ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב שניאור פרדס
הרב חיים ויקטור וידאל
הרב יאיר לרנר
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 286251/1
תאריך: א בטבת התשע"ט
9.12.2018
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד בתיה כהנא דרור
נתבע פלוני
הנדון: חיוב גט במקום עיגון ממושך גם ללא טענות נוספות; פסיקתו וקבלת עדות שלא בפני הבעל המסרב לבוא לבית הדין ותנאיהן
נושא הדיון: חיוב גט במקום עיגון ממושך גם ללא טענות נוספות;

פסק דין
הרב שניאור פרדס – אב"ד
רקע
הצדדים נישאו בתאריך ז' בניסן תשמ"ג (21.3.1983) ולהם שלושה ילדים אשר בעת התביעה הראשונה (ראה להלן) היו בני תשע־עשרה, חמש־עשרה וחצי ושלוש־עשרה וחצי.

את תביעת הגירושין הראשונה הגישה האישה בתאריך י"ט בסיוון תשס"ז (5.6.2007) לבית הדין הרבני בנתניה בהרכב אחר כדלהלן. בכתב התביעה כתבה האישה: "הבעל ברח לארצות הברית בתאריך 3.1.1998 ומאז לא חזר לארץ ומסרב לתת גט. לשחרר אותי ממצב העגינות שאני בו כבר שמונה וחצי שנים."

עם הגשת התביעה בתאריך י"ט בסיוון תשס"ז (5.6.2007) הוזמנו הצדדים לדיון ביום ז' לחודש אב תשס"ז (22.7.2007). במועד זה הופיעה האישה בלבד ובדיון, בהרכב האב"ד דאז הגאון הרב יעקב זמיר שליט"א והדיינים הגאונים הרב שלמה שפירא והרב אברהם שינדלר שליט"א (כיום חברי בית הדין הגדול), נאמר מפי האישה:
הבעל בארצות הברית מזה שמונה וחצי שנים, נישאנו בשנת 1983 ויש לנו שלושה קטינים [...] לא מגיע בכלל, לא ראה הילדים מאז שעזב, כל הזמן היינו בדיונים, מבית דין למשפחה יש פסק דין למזונות משנת 2001. לשאלת בית הדין אם הבעל רוצה להתגרש אומרת האישה: "פעם אומר 'כן', פעם אומר 'לא', אני רוצה להתגרש."
בהחלטת בית הדין מאותו תאריך נאמר: "בית הדין יפנה לבית הדין במיאמי כדי שייצור קשר עם הבעל לצורך בירור הסכמתו לגירושין." בתאריך כ' במנחם אב תשס"ז (5.8.2007) פנה חבר בית הדין דאז הגאון רבי שלמה שפירא לבית הדין במיאמי בזו הלשון:
לכבוד הרב הגאון הרב ד' לרפילד, אב"ד מיאמי ביטש פלורידה,

לאחר מבוא השלום והברכה,

הופיעה בפנינו הגב' [פלונית], המבקשת להתגרש מבעלה [פלוני] הנמצא במחניכם, לדברי האישה הבעל עזב את ישראל לפני שמונה וחצי שנים הצדדים אינם מדברים זה עם זו.

לשאלת בית הדין את האישה אם הבעל מעוניין להתגרש אמרה שאינה יודעת, לדבריה, לפעמים אומר שמעוניין להתגרש ולפעמים לא.

מבוקש מכת"ר להזמין את הבעל לשאלו על רצונו ואף לשכנעו לתת גט מפני שבנסיבות העניין אין נראה שיש סיכוי לשלום בית בין הצדדים [...]
בתאריך ג' בתמוז תשס"ח (6.7.2008) פנתה האישה לבית הדין וכך כתבה:
[...] לפני כשנה פתחתי תיק במשרדכם לקבל גט. בעלי אמריקאי ואנחנו נישאנו בארץ. הוא עלה איתי לארץ ביוני 98 עם שלושת ילדינו הקטנים. לאחר חצי שנה (בינואר 99) הוא עזב את הארץ ומאז לא חזר לארץ [...] אני עגונה כבר כמעט עשור, מגדלת שלושה ילדים לבד ואיני יודעת למי לפנות לקבל עזרה [...] אודה לכם אם תחזרו אליי בהקדם האפשרי [...]
בתאריך כ"ד בתמוז תשס"ח (27.7.2008) הוצאה החלטה שלשונה: "על המזכירות לפנות שנית לרב לרפילד לבדוק מה נעשה עם פניית בית הדין מיום ז' באב תשס"ז [...]"

הוגשה תגובת הרב לרפילד לאחר שבית הדין על פי האישה מסר לו מספרי טלפון של הבעל וכך כתב: "אין קול ואין עונה, בבקשה ליתן לי כתובת שאוכל לשלוח מכתב לו."

בתאריך ד' במרחשוון תשס"ט (2.11.2008) הוצאה החלטה שבה נאמר:
המבקשת פנתה לבית הדין בבקשה לסידור גט פיטורין מבעלה הנמצא בארצות הברית. המבקשת המציאה לבית הדין מספרי טלפון בהם ניתן להשיג את בעלה. בית הדין פנה לרב ד' לרפילד כדי שיצור קשר עם הבעל.

במכתב שהגיע מהרב לרפילד נאמר שאין תשובה ותגובה במספרי טלפון האלו.

לפיכך קובע בית הדין:
א. על המבקשת למסור לבית הדין הכתובת בו מתגורר בעלה. לחלופין עליה למסור לבית הדין טלפון שבו יוכל הרב לרפילד ממיאמי פלורידה ליצור קשר עם בעלה.

ב. ללא מסירת אפשרות ליצירת קשר עם הבעל, לא יוכל בית הדין לסדר גט פיטורין [...]
במכתב תשובתה של האישה מיום ט"ו במרחשוון תשס"ט (13.11.2008) כתבה האישה:
[...] מספר הטלפון שלו [...] בינואר 2009 זה יהיה עשר שנים שהוא עזב את הארץ. אני כבר לא מדברת אפילו על הכספים שהוא חייב בגין מזונות הילדים (יש לי פסק דין מבית המשפט לענייני משפחה המחייב אותו בתשלומים חודשיים) [...] שסוף־סוף אני אוכל לקבל גט ממנו [...]
בתאריך כ"א במרחשוון תשס"ט (19.11.2008) פנה בית הדין לרב לרפילד במכתב נוסף שבו נאמר:
[...] לפני למעלה משנה פנינו לכבוד תורתו [...] כבוד תורתו הודיע לנו [...] יצרנו קשר עם האישה לדבריה מספר הטלפון של הבעל כיום הוא [...] וכתובתו [...] מבוקש מכבוד תורתו לנסות ליצור קשר עם הבעל לצורך כתיבת גט פיטורין וכדי לשחרר את שני הצדדים מעגינותם [...]
בתגובתו של הרב לרפילד נכתב: "נחוץ מאוד שהאישה תדבר איתי אישית [...]"

בהחלטה נוספת נכתב: "אם אכן עמדה בקשר עם הרב לרפילד, מהן ההסכמות אליהן הגיעה עם הבעל [...]"

ובהמשך הוגשה תגובת הרב לרפילד שבה נאמר:
דיברתי עם הגבר ארוכות (כמעט חצי שעה) יש לו טענות, טענות, ועוד טענות.

אם אפשר שיהיה לי היכולת לדבר עם אשתו (לפי דעתו חטאה נגדו ורוצה שישמע ממנה שהיא מתחרטת על כל חטאתיה) בבקשה לומר לה להתקשר איתי [...]
בתאריך י' בכסלו תשס"ט (7.12.2008) ניתנה החלטה שבה נאמר:
בית הדין פנה לרב לרפילד [...] הרב לרפילד שוחח ארוכות עם הבעל שהעלה טענות רבות נגד האישה. הרב לרפילד ביקש לשוחח עם האישה, כדי שיוכל להגיע להסכמות עם הצדדים. ובכדי שהבעל יסכים לסדר גט פיטורין. מבוקש מהמבקשת ליצור קשר טלפוני עם הרב לרפילד [...]

בנסיבות העניין, שהבעל אינו נמצא בישראל ואין אפשרות חוקית ומעשית לשכנעו ולכופו להתגרש, מבוקש ליצור קשר מידי עם הרב הנ"ל, וזאת בכדי להביא פתרון בעיית הצדדים לסיומה בהקדם.
בתאריך ח' בסיוון תשס"ט (31.5.2009) ניתנה החלטה שלשונה: "על המבקשת להודיע לבית הדין אם עמדה בקשר עם הרב לרפילד, כפי החלטת בית הדין מיום י' בכסלו תשס"ט."

בתאריך כ"ט בתשרי תשע"ג (15.10.2012) פנתה האישה לבית הדין וכתבתה:
[...] ממש בימים אלה, הנתבע [פלוני] יצר קשר עם הבת שלי והודיע לה כי הוא מוכן לתת את הגט אחרי שלוש־עשרה שנה [...] הוא מסר שרבי לרפליד [...] ייצור קשר איתי [...] אחרי שאספק לו פרטי התקשרות [...]
בתאריך ב' באלול תשע"ג (8.8.2013) פנתה האישה לבית הדין בזו הלשון:
[...] דיברתי עם רבי לרפילד ממיאמי, והרבי דיבר עם [פלוני] לפני יומיים. כמו שאמרתי ל[פלוני] אין שום כוונה לתת לי גט אלא להמשיך לשחק משחקים מתוך נקמה. עברו ארבע־עשרה שנה [...] בינתיים הוא התחתן בנישואין אזרחיים והוא ממשיך בחיים שלו. אני מסורבת גט כבר ארבע־עשרה שנה וחיה עם גבר כבר שנתיים [...] כבר סיפקתי לו מסמך שאינו חייב לי שום סכום כספית וכל הילדים כבר מעל גיל שמונה־עשרה כך שאין נושא של מזונות [...]
נמצא כי האישה הצהירה שאין לה כל תביעה כספית כנגד הבעל.

בתאריך י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) פנה בית הדין לכבוד הרב לרפילד וכתב:
[...] האישה הצהירה שכל העניינים שבינה ובין בעלה הוסדרו ואין תביעות הדדיות כולל הכתובה. חקרנו את שמותיה [...] שם שליח שני [...]

אם הבעל מאשר הצהרת האישה [...] ומוכן לסדר הגט מבוקש מכבוד תורתו לסדר הגט ולשולחו אלינו, שנוכל למוסרו לאישה.
נמצא שוב כי האישה הצהירה כי אין לה כל תביעות אחרות כנגד הבעל.

בתאריך י"ג בשבט תשע"ג (24.1.2013) פנה בית הדין לרב לרפילד בעניין מינוי 'שליח שני' לגט. בתאריך כ"ח באב תשע"ג (4.8.2013) פנה בית הדין שוב לכבוד הרב לרפילד לקידום התיק.

במכתב ששלח לבית הדין בנתניה הרב שמואל גמליאל ממחלקת עגונות של הנהלת בתי הדין הרבניים מיום כ' באלול תשע"ז (11.9.2017) נכתב:
1. באוגוסט 2016 בזמן שהותי בארצות הברית, טיפלתי בתיק הנ"ל, ניסיתי להיפגש עם הבעל, אך הבעל סירב בתוקף להפגש עימי, הדבר היחיד שהוא היה מוכן, זה רק לשוחח עימי בטלפון, שוחחנו מספר פעמים בטלפון במשך זמן רב.

2. מדובר בבעל אזרח אמריקאי העובד כרואה חשבון, אדם מריר מאוד החי בבדידות, אשר לטענתו האישה, המתגוררת בארץ, ניתקה אותו מילדיו וכתוצאה מכך נותק הקשר שלו גם עם הוריו. ולטענתו הבדידות ממשפחתו והוריו גרמה לו להתמוטטות עצבים, נדרשו לו חמש שנים להתאושש מהמצב שבו היה.

3. לטענתו במשך כמה שנים לא אִפשר לו מצבו הנפשי לעבוד ונדרש לו זמן רב עד אשר התאושש מבחינה כלכלית.

4. לטענתו במשך חמש שנים הוא רצה לתת לאישה גט, אך האישה רצתה לסחוט ממנו כספים כתנאי לגט, וכתוצאה מכך הוא החליט להתגרש בארצות הברית באופן אזרחי.

5. כיום הגלגל התהפך, האישה רוצה מאוד לקבל את הגט, אך הבעל מתנגד בגין נזקים נפשיים וכספיים שלטענת הבעל האישה גרמה לו.

6. דיווחתי לאישה על כל השיחות שהיו לי עם הבעל, העברתי לה את המיילים שהבעל שלח לי. האישה, בתיאום איתי, שלחה לבעל מייל שבו היא מציינת בין היתר שהיא מצטערת על התקופה הקשה שעברה עליו לאחר שהם נפרדו ומציעה לו לשכוח מהעבר ולהתמקד בעתיד – דבר שיוכל לחזק את הקשר שלו עם הילדים.
בתאריך י"ט באב תשס"א (8.8.2001) כתבה באת כוח הבעל דאז עו"ד נעמי לייטנר מכתב לב"כ האישה דאז עו"ד שלמה שוטון, בזו הלשון [ההדגשות אינן במקור]:
בהמשך לשיחתנו הטלפונית ובהמשך למכתבך מיום 2.8.2001 בנוגע לענייני בני הזוג, הנני חוזרת על הצעתי לנהל משא־ומתן על בסיס הצעת ההסכם אשר העברתי לעיונך ביום 5.12.2000.

קיימות שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים: האחת נוגעת לחלוקת רכוש משותף של בני הזוג, השנייה נוגעת לביקורי הילדים אצל אביהם בחו"ל.

1. בנוגע לרכוש המשותף:
מר [פלוני] העביר לי עותקים של דוחות רפואיים המעידים על טיפולים בתחום בריאות הנפש. הדיאגנוזה האחרונה מעידה על תסמונת [...] אשר מלווה בתקופות של דיכאון קליני. ידוע לכול כי הטיפול בארצות הברית הינו דבר יקר ביותר, עם עליית המשפחה ארצה בני הזוג ויתרו על הביטוח הרפואי האמריקאי ונהיו חברים בקופת חולים בארץ.

כאשר החליטו בני הזוג כי [פלוני] יחזור לארצות הברית לצורך קבלת טיפולים רפואיים, אזי עצם ההחלטה טמנה בתוכה החלטה לממן את הטיפולים הדרושים באופן פרטי. ואכן הטיפולים (לרבות אשפוזים בבתי חולים ותרופות) עלו עשרות אלפי דולרים. כן, מצבו הרפואי של [פלוני] מנע ממנו לעבוד למשך חודשים והוא נזקק לחלק מהכספים המשותפים לצורך מחייתו ברמה צנועה.

יצוין כי [פלונית] מכירה את ארצות הברית היטב (לאחר שנים של חיים שם) ועל כן הייתה מודעת להשלכות החלטתה טרם נסיעתו של בעלה לארצות הברית. יצוין עוד כי מדובר על הוצאות לגיטימיות אשר יכוסו לכל הדעות מן הרכוש המשותף של בני הזוג.

ועוד: [פלונית] גם משכה סכומים נכבדים מן החשבונות המשותפים של בני הזוג ו[פלוני] עומד לקבל לידיו הוכחות על כך.

לאור האמור לעיל, [פלוני] מציע לחזור לאמור בהצעת ההסכם אך מציע תשלום חד־פעמי לידי [פלונית] בסך 11,500 דולר (במקום הסכום האמור בהסכם) כמחווה של רצון טוב.

2. בנוגע לנושא השני, דהיינו ביקורי הילדים אצל אביהם בארצות הברית:

הנני מציעה נוהל רפואי אשר יאפשר קיום ביקורי הילדים בבטחה: [פלוני] יעבור בדיקות דם להוכחת נטילת תרופות מסוימות בפרקי זמן קבועים מראש טרם יציאת הילדים מן הארץ. תוצאות הבדיקות יועברו למומחה בארץ המקובל על שני הצדדים אשר יאשר את תקינותן. סידור זה הוצע לנו על ידי פסיכולוג קליני אשר מכיר את הטיפול המקובל במחלתו של [פלוני] והינו מקובל גם על [פלוני] [...]

לאור כל האמור לעיל, הנני מציעה ל[פלונית] לנהל משא־ומתן בתום לב על בסיס הצעתי כאמור.
נמצא כי הבעל ובאת כוחו עצמם הציעו לשם סיום התביעות כי הבעל ישלם סכום כסף של 11,500 דולר לסיום המחלוקות וההליך כולו. ברור אפוא כי אין לו טענות כספיות אמיתיות אל אשתו וכי הוא נותר חייב לה כסף לפי הצעתו עצמו – כסף שאף אותו מחלה אשתו לאחר מכן ואין לה כל דרישה כלפיו.

אור לכ"ד בתשרי תשע"ג (9.10.2012) כתב הרב לרפילד לגב' [פלונית] בזו הלשון:
בעלך פה מרוצה [=מסכים, רוצה] לתת גט. בבקשה להביא זה [=את האמור להלן] לבית דין הקרוב לך.

לכב' בית דין
שלום וברכה וכל טוב

בעלה [...] מרוצה [=רוצה] לתת גט כמובן אנו צריכים לדעת מה שמה שכבודכם רוצים [שייכתב] על הגט וגם כן שם שליח שני [...]
בסיום המכתב הוסיף הבעל בכתב ידו בעברית וחתם באנגלית בזו הלשון:
אם רוצה לקבל את הגט (גירושין יהודי [=גט על פי ההלכה]) הואיל ולעשות קשר [=ליצור קשר] עם רב דויד לרפילד – פרטים למטה. תנאי שאין יותר עניינים בינינו.
נמצא שוב שלפי תנאיו של הבעל לסידור הגט אין לו כל דרישה כספית או אחרת נגד אשתו.

בתאריך י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) הופיעה האישה לפני הרכב א' (שהשתנה בינתיים) בפני כבוד הדיינים הגאונים אב בית הדין הרב יעקב זמיר והרב אברהם שינדלר (כיום חברי בית הדין הגדול) והרב יהודה יאיר בן מנחם (כיום חבר בית הדין תל אביב) שליט"א.

בפרוטוקול דיון זה נאמר:
הופיעה האישה, הבעל בארצות הברית.

בית הדין: סוף אנו מתקדמים לגט, את כותבת שהוא רוצה להתגרש והרב לרפילד רוצה שבית הדין יבדוק השמות.

בית הדין עורך בירור שמות.

לשאלת בית הדין אומרת האישה שאין לה שום דרישה ממונית מהבעל ולפי ידיעתה גם הוא לא דורש, מוסיפה ואומרת שאם תדרוש לא תקבל הגט.

הופיעה אם האישה לבירור שמות.

בית הדין: השלב הבא לשלוח בירור השמות לרב לרפילד כאשר יתקבל הגט, נודיע לך.

החלטה

בית הדין ישלח לרב לרפילד את שמות האישה ואביה לכתיבתם בגט וכן שם שליח שני.
שוב חוזרת האישה על שאין לה כל דרישה ממונית כנגד הבעל.

בתאריך י"ב בשבט תשע"ח (28.1.2018) הפיעה האישה לראשונה בפני הרכבנו, הרכב ב'. תיק זה העבר אלינו לאור החלטתו של נשיא בית הדין הגדול הגאון דאז רבי יצחק יוסף שליט"א שביום י"א בתשרי תשע"ח (1.10.2017) הוציא החלטה בה נאמר:
בפני בקשת חבר בית הדין הגדול ובית הדין האזורי נתניה הרה"ג הרב אברהם שינדלר שליט"א מיום כ"ו באלול התשע"ז (17.9.2017) להעביר את התיק להרכב אחר בבית הדין בנתניה שבו מתקיימים כמה ימי הרכב בשבוע על מנת שיוכלו לטפל בתיק במהירות ובהקדם האפשרי.

אחר העיון בבקשה ובתקנות הדיון תקנה כב(1) אני מחליט לאשר את העברת התיק להרכב אחר בבית הדין בנתניה [...]
בדיון הנזכר בית הדין הזמין את הרב שמואל גמליאל מהנהלת בתי הדין הרבניים אשר היה בקשר עם הבעל כדי שהבעל וגרסתו ייוצגו נאמנה בבית הדין. בדיון זה נאמר בין השאר:
[...] ב"כ האישה: בני הזוג היו נשואים כחמש־עשרה שנה בארצות הברית עלו לארץ במטרה להשתקע כאן, ב־99 הבעל נסע לחודש לארצות הברית ונעלם, אז התברר שהוא היה מאושפז לאחר התמוטטות עצבים, היה חולה במנה דיפרסיה ולא חזר לארץ, עד 2007 היא ניהלה איתו משא־ומתן – מול עורכת הדין שלו.
[...] האישה: הבן נסע אליו אבל הוא לא היה בקשר איתי.

[...] ב"כ האישה: הרב לרפילד ניסה לשכנע אותו, הוא עשה לו בירור שמות, ואז הוא אמר שהוא סתם צחק והוא רוצה להציק לה, כל מה שהיא רוצה היום זה לקבל גט והיא מבינה שזה לא קיים, אבל היא רוצה שיהיה פסק דין ואז אולי נוכל לפעול עם 'אורה' ולעשות 'שיימינג', לעשות משהו כדי לזעזע. הוא כבר התחתן בארצות הברית.

מלבד זאת כאן זה היה מקח טעות – האם בית הדין לא יכול לשקול את המקח טעות ולבטל את הקידושין האלו? היא הייתה נשואה עם ילדים שלא הבינה מה קורה איתו – כל פעם השתנה אצלו 'מזג האוויר', הוא היה חולה נפש מגיל שש־עשרה והיא לא ידעה, ורק כשהוא נסע לארצות הברית זה התפרץ.

[...] ב"כ האישה: הסנקציות לא רלוונטיות כי הוא לא שומר מצוות והוא לא רוצה להיכנס לבית הכנסת.

[...] ב"כ האישה: אני אוכל לומר שאמת דיברתי ואהיה חסינה מפני תביעת דיבה, וזה לא משנה אם זה בארץ או בחו"ל, אם בית הדין רוצה עוד מסמכים אני אמציא אותם לבית הדין.

בית הדין: צירפתם מכתב באנגלית מה טיבו?
האישה: הם אומרים שעקב מחלתו אני זכאית לקבל קיצבת ביטוח לאומי כי הילדים נולדו שם.

בית הדין: יש לך קשר עם האימא שלו?
האישה: כן וגם יש לו אח רב בבלטימור בשם [ד'], יש תכתובות עם הרב לרפילד וגם דיברתי איתו הרבה בטלפון [...]
בעדותו של הרב גמליאל נאמר:
התחלתי לטפל בתיק ב־2016 היו לי הרבה נסיונות לשוחח איתו בטלפון, לפני שהייתי אמור לנסוע לשם הצלחתי להשיג אותו בטלפון, וביקשתי ממנו להסכים לפגישה, והוא אמר לי: "כשתגיע נדבר." הגעתי והתקשרתי אליו הסברתי לו שבאתי במיוחד בשבילו, ורציתי לפגוש אותו פנים אל פנים והוא סירב, ולאחר כמה שיחות הוא סירב ואמר לי שהוא לא מוכן לפגוש אותי כל זמן שהוא לא יאמר לי מה [פלונית] עשתה לו. כתבתי את זה לבית הדין ואני קורא את זה במהלך השיחה שלי איתו, עוד לפני שהגעתי לפלורידה ניסיתי להתקשר אל הרב אליוט פרנסון, שוחחתי איתו על הנושא כי הוא היה מגיע מידי פעם לבית הכנסת שלו, ולפני נסיעתי אמרתי לו שאני מגיע והוא אמר לי שאינו יכול לעזור כי יש נתק מוחלט איתו ואין לו דרך לעזור [...] במהלך השיחות שלנו שאלתי אותו לגבי כל העניין וכמו שציינתי, הוא די בודד מהסביבה הקרובה שלו, וגם עם ההורים שלו כתוצאה מההתנתקות הזו גם ניתקו מגע איתו, אביו ואימו ואחיו, והוא חי לבד ממש.

הוא אמר שהייתה לו התמוטטות נפשית, ולדבריו הגיעו לארץ ואחרי פרק זמן קצר אשתו לא הניחה לו להיכנס הביתה ואז הוא עזב את הארץ וכתוצאה מזה הוא התמוטט נפשית ולא עבד. וזה מה שהוביל אותו לומר לי שאם היא רוצה גט – שתשלם לו פיצויים נפשיים על מה שהוא לא עבד. לא נכנסתי לעניין של "כמה אתה רוצה?" כי יש לי עיקרון שאם הוא לא אומר דברים מוחשיים אני לא מפתח את זה ולא נותן לו פתח בכיוון הזה, והוא דרש פיצוי כספי בטענה כללית.

הוא לא רצה לפגוש אותי, חזרתי לארץ ניסיתי שוב בשיחות טלפון, וניסיתי לרצות אותו לקיים שיחת ועידה עם האישה ומאז הוא הפסיק לענות לי בכלל. לאחר שהרב פרדס פנה אליי פניתי אליו, הוא ענה וקיצר מאוד וסגר את הטלפון, כתבתי לו מיילים, שוב כתבתי לו שהרב פרדס רוצה לטפל בתיק הזה וביקשתי שייצור איתי קשר בטלפון או במייל, ואז כתבתי לו שוב שיכתוב לי הצעה בכתב כיצד לדעתו ניתן לפתור את הבעיה של בני הזוג.

אני רק מדגיש בנוגע לבקשה של ב"כ האישה – אם החיוב יש לו משמעות לעניין ארצות הברית: ארגון 'אורה' – אנחנו עובדים איתו הרבה בארצות הברית, הם מ'ישיבה יוניברסיטי' והם עושים כל מיני פעילויות של 'שיימינג' וכדומה רק אם יש חיוב לגט, הם לא עושים את זה בלי פסק דין של חיוב לגט.
בהזדמנות אחרת אמר הרב גמליאל כי על כל טענות הבעל בעניין כספים שכביכול האישה לקחה לו מעולם לא הובאו כל ראיות והוכחות והכול היה טענות בעלמא. כמו כן טענותיו כי האישה היא שגרמה לו את ההתמוטטות הנפשית לא הוכחו מעולם והן בבחינת טענות בעלמא.

יובהר כי גם ביחס לטענות אלה לא הופיע הבעל לבית הדין לתבוע וודאי שלא המציא כל ראיה להוכיחן.

בהמשך הדיון הנ"ל נאמר:
בית הדין: האם הוא נשוי?
ב"כ האישה: הבן שלו אומר שכן, אבל אני לא יודעת האם זה נכון.

[...] ב"כ האישה: למה הוא פנה לרב לרפילד לסדר גט שאלת אותו?
העד: לא, לא יודע למה.

בית הדין: כתבת לו על זה?
העד: יש לי איתו התכתבות כללית על הנתק שלו עם המשפחה, הוא פחות מדבר על [פלונית] הוא יותר מדבר על אחיו האורטודוקסי שמנותק ממנו, ועל זה שהוא מנותק מאימא שלו, ובוודאי מ[פלונית] ומהילדים, וכן הוא לא קורא לאביו ולאמו "אבא", "אימא" אלא בשמות הפרטיים שלהם.

בית הדין: הוא כותב משהו על הקשר שלו עם [פלונית]?
העד: לא, הוא רק אמר לי שזה שהוא נפל לדיכאון זה בגללה והוא רוצה פיצויים.

בית הדין: מה את אומרת?
האישה: הוא מעוות הכול, הוא נהיה אלים כשהגענו ארצה הזמנו משטרה והוא הורחק מהבית לאחר זמן הוא חזר הביתה עם תנאים עד ינואר, ואז בסביבות סוף דצמבר החלטנו שכיוון שהוא מתקשה לעבוד וקשה לו, אמרנו שייסע קצת למשפחה שלו בארצות הברית, ורק תשעה חודשים אחר כך הוא יצר איתי קשר לפני ראש השנה, ואז הבנתי שהוא התמוטט, אבל אני חיפשתי אותו כל התקופה הזו, וגם האח שלו לא ידע, הם כנראה הסתירו ממני על פי בקשתו שאני לא אדע שהוא עבר התמוטטות עצבים, וכשביקשתי שיחזור הוא פיתח אנטי הארץ ולא רצה לחזור.

בית הדין: דיברת עם הרב לרפילד?
העד: כן, הוא גר די קרוב אליו חצי שעה נסיעה וביקשתי ממנו שיעשה משהו, אבל הוא לא עונה לו לטלפון, הוא לא העלה את זה בשיחה ביננו שהוא בא אליו לבקש גט, הרב לרפילד הוא אדם מבוגר ולא יודע אם הוא זוכר את זה.

האישה: הרב לרפילד הוא אדם מבוגר ולא עונה למיילים.
בית הדין: יש לך כתוב שהוא אמר לו שזה בגלל נקמה.

[...] ב"כ האישה: בית הדין יכול לדבר איתו?
בית הדין: ניתן לצלצל לשמוע ממנו מה קורה, נעשה זאת בערב.

בית הדין: למה לא רצית אותו בזמנו?
האישה: כי כשהגענו לארץ ידענו שאנחנו באים לטפל בילדים היה לנו רווחה כלכלית, ואז הבעיות הנפשיות שלו – הוא סירב לטפל בהן, הוא היה נכנס להתקפי זעם והיה מאוד אלים, אני פחדתי ממנו ממש. אהבתי אותו אבל פחדתי ממנו, ואז הבנתי שאם הוא לא יקבל טיפול אני לא יכולה להמשיך [...] הוא רק מחפש נקמה ותו לא, הוא השאיר אותי כאן לבד עם חובות הוא לא עוזר לי בגידול הילדים לא בפרנסה, הוא היה צריך להיות במעצר על אלימות שהוא השתמש בה.

בית הדין: [...] מסמכים של המצב הנפשי שלו?
[...] העד: הוא אמר את זה בפירוש, ואמר שזה בעקבות זה שהוא עזב את הארץ לטענתו בגללה. ואני, לדעתי, כשזה מגיע לסיכום שאני מבקש ממנו שיכתוב לי מה הוא רוצה הוא לא מגיב ולא עונה. הוא לא אמר מעולם שהוא לא רוצה אותה, הנושא היה שאין עתיד לנישואין האלו כי הוא חי שם והיא כאן ושנים רבות עברו בנתק מוחלט וכך הוא ראה את פני הדברים, ואם היא רוצה גט – שתשלם על מה שהיא גרמה. אבל הוא מעולם לא אמר שהוא רוצה לחזור.

האישה: הוא לקח עו"ד נעמי לייטנר והיא רשמה על הבעיות הנפשיות שלו.

בית הדין: מאיפה היא?
האישה: כאן בארץ. מכפר סבא.

ב"כ האישה: היא כותבת במכתבה מ־2001 שהוא מציע לחזור להצעת ההסכם בו הוא מציע סכום של 11,500 דולר בשביל להתגרש ובשביל שהיא תשלח את הילדים.

בית הדין: מה הטלפון של האח שלו?
האישה: קוראים לו [ד'] והטלפון שלו הוא [...] והטלפון של הרב לרפילד הוא [...]

[...] בית הדין: הילדים נסעו אליו?
האישה: הבת נסעה וזה נגמר בריב, וגם עם הבן הוא 'זרק' אותו בשדה התעופה עשרים וארבע שעות לפני הטיסה.

העד: אני כתבתי בסעיף 4 שהיא רצתה לסחוט ממנו כספים, והוא התגרש אזרחית בהצהרה אחרי חצי שנה שהוא לא היה איתה.

בית הדין: עו"ד לייטנר אמרה שהוא פנה אלייך. מה הסיבה?
האישה: אני פניתי ב־2000 לבית הדין לענייני משפחה כדי להסדיר את עניין המזונות, והיה הסדר והוא קיבל את הפסק דין בארצות הברית שאישר שהוא קיבל את זה, והדבר הבא היה שקיבלתי מביטוח לאומי מכתב שאני אקבל בגלל אחוזי הנכות שלו סכומים עבור שלושת הילדים, ואחר כך נעמי לייטנר יצרה איתי קשר מיוזמתה [...] והתחיל מין משא ומתן שבמהלכו הוא רב איתה ופיטר אותה.

ב"כ האישה: היא הציעה נוהל רפואי שיהיו בדיקות דם אותם יהיה חובה על האב לעבור לפני שהילדים יישלחו אליו לחו"ל, והיא אומרת שהפסיכולוג יהיה מקובל עליו, וגם הצד השני מבין את חוסר היכולת של הצדדים לשלוח ילדים לבד לארצות הברית.

בית הדין: מה שחסר לנו כעת זה עדות של נעמי לייטנר, עדות של [ד'] ועדות של הרב לרפילד".
בתאריך כ"ו באדר התשע"ח (13.3.2018) התקיים דיון נוסף ובו נאמר:
[...]
ב"כ האישה: [...] לא ידעתי בסיפור זה שיש להם עוד אח שהוא סכיזופרן וגם לבעל יש לו מחלת נפש מוגדרת [...] אם הבעל מעגן אישה עצם העיגון זה עילה לחיוב גט [...] בנוסף, פעם שעברה הוכחנו את כל העילות, לא זן ומפרנס, הרב גמליאל שהיה כאן בפעם שעברה הוכיח שהוא כנראה לא רוצה אותה, העדות של ההורים ושל אחיו שהוא נשוי או שהיה נשוי למישהי אחרת, אין סיבה בעולם שלא נוכל להוציא חיוב גט. יש כאן עדה שהייתה מטעמו בסוף שנת 2001 אחרי שהוא עזב את הארץ והחליט שהוא רוצה לסיים דברים הגשנו לבית הדין את המכתב היחיד שהעדה שהיא הייתה עורכת הדין שלו הם התחילו לדון בזה בטלפון ואז הוא פיטר אותה [...] בנוסף רציתי להגיש לבית הדין שזה לא קשור לעדה שאנחנו לא יודעים תאריך אבל היא מצאה בבית ש[פלוני] שולח לה בכתב יד שהוא רוצה לתת לה גט ואז הרב לרפליד שלח את זה שהרב לרפליד היום מאוד מבוגר.

נכנסת להעיד עו"ד נעמי לייטנר – שהייתה עורכת דינו של הבעל בעבר.

[...] אני רשמתי לעצמי את המועדים שהיה לי איתו, הוא פנה אלי לראשונה בחודשים נובמבר דצמבר 1999, הוא היה אז במדינת פלורידה בארצות הברית, אני לא פגשתי אותו לא ראיתי אותו, הוא היה ב'שלט רחוק' – בטלפון ובדוא"ל, פניתי פעם לגב' [פלונית] בפברואר ומרץ שנת 2000 שוחחנו בטלפון, ואז החלה תקופה של משא־ומתן לסירוגין במשך השנים 2001–2005 היה משא־ומתן ביני לבין עו"ד שמואל שוטון מרמת גן, היה תקופה של משא־ומתן, ב־13.12.2005 הלקוח הודיע לי במייל שאינו מעוניין בהמשך הייצוג שלי [...] למחרת הוא פנה אלי עם מכתב תלונה בקשר לטיב השירות שלי הוא לא היה מרוצה מהשירות.

משום מה ב־26.12.2005 קיבלתי ממנו כרטיס ברכה אינטרנטי, ב־1.2.2006 הגב' [פלונית] פנתה אלי ישירות וביקשה לסיים את ההליכים, הודעתי לה שאני לא מייצגת את הבעל, והפניתי אותה לפנות אליו ישירות.

היו לי עוד שני מגעים ב־21.6.2006 הלקוח פונה אליי באמצעות המייל ומלין על טיב השירות שקיבל, ומה שאני כאן נכנסת כעבור חמש שנים ב־13.8.11 הלקוח פרץ לדף הפייסבוק שלי ושלח מכתבי תלונה לכל המקושרים שלי. זה כמובן השאיר תחושה של אי נחת, סגרתי את דף הפייסבוק ב־14.8.11 ומאז אין לי שום קשר איתו אנחנו מדברים על שבע שנים שאין לי קשר איתו. ואני מקווה שעם זה אני סוגרת את הסאגה הלא מוצלחת בתיק הזה.

בית הדין: תוכלי להתמקד אם הוא היה מוכן לגרש אם הוא היה בשל לגרש?

עו"ד נעמי לייטנר – אני אצטרך לבדוק את החומר וגם לקבל אישור מוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, המועד שהיה לי קשר איתו זה בתחילת שנת 2006 מדובר לפני הרבה שנים [...]

בית הדין: אולי ננסה לרענן את זכרונך. בשיחה עם אימא של [פלוני] עלה שמו של [ל'] [=בן זוגה הנוכחי של פלונית] [...] בהקשר ש[ל'] יכול לעזור כספית באיזה עניין שהוא רצה.
עו"ד נעמי לייטנר – לא יודעת, לא זוכרת.

בית הדין לאישה: אולי אתם יודעים משהו על זה?
האישה: לא [...]

ב"כ האישה: לסיכום, מתוך הדיבורים של עו"ד נעמי לייטנר אנחנו כבר מבינים שיש בעיה נפשית אפילו לא קשור אליה, התייחסות שאני מאוד לא מבסוט ממך, ואחר כך לשלוח פרחים אלקטרוניים, זה בדיוק אחת הבעיות שהיא טוענת שקיימות.

בית הדין: זו נקודה שלא מיצינו אותה אם יש חוות דעת עדכנית רפואית.
ב"כ האישה: לנו אין שום גישה לזה.

[...] ב"כ האישה: עורכת הדין כתבה שהיא שלחה מסמכים אז, שהוא שלח, האישה קיבלה את המזונות דרך ארצות הברית לא ישירות ממנו, לא יודעת איך זה הולך שם, אבל זה על רקע שהם כותבים לה שהוא מוגדר כמאניה־דיפרסיה עם דיכאון קליני ועל כן בגלל שהוא חולה נפש הם מעבירים לה מזונות [...]

בית הדין: ההגדרה הרפואית המוגדרת שלו?

ב"כ האישה: כן. כשהוא נסע לארצות הברית הוא ברח ואמר "אני נוסע לבקר את ההורים לחודש", לפני ראש השנה, הוא נעלם לתשעה חודשים, ואז כשהוא התקשר הוא אמר שהוא מאושפז ובגלל זה היא קיבלה את המזונות משם.

בית הדין: אם תוכלי לשלוח זאת עוד פעם כי זה נתון מקדם מאוד.
ב"כ האישה: אני אבקש ממנה לשלוח לנו את כל ההעתקים.

בית הדין: ממתי הוא סומן וזוהה כך?
ב"כ האישה: הנושא 'ממתי' הוא מאוד 'טריקי'.

בית הדין: אתם התחתנתם בשנת 83?
האישה: כן.

ב"כ האישה: אומנם כרגע אנחנו מבקשים חיוב גט, אבל אנחנו מבקשים גם ביטול קידושין. היא התחתנה איתו בלי לדעת שהוא חולה, בגיל שש־עשרה היו לו כמה התפרצויות שההורים פשוט לא טיפלו בזה. וזה עבר. הנקודה היא שאנחנו יכולים... האם מבוגרת אבל [פלונית] כן יכולה לבקש ממנה לדבר איתה ולכתוב כל מילה שהאם אומרת ואם בית הדין יסכים אני כעורכת דין אכתוב תצהיר על זה.

בית הדין: נוכל גם אנחנו לדבר איתה שוב, אבל אם אפשר להוציא תיק רפואי.
ב"כ האישה: תיק רפואי של מישהו שהיא לא – צריך אפוטרופוס לענייני גוף, לא בטוח שיש לו אין לנו מושג כי הוא עדיין מתפקד, אם אתה רוצה לקחת פרטים חסויים של בן אדם אתה הולך לבית המשפט ומבקש לעשות זאת ובית המשפט מחליט.

[...] ב"כ האישה: אנחנו לא יודעים באיזה מדינה ובאיזה בית חולים הוא היה מאושפז. ורק בשביל להסיר את החיסיון של התיק הרפואי מדובר בהרבה כסף. גם לא הצלחנו להוכיח שהוא התחתן שם. הוא נשוי פעמיים, זה חמש שנות מאסר למי שנשוי בביגמיה ולא הצלחנו להשיג באיזו עירייה הוא התחתן, אנחנו מנסים לחפש בתיק כל שביב מידע.

[...] ב"כ האישה: וגם זה שהוא כמעט לא בקשר עם משפחתו, הוא לא בא לבקר אצל אחיו או אצל אמו, הוא לא מבקר ומדבר עם אף אחד. גם בקהילה הוא מבודד. אם אני מבינה את מה שבית הדין אומר לגבי חיוב גט אנחנו לא צריכים את כל זה, הוא לא זן ומפרנס, כבר תשע־עשרה שנה.

[...] ב"כ האישה: אם חיוב הגט לא יעזור אנחנו רוצים הרי לעשות 'שיימינג' והפגנות, שיהיה מותר לנו הרחקות וכל זה, ואם זה לא יעזור אז נלך לשלב הבא שזה ביטול קידושין ואז אני יודעת שנצטרך להשיג הרבה ראיות שאין בידינו כעת [...]
בדיון שהתקיים
ביום כ"ג בניסן התשע"ח (8.4.2018)
נאמר מפי האישה ובאת כוחה:
[...] יש לנו מכתב מ־2015 מ[פלוני] שאמר שהוא מסכים להתגרש ובעקבות זה עשו בירור שמות. [פלוני] חתום על המכתב [...]

בפסק הדין [...] יש את גובה המזונות של הילדים ושזה ניתן בהעדרו, נקבע לו בסביבות חמשת אלפים ש"ח לא כולל מדור.

בביטוח לאומי [...] פניתי אליהם ולא נוצר חוב כי הוא לא יכול לעשות עם זה כלום, הביטוח הלאומי בארצות הברית שילם, ובגלל שהוא קיבל נכות הילדים שלו מקבלים חלק מהקצבה הזו, וכל אחד מהילדים קיבל חלק מהנכות שלו, זה היה בשנת 2001 הגדולה הייתה בת שתים־עשרה והבת השנייה הייתה בת תשע [צ"ל: הבן היה בן תשע] והקטנה בת חמש, היו מקבלים כל חודש כמה מאות דולרים, על שמו והיו חשבונות על שמם והייתי מכניסה להם את זה, התחיל במאתיים וחמישים דולר ואחר כך זה ירד, הוא השיג את זה, הוא לא רצה לשלם מזונות ולכן הוא השתדל בזה [...]

בית הדין: הוא כותב: "אחרי שאימא של ילדיי השאירה אותי לבד גם מבחינה משפטית וגם מבחינה משפחתית, כולם התעלמו ממני במקום לעזור לי" – מה הוא מתכוון שהפעלת עליו לחץ משפטי ומשפחתי?
האישה: אני לא יודעת מה הוא התכוון.

בית הדין: דיברנו עם אימא שלו, היא אמרה שהוא לא חזר אליה והיא ניסתה לדבר איתו כמה פעמים היא אמרה שהוא טוען שאת לקחת ממנו כספים מהחשבון בנק.
האישה: הוא חזר לארץ פעם אחת והוא היה אלים כלפיי, היה אסור לו לחזור הביתה ואחרי שעברה התקופה הוא ביקש לחזור הביתה [...] זרק דברים, שבר דברים, דחף. עלינו לארץ ביוני 98 והאלימות הייתה בספטמבר אוקטובר 1998.

בית הדין: מה הוא מתכוון באלימות שהפעלת עליו?
האישה: אנחנו השארנו אותו בלי כלום? הוא לקח את כל הכסף, הוא היה בלחץ כי הוא לא הצליח למצוא עבודה, הוא נסע וניתק קשר עד ספטמבר 99 הוא עזב ומהר מאוד הוא רוקן את החשבונות המשותפים שלנו בארצות הברית היה שם בסביבות חצי מיליון דולר.

בית הדין: במכתב של עו"ד לייטנר היא כותבת שהחלטתם על טיפולים רפואיים והוא יממן את זה מהכסף שלכם בהסכמתכם.
האישה: זה לא נכון, זה מה שהיא כותבת אבל זה לא נכון, אני מניחה שהכסף הלך לטיפולים רפואיים, הרפואה בארצות הברית באותם שנים לא הייתה חינם. בל נשכח שהוא רואה חשבון.

בית הדין: הוא טוען שאת משכת כסף, ועשיתם הסכם, הנתונים לא ברורים, אני לא יודע איפה ההסכם הזה.
האישה: אין לי את ההסכם המקורי, אני לא יודעת על מה מדובר, אני לא זוכרת הסכם כזה. עברתי על כל המסמכים שיש לי – אני לא זוכרת הסכם כזה.

בית הדין: הוא מציע לך כסף למחווה טובה, מה היה הוויכוח מה הוא טען שמגיע לו וכמה?
האישה: הוא כל הזמן שיקר, הוא ניסה 'לסבן' את העורכת דין שלו ולקבע שאני גנבתי את הכסף ולא הוא.

בית הדין: הוא טוען כל הזמן על המשפחה שלך, מה הטענה שלו על האישה שהקריב בשבילה, מעשים אכזריים שלה, של אחותה, של אימא שלה ושל אח שלה. על מה הוא מדבר?
האישה: המשפחה שלי הייתה לצידי ואצלו בראש הוא בנה תסריט אלטרנטיבי, מדובר באדם לא נורמטיבי והוא לא מקבל את העובדה הזו שמשהו לא בסדר אצלו, הוא לא לוקח אחריות על שום דבר וזה לא חדש ככה זה היה גם בנישואין שלנו [...]

בית הדין: לדבריהם יש לך חלק, וזה שאת חיה איתו ישלם והוא יכול לשלם [...]
האישה: זו סחיטה. והאימא מוכנה לשלם את זה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, אני לא יודעת מה הסכום ובכל מקרה לא מגיע לו אף שקל.

בית הדין: המוטו בשיחה עם האימא היה שאין לו כסף ושאת צריכה לשלם לו כסף את אמידה ו[ל'] [=בן הזוג הנוכחי של פלונית] אמיד.
האישה: היא אומרת, הוא גר עם מישהי, לא הצלחנו לברר אם היא באמת אשתו.

בית הדין: הטענה השנייה במכתב של עו"ד לייטנר זה הטענה על הביקורים, את אמרת באחד הדיונים שחמש שנים הילדים לא ראו אותו, מה הוא טען?
האישה: הוא רצה שאני אשלח את הילדים כל חופש הגדול, ואני לא הייתי מוכנה הם נסעו בגיל שבע־עשרה וגם הבן בגיל הזה הם רצו ואני לא מנעתי מהם, הוא נכנס עם הבת לוויכוחים וברחה לבית של סבתא שלה, הוא היה אז לבד וכשהבן הלך אליו הוא גם התחיל לדבר עליי ואז עשרים וארבע שעות לפני הטיסה הוא לקח אותו לשדה התעופה.

בית הדין: ועל מה היה הוויכוח עם הבת?
האישה: אני מעריכה שוויכוחים וטענות עליי, הוא היה בלתי־נסבל הוא התחיל להשתגע שם. וזו הסיבה שלא רציתי לשלוח אליו ילדים קטנים.

בית הדין: [...] איך את מסבירה את זה שהרב לרפילד אומר שהוא הסכים להתגרש. ואז הוא חזר בו?
האישה: אני לא יודעת הוא חולה במאניה־דיפרסיה הוא לפעמים אומר כך וחוזר בו, הפתיע אותי שהוא אמר כן [...]

בית הדין: הוא אומר שהם לא רצו להיות איתכם בקשר כי הם אורתודוקסיים, זה נכון שכשהייתם בארצות הברית לא היה קשר עם [ד']?
האישה: זה לא נכון. הוא עדיין לא היה רב, היום הוא רב הוא רב ב[...] הוא תמיד ניסה לעזור לנו והוא כבר גם התייאש.

האישה: הוא רק רוצה היום לסחוט כסף. הוא רוצה להעמיד פנים כאילו אין לו כסף ולי יש הרבה. בין לבין הוא ביקש ממני לבטל את הפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, וחתמתי על מסמך כזה.

בית הדין: הוא שילם מזונות.
האישה: אני אמרתי גם לעו"ד לייטנר שאין לי תביעות עליו.

בית הדין: יש לך את המסמכים ששלחת ושחתמת לו? ותמונות של הקשר עם [ד']. וכן את ההחלטות מבית המשפט? תגישי אותם לתיק [...]

בית הדין: אתם יכולים להביא אישור מביטוח לאומי שאין לו חובות?

[...] בית הדין:אני רוצה ראיות על הקשר שלך עם המשפחה שלו [...]

בית הדין: משכת כספים מחשבונות משותפים?
האישה: לפני שבאנו לארץ מכרנו עסק ובית והשארנו את רוב הכסף בארצות הברית פתחנו כמה חשבונות, והוא היה צריך לשמור חלק לילדים עד גיל שמונה־עשרה את זה הוא גם לקח.

בית הדין: גם את המסמכים הללו תשלחי לנו, ואם יש לך את הצו הרחקה כשהוא היה אלים, מהמשטרה.
האישה: גרנו אז ב[...] וזה היה במשטרת [...] בתקופת החגים ב־1998 ראש השנה כיפור, הוא היה במעצר לילה ואחר כך עדכנו אותי על הרחקה ואחרי שבועיים הוא יצר קשר.
בעדות בת הצדדים, גב' [ז'], נאמר בין השאר:
[...] גרנו בארצות הברית. המצב לא היו טוב בבית היו מריבות ובעברית ולא הבנתי, הוא היה כועס ואני זוכרת פעם שהפך שולחן, זרק תכשיטים, והיו מלא תקריות כאלו לפני שעלינו, תקופה קצרה אחרי שעלינו הוא אמר לנו שהוא טס לראות את המשפחה שלו ולא טוב לו כאן בישראל ושהוא יחזור תוך חודש, נראה לי, ובערך תשעה חודשים לא שמענו ממנו כלום, ויום אחד כשהוא התקשר לא ממש ידענו למה הכול קרה ומאז זה היה שהוא היה מתקשר כדי לומר דברים רעים על אימא שהיא כאילו המשפחה לא קיבלה אותו כאן, ובחודש הוא כבר הסיק את המסקנה הזו [...] המשפחה של אימא וזה ממש לא היה נכון. גרנו שם, והם ממש אהבו אותנו. ואחר כך השיחות טלפון היו אגרסיביות ואז אף אחד לא ראה אותו עד שטסתי לחו"ל לבקר אותו כשהייתי בת חמש־עשרה. השיחות טלפון שלי היו איתו כל הזמן, לא סדיר אבל היו, הוא אמר שכאילו עבדו עליו והביאו אותו לארץ ושאימא מונעת מאיתו לראות אותנו, וזה ממש לא היה נכון. הוא היה אובססיבי שלא נאהב את אימא, הוא לא היה שואל מה שלומנו ואיך בבית הספר רק שנהיה נגד אימא והמשפחה שלה [...] הוא אמר שהביאו אותו בכוונה לארץ כי הוא ידע שכל המשפחה נגדו והיא הסיתה את כולם נגדו וכל המעבר היה כדי לעשות לו רע, כאילו זה כל מה שאימא חושבת רק איך לעשות לו רע, אני יודעת שיש לו מחלת נפש ואני לא מצפה שהוא ידבר הגיוני.

[...] לא היה שם שום טענה הגיונית, הוא לא טען שהיא בגדה בו או משהו כזה, ואז נסעתי לארצות הברית לבקר את סבתא שלי בארצות הברית. אני יודעת שבמשך שנים הם לא דיברו – הוא ואימא שלו, ואני לא רציתי לפגוש אותו הוא מתפרץ [...] וסבתא אמרה שהיא תלך לכמה שעות מהמלון בניו יורק ושאני אראה איך אני מסתדרת איתו, והוא התנהג בסדר וזהו, ואחר כך הוא ביקש שאני יבוא אליו לחודש שלם אחרי שחזרתי לארץ שאני אעבוד ויעשה כסף, והסכמתי, וכשירדתי מהמטוס בגיל שש־עשרה הוא אסף אותי ומהרגע הראשון שנכנסתי לאוטו הוא לא הספיק לדבר על המשפחה ואימא, והוא היה מכנה אותם בכינויי גנאי. באמצע הכביש המהיר אמרתי לו שאם הוא לא מפסיק עם האובססיה הזו אני יוצאת מהאוטו ואז יצאתי מהאוטו באמצע האוטוסטרדה – זה היה רמזור או משהו. הוא לא עצר ולא חזר לקחת אותי הוא המשיך ישר ואני הלכתי לכיוון השני. היה עלי רק תיק עם כסף וזהו, לא ידעתי מה לעשות, ופגשתי כמה אנשים שהסתובבו בקניון ליד הם עזרו לי להתקשר לאמא והייתי צריכה להתקשר לאימא עד שנגמרו לי המטבעות, והחברה שפגשתי שם עזרו לי והחלטתי לחזור לאבא, היה להם טנדר והם לקחו אותי לבית של אבא, נסיעה של חצי שעה, והיה שם כבר משטרה, כנראה שהוא התקשר למשטרה כי הוא חיפש אותי, לא רציתי להישאר שם, ולכן אמרתי לו שאני לא מרגישה בנוח להישאר אני פוחדת, והוא אמר שאני יכולה לנעול את הדלת בלילה שאני ישנה [...] בלילה הראשון נעלתי את הדלת, והתגובות שלו היו מוגזמות, ישנתי עם פטיש מתחת לכרית, שמעתי אותו צועק באמצע הלילה.

(בוכה) ישנתי אצלו כמה לילות הוא היה צועק מתוך שינה, הוא היה נהיה עצבני עד שכבר לא יכולתי להישאר שם, ואז פגשתי איזה ישראלי שהכרתי שם בשדה והייתי אצלו כל החודש – סליחה ששיקרתי לך, אימא – וטיילתי עם הבחור הישראלי, הוא עבד באיזה מסעדה לבנונית ליד השדה, הוא היה מאוד נחמד וממש בסדר איתי. עדיין ראיתי את אבא מידי פעם כי קיוויתי שהוא ירגע מכל הסיפור, הוא אפילו לא שאל אותי איפה אני יושנת, פגשתי אותו, לא הלכתי לסבתא בכלל, היא הייתה מאוד רחוקה [...] ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא לקח אותי לשדה וממש הבין שהוא היה לא בסדר, אבל עדיין רצה לחפור בזה וממש כבר לא היה איך לברוח ממנו, אבל הוא המשיך לומר שאימא רעה, ולא היה שום הגיון מאחרי הדברים שלו. הוא לא אמר שהיא בגדה וגנבה אותו, הוא רק הציג אותה כשטן בלי שום טענה הגיונית. אני לא זוכרת שבכלל היה קשר בין אבא לאחות של אימא, [י'], אם היא הייתה רבה עם מישהו הייתי שומעת – היא מאוד קולנית, אבל תמיד שמעתי את אבא ואימא רבים.

האישה: רבנו כשפיטרו אותו מהעבודה והוא האשים אותי.

(הבת) ומגיל שש־עשרה [...] הגיע איזה מכתב שהוא רצה שאנחנו נהיה אצלו [...] והוא רק שלח לה את המכתב הוא לא שאל אותנו, הוא לא חשב לבוא לפה, הוא העדיף לטרטר שלושה ילדים קטינים לבד, ומאז, ניסיתי לגשר על הפערים איתו. היו פעמים טובות, והיו פעמים פחות טובות, לפעמים הוא עונה והוא בסדר. הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה בגיל עשרים ושלוש, וגם אז הוא אמר לי שאני לא יודעת את האמת על המשפחה שלי, הוא היה 'מתפוצץ' וצועק – זה היה יותר גרוע מלקבל טלפון ממס הכנסה הייתי נתקפת בחרדה כשהייתי רואה את המספר שלו על הצג, אי אפשר היה לדבר איתו, הוא לא היה מתעניין מה קורה אצלי בחיים, הוא רק היה מדבר על עצמו הוא לא יודע על זה שהלכתי ללמוד באוניברסיטה, הוא היה 'מתפוצץ' ולא היה אפשר לדבר איתו [...] הוא לא עזר לי בשום שלב בחיי ולכן הקשר הפסיק. הוא אמר [...] שאני לא בסדר שאני לוקחת את הצד שלהם.
עד כאן מעדות הבת.

לשאלת בית הדין על חרטת הבעל מלגרשה ועל מניעתה מהסדרי שהות, ענתה האישה:
הוא התנה את זה שאני אשלח את הילדים אליו ואני לא הסכמתי לשלוח אותם לבן אדם מטורף. הייתה לי אז שיחה עם [עו"ד] לייטנר וזה מבחינתי לא בא בחשבון. אחרי הפעמים שהגדולים נסעו – הקטנה, שהיום בת עשרים וארבע, לא רצתה לנסוע כלל.
כאמור לעיל, בהסכמת האישה וב"כ וכניסיון לקדם את פתרון התיק מסרו אלה מספרי טלפון ובית הדין יצר קשר עם הרב לרפילד, עם אחי הבעל הרב [ד'] ועם אימו של הבעל, והנה ציטוט השיחות כלשונן.

נצטט את שיחת בית הדין עם האח הרב [ד']:
אחי חולה מנטלי. לא יודע דיאגנוזה. יש לו כעס גדול לפעמים הוא מאמין, איני יודע אם זה אמת, שיש ממון שאשתו לקחה ששייך לו. הוא כמה שנים לא מדבר עימי. יש לנו אח נוסף שגר בברוקלין שמדבר עימו. [פלוני] מדבר עם ההורים לא על דברים אישיים אלא מה שהוא רוצה. איני יודע אם הוא עובד כעת. הוא היה רואה חשבון. ל[ו'] [=האח הנוסף] יש בעיות סכיזופרניה ולא עובד הוא ב[...] – מוסד ב[...] בשביל בעיות כאלו. אני חושב ש[פלוני] התחתן עם גויה ואומר דברים קשים על משפחתו ועל הארץ ועל ישראלים ועל הגרים בארץ. כועס על כל מי שיכול. איני יודע אם זה בגלל כסף כי הוא לא עובד. ייתכן שבגלל דיכאון חולי. ייתכן שיסכים וזה יוציא ממנו הלחץ. אני בעיניו אויב שלו. ניתן לדבר עם אימי. הוריי רוצים שזה ייגמר. הם חושבים שהאשמה היא על שניהם. אני חושב שתשעים ותשעה אחוז זה הוא ואחוז אחד היא. אדבר עם אימי, ואתם תדברו עימה.
בשיחה עם אימו של הבעל הגב' [ב']:
לפני זמן רב הוא דיבר על כסף. הוא דיבר עימי על מעבר ל[...] אולי הגויה עזבה אותו, איני יודעת. אדבר עימו לבקשת בית הדין אולי נשכנע אותו. אני חושבת שאולי נצליח לשכנע אותו אולי ירצה כסף. אני אדבר עימו ותתקשרו עמי מחר באותה שעה.
בשיחה עם הרב לרפילד נאמר:
האיש רשע מרושע אינו רוצה לתת גט לאשתו. יש לו טענות עליה שהיא הסיתה הילדים כנגדו והם שונאים אותו ולכן אין לו שום רחמנות עליה. הוא אינו רוצה אותה כאישה בשום פנים ואופן. הוא רוצה לנקום בה.
בית הדין ניסה שוב ושוב ליצור קשר עם משפחת הבעל לאחר הבטחת האם כי היא תדבר עימו ותנסה לשכנעו.

בשיחה נוספת עם מי משפחת הבעל נאמר כמסיח לפי תומו לשאלת בית הדין:
היא גרה ברח' [...] עם [ל'] כבר עשר שנים. הייתי אצלם ב[...] כולם יודעים זאת הם כבני זוג לכל דבר ברור שמקיימים יחסי אישות. ביקרתי אותם שם. בפייסבוק הם מופיעים יחדיו באופן גלוי ומפורסם. ילדיו של [ל'] לא גרים עימם אלא עם אשתו הראשונה. אולם ילדיהם [= של פלוני ופלונית] גרים עימם. לדבריו של [פלוני] בעבר, היא חייבת לו כסף ו[ל'] הוא עשיר והוא יכול לשלם, ובאמת אינו עשיר אבל הם מתפרנסים בכבוד.
בשיחה מיום כ"ה בניסן תשע"ח (10.4.2018) עם הרב [ד'], נאמר כך:
אימי אמרה לי שהיא דיברה עם [פלוני] והציעה לו לקבל כסף תמורת הגט. היא לא אמרה לו ממי יקבל את הכסף. [פלוני] הגיב בהתחלה שזה "לא חשוב" לו – הכסף. הוא לא צריך. ואז היא אמרה לו שיחשוב על כך. והם סיכמו שהוא יחשוב על כך. אדבר שוב עם האימא כדי שתדבר עימו שוב.

היו ל[פלוני] בעיות כשהיה בן ארבע־עשרה–חמש־עשרה אני לא יודע בדיוק כי הייתי צעיר וגם הייתי בישיבה ובאתי לשבתות. הוא היה עסוק אני חושב בתרופות ראיתי כמה דברים. כשהיה לו דיפרסיה לא היה לו חברים היה לו עצוב, ופעם אחת היה לו מסיבה ולא בא שום אחד כי חשב שיהיה לו מישהו וחשבתי שיש לו בעיה שהוא חושב שיש לו חברים אבל אין לו חברים. מבולבל למה הם לא באו. חשבתי על זה שהוא לא יודע מה האמת על העולם. הוא לא מפרש נכון דברים שקורים. היה פעם אחת שהוא רצה להיות עם [פלונית], והיא הייתה בתל אביב והוא בארצות הברית, ברגע אחד הוא עזב המכונית ברחוב, לא אמר להורים שהוא הולך והלך לשדה התעופה ונסע לארץ. עזב בכעס. זה לא נורמלי. מרגע לרגע בלי לחשוב על כלום רק הלך. היה לו לחשוב איפה לשים המכונית איפה לגור בארץ מה הוא יעשה בארץ. היו זמנים שאני מאמין שהוא אומר שאני או אשתי עשיתי לו דברים, ואנחנו לא עשינו כלום. הוא כועס על כל המשפחה. הוא למשל כעס על דברים שאשתי לא הייתה אומרת לו דברים נכונים, אך באמת לא היה אף פעם מעולם דבר שכזה. הוא מדמיין דברים בראש שלו. וזה היה לו לפני החתונה קצת ואחרי החתונה יותר. גם בגיל ארבע־עשרה היה לו דמיונות, אני לא זוכר – הייתי צעיר – אני חושב שהחיים היה לו קשה, אין לו חברים.

כשהתבגרתי אז הבנתי. ושאלתי את אימא, והיא אמרה שאימא לא אומרת דבר גרוע על הבן שלה אף פעם. היא חושבת שהבן שלה הוא צודק ויש לה הכחשה היא מתכחשת למה שקורה איתו או מה שהוא עושה לא טוב או לא נורמלי היא לא רוצה להאמין. באנגלית קורים לזה Denial [=הכחשה]. כל מה שהוא עושה לדעתה הוא צודק. למי שלא במשפחה בוודאי לא אומרת שום דבר.

הוריי התגרשו ואבי התחתן עם מישהי אחרת.

היו לו [=לפלוני] זמנים טובים והיו זמנים רעים. הוא עושה מה שהוא רוצה רואה חשבון ויש לו עסק עם זה והוא היה לו דברים טובים שהוא עשה. יש לו כמה בעיות, אז היה לו טוב. [פלונית] עשתה לו חיים טובים, הוא לא היה כועס כל כך, היה טוב לו בנישואין. הם נסעו לארץ, הכול הלך, איני יודע למה. בארצות הברית היו חמש־עשרה שנה. בארץ אין לו עבודה והיה בדיפרסיה ואיני יודע מה היה. אימא שלי אמרה בשם [פלוני] על המשפחה של [פלונית] ש[פלונית] נסעה לארץ בשביל שבני משפחתה יתנהגו נגד [פלוני]. היא אמרה את זה בגלל ש[פלוני] אמר, אז אם הוא אמר אז הוא צודק. זו הדרך שלה. פעם [ח'] הבן של [פלוני] ושל [פלונית] בא לארצות הברית ו[פלוני] לא בא לקחת אותו משדה התעופה. [ח'] צלצל אליי מה לעשות. ו[פלוני] אמר לי "לא תעזור ל[ח']" ו"תשאיר אותו בנמל התעופה". בסוף הוא בא לקחת אותו. ההתנהגות לא נורמלית ולא הגיונית.

אני הייתי בתל אביב לפני חודש ואכלתי במסעדה עם [פלונית], [ז'] ו[ח'] וכל המשפחה [...] אם [פלוני] היה יודע מזה, אני לא יודע מה הוא היה עושה. לא הזמנתי אותו לחתונה של בני כי פחדתי מה הוא יכול ומסוגל לעשות בחתונה.
אשר למחלתו של הבעל, הגישה האישה בתאריך כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) מסמך בזו הלשון:
עורכת הדין שלו מאשרת כי [פלוני] הגיש לה מסמכים שיש לו בעיות נפשיות חמורות (הפרעה דו־קוטבית ודיכאון קליני). העורכת הדין אפילו מדברת על בדיקות דם לווידוא של לקיחת תרופות וטיפול אצל פסיכולוג קליני במקרה במידה והילדים יבואו לבקר אותו בחו"ל.
בעניין מחלתו של הבעל, צירפה האישה גם מכתב של רב נוסף ממיאמי, הרב אליוט פרלסון, מתאריך י' בניסן תשע"ה (30.3.2015), ובו נכתב (בתרגום לעברית) כדלהלן:
כולי צער על המצב שבו את כבולה, לרוע המזל. את הקורבן של מעשה פלילי שצריך להיות מטופל על ידי סמכות רבנית, וcנוסף לה גם במישור המשפטי והפלילי.

אם אני זוכר נכון, "בעלך לשעבר" הוא האדם שגר מעבר לרחוב של בית הכנסת שלנו לפני שנים רבות. הוא היה רזה. גבוה. שיער מאפיר. אני חושב שהוא היה רואה חשבון.

אם זה אותו האדם – אני לא יודע איך אפשר לעזור לך.

למרות שאני לא פסיכיאטר, אני חושש שהוא סובל ממספר רב של תסביכים עמוקים, שבעיית ההתמודדות עם כעסים היא רק אחד מהם. אני זוכר בבירור מקרה אחד או יותר של התנהגות אנטי־חברתית, שזאת דרך מנומסת לתאר מקרה שבו המשטרה הוזעקה משום שהוא כעס על מישהו וצרח עליו ברחוב. היה מקרה שבו הוא היכה מישהו בגלל ויכוח על מקום חניה. פעם אחת הוא כעס עליי, ואז יצא מבית הכנסת וזרק אבן על החלון של בית הכנסת. כשרצתי החוצה ונזפתי בו – הוא התנצל מייד והתחנן לקבל סליחה.

הוא הסתכסך עם אנשים רבים בבית הכנסת. למרות שהוא גר בשכונה כבר כמה שנים [...] אני לא חושב שיש לו אפילו חבר אחד מבית הכנסת, ולא נראה לי שהוא קיבל אי פעם הזמנה לסעודת שבת או לאירוח ביתי. רוב הסיכויים שהוא לא הוזמן [...]

אני מתפלל שבדרך כלשהי פסח זה יהיה זמן של חופש אמיתי מהעבדות שאת סובלת ממנה שנים רבות, ושהכאב שלך והסבל יגיעו לסיומם ובמקומם יהיו לך האור והאושר שמגיעים לך.

הרב אליוט

האישה מצרפת בנוסף צילום מכתב באנגלית שקיבלה מהביטוח הלאומי בארצות הברית שבו הם כותבים כי [פלוני] פנה אליהם והגיש מסמכים על קבלת קצבת נכות – על סמך קצבה זו קיבלה האישה קצבה גם לילדים. לדבריה לפי מכתב בא כוח הבעל ובבדיקה מול פסיכיאטר של קופת חולים 'מכבי' הדיאגנוזה הספציפית היא בלתי־הפיכה והסובלים מהפרעה דו־קוטבית נדרשים לטיפול תרופתי עד סוף ימי חייהם ולהשגחה וביקורת רופא תמידיות.

בדוח נסיעה לארצות הברית מתאריכים ה'–כ"ז באב תשע"ו (9–31 לאוגוסט 2016) כתב הרב גמליאל לכב' הרב אליהו מימון ממחלקת עגונות כך:
מדובר בבעל אזרח אמריקאי העובד כרואה חשבון, אדם מאוד מריר, חי בבדידות, אשר לטענתו, האישה המתגוררת בארץ, ניתקה אותו מילדיו וכתוצאה מכך נותק הקשר שלו גם עם הוריו, כתוצאה מכך הייתה לו התמוטטות עצבים, ולקח חמש שנים להתאושש, במהלך השנים מספר שנים לא עבד, לקח לו זמן רב עד אשר התאושש מבחינה כלכלית. לטענתו במשך חמש שנים רצה לתת לאישה גט, אך האישה רצתה לסחוט ממנו כספים כתנאי לגט. כתוצאה מכך הוא החליט להתגרש בארצות הברית באופן אזרחי. וכיום הגלגל התהפך, האישה רוצה מאוד לקבל את הגט, אך הבעל רוצה מנגד פיצוי כספי בגין נזקים כספים שלטענת הבעל גרמה לו האישה, היו לי שיחות רבות עם הבעל, נוצר ביננו קשר מסוים, וסוכם שנשמור על קשר, למרות שקודם לכן סירב לנהל איתי שיחות כאשר התקשרתי אליו מהארץ.
בתאריך א' באלול תשע"ו (4.9.2016) כתב הבעל לרב שמואל גמליאל מכתב באנגלית אשר תרגומו הוא כדלהלן:
אני מאמין שעכשיו כנראה אתה מבין חלקית את מצב הקיצוני של הבגידה על ידי האישה שאהבתי, שייסדתי איתה את המשפחה ושהקרבתי בשבילה. אנחנו לא שוחחנו על המעשים האכזריים ולא אנושיים שלא היו אפשריים בלי השתתפות מלאה של אחותה [י'], אימה [ט'] ואחיה [כ'].

שאלת על המשפחה שלי. הכאב הגדול ביותר בחיים שלי הוא הבגידה לאורך כל החיים על ידי המשפחה שלי.

[א'] ו[ב'] הם ההורים שלנו. אבל כאשר אני מחפש בזיכרוני אהבה, תמיכה וחינוך בנערות שלנו אני לא מוצא כזה זיכרון. שני אחים שלי ואני היינו מנוצלים מאז הילדות כדי לעלות את המעמד היהודי של הורינו ובדרכים אחרות.

[א'] ו[ב'] החליטו לגור במקום כפרי מכיוון שהם רצו חיים קלים יותר. האזור הזה היה 90% לא יהודי. כשאני הייתי בן תשע־עשרה אימי ואח שלה [ג'] החליטו שזה יוריד מהמעמד של [ב'] אם אני אתחתן עם אישה לא יהודיה. אם הייתי מתחתן עם יהודייה מישראל זה היה מעלה את המעמד היהודי גם של [ב'] וגם של [ג']. לכן הציעו לי להיות בקיץ בדירה עם עבודה ולצאת עם נשים מתל אביב ישראל. כאשר פגשתי אישה צעירה באוטובוס בחצות הלילה לא [ב'] ולא [א'] שאלו אותי שאלות – אם האישה הזאת תהיה או לא תהיה שידוך מתאים עבורי. לכן גם שום בני משפחה לא הראו אכפתיות אם היא אישה טובה ואם היא ממשפחה טובה או לא או אם להתחתן עם מישהי מתרבות מאוד שונה שחייה אלפי מייל רחוק מהחיים שלי יהיה טוב בשבילי.

[ג'], [ב'] ו[א'] שילמו עבור שמונה כרטיסי טיסה לישראל אחרי הקיץ הזה. התחתנתי עם האישה הזאת. המשפחה שלה אמרו לה שיהיה לנו חיים טובים יותר בארצות הברית. עוד לפני שחזרתי לארצות הברית עם האישה, [ב'] מייד התחילה מסכת של חמש־עשרה שנים של קשר של עוינות ושנאה עם אשתי.

אח שלי [ד'] מבאלטימור החליט ביחד עם אשתו [ה'] שלהיות יהודי אורטודוקסי טוב משמע להפריד את עצמו ואת משפחתו – עם שלושה ילדים – ממני ומשלושת הילדים שלי. אבל היה זמן ש[ד'] היה צריך אותי ועזרתי לו. [ד'] ו[ה'] מצפים ממני למחוא כפיים למעשים שלהם שנוגדים שלום ושונאים את שכניהם.

אני תמכתי ב[א'] ו[ב'] בזמן הקשיים שלהם במשך הגירושין שלהם. [ד'] לא עשה כן.

אחרי שהחיים של [א'] ו[ב'] התייצבו הם במפורש רצו למעט את קשר עם המשפחה על שלושת ילדיי. הם לא ראו סתירה בין להיות ילדים טובים וליטוש משפחה.

לכן כאשר האימא של ילדיי רצתה לעבור לישראל, היא הצליחה לנצל את העובדה שהאינטרס העצמי של המשפחה שלי היה להצהיר בקול רם שהם משפחה יהודית טובה, בו זמנית שהם הרחיקו לגמרי את עצמם מהמשפחה שלי. כאשר המעבר של המשפחה שלי לישראל עמד לקרות [ב'] אמרה לי שהיא ידעה שזה לא יסתדר ושכדאי לי לשקול לחזור לבד לארצות הברית. [ד'], [ג'], ו[א'] תמכו במעבר בלי לשאול איך זה יסתדר בשבילי. [ב'] ואני דיברנו כאשר אני הייתי בישראל עם המשפחה שלי. [ב'] המשיכה להגיד לי לחזור לארצות הברית לבד.

אחרי שאימא של ילדיי והמשפחה שלה השאירה אותי חולה בלי כלום, בחיים מתחת לחץ בלתי פוסק גם מבחינה משפטית וגם מבחינה משפחתית, שמקורו [=של הלחץ] היה אימא של ילדי, [א'] ו[ד'] ו[ג'] – כולם התעלמו ממני במקום לעזור לי. [ב'] זמנית נהנתה מאוד מאוד מסבל החולי שלי, כאשר היא ניצלה את ההזדמנות של החולי לשלוט עליי ולסכסך עם אימא של ילדיי.

מאז, כאשר ילדיי היו ברחוב במשך עשר שנים, [ג'], [ב'], [א'] ו[ד'] לא הראו שום רצון לחבר מחדש ביני לבין ילדי, למעט מאמץ ברברי של [ב'] ו[ד'] ו[ה'] להשתמש בבת הגדולה שלי כבת ערובה להכריח אותי לראות את [ב'] .

[ב'] העמידה את עצמה כגיבורה יהודייה על ידי ביקו הילדים בישראל כאשר עכשיו יש לה את המעמד שהיא תמיד רצתה, שיש לה משפחה בישראל. כאשר אימא של ילדיי מנעה לבקר את הילדים שלי חמש שנים, [א'] תמך בה בכמה דרכים.

בסיכום לגבי ההצעה שלך לעזור לי עם קשרי משפחתי, זה לא יתאפשר בעקבות השקר שהם אנשים טובים, [זה יתאפשר] רק כאשר הם יעשו תשובה על החטאים הנוכחיים ואלה שבעבר.
בתאריך י"ב במרחשוון תשע"ח (1.11.2017) פנה הרב גמליאל שוב לבעל בדוא"ל וכך כתב לו:
בוקר טוב [פלוני],

מה שלומך?

לפני יומיים ניסיתי לדבר אתך ואתה נשמעת לא טוב, כנראה שאתה לא מרגיש לא טוב,

אני מאחל לך רפואה שלמה, הרב פרדס שניאור – דיין בבית הדין בנתניה רוצה לדבר איתך, לראות כיצד ניתן למצוא פיתרון לבעיה שבינך לבין [פלונית] תהיה איתי בקשר בטלפון או באימייל [...]
בהודעת דוא"ל נוספת מיום ט"ז במרחשוון תשע"ח (5.11.2017) כתב הרב גמליאל:
בוקר טוב [פלוני],

אני מקווה שאתה מרגיש טוב,

אני מבקש שתשלח לי הצעה בכתב, כיצד לדעתך ניתן לסיים את כל הנושא בינך ו[פלונית] [...]
בתאריך כ"ז באדר תשע"ח (14.3.2018) שלח הרב לרפילד הודעה לבית הדין שבה נאמר: "דיברתי איתו כמה וכמה פעמים, יש לו טענות נגדה גבר קשה עד מאוד – הוא ממש קילל אותי. כמדומני נשא גויה. האם כבודכם דיברתם איתו?"

בית הדין ניסה לטלפן אליו פעמים רבות. פעם אחת ענה וטרק הטלפון ופעם שנייה ענתה אישה שאמרה שהיא אשתו והוא מאוד חולה ולא יכול לדבר.

בתאריך כ"ז בניסן תשע"ח (12.4.2018) המציאה האישה אישור מביטוח לאומי על חשבונו של הבעל כדרישת בית הדין, ובו נכתב: "יתרת חשבונך בדמי הביטוח לתאריך 12.4.2018 הינה 0 ש"ח."

נמצא כפי דברי האישה בדיון שמעולם לא בקשה לגבות את חוב המזונות בביטוח לאומי וכי אין חוב העומד לחובתו של הבעל.

בנוסף, המציאה מכתב שהעבירה באנגלית לבעלה דרך הרב לרפילד (כיוון שהבעל חסם אותה מתיבת הדוא"ל שלו) בתאריך ז' בניסן תשע"ג (18.3.2013) ושבו כתבה האישה כי היא פוטרת את בעלה מכל חוב ממוני לשם קבלת הגט. מכתב זה חתום על ידי עו"ד נוטריון.

בנוסף, הוצע לבעל דרך אימו פיצוי כספי כבקשתו על מה שכביכול "עוללה" לו אשתו, עניין שלא הוכח כלל, והוא דחה הצעה זו כאמור.

הנידון ההלכתי
תביעה צודקת כצידוק לסרבנות גט – עביד איניש דינא לנפשיה
הגאון רבי נחום פרובר שליט"א אב"ד תל אביב כתב מאמר בנושא "בעל המחויב לתת גט, האם יכול לעכבו בגלל תביעה כספית" (פורסם בקובץ דברי משפט, הוצאת מכון "שירת דבורה", תל אביב, חלק ה עמ' קנג ואילך), ובתוך דבריו תחת הכותרת: "זכות הבעל לעכב הגט עד מילוי תביעותיו הצודקות", כתב וזו לשונו:
ואולם אף שהבעל חייב לתת גט, יש לברר אם במקרה שלפנינו זכותו לעכב את הגט. והנה זה ברור שעל פי דין תורה, אך ורק בית הדין הוא המוסמך להחליט ולפרש בכל מחלוקת שבין שני הצדדים, ואם כן תביעת הבעל שבית הדין יהיה המוסמך הן לגבי מזונות והן לגבי פרשנות, היא תביעה צודקת על פי דין תורה.

ועלינו לברר מה הדין כאשר הבעל חייב לתת גט לאשתו, אלא שיש לו תביעה צודקת על פי דין בנושא כספי נגד אשתו, וטוען כי כל זמן שלא יקבל את תביעתו בנושא הכספי הוא מעכב את הגט, אם הוא יכול לעכב את הגט, או שאין קשר בין הדברים וחייב לתת גט ללא קשר לתביעתו הצודקת נגד אשתו.
ראיות מדברי הפוסקים לזכות לסרב לגט בטענה צודקת על פי הדין
ומצאנו להדיא בשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן ס בדיבור המתחיל אבל, באמצע דבריו) כתב:
עוד העיר מעלת כבוד תורתו הרמה דלפי מה שכתב בתשובות הרא"ש, הובא בטור ושולחן ערוך (סימן קנד), דמי שהוא מוכתב למלכות כופין אותו לגרש, ואם כן בנידון דידן כיון דכופין אותו לגרש אם כן אף שלא נתרצה רק באופן שתחזיר החפצים מכל מקום הוי גט, ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנידון דידן שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו והדין עמו בזה בודאי אין בידינו לכופו.
חזינן להדיא שדעת מהרש"ם שאף בנידון שכופין בעל לגרש את אשתו, אם תובע אותה תביעה כספית צודקת אין לכופו לגרשה. וכן יעויין בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קסה בפתחי תשובה אות י בשם שו"ת שב יעקב ובשם שו"ת שיבת ציון) ובשו"ת מהרי"ק (שורש קב) ובאגרות משה (אבן העזר סימן קיא דיבור המתחיל ובדבר אם וכו').

ראיה נוספת מדברי הבית מאיר
ובבית מאיר (אבן העזר סימן עז, בתחילתו) כתב שבעל עשיר שזן את אשתו בפחות מהראוי לה, ובגלל כן אינה רוצה לדור עימו אינה מורדת, משום דאינה מורדת כדי לצערו כי אם לכופו לזונה כראוי, וקיימא לן (בחושן משפט סימן ד) דעביד איניש דינא לנפשיה, ואם כן מי יכריחנה לילך לבית דין לכופו, אם היא תוכל לכופו במרדה, עיין שם. חזינן שרשות יש לאישה לצער בעלה ולעגנו, כדי שיתן לה את המגיע לה על פי דין (ויעוין שם בבית מאיר במה שחילק בין דין זה לבין המובא ברמ"א אבן העזר סימן פ בסופו בשם הרשב"א).

רואים אנו מדברי הבית מאיר דאף במקום שיש לאשה חיובים כלפי בעלה, יכולה היא לעגנו על מנת לקבל את המגיע לה, ואם כן קל־וחומר בנידון דידן שאין לבעל כל חיובים כלפיה, וכפי שביארנו שהרי אינה חפצה בו, וודאי שיוכל לעגנה על מנת לקבל את המגיע לו, מדין עביד איניש דינא לנפשיה [...]
עד כאן מדברי הגר"נ פרובר שליט"א.

מקור חדש לחיזוק היכולת לעגן בטענה צודקת על פי הדין
מקור נוסף ליכולת של צד אחד לעגן צד שני מדין "עביד איניש דינא לנפשיה" כדי להשיג זכות או ממון המגיעה למעגן על פי דין מצינו בחידושי הריא"ז (שלטי גיבורים למסכת כתובות לט, א מדפי הרי"ף אות ב) שכתב וזו לשונו:
האשה שתובעת גירושין מבעל – רואין אם היא תובעת בדין כגון אלו שכופין אותן להוציא הרי היא כמי שגירשה בעלה מרצונו ואמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ואם תובעת גירושין שלא כדין – אף על פי שכופין הבעל להוציא בתקנת הגאונים – לא יפסיד הוצאותיו, אלא הרשות לעגנה עד שתתן לו כל הוצאותיו שהוציא יותר ממה שאכל על פי שבועתו, כמבואר בקונטרס הראיות.
(הדיון בדברי הריא"ז עוסק בתקנות הגאונים לתקופה מסוימת שיש לכפות בעל בטענת מאיס עלי.)

בדברי משפט (שם) ציין הגר"נ פרובר שליט"א ברמז לכמה מקורות נוספים. נרחיב בהבאתם להבנת העניין:

בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קיא) כתב וזו לשונו:
[...] אבל בעובדא דידן הלא האחים רוצים לחלוץ לה כשתרצה היבמה לענות כדין התורה בעניני הממון ואם כן הוי העכוב מדידה. ולכן ברור שאין לה מזונות אלא ג' חודשים הראשונים בלבד. ואם היה משך זמן שלא רצו לחלוץ אז היו חייבין במזונותיה משך זמן ההוא. זהו מה שנראה מעיקר הדין [...]
היינו שהיורשים מנעו מהיבמה את החליצה ועיגנו אותה כאשר הייתה להם תביעה צודקת בענייני הממון. וביאר שכאשר תסכים לדון בדין תורה על ענייני הממון או אז יחוייבו לחלוץ, אבל מבלי הסכמתה לדון עימם, נחשב הדבר שהיא המעכבת והמעגנת את עצמה.

כך גם מצינו בשו"ת מהרי"ק (סימן קב) שעסק במחלוקת הראשונים אם כופין לחלוץ משום שמצוות חליצה קודמת או לא, ובהמשך דבריו כתב וז"ל:
[...] אפילו לא נסמוך על כל אלה במקומות שלא פשט המנהג שכופין לחלוץ, מכל מקום באו ונסמך במקום שנהגו לכוף לחלוץ, דלא תהא אלא הלכה רופפת יש להלוך אחר מנהג המקום [...] כל שכן וכל שכן שאין כאן בטול הלכה מאחר שרבו הדיעות דסבירא ליה דכופין לחליצה כדפירשתי [...] ועוד שהרי מתוך דברי רבי פרץ, אשר פרץ בארץ וידוע הוא כי אזן וחקר דעת הראשונים אשר היו לפניו, משמע דפשיטא ליה דמן הדין יש לכוף לחליצה אם לא מחמת חלוקת הממון שביניהם כמו שאפרש שהרי הגיה בסמ"ק [...] הרי לך בהדיא דכי אין הייבם בא מחמת טענת ממון כגון שאין ליבמה כל בבית וכו' דכופין לחליצה. והדין נותן דמאחר דמצות חליצה קודמת ואי אפשר לו ליבם האידנא משום דלא שבקינן ליה מאחר שאין מתכוונין לשם מצוה בדין הוא שיחלוץ ויתירנה לשוק דלמה יעגנה מאחר שאינו יכול לכונסה [...] וכן מצינו בכל מקום שמתעגנות האשה שכופין הבעל לגרש לדברי כל הפוסקים [...] וכל שכן הכא דכולהו איתנהי בה, שאין יכולה להבעל לו כלל ואין לך עיגון גדול מזה, דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון [...] ומאחר שמן הדין כופין לחליצה דאין לו לעגנה כדפירשתי, אלא שהוא בא מחמת טענת ממון וכדפירשתי אם כן כי נסתלקה טענת הממון תבנא לדינא וכופין אותו לחלוץ [...]
נמצא כי כאשר ישנה טענה ממונית – כל זמן שזו לא הסתלקה והתבטלה, יכולים האחים לעגנה מלחלוץ כדי לדרוש את תביעת הממונית הצודקת. זכות זו יסודה – כאמור במאמרו של הגר"נ פרובר על פי דברי הבית מאיר בדין "עביד איניש דינא לנפשיה".

גם בשו"ת שב יעקב ובשו"ת שיבת ציון מצינו עיקרון זה שאפשר לעגן צד אחר כאשר בידו של המעגן טענה ממונית צודקת שבעזרת העיגון חפץ המעגן לקבל את המגיע לו על פי דין וכי לטענתו עשקו אותו או לא השיבו לו את ממונו המגיע לו. כך הובא בשמם בפתחי תשובה (אבן העזר סימן קס"ה ס"ק י) בזו הלשון:
[...] וכתב עוד בתשובה שב יעקב שם בסוף התשובה דאם יש להיבם איזה תביעת ממון על היבמה, ואפילו אם לו דין ודברים עם אבי היבמה, יכול לעכב החליצה עד שיציית דין עימו ואינו מועיל לזה השטר חליצה עיין שם.
שיטתו של השב יעקב מרחיקת לכת כי אף התחייבות ממונית של אבי היבמה היא עילה מספקת לעיגונה של זו אף שהיא עצמה לא התחייבה בכך. ובהמשך שם הביא את דברי השיבת ציון בזו הלשון:
[...] ועיין בתשובת שיבת ציון (סימן צז) שנשאל [...] אודות יבמה שיש לה שטר חליצה מאחי בעלה כנהוג, וכאשר נשלמו צ"א יום ממיתת בעלה ושלחה אל היבם לחלוץ לה השיב שהיבמה תציית דין תורה עמו אצל הבית דין או ב'זה בורר לו אחד' ו'זה בורר לו אחד', והיבמה אטמה אזנה לציית דין תורה והלכה אל המושל והכריח את היבם שיחלוץ לה. וכראות היבם כי כלתה אליו הרעה שלח את גיסו לאמר שרוצה לחלוץ כדי להפטר מהכפיות שעליו מהמושל, ועתה באנו לבית הספק אם חליצה זו כשירה על פי דין.

והשיב דקשה למצוא היתר לחליצה זו [...] כיון שהיבם צועק ככרוכיא שרוצה לציית דין תורה והיא מסרבת, בודאי יכול לעכב החליצה והרי בתשובת שב יעקב סוף סימן מ"א שהיה להיבם דין ודברים עם אבי היבמה ואפילו הכי פסק שם שיכול לעכב החליצה [...] קל־וחומר בנידון דידן שאומר שיש לו דין ודברים עם היבמה עצמה כו' [...]
ובשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן ס) שצוטט לעיל הוסיף וכתב:
[...] ואשר הפצירו בו לגרשה אמר שיגרשנה אבל רק באופן אם תחזיר האשה לאביו כל החפצים שלו ותביא מכתב [...]

דלפי מה שכתב בתשובת הרא"ש – הובא בטור ושולחן ערוך (סימן קנד) – דמי שהוא מוכתב למלכות כופין אותו לגרש ואם כן בנידון דידן כיון דכופין אותו לגרש [...]

ואמנם לדעתי אף דכופין אותו
היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנידון דידן שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו – בזה בודאי אין בידינו לכופו. רק דמכל מקום בנידון דידן שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן אם כן אין בידה לקיים התנאי. אם כן שוב צדקו דברי כבוד תורתו דבידינו לכופו [...]
לאור כל המקורות הנזכרים עלינו לחקור ולברר אם הבעל המעגן – נשוא פסק הדין – מעכב את הגט בטענה כלשהי של ממון המגיע לו בצדק או כל טענה צודקת אחרת.

עיון בפרטי ונתוני מקרה פסק הדין שהוזכרו לעיל מעלה כי לא נמצאה כל עילה לעיגון בטענה הצודקת מכל בחינה.

אשר לטענותיו כי האישה מנעה את הסדרי השהות – תשובת האישה הייתה כי פחדה לשלוח את הילדים כשהיו קטנים לארצות הברית לאדם מטורף, חולה נפש, כעסן וחסר שליטה עצמית. מחלת הנפש הקשה שבה לוקה הבעל הוכחה מעל כל ספק.

לטענת האישה ולטענת הבת, רשאי היה הבעל לו רצה לבוא לבקר את הילדים בארץ. אף אחד לא מנע ממנו לשוב לביקור בארץ והוא אשר עזב את הארץ ולא שב אליה. בעת ילדותם פחדה האישה – אימם לשלוח אותם אל הבעל – האב, אדם "מטורף" כלשונה. ואומנם כאשר גדלו הסכימה לשולחם לביקור בארצות הברית אל האב, פגישות שנסתיימו במפח נפש ובהתנהגות חסרת אחריות וחולנית של האב כלפיהם, עד שאת הבת הותיר בארצות הברית במקום זר ומרוחק לבדה בהיותה בת שש־עשרה בלבד, ללא אחריות, עד שנזקקה לעזרת אנשים זרים שיסייעו לה בכסף שתוכל להתקשר לאימה בארץ. כן התייחסותו לבנו כאשר הביאו לשדה התעופה יום טרם מועד נסיעתו המתוכנן והותירו שם ללון יממה שלמה בשל ויכוח.

הבעל לעיתים טוען שהוא חפץ בגירושין ומשלה את אשתו בקידום הליך הגט ולעיתים חוזר בו כמובא בהתכתבויות בגוף המקרה, ובכך מתעלל נפשית ללא רחמים באישה אשר מעוגנת בגינו שנים רבות. עורכת דינו של הבעל כתבה באחד ממכתביה במהלך המשא ומתן כי הוא מסכים לגירושין בתנאי שכל חיובו לאישה יסתכם בכ־11,000 דולר. נמצא שהבעל קיזז את כל טענותיו ועדיין נותר הוא חייב לאישה כסף. האישה מצידה מוותרת גם על כסף זה וכל רצונה בקבלת הגט גרידא. אין לה כיום וכבר לפני שנים כל תביעות ממוניות כלפיו מלבד הגט עצמו.


בעל מורד
הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה טו) כתב וזו לשונו:
המורד על אשתו ואמר "הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה" – מוסיפין לה על כתובתה [...] וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב [...]
וכתב המגיד משנה וזו לשונו: "[...] וכתב רבנו 'כל זמן שתרצה היא לישב' – לפי שאם לא רצתה כופין [אותו] לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה [...] "

והטור (אבן העזר סימן עז) כתב: "המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה אם היא רוצה כופין אותו מיד [...]"

וכתב הפרישה (ס"ק ב):
"אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא" – לכאורה נראה דהאי "מיד" לאו דוקא קאמר דהא כבר נתבאר בסימן ע"ב וע"ד וע"ו דהמדיר אשתו מתשמיש המטה ממתינין לו שבעת ימים [...]

אבל יותר נראה לחלק בין מורד למדיר ולומר דדוקא במדיר שנדר בעת כעסו ויתפייס נתנו לו זמן שבעה ימים למצוא פתח לנדרו ויתיר לו מה שאין כן במורד דאין צריך המתנה אי יתפייס יתפייס מיד או יוציא ויתן כתובה והשתא אתי שפיר דגם לקמן בריש סימן קנ"ד כתב רבנו דבאומר איני זן או מורד מתשמיש כופין אותו ויוציא מיד ליתן כתובה.
בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף א) נפסק:
המורד על אשתו ואמר "הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה" – מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב. ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יגרע" (שמות כא, י). ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה [...]
והבית שמואל שם (ס"ק ה) כתב:
"כופין אותו מיד להוציא" – כן כתב הטור. משמע דאין נותנים לו ז' ימים. אף על גב [ד]במדיר ממתינין ז' ימים כמו שכתוב בסימן ע"ד (סעיף א), משום [ד]מדיר איתא טפי פת בסלו ממורד. וכן כתב בפרישה (ס"ק א). וכאן לכולי עלמא כופין אותו לגרש אותה כמו שכתוב בתוספות והרא"ש, ואיכא לאקשויי לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך י"ב חודש מחמת תקנות רבנו גרשום ולמה כופין אותו. ואפשר שם יש גבול לדבר עד י"ב חודש שאני [...]
הבעל עזב את הארץ בשנת 1999 על דעת לשוב לאחר חודש ימים ומאז לא שב. הוא מורד מכל בחינה אפשרית, אישית וממונית.

מורדים זה על זה – שיטת רבנו ירוחם
כידוע, ביחס לצדדים שאינם חפצים זה בזה אלא שצד אחד מעגן את רעהו, כתב רבנו ירוחם בספר מישרים (חלק שמיני, נתיב עשרים ושלושה) את דבריו וז"ל
:
וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.
בפסקי דין רבניים (חלק יא, עמ' 89–95, פסק דינם של כב' הדיינים הגאונים ח' צימבליסט, ע' אזולאי וש' דיכובסקי) נכתב על פי דברי רבנו ירוחם: "כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה."

עוד הוסיפו שם (עמ' 95):
הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף כא בהגהה) וז"ל: "ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד.
הפסיקה בבתי הדין על פי שיטת רבנו ירוחם היא ש
האישה או הבעל אינם זכאים לעכב סידור הגט בנסיבות אלו, כשהעמדה הברורה של שני בני הזוג היא שאין כל אופציה לשלום בית. אין מקום לטענה שאין לחייב את הצד האחד בגט מאחר שהמצב הנוכחי אירע בעטיו בגרמתו ובסיבתו של הצד האחר. ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין, טענה זו אינה מתקבלת, מאחר שלמעשה כעת שני בני הזוג בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, וזו עילה מספקת לפסיקת חיוב הגירושין על בן הזוג המעכב את הגירושין, גם בלא להגדירו 'מורד'.

לדוגמה, הגאון רבי נחום פרובר שליט"א, אב"ד תל אביב, עסק במאמר נוסף (פורסם בקובץ "כנס הדיינים תשס"ח", עמוד 114) בדינו של רבנו ירוחם ובחיוב גט לבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה. טענת עיגון היא עילה מספקת לחיוב בגט, אף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום הבית. וכך כתב:
כפי שכתבנו לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האישה תרצה לחזור אליו, או לחילופין, כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו.
שיטתו של הגר"נ פרובר שליט"א היא גם שיטת הגר"ב בארי שליט"א אב"ד אשקלון ושיטת עוד רבים מגדולי הדיינים.

מנהג בתי הדין כשיטתם של הגר"ב בארי, של הגר"נ פרובר שליט"א ושל עוד רבים אחרים שברגע שהצדדים לא רוצים זה את זה, סופית, ואף אם מי מהם חפץ היה בשלום בית, כיוון שהצד האחר לא מוכן לכך, גם הוא אינו חפץ יותר בכך והתייאש והיום שוב אינו חפץ בשלום בית גם אם המתנגד יחזור בו – כיוון שכיום המאיסות הדדית ואינה בת תיקון, חלים דברי רבנו ירוחם שאינם רשאים לעגן זה את זה.

הדרך לבירור ובדיקה כדי להחיל את דינו של רבנו ירוחם
לבדיקת הדבר יש לברר אצל מי שחפץ היה בתחילה בשלום בית, וכיום כבר אומר שאינו חפץ יותר בשלום בית, ולהציב בפניו את השאלה הבאה:
אם הצד השני, שיזם את תביעת הגירושין, יחזור בו ויחפוץ בך לשלום בית, האם גם אז לא תרצה יותר בשלום בית או שבמקרה שכזה, תשוב לרצונך הראשון בשלום בית וכל מה שאתה כיום כבר לא רוצה בשלום בית הוא רק משום שהצד שכנגדך לא היה חפץ בך, ולכן גם אתה כבר לא רצית בו, אולם אם יתחרט ויחפוץ הראשון בשלום בית גם אתה תחפוץ בכך?
אם תשובתו תהיה שאם תיאורטית הצד הראשון יתחרט וירצה בו, אזי גם הוא ישוב לרצונו הראשון בשלום בית. בכהאי גוונא אין הצדדים קרויים 'מורדים זה על זה'. אולם אם יאמר שגם אם הראשון יתחרט וירצה בשלום בית, הוא כבר אינו רוצה בשלום בית וחפץ רק בגירושין, או אז חל דינו של רבנו ירוחם שכאשר הצדדים מורדים זה על זה מחייבים בגט את הצד המעגן, ולשיטתו עצמו – אף כופין.

במקרה נשוא פסק דיננו הוכח בעליל כי הבעל אינו רוצה באשתו באופן סופי מכל בחינה אפשרית, מטרתו היא נקמה חולנית. הוא אף חי או אפילו נישא לאישה גויה והוא התגרש מאשתו בארצות הברית בגירושין אזרחיים. האישה התובעת אינה רוצה בו כמובן. הרי שהצדדים מורדים זה על זה.

המקורות בתלמוד לדינו של רבנו ירוחם – חיוב וכפייה כאשר אחד הצדדים מעגן את רעהו
נושא זה של רבנו ירוחם – שיסודו על פי הבנת רבים מהפוסקים נובע מהזכות הבסיסית של אדם שלא להתעגן תחת נישואין או זיקה לייבום בלי להתייבם או לחלוץ או בלי להינשא או להתגרש – מקורו בסוגיית הגמרא ובראשונים וכפי שנבאר להלן.

נושא הסוגיה דלהלן הוא עיגון של שומרת יבם אשר נזקקת או לייבום או לחליצה. הנידון הוא אם יש צורך, כדי לכוף את היבם, שהיבמה תטען טענת "בעינא חוטרא לידי". להלן נצטט מדברי רבנו ירוחם כי כל הנידון אם נדרשים לטענת חוטרא הוא רק בשומרת יבם או ארוסה שעדיין לא חל שיעבודו. אולם בנשואה, המשועבדת לו, לכולי עלמא כופין אותו ללא טענת 'חוטרא'. גם הבית מאיר (יובא בהרחבה להלן) מביאו בזו הלשון:
"ודווקא בבאה מחמת טענה" – כן כתב התרומת הדשן בשם הגהות אשירי [...] ואף דבסימן קנ"ד סעיף ז' מבואר באינו יכול כופין אף באינה באה בטענה ומשום דלא עדיף מ'אני בבגדי והיא בבגדה' דכופין (סימן עו סעיף יג), כמבואר שם בבית יוסף (דיבור המתחיל ואם טוענת), על כרחך דמחלק בין איש שכבר משועבד לקיים עונתה לבין שומרת יבם, כדמחלק המישרים (נתיב כג חלק ח) בין איש לארוס [...]
והנה, נראה שדין שמורדים זה על זה הושווה לסוגיית שומרת יבם וארוסה שהרי בטלו השיעבודים ההדדיים. נביא להלן את דברי לב אריה שמבסס את ההלכה שאין לעגן את האישה הנשואה במורדים זה על זה ומבאר שמקור הדין הוא בסוגיה בכתובות סד, א העוסקת בשומרת יבם וארוסה וכדלהלן.

במסכת כתובות (סד, א) איתא:
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. מיתיבי: "אחת לי ארוסה ונשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם"? לא קשיא: כאן שתבע הוא, כאן שתבעה היא (ופירש רש"י: שתבע הוא – והיא מורדת. תבעה היא – והוא מורד). דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, תבע הוא נזקקין לו, תבעה היא אין נזקקין לה (שם: אין נזקקין לה – לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה). במאי אוקימתא להא דשמואל, בשתבעה היא, האי כותבין אגרת מרד על ארוסה, לארוסה מיבעי ליה (שם: וכותבין אגרת על הבעל). הא לא קשיא, תני לארוסה. מאי שנא שומרת יבם דלא, דאמרינן לה זיל לא מפקדת (שם: בפריה ורביה, כדאמרינן ביבמות (סה, ב)). ארוסה נמי, נימא לה זיל לא מפקדת?

אלא בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה (שם: רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום מותי יקברני). הכי נמי שומרת יבם בבאה מחמת טענה. אלא אידי ואידי שתבע הוא, ולא קשיא: כאן לחלוץ, וכאן לייבם, דאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן, תבע לחלוץ (שם: והיא אינה רוצה אלא להתייבם, נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה
) – נזקקין לו, תבע לייבם – אין נזקקין לו (שם: לפי שאין מתכוין לשם מצוה וכמשנה אחרונה ואמרינן ליה "זיל נסיב אחריתי"). מאי שנא לייבם דלא, דאמרינן ליה "זיל ונסיב איתתא אחריתי", לחלוץ נמי, נימא ליה "זיל ונסיב איתתא אחריתי"? אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי. אלא אידי ואידי שתבע לייבם, ולא קשיא: כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה, דתנן: "מצות יבום קודמת למצות חליצה – בראשונה שהיו מתכוונין לשום מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשום מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום."
התוספות (שם דיבור המתחיל תבע לחלוץ נזקקין לו) ביארו את דברי רש"י בזו הלשון:
פירש בקונטרס: והיא אינה רוצה אלא להתיבם, וכן תבע לייבם – פירוש: והיא אינה רוצה אלא לחלוץ [...]
ובהמשך דבריהם כתבו וזו לשונם:
[...] ועוד יש לפרש: תבע לחלוץ – והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, וכן תבע לייבם, וכן הא דאמר "כאן שתבעה היא" – והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם.

ואין להקשות: אם כן, מאי פריך "שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה" – מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ (יבמות לט, א) חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמרא דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה.

דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה. אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא".
והנה, הבית יוסף (אבן העזר סימן קסה) הביא את דברי התוספות בהמשך הסוגיה (שם סוף דיבור המתחיל דיני) שסיכמו את ההלכה וכתבו: "אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין." התוספות לא חילקו ולא סייגו שמדובר דווקא בבאה מחמת טענה וסתרו דבריהם לעיל בתירוצם השני.

והדרכי משה שם (אות א) כתב:
ומה שכתבתי [בדרכי משה הארוך] בשם התוספות דאם אינו רוצה לכנוס או לפטור כופין אותו – כן פסק גם כן בנמוקי יוסף פרק החולץ (יג, א דיבור ראשון). וכן הוא בתשובת תרומת הדשן (סימן רכ), מיהו כתב דדוקא בבאה מחמת טענה, הא לאו הכי אין כופין אותו. ועיין שם.
לדברי הדרכי משה על פי התרומת הדשן, רק בבאה מחמת טענה כופין אותו גם במקרה של עיגון. וכך פסק בהגהת השולחן ערוך שם (עיין בדברי החזון איש שיובאו להלן).

והנה בתרומת הדשן שם כתב:
אבל אם אין רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נראה דכופין, כך כתבו התוספות בשם ר"י פרק אף על פי. ומסיק התם בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח דדווקא בבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה כייפינן ליה לייבם או לחלוץ, ונראה דלפי תקנת הגאונים כופין לחלוץ [...]
ועל פי זה, כאמור, פסק הרמ"א שם: "אבל אם אומר שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו ודוקא בבאה מחמת טענה כדרך שנתבאר לעיל סימן קנ"ד (תרומת הדשן)."

לשיטת הרמ"א על פי תרומת הדשן על פי הגהות אשר"י ללא טענת בעינא חוטרא לידי יוכל היבם לעגנה ולמנוע אותו גם מלחלוץ וגם מלייבם. על שיטה זו תמהו הפוסקים וכדלהלן.

דהנה הבית מאיר (כאמור לעיל) שם תמה על דברי הרמ"א וכך כתב:
"ודווקא בבאה מחמת טענה" – כן כתב התרומת הדשן בשם הגהות אשיר"י [...] ואף דבסימן קנ"ד סעיף ז' מבואר באינו יכול כופין אף באינה באה בטענה ומשום דלא עדיף מ"אני בבגדי והיא בבגדה" דכופין (סימן עו סעיף יג), כמבואר שם בבית יוסף (דיבור המתחיל ואם טוענת), על כרחך דמחלק בין איש שכבר משועבד לקיים עונתה לבין שומרת יבם, כדמחלק המישרים (נתיב כג חלק ח) בין איש לארוס [...] ולפי זה מה דאיתא (סימן קסא סעיף ד) לא רצה וכו' כופין, היינו נמי דוקא בבאה מחמת טענה.

ולעניות דעתי סתימת הפוסקים שם לא משמע הכי, וכן התוספות פרק אף על פי (דף סד) [...] נראה דאינם מחלקים, ולא מוקמו להמסקנא מה דנאמר חוזרין אצל גדול למכפייה (יבמות לט, א) דוקא בבאה מחמת טענה, אלא סוף דיבור המתחיל תבע כתבו, אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה בטענה, משמע, אבל להאמת לא מוקמינן בהכי. ולכן מסקו סוף דיבור המתחיל ודיני חליצה, אבל אם אין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נרה דכופין, דהיינו אף בלא באה בטענה.

וכן מוכח דעת תוספות ורא"ש (פרק ו סימן יא) ביבמות [...] דכתבו סוף דיבור המתחיל יוציא, וההיא דהחולץ דחוזרים אצל גדול למכפייה, היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות. ואילו דעתם דמה דנאמר בפרק אף על פי אלא בבאה מחמת טענה, נשאר למסקנא, לא היו צריכים להכי, כמבואר שם בדבריהם דבבאה מחמת טענה פשיטא דכופין, אלא ודאי כנ"ל.
ובביאור לשון הגמרא שממנה משמע דבעינן טענה כתב הבית מאיר שהגמרא חזרה בה במסקנתה:
דאך המקשה הקשה לו לסברתו דלארוסה כותבין אגרת מרד ולשומרת יבם אין כותבין, דזה על כרחך לא איירי בשרוצה לחלוץ דהא דומיא דהכי בארוסה כשרוצה לגרש מה ענין לאגרת מרד, ואם כן מאי שנא זו מזו, ואם שומרת יבם צריכה לבא בטענה, ארוסה נמי. אבל להמסקנא סוברים דכפינן בין בארוסה בין בשומרת יבם אם אינו רוצה אף לגרש ולחלוץ, כסתמא דסוגיא דחוזרין אצל גדול למכפייה, דמשמע אפילו בלא טענה. ומה דאמר רב תחליפא משמיה דשמואל תבעה היא אין נזקקין לה, לפירוש רש"י (דיבור המתחיל תבע לחלוץ) אתיא כפשטה, שהיא תבעה ליבם והוא רצה לחלוץ, ולפירושם משמע שמחלקים כדכתבו שם (סוף דיבור המתחיל תבע), דאיכא למימר דכפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב אגרת מרד.
בהמשך הביא הבית מאיר שכדעתו כך דעת כל הראשונים וזו לשונו:
והרמב"ם [...] ולפירוש רבנו תם ביבמות [...] וכן מוכח דעת הרי"ף [...] הרי להדיא דעת כל הראשונים דבאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כייפינן אף בלא טענה. אך בתשובת הרשב"א (סימן אלף קצב) משמע דתופס שיטה זו למסקנה, דאין כופין אלא בבאה מחמת טענה. אבל צריך עיון כי משמעותו אף בבעל אינו יכול, אין כופין זולת בבאה בטענה, ובזה כבר מבואר (סימן קנד) בבית יוסף (דיבור המתחיל והיא טוענת) בשמו דלא פסק בעצמו הכי.
הכרעתו בסיום דבריו היא כי הדבר נותר בספק, וזו לשונו: "ולכן סתימת הגהות השולחן ערוך דהכא, למעשה צריך עיון [...]"

פסיקתו הברורה של החזון איש כי גם ללא טענה מצד האישה אין לעגנה
והנה החזון איש הכריע באופן ברור שלא כדעת הרמ"א וכי אין צורך בטענת 'חוטרא' ואין לעגן את היבמה ולא לחלוץ או לייבם, וכך כתב (אבן העזר סימן קח ס"ק יא):
אלא באה מחמת טענה וכו' – כל זה למאי דבעי למימר דתבע הוא נזקקים ליה ותבעה היא אין נזקקין לה אף אם מעגנה, ועל כרחך טעם דעדיף כחו מכחה משום דמפקד, והלכך תבעה היא אין נזקקין אלא בבאה מחמת טענה. אבל למאי דמסיק הא דתבעה היא אין נזקקין לה היינו ברוצה באחת מהן אלא שהיא חפצה באחרת, אבל אם אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם והיא אומרת "או כנוס או פטור" – אף בלא באה מחמת טענה ואף ביש לה בן נזקקין לה [...] וכמבואר בשיטה מקובצת בשם הרא"ה, וזו דעת תוספות כתובות (ע, א דיבור המתחיל יוציא) שהוכיחו מהא דכופין את הגדול דבמונע כלל ענייני אישות כופין, וכן כתבו תוספות יבמות (סד, א דיבור המתחיל יוציא) וכן כתב הרא"ש שם, וכן מבואר ברמב"ן (כתובות עז, א) [...] וכן הוא בר"ן (סוף פרק המדיר), ולפיכך דברי הרמ"א (בסימן קסה) שכתב דדוקא באה מחמת טענה כופין תמוהין, וכן בארוסה שתובעת או כנוס או פטור אף בלא באה מחמת טענה כופין אותו.
נמצא כי החזון איש פסק שאינו רשאי לעגנה אף בלא באה מחמת טענה. החזון איש שב על משנתו במקום נוסף ושם הרחיב בביאור התוספות בכתובות שם ואף הביא מקורות נוספים לכך שעיגון בפני עצמו הוא עילה לכפיית גט ללא צורך בטענת חוטרא, וכך כתב (שם סימן קכב ס"ק ה) בהתייחסותו לדברי הרמ"א שכתב שנזקקים לטענת חוטרא, ושיטתו כי מה שנאמר בגמרא הוא רק למאי דהווה אמינא ולא למסקנה. בכך אף יישב את הסתירה בדברי התוספות שהזכרנו לעיל, וזו לשונו:
לא נתבאר דבר זה בהדיא בגמרא ומהא דאמר (כתובות סד, א) "תבעה היא – אין נזקקין לה" ומפרשינן באינה באה מחמת טענה, נראה דאינו אלא למאי דסלקא דעתך דמיירי אף בתבעה "או כנוס או פטור", ואפילו הכי אין נזקקין לה, ועל כורחך לומר דאין נזקקין לטענת ארוסה ושומרת יבם אלא בבאה מחמת טענה. אבל למאי דמסיק דתבע הוא נזקקין לו היינו תבע לחלוץ יש לפרש מילתא דשמואל בתבע הוא לחלוץ והיא חפצה ליבם ונזקקין לו אבל תבעה היא לחלוץ והוא חפץ ליבם אין נזקקין לה – שאין כופין לחלוץ, והלכך נקטינן דבאינו חפץ לא לחלוץ ולא ליבם כופין אף בעקרה וזקנה דאינה באה מחמת טענה בין בארוסה בין בשומרת יבם, וזה נראה כוונת תוספות (דיבור המתחיל תבע ודיבור המתחיל דיני) וכמו שכתבתי ס"ק ד דלמסקנא אין צריך באה מחמת טענה.
בהמשך דבריו הביא החזון איש הוכחות מראשונים ומסוגיות הגמרא לשיטתו שלא נדרשים לטענה, וז"ל:
ומתניתין (לט, א) חוזרין אצל גדול משמע אפילו אינה באה מחמת טענה [...] וכן יש להוכיח מהני עובדי דפרק מצות חליצה דהטעוהו אף שלא באה מחמת טענה, ואם איתא דבלא באה מחמת טענה אין נזקקין לה, אף להטעות אין נזקקין ואין חילוק בין יבם הגון לאינו הגון כיון דאפילו באינו רוצה לחלוץ ולא ליבם אין כופין ואין מטעין, וכן נראה דעת ריצב"א בתוספות (יבמות סה, ב דיבור המתחיל כי) שפסק שאם אינו יכול לקיים עונה אפילו אינה באה מחמת טענה כופין, אלמא דאין צריך טענה אלא באינה מעגנא אבל מיעגנא טענא מעלייתא היא, ועל כורחך דמפרש סוגיא דכתובות דאמר דארוסה ושומרת יבם אין נזקקין להן אלא בבאו מחמת טענה, לא קיימא במסקנא, כן משמע במרדכי פרק החולץ דכתב להוכיח דזקנה מתיבמת מעובדא דאשת רבי קלונימוס, וכתב דאם היה איסור ביבום לא היתה נותנת כלום אלמא דבאסורה ליבום כופין לחלוץ אף בזקנה, וכן משמע ב'מצאתי כתוב' שהביא בית יוסף שכתב דכופין לחלוץ או ליבם משום דין עשה סוכה ואינו עושה דמכין אותו עד שתצא נפשו והכי נמי מצוה על היבם או לחלוץ או ליבם, ואם כן אף באינה באה מחמת טענה נמי.
ועיין לעיל בחזון איש (שם ס"ק ד) שסיים בסוף דבריו שזו כוונת תוספות (שם סוף דיבור המתחיל דיני) שכתבו
"ואם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ
נראה
דכופין"
כי כוונתם בלשון "נראה" – אף שהוכיחו כן קודם לכן ממקור מפורש – היא שחידושם הוא שלא נדרשים ל"באה מחמת טענה" כדי לכפות במקרה של עיגון האישה, ועל כך כתבו התוספות לשון "ונראה", שכן זו הכרעתם בנידון.

כדי להבין את ראיותיו של החזון איש נרחיב מעט בציטוט כמה מהן. מקור אחד הוא מדברי הריצב"א וכדלהלן: במסכת יבמות (סה, ב) כתבו תוספות (דיבור המתחיל כי) בתוך דבריהם:
כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים אך היא בועטת וגורמת שאינו יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא כיון שהיתה תובעת כתובה, והיכא שהודה שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון שאין יכול כלל לקיים עונה [...]
החזון איש מוכיח שאין צורך ב'באה מחמת טענה' אלא כאשר אינה מעוגנת, אולם בעגונה מעונתה, גם ללא באה מחמת טענה, די בעיגונה כדי לכפות הבעל לגרשה.

מקור נוסף מובא בדברי החזון איש מהמעשים המובאים בגמרא במסכת יבמות (קו, א), דהתם איתא:
תנו רבנן: "חליצה מוטעת כשרה. אי זו היא חליצה מוטעת [...] כל שאומרים לו 'חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז' [...]" (ופירש רש"י: על מנת שתתן לך מאתים זוז – ואף על גב דלא יהבא ליה חליצתה כשירה כדמפורש בכתובות בהמדיר (דף עד) דכל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן. תנאה שאפשר להתנות על ידי שליח, שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד, הוי תנאיה תנאה. וכל תנאי דלא אפשר לעשות על ידי שליח, כגון חליצה, אין תנאי מועיל בה. וזהו טעמו של דבר). ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ואמרו לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", ובא מעשה לפני רבי חייא והכשירה.

ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא [...] אמרה ליה [...] "ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מינה." אמר לה: "לא ניחא לך?" אמרה ליה: "לא." אמר ליה: "חלוץ לה, ובכך אתה כונסה." לבתר דחלץ לה, אמר ליה: "השתא מינך אפסלא לה, חלוץ לה חליצה מעלייתא כי היכי דתישתרי לעלמא."

בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה. אתא לקמיה דאביי [...] אמר ליה: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז" [...]
ומכאן הוכיח החזון איש, שהרי במקרים הנזכרים לא נזכר שהאישה באה מחמת טענה, ואם בכהאי גוונא לא היו כופין – גם לא היו מטעים.

מקור נוסף שהובא בחזון איש הוא מדברי "מצאתי כתוב" שבבית יוסף שם בזו הלשון:
מצאתי כתוב: יבם שדוחה את יבמתו מלחלוץ ולייבם – יטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו שיחלוץ, כגון שתמחול לו כל ממון שיש בידו משל אחיו, ואפילו בקנין, ותמסור מודעא מקודם, ואחר שיחלוץ – יגבו ממנו הממון, דכיון דניתן רשות להכותו, כל שכן דיש לנו רשות להפקיע ממון ממנו מה שאנו נותנים לו כדי שיקיים המצוה, דהפקר בית דין הפקר במיגדר מילתא (יבמות צ, ב ועיין שם פט, ב), כל שכן כשעוברין על דברי תורה. ואם אין יכולין להטעותו, כופין אותו בשוטים ובמילי, דאמרינן בגמרא (שם לט, א) "הולכין אצל הגדול" – למיכפייה, וכל היכא דאיכא כפייה פירש ר"י (כתובות ע, א תוספות דיבור המתחיל יוציא) אפילו בשוטים. ועוד דמצוה היא על היבם לחלוץ או לייבם, ומאי שנא משאר מצות דאמרינן בפרק הזרוע (חולין קלב, ב) דמכין אותו עד שתצא נפשו.
לדברי החזון איש נמצא כי כופין לחלוץ או ליבם משום כפייה על המצווה, כעין דין "'עשה סוכה' ואינו עושה" ש"מכין אותו עד שתצא נפשו", וכאן גם ישנה מצוה על היבם או לחלוץ או ליבם. אם כן הכפייה היא אף כשלא באה מחמת טענה.

והנה, כדי להבין את כוונת החזון איש בהביאו דברי הרא"ה שהגמרא חזרה בה יש לצטט את דברי השיטה מקובצת (כתובות שם).

בשיטה מקובצת בסוגיה שם כתב וזו לשונו:
וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל "שתבע הוא – והיא מורדת. תבעה היא – והוא מורד. אין נזקקין – לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה". ולקמן מסיק פירושא ואזיל "משום דלא מפקדא אפריה ורביה". עד כאן.

פירוש לפירושו: שתבע הוא – והיא הויא מורדת גמורה, תבעה היא – והוא מורד גמור [...]
ובהמשך שם כתב:
עוד כתב הרא"ה [...] דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם –לאו כל כמיניה דמעגן לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי דאידחי ליה האי פירוקא הילכך תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דבהא ודאי כופין אותו ודומיא דארוסה דחשבינן ליה ודאי מורד כשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס, אלא דשמואל הכי קאמר: תבעה היא ליבם, והוא אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ – אין נזקקין לה, דבדידיה תלא רחמנא וברשותיה הויא, ואי בעי חליץ ואי בעי מייבם. וכיון דכן תו ליכא לאוקמיה דההיא דשמואל בשתבעה היא לייבם והוא רוצה לחלוץ דאם כן אפילו בארוסה נמי דכותה שתבעה היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אידי ואידי שתבע הוא [כו'].
לסיכום דעת החזון איש לפסוק בברירות שלא בעינן באה מחמת טענה בעיגון. כאמור לעיל גם הבית מאיר נטה מאוד לדברים אלו אולם השאיר דבריו ב"צריך עיון".


דבריהם מתייחסים כאמור לסתירת דברי התוספות ותמיהתם על דברי הרמ"א שמקורו מדברי התרומת הדשן והגהות אשר"י.

דעת הגרי"א ספקטור בעין יצחק ופירושו החדשני
ביאור חדשני ומקורי מצינו בעין יצחק כדי לבאר סוגיה זו בדרך חדשה המיישבת את כל הנ"ל ושיש לה השלכות הלכתיות.

רבי יצחק אלחנן ספקטור בספרו עין יצחק (תניינא סימן סב, עיקר הדברים מאות כז ואילך) האריך בנידון דנן והוכיח מרוב הראשונים שאין צריך לטעון טענה בעיגון, אולם למעשה חשש לדברי הרמ"א והביא פתרון אחר לנידון זה. נביא חלקים מדבריו:
נשאלתי ביבמה שהיתה כבר נשואה לבעל ראשון ויש לה בנים מבעלה הראשון שמת כשהיה זקן ואחר כך נשאת לשני, ומת בלא בנים, ויש לו אחין, ומבקשת מהיבם שיחלוץ לה, והיבם אינו רוצה בשום אופן כלל, והאשה בוכה על ימי נעוריה – אם כופין אותו לחלוץ או לא והיו גאוני הדור נ"ע מדיינים בזה ונשאלתי לחוות דעתי בזה.

(א) [...] גרסינן בכתובות (דף סד, א):
(אמר רב טובי אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין על שומרת יבם [כו'] מאי שנא שומרת יבם דלא, דאמרינן לה "זיל לא מפקדת" – ארוסה נמי לימא לה "זיל לא מפקדת"? אלא בבאה מחמת טענה דאמרה "בעינא חוטרא לידא" [כו'] הכי נמי שומרת יבם בבאה מחמת טענה [כו'].

כז) [...] והנה ביבמה התובעת שיחלוץ לה היבם אי בעינן טענת חוטרא לידא תלוי בשני תירוצים של התוספות (דף סד) בכתובות (בדיבור המתחיל תבע לחלוץ כו') דבתירוץ א' כתבו דכפינן ליה אף באינה באה מחמת טענה. אך לכתוב מרד אין כותבין אלא בבאה מחמת טענה. ובתירוץ הב' כתבו דאיכא למימר דהא דחוזרין אצל גדול למכפיה מיירי בבאה מחמת טענה. אם כן לתירוץ הב' אין כופין רק היכא דבאה מחמת טענה [...]
בהמשך האריך העין יצחק להוכיח מראשונים רבים שלשם מניעה מעיגון לא נדרשים לבאה מחמת טענה. וכן הביא לתמוה על הרמ"א ועל התרומת הדשן ועל הגהות אשרי וכתב:
[...] והנה הרמ"א באבן העזר (סימן קסה סעיף א) כתב דאם אין היבם רוצה לחלוץ ולייבם דכופין אותו "ודוקא בבאה מחמת טענה [כו'] – תרומת הדשן (סימן רכ)." עכ"ל. והתרומת הדשן הביא כן בשם הגהות אשרי דכתובות (פרק ה ברא"ש סימן לו) דכתב דדוקא באה מחמת טענה כופין כו'. וזהו כתירוץ ב' של התוספות כתובות שם. ובאמת הא נתבאר דהרוב פוסקים חולקים וסבירא להו דכופין לחלוץ אף באינה באה מחמת טענה [...]
כמו כן העלה את סתירת דברי התוספות בזו הלשון:
וגם משמע דשיטת התוספות בכתובות (דף סד שם) דאף דמתחילה כתבו (שם בדיבור המתחיל תבע לחלוץ כו') שני תירוצים ולתירוץ השני סבירא להו דאין כופין לחלוץ רק בבאה מחמת טענה, עם כל זה (שם בתוספות דיבור המתחיל ודיני חליצה ויבום כו' בסוף הדיבור) כתבו דאם אינו רוצה לייבם ולחלוץ "נראה דכופין". עכ"ל. הרי דסבירא להו להתוספות לדינא דכופין ומשמע דאף באינה באה משום טענה גם כן כופין לחלוץ. וכן הוא בפסקי התוספות שם סוף פרק אף על פי דאם אינו רוצה לחלוץ ולייבם נראה דכופין. הרי להדיא דשיטת התוספות גם בכתובות (דף סד) אף דמתחילה (בדיבור המתחיל תבע לחלוץ כו') דכתבו שני תירוצים ולתירוץ השני משמע דסבירא להו דאין כופין לחלוץ רק בבאה מחמת טענה, עם כל זה בסוף הסוגיא (שם ובדיבור המתחיל ודיני חליצה ויבום כו') כתבו לדינא דכופין. וכן כתבו בפסקי תוספות ולא הזכירו שם דבעינן שתבא מחמת טענה.
ואף הוסיף לתמוה על הגהות אשר"י שהוא דעת יחיד, בזו הלשון:
ולכן אף דשיטת הגהות אשרי בכתובות דאם לא באה מחמת טענה לא כייפינן לחלוץ וכנ"ל, עם כל זה הא הוי יחיד לגבי כל הפוסקים הללו. ועוד דהא ההגהות אשרי סיים שם בזו הלשון "ולפי תקנת הגאונים היה נראה דכייפינן לחלוץ" כו'. ועיין בהגהות אשרי לכתובות (פרק ה על הרא"ש סימן לה) מזה.
בהמשך דבריו העלה שמעיקר הדין היה צריך לפסוק כדעת רוב הראשונים אלא שיש קושי להקל כנגד דעת הרמ"א, וזו לשונו:
ולכן לולי דברי הרמ"א היה נראה לדינא דהיכא דאין היבם רוצה לחלוץ ולייבם דכיון דמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות דיכולים לכופו לחלוץ [...] אבל למעשה צריך עיון כי אין לנו כח לחלוק על הרמ"א. וכן ראיתי כעת בבית מאיר בסימן קס"ה שכתב בקצרה כן, וסיים דלמעשה צריך עיון [...]
ומכורח הקושי העלה העין יצחק דרך חדשה, וזו לשונו:
[...] ראיתי לדון ולפתוח בהצלה לבנות ישראל באיזה עצה בעז"ה וגם ליישב סתירת דברי התוספות הללו בכתובות, והוא דנראה לעניות דעתי להוכיח מיבמות (דף סה ע"ב) דביבמה התובעת להיבם לחלוץ או לייבם דכופין לחלוץ כיון דמונע ממנה כל עניני אישות [...] אף בלא באה מחמת טענה כו' [...]

אך העומד לנגדינו מן סוגיא דכתובות (דף סד) דמבואר שם דבעינן דוקא בשומרת יבם בבאה מחמת טענה. דמשמע דלולא זה לא כפינן אף במורד מתשמיש ומזונות [...] וביותר מבואר כן בתוספות שם בכתובות [...]
וביאר העין יצחק את יישוב הסתירה בדברי התוספות, וזו לשונו:
[...] ואבאר דבאמת לא סתרי דברי התוספות הנ"ל להדדי, והוא דהנה זה ברור ופשוט דהיכא דהיבם מחויב בחליצה ואינו רוצה לחלוץ דחייב היבם במזונותיה וכמו שכתב הבית מאיר בסימן ק"ס (סעיף א) דאם אינו רוצה לחלוץ ולייבם דמחייב במזונותיה [...] כמו שכתב הבית יוסף בסימן ק"ס [...] וזו לשונו:
ונראה שהטעם משום דכל שתבעתו לדין אם אינו פוטרה לאלתר הרי אינה מעוכבת מלהנשא אלא מחמתו ולפיכך חייבוהו חכמים במזונותיה.

עכ"ל. עיין שם. וכן מצינו במגורשת ואינו מגורשת דבעלה חייב במזונותיה משום דהא אגידא ביה שלא תוכל להנשא לבעל מחמתו והוא הדין היכא דמחויב בחליצה דשייך גם כן האי טעמא.

[...] ודוקא במגורשת ואינו מגורשת דאסורה להנשא מחמת פשיעת הבעל חייב במזונות [...]. היכא דהיבם הוא מן הכופין לחלוץ ותבעתו לדין והוא מורד אף לא ברח דחייב במזונות וכמו שכתב הבית מאיר בסימן ק"ס (סעיף א) ועל פי דברי הרא"ש עיין שם. דזה מקרי אגידה ביה מחמת פשיעת היבם וחייב במזונות כל זמן דלא חלץ ויכולין לירד לנכסיו להוציא ממנו המזונות [...]
איני זן ואיני מפרנס – המחלוקת, ההלכה ונפקא מינה לנידון דידן
לדברי העין יצחק, יבם שאינו רוצה לחלוץ או ליבם, חייב במזונות היבמה ככל דין "מעוכבת מחמתו" שחייב במזונותיה. וממשיך העין יצחק בדבריו בעניין דין "איני זן ואיני מפרנס" המחלוקת בדבר וההלכה, וזו לשונו:
ונקדים להא דכתובות (דף עז) דהאומר "איני זן ואיני מפרנס", דסבירא ליה לרב "יוציא ויתן כתובה", ושמואל אמר "עד שכופין להוציא יכפוהו לזון". והרא"ש שם כתב:
והלכתא כשמואל [...] ובהלכות גדולות פסק [לפנינו: פוסקין] כוותיה דרב [...] דאמר בירושלמי [...] עלה דאיני זן ומפרנס [לפנינו: עלה דההיא: האומר 'איני זן ואיני מפרנס' –] ד"מפני [לפנינו: מפני] ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן?" וכן מסתבר דאשה בושה לבא לבית דין כל פעם ותמות ברעב [וכו']

עכ"ל הרא"ש.

ועיין ברא"ש [...] שכתב לפרש להך דאיני זן ומפרנס דסבירא ליה לרב דכופין להוציא דזהו לפי שמונע ממנה כל עניני אישות כו' [...] והנה באבן העזר (סימן קנד סעיף ג) פסקו כשמואל דאומר איני זן ומפרנס דכופין לזון כו'. והבית שמואל (שם בס"ק ה) כתב דלדעת כמה פוסקים הלכה כרב דכופין לו לגרש.

והנה דלפי מה דנתבאר לעיל דשיטת כמה פוסקים דיבם המחויב לחלוץ ואינו חולץ, לפי דמונע ממנה כל עניני אישות – בין תשמיש ובין מזונות, דכופין אותו לחלוץ אף אם לא באה בטענה [...] ולפי זה היכי דהיבם רוצה לזונה ואינו רוצה לחלוץ אז הדין נותן דאין כופין אותו לחלוץ, דהא בשביל תשמיש לחודיה אין כופין כמו שכתבו התוספות והרא"ש שם.

ולפי שיטת שמואל – דסבירא ליה דעד שכופין להוציא יכפוהו לזון, וטעמיה משום דיותר ראוי להשתדל בדבר המזונות מלהשתדל בגט מעושה, כמו שמצינו בהראשונים שהרחיקו את עצמם מלעשות גט מעושה, ולכן כיון דמסירין הסיבה דמחמת זה מחויב לגרשה ממילא יסיר המסובב – אם כן הוא הדין ביבם: כיון דעיקר הטעם דכופין לו לחלוץ הוא משום דמונע ממנה תשמיש ומזונות, אם כן היכא דיש להיבם נכסים ויש מקום לגבות ממנו המזונות אז הדין לשיטת שמואל דאין כופין לו לחלוץ אלא אמרינן דעד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון [...] וכיון דיכפוהו על מזונות, אם כן לא הוי רק מונע ממנה תשמיש. ובמורד בתשמיש לחודיה אין לכופו וכמו שכתבו התוספות והרא"ש הנ"ל [...]

רק היכא שאין לו נכסים דאין בידינו לכופו לירד לנכסיו ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון, אז כופין לגרשה כמבואר באבן העזר (סימן קנד סעיף ג). והוא הדין בחליצה [...] וכשיטת שמואל משום דסברתו הוא דכל מה שראו חז"ל להרחיק מן כפייה לגרשה ולחלוץ, ראו להשתדל שלא יבא לזה. גם יש לומר בסברתו דכיון דירצה להפטר מן חיוב מזונות דיתרצה לתת גט, והוא הדין בחליצה וכעין סברת הבית מאיר כזה (בסימן קנד סעיף א) גבי עוזב.

ולכן בכתובות (דף סד) אמרו בש"ס להקשות על מימרא דשמואל [...] דמשמע דדוקא בבאה מחמת טענה אבל בלא באה מחמת טענה – אף דמונע כל עניני אישות: תשמיש ומזונות – גם כן לא כייפינן, וכמו שכתבו התוספות שם בתירוץ השני לפרש דהא ד"חוזרים אצל גדול" למכפייה מיירי בבאה מחמת טענה דוקא, דאתי שפיר דברי התוספות כיון דמיירי התם אליבא דשמואל. ושמואל הא סבירא ליה "עד שכופין" כו' "יכפוהו לזון". וממילא כיון דלא יהיה מונע ממנה רק תשמיש לחודיה על כן אין לכופו לחלוץ. ועל כן בעינן באה מחמת טענה דוקא דהא משום תשמיש לחודיה אין כופין וכמו שכתבו התוספות והרא"ש ביבמות (דף סד) וכתובות (דף ע) [...]

ועל כן לא רצו לאוקמי מימרא דשמואל דאמר "כותבין מרד לארוסה" כו' רק בבאה מחמת טענה, משום דבלא באה מחמת טענה אף דמונע תשמיש ומזונות אין לכופו לגרש ולחלוץ משום דעד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון [...] ואתי שפיר פשט הסוגיא דכתובות (דף סד) דאוקמי למימרא דשמואל דמיירי בבאה מחמת טענה דוקא [...]

אבל בשיטת רב דסבירא ליה "האומר 'איני זן ואיני מפרנס' – יוציא" כו' וטעמו הוא משום דמונע ממנה כל עניני אישות [...] מבואר ברא"ש (סוף פרק המדיר סימן יט) שכתב דמסתבר דהלכה כרב משום "דאשה בושה לבא לבית דין בכל פעם ותמות ברעב כדאמרינן בהחולץ" כו'. הרי דעיקר הטעם של רב דאמר דכופין להוציא זהו משום דאשה בושה להטריח את הבית דין וזהו בכלל מה שאמרו שם "אין דר עם נחש" [...] והטעם הזה שייך גם בשומרת יבם וארוסה דתהא בושה לבא כו'. על כן שייך גם בשומרת יבם לומר דלשיטת רב יכופו לחלוץ כיון דמונע מזונות ותשמיש.
יישוב חדש לסתירת התוספות – שמואל לשיטתו
נמצא כי תלה העין יצחק את הדין אם יש צורך בבאה מחמת טענה לכפייה, במחלוקת רב ושמואל. ולפי ביאורו יישב את הסתירה בדברי התוספות – "שמואל לשיטתו", וכדלהלן:
[...] ולמה שכתבתי מתורץ היטב בעזרת ה' מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דכתובות (דף סד) דבתוספות (דיבור המתחיל תבע לחלוץ כו') [...] ובתירוץ השני כתבו דבעינן דוקא באה מחמת טענה ולא הכריע ביניהם ושם בסוף הסוגיא (בדיבור המתחיל ודיני חליצה) סיימו שם דאם אינו רוצה לייבם ולחלוץ דכופין – משמע דאף דלא באה מחמת טענה, וכמו שהבאתי לעיל דגם הבית מאיר הקשה כן.

אכן לפי מה שכתבתי מתורץ היטב, משום דיש לומר דהתוספות סבירא להו כשיטת הבה"ג וסייעתו [...] דפסקו לדינא כרב ולא אמרינן עד שכופין להוציא יכפוהו לזון, אלא כופין להוציא. על כורחך לדינא פסקו כרב דכופין כיון לפי שמונע תשמיש ומזונות [...] על כורחך אף בלא באה מחמת טענה כפינן לחלוץ. מה שאין כן בתחלת הסוגיא דהשקלא וטריא שם אליבא דשמואל והא שמואל סבירא ליה דדיינינן "עד שכופין" כו' "יכפוהו לזון" ואם כן לא ימנע ממנה רק תשמיש ועל תשמיש לחודיה אין כופין לכן כתבו דבעינן באה מחמת טענה ומתורץ דברי התוספות דלא סתרי כלל אהדדי [...]

ונתבאר בהוכחה ברורה מן הש"ס דהיכא דמונע ממנה מזונות ותשמיש דכופין לחלוץ. ועיקר מילתא דנא תלוי בשיטת הפוסקים החולקים אי הלכתא כרב דסבירא ליה דלא דיינינן "עד שכופין" כו' דלפי זה כייפינן לחלוץ. אבל לשיטת השולחן ערוך (באבן העזר סימן קנד סעיף ג) דכופין לזון ואין כופין לגרש וכדסבירא ליה לשמואל ב"איני זן" כו', דלפי זה ביבם שאינו רוצה לחלוץ דאין כופין לחלוץ רק כופין לזון ואז לא הוי רק מונע תשמיש לחודה ובשביל זה אין כופין [...]

אכן התוספות בעצמם סבירא להו לדינא כשיטת רב ועל כן כתבו לדינא שם בדיני חליצה ויבום דאם אינו רוצה לחלוץ כו' דכופין, ולא הזכירו שם דבעינן באה מחמת טענה וכנ"ל. וממילא גם לשיטת השולחן ערוך דהלכה כשמואל דכיון דמונע מזונות ותשמיש מן היבמה, דחשו חז"ל עליו ותקנו דיכופו לזון אם אינו רוצה לחלוץ וכנ"ל.
לאחר שביאר את סתירת דברי התוספות, ביאר העין יצחק בדרך זו גם את דברי הגהות אשר"י וז"ל:
וכן יש לומר בדברי הגהות אשרי דכתובות (פרק ה בהרא"ש סימן לו) שכתב דדוקא באה מחמת טענה כייפינן לחלוץ כו', גם כן יש לומר דהכוונה הוא משום דסבירא ליה לדינא דהלכה כשמואל ד"עד שכופין" כו' יכופו לזון. ועל כן אם לא באה מחמת טענה לא כייפינן לחלוץ משום דכיון דכופין לו לזון ממילא לא הוי רק מונע תשמיש לחודה [...]

והא באין מקום לגבות מזונות ממנו מבואר (בסימן ע סעיף ג) שיטת המחבר דכופין לגרשה. והיכא שיש מקום להשתכר ואינו רוצה כולי עלמא סבירא להו דכופין להוציא כמבואר (בסימן קנד סעיף ג) באחרונים (שם) [...]
נמצא לדבריו כי גם לשיטת הפוסקים כשמואל, הרי באין לו יכולת לזון וכל שכן כאשר אינו רוצה לזון, הרי כי שמואל מודה לרב שכופין לגרש או לחלוץ גם בלי באה מחמת טענה כאשר מונע ממנה מזונות ואישות.

יישוב שיטת הרמ"א לדרכו של העין יצחק
לפי ביאורו מיישב העין יצחק את דברי הרמ"א בזו הלשון:
ולפי מה שנתבאר לעיל יש לפרש כן גם לדברי הרמ"א (בסימן קסה סעיף א) שכתב "אם אינו רוצה לחלוץ – כופין אותו, ודוקא באה מחמת טענה" כו', דיש לומר דכוונתו גם כן כמו שכתבתי לעיל לפרש כוונת הגהות אשרי הנ"ל דהא בשולחן ערוך (סימן קנד סעיף ג) פסקו כשמואל דבאומר אינו זן כו' כופין אותו לזון. אם כן הוא הדין הכא גבי יבם, דכיון דעיקר הטעם דבאינו רוצה לחלוץ דכופין אותו לפי שמונע תשמיש ומזונות ועל כורחך כיון דדיינינן כשיטת שמואל ד"עד שכופין" כו' "יכפוהו לזון" אם כן בלא באה מחמת טענה יש לנו להדר אחר כפית מזונות ואז אינו בידינו לכופו לחלוץ ועל כן נקט דדוקא באה מחמת טענה כייפינן ליה לחלוץ. אבל מזונות יש לנו כח לחייבו ולגבות ממנו תמיד אף אם לא באה מחמת טענה [...]

ולפי מה שכתבתי לבאר דגם הרמ"א דכתב (בסימן קסה) דדוקא באה מחמת טענה כופין לחלוץ כו' דעיקר טעמו הוא משום דדיינינן עד שכופין לחלוץ יכפו לזון, דלפי זה אתי שפיר מה דסתם הרמ"א (בסימן קסה סעיף ב) גבי נודרת הנאה מיבם – דכתבו בשולחן ערוך שם דכופין אותו לחלוץ ולא הגיה הרמ"א שם דבעינן באה מחמת טענה – משום דלפי מה שכתבתי הדין נותן שם דכיון דאסורה ליהנות ממנו לכן כופין לו לחלוץ אף בלא באה מחמת טענה, דהא התם אין אנו יכולין לכופו על מזונות כיון דאסרה הנאתו [...]

יבם המונע ממנה כל עניני אישות בזה ודאי כופין לחלוץ אף היכא דהוי היבם אנוס על זה. והוא הדין אם היבם עני ואינו מוצא מקום להשתכר דהדין נותן לכפותו לחלוץ אף בלא באה מחמת טענה, כיון דמונע ממנה על כל פנים כל עניני אישות [...]

אך היכא דיש להיבם נכסים לגבות ממנו המזונות בזה נתבאר לפי דברי הרמ"א דבלא באה מחמת טענה אין לכופו לחלוץ רק גובין ממנו המזונות. ואז לא הוי רק מונע תשמיש לחודיה ואין כופין בשוטי על זה.

וכעת ראיתי בלבוש (סימן קסה) שהשמיט לדברי הרמ"א שכתב דבעינן דוקא באה מחמת טענה. ומשמע דסבירא ליה להלבוש דאף דלא באה משום טענה גם כן כפינן לו לחלוץ. ובאמת כבר הבאתי לעיל בשם כל הפוסקים שהבאתי לעיל דאף דלא באה מחמת טענה כפינן לו לחלוץ. וגם אף לדברי התוספות [...] עם כל זה שם באותו סוגיא בדיני חליצה ויבום כתבו התוספות דכופין לחלוץ ומשמע אף דלא באה מחמת טענה. וכן נתבאר לעיל דאף לשיטת הגהות אשרי דכתובות סוף פרק ה' שכתב שם דבעינן דוקא באה מחמת טענה, עם כל זה סיים שם דלפי תקנת הגאונים נראה דכופין לו לחלוץ. ועל כן הנכון עם הלבוש שהשמיט לדברי הרמ"א.
הרחקות דרבנו תם גם בבאה שלא 'מחמת טענה'
בהמשך מוסיף העין יצחק ומחדש חידוש נוסף והוא שלכל הדעות מותר להשית הרחקות דרבנו תם ללא כפייה גם כאשר האישה באה שלא מחמת טענה, וזו לשונו:
עוד יש לדון דאף לפי דברי הרמ"א (בסימן קסה) דכתב דבעינן דוקא באה מחמת טענה – יש לומר דזה דוקא לכפותו בכפיה גמורה אבל כפי המבואר (בסימן קנד סעיף כא) ברמ"א בענין דיכולין לגזור כו' נראה לי גם בזה אף דאין אנו יכולין לכופו עם כל זה יש לגזור כו' שלא לעשות לו שום טובה ולא לישא וליתן עמו וכמבואר שם (בסימן קנד) כעין זה ובמהרי"ק (סימן קלה) דאף היכא דאין לכפותו עם כל זה יש לגזור כו' [...] דהא כבר נתבאר דשיטת כל הפוסקים הנ"ל דכפינן לו בכפיה גמורה [...] ועל כורחך אף דהתוספות כתובות (דף סד) בתירוץ ב' ובתרומת הדשן בשם הגהות אשרי דהא דכופין ואומרים לו "כנוס או פטור" היינו דוקא בבאה מחמת טענה. זהו דוקא בכפיה [...] מה שאין כן לגזור כו' יש לומר דכולי עלמא מודי וכן מצאתי במהרי"ק (סימן קב) [...] והביא כן בשם סמ"ק וכן ראיתי במהרח"ש (סימן מט) [...]
וסיים העין יצחק במסקנה ההלכתית, וזו לשונו:
סיומא דפסקא: דעתי לדינא דאם יש מקום לגבות מזונות דאם אינו רוצה לחלוץ אזי גובין ממנו מזונות. אבל על החליצה אין לכפותו בכפייה גמורה, דאף שנתבאר בשם כל הפוסקים שהבאתי דסבירא להו דכופין לחלוץ, עם כל זה מי ירום ראש נגד הרמ"א.

אבל במזונות יש לכפותו לכל הפחות [...] וממילא כשיצטרך ליתן מזונות אזי יהיה מוכרח להתרצות ולחלוץ [...] כל זה ראיתי לחפש בזכות בנות ישראל שלא תהינה כהפקר ח"ו. וכן נראה לעניות דעתי להלכה ולמעשה.
ובעניין דעת הש"ך המפורסמת כתב העין יצחק שהיא דעת יחיד, וזו לשונו:
[...] וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה (באבן העזר סימן קנד ס"ק ז) בשם גבורת אנשים. אשר אף "במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי" [לפנינו: בשוטים] כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השולחן ערוך אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפייה גמורה [...]
יש להדגיש כי במקרה דנן אי אפשר כלל לכוף את הבעל על מזונות האישה, שהרי הדבר כמובן אינו מציאותי בנתונים הקיימים כאשר הבעל יושב בחוץ לארץ. ומשכך לכולי עלמא כופין לגרש גם לשיטת שמואל וכל שכן שאפשר ליישם את ההרחקות דרבנו תם.

דין מורדים זה על זה באישה נשואה מדין עיגון ומקורו מארוסה ושומרת יבם
בספר לב אריה להגאון רבי אריה הורביץ זצ"ל (אב"ד תל אביב ודיין בית הדין הגדול, סימן כג) דן ב"מורדים זה על זה" על פי שיטת רבנו ירוחם, ביאר דלא בעינן טענת חוטרא בעיגון אישה וכתב בזו הלשון:
[...] עיקר טענת הבעל היא שהוא מעוגן מחמתה ואינו יכול לישא אשה אחרת, אבל איננו תובע ממנה חיי אישות, שהרי אין רצונו בשלום בית. ובזה ברור שאם הבעל היה תובע אישות והאשה היתה מסרבת, היינו דנין האשה כמורדת, כמו כן אם האשה היתה ממשיכה לרצות בשלום בית לא הייתה קיימת טענת עיגון כלל. ורק משום שגם הוא וגם היא אינם רוצים בשלום בית ואין להם תביעות אישות זה לזו, בזה יש להסתפק האם יש מקום לטענת כאמור לחיובי אישות [...]

איתא ברבינו ירוחם [...] מפורש בדבריו שיש לכוף את הבעל לגט בגלל טענת עיגון בלבד, ואף שאין לה עליו שום תביעות לחיובי אישות, שהרי רוצה גט ממנו. ולפי זה הוא הדין כשהבעל רוצה לגרשה והאשה אינה רוצה בו וגם מסרבת לקבל גט שיש לכופה לקבל גט, או להתיר לו לישא אשה אחרת, ויתכן דאף מדינא דגמרא חייבת לקבל גט דמעוגן מחמתה, דכיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא (כתובות סד, א).
ובהמשך שם הביא את הסוגיה בכתובות (סד, א) שנדרשת טענת "בעינא חוטרא לידי" בשומרת יבם ובארוסה המעוגנות. כן הביא את תירוצם השני של תוספות דבעינן לטענה. גם הביא את דברי הרמ"א (בסימן קסה) דבעינן לטענה על פי התרומת הדשן והגהות אשר"י וציין לביאור הגר"א (שם ס"ק יז) שסימן כמקור לדברי הרמ"א את תירוצו השני של תוספות.

בנוסף לכך הביא כי זו גם דעת ההפלאה (כתובות קט, א) על הא דאיתא שם במשנה:
הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל – תשב עד שתלבין ראשה. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: "אילו אני פסקתי לעצמי אשב [וכו'] עכשיו שאבא פסק או כנוס או פטור."
וכתב שם ההפלאה בזו הלשון:
לכאורה נראה דהא דקאמר אדמון במתניתין שיכולה לומר "או כנוס או פטור" היינו בבאה מחמת טענה, דאי לאו הכי הא אמרינן לעיל (דף סד) דבארוסה אין נזקקין לה דיכול לומר זיל לא מפקדת, אלא בבאה מחמת טענה וכו' [...]
וכן הביא שכן כתב ההפלאה בספר המקנה בקונטרס אחרון (סימן נב סעיף א) על הא דאיתא בשולחן ערוך שם: "הפוסק מעות לחתנו יכולה היא לומר לבעל אני לא פסקתי על עצמי או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט", וזו לשונו:
ולכאורה קשה: הא אמרינן בכתובות ס"ד דאין כותבין אגרת מרד לארוסה וכו' "אמרינן לה 'זיל לא מפקדת' [וכו'] אלא באה מחמת טענה דאמרת 'בעינא חוטרא'" [וכו'] הכי נמי אמאי לא מצי אמר "זיל לא מפקדת", ולמה כופין אותו לכנוס או לפטור. וצריך לומר דמיירי הכא נמי בבאה מחמת טענה. אבל מסתימת לשון הפוסקים משמע דלא איירי בבאה מחמת טענה, אלא כיון שהגיע זמן ולא נישאת חייב במזונותיה, ו"או כנוס" היינו שהגיע זמן הכניסה חייב במזונותיה.
והוסיף שם הלב אריה:
מבואר מדבריו דסבירא ליה דטענת עיגון אינה מהוה עילה לכוף את הבעל לגט, ורק מחמת טענה כייפינן ליה לגרש, ובלא טענה מאי דסבירא ליה לאדמון דכייפינן ליה היינו לענין חיוב מזונות בלבד. אולם יעויין בבית שמואל (אבן העזר סימן א ס"ק כב) דלכאורה משמע מדבריו דמאי דאמרינן דכופין בארוס היינו לגרש ולא לעניין מזונות, ודלא כהפלאה [...]

מהאמור נראה דלפי התירוץ השני בתוספות אין לחייב את הבעל בגט משום טענת עיגון בלבד כשאינו משועבד לה לחיובי אישות, אלא אם כן באה בטענה, וזה שלא כדברי רבינו ירוחם שלא הזכיר בדבריו כלל ענין באה בטענה, אלא שעצם תביעה למניעת עיגון מהווה עילה לחייב הבעל בגט. אכן מהתירוץ הראשון בתוספות שכתבו דאיכא למימר דכפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב אגרת מרד, משמע דלחיוב גירושין אין צורך בבאה בטענה, אלא תביעת עיגון בלבד מחייבת את הארוס והיבם לגרש ולחלוץ, וכדברי רבינו ירוחם. נמצא דדין חיוב גט בטענת עיגון תלוי בשני תירוצי התוספות הנ"ל.

רבינו ירוחם עצמו מביא שם את דברי הגמרא וז"ל: "וכותבין אגרת מרד לארוסה על הארוס אם אינו רוצה לישא אחר שהגיע הזמן, ודוקא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא וכו' כי אשת איש אם הוא מורד אינה צריכה טענה מאחר שמשועבד לעונה". ולדבריו תקשה קושית התוספות הנ"ל, ובהכרח שמחלק כפי שחילקו תוספות בתירוץ הראשון.
נראה כי כוונתו למורד בעלמא, כשהאישה אינה מורדת בו ואז משועבד לה ולא בעינן טענה, אולם במורדים זה על זה הרי אינו משועבד לה לעונה שהרי גם היא מורדת בו ואינה חפצה בו. ונראה כי דינם זהה לארוסה ושומרת יבם שלא משועבד לה לעונה ומכל מקום להלכה הכריע כרבנו ירוחם התואם לתירוץ הראשון בתוספות שלא בעינן לטענה בעיגונה של האישה.

בהמשך הוכיח משאר הראשונים כשיטת רבנו ירוחם והכריע בזו הלשון:
העולה לנו לפי האמור עד השתא דעיקר הנידון תלוי בתרוצי התוספות, דלתירוץ קמא טענת עיגון בפני עצמה חשובה לכפות גט, ולמסקנא לא בעינן באה בטענה, וכן סבירא להו לרבנו ירוחם והריטב"א והרא"ה וכן משמעות הרמב"ם וכפי שפירש הפני יהושע. ולתירוץ בתרא טענת עיגון בפני עצמה לא חשיבא לכוף גט אלא אם כן באה בטענה, וכן כתב בהגהות אשר"י. נמצא דרוב הפוסקים לא הזכירו כלל שצריכה לבוא בטענה [...]

מסקנת הדברים: לדעת רוב הפוסקים טענת עיגון לבד הוי טענה לחייב את הבעל בגט, ובודאי דהוי טענה לחייב את האשה לקבל גט אף במקום דאיכא חרם דרבנו גרשום [...] במקום עיגון דידיה חייבת לקבל גט לכולי עלמא, דהא נחשב לעיגון "דמשום דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא [...]
בענייננו, מניתוח פרטי המקרה והעדויות כנזכר לעיל הוכח בבירור כי הצדדים בנידון דנן אינם רוצים זה את זה כלל וכלל, ולפי שיטת רבנו ירוחם חייב הבעל בגט (ולשיטתו אף כופין אותו על כך).

טענת "מאיס עלי" ו"מאיס עלי באמתלא מבוררת"
ידועה מחלוקת הראשונים בעניין אישה האומרת שבעלה מאוס עליה. דעת הרמב"ם (הלכות אישות יד, ח) שכופין לגרשה "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה". וכן דעתו של הרשב"ם (רא"ש למסכת כתובות סג, ב). מאידך גיסא, רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאין לכפות את הבעל להוציא. במסכת כתובות (שם) כתבו תוספות (דיבור המתחיל אבל אמרה מאיס עלי): "ויש מפרשים דכופין אותו להוציא. ואין נראה לרבנו תם, דניחוש שמא נתנה עיניה באחר."

הפוסקים הוכיחו כי לחולקים על הרמב"ם אין אף לחייב את הבעל לגרשה, ואף במאיס עלי באמתלא מבוררת. ובעניין הרחקות דרבנו תם על פי ההלכה והסנקציות על פי חוק המקבילות בחומרתן להרחקות ההלכתיות בטענה זו, ראו "שורת הדין" (חלק ה עמ' רל ואילך) במאמרו של הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט שליט"א ובדברי עוד דיינים. דעת רוב הדיינים ובראשם הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט שליט"א כי אפשר במקום צורך גדול להטיל סנקציות לפי שיקול הדעת אף שאין חובה לגרש לדעתו במאיס עלי באמתלא מבוררת. יש כמובן להיזהר שהסנקציות במקרים הרלוונטיים תהיינה מסוג שאינו בבחינת חיוב גט.
נסיים בדברי המהר"ם פאדווה בעניין
הגט שניתן בוונציה שבאיטליה בשנת שכ"ו (גט תמרי־ונטרוצו) ולאחר שהבעל ערער על כשרות הגט, דנו בסוגיה זו רבים מגדולי הדור, ודבריהם נאספו בסוף ספר שו"ת מהרשד"ם החדשות (שיצא לאור לאחרונה בהוצאת זכרון אהרן, ירושלים תשע"ה).

במקרה שם המגרש היה ארוס שעזב את עירו עקב סכסוך עם אבי הארוסה, וסירב לכנוס או לפטור בגט. המהר"ם פדוואה נדרש להצלת הארוסה מעיגון לאחר שחלפו שלוש וחצי שנים שהארוס נמנע מלכנוס או לפטור. כתב המהר"ם פדוואה בזו הלשון:
ידוע לכל שהיקר כמר שמואל [...] אירס הבתולה מרת תמר [...] והלך לו ועיגן הבתולה זה ימים רבים ולא בא לכונסה. ובאה הבתולה לפנַי להתרעם על הארוס שלה ובקשה לכוף אותו שיבוא לכנוס אותה או לפטור אותה בגט. ואף אם אולי אביה פסק לו נדוניה ופושט לו הרגל, אמרה "אני לא פסקתי דבר לכן יבוא לכנוס או לפטור". לכן הנני יוצא למלחמת מצוה [...] הנני גוזר עליו בגזרת נח"ש שתוך חודש ימים אחרי יראה כתב זה או ישמע ממנו דבר הגזרה, יבוא הנה לכנוס את ארוסתו או ישלח לה גט כשר לפטור אותה. כי דין פסוק הוא שהלכה כאדמון בפרק שני דייני גזירות שהדין עם הבתולה. והנני מבקש את כל מי שהכח בידו שיכוף האיש שמואל הנ"ל בכל מיני כפייה שאפשר לו לעשות שיעשה אחת משתים הנ"ל או לכנוס או לפטור.

נמצא כי לא הזכיר טענת 'חוטרא לידא' וכאמור.

נציין ראיה נוספת שהובאה בלב אריה שלא ניתן לעגן אישה. בראיה זו דובר בנושא שיש לו השלכה עניינית גם לעיגון ללא שיעבוד עונה, וכך כתב:
ועיין בתשובות רבי עקיבא איגר בכתבים המובא בדרוש וחידוש (עמ' צא בצילום מהדורת וילנא) הביא בשם המגן אברהם על התוספתא שנשאל על אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה שיפטרנה בגט והוא אינו רוצה, אם הדין נותן דכופים אותו ליתן גט, או כיון דהיא גרמה במעשיה לאסרה לו יכול לומר תשב עד שתלבין ראשה, עיין שם. ספקו של רבי עקיבא איגר הוא אם יש לאשה זכות לתבוע גט מאחר שהיא גרמה במעשיה להאסר על בעלה, משמע מדבריו דאם היא לא היתה גורמת להיאסר, כגון באשת כהן שנאנסה, זכותה לתבוע גט. מדברי רבי עקיבא איגר עולה בבירור שאף כשאין לאשה על בעלה תביעה לחיובי אישות שהרי אסורה לו ואינו משועבד לה כלל, בכל זאת אינו רשאי לעגנה, וכופין אותו לגרשה, דטענת עיגון בפני עצמה הוי טענה כדברי רבנו ירוחם.

[...] זה גם זכות תביעה של האשה שלא יעגנה, וכמו שנתבאר דטענת עיגון בפני עצמה חשובה כדי לחייב גט. והביאור בזה נראה, דבליכא תביעה לאישות אין יכולת לאיש או לאשה לעגן זה את זו בסתם, ומשום כך כופין אותו לגרש ואותה לקבל גט אף בטענת עיגון בלבד, ולא תהא אלמנות חיות.
ידועה שיטת המגן אברהם החולק על רבי עקיבא איגר בזינתה אולם אין כאן מקומו להאריך אלא שנלמד משיטת רבי עקיבא איגר מלמד הצירוף הענייני כי אף אישה שזינתה יכולה לדרוש שלא יעגנוה לשיטתו, כל שכן באישה עגונה רגילה.

"לחיים ניתנה ולא לצער"
בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן ח) כתב:
עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכול יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה.
תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן "
לחיים ניתנה ולא לצער
" דנפקא לן מקרא דכתיב "כי היא היתה אם כל חי" בפרק אף על פי (סא, א) ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה "כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (ע, א; עא, ב) דוק ותשכח. כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.

ואף על גב דבאומר "איני זן ואיני מפרנס" פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה – "עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון", אבל
הכא מעוות לא יוכל לתקון
הוא ומקרא מלא דבר הכתוב "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות. ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום?

ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל־וחומר דבעל פוליפוס (שם עז ע"א) דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן? וכיוצא בזה הקל־וחומר הזכירו בירושלמי (כתובות פרק ה הלכה ז) על "איני זן ואיני מפרנס". וגם יש פוסקין באומר "איני זן ואיני מפרנס" כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה.

וההפרש שיש בין "יוציא ויתן כתובה" ובין "כופין אותו להוציא" הוא שכשאמרו במשנה "יוציא ויתן כתובה", הוא – אין כופין אותו לגרש אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב, ואם לאו קרינא ליה "עבריינא", וכשאמרו "כופין" – עושין בו כפייה אפילו בשוטי. הכי מוכח בירושלמי וכן כתבו המפרשים ז"ל זהו הנראה בזה.

ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכל שכן אם מרעיב אותה, ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו.

ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום. ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות "וכי כך עונין אל המעיקות" וכמו שאמרו בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת", שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי ש"דורס ואוכל" כמו שאמרו פרק אלו עוברין (פסחים מט ע"ב). ורבי ישמעאל קראו עליו כשמת "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה" מפני שהיה מחזר אחר זכותן ומאהבן לבעליהן כדאיתא בנדרים בפרק רבי אליעזר (סו ע"א). והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים – מנדין אותו. ושלום והטוב והישר בזה שיעשו דרך בקשה כמו שאמרו בנדרים בסופו (צ, ב) על "השמים ביני ובינך".

גם בנידוננו, התיאור על התנהלות הבעל כפי שהבאנו מלמד כי תביעת האישה היא בבחינת טענה "לחיים ניתנה ולא לצער".

לסיכום
על פי כל החומר שבתיק, הטענות, עדויות משפחתו של הבעל, עדויות שלוחי בית הדין בארצות הברית ובארץ דרך התכתבויות עד הגעתם לארצות הברית, מכתבי הרבנים בארצות הברית, מסמכי באת כוחו והאסמכתאות הרבות במקרה המזעזע שלפנינו, שלא ידע בית הדין כמוהו שנים רבות, חברו יחדיו סיבות רבות לחיובו של הבעל בגט.

יש אף מקום לשקול הוצאת פסק דין על כפייתו של הבעל לגירושין.

הבעל עזב את אשתו לפני תשע־עשרה שנה ונסע לארצות הברית על דעת לשוב כעבור חודש ימים, מאז לא חזר לארץ. הבעל הוא מורד באשתו. הבעל כבר זמן רב חי עם אישה אחרת – גויה מקולומביה – וייתכן שאף נשאה. הבעל התגרש בארצות הברית בגירושין אזרחיים. הצדדים אינם רוצים זה את זה והם מורדים זה על זה. הבעל מעגן את אשתו מתוך נקמה.

בירור מדוקדק בבית הדין העלה שאין לבעל טענה עניינית או ממונית כדי לעכב את הגט.

כל טענותיו של הבעל כי האישה לקחה לו כספים מעולם לא הוכחו, וזאת מלבד שהאישה הכחישתן ואדרבה – צירפה מסמכים שהבעל לקח מהחשבון מאות אלפי דולרים לתשלום רפואתו הפרטית היקרה בארצות הברית.

הבעל מעולם לא הופיע לבית הדין לטעון או להוכיח את טענותיו. בקושי הסכים לשוחח בטלפון עם שליח בית דין הרב גמליאל ולא הסכים לפוגשו פנים אל פנים. לאחרונה ניסה בית הדין כל דרך לפנות אל הבעל – ישירות ודרך שליח הנהלת בתי הדין – והוא טרק את הטלפון ולא רצה לדבר כלל. פעם אחת בלבד הרימה האישה הנ"ל שעימו ואמרה שאינו רוצה לדבר ושהוא חולה וטרקה את הטלפון. בית הדין דיבר עם אימו ואחיו של הבעל פעמים רבות ובאריכות ואלה ניסו בכל דרך להשיג את הבעל, רק לאחר מאמצים דיברה עימו אימו והוא התנגד.

אין לקבל הפרחת טענות באוויר ללא הוכחות ואף ללא הופעה לבית דין כדי להוכיח אותן ובמקביל לעגן את האישה.

לטענותיו כי האישה מנעה את הסדרי השהות – תשובת האישה הייתה כי פחדה לשלוח את הילדים כשהיו קטנים לארצות הברית לאדם מטורף וחולה נפש כעסן וחסר שליטה עצמית. מחלת הנפש הקשה בה לוקה הבעל הוכחה מעל כל ספק. לטענת האישה ולטענת הבת, רשאי היה הבעל אם היה רוצה לבוא לבקרם בארץ. אף אחד לא מנע ממנו לשוב לביקור בארץ, הוא אשר עזב את הארץ ולא שב אליה. בעת ילדות הילדים פחדה האם לשלוח אותם אליו כאדם "מטורף" כלשונה. ואומנם כאשר גדלו הסכימה לשולחם לביקור בארצות הברית אל האב – פגישות שנסתיימו במפח נפש ובהתנהגות חסרת אחריות וחולנית של האב כלפיהם עד שאת הבת הותיר בארצות הברית במקום זר ומרוחק לבדה בהיותה בת שש־עשרה בלבד, ללא אחריות, עד שנזקקה לעזרת אנשים זרים שיסייעו לה בכסף שתוכל להתקשר לאימה בארץ. וכן הייתה התייחסותו לבנו שאותו הביא לשדה התעופה יום טרם מועד נסיעתו המתוכנן והותירו שם ללון יממה שלמה בשל ויכוח.

הבעל לעיתים טוען שהוא חפץ בגירושין ומשלה את אשתו בקידום הליך הגט ולעיתים חוזר בו כמובא בהתכתבויות בגוף המקרה, ובכך מתעלל נפשית ללא רחמים באישה אשר מעוגנת בגינו שנים רבות.

עורכת דינו (דאז) של הבעל כתבה באחד ממכתביה במהלך המשא־ומתן כי הוא מסכים לגירושין בתנאי שכל חיובו לאישה יסתכם בכ־11,000 דולר. נמצא שהבעל קיזז את כל טענותיו ועדיין נותר הוא חייב לאישה כסף. האישה מצידה מוותרת גם על כסף זה וכל רצונה בקבלת הגט גרידא. אין לה כיום וכבר לפני שנים כל תביעות ממוניות כלפיו מלבד הגט עצמו.

כאמור, הצדדים אינם רוצים זה את זה, ולשיטת רבנו ירוחם לחייבו בגט וייתכן שיש לשקול בנתונים הקיימים גם את כפייתו; האישה מואסת בבעלה באמתלא מבוררת, הבעל חולה נפש על פי עדויות, תעודות ומסמכים, הוא סובל מדו־קוטביות ודיכאון קליני והוא אדם בודד וכעסן הלוקה בהתפרצויות בלתי־נשלטות, הבעל דמיוני ואינו רואה את המציאות כפי שהיא (עניין כשלעצמו לנידון חיוב בגט ואין כאן מקום להאריך), טענותיו כנגד האישה הזויות, דמיוניות וחסרות היגיון של אדם נורמטיבי ובריא. לדוגמה: לשיטתו, האישה הביאתו לארץ ישראל כדי שמשפחתה תתנגד ותלחם בו. בנוסף לכך יצוין שיש חשש סביר – וכך על פי עדות אחיו – כי מחלה זו כבר הייתה קיימת כאשר הבעל היה בן ארבע־עשרה. מניעיו על פי עדויות הם נקמנות גרידא – כאמור, אחיו סיפר שאימו הציעה לו לאחרונה שיתן גט תמורת ממון או פיצוי, והוא ביטל את דבריה באומרו שכסף אינו חשוב לו. האישה לא נועדה לחיי צער. היא אינה צריכה להינמק תחת עיגונו הנקמני של בעלה.

הרב שניאור פרדס – אב"ד


להמשך פסק הדין