בפני בית הדין בקשת האישה ובאי כוחה לפסילת הרכב.

הבקשה הוגשה תחילה בתיקים אחרים. בתיק הגירושין מיום 14/7/19 בהיקף של 142 עמודים, בית הדין הורה למבקש לפתוח תיק מתאים ייעודי לפסילת הרכב. יצוין שעל בקשה זו הגיב בא כח הבעל בתיק סידורי גיטין ביום 24/7/19.

האישה פתחה תיק מתאים וצירפה בקשה שונה מאלו שהוגשו לפני כן בתיקים הקודמים, יצוין היקף הבקשה -67 עמודים.

הבקשה הועברה לצד שני, אולם עוד בטרם ניתנה תגובתו הגישו באי כח האישה בקשה נוספת מפורטת, בתיק דנן ובה טענות נוספות, כתגובה על תגובת בא כח הבעל בעניין אחר ובתיק אחר (תיק כתובה) שמשום מה נראתה להם כהוראה להגיב תגובה נוספת על עניין פסילת ההרכב. הבקשה הנוספת, נסרקה לתיק בארבעה חלקים מחמת גודלה, ומכילה למעלה מ-160 עמודים, כל זאת בהקשר לבקשה אחרת בתיק אחר שאינה קשורה במישרין לתיק דנן.

כעת נסרקה לתיק סידורי גיטין תגובת בא כח הבעל, לבקשת בא כח האישה בתיק פסילת הרכב, ובית הדין נותן החלטתו.

יוער שהטענות משתנות מבקשה לבקשה ומתיק לתיק והיקף הבקשות ונספחיהן משתרע על מאות רבות של עמודים כך שהדבר מקשה מאד את המלאכה על בית הדין.

לגופם של דברים
בבקשה לפתיחת התיק נטען בתמצית כנגד בית הדין, שהיות והוגשה תלונה על ידי האישה, לנציב תלונות הציבור על שופטים הדבר ייצור טינה כנגד האישה.

בנוסף על בית הדין להסתלק מהתיק היות שפסק דינו מוטעה, אינו מנומק כראוי וניתן ללא הליך משפטי תקין, גם אם טעה בית הדין והחליט לתת המלצה לגירושין היה על בית הדין לקבוע חיוב כתובה מלא ביום הגט. בנוסף בית הדין לא קיבל את התנגדות באי כח האישה לתסקיר, הדבר מעיד על כך שבית הדין לא עיין בהתנגדות, ולנוכח זאת על בית הדין לעיין שוב בהחלטותיו, לבטל אותן, ולהעביר את התיק להרכב אחר.

בא כח הבעל מגיב על הדברים וכותב שבית הדין אינו ערכאת ערעור על עצמו, לטענתו בית הדין צדק בהחלטתו, שניתנה לאחר דיונים רבים ובקשות מפורטות של הצדדים, צוין על ידו שההצהרה על הגשת תלונה לנציב היא בגדר איום על הדיינים, הטענה של משוא פנים שהיא הבסיס לפסלות לא הוכחה ובית הדין הגיב כראוי לנוכח הפרות של החלטתו בידי האישה, מאידך בית הדין לא נעתר לבקשות האב בעניין הילד כך שלא ניתן לטעון על הטיה לכיוון מסוים, הוא גם עומד על כך שיש לטעון את הטענה לפסלות מיד לאחר הדיון הראשון ודורש הוצאות גבוהות.

נביא גם את תמצית הדברים האמורים בבקשה השנייה של באי כח האישה למרות שהוגשה שלא לצורך. בא כח האישה חוזר ומודיע על הגשת תלונה לנציב התלונות על השופטים ומודיע שבקשה זו צריכה להיקרא יחד עם הבקשה הקודמת, חוזר ומדגיש שההרכב לא יחזור מהחלטתו השגויה עקב "עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה" שמחייבת פסילה מן הדין ולפחות ממידת חסידות.

דיון והכרעה
היסוד להלכה הוא שאין בית דין מסתלק מדיון בו הוא עוסק. ידועים דברי הרא"ש בתשובה (קז,ו):

והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה.

וראה שולחן ערוך חושן משפט סימן טו,ג.

אמנם יש מקרים בהם הדיין נפסל מלדון. סעיף 19 א (א) לחוק הדיינים קובע:

דיין לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל הדין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

הגר"א היישריק חבר בית הדין הגדול כתב דברים נכוחים בביאורה של חקיקה זו (תיק 1071670/1), נביא מדבריו:

מה הוא אותו "משוא פנים" עליו דיבר המחוקק?
נקדים ונאמר כי המושג 'משוא פנים' הוא מושג כללי בגדר של מיכל ענק הניתן למלא בו דברים רבים ושונים. ללא מילוי המיכל בדברים מסוים יישאר המיכל ריק מתוכן ויאבד את שמו. שכן, קיימות מאות ואלפי אפשרויות למצבים שעליהם ניתן לומר שיש בהם או אין בהם משוא פנים. לפיכך, ברור מעל כל ספק כי הפרחה באוויר של טענה למשוא פנים כנגד מאן-דהוא ללא הצבעה על עובדות ספציפיות המצביעות על כך באופן ברור, אינה בגדר טענה ודינה שלא להישמע כלל. לא יעלה על הדעת להפריח טענה כזו ללא שנצמיד לה את העובדות שלדעת העותר הביאו אותו למסקנה כי לפנינו 'משוא פנים'. בקיצור של דבר ייאמר, טענה למשוא פנים ללא הנחת עובדות ספציפיות המוכיחות זאת ברמת ודאות של 'חשש ממשי', אינה בגדר טענה וממילא אין מקום להשיב עליה.

עתה נפנה להגדרת המושג. 'משוא פנים' הוא למעשה כאשר השופט או דיין מתנהג בניהול המשפט העומד לפניו בנטייה ברורה לטובת צד אחד. קביעה כזו, במידה ותהיה, תוביל לטענה שהמשפט אינו משפט צדק ואולי אף אינו משפט כלל, כמשמעותו. זאת משום שהמסקנה היא כי לאותו דיין היה "מניע" משלו לניהול המשפט ולתוצאותיו ולא המניע של עשיית צדק ומשפט אמת. טענת 'משוא פנים' כלפי שופט או דיין, היא בעצם קריאת הפרכת חזקת הכשרות של המעשה השיפוטי כלפיו. הצבת האשמה חמורה כזו דורשת נטל ההוכחה המוטל במלואו על הטוען לקיומה, בוודאי כאשר לא נטען בבירור מה הוא אותו 'מניע', שלדעת הטוען, יהיה לדיין בעשותו כן. ברור קביעה כזו, מחייבת קבלת נתונים וראיות שהפרשנות להם אינה ניתנת לשני פנים אלא מובילה באופן ברור רק להסבר אחד ולמסקנה אחת סבירה. כל עוד דרגה כזו של ראיה אינה מוצגת בפנינו לא נוכל לערער את חזקת כשרותו של היושב על מדין. אין כל סיבה לעשות כך לגבי כל אדם ובוודאי שלא כלפי שופט או דיין, שמלכתחילה הציווי ההלכתי והחוק האזרחי מטילים עליהם מטלה זו כבסיס למילוי תפקידם.

ומסיים הגר"א היישריק את הדברים באותה החלטה:

בשולי ההחלטה
כאן המקום להוסיף מספר מילים. יש לכבד החלטות ביה"ד הרבני ככל החלטות של כל ערכאה משפטית בישראל, גם כאלה שאינן תואמות לרצונו או ציפיותיו של צד זה או אחר. כך הוא טבעם של דברים, ביה"ד וביהמ"ש הם מקומות שבהם על דרך הכלל כמחצית יצאו מרוצים והמחצית האחרת לא כך. אך ודאי שלא יעלה על הדעת כי משום שהחלטה מסוימת או פס"ד של אותה ערכאה משפטית אינו לרוחו של צד זה או אחר, הוא מיד יתלה באותה ערכאה שאינה צד כלל בעניין, כאילו היה הדבר משום "משוא פנים". הליכה בדרך זו היא מסוכנת ויש בה משום פגיעה ואף פגיעה אנושה באושיות המשפט והצדק. הדיין או השופט ממונה על עשיית צדק ומשפט והוא מואמן בתפקיד זה ועושה אותו באמונה. ולכן, טרם שמעלים טענה חמורה כנגד הדיין או השופט למשוא פנים – ללא שמגבים אותה בעובדות חד משמעיות – יש לחשוב יותר מפעמיים. רשאי בעל דין בהחלט לערער על כל החלטה אך יש לשמור על הדרך הראויה. אסור שתהא "יד קלה על הדק הפה" המשמיע טענות ולהציג את הדברים בצורה מכובדת הראויה לערכאה שיפוטית.

עד כאן דבריו המבהירים בתמצית סוגיה נכבדה זו.

במקרה דנן נטען כנגד בית הדין שניתנו החלטות שגויות וממילא בית הדין אינו יכול להחליט החלטות נכונות כיוון שיחזיק בדיבורו. ובנוסף קיים משוא פנים כנגד האישה כיוון שבית הדין ינטור לה טינה על הגשת תלונה כנגדו אצל הנציב.

ראשית בית הדין תמה, האם אין לו את הזכות לקבוע את החלטותיו? ומנין למבקש שהחלטות בית הדין שגויות ושלא עיינו בטענותיו, ככל שסבור המבקש שבית הדין טעה בהחלטותיו יואיל לפנות לערכאה עליונה ולערער על הדברים, ומעשים שבכל יום שהחלטה של בית הדין האזורי מתבטלת על ידי בית הדין הגדול, והתיק חוזר לערכאה קודמת, ולא מצינו שהרכב בית הדין האזורי נפסל. יצוין שבחלק מן הבקשות המדוברות שהוצגו כ"טעות" של בית הדין אף חלף לו המועד לערעור ומכאן שהמבקש סבר וקיבל.

עניין התלונה שהוגשה על ידי האישה גם אינה מהווה סיבה לפסול, ואדרבא יש כאן חשש של ממש שכל עניינה של התלונה נועד לפסול את ההרכב שכן כבר טרם הגשתה ניתנו התראות שתלונה כזו תוגש ויחד עמן בקשות לביטול ההחלטה ולפסילת ההרכב, בוודאי שבית הדין לא ייתן ידו למהלך כזה שעשוי להיות שיטה קבועה לפסילת הרכבים. כלומר הגשת תלונה ומיד לאחר מכן בקשת פסילה מחמת טינה עקב הגשת תלונה, בית הדין סמוך ובטוח שתלונה ככל שישנה תתברר והעוסקים במלאכה יעשו זאת כראוי.

יצוין פסק דינו של בית הדין בנתניה (תיק 987220/3) בהרכב הרה"ג: הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל י' בן שמעון, הרב יאיר לרנר שהאריכו לבאר שאין לפסול הרכב בית הדין גם לאחר שנתקבלה תלונה אצל הנציב ונמצאה מוצדקת.

נסיים בדבריו של הגר"ש שפירא (תיק 1074635/1) בשבתו בבית הגדול יחד עם הגר"א איגרא והגר"צ לוז, הוא מאריך בעומקה של הלכה בפסול "שונא" לדון, ובביאור השיטות, וכותב את הדברים הבאים:

אין ספק שבעל דין שהחלטת או התנהלות בית הדין אינה מוצאת חן בעיניו, לא יוכל להעלות טענה לפסילת הרכב בית הדין אם לא הוכיח עילה ממשית למשוא פנים (וכמו שכתב בתשובת הרא"ש שהובאה לעיל). כמובן שאם תינתן החלטה או פסק דין שלא יראו לו, זכותו להגיש ערעור, אך אין בחוסר הנחת שלו מהתנהלות בית הדין בכדי לפסול את בית הדין.

מול עינינו עומדת הדרכתו של מו"ר דודי זקני הרב הראשי לישראל (תשמ"ג – תשנ"ג) ונשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל אשר כתב בהחלטה (פורסמה בקובץ שורת הדין ט עמוד תנז):

"הנימוק שניתן, שמכיוון שב"כ הבעל העלה חשדות נגד בית הדין, לכן אין בית הדין יכול להמשיך בדיון, אינו נימוק כלל ואף משמש תקדים מסוכן.

תגובה כזו של כניעה להטלת דופי בבית הדין עלולה להביא לידי שיתוק של עבודת בית הדין. במקום לדחות בתקיפות תעלולים של בעל דין שבית הדין יודע שדבריו מנוגדים לאמת, נכנעים לדרישתו המחוצפת, וכדי בזיון וקצף. לפי הדין אסור לבית הדין להימנע בכגון דא מלדון דין אמת ומלעשות צדק.

אין לקבל את ההסתלקות ובית הדין ימשיך במשפט וכתורה יעשה."

(וראה עוד באריכות בספר סדר הדין (שוחטמן) עמ' 67 ואילך ועמ' 574 ואילך בסוגיה זו)

אשר על כן מכל המקובץ דוחה בית הדין את בקשת הפסלות. בית הדין ימשיך במלאכתו וידון כפי האמת לאמיתה של תורה וללא כל הטיה למי מן הצדדים.

אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ג באב התשע"ט (14/08/2019).

העתק מתאים למקור
רפאל כהן, המזכיר הראשי
נחתם דיגיטלית ע"י הרב חיים וקנין בתאריך 14/08/2019 11:08