פשעה, ובאמת אינה סובלתו ונותנת אמתלא נכונה לדבריה, וגם הוא מגרשה מדעתו, אע"פ דבגרמתה הוא, כיון שהוא סבב לזה לכן דינה כאשה דעלמא שצריך לתת לה הכל.
"ולכאורה יש לתמוה כמ"ש הב"י בשם הר"ן ולא ידעתי מנין לו שהיא מפסדת הכתובה כלל, דילמא כיון דאנוסה היא אין קונסין לה כלום. ונראה לכאורה דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דכופין הבעל לגרשה א"כ ע"כ צ"ל דאין לה כתובה דאל"ה הקשה דניחוש שמא נתנה עיני' באחר כמו שהקשה התוס' בדיבור הנ"ל. ואפי' אם נימא דאיכא רגלים לדבר שנותנת אמתלא לדברי' מ"מ קשה דהא ע"כ מה דאיתא במתני' דף ע"ז ולקמן סי' קנ"ד ואלו שכופין להוציא מוכה שחין וכו' אף על גב דלהרמב"ם בכל מאיס עלי כופין אותו להוציא, ע"כ צ"ל דהתם יוצאת ונוטלת כתובתה כמ"ש התוס' שם. ואפי' נימא דאין זה דיוק משום די"ל דמאיס עלי גרע טפי כמ"ש בחידושי דף ע"ז, מ"מ הו"ל למחשב התם כדפריך התם דהו"ל למיחשב שהה עשר שנים וכו', אלא ע"כ דהכא ל"ל כתובה. והר"ן לשיטתי' דס"ל דאין כופין שפיר כתב דממילא כיון דאינו מפורש יש לה כתובה כיון דאנוסה היא וכו'."מתקשה ההפלאה על דעת מר"ן שמפסיד הכל למורדת דמאיס עלי ולמעשה פוסק כרמב"ם פרט לעניין הכפיה, ותמה הההפלאה דניחא להרמב"ם שבמאיס עלי כופין הרי שזה עצמו הסברא להפסד התוספת, ואולם גם ע"ז תמה מכח ממאנת, עיי"ש. ברם לדעת מרן השו"ע דליכא כפיה, מניין לו לפוטרה מבלי כלום? וכתב שאכן זה עצמו סברת הר"ן שמותיר לה הכל. ואולם ליישב את מר"ן מסיים ההפלאה שעל כרחך צריך להגיע למחילה, ומכאן מוכיח דלא כח"מ המובא לעיל שויתר על הצורך במחילה מפורשת בכתובה. נמצא א"כ להפלאה, שכל מה שהפסיד הרמב"ם במאיס עלי את התוספת זה רק בגין הכפיה, ובמר"ן הפוסק כרמב"ם במאיס עלי לבד הכפיה, על כרחך הפסד התוספת הוא מחמת המחילה.
אלא דלפ"ז יש לתמוה על השו"ע כיון דפסק דאין כופין אותו מנ"ל דמפסדת כתובתה כמ"ש הר"ן, וגם לדעת הרמב"ם דכופין קשה דמנ"ל דהפסידה את התוספת, דהא בממאנת אמרי' בדף ק"א דיש לה תוספת משום דכתב לה משום חיבת ביאה א"כ נהי דמוכח דאין לה כתובתה כנ"ל מ"מ דילמא תוספת יש לה. וצ"ל דמצד הסברא כן הוא דאינה נאמנת לומר מאיס עלי אלא כשמחלה כל כתובתה כמ"ש הר"ן וס"ל דאין אחר מחילה כלום אלא בבלאותי' קיימין לא שייך לשון מחילה כנ"ל, והר"ן ל"ל הך סברא אלא כמ"ש לעיל. ולפ"ז מה שנפחתו הבלאות אחר המחילה בב"ד י"ל דחייב הבעל לשלם כיון דלא הי' בכלל המחילה וצ"ע. ומזה משמע נמי כמ"ש לעיל דבעינן דוקא שתמחול הכתובה בפירוש דלא כח"מ."
"היכי דמיא מורדת? אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה."בביאור מורדת דמאיס עלי כותב ר"ת (תוד"ה אבל), וז"ל:
"ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה."כביאור זה הביא הרא"ש (פרק ה סי' לד), וכן הביא הריטב"א על אתר ועוד ראשונים. הרי שעסקינן באישה התובעת להתגרש ואינה חפצה בו אלא רוצה לצערו ולצאת בכתובתה, ודינה של מורדת זו מתחלק: לפי המשנה, פוחתין לה עד כנגד העיקר והתוספת ואינה מפסידה כתובתה לאלתר, ולדין הגמ' תיקנו רבותינו שכך הוא בארבע שבועות תוך כדי הכרזות והתראות.
"[אם רצה להוסיף כו'] רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף. מסייע ליה לר' איבו אמר רבי ינאי דאמר ר' איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת למורדת ולפוגמת לתובעת ולעוברת על דת."מבאר רש"י:
"למורדת - דתנן בפרקין (לקמן /כתובות/ סג) המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין."כותב הר"ן על הרי"ף (דף כא ע"ב):
"אי תנא 'לכתוב' לא הוה שמעינן מינה שיהא התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא 'להוסיף' משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא."הרי שחידושה של הגמ' הוא שדין התוספת הינו כדין הכתובה, ובודאי לעניין מורדת שזו אחת מהנפק"מ של הגמ'.
"למורדת. פירוש דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו פוחתין אבל אינו משהה לפסוק אף על התוספת ולהפסידה ממנה דמתנה יהיב לה ע"מ לכונסה והרי כנסה וה"נ אמרי' גבי אילונית דמתנה בעלמא יהיב לה מחמת חיבת ביאה ראשונה וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה כתובתה שבעה דינרין בשבת ואם פחתה מאתים פוחתין לה נמי תוספ' ע"כמדברי השיטמ"ק מבואר שזה עצמו מה שחידשה הגמרא, שאף עם אישה מורדת ואינה רוצה בו אזי דין התוספת כדין הכתובה שפוחתין לה מכתובתה, ואין בזה כלל סברת למישקל ומיפק לא אמרינן. ובזה יש ליישב את דעת ר' יוסי שאפילו מירושתה פוחתין לה, רוצה לומר שר' יוסי למד אף הוא שהגדר הוא שאין כאן סברת למישקל ומיפק, אלא רק פוחתין כחלק מקנסות שמטילין עליה כדי להחזירם, וכל מה שר' יוסי עשה הוא הרחיב את הקנסות אף לירושתה ממקום אחר, אבל גם הוא נזקק להגדרת המשנה שתוספת כעיקר לעניין מורדת, ודו"ק בזה.
וקשה במתני' דלקמן פליגי תנאי דר' יוסי סבר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה ממנה. והלכך לדידיה אפילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה ויש לפרש דה"ק למורדת לא תימא כנגד מנה מאתים הוא דפוחת והולך בכל שבוע ז' דינרין אבל התוספ' אינו פוחת והולך אלא בשבוע הראשונה תפסיד כל התוספ' דאדעתא למשקל ולממרד לא יהיב לה והשתא ניחא דאפילו לרבי יוסי איצטריך."
"וקשה לר"י על פי' ר"ח, דאמרי' התם נ"מ למורדת פירוש דמורדת על בעלה אינה מפסדת תוס' הכתובה אלא כמו שמפסדת הכתובה עצמה שפוחתין לה ד' טרפעקין בשבת ואף על גב דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו ור"ת אומר דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמו כו' תוס' עיין פרק אף על פי."אב"ד דנן הביא דברי המרדכי הללו והוכיח מהם כדבריו, רוצה לומר שהבין המרדכי שבמורדת אינה מפסדת התוספת מיד ולא אמרינן למישקל ולמיפק, ומכח זה תמה המרדכי על ר"ח מדוע במקרה של יוצאת מרצונה אמרינן האי סברא כדי להפסידה מתוספת. ואם נאמר שכל מה שדיבר ר"ח הוא רק בכפיה, הרי שהקושיא לא מתחילה, ועל כרחך שלמד המרדכי שסברת למישקל ומיפק קיימת אף ללא כפיה.
"ואם באתי לזכר הדין הפרטי בכל אחד מהן יתארך הדיבור מאד מלבד כי יש חילוק גדול בין הפוסקים בדיניהן האמנם דרך כלל אומר כי שני מיני המורדת אין שום אחד מהן מפסדת כתובתה מיד ולא אפילו התוספת אף שהיא מורדת מתשמיש זולתי הראשו' מפסדת כתובתה אחר הכרזות ארבע שבועות וכו' והשנית אחר שנים עשר חדש וזה לדעת הרשב"א ז"ל והפוסקים האחרונים. ואם לדעת הרמב"ם ז"ל כשאמרה מאיס עלי מפסדת כתובתה מיד זהו לפי סברתו ז"ל שבית דין כופין את הבעל לתת לה גט מיד וכיון שנתגרשה על פי בית דין שלא ברצון בעלה הדין הוא שתפסיד מיד כתובתה אבל לדעת שאר הפוסקים שפסקו שאין כופין לגרש אינה מפסדת מיד כתובתה. ומבואר אמרו בגמרא ריש פרק אף על פי רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לרבי איבו דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת ולמוחלת וכו' ופירש רש"י ז"ל תנאי כתובה תוספת שהוא מוסיף לה. למורדת דתנן בפרקי' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתים והולכים עד כאן. ועם היות שפשט הלשון הזה מורה שפוחתים והולכים אף התוספת עם כל זה עוד הודיענו חידוש אחר והוא דלא תימא דהפסידה התוספת מיד דנימא דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו קמשמע לן דלא ואינה מפסדת התוספת אלא כמו שמפסדת הכתובה על ידי פחיתה. וכן כתוב במרדכי בפרק הבא על יבמתו הרי מבואר דהמורדת אף על פי שמורדת מתשמיש עכ"ז אינה מפסדת לה הכתובה ולא התוס' מיד כ"ש אסתר זאת שמעולם לא מרדה מתשמיש אדרבא כי מי יודע אם כשהיו שני בריאים איש ואשתו אם היתה משדלתו בדברי' יותר מהנשים הכשרות תחת התפוח ואם כן פשיטא ופשיטא דלא הפסידה דבר מכתובתה. גם לא הפסידה דבר מכתובתה בשביל שהתחננה לבעלה שיגרשנה בגט לו הונח שהיא היתה המתחננת מה שאינו כן כנזכר ראיה לזה מהמי' השני מהנשים שמפסידות כתובתן שהזכרתי למעלה האשה שטוענת על בעלה שאינו יכול וכו' וגם באלו רבו הפרטים."ברור מללו של המהרלב"ח שאף אם היא זו היוזמת את הגירושין והבעל נענה לבקשתה לגירושין, מכל מקום לא אמרינן אדעתא דמיפק ומישקל. ולדברינו ניחא, שכן סברא זו איכא רק בכפיה, וכאן על אף שנענה הבעל לבקשה שלה ליתן לה גט אין זה מונע ממנה לתבוע תוספת. ודברי הגר"א לביא לענ"ד אין בהם כדי לדחות ראיותיו של המהרלב"ח, ונלענ"ד שגם אב"ד מסכים שדברי המהרלב"ח הללו וראיותיו עומדות לומר שאם היא תובעת להתגרש והוא נענה הרי שאין היא מפסדת תוספת כתובה.
"כלומר בעינא ליה ורוצה אני לשמש עמו ומצערנא ליה השתא שלא אשמש עמו כ"ז שהוא רוצה, שאני רוצה לצערו, אבל אמרה מאיס עלי איני רוצה לעמוד עמו לעולם לא כייפינן לה אלא אבדה כתובתה לאלתר."הרי שיצא להבחין בין מאיס עלי שאומרת איני רוצה לעמוד עמו לעולם, ודייקא מילת לעולם, לבין בעינא ליה בעצם רק עכשיו רוצה לצערו אבל היא רוצה אותו. אמנם יעויין בתוס' רי"ד על אתר, שנשמע ממנו לא כך.
"והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המדה על העלובה הזאת ואמר כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד אולי יש תקוה שע"י התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי ודאי לא תשמע לקול מוריה ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן - ולנו בפשיטות תשובתו בצדו שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אא"כ מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הנם חדוש הלכה אחר סוף הוראה כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהלות ולא בשום מנהג ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא לא תהא כזאת בישראל."
"והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנ' אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות. פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה אבל אמרה מאיס עלי כלומר לא בעינא ליה כיון שמרד בעיקר האישות לא כייפין לה שתעמוד עמו ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש [דף סח טור ב] תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא ולא כייפינן ליה לשהויי גיטא ולאימלוכי בה וכן הילכתא לדינא דגמרא."שתי יסודות חשובים יוצאים לנו מפנינה נפלאה זו שלימדנו בעל העיטור.
"אמת, שיש שיטות בראשונים שבמאיס עלי מפסידה עיקר ותוספת גם ללא מחילה, ובכללם בעל העיטור, אבל הדבר נובע ממה שלא כופין את האישה לשוב לבעלה כאשר באה בטענת מאיס עלי. ועל כן, יש עקירת האישות ללא תרופה, וכהאי גוונא מפסידה עיקר ותוספת בדומה לעוברת על דת ומזנה, וכמו שכתב הרשב"א (כתובות ע"ג ע"א) בנוגע לנודרת שלא תשאל ולא תשאיל כברה ונפה שתצא בלא בתובה "שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה" ובדומה לאישה שבעלה כופה ללכת אחריו והיא מסרבת, אבל לא מאומדנא של אדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה. אולם כל דבריהם נאמרו רק במאיס עלי ולא במורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה "שלא יצאה מעיקר האישות" כמו שכתב בעל העיטור, וכלשונו של המאירי "ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא", לעומת מאיס עלי ש"אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא", ולכן יצאה מעיקר האישות ומפסידה גם עיקר וגם תוספת."ולדעת ר"ת והרא"ש כיון שיכול לשדלה במשך י"ב חודש נחשב הדבר כיש תרופה למרדה ואין להפסידה כתובה ותוספת ללא מחילה לפני כלות הי"ב חודש, שאילו לא היתה תרופה לא היו מתקנים המתנת י"ב חודש, וגם לפני תקנת המתנת י"ב חודש היה אפשר להמתין שתחזור בה. ולא באתי אלא להוכיח מדברי ר"ת והרא"ש שאין אומדנא מיוחדת בתוספת כתובה.
"וכתב הר"מ פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת."ומכאן הוציאו הגר"א אדרי והגר"א לביא יסודם שאף מבלי כפיה יש לאישה להפסיד תוספת מסברת אדעתא דמישקל ומיפק. ואמנם, מאחר ודברי העיטור ברורים שלא כך, וכן משאר הראשונים שהבאנו נראה לא כך, א"כ יש לתמוה מניין מסתברא לו לרבי אברהם מן ההר לומר כן ומבלי להביא ראיה לדבריו? ועל כן נלע"ד לומר שהביאור בדבריו שעוסק במורדת, והביאור של מורדת בלישנא דגמרא כך הוא דמורדת הוא "בעינא ליה ומצערנא ליה". וכך הוא הביאור ברבי אברהם מן ההר שהיא מצערת אותו, היינו מצערנא ליה דבש"ס, ומתוך מרדה מגרשה, וע"ז ביאר רבי אברהם שמפסדת כתובתה. ולשונו של רבי אברהם ממש לקוחה מהגדרת מורדת דבעינא לה של ר"ת, הבאנו דבריו לעיל, וברור שיש לכתחילה לעשות להם כסדר האמור במורדת.
"ואף שהראשונים ז"ל כתבו בטעם הפסד המתנות משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, צריך לומר דאין זה מטעם אומדנא זו בלבד, אלא גם מטעם קנס, וכמש"כ. והראי' לכך שהרי ביטוי זה דאדעתא למיפק לא אקני לה מופיע בגמ' רק לענין אלמנה ששמין מה שעליה (כתובות נ"ד ע"א), והרי התם פשיטא שאינה מחזרת המתנות. הרי לך שטעם זה דאדעתא למיפק אינו מספיק להחזרת המתנות והגאונים ז"ל השתמשו בביטוי זה לגבי המורדת לנמק למה קנסוה שתפסיד גם המתנות."הרי שישנו חידוש בהגדרה של רבי אברהם, אבל אין הוא מחדש מקרה שונה מאשר מורדת להפסד התוספת, ולענ"ד לא ניתן לסמוך על דבריו במקרה שעסקו בו הגר"א אדרי והגר"א לביא.
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה' והוא אומר 'אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."הקושיה בדברי רבנו ירוחם עולה מאליה. כאשר האישה בלבד היא המורדת הדין הוא שהפסידה כתובה ותוספת רק לאחר התראה כמו שכתב הרמ"א (אבן העזר סימן עז סעיף ב), ואילו כאשר גם הבעל מורד הפסידה תוספת לאלתר. ובניסוחו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר (חלק ח עמוד 323):
"הדברים תמוהים: כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה – אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא."הגרי"ש אלישיב זצ"ל יישב קושיה זו בשני אופנים.
"דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה, ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה אבל לא תוספת וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה:מדברי מהר"ח אלגאזי הללו הוכיח הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין טעמו של רבנו ירוחם משום שכופים את הבעל לגרש, שהרשב"א בתשובה (סימן אלף רלה) לא הזכיר כלל את הנידון שהביא רבנו ירוחם בשם רבו ואילו היה זה בית האב להלכה זו, היה מזכיר הרשב"א במפורש שזו סיבת הפטור מתוספת כתובה.
[...] ונראה לי האומרת 'מאיס עלי' או 'בעינא ליה [...]' מה הן גובות אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן לה נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום, כיון שהן תובעות להתגרש.
וכך כתב גם כן בסימן אלף רל"ה. הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן לה נכסי צאן ברזל שלה [...] שהרי לא פטרו את הבעל מלשלם תוספת משמע דנכסי צאן ברזל צריך לשלם."
"ועל כן נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."פסק דין זה מופיע גם בקובץ תשובות (חלק ב סימן פז).
"ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא [...] אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו."הראש"ל הגרש"מ עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (חלק ג סימן יא אותיות ג-ד) הביא את קושייתו של הגרי"ש אלישיב ולא ניחא לו בביאורו של הגרי"ש אלישיב, ולכן מבאר את דברי רבינו ירוחם עפ"י הרשב"א שסובר שבכל מורדת אף שמרדה האישה בלבד ולא הבעל אם גירשה לאלתר הפסידה תוספת, וזהו פשר לימודו של רבו דרבנו ירוחם שהוא הדין כשמרדו זה על זה כיון שמורדת היא איבדה תוספת. וכתב שאולי זהו גם ביאור דברי מהר"ח אלגאזי:
"דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה, ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה אבל לא תוספת וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה."וכוונתו שעיקר הנימוק למרידה ההדדית היא כדי לא להפסיד האישה מעיקר הכתובה, ואילו לגבי התוספת סבור רבינו ירוחם כרשב"א בתשובה שמורדת הפסידה תוספת כתובה מיד. ושם (באות ה) כתב שהרמ"א (בסימן עז סעיף ב) ביאר דברי הרשב"א אחרת – שמורדת ד'בעינא ומצערנא ליה' לא הפסידה תוספת כתובה כל עוד לא הכריזו עליה, ואם כן הדבר שנוי במחלוקת.
"לעניות דעתי יש ליישב דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל ונראה שהבין דברי רבנו ירוחם על דרך אחרת [...]ולעניות דעתי אחר המחילה, ביאורו של הגר"א אדרי נאה ואף נכון בדברי המהר"ח אלגאזי, אמנם בדברי הגרי"ש אלישיב איני יכול להסכים לדבריו. שכן אם כל מה ששמענו בדברי הרשב"א הוא עניין המתנות שאינה מפסדת תוך הזמן, וכפי ביאורו של המהר"ח אלגאזי, הרי מניין שולל הרב אלישיב את הדיון של הפסד התוספת מחמת הכפיה בדברי הרשב"א, שכן לדברי הגר"א אדרי אין זה בכלל הנידון. זאת ועוד, בקובץ תשובות (ח"ג סימן קצ"ח) כותב הרב אלישיב, וז"ל:
דוק בלשונו [של רבינו ירוחם] שאין דנים אישה זו כמורדת אף לאחר שחלפו שנים־עשר חודש ואף שלא חזרה בה ממרידתה. מטעם זה גם אין להתרות בה ולהכריז עליה כי אין דינה כמורדת.
כשאין הבעל חפץ באשתו בטלה הלכת מורדת – אפילו היא מורדת בפועל – ולא תפסיד עיקר כתובה ונדוניה
זה שבא המהר"ח אלגאזי לבאר: כאשר הבעל והאישה מורדים זה על זו אין האישה נידונת כמורדת. ולכן לא הפסידה נדוניה כמו שכתב רבנו ירוחם ואפילו לאחר שנים־עשר חודש. זהו המפורש בלשונו של רבנו ירוחם "דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר נדוניא וכתובה".
אף שבטלה הלכת מורדת – תוספת כתובה תפסיד הואיל ועצם הגירושין באו גם מצד מרידתה
ואף שאין דינה כמורדת ולא הפסידה עיקר ונדוניה כתב רבנו ירוחם בסוף דבריו שהפסידה תוספת, לא משום שדינה כמורדת אלא מדין מסוים בחיוב תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
המהר"ח אלגאזי בעיקר דבריו לא בא לבאר מדוע אין לאישה זו תוספת אלא מדוע יש לה נדוניה ואין דינה כמורדת וכך כתב: "דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה, ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה אבל לא תוספת." היינו שיסוד דברי רבנו ירוחם הוא שכל שמורדים זה על זו אין דינה של האישה כמורדת.
ונראה שטעם הדבר הוא משום שכאשר המרידה הדדית אין לדון מי מהצדדים כמורד. לכן אף שהשהו אישה זו במשך שנה ולא חזרה בה לא הפסידה נכסי צאן ברזל שלה כמו שכתב הרשב"א.
הסבר הדמיון בין מורדת וגירש הבעל מרצונו למרידה הדדית
אמנם דברי הרשב"א עצמו נאמרו במורדת דמאיס או דבעינא ליה ולא מרד הבעל אלא גירש מרצונו קודם שהתרו בה כפי שהביא מהר"ח אלגאזי דבריו:
"האומרת 'מאיס עלי' או 'בעינא ליה' מה הן גובות אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן לה נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום, כיון שהן תובעות להתגרש וכך כתב גם כן בסימן אלף רל"ה. הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן לה נכסי צאן ברזל שלה [...] דנכסי צאן ברזל צריך לשלם."
דימה מהר"ח אלגאזי לנידון דידן כיון שדברי הרשב"א אמורים במי שלא הכריזו עליה.
תוספת ביאור בשיטת הגרי"ש אלישיב בהבנת דברי רבנו ירוחם
והנה דברי מהר"ח אלגאזי פשוטים בתכלית שכל מי שאין דינה כמורדת מכל טעם שהוא לא הפסידה נדוניה אף שבפועל היא מורדת, ולכאורה אין בהם חידוש ולא הביאם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אלא להוכיח מהם דלא כפירושו הראשון [...]
ובזה מחולק דין כתובה מדין תוספת [...]
התקשה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמהר"ח אלגאזי ביאר רק מדוע האישה אינה מורדת ולא הפסידה נכסי צאן ברזל אף לאחר שנה, וכמו גם הכתובה אך לא ביאר מדוע הפסידה תוספת אף על פי שאינה מורדת, ויתר על כן קשה שאף מורדת שלא הוכרז עליה לא הפסידה תוספת.
קושיה זו קשה רק לביאור השני בדברי רבנו ירוחם שהוא דרכו של המהר"ח אלגאזי מה שאין כן לדרך הראשונה הטעם שאין לה תוספת הוא משום שכפוהו לגרש.
וביאר הגרי"ש אלישיב סברת הדבר והבאנו דבריו לעיל.
לשיטת הגרי"ש אלישיב דברי רבנו ירוחם נוהגים בין לבני ספרד בין לבני אשכנז
תורף הדברים:
דינו של רבו של רבנו ירוחם הוא שבמרידה הדדית אין האישה נידונה כמורדת, על אף זאת איבדה תוספת כתובה. אין הדבר משום שכפוהו לגרש כמוכח מתשובת הרשב"א שהסמיכה מהר"ח אלגאזי לדברי רבנו ירוחם. מהר"ח אלגאזי ביאר רק מדוע אין דינה כמורדת ולא ביאר מדוע הפסידה תוספת וגרע דינה ממורדת. עניין זה בלבד ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל מסברה (עיין בקובץ תשובות חלק ג עמוד רסח דיבור המתחיל "והנה" שקצת קשה בלשונו).
לדרך זו דברי הרשב"א אינם תלויים בשאלה אם במורדת שהוציאה מרצונו קודם שהכריזו עליה יש לה כתובה ותוספת (כפי שרצה לתלות בשמע שלמה דלעיל) שהרי הרשב"א בתשובה כתב להדיא שהטעם לאיבוד התוספת אינו משום שמרדה עליו, אלא אף על פי שאין דינה כמורדת ולא איבדה נדוניה איבדה תוספת כי "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".
יתר על כן הפסד תוספת הכתובה כלל אינו קשור להיותה מורדת משום שאין אישה זו נידונה כמורדת, ומה שהפסידה תוספת הוא משום שרוצה להתגרש וזהו גדר מגדרי תוספת כתובה שהרוצה להתגרש אין לה תוספת משום ד"אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
"לפי האמור אכתי צריך ביאור מה שכתב הרשב"א, שאם גם הוא מורד בה אין לה תוספת כתובה מה שאין כן כשהיא לבד המורדת? ועל זה מביא את סברתו שגם שכשהוא רוצה להתגרש הרי שאין טעם לתקן להם סדרי מורדת וכו'."נמצא שיסוד הקושיא של הרב אלישיב היא על יסוד זה שהגדיר את האישה כמורדת, ועל זה תמה מדוע ויתר רבינו ירוחם על הסדר הנוהג במורדת, ואם אין היא מוגדרת כמורדת מה לנו לנהוג כסדר זה? ואולם צודק הגר"א אדרי שיש לנו כאן מורדת מבלי שהחלנו עליה שם מורדת, מחמת זה שלא נהגנו לפיה כסדר ההכרזות וההתראות.
"ומ"ש רבינו בשם רבו ז"ל, דעתו דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה, אבל לא תוספת.הרי לנו שהגר"ח אלגאזי לא בא לבאר את הפסד התוספת אלא לבאר שהיא גובה גם נכסי צאן ברזל ואפילו נצ"ב שאינן בעין, וזאת מאחר שאין עליה שם מורדת. ולביאור זה ברבינו ירוחם מצא סיוע בדברי הרשב"א (ח"א אלף רל"ה) שכתב שעל מנת להחיל על האישה דין מורדת צריך הבעל לתבוע את זכותו לאישות מהאישה, וכל זמן שהבעל אינו תובעה אין לה דין מורדת וזאת מאחר שאינה משועבדת אלא במקום שהוא תובעה, ולכן חייב בתשלום נכסי צאן ברזל שאין עליה שם מורדת, ורק מה שנתן משלו מפסידה. ברם ברשב"א כלל לא מוזכר תוספת כתובה, וכך הוא לשונו של הרשב"א:
וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה הביאה הרב הב"י בדף נ"ט וז"ל: על האומרת מאיס עלי או בעינא ליה מה הן גובות, אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש עכ"ד, וכן כתב ג"כ בסימן אלף ורל"ה, הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן להם נצ"ב, ומסתברא דכל נכסי צאן ברזל שלה חייב לשלם ואף מה שנגנבו או נאבדו שהרי לא פטרו את הבעל אלא מלשלם תוספת משמע דנצ"ב צריך לשלם."
"ומה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל בכתובתן ומתנתן. כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן כלומר נכסי צאן ברזל. אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב."הרי שהרשב"א לא התייחס לעיקר כתובה ותוספת כלל אלא למתנות.
"כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידים אותה כתובתה, אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נכסי צאן ברזל אבל לא תוספת."הרי שהפסד התוספת היא בהדי הדדי עם הכפיה ולא לפני כן.
"ועוד שמדברי הנתיבות משפט במקום אחר [דף רטו ע"ב] מוכח להדיא שלא כדינו של הגרי"ש אלישיב, שדעת רבנו ירוחם בדעת הרשב"א (שהוא רבו של רבי אברהם בן אשמעאל) שבטוענת מאיס עלי ולא מזכירה כתובה אם מגרשה תוך י"ב חודש משלם את כל כתובתה עיקר ותוספת ורק אם מוחלת על כתובתה בפירוש אז לדעת הרשב"א אין לה כתובה ותוספת אם עבר וגירש בתוך י"ב ז"ל רבנו ירוחם,
... והרשב"א כתב שהפסידה אפילו תוך השנה ואף על פי שעשה שלא כהוגן שגרשה תוך השנה שלא ברצון חכמים וזה כשאומרת לא הוא ולא כתובתו אבל אמרה מאיס עלי לבד ואינה אומרת שאינה רוצה כתובתה משהינן לה שנה ולא כייפין לה תוך השנה לא לפחות ולא להכריז עליה בבית דין ואם רוצה לחזו' לא הפסיד' כלום עמדה במרדה כל השנה הפסידה עיקר ותוספת ומה שתפס' לא מפקינן מינה מנדונייתה ומה דלא תפסה לא יהבינן לה כמו שכתבתי למעלה ע"כ."
"אמנם נראה דאין דברי הרשב"א אלא במתנות דיהיב לה בשעת נישואין או לאחר נישואין, אבל תוספת שכתב לה בכתובתה ודאי דינו ככתובה ולתנא דמתיניתין פוחתין מתוספת ז' דינרים לשבת ולרבותינו מפסידתו אחר ארבע שבועות, וכדאמר בהדיא בגמ' [כתובות] נ"ד ב' תנאי כתובה ככתובה לענין מורדת [...] ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאינה מפסידת במרדה את התוס[פת] עד אחר ארבע שבועות דלא מקרי מוציאה את עצמה מיד בעלה עד שנקבע המרד כפי שיעור חכמים דכעס לשעה שכיח ולא הנחת בת לאברהם אבינו אי מפסדת תיכף."מבואר יוצא מדברי החזו"א שאין הוא עוסק אלא במתנות דיהיב לה, ברם תוספת כתובה אינה מפסדת אף זו המורדת כל עוד ולא נעשה כאן כסדר האמור במורדת, לאמור: הכרזות והתראות.
"ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין [דף נד ב] דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה.ברור מללו של הר"ן שזה עצמו מה שהגמ' אומרת שדין התוספת כשל העיקר לעניין מורדת, הרי שבא ללמד אותנו שאין במורדת סברת אדעתא דמיפק ומישקל לא אוסיף לה, אלא לעולם משוים את דין התוספת לעיקר בעת מרידה ופוחתים לה ולא באופן אחר. נמצא א"כ שמכאן מקור גדול לדברי החזו"א שבמערכת זו של מרידה אין לנו אלא לילך אחר סדר הדברים האמור במורדת, הן מצד המשנה מפחיתים כל שבוע והן מצד תקנת רבותינו וכו', ואנו נוסיף שכך הוא אף במרידה הדדית אלא א"כ עברו י"ב חודש ויש מקום לשקול כפיה כדעת רבינו ירוחם, שאז הפסד התוספת הינו מחמת הכפיה.
ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו."
"שדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ מאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהן איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא."דין התוספת לא גרע ממתנות דיהיב לה, והא דהמורדת אכן מפסידה התוספת אין זה אלא מדין קנס שקנסו במורדת, כשם שקנסוה שתפסיד הכתובה. ולכן סבירא ליה להחזו"א שרק אחרי שיצא שמה כמורדת, דהיינו לאחר ההכרזות וכו', שקנסוה בהפסד כתובתה, קנסוה גם בהפסד התוספת, אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו', שעדיין לא קנסוה בכתובה, לא קנסוה גם בתוספת. ולפי עיקר הדין אין לה להחזיר המתנות, משום דמאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערב בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? וכן משמע מלשון החתם סופר (סי' קמא) גבי מתנות שכתב, וז"ל:
"והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה."משמע שטעם הפסד המתנות הוא מאותו טעם של הפסד הכתובה, דהיינו מטעם קנס.
"זה פסק דין הרב ר' שלמה ב"ר אברהם בן אדרת עם יתר חכמי ברצ"לונא מזה הענין.הרי שמסיק הרשב"א בשם חכמי ספרד ורבינו חננאל שבתוך י"ב חודש אינה מפסדת כלום, ומשמע אף תוספת כתובה, וכך הוא הלשון "לא הפסידה כלום", נמצא שגדר זה של איבוד תוספת מחמת סברת אדעתא דמישקל אינו קיים בתוספת זולת כפיה וכדעת ר"ח.
האשה האומרת מאיס עלי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ועלה מצאה וטוענת כן כדי להתגרש, עד שתביא ראיה לדבריה, כיצד שתאמר מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו, וכמו שפרש"י ז"ל, וכל שאומרת כן אינה מפסדת כלום עד י"ב חדש, ולאחר י"ב חדש אם עדין עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש, ואם גרש תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום תוך זמן זה, ואין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה שאין כופין אותה ליבעל לשנוא לה, וזו כאנוסה היא, ואין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, אחר שרוצה לצאת בלא כלום, וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן וליטול נכסיה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניא וע[י]קר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא נתן לה ולא כתב לה אדעתא למשקל ולמפק אלא אדעתא למיקם קמיה."
"מי שהיא תובע[ת] לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבו[ת] זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו[ת] נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ויחזור אז בזה להשביע[ה] שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס[ה] לו בודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד."יוצא מפורש מדבריו שאם האשה תובעת לגרש ויצאו גירושין ממנה הרי שהפסידה את התוספת, ומכאן בית אב לשיטה זו של הגרי"ש אלישיב. ואמנם במחכ"ת סבורני שאין בזה ראיה. נחל מזה שעניינו של סימן זה בתקנות טוליטולה, וזה לשונו של הטור בפתיחה לסימן: "תקנות הנישואין של קהל טוליטולה ותשובות שהשיב עליה אבי אדוני", וא"כ הרי לנו שאין זה מן הדין אלא מחמת התקנה, וכן הביא הרב לביא חבל פוסקים שכך הבינו. ומצאנו בעניין זה גם בריב"ש שנהגו בברצלונה, והבאנו דבריו לעיל, וכן מפורש בשו"ת ריב"ש (סימן קז) מביאה הב"י (סימן קיח), וז"ל:
"וכן תקנו לתועלת היתומים, שהתוספת הנהוג לכתוב לבתולות, שלא יגבו ממנו כלום, זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום, ודי לה שתגבה עקר כתובה והנדוניא שהכניס' בבגדי' יותר משווים, והיא עצמה בלתה אותם. וגם המעות הנשארים מן הנדוניא, הוציא קצתם בצרכי הנשואין, ועתה תגבה הכל האלמנה במעות משלם, אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים. ועוד תקנו אז תקנות אחרות. וכל הנושא מן אז והנה, על דעת התקנות ההם הוא נושא. וכן כותבין בכתובה: כהוגן וכתקון חכמים, על פי התקנות שתקנו קהל אל גז"איר יצ"ו."הרי שתיקנו תקנות שלא לגבות תוספת אף באלמנה וכ"ש בבאה להתגרש, וגם מכאן ניתן להסיק שאל"כ מדינא גובה תוספת וכדברינו.
"וכך מפורש גם בספר חק ומשפט לרבי חיים טולידנו סי' קפ"ה שמי שנשא אישה על אשתו מחמת אונס והתחייב בכתובה לפרוע כתובה באם ישא אשה על אשתו, ואם הוצרך לגרש אינו פורע תוספת שליש אע"פ שהתחייב לפרוע כתובתה, אבל שאר הכתובה פורע משלם. ומביא ראיה לעניין תוספת שליש ותוספת שתות מתשובת הרא"ש, אבל לא עלה על דעתו לפטור מתוספת כתובה. ומשמע מדבריו שדברי הרא"ש הם חלק מתקנת טוליטולה ע"ש, יש להעיר שלא הביא את מחלוקת הדרישה והב"ש בנוגע לתוספת שליש."ואם כן, לא ניתן ללמוד מתשובת הרא"ש לא להפסד מתנות שנכתבו בכתובה כמו שמפורש בגאונים ובשאר הפוסקים, וכ"ש להפסד תוספת כתובה כמו שכתב המהר"א ששון, ורק בנוגע להפסד תוספת נדוניא יש מקום ללמוד מדברי הרא"ש, וגם בזה אפשר שהדבר תלוי במנהג.
"דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה."ויעויין בעטרת דבורה (סימן לו) שכן כתב, וכתב עוד (סימן לח) גדרים בזה לבעל המעוניין לשוב לשלו"ב איזה מעשים עליו לעשות כדי לצאת מהגדרה זו של הגרי"ש, וכאן לא נעשה שום דבר מצדו של הבעל, ולהיפך כל מאבקו הוא להשאיר את כספי התוספת אצלו.
הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד | הרב אבידן משה שפנייר | הרב אברהם הרוש |
"משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון שמגרש מעצמו, כי דווקא שכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן לה דאדעתיה למישקל ולמיפק לא יהיב לה".אך עמיתי הגר"א הרוש שליט"א והגר"י רפפורט שליט"א לא הביאו את המשך דברי הב"ש. וכך ממשיך הב"ש:
"מיהו לפי מה שכתבו התוספות בסוף פרק הבא על יבמתו ובסוף נדרים, אין צריך ליתן לה תוספת כתובה כיון דאינו יכול לבוא עליה הוי ככנסה לחופה ולא נבעלה דלית לה כתובה."וזו שיטת ריצב"א המובאת ביבמות (דף סה ע"ב סוף ד"ה כי) ובנדרים (דף צא ע"א). ונראה שהב"ש לפחות חושש לשיטה זו, ואם כן יתכן שלדעתו אף כשמגרשה בעצמו אין לה תוספת בדין גבורת אנשים, ואם כן אין ראיה לנידון דידן. ובפרט לפי דברי ביאור הגר"א (שם ס"ק כו) שדעת התוס' (הריצב"א) כדעת רבנו חננאל, ודאי שאין ראיה מהבית שמואל , שכן בזה הב"ש לשיטתו שפסק שם בריש הסימן (ס"ק א) כדעת הר"ח, ואם כן בודאי בנידון השו"ע אין לה תוספת.
"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".והנה כאן רואים שאפילו שכופין אותו להוציא, בכל אופן חייב לתת לה כתובתה.
"ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול (אין לו גבורת אנשים כמבואר שם) דמידע ידע דנשאת לו מתחילה לכך."אם כן גבורת אנשים הוא דין מיוחד, וכשאשה טוענת כך סובר הרא"ש שאם זה מעצמו יש לה תוספת מאחר והוא פוגע בעיקר חיי האישות ובפרט כשידע זאת מראש.
"לענ"ד כוונת התוס', כיון דידוע לו דנשאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למישקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."ראה במשפטיך ליעקב (ח"ז סי' ה) שכתב שבבאה מחמת טענה דחוטרא לידה ומרה לקבורה, אין זו פגיעה בחיי האישות אלא בהקמת משפחה ולכן שם כאשר מפקיעה את עצמה אין לה תוספת, אך בגבורת אנשים, שזו פגיעה מהותית באישות לכן אף שתטען כן יש לה תוספת. וראה בפד"ר (כרך א עמ' 220), בהסברו של הגר"א גולדשמידט זצ"ל בביאור דברי הריצב"א. וראה שם מה שהביא בשם המהרשד"ם (אה"ע סי' קצח) על בעל שרוצה לשאת אשה על אשתו למרות שהתחייב בכתובה שלא יעשה כן, ושם כתב שלמרות שהאשה תובעת להתגרש יש לה תוספת מאחר והבעל פגע בחיוב מחיובי הכתובה.
"שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתובה, עיקר כתובה שהוא מאתיים לבתולה ומנה לאלמנה. ומה שנמצא בשטר כתובתה שהכניסה לו נדוניא והתוספת אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהיה הגירושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל."וכתב התשב"ץ שם:
"עוד כתוב בתקנה הנזכר שאם לא יהיו הגירושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל. ופירוש זה, שאם היו הגירושין ברצונה כמו ברצונו שהיא תובעת גט, או שלא ברצונו כגון שחייב לגרשה מן הדין מפני מאורעות שלא ברצונו אין לה תוספת כלל, לפי שלא תקנו התוספת בתקנה זו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאינו מן הדין שישאנה בתולה ויגרשנה אח"כ, וזה אינו אלא כשהוא מגרשה ברצונו ושלא ברצונה כמו שכתב הרי"ף בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב"א ז"ל כתב בתשובה, שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוספת דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. ואעפ"י שלולי התקנה אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהן גובה הכל, כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים ולא כתבו אלא ע"מ כן [...] ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו, לפי לשון התקנה, אותה תוספת יש לה דין נדוניה לא דין תוספת אחר שכלל אותו בכלל נדוניה, ואפילו לא הכניסה לו כלום וכתוב בלשון נדוניא, דין נדוניא יש לו [נדצ"ל ולא] דין תוספת."מדבריו עולה שאפילו אם תובעת גט ומחמת כן גירשה, כיון שגירשה מדעתו ולא ע"י שכפוהו בי"ד מעיקר הדין יש לה תוספת ורק מחמת התקנה אין לה תוספת.
"ויש מקום לומר דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא ודלא כב"ש סי' קנד סק"א. ומיהו במורד בחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת וכו' וגם בנעשה מוכה שחין, יש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמיה ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."ויסוד הדברים מופיע בדברי התוספות בכתובות (דף ע ע"א) שהקשה גבי מתניתין דהמדיר דקתני יוציא ויתן כתובה, וביאר ר"י דאיירי דכופין להוציא. והקשו התוספות, מדוע לא נכתב דין זה במשנה דאלו שכופין להוציא. ותירצו, שבמשנה שם לא איירי בכפיה שנעשית ע"י פשיעת הבעל, אלא מוכה שחין ובעל פוליפוס אתיין ממילא ומקמץ ומצרף ובורסי, אפילו שנעשו כך אחרי שנישאו אינם מתכוונים לצער והקניט את האשה.