ב"ה
בית הדין האזורי רחובות
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יהודה שחור הרב יאיר לרנר הרב ירון נבון |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 169007/6 | |
תאריך: |
ח בטבת התש"פ
5.1.2020 | |||
תובעת |
פלונית
| |||
נתבעת |
פלוני
| |||
הנדון: | בקשת פסילת ב"כ התובעת | |||
נושא הדיון: | בקשת פסילת ב"כ התובעת |
"יש דברים מפאת כבודה של הילדה וכבודה של האשה שאני רוצה להגיד אותם בצורה חופשית ופשוט הוא מפריע לי כשהוא נמצא, התחננתי בפניה ובפניו קחי עורך דין אחר, ... אני רוצה "לשפוך" את כל מה שיש לי..."לעומתו, מבקש ב"כ האשה לדחות את הבקשה על הסף. לטענתו, זכותה של האשה להחליט מי ייצג אותה. האשה לא משלמת לו על הייצוג, והוא גורם שהאשה תוציא כספים מיותרים שאין לה. לגופן של טענות משיב, כי הבת המשותפת לא מגיעה לדיונים ולא תהיה חשופה לחומר. הדיון מתנהל בדלתיים סגורות והפרוטוקול חסוי, ולכן אין הוא מנוע מלייצג את האשה.
"בקשתי מהם עוד לפני הדיון, שהוא לא ייצג את האשה, בגלל שהבת שלנו שותפה בכל מה שקורה פה, אני רוצה לומר את כל מה שיש לי, יש דברים אישיים ופרטיים שלי ושל האשה, שמפאת כבודה של בתי ושל האשה, אני לא יכול לומר אותם, הם שלשה עלי. ולכן אני מבקש לא להגיב עד שבית הדין יתן את החלטתו בנדון."
"מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'."ופירש רש"י (שם):
"לבוש כמותו, שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ו[י]אמר איך יאמינו בי ביה"ד על אדם חשוב כזה."וכך פסק הרא"ש שם (סי' יא).
"שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויין, אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו עד שתהיו שווין, אחר כך תעמדו בדין."ובשולחן ערוך (חושן משפט סי' י"ז סעי' א) פסק המחבר:
"בצדק תשפוט עמיתך, איזהו צדק המשפט זו השווית שני הבעל דינים בכל דבר [...] ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד או הלבישהו כמותך או לבוש כמוהו."מקרה זה דומה לכאורה לנידון המובא בפוסקים. בעל דין המביא כמה מחבריו לדיון, והצד שכנגד מתנגד בטענה כי כשהוא עומד בדיון יחיד מול רבים "מסתתמין טענותי".
"אם התובעים רבים והנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים, הדין עמו."וכתב הסמ"ע (ס"ק ח) שמקור דין זה הוא המרדכי בפרק שבועת העדות שכתב אהא דקאמר אחד לבוש איצטלא:
"נשאל לר"מ, אם שמעון הנתבע אומר אני חפץ שישבו קרובי אצלי [...] או דילמא מצי השותפין לומר לא נגלה טענותינו בפני קרוביך דילמא מרמזי לך רמיזי בקריצותא לטעון, והשיב דאף השותפין אין לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא, דודאי טענתיה דנתבע טענה שמסתתמין טענותיו [...] וגם טענות התובעין טענה, דאיכא למיחש דילמא מרמזי ליה רמיזי."והביא שם בפתחי תשובה (ס"ק ז):
"כללא דמילתא, אי טעין מסתתמים טענותי ויראה לבית הדין שיש ממש כדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו."וכך הביא בספר ערוך השולחן (חושן משפט סימן יז סעי' ו):
"אם צד אחד מהבע"ד הוא יחיד והצד השני הם רבים, יכול היחיד לומר לא אטעון עם כולכם יחד, שירא אני שמפני שאתם רבים יסתתמו טענותיי, לכן הרבים או שיבררו אחד מהם לטעון בשביל כולם או שיטענו זה אחר זה אם אינם סומכים כולם על אחד מהם, וכן אם אחד מהבע"ד רוצה שיהיו אוהביו וקרוביו אצלו בב"ד, יכול השני למחות, דשמא ירמוזו לו שיטעון איזה שקר וגם אולי יסתתמו טענותיו, ואף שאומר לו טול גם אתה מקרוביך ואוהביך מ"מ יכול למחות בו, ודבר זה תלוי ברצון הבע"ד, ואם שניהם מסכימים בזה אין הדיינים יכולים למחות בהם [או"ת]."ונראה לכאורה שהמקרה המונח לפנינו, בו טוען הבעל שאינו יכול לטעון את כל טענותיו מכיון שהבת שלו עובדת במשרד עו"ד של הצד שכנגד, ואינו רוצה שתיחשף לכל טענותיו, דומה למקרה המובא בשו"ע בו יכול היחיד לטעון שאינו רוצה שהצד שכנגדו יביא הרבה אנשים לדיון כי יהיה יחידי, ובכך יסתתמו טענותיו, והדין נותן ששומעין לו.
"כתוב במרדכי פרק שבועות העדות (סי' תשסא) שנשאל הר"מ (תשו' מהר"ם מרוטנבורק ד"פ סי' שלג) אם הנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים או דלמא מצו השותפים למימר לא נגלה טענותינו בפני קרוביך דלמא מרמזי לך רמוזי [בקריצותייהו] לטעון, והשיב דאף השותפין אין לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא, דטענתיה דנתבע טענה שמסתתמין טענותיו וכו', ולא גרע מאחד לבוש אצטלא ואחד לבוש סמרטוט שאומרין לו לבוש כמותו וכו', הלכך השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו מטעמא דפרישית, ועיין בתשובות הרשב"א סימן אלף [וק"ז]."הב"י לא העתיק את המשך התשובה. בתשובה עצמה יש תוספת, בה נכתב שהמקרים שהובאו בגמרא הם רק דוגמאות חלקיות.
"אחד לבוש איצטלא כו', נשאל לרבינו מאיר אם שמעון הנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים, או דלמא מצו השותפין לומר לא נגלה טענותינו בפני קרוביך דלמא מרמזו לך רמוזי בקריצותיהו לטעון, והשיב דאף השותפים אין לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא, דודאי טענתיה [דשמעון] טענה שמסתתמים טענותיו, כי שנים או ג' יודעים להערים ולמצוא טענות יותר מן האחד, ואיכא למיחש דלמא מרמזי ליה רמוזי ואסתתמי טענתיה כדפרישית דדמיא עליה כי אריא ארבא, וכי מותר לו לאדם להרביץ אריה בב"ד כדי שיראהו הנתבע וירא מפניו ויסתתמו טענותיו, ולא גרע מאחד לבוש איצטלא וא' לבוש סמרטוט, שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישו כמותך, וכן שליפו פוזמקייכי ואתו לדינא, וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב כל הדברים הגורמים לסתום הטענות של בעלי דינין, אלא כתבו קצת ותן לחכם ויחכם עוד."
"אשר שאל אדוני אם שמעון הנתבע אמר מרצוני שישבו אוהבי אצלי כשאטעון עמכם שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים או דלמא מצו השותפי' לומר לא מגלינ' טענותינו בפני אוהביך דלמא מרמזי לך ברמיזותיהו וקריצותיהו לטעון. נראה בעיני דשותפי' נמי אין להם לישב שם כולם כשאחד מחבריהם טוען עם היחיד, ודאי טענותי' [דשמעון] טענה דקא מסתתמי טענתי' דשנים או שלשה יודעים להערים יותר מן האחד. ואיכא למיחש נמי לדידהו, דלמא מרמזי אהדדי כשישמעו טענותיו של הנתבע ויערימו יותר מאלו היה אחד מהם לבדו טוען עמו, ועוד דקמסתתמי טענתי' כדפי' דדמי עליה כאריא ארבא, וכי מותר להרביץ אריא בב"ד כדי שיראהו הנתבע וידאג מלפניו ויסתתמו טענותיו, ודבר פשוט דלא גרע מאחד לבוש איצטלא ואחד לבוש סמרטוט [שאומרי' לו] לבוש כמותו או [הלבישו כמותך] (שבועות ל"א ע"א), וכן שלחו פזמייכו וחותו לדינא, וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות הבע"ד, אלא כתבו לנו קצת ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיו"ב יחושו הדיינים, וכ"ש היכא דקא טעין איהו [בהדיא] דמסתתמי טענותיו והדבר ידוע שהוא כך.וכן הוא בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף קז):
"אשר שאלני אדוני אם שמעון הנתבע אומר רצוני שישבו אהובים אצלי כשאטעון עמכם שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים, או דילמא השותפין מצו לומר לא מגלינן טענותינו בפני הרבים דדילמא מרמזי לך רמוזי בקריצותיהן וברמיזותיהן לטעון? נראה בעיני דהשותפין אין לישב כולם כשאחד מחבריהם טוען עם היחיד שכנגדם, דודאי טענתיה טענה היא דהא מסתתמן טענתיה, כי שנים או שלושה יודעים להערים יותר מן האחד, ואיכא למיחש בדידהו דילמא מרמזי אהדדי ששמעו טענותיו של הנתבע ויערימו יותר מאילו היה אחד מהם לבדו טוען כדי שיראהו הנתבע וידאג מפניו ויסתתמו טענותיו. ודבר פשוט דלא גרע מאחד לבוש איצטילא ואחד לבוש סמרטוט שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך. וכן שלחו פיזמנייכו וחותי לדינא. וחכמי התלמוד לא יכלו לברר כל הדברים הגורמים לסתם טענות הבעלי דינין, אלא כתבו לנו קצת ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיוצא בזה ויחושו לעצמן הדיינין."מבואר מדבריהם שהמקרים שהובאו בגמרא הם רק דוגמאות חלקיות ולא פירטו את כל האפשרויות אלא: "ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיוצא בזה ויחושו לעצמן הדיינין". היינו, הדבר תלוי בשיקול דעת הדיינים שבכל דור, בכל מקרה לגופו, האם יש חשש שיסתתמו טענות בעל הדין.
"ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשנ"ג שכתב, בראובן ושמעון שבאו לדין, ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אומר יסתתמו טענותי, ואמר לו שמעון גם אתה תביא מיודעיך עמך, וראובן אומר איני חפץ אלא שנינו לבד, הדין עם ראובן, כי שמא מיודעיו של שמעון חריפי טפי ומרמזי לשמעון טענות, או שמא הם חזקים ואלמים או כיוצא בזה. וראיה מהא דאמרינן היה אחד לבוש איצטלא כו'. ואף על גב דאמרינן הלבישהו כמותך והכא הא אמר תביא מיודעיך כמוני, לא קשיא, כי המלבושים שווים ולא האנשים שווים כו', עד כללא דמילתא אי טעין מסתתמן טענותי ויראה לב"ד שיש ממש בדבריו אפילו בדרך רחוקה, שומעין לו," ע"ש.לפי הרדב"ז הענין נקבע לפי מה שנראה לביה"ד האם יש ממש בדבריו, והרדב"ז מוסיף שגם אם החשש מוגדר: "בדרך רחוקה" – שומעין לו.
"ת"ר: בצדק תשפוט עמיתך – שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך."ופירש רש"י: "שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו."
"מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? ת"ל: מדבר שקר תרחק. כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא, אמר להו: שלופו פוזמוקייכו (פי' רש"י, כמין אנפיליאות חשובים) וחותו לדינא.
"בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא פי"ט פט"ו), איזהו צדק המשפט, זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר קצר דברך, ולא יסבירו פנים לאחד דבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות, ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו. ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים, ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם, מושיבים. ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה."וכן פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"א ה"א).
"כתב המרדכי (סי' תשסא) שנשאל הר"מ (תשו' מהר"ם מרוטנבורק ד"פ סי' שלג) אם הנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם, כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, או דלמא מצו השותפים למימר לא נגלה טענותינו בפני קרוביך דלמא מרמזי לך רמוזי בקריצותייהו לטעון, והשיב דאף השותפין אין לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא, דטענתיה דנתבע טענה שמסתתמין טענותיו וכו', ולא גרע מאחד לבוש אצטלא ואחד לבוש סמרטוט שאומרין לו לבוש כמותו וכו', הלכך השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו מטעמא דפרישית."וכן פסק השו"ע (שם ס"ד):
"אם התובעים רבים והנתבע אומר, אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים, הדין עמו. לכן השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו."מבואר מדברי המרדכי שהדין שלא יהיו רבים תובעים את היחיד טעמו שלא יסתתמו טענותיו, דהיינו שהחשש הוא סתימת טענותיו של בעל הדין, ומקור ההלכה מהדין שלא יהיו שונים בלבושם, וכ"כ הרדב"ז והשו"ע. מוכח שזו הסיבה ולא חשש להטיית הדין ע"י הדיינים.
"...וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות הבע"ד, אלא כתבו לנו קצת ותן לחכם ויחכם עוד, בזה וכיו"ב יחושו הדיינים, וכ"ש היכא דקא טעין איהו בהדיא דמסתתמי טענותיו והדבר ידוע שהוא כך." ע"ש.גם בשו"ת רדב"ז ח"ב (סימן תשנג) על אותו נדון של המהר"ם מרוטנבורג כתב כך:
"כללא דמילתא אי טעין קא מסתתמן טענתאי ויראה לב"ד שיש ממש בדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו." ע"ש.הרי שכשיש טענה ברורה של אחד הצדדים שטענותיו נסתמות עלינו לחשוש יותר 'אפילו בדרך רחוקה'.
"מיהו בזמן הזה אין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם כי יד העשירים תקפה עלינו ודי כשיאמר לעני אל תירא וכו' וכ"כ מהר"ש לוריא ז"ל וכן אנו נוהגין."והש"ך (ס"ק ב) כתב בשם הראב"ן, וז"ל:
"והאידנא לא נהיגי הכי, ונ"ל דוקא איצטלא של ק' מנה, אבל האידנא דלא מלובשים בכך מלבושים לא חיישינן להטייה."וכ"כ התורת חיים (שבועות שם):
"נראה דדוקא בכי האי גוונא שזה לבוש סמרטוטין וזה לבוש בגד חשוב כל כך עד שהוא שוה מאה מנה, דכיון דשל זה פחותין מאוד ושל זה יקרין מאוד יש לחוש שמא ישא לו פנים בשביל בגדיו היקרין כל כך, אבל אם של זה חשובין ושל זה אינן חשובין לית לן בה, דבשביל דבגדיו של זה חשובין יותר משל חבירו לא ישא לו פנים. ולכך אין נוהגין האידנא לומר לבעל דין לבוש כמותו או הלבישו כמותך, לפי שאין אנחנו רגילין לילך באיצטלית בת מאה מנה."הילכך לדעת הש"ך שהסיבה שבזה"ז לא נוהגים לחשוש לשוני בלבושם, משום בימינו לא מצויים בגדים יקרים מאוד שיכולים לגרום לנשיאת פנים, אבל בשאר המקרים שנציין לקמן ודאי שיש לחשוש להטיה.
"הכא נמי אני אומר שכיון שכלם נדרשו ממקרא אחד מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יהיה לבוש סמרטוטין, ושלא ישמע הדיין אחד שלא בפני חברו, שכשם שנתבטל זה נתבטל זה – ואפילו שלכתחלה צריך הדיין ליזהר מזה – מ"מ צורך שעה ובדיעבד שכבר שמע לא נפסל הדיין."
"וכ"ש בנדון דידן, ראוי לומר למי שיש לו עו"ד מעולה ויקר, תן לו לאחר כמותך או תופיע כמוהו. ואמנם לא נהגו כן מפני שאצלנו הדין בגדר פשרה, והדיינים לא מרגישים שבזה סותם טענות השני, ולכן רגילים שלא למנוע, אבל אם רואה הב"ד שצד השני מסתתמין טענותיו מול העו"ד המחוכם, ראוי לדיינים להשתיקו לעו"ד, ולדרוש שגם לצד השני יהיה טוען כעין טוען שלו, וכ"ש במקום שמסכימים לפשרה כעין דין דוקא, ודאי ראוי ליזהר כן, ומלשון הגמרא "הלבישהו" נראה שצד השני משלם לו הבגדים, ולפ"ז היה לו לשלם את שכ"ד של עו"ד כמו שמשלם עבור עצמו, ותמהני שאין נזהרין כן, ועשיר שוכר לעצמו עורך דין מובהק או טוען רבני, והשני צריך להסתפק בדברי עצמו או טוען רבני שאינו מומחה כ"כ [שמשלמים לו פחות] הגורם שמסתתמין טענותיו, ולע"ד ראוי למנוע הדבר, ויש בתי דינים שנוהגים שאפילו יש טוען רבני, דורשים קודם לחקור הצדדין לבד, ורק אח"כ לשמוע את הטוען רבני וניתן לו לבסס הדברים, ובזה עכ"פ הצדדין שוין בהתחלת הדיון."ועיין עוד מה שכתב בח"ה (סי' שנה), וח"א (סי' תשצד).
"גם אם יש לצדדים מורשים, חייבים בעלי-הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם, ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחרי-כן."ובספר שורת הדין חי"ג (עמ' שמו) דן הגר"ש שפירא שליט"א (כיום חבר בית הדין הגדול):
"כאשר שני בעלי דין אחד מיוצג ע"י מורשה והשני אינו מיוצג מדוע לא חיישינן לחסימת טענותיו, שהרי חושב שבעל דינו המיוצג יוכל לבטא דבריו בצורה טובה יותר, ומנהג בית דיננו שאם הצד שאינו שמיוצג מבקש דחיה עד שיעמיד גם הוא מורשה מטעמו נענים לו. וטעמא דמילתא, כדי להשוות בין בעלי הדין. ויש לעיין שאפי' אינו טוען מדוע לא נטען לבעל דין המיוצג או תטען בעצמך או שתעמיד מורשה גם לשכנגדך."ובמסקנת דבריו בנדון שם:
"הענין רכושי [...] סבוך ומורכב [...] ויש חשש לעיוות הדין אם אחד מהצדדים לא ימצה כראוי את טענותיו [...] על בית הדין לדרוש מהאשה-הנתבעת להעמיד מורשה מטעמה שיברר את המצב המשפטי לאשורו."(ומשום שהסיוע המשפטי סרב להעמיד לה יצוג, פנה בית הדין ללשכת עו"ד להעמיד לאשה עו"ד המתמחה בתחום).
"ועדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר, ודאי לכתחלה יש להשוות הבעלי דינין בכל היכולת ומהיות טוב אל תקרי רע, אבל לכוף לאחד מן הצדדים להוציא ממון ולהרבות בהוצאות כדי שלא יסתתמו טענות חבירו, זה לא אמרינן, ובנ"ד אפשר שיצטרכו הנתבעים להרבות בהוצאות אם ילכו לב"ד הסמוך או ירדו לדין בזבל"א במקום הממוצע, מאשר יצטרכו להוציא ממון אם יביאו הבורר למקומה [...] נראה לענ"ד שבנ"ד הדין עם התובעים, כי אם יש טענת סתימת טענות לנתבע שומעין לו ג"כ אפילו במקום שיצטרך התובע להרבות בהוצאה עבור זה," ע"ש.
הרב יהודה שחור – אב"ד | הרב יאיר לרנר | הרב ירון נבון |