כותרתו של ההליך שבפנינו, שהוגש על ידי המבקשת, הוא "בקשה דחופה ובהולה למתן פסיקתא שתמנע את פינויה של המבקשת מביתה".

הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני על פי הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום ג' חשון תש"ס (12.10.99). על פי ההסכם, דירת מגורי הצדדים המצויה בעיר מודיעין, שנרכשה על ידי שני הצדדים, ואשר היתה רשומה על שם שניהם, תעבור לבעלותו של המשיב, כנגד תשלום של 100,000 ש"ח, אשר ישולמו על ידי המשיב למבקשת בעת שתפנה את הדירה. כן הוסכם כי המבקשת תמשיך להתגורר בדירה בשכירות מן המשיב ללא הגבלה של זמן, ותשלם לו דמי שכירות בסך של 10 ש"ח לחודש. הותנה כמו כן, כי זכותה של המבקשת להתגורר בדירה, הגם שהיא ללא הגבלת זמן, מותנית בכך כי רק המבקשת והילד של הצדדים יתגוררו בדירה. במסגרת ההסכם, התחייב המשיב לשלם את כל תשלומי המשכנתא הרובצים על הדירה עד לסילוקה המלא של המשכנתא. עוד נציין כי במסגרת ההסדר הממוני ויתרה המבקשת על כתובתה.

ביום כ"ט אדר א' תשס"ה, (10.3.05), הגיש המשיב לבית הדין תביעה שכותרתה "תביעה מכוח הסכם הגירושין". בתביעה ביקש המשיב לבטל את דמי המזונות שהתחייב לשלם לידי המבקשת עד הגיע בנם של הצדדים לגיל 18, וזאת לאור העובדה שהילד הועבר להחזקתו של המשיב על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. כן ביקש המשיב לפסוק מכוח שינוי הנסיבות האמור, כי פגה או בטלה זכות המבקשת להמשך מגוריה בדירה, וכי בכפוף לתשלום מצידו של סך 100,000 ₪ לידיה תתבטל זכות המבקשת למגורים בשכירות בדירה.

ביום כ"ח תשרי תשס"ו (31.10.05), ניתן על ידינו פסק דין בתביעה האמורה של המשיב. פסקנו ברוב דעות כי זכות המגורים של המבקשת בדירה, שנקבעה ללא הגבלת זמן, היא זכות קניינית ואינה תלויה בהחזקתו של הקטין בידי האם, והיא לא נפגעה מהעברת הבן להחזקת האב. דעת המיעוט היתה, שזכות המגורים ניתנה למבקשת רק למשך הזמן שבו תתגורר בדירה יחד עם הבן, ומכיוון שהבן אינו מתגורר יותר בדירה, יש להחזיר את זכות השימוש בדירה למשיב.

ערעור שהוגש בבית הדין הרבני הגדול, נדחה בפסק דין מיום ב' אב תשס"ו (27.7.06). בנימוקי הדיין הגר"ח איזירר שליט"א צויין, כי נראה שהצדדים עשו עסקה רכושית מורכבת, וכי החזרת סך התמורה שהגיעה למבקשת בסכום של 100,000 ש"ח, והפקדתו בידי המשיב, היא נגד מתן זכות המגורים למבקשת, עד שתרצה ותחפוץ בכסף ללא תלות במגורי הילד בדירה. כן צויין שם, כי בעת העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיב, שיירה לעצמה המבקשת את זכות המגורים בדירה, וזכות זאת היא "למעלה משכירות".

על פי הנטען בבקשה שבפנינו למתן פסיקתא, לאחר שהמשיב הפסיד בנסיונו לסלק את המבקשת מן הדירה, בחר הוא לסכל את ביצוע פסקי הדין, באמצעות הפסקת תשלומי המשכנתא, מתוך מטרה לגרום לכך שהבנק למשכנתאות הוא שיפנה את המבקשת מן הדירה. לתדהמת המבקשת, ביום 12.6.07, היא קיבלה הודעת פינוי מלשכת ההוצאה לפועל, ולפיה עליה לפנות את הדירה עד ליום 18.7.07. מכך מסיקה המבקשת כי נצבר חוב פיגורים בגין העובדה שהמשיב הפסיק את תשלומי המשכנתא. המבקשת מציינת כי היא תנסה ללוות כספים ולעשות כל מאמץ לשלם את חוב הפיגורים, ואחר כך לגבות כספים אלו מן המשיב, ואולם, בשל נוסחו של הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק הדין המחייב את המשיב לשלם את המשכנתא ישירות למוסד הבנקאי, אין היא יכולה לעשות שימוש בפסק הדין לצורך גביית תשלומי המשכנתא, והיא תלויה לעת עתה בחסדיו של המשיב המסרב בתוקף לפרוע את החוב. לפיכך, מבקשת היא ליתן פסיקתא לפיה יחוייב המשיב לשלם ישירות למבקשת את מלוא תשלומי המשכנתא, והיא תדאג לבצע את התשלומים למוסד הבנקאי. כן היא מבקשת כי יכתב בפסיקתא כי המשיב יהיה חייב לשלם למבקשת את הכספים שישולמו על ידה לסילוק חוב הפיגורים שנצבר בקשר להלוואות המשכנתא, לרבות שכ"ט עו"ד, אגרות, ריביות וכיו"ב.

ב"תשובה לבקשה למתן פסיקתא" הוגשה על ידי המשיב ביום 25.6.07, טען הוא, כי בית הדין נעדר כל סמכות ראשונית או נמשכת לדון בבקשה. לטענתו של המשיב, הבקשה היא לאכוף תשלומי משכנתא לצד ג', ואין בית הדין מוסמך לדון בכך, במיוחד לאחר הגירושין. מדובר בעילת תביעה ממונית רכושית, שנוצרה לאחר הגירושין, ובהתאם להלכת בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 437] (להלן – הלכת בג"ץ סימה אמיר), חסר בית הדין סמכות לדון בבקשה הקשורה לענייני חלוקת רכוש לאחר הגירושין. לחילופין, ביקש המשיב לקבוע מועד לדיון על מנת לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם.

בהחלטה מיום י"א תמוז תשס"ז (27.6.07) החלטנו לדחות את הבקשה החילופית, מאחר ולא ראינו הצדקה בנסיבות העניין לפצל את הדיון, ולא ראינו באותו שלב כי הבקשה העיקרית שבפנינו מצדיקה דיון באולם בית הדין. הורינו למשיב להשיב לגופה של הבקשה ולצרף את ראיותיו עד למחרת היום.

ואכן, המשיב הגיש למחרת תגובה לגופה של הבקשה. בתגובתו, הוא טוען בין היתר כי שלא כדברי בא כוח המבקשת בתגובתה לטענת חוסר הסמכות שהועלתה על ידו, אין מדובר ב"פסיקתא טכנית" שנועדה להבהיר הלכה למעשה את האופן בו יבוצע פסק הדין. הפסיקתא המבוקשת מטילה את חיוב תשלום סכום המשכנתא לידי המבקשת, חיוב שלא היה בהסכם הגירושין, והיא משנה את מהות פסק הדין לגירושין. לגוף הבקשה טוען המשיב, כי הוא כיום חסר רכוש, ואין בידו היכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא. לפיכך, פסיקת בית הדין המבוקשת, תגרום מצב של אי צדק קיצוני לגבי תנאי קיומו של הסכם הגירושין, אשר לרוב סעיפיו אין כבר תוקף ממשי עקב העברת המשמורת, וכאשר הנסיבות שהיו קיימות בעת הכנתו וחתימתו השתנו ללא היכר. לטענתו, אין לו כל עניין בצבירת נכסים או רכוש וכל רצונו הוא להמשיך לחיות את חייו, להתחתן להקים שוב משפחה ולהתמסר לגידול בנו. במאמר מוסגר נציין, כי במקביל לתגובה האמורה, הגיש המשיב לבית הדין בקשה דחופה להימנע ממתן החלטה לאור ערעור שהגיש לבית הדין הגדול על החלטתנו הדיונית שלא לפצל בין ההחלטה בשאלת הסמכות לבין ההחלטה לגופה של הבקשה למתן פסיקתא. בבקשה זו להימנע ממתן החלטה, לא דנו מאחר ולא שולמה עליה אגרה, אך גם לגוף הבקשה לא היינו מוצאים לנכון להיענות לה בנסיבות הענין.

המחלוקת שבין הצדדים נסובה, איפוא, על שני ראשים: האם בית הדין מוסמך לדון בבקשה למתן פסיקתא, ואם כן - האם יש לקבל את הבקשה לגופה.

לאחר העיון נחה דעתנו, שבין אם מדובר בפסיקתא טכנית ובין אם מדובר בשינוי מהותי של החלק הרכושי של פסק הדין לגירושין, מוסמכים אנו לדון אם לתת למבקשת את הסעד המהותי המבוקש בבקשתה, והיא זכאית לקבל סעד זה. נבאר את דברנו.

בראש הראשון טען המשיב, כי הפסיקתא המבוקשת משנה באופן מהותי את ההסדר הממוני אשר בפסק הדין לגירושין וכי על פי הלכת בג"ץ סימה אמיר אין בית הדין מוסמך לדון בסכסוכי ממון לאחר הגירושין. המבקשת טענה כי מדובר בפסיקתא טכנית שמכוחה ישלם המשיב את התשלום החודשי של המשכנתא לידי המבקשת אשר תעבירנו למוסד הבנקאי.

הקביעה המרכזית בהלכת בג"ץ סימה אמיר היא, כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה היא תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. מכאן אין להסיק, כי בכל מקרה שבו מתעורר סכסוך הקשור לתנאי הממון בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, נשללה סמכותו השיפוטית של בית הדין לדון בו. הסיטואציות שבהן עלול להתעורר סכסוך כאמור, הינן מרובות ומגוונות, ויש צורך בבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו, על מנת לבחון אם הוא מצוי בגדרי שיפוטו של בית הדין.

לענין זה אין נפקא מינא, בין אם מדובר בפסק דין שכל כולו יצירתו של בית הדין הוא, ובין אם מדובר בהסכם שנערך בין הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין. הלכה היא כי הסכם כאמור "נבלע" בתוך פסק הדין המאשרו ורואים את הוראותיו כאילו ניתנו על ידי הערכאה השיפוטית עצמה.

אין מחלוקת בין בעלי הדין כי אם מדובר ב"פסיקתא טכנית", אזי מסור הדבר לסמכותו של בית הדין. פסיקתא, מעצם מהותה, נועדה לסכם בקצרה את הוראות פסק הדין על מנת להקל על ביצועו, וכדי לייתר מן הרשויות את הצורך להתעמק בהבנת נבכיו של פסק הדין. אכן, מתן פסיקתא המסכמת הוראות אופרטיביות שניתנו בפסק דין, ללא שינוי מהותי, מצויה בסמכותו של בית הדין, ולו בסמכותו הטבועה.

באשר להבהרת פסק דין, אין צריך לומר כי בית הדין הרבני מוסמך להבהיר פסק דין מכח פניה של ראש ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. אך גם מתן הבהרה לפסק דין מכח פניה ישירה של אחד מבעלי הדין, מצויה בסמכותו השיפוטית של בית הדין. בתי הדין נוהגים תמידים כסדרם להידרש לבקשות הבהרה. רק לפני ימים אחדים קבע בית המשפט העליון (בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א, טרם פורסם) כי: -


"...להבהרה - מעמד מוכר בגדר החלטותיו של בית הדין הרבני. בית דין רבני, שלא כמו בתי המשפט, מוסמך לדון מחדש בתיק שהכריע בו כבר ונתן בו פסק דין. עקרון סופיות הדיון בבתי דין רבניים כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, ....

נראה מהתקנות, כי בית דין רשאי לשנות פסק דין שנתן, ובכלל זה גם להבהירו. במקרה דנן, ההבהרה ניתנה בסמכות, בהרכב מלא תוך הכרעת דעת רוב, והישענות על פסק דין אשר ניתן על פי כל הכללים המחייבים."


כמו כן, אין זה נכון לומר כי ככלל אין לבית הדין סמכות לדון באכיפת פסק דין שניתן על ידו. על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, "לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים". על פי הפקודה האמורה מסורה לערכאות שיפוטיות "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". כך גם על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים כאשר קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין. הנה כי כן, על פי החוק החרות, מצויות לבית הדין סמכויות לעסוק באכיפת פסק דין שניתן על ידו.

אין חולק גם, כי לבית הדין נתונה סמכות שיפוט לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין עקב שינוי נסיבות שאירע לאחר כריתת ההסכם ואשר כתוצאה ממנו השארת פסק הדין בעינו תיצור חוסר צדק:

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא, למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית הדין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם, ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק (בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האיזורי חיפה, פד"י י"ג 1490; ע"א 151/87 ארצ'י, חברה להשקעות נ' רחמני, פד"י מג(3) 489, 498-500.) ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק (פרשת סימה לוי, שם, עמ' 605-6; ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 771; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732; ע"א 219/87 רחמני נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 489, 498-500)."

(בג"ץ סימה אמיר, פיסקה 14)


אמנם הסמכות הנמשכת של בית הדין לדון בשינויו של פסק דין מוצאת את ביטויה בדרך כלל לגבי מזונות ילדים והחזקת ילדים. "כאלה הם עניינים של מזונות ילדים והחזקת ילדים, שעל פי עצם טיבם הם חשופים לשינויי נסיבות מהותיים, ולפיכך מוקנית לגביהם סמכות טבועה לערכאת השיפוט המקורית לחזור ולעיין בהם מחדש, עם היווצר התנאים המתאימים לכך (בג"ץ סימה אמיר, שם). אך אין משמעות דברים אלו כי בנושאי רכוש לא ייתכנו שינוי נסיבות שיצדיקו את שינויו של פסק הדין, ולאו דווקא את ביטולו. סמכותו הנמשכת של בית הדין לדון בשינוי פסק דין למזונות או החזקת ילדים אינו נובעת מן הסיווג של ענינים אלו כעניני המעמד האישי, אלא ממהותו של פסק הדין. אין מדובר בהלכה בדיני משפחה כי אם בהלכה בדיני סדרי דין אשר מקיפה ומופנית אל כל ערכאות השיפוט (בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האיזורי חיפה, פד"י י"ג 1490; ע"א 151/87 ארצ'י, חברה להשקעות נ' רחמני, פד"י מג(3) 489, 498-500).

כזכור, במהדורה הקודמת של הסכסוך בין הצדדים שבפנינו היה זה המשיב שתבע את שינויו של הסדר הממון שבפסק הדין, עקב שינוי הנסיבות שבמעבר הילד הקטין להחזקתו. אכן, היה זה שינוי נסיבות מהותי שעורר את סמכותו הנלווית של בית הדין לדון בשינויו של פסק הדין. לאחר שקיימנו דיון כהלכתו, בו גם שמענו את טענות ומענות הצדדים, הגענו למסקנה, בדעת רוב, כי אין בשינוי הנסיבות הנטען כדי להצדיק את ביטול ההסדר הכלכלי שבו עוגנה זכות המגורים של המבקשת בדירה. פסקנו כי היתה זו זכות קנינית אשר אינה תלויה במגורי הקטין בדירה. הדיון בתביעת המשיב לביטול סעיפים בהסדר הממון היה, איפוא, בגדרי סמכותו הנלווית של בית הדין.

מהחומר שבפנינו עולה המסקנה כי המשיב מצא דרך משלו לסכל את ביצוע פסק הדין המחייב אותו לשלם את תשלומי המשכנתא הרובצת על הדירה. הוא הפסיק באורח חד-צדדי את התשלומים ובכך הביא להפעלת הליכי הוצאה לפועל מטעם הבנק למשכנאות, במסגרתם הוצא צו לפינוי הדירה - כפי הנראה לצורך מכירתה בגין החוב לבנק. המשיב אמנם טוען כי אין בידו כיום לעמוד בתשלומי המשכנתא, אך טענה זו נטענה ללא הבאת כל מסמכים התומכים בכך, ולפיכך לא נוכל לתת משקל של ממש לטענה זו. לא בכדי הורינו למשיב לצרף לתגובתו את ראיותיו. המשיב היה צריך לפרט בתגובתו מה היו האפשרויות הכלכליות שעמדו לרשותו בעת כריתת הסכם הגירושין, מה היה מצבו הכלכלי לאורך השנים שעברו מאז, ומה הן אפשרויותיו הכלכליות כיום. פרוט זה צריך היה להיתמך במסמכים. הימנעותו של המשיב מלעשות כן, מובילה בהכרח למסקנה כי מחדלו מלשלם את המשכנתא נעשה שלא בתום לב, ממניעים זרים, וכדי להביא לסיכול זכויותיה של המבקשת בדירה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר המשיב נקט בהקשר זה בדרך של "שב ואל תעשה". אילו היו מניעיו תמי לב, היינו מצפים כי מיד עם היווצרותם של שינוי הנסיבות היכולים להעיד את שינוי משמעותי לרעה במצבו של המשיב ינקוט המשיב, ביוזמתו, הליך משפטי שיביא לשינויו של פסק הדין המחייבו בתשלום המשכנתא. ודוק: בפסק הדין הקודם בו דחינו את תביעתו לביטול זכותה של המבקשת להתגורר בדירה, עסקנו במישור העסקה הכלכלית שנרקמה בין הצדדים ובזכות הקנינית של המבקשת להתגורר בדירה. לא עסקנו באפשרות הכלכלית של המשיב לעמוד בהתחייבותו לשלם את המשכנתא. לפיכך, לא ננעלה אז הדלת בפני המשיב להגיש הליך מתאים שיעסוק בעילה הנובעת משינוי לרעה במצבו הכלכלי. כאמור, לא זו בלבד שהמשיב לא נקט ביוזמתו את ההליך, אלא גם משנתבקש לצרף את ראיותיו לתגובתו לבקשה שבפנינו, לא ראה צורך בכך. המסקנה היא, כי למעשה אין בידי המבקש ראיות של ממש לביסוס הגנתו לגופן של טענותיו בדבר קשייו הכלכליים.

על רקע דברים אלו נשוב ונידרש לשאלת סמכות בית הדין להידרש לבקשה. נראה לנו כי יש בסיס לטענת המבקשת כי מדובר ב"פסיקתא טכנית". נכון כי בהסכם הגירושין לא נאמר במפורש כי למבקשת זכות נשיה ישירה כלפי המשיב בקשר להתחייבותו לשלם את המשכנתא למוסד הבנקאי, אך זכות זו קיימת מניה וביה. גם אילו היה מדובר בהתחייבות כלפי צד שלישי בלבד, זכאית המבקשת לאכוף את החיוב בהתאם לסעיף 38 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בו נקבע כי "זכותו של המוטב אינה גורעת מזכותו של הנושה לדרוש מן החייב את קיום החיוב לטובת המוטב". על אחת כמה וכמה בענייננו בו, הלכה למעשה, זוהי התחייבות כלפי המבקשת עצמה. לא לחינם הובאה התחייבות זו בהסכם הגירושין - היא נועדה כדי לקיים את זכותה של המבקשת למגורים בדירה. זכות מגורים זו לא ניתנה למבקשת במתנה, אלא בתמורה. התמורה היא, לכל הפחות, בכך שהמשיב זכאי להחזיק ולעשות שימוש כלכלי בסכום של 100,000 ₪ שקיבל מן המבקשת ובכך שהיא ויתרה על כתובתה ותוספותיה, למרות שהמשיב הוא שיזם את הגירושין. אך המשיב קיבל הרבה מעבר לכך. מעיון בפרוטוקול הישיבה בבית הדין בדיון שהתקיים עובר למתן פסק הדין לגירושין עולה כי לא היתה למשיב עילת גירושין, והמבקשת נעתרה לבקשתו להתגרש כנגד כלל התחייבויותיו הכספיות אשר בהסכם הגירושין. בכך ויתרה האשה על חיובו של המשיב למזונותיה ועל יתר התחייבויותיו מכוח דיני הנישואין. בהקשר דומה, בו בקשה אשה שלא ליתן משקל לויתורה על חלקה בדירת המגורים במסגרת הסכם גירושין מאחר שהתחייבותה ניתנה ללא קבלת תמורה, אמר בית המשפט העליון (ע"א 316/65 שושנה ברוק נ' מאיר-דב ברוק כ (2) 6, 13) דברים אלו:

"... גם אם אין ניתן לראות באחד מהדברים שנתן המשיב באופן ספציפי למערערת במסגרת הסדר מכלול הבעיות שביניהם - תמורה להתחייבותה של המערערת להעביר לו את חלקה בדירה, גם אז יש לראות בהסדר הגירושין שבין בני הזוג תמורה נאותה. אין לבדוק בפרטי ההסדר שבין בני הזוג, באשר הסדר זה מהווה ענין מאוד פנימי ביחסיהם ההדדיים, וקשה לדעת מה בדיוק נתן כל אחד מהם עבור הוויתורים שהשיג מזולתו. על-כל-פנים, ניתן לראות תמורה בעצם הגירושין שהמערער הסכים להם.

ביחס לנישואין, רואה המשפט האנגלי בהסכמה של אדם לשאת אשה - תמורה טובה, ובוודאי שכן הוא המצב במשפט העברי. ראה תיע"ז 2405/62, תל-אביב; פסקים מחוזיים, כרך לו, ע' 352, [6]. ב-ע' 372. ביחס לגירושין המצב במשפט האנגלי שונה. שם הסכם לעריכת גרושין הינו בלתי-חוקי, באשר לא הצדדים עצמם מתגרשים, אלא בית-המשפט הוא המביא לידי הגירושין ביניהם על-ידי פסק-דין שנותן. בהסכמת הצדדים רואים קנוניה ולכן לא תוכל להיות בהסכמה כזו תמורה.

לעומת זאת, לפי המשפט העברי, הצדדים עצמם הם שמתגרשים ויש תוקף להסכם הגירושין שלהם, וכך, עצם הסכמתו של הבעל ליתן גט לאשתו, או של אשה לקבל גם מבעלה - מהווה תמורה. ומצאנו במשפט העברי שלא רק הסכם כספי בקשר לגירושין הינו בר-תוקף, אלא אף גירושין על-תנאי כספי הינם תקפים והתנאי כשר, כפי שנפסק בשעתו (אה"ע, סימן קמ"ג, סעיפים ג'-ה). מן הראוי לציין כי הסכמים כספיים בקשר לגירושין הינם מעשים של כל יום, ויש שבעל נותן כסף לאשתו או להיפך. וכך, יכול הבעל להתנות את מתן הגט לאשתו במילוי התחייבויות כספיות מצדה; ואם לתנאי כספי בגירושין יש תוקף, על אחת כמה וכמה שהסכם כספי בקשר לגירושין הינו תקף והסכמת הבעל ליתן גט מהווה בו תמורה טובה. הלכה זו נובעת מן הכלל הרחב לפיו כל תנאי שבממון תנאו קיים.


אין מדובר, איפוא, רק בהתחייבות כלפי צד שלישי אלא בהתחייבות כלפי המבקשת עצמה. זוהי התחייבות הניתנת לאכיפה בהליכי הוצאה לפועל מכח הליכים שתנקוט המבקשת בעצמה כלפי המשיב. בנסיבות הענין, היעדרה של הוראה ישירה בהסכם המקנה למבקשת זכות ישירה כלפי המשיב לאכוף את התחייבותו בענין המשכנתא, הינה בגדר השמטה מקרית, כדוגמת "טעות סופר או טעות כיוצא בה" אשר לפי סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) ניתנת לתיקון לפי אומד דעתם של הצדדים, ובמקרה של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין מסור הדבר לערכאה השיפוטית שנתנה לו את התוקף האמור; ראו: ע"א 476/80 משה מאירוביץ נ' רינה מאירוביץ לה (3) 548.

אך גם אליבא דשיטת המשיב, כי מדובר בפסיקתא המשנה מהותית את פסק הדין, מוסמך בית הדין להורות על ביצוע השינוי. לענין זה נעיר כי אין אנו כבולים לכותרת הבקשה, אלא בוחנים אנו את הסעד המבוקש ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיות. כפי שהסברנו, נוצרו כאן שינויי נסיבות מהותיים. שתיקתו של ההסדר הרכושי ממתן הוראה המאפשרת למבקשת נשיה ישירה כלפי המשיב – בהנחה שמדובר בשינוי בעל משמעות - נעשתה על בסיס ההנחה כי למשיב יש אינטרס חד-משמעי לעמוד בתשלומי המשכנתא בגין הדירה שעברה לבעלותו המלאה (בכפוף לזכות המגורים של המבקשת בתנאים שהוסכמו). הנחת מוצא זו התבטלה מכח סיכול שנעשה ביודעין, בכוונת מכוון ושלא בתום לב, על ידי המשיב. השארתו של פסק הדין ללא שינוי תביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, והיא עלולה לפגוע פגיעה אנושה בזכות מוקנית של המבקשת. שינוי נסיבות זה מעורר מחדש את סמכותו השיפוטית של בית הדין, בגדרי סמכותו הנלווית, לדון בבקשה לשינוי פסק הדין ולהיעתר לבקשה, אם היא נמצאה צודקת.

בנסיבות הענין, כעולה מעובדות הפרשה שתוארו לעיל, אנו מוצאים כי הבקשה צודקת וראוי להיעתר לה. בכך מקבלים אנו את עמדתה של המבקשת בראש השני של הסכסוך שבפנינו. האמור כאן הינו בסייג אחד: איננו מקבלים את סעיף 4 לפסיקתא שהוצעה על ידי המבקשת, לקבוע כי "דין חובות אלה של המשיב למבקשת כדין מזונות לכל דבר וענין לרבות גביה בהוצל"פ". אין מדובר בחוב מסוג מזונות אשר על פי הדין האזרחי יש לו דין קדימה על חוב רגיל רגיל. למעלה מן הצורך נעיר, כי על פי הדין בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צ"ז) אין למזונות רגילים עדיפות על פני חוב אחר.

לאור האמור, מקבלים אנו את הבקשה בעיקרה ומחליטים:

1. המשיב ישלם ישירות לידי המבקשת את מלוא תשלומי המשכנתא השוטפים הרובצים על בית המגורים ברח' עמק החולה מס' 39/5, מודיעין, הידוע כגוש 5309, חלקה 1 מגרש 124.

2. המבקשת תשלם את תשלומי המשכנתא החודשיים שקבלה מידי המבקש ישירות למוסד הבנקאי.

3. המשיב ישלם למבקשת את כל הכספים שתשלם המבקשת למוסד הבנקאי בגין חובו של המשיב אליו, לרבות חוב העבר – כולל בגין פיגורים, ריביות, עמלות ושכ"ט עו"ד שהצטברו לטובת המוסד הבנקאי בגין אי ביצוע תשלומי המשכנתא על ידי המשיב.

פסיקתא בהתאם לאמור לעיל תינתן בנפרד.


ניתנה היום, י"ח תמוז תשס"ז (4.7.2007)

(-) ציון אלגרבלי (-) יעקב אליעזרוב (-) ח.י. רבינוביץ
ראב"ד דיין דיין

העתק מתאים למקור

משה ביטון
המזכיר הראשי