ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אליעזר איגרא הרב א' אהרן כץ הרב שלמה שפירא |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 1061935/3 | |
תאריך: |
כ"ח באדר א'' התשע"ט
5.3.2019 | |||
מערערת |
פלונית
בא כוח המערערת טו"ר זאב פרנקל | |||
משיב |
פלוני
בא כוח המשיב עו"ד דניאל לוין | |||
הנדון: | נכס שחלקו מומן ממתנות אבי האישה שנטען כי יש לראותן כ''מקח טעות'' נוכח יחס האיש לאשתו – מעמדו של הרישום ודיני החזרת מתנות | |||
נושא הדיון: | נכס שחלקו מומן ממתנות אבי האישה שנטען כי יש לראותן כ''מקח טעות'' נוכח יחס האיש לאשתו |
דיני ממונות [...] האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים ודיני נפשות [...] מונין אותן באחד.ועיין בכסף משנה שם:
זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים – כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים, שאמר "יש לי ללמד זכות או חובה", שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו.
ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובים פסולין לדין כמו שיתבאר.
[...] דעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דוקא כשעומדים שם בשעת גמר דין, דהיינו כשאומרין "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב", אבל קודם לכן נושאים ונותנין עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין. ואפשר שהטעם בדיני ממונות כיון שיחיד מומחה דן אותם, אם כן הוו להו דומיא דטהרות וטומאות, וכפירוש רש"י, ולכך עולין למנין וכמו שכתבתי. ואפילו הכי בשעת גמר דין לא ישבו שם, שאין גומרין שום דין בקרובים.
תנו רבנן: הלוקח שדה בשם חבירו – אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו "על מנת" – כופין אותו למכור. מאי קאמר? אמר רב ששת, הכי קאמר: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא – אין כופין אותו ריש גלותא למכור, ואם אמר "על מנת" – כופין את ריש גלותא למכור.הסוגיה מעמידה את הברייתא בשני אופנים. באופן הראשון אין כופין את מי שנכתב השטר על שמו לכתוב שטר על שם בעל המעות, ובאופן השני אין כופין את המוכר לכתוב שטר נוסף על שם בעל המעות.
אמר מר: "הלוקח שדה בשם ריש גלותא – אין כופין אותו ריש גלותא למכור" – מכלל דמקנא קניא ליה, לימא פליגא דבני מערבא, דאמרי "וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית?" אי משום הא לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי [...]
אלא אמר אביי, הכי קאמר: הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי, ואם אמר לו "על מנת" – כופין את המוכר למכור. "אמר מר: הלוקח שדה בשם חבירו – אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי" – פשיטא! מהו דתימא מצי אמר ליה: "מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא, ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא, וזוזי בכדי לא שדינא, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא", קא משמע לן דאמר ליה "עניינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה, ויכתוב לך שטרא אחרינא". "ואם אמר לו 'על מנת' – כופין את המוכר למכור" – פשיטא! לא צריכא, דאמר להו לסהדי קמיה דידיה: "חזו דשטרא אחרינא קא בעינא", מהו דתימא מצי אמר ליה "אמינא שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת", קא משמע לן דאמר ליה "להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך, דמינך הוא דקא בעינא".
הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא – שאמר לו למוכר "לצורך ריש גלותא אני לוקחה" ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא.ומשמעות הדברים שהמוכר לא ידע כוונתו, ואמר לו בסתמא שלוקח לשם ריש גלותא וכדי להטיל אימה אמר כן. ויש לעיין מה יהיה הדין אם ריש גלותא יבוא ויטען "השדה שקנית בשמי שלי היא והראיה שהשטר רשום בשמי". ואם לא הודיעו מהיכי תיתי שבאמת יהיה נאמן, דבשלמא לבני מערבא שצריך להודיעו שקונה לעצמו כדי שיכוון להקנותו לו, ממילא ידע המוכר וכן העדים למי הקנה, אך אם אינו צריך להודיעו: מה יהיה הדין אם ריש גלותא יטען "השדה שלי" בין שיטען "אתה שלוחי" ובין אם יטען "קנית לי במעותיך" (וכדאמרינן בסימן קצ סעיף ד). והנה רש"י (דף קג ע"א) כתב:
אין כופין ריש גלותא – לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח.
אין כופין את המוכר – לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח, שהיה לו להתנות ולהודיעו "כתוב שטרי בשם ריש גלותא, שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא, וכתוב לי שטר אחר בשמי, שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני".ומשמע שאם אכן יתבע ריש גלותא את השדה על פי השטר שנכתב בשמו, נקבל את תביעתו. ושמע מינה שהרישום בשטר אכן מוכיח בעלות. אומנם משמע נמי שהשטר בידי הקונה, שכתב שאם יצאו עסיקין על השדה יראה להם את השטר הכתוב על שם ריש גלותא, ואם אינו בידו איך יראה להם?
איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו, היאך קנה זה, דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוין להקנות ולא לזה? ויש לומר דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי, לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו, שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו, ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן הוי לבעל המעות, וכיון שכן: מה בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו? לעולם דעת המוכר למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות.ומתוך דברים אלו משמע שהרישום בשטר אינו מורה על בעלות, והדברים תלויים ברצון בעל המעות.
ובתוספות נראה שהם סבורים דעל כרחך צריך שיודיע לעדים, שאם לא כן: מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו, ומאי שנא מהאומר לאשה "הילך מנה והתקדשי לפלוני" שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו?וכן מבואר בדברי תוספות הרא"ש, שהובאו גם בשיטה מקובצת (שם), שכתב:
ואודיענהו לסהדי – בלאו הכי נמי צריך לומר דאודעינהו לסהדי, דאם לא כן: מנא להו לסהדי דלאו לריש גלותא נינהו, אדרבה דריש גלותא נינהו כמו "הילך מנה והתקדשי לפלוני" – "מקודשת מדין ערב" כדאיתא בפרק קמא דקידושין?אך הרשב"א סיים דבריו:
וכיון שכן, אם קנה בשם חבירו מנלן דלא קנה חבירו ושהוא לא לקח בדוקא לו כיון שקנה בשמו? ומסתברא דכי אמרינן הכא "לימא פליגא דבני מערבא", דמשמע דוקא לבני מערבא – הא לרבי יוחנן ורבי אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא, אף על גב דלא אודעיה ליה למוכר ולא לעדים, היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר, דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות – כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי. הא לאו הכי: אלו בא חבירו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה בו. כן נראה לי.ופירוש דבריו הוא שמכיוון שבמקרה שבעל מעות נותן דמים למוכר ואומר לו לכתוב השטר על שם צד שלישי יש לפרש מעשה קניין זה בשני אופנים: או שהתכווין לקנות לעצמו ורק לרשום על שם חברו, או שבאמת התכוין לקנות בעבור חברו. יש להסתפק בכל קניין שכזה מה מהותו, והכרעת ובירור הדברים תלויה בבעל המעות. ותירץ הרשב"א שבאמת מן הסתם נתלה שהקניין חל בעבור מי שהשטר נרשם עליו, ששטר מוכיח, ואם יטען לבעלות בשדה נקבל את דבריו אם לא תהיה הוכחה לבעל המעות, וכסברת בני מערבא. החידוש בברייתא הוא במקרה שריש גלותא יודע שלוקח קנה לעצמו, ובוודאי אם יש עדים שמעידים כך, שבמקרה זה חלות הקניין היא לבעל המעות. אבל אם באמת ריש גלותא לא ידע שלא התכוון להקנות לו ואין עדים שהודיע להם שקונה בעבור עצמו, ודאי שיכול לתבוע על פי שטר זה, ובמקרה זה גם הרשב"א יודה לתוספות ולרא"ש. אך אכתי לא פירש לנו הרשב"א איך באמת יודע ריש גלותא, ולא כתב שהודיע הקונה לריש גלותא. והנה אם כתב השטר 'לפנוחי', על כורחך מיירי שצריך שיהיה השטר בידו, שבזה יוכל לחפות על קנייתו וירחיק מערערים, ומעצם דבר זה יודע ריש גלותא שלא התכוון להקנות לו, ומזה נדע אף אנן (וכדעת בעל התרומות לקמן).
מכפי הוא דלא מצי כפי ליה לוקח לריש גלותא למכור – הא מקני מיהת קני לוקח כרבי יוחנן, ואף על גב דלא אודעינהו לעדים קמיה דמוכר [...] אלא מיהו כי לא בעי רבי יוחנן לאודעינהו לעדים קמיה דמוכר – הני מילי היכא דריש גלותא שתיק ולא מערער. אבל אי איהו מערער ודאי בעי לאודעינהו לעדים, דאי לאו הכי קני לה ריש גלותא לארעא דקיימא לן 'זכין לאדם שלא בפניו' [...] והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי: אדקשי לו לבני מערבא מי הודיעו לבעל החטים, תיקשי לן לכולי עלמא: מנא ידעינן דלא לחבריה איכוון למיקנא? אלא ודאי שמע מינה דאפילו לרבי יוחנן צריך לאודעינהו לעדים. וקיימא לן כרבי יוחנן.שמעינן מדבריו דבסתמא נימא שהשם הכתוב בשטר מורה על הבעלות ועל כוונת הקניין, ואף שלא בפני ריש גלותא. ונראה דאפילו אינו יודע, דמדין 'זכין' אתי עלה. אך מה דברים אמורים? בסתמא. אבל אם בעל המעות רוצה לקנות לעצמו סגי בהודעה לעדים שלמרות הכתוב בשטר, שם צד שלישי, אין הוא קונה בעבורו אלא לעצמו, ושפיר חל הקניין לעצמו. ומתוך דבריו משמע שאף אם לא הודיע לעדים, כל עוד לא יערער ריש גלותא אזלינן בתר כוונתו. מיהו אם יתבענו ריש גלותא – בזה לא יהיה מהימן, דניזיל בתר לשון השטר, וכיוון שכתוב בשמו וטוען שהוא שלו אזלינן בתר השם הכתוב בשטר. ונראה דאם אינו בא בטענה ואומר שאינו יודע, ובעל המעות טוען שקנה לעצמו מהימנינן ליה, דכל היכא דליכא ערעור לא בעינן עדים (ועיין לקמן דזוהי גם דעת ספר התרומות).
מהכא שמעינן שאם ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלוואה בקש ללוי שיחייב עצמו מהם בקנין ובשטר על שם שמעון ושייר לעצמו שיבא השטר לידו של ראובן, וכשתובעו ראובן ללוי בזמנו השיבו "כבר נתחייבתי לשמעון במצותך ואיני פורע לך כלום", וראובן השיב "לא עשיתי הדבר כי אם דרך אמנה, שאני האמנתי בו שיודה לי האמת שממוני הוא ולא שלו, ועליך שקבלת ממני ממוני מוטל לפורעני" –ומדברי בעל התרומות משמע דמיירי שאומר למוכר לכתוב בשטר את שמו של ריש גלותא, אך מבקש ממנו שייתן את השטר לידו (של הקונה) ולא לריש גלותא. ובהעמדה זו דן בשלושה מקרים:
והאי ענינא מסתברא דדינא הכי הוא לפי סוגיית הלכה זו:
הודיע לדידיה ולסהדי בשעת ההלוואה דלפיכך כתיב בשטרא על שמיה דשמעון [שלצורך] דבר שבלבו הוא עושה, כגון לכסויי מעינא שלא להשביע את עצמו:
היכא דשמעון שתיק ולא מערער במידי, פשיטא דהדין עם ראובן, דהא אודעינהו דלא זכי ליה מידי לשמעון ובחזקת ראובן עומד הממון, שהרי הוא הוציאו והלוהו, ואף שמערער שמעון [אם] אודעיניה לדידיה ולסהדי –פשיטא נמי דההוא חוב דראובן הוא ולדידיה גמר לוי ושעבד נפשיה, ואפילו לדעת בני מערבא.
והיכא דלא אודעינהו לא לדידיה ולא לסהדי, אלא שעושה ענינו בסתם ושייר שיבא השטר ליד ראובן: היכא דשמעון שתיק [ולא] מערער, כיון דלית הלכתא כבני מערבא אלא כרבי יוחנן דגובה ראובן חובו, ולדידיה שהלוהו משתעבד כיון דאידך שתיק ולא מערער.
אלא אי איכא לספוקי – היכא דלא אודעינהו ועושה דבריו בסתם, ומערער שמעון ואומר דלדידיה הוא, ואף על פי שלא היתה ההלוואה מממונו, מפני שטוען שראובן עשה ענינו כמזכה לו אותו ממון, דכיון שצוהו ללוי לכתוב החוב על שמו ולשעבד עצמו ונכסיו בקנין לשמעון ולפרוע לו ממון זה לזמן קבוע, הילכך הווי ליה כנותן ממון לחברו ואומר לו "תנהו לפלוני", דכל האומר "תנו" כאומר "זכו" דמי, וקנה שמעון אותו ממון. ואף על גב דמההיא סוגיא דהגוזל משמע מקנא קני אף על גב דלא אודעינהו לדידיה ולסהדי, דהא לא איתוקמא סברא דבני מערבא, מכל מקום יש לומר דלא מיירי הכא כשמערער זה שנכתב על שמו, אבל היכא דמערער – בהא לא מיירי.
ואולי יהיה הדין כסברא זו, דקני שמעון אחר שמערער ולא אודעינהו, או דילמא כלך לאידך גיסא, דאפילו מערער שמעון – כיון דמודי לראובן דממונא דיליה הוא, אלא שרוצה לערער בו מפני שנדמה בעיניו כמו שזכה אותו לו ראובן – בודאי זה אינו כלום, דכיון דאמר "כתבו ותנו לו השטר" הרי זה גלה דעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה על שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר על שם שמעון והיה מדרך אמנה שסמך עליו ולא זכהו כלום לשמעון. ונעמיד הממון בחזקת זה שנתנו ושהיה שלו, כיון שהוא אינו בא עליו אלא בטענה שבאותה שעה זכה בו מחמת דבריו, ומהימן ראובן דלא זכה בו [...]
וכסברא בתרא מסתברא. ואף הרמב"ן נשאל ממני בזה והשיב שנ"ל שהדין עם ראובן, דכל כהאי גוונא לא הוי הודאה דמעות דשמעון הוו, אלא לפנחיא בעלמא כתב הכי.
והמעיין בדברי הריב"ש ז"ל (סימן רנ) ימצאם כחולקים על רבינו והטור, דמסיק בסוף התשובה, וזו לשונו:ועיין בשו"ת ושב הכהן (סימן מו) במה שפלפל בדבריו של התרומות ומהיכן הוציא בעל התרומות את דינו, דין שהעיד שהרמב"ן הסכים לסברתו. ועל כל פנים פשט דבריהם משמע דהיכא שכתב השטר על שם אחר, זה שנכתב על שמו יכול לטעון שהוא שלו והרישום מעיד שהתכוון להקנות לו.
ועוד שבנדון זה שמעון היה הקונה, אלא שקנאה בשם בנו הקטן ומעולם לא ירד בה הבן. ואם בשעת הקנייה הודיע לעדים שאף על פי שהשטר בשם בנו שלעצמו קונה אותה, לא קנה אותה הבן אלא הקונה שהוא בעל המעות, אלא שאין כופין לבן לעשות שטר מכירה כדמוכח בפרק הגוזל עצים בההיא דהקונה שדה בשם ריש גלותא.
ע"כ. אלמא דוקא בדהודיע לעדים הוא דלא קנה הבן אלא הקונה שהוא בעל המעות, הא אם לא הודיעו קנה האחר אף על פי שאינו בעל המעות. וכן כתב בהדיא לעיל. ואלו לרבינו ולטור אפילו אם האחר מערער לא קנה אלא הלוקח שהוא בעל המעות אף על גב דלא הודיע כלום לעדים.
וששאלתם: אדם אחד היה לו אשה ובנים קטנים, ומתה האשה, ואותו אדם קנה בתים וקרקעות ועשה השטרות של הקנייה בשם בניו הקטנים וגם הלוה לבני אדם ועשה שטרי הלואות בשם בניו הקטנים, והפקיד כל השטרות ביד נאמן בשם בניו הקטנים ואמר לו "כל השטרות יהו בידך, אם ימות יהיו לבניו אחריו אבל כל זמן שאני קיים יהיו שלי", ואחר כך נשא אשה אחרת והוליד ממנה בן ונפטר ונשארו השטרות ביד הנפקד – אם יירש הבן האחרון עם הבנים הראשונים או לא.ומבואר בדבריו שפירש סוגיית הגמרא "הא מיקנא קניא", שריש גלותא שרשמו על שמו קנה השדה אף על פי שהמעות הן של אחר. ולכן אם כתב השטרות או הקרקע על שם בניו הקטנים זכו בשדה ובהלוואות, והרישום מורה על בעלות כשהודיע לעדים לרשום בכהאי גוונא אף שיודעים שהמעות שלו.
תשובה: כיון שלקח והלוה בשם בניו זכו בהם הבנים. וראיה מההיא דפרק הגוזל קמא (קב, ב):
תנו רבנן אין כופין ריש גלותא למכור – הא מיקנא קניא, נימא פליגי דבני מערבא דאמרי "מי הודיעו לבעל החטין שיקנה החטין לבעל המעות?" לא צריכה דאודעינהו לעדים מעיקרא.
אלמא: היכא דהודיעו לעדים מעיקרא שקנה לריש גלותא קנה ריש גלותא. וכן בנדון זה, כיון שנכתבו השטרות בשם הבנים – גם הקנין היה לשם הבנים כי בענין אחר לא היו העדים חותמין. אם כן, קנו הבנים כי אביהם נתן להם הממון וזכה להם נחלת הבנים וקרקעות, ובירושה נפלה להם מאבי אמם.
וששאלת: אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם –דין זה אינו דומה למה שכתב לעיל (בסימן ג), דבההוא עובדא (דסימן ד) נחלקו האלמנה והיורשים אם הרישום מוכיח על בעלות: האלמנה טענה שהקרקעות נקנו מכספה ולכן הן שייכות לה, וראייתה ממה שרשם על שמה, והסכים הרא"ש לטענתה, שמכיוון שאין דרך לרשום את אשתו בשטר קניין שקונה, על כורחך: מדרשם שמע מינה שנקנו ממעותיה. וקצת משמע שאם לא נקנו ממעותיה ורשם על שמה, אין לה זכויות והרישום אינו ראיה שנתן לה. ולכאורה יקשה מהאמור לעיל, שהרי אף אם נותן מכספו ורושם על שמה, הרי הקנה לה, ומאי שנא מעובדא דריש גלותא ומרושם על שם בניו הקטנים? אומנם נראה לדייק מסוף דבריו דאין הכי נמי אם היה רושם הכול על שמה, ודאי שעל ידי הרישום קנתה, שהרישום מוכיח על כוונתו להקנות לה ולכן בסיפא סיים דכהאי גוונא דומה למי שרשם על שם איניש דעלמא, שבוודאי זכה מדרשם על שמו, ואישה לא גרעא מאיניש דעלמא שזכה וכדמוכח מסוגיית הגמרא ברושם על שם ריש גלותא (אף שלא הזכיר במפורש כמו שכתב בסימן ג' שבסוגיית הגמרא כתוב שקנה ריש גלותא, ויש לפרש את דבריו לפי מה שכתב בתוספות הרא"ש לפרש את סוגיית הגמרא בהודיע, ואין כאן מקום להאריך). אך חידושו בתחילת דבריו הוא ברושם מחצית על שמה ומחצית על שמו, דבזה היה מקום לומר שמדובר בכספו ודרך בני אדם לרשום מחצית הרכוש על שם נשותיהם כדרך כבוד, שנותן לה שותפות ברכושו ולכבוד נרשם ולא להקנות, דנקנה מכספו ולא מכספה. ועל זה כתב הרא"ש שגם בכהאי גוונא הרישום הוא ראיה לבעלות, דאין דרך לרשום מחצית השדה על שם אשתו ומדרשם שמע מינה שנקנה מכספה. ולדברינו הרא"ש סבר שהרישום הוא ראיה על מקור הכספים ומהווה ראיה גם על בעלות כמו באדם אחר כנ"ל לפום ריהטא.
יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה, והשטרות כתובין גם בשם האשה, שהקרקעות – חצים שלה כי אדם הקונה קרקע – אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה. וזה שכתב שם אשתו – נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה. אם היה שטר הקנייה כתוב כֻלו על שמה – הדבר ידוע שהקרקע היה שלה, מה לי כולו מה לי חציו? נדון זה הוי כאלו נכתב השטר לאיניש דעלמא – מה לי אשתו ומה לי איניש דעלמא?
שאלה: ראובן לקח בית או שדה וכתב השטר בשם אחד מבניו ואמר לעדים שלא יעידו על מקח זה אלא בהראות השטר, והשטר היה תמיד ביד האב. ועכשיו נמלך להחזיר השטר בשמו, וגם המוכר רוצה בכך – נשאלתי אם יכול להחזיר השטר בשמו אם לאו [...]ומבואר בדבריו שבסתמא אם אומר למוכר לכתוב השטר על שם צד שלישי, והשטר נכתב בכהאי גוונא, תלינן שהתכוון להקנות לו וקנה, ואין יכול לחזור ולומר "לא התכוונתי להקנות לו אלא לפנחיא בעלמא", וכדברי הרא"ש בתוספותיו שאם כתב בסתמא ולא הודיע לעדים שאינו מתכוון להקנות – נקנה על ידי שטר זה.
ההיא דפרק הגוזל – אין לדון ולהורות הלכה למעשה על פי הברייתא כמו שהיא שנויה בצורתה אלא צריך להוסיף בה דברים, דראובן שקנה שדה משמעון ואומר למוכר בפני עדים "ללוי אני קונה אותו", והמוכר הקנה אותו ללוי על ידי ראובן שהיה שלוחו של לוי וזכה בשבילו, ונכתב השטר בשם לוי, וכן הסכים – הצורך על זה לומר "אין כופין את המוכר למכור" – (אם) אחר כך אמר ראובן לשמעון "אותו שדה שקניתי ממך בשם לוי לעצמי קניתי אלא לפנחאי בעלמא קניתי בשם לוי" אין מחויב המוכר לכתוב שטר אחר, וטעמא הוי משום דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרי עלויה – תיפוק ליה אפילו אם היה המוכר רוצה לכתוב לו שטר אחר, היאך יכתוב לו והיאך יחתמו העדים והלוקח כבר זכה בשדה דזכין לאדם שלא בפניו, כדאמרינן (בבא בתרא עז) "'זכה בשדה זו (לפלוני) וכתבו לו את השטר' – חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה", ולמה יאמינו לראובן לומר "שקר אמרתי, לעצמי קניתי" ונגזול את לוי? ועוד: אמאי לא חיישינן לקנוניא, שנאמר ראובן נתן את השטר ללוי ומכר את השדה או שיעבדו לאחר על פי השטר, ואחר כך עשו קנוניא, והחזיר לו את השטר לראובן, והלך ראובן לשמעון ובקש ממנו שיעשה לו שטר אחר על שמו כדי להפקיע את השדה מיד אותו שקנהו מלוי? ובכולי גמרא נזהרו חכמים מאוד בכל מיני חששות.
אלא על כרחך צריך לפרש הברייתא שבא לוי לפני שמעון ולפני העדים והודה שכן הוא כדברי ראובן, וגם צריך לומר שאין שהות והפסק בין כתיבת השטר לדברי ראובן דליכא למיחש לקנוניא. כך צריך לפרש הברייתא.
נמצא בנדון זה: כיון שהיה קנין בשביל בנו, ונכתב השטר בשם בנו, הרי זכה בנו בבית או בשדה אף על פי שאמר לעדים שלא יעידו במקח זה אלא בהראות השטר – אם היה הבן אומר לעדים "באו והעידו שאבי קנה לי מקח זה", היו צריכים להעיד ולא יכבשו עדותן בשביל שאינה (ברצון) האב, שהיה שלוחו של בן וזכה לו שלא בפניו, אבל לאו כל כמינייהו.
וששאלו: אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצי משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם –הרי שסבר שהרישום מורה שהקנייה נעשתה מכספה והבעלות שלה. וטעמא דמילתא דאין דרך אדם לכתוב קרקע על שם אשתו אם לא נקנתה מממונה. וביארנו לעיל שגם התשובות האחרות בכלל זה לא סותרות לאמור בתשובה זו.
יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה, והשטרות כתובין גם בשם האשה, שהקרקעות – חצים שלה כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה, וזה שכתב שם אשתו – נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה [...]
ראובן – מתה אשתו בלא בנים, ויש בידו הרבה שטרי חוב יוצאים על שמה, והבעל טוען שהוא היה מלוה משלו וכותב בשמה, פעמים מפני תנאי אחריותה פעמים מחמת זקיפה וחשש ריבית. והקרובים אומרים: לא כי אלא מתנה הוא שנתנו לה [...]ומבואר מדבריו שהרישום אינו ראיה על הבעלות. ובאמת בהאי עובדא השטרות היו תחת ידי הבעל, והוא טען שהרישום אינו ראיה, דלדבריו הוא הלווה ורשם על שמה וכעובדא דריש גלותא (בבבא קמא קב, ב).
תשובה: נראה [...] שכל מה שיש לאשה בחזקת הבעל וחזקה משל בעל גובה אותם עד שתביא ראיה לדבריה [...] אלמא כל שלא נודע לה ממון ידוע אנו מחזקין שמממון הבית עשתה והלותה והקנתה. וטענת הבעל טענה יפה היא, וכן בעלי בתים עשוים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית ואפילו על של אחריות נכרים עושין [...]
שאלת: ראובן קנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו, ומת ראובן, ובאת האלמנה לגבות כתובתה, ויורשי ראובן טוענין כי הבתים כולו שלהם כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם – תוספת על מה שכתב לה בכתובתה. הודיעני אם טענתה טענה ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה, ואפילו קנאן מנכסיו שתטול כתובתה, ויהיו הבתים שלה?ומבואר מדבריו דאזיל לשיטתו בפירוש הגמרא שכתיבת השטר על שם ריש גלותא אינה ראיה שהתכוון להקנות לו. והכי נמי: כתיבת הבתים על שם אשתו אינה ראיה שהתכוון להקנות לה, אלא אמרינן שעשה כן להבריח מבעל חוב. ובאמת דברי הרשב"א בשתי התשובות מיירי שהשטרות היו בידי הבעל, אלא שהאישה רוצה להוכיח משטרות אלו שנקנו הקרקעות מנכסיה והוויין שלה ולכן תקבל את שעולה מהשטרות מעבר לתוספת כתובתה. וכמו כן מה שהוכיח מסוגיית הגמרא בבבא קמא – הרי ביארנו לעיל שהרשב"א סבירא ליה שאם טוען ריש גלותא דהווי שלו, ואין ראיה כנגד טענתו, מוקמינן ליה בידיה. ועל כורחך שסוגיית הגמרא מיירי באופן שצייר הרשב"א או דומיא דהעמדתו של ספר התרומות, ולא בכל מקרה שהשדה רשומה על שם אחר, דבתשובה בחלק ג השטר ביד הבעל והוא טוען שהיה מלווה ורושם על שמה והווי ממש כאוקימתא דספר התרומות, אך בתשובה בחלק א מיירי שהשטרות על שמו ושם אשתו, ואין במה שמחזיק בשטר משום ראיה שלא הקנה לה, דהרי גם זכויותיו רשומים בו.
תשובה: אלו קנה ראובן מנכסיו, אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה, כדאיתא בפרק הגוזל קמא (דף קב, ב) בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא, ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב. ויראה מדבריה שהיא מודה בכך, ומתוך טענה שאמרת שהיא תוספת על כתובתה. אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה: רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו, ואם הוחזקה בכך וטוענת כן – הדין עמה, אבל אם אינה מוחזקת בכך – אינה נאמנת ואפילו בשבועה, לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל.
ומכל מקום נראה לי עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה – אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [...]והוסיף הש"ך בדבריו שם והביא את דברי הפרישה באבן העזר שכתב דלא הווה ליה למסור את השטרות לידה, ומדמסר לה משמע שהתכוון להקנות לה, ועיין בש"ך שכתב שעצם הכתיבה והעמדת עדים מורים שאין כוונתו שלא להשביע את עצמו. ועיין עוד בסמ"ע (שם ס"ק ה) שכתב לחלק דהיכא שהבעל רושם על שמה הווי ראיה שהוא שלה, מה שאין כן בכתבה היא את השטר, שאין דבר זה ראיה מכיוון שנושאת ונותנת בתוך הבית. ואין כאן מקום להאריך.
ולפי עניות דעתי נראה דאין כאן מחלוקת, דהרא"ש מיירי שהשטרות תחת יד האשה, דאז לא שייך סברא דלגלויי זוזי [...] והנה הרשב"א והרא"ש מדמין הא דהבעל כתב השטרות על שמה לכותב שטר בשם ריש גלותא המבואר לעיל בסימן ס' [סעיף ט]. ושם כתב הטור [סעיף יח] וזו לשונו:הרי שביאר את דברי הרשב"א כפי שכתב הטור וכפי שהעמיד בעל התרומות. ואף שבדברי הרשב"א בחידושיו לא נזכרה הך אוקימתא, ברור דאזיל בשיטה זו דבעינן גילוי מילתא דלא התכוון להקנות, בין מהטעם שכתב בסוף התשובה דהכתיבה הייתה לגילויי זוזי ובין אי נימא כמו שכתב בתחילתה, שהרישום על שם האישה הוא להבריח מבעל חוב ולכן כותב על שמה אך מיירי באינו נותן לה, ובין מטעם אחר. ואולי יש להוסיף שאף למה שכתבנו שמה שמחזיק בשטר הרשום על שם אשתו לא הווי רעותא, דדרך הוא דאדם שומר את שטרות אשתו וכמו ששומר שטרות ילדיו הקטנים. אך עדיין כל עוד הווי שטרא בידיה אין ראיה מהרישום שהתכוון להקנות לה, דשמא להברחה בעלמא התכוון. ומשכך אף שאין הוכחה חיובית דלא התכוון להקנות, כדמוכח בכותב לשם אחר ולא נתן לו השטר, עדיין אין הוכחה בכהאי גוונא מן הרישום, דשמא להבריח בלבד כתבה. ומספק – כל עוד השטר בידו אין יכולה לגבות בו, ולכן אין ברישום כשלעצמו ראיה. ולפיכך נצטרך לדון בכל מקרה לגופו.
אם שמעון מערער ואומר "אף על פי שלא היה הממון שלי, אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וציוית לעדים לכתוב שטר על שמי", אין ממש בדבריו, הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון.
משמע מדברי הטור דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון זכה שמעון, והכא כיון דהשטרות ביד האשה על כרחך ציוה למסור לידה השטר [...] והרשב"א על כרחך מיירי כשאין השטר תחת יד האשה, דהא מדמה ליה לכותב שטר בשם ריש גלותא דלא זכה ריש גלותא, עיין שם, ושם הא מיירי בלא ציוה למסור השטר לריש גלותא כמו שכתב הטור שם.
קשה על דברי הרשב״א – מה שכתב בתחילת דבריו דאינה נאמנת לומר במחנה נתן לה, כמו בהא דפרק הגוזל בכותב שדה על שם ריש גלותא והכי נמי יש לומר דכוונתו [ב]מה שכתב על שם אשתו הוא להבריח מבעל חוב. וזה תימה, דהא מבואר בריב״ש (סימן רנ) בקנה קרקע על שם בנו קטן זוכה הקטן בתביעתו, ולא אמרינן דיהא נאמן האב לומר שמה שנכתב בשטר להבריח מבעל חוב עשה, וכן כתב הרא״ש בתשובה.ועיין שם בחוקת המשפט (ס"ק ד) מה שסיכם להלכה:
וראיתי בחומים שהרגיש בזה וכתב שדעת הרשב״א כבעל התרומות, הובא לעיל סימן ס', דהמלוה לחבירו וציוה לכתוב שטר בשם אחר אין אחר יכול לגבות. וכן ראיתי בספר נתיבות המשפט שכתב כן ומהאי טעמא מחלק בין נמצא שטר ביד האשה או שנמצא השטר ביד הבעל.
ודבריו תמוהים מאוד, דעד כאן לא קאמר הבעל התרומות לעיל אלא בראובן שהלוה סתם ואחר כך אמר לעדים לכתוב שטר בשם אחר ולמסור לידו, דכיון דיש ריעותא במה שציוה והקפיד על העדים שיהיה השטר בידו, כיון שהממון הוא של אחרים, אמרינן ודאי לא כיון רק להבריח. אבל כאן: נהי דנמצא השטר ביד הבעל, כיון דהבעל שותף – הא שותפין לא קפדי אהדדי, וכיון שהשטר נכתב על שם שניהם אין שום ריעותא מה שמונח תחת יד שותף אחד, בפרט הבעל עם אשתו.
ותו מראה מדברי הבעל התרומות בשער נ״א חלק ט׳ דדוקא כשהלוה בסתם רק שאמר שהשטר יהא נכתב על שם שמעון, כיון שלא הזכיר כלל שמלוה המעות לצורך שמעון אין כאן שום לשון הודאה על גוף הדבר, רק שציוה לכתוב שטר על שם אחר. ועוד נראה קצת מדברי הבעל התרומות: דוקא כטוען זה שנכתב על שמו שמא הוא שלו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, לא בטוען ברי.
אמנם המעיין בדברי הרשב״א יראה דגם שם המעשה שראובן קנה בתים סתם על שמו ואחר כך ציום לכתוב שטר על שמו ושם אשתו, דבזה ודאי כיון דקנה סתם תחילה הרי יש לנו עדים שזכה בו תחילה, לכן: אם היא באה בשביל השטר ולהיות לראיה שזכתה בו היינו ממש האי דינא דפרק חזקת הבתים דהמוכר שדה לאשתו לא קנתה, דמספיקא לא מפקינן ממונא. ואין זה ענין כלל להאי דתשובת הרשב״א שהביאו הדרכי משה והש״ך, דהתם תחילת קניין היה על שם שניהם.
ומהאי טעמא סבירא ליה לרא״ש דאפילו באשה הנושאת ונותנת דינא הכי, שקנתה, ולא דמי לאשה שקנתה נכסים על שמה בלא ידיעת בעלה [...] אבל בקנתה שדה מאחר, והבעל הסכים לכתוב השטר על שמה והודה בקרקע שהוא שלה, ודאי אמרינן דעליו לברר או למימסר מודעי, ודוקא על קרקע שלו המוחזק אמרינן סברא זו.
וזה מדוקדק מאוד בלשון השאלה בסימן תתקנ"ב, שכתוב "ראובן קנה בתים ועשה שטר על שמו ושם אשתו", והיינו שקנה בתים על שמו ואחר כך עשה שטר על שמם, דאם לא כן הווי ליה למימר "ראובן קנה בתים על שמו ושם אשתו", והיינו כהאי דינא דלעיל סימן ס׳ סעיף ח׳ [...]
לפיכך נראין דברי הסמ״ע, דכשהיא ביד האשה לעולם נאמנת (וכן אם ציוה לכתוב בערכאות על שם שניהם היא שלה החצי, ולא שייך לגלויי זוזי דכיון דהיא נאמנת לומר ששניהם קנוהו, ובזה גם הרשב״א מודה, אם כן לא היה לו למסור השטר לידה). רק כששטר הוא ביד הבעל, וקנה תחלה בשמו לבד – בזה דעת הרשב״א דגם באינה נושאת ונותנת צריכה לברר שהיו לה מעות ושתטעון ברי שהיה שלה החצי.
דעת הסמ״ע דאם ציוה הבעל לכתוב על שמה הוא שלה, ואם ציוה לכתוב על שניהם הוא של שניהם [...] והרשב״א לא קאמר אלא בקנה תחילה סתם ואחר כך ציוה לכתוב שמה על שם אשה, לא כשקנה תחילה על שם שניהם.ועיין בתשובת שארית יוסף (סימן עה) שכתב:
שאלה: על אשה שיש לה בית, דהיינו שנכתב לה בערכאות שפלוני מכר לה בית משלו, והאמת שבעלה נתן המעות בעד הבית לפלוני הנ"ל וצוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה [...] אם הבעל אוכל פירות מהבית.ולדבריו הדיון לכתחילה הוא רק בשאלה אם יש לרישום דין מתנת הבעל לעניין פירות, משמע שלהלכה ברור לו שהבית הוא שלה במתנה. וכן תפס בפשיטות החתם סופר בתשובתו בחושן משפט סימן קמ"ד. וכן כתב המהרש"ם בתשובה (חלק ה סימן לח) בעניין בית שנכתב על שם הבעל והאישה ומכריע המהרש"ם דמכיוון דנרשם על שמה הווי שלה, וזו לשונו:
תשובה: יש לעיין אם נאמר שנדון בה כפי מה שכתב בערכאות שקנתה מאחר או [...] כפי האמת שהבעל נתן המעות ונתן לה המתנה [...]
אין בידנו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מבעל חובו. ודוקא בשטר מברחת בכתובות (עח, ב) באומדנא ברורה שכזו קבע רב נחמן "שטר מברחת הוא" דאפילו במקום ברתה נפשה עדיפא לה.ועיין בערוך השולחן (חושן משפט סימן ס סעיף כא) שהביא לשון הרשב"א בתשובתו וסיים להלכה למעשה:
ויש לדקדק עתה כשנכתב הקרקע על שם האשה בערכאות – צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסים על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה.(ושנה את הדברים בסימן סב סעיף ו.)
וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה בעלות על הרכוש, הרישום מורה שזה ששילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני, לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה בכוונה למתנה.והנה בדין זה כבר האריכו בפד"רים, אם הרישום קובע בעלות על הדירה אף היכא שידוע שרק אחד הצדדים שילם את דמיה, וכן איפכא היכא ששניהם שילמו דמי הדירה והדירה נרשמה רק על שם אחד מהם, והנה ברוב הפסקים שניתנו בדין זה הדעת נוטה שהרישום הוא על כל פנים ראיה למוחזקות, ותלינן שניתן במתנה, ואין להוציא מיד המוחזק באומדנה כלשהי בזמן הזה. אומנם יש שכתבו שהרישום אינו ראיה כלל (ועיין בזה בפד"ר חלק ב עמ' 250; חלק ג עמ' 318; חלק ו עמ' 262; חלק יא עמ' 258; חלק יג עמ' 146, 316, 349; חלק טז עמ' 355; חלק יז עמ' 323–324, ובעוד מקומות רבים, ואין כאן מקום להאריך). ואחר שהארכנו והבאנו דברי הראשונים בזה ודקדקנו ופלפלנו בדבריהם אין הזמן נותן להתייחס באופן פרטני למה שכתבו גדולי הדיינים בפסקיהם בזה. ועל כל פנים מכל פסקי הדין שניתנו בזה עולה שיש לדון בכל מקרה לגופו.
וכיון דסלקו בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא – יראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר, והחילוק שחילק שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא כדפירשתי.ועיין לעיל שם (סימן כא). ומשכך כיוון דהווי לכל היותר ספק אומדנה, לא הווי אומדנה כלל לבטל על פיה. ואף הראשונים החולקים על הרא"ש שם וסברי שמבטלים מעשיו – טעמא דמילתא כמו שכתב הבית יוסף (חושן משפט סימן רנ) שהספק אינו באומדנה, אלא אם נעשה קניין לחיזוק הדברים בדברים אלו, אך אין חולק על עיקר סברת הרא"ש.
הטעם משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור, אבל בספיקא לא אמרינן אומדנא. ומהאי טעמא בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת (שם קמח, ב), והוא הדין הכא בהנך בעיות דהקדש וחילק לעניים כיון דשכיב מרע שחוזר אינו אלא משום אומדנא, ובהנך דלא בריר אומדנא אינו חוזר. עיין שם.לפיכך אין אפשרות בכהאי גוונא להוציא את המתנה מיד מי שנרשמה על שמו וזכה בה על פי דין כאמור לעיל, דכל היכא שאין הוכחה שלא רצה להקנות, זכה מי שנרשם על שמו. וכן כתב בישועות יעקב (אבן העזר סימן נג) דכל היכא שיש ספק בדבר לא הווי בכלל 'דברים שבלבו ובלב כל אדם' והווי בכלל 'דברים שבלב' ש'אינם דברים'. ואין כאן מקום להאריך.
ונראה ביאור הדברים משום דקיימא לן (נדרים כח, א) 'דברים שבלב אינן דברים', והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אף על גב דלא פירש היינו משום דכיון דאומדנא כך הוו להו 'דברים שבלב כל אדם' דמהני, וכמו שכתב במרדכי (כתובות סימן רנד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו "היום". ועיין מה שכתבתי סימן יב ס"ק א, עיין שם. ואם כן היינו דוקא אומדנא דבריר(י) הוו להו 'דברים שבלב כל אדם', אבל באומדנא דמספקא אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי הוו להו 'דברים שבלב' כיון דאינו בלב כל אדם.
והורה רבנו תם הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו, והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא, ופסק לה דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא. ועוד תיקן לא מכח ההלכה, שאפילו בעל מוחזק שיחזיר אם מתה בתוך שנה, וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה [...] והא דאמרינן בתורת כהנים "ותם לריק כחכם" – "זה שפוסק לבתו ממון מרובה, ומתה בתוך שבעת ימי המשתה, הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו" – ההיא אתיא כרבי נתן, אי נמי כרבנן ומיירי שהחתן מוחזק בה.והובאו הדברים בספר הישר לרבנו תם (חלק החידושים סימן תשפח) והובא גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (חלק ג (דפוס קרימונה) סימן עב):
מטעם המלך וגדוליו רבותינו יושבי נרבונא אשר שמענו [ונדעם] ומזקנים נתבונן, ונאמר: תהי נא אלה בינותינו יושבי צרפת, אניון [ונורמנדייאה], כאשר גדרו גדר גדולי נרבונא וסביב הארץ, וגזרנו באלה חמורה [בגזירת] יהושע בן נון ובספרי תורה בגזירת בית דין העליון ובגזירת בית דין התחתון, על כל נושא אשה ומתה בתוך שנתה בלא ולד של קיימא עד עבור שנת הנישואין, שיחזיר כל הנדן ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשין, מה שישאר בידו שלא הוציא ומה שלא בלת, ושלא יערים לבלות ולכלות אם תחלה האשה, רק מן הנמצא יתעסק בקבורתה לפי כבודה לרצונו. ועד זמן בית דין שלושים יום ישיב להם אם יתבעוהו, ועד שיתבעוהו לא תחול עליו גזירה, כי אם מיום תביעה עד לאחר שלושים יום אם לא היה משיב ח"ו.ועיין עוד במרדכי (מסכת כתובות פרק נערה שנתפתתה רמז קנה):
ועוד גזרנו על מה שעתיד לגבות, שלא יתבע את החותן לעולם אפילו מתה אחר שנת הנישואין, אפילו ילדה.
ודבר זה קבלנו עלינו יושבי טרוייש וריאשו, ושלחנו לסמוכי מהלך יום ושמחו בדבר, והחרמנו וגזרנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו ועל זרעינו כאשר כתבנו לעיל, ועל כל יושבי צרפת ופויטו ואניו [ונורמנדיא] ויושבי סמוך לישובים הללו מהלך יום או יומים עליהם ועל זרעם לקיים גזירה זו כי מי יאכל ומי [יחוש] מה שפסק האב או המשיאה ונתן לחתן חוץ ממנו, ויאכל הלה וחדי. וראינו שיעור שנה לדבר ולא יותר, כי אחרי שנתו נשכח מלבו מה שנתן לא יוסיף עצב עמה. ומה שגזרנו כתבנו וחתמנו, ואל יעמיד שום אדם פנים נגד גדולי הארץ, אך אם יאמרו עלה לדוכן יעלה ויהיה מן המרבים שלום בעולם.
אחרי עדות הלז נזכרתי מהשנוי בתורת כהנים (בחוקתי פרשה ב) ונתתי הודאה למקום שזיכנו לצאת מהיות ברואי תוכחות "ותם לריק", מהצטער בדבר ברדפו קול נדף בנשיבת עלי אלנות, ששנינו בפרשת התוכחות (ויקרא כו, כ):
"ותם לריק כחכם" – יש אדם שמשיא את בתו ופסק ונתן לה ממון גדול, ולא הספיקו ימי המשתה לצאת עד שמתה, נמצא מפסיד בתו ומאבד ממונו.
ואשרינו שלא באנו באותה גזירה. וכשם שיצאנו מאותה גזירה כן נצא מכל גזירות רעות, ונתבשר בשורות טובות. אמן אמן סלה.
כמדומה שזה לשון רבנו תם או אחד מתלמידיו ז"ל. יעקב בן הרב מאיר. יצחק בר ברוך. מנחם בר פרץ.
מצאתי שכתב רבנו תם והחרים בחרם חמור על יושבי צרפת ונורמנדיאה והסכימו עמו גדולי נרבונה על [כל] נושא אשה ומתה בתוך השנה בלא ולד של קיימא, שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטיה לנותנין לה או ליורשיה – מה שנשאר בידו מן הנדוניא, מה שלא בלתה, ושלא להערים לכלות הממון רק מן הוצאות עסק קבורתה לפי כבודה (ולפי) [לא לפי] רצונו. ועד זמן בית דין ל' יום.ועיין עוד בשו"ת תרומת הדשן (סימן שכא) שציטט את לשון התקנה כפי שהובאה בצורות שונות בראשונים, וסיים וזו לשונו:
ומצאתי בתשובת רבנו ברוך ממגנצא [ובתשובת רבנו דוד מגיצבורג] שהקהלות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נשואין ונפטר לעולמו (אחר כך) אחד מהם בלא זרע בתוך שנתים, שיחזרו חצי נדוניא ליורשי המת.
והחרים רבנו תם להחזיר לאב כשמתה בתוך שנה שנישאת.
ושמעתי שיש תקנה אפילו בב' שנים להחזיר החצי, אבל אם עדיין ביד האב – לית דין ולית דיינא: היכא דקאי תיקום, אף על פי שרבינו משולם הביא ראיה מן המדרש "ותם לריק כחכם" – "זה המשיא בתו ומתה, שאבד בתו ואבד מעותיו" ומשמע אפילו תוך שנתו, רבינו תם מתרץ דמיירי כגון שהחתן מוחזק במעותיו, דאז לא מפקינן מיניה מאחר שהחזיק הנדונייא, אבל אם אינו מוחזק יחלוקו. אם כן בנדון זה שלא נהנית משל בעלה כי אכלה משל אביה, וגם לא זכה הבעל בהן, נראה דאין להוציא מיד האב מה שנשאר בידו. וכן משמע נמי בספר רבינו משה בספר החכמה ובריש פרק ב [צ"ל כב, וכהגהת הב"ח, והלשונות שם ובפרק כבג המובא הסמוך – לפנינו בשינויים קלים] דאישות כתב רמב"ם כאותה ברייתא דהיכא דמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל "ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה, אף על גב שכתובתה בבית אביה – בעלה יורשה" ובפרק כג פסק: "האב שפסק על ידי בתו לא קנתה הבת אותה מתנה עד שיכניס אותה בעלה."
כתבתי בקצרה משפטי הנדונייא כאשר מצאתי ובינותי בספרים מן התלמוד, ומה שנתחדש בתקנת הגאונים והקהלות, וגם אכתוב מה שידוע לי מנהג הארצות בזמנינו:ומבואר בדבריו דבסתמא זכה הבעל. והסתפק אם תקנת רבנו תם עדיין קיימת ואם סומכים עליה, הזכיר את מנהג המקומות והדגיש שבריינוס מתנים במפורש שינהגו כפי התקנות. וביאר שבסתמא לא סמכינן על אומדנה לבטל המתנה. ורק במקרה שברור שהייתה תקנה ואדעתא דהכי נישאו, יש לפעול כפי התקנה דאדעתא דהמנהג נישאו.
באושטרייך ובסביבותינו, אין ידוע לי כלל שום מנהג קבוע לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה, אך בכל פעם כשאירע כך היו מפקפקים בדבר ולא נתברר שום התפשטות מנהג כלל. וברינוס וסביבותיה נוהגים לעולם להתנות בשעה שמקיימין תנאים השדוכין שיקבלו הזוג עליהם תקנת הקהילה – לא ידעינן אם עושים כדי להפטר מכל עירעורים ופקפוקים, או אם נזקקים לכך מפני שלא נתברר גם אצלם התפשטות המנהג, וכמדומה שמקרוב חדשו קהלותיהם על פי מנהיגים תקנות דלא נהיגי לבני אושטרייך [...]
ואם כן, בנדון דידן: הואיל והאב כתב ונתן ודאי לחתנו, ואפילו לפירוש רבנו תם, לא אתיא לבטל המתנה אלא מכח אומדנא כדמוכח התם פרק נערה בהדיא, דלדעת מרדכי האומדנא בנדון דידן ספיקא היא כדפרישית, ואמאי חולקים? החתן יזכה מכח מתנת ודאי שלו ולא יתבטל מכח ספק אומדנא.
עוד תקן רבנו תם וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא. וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם. ודוקא מה שהוא בעין חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד – פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה, רק לצורכי קבורתה.ועיין בטור (אבן העזר סימן קיח):
תקנות הנישואין של קהל טוליטולה ותשובות שהשיב עליה אדוני אבי:ועיין בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן רצב) שהזכיר התקנות שתיקנו בקהל אלגאזיר ש"לא יהא רשות [...] לערער ולסתור ולגרום ערעור וסתירה בשום תקנה מהם ולא במקצתה בכח חרם ונדוי":
כשתמות האשה תחת בעלה והניחה ממנו זרע של קיימא, בין שיהיה בן או בת – שכוונתנו ב"זרע של קיימא" שיהיה אותו הזרע בחיי האם ואחר פטירתה ל' יום שלימים או יותר – מכל מה שימצא מעזבונה שהוא מבגדים שלה או קרקע נדוניתה או קרקע קנוי בשמה יחלוק אותו הבעל עם אותו הזרע לחצאין בשוה.
ואם לא הניחה זרע של קיימא כמו שזכרנו, יהיה כל מה שביארנו מעניני עזבונה הנמצאים בעין בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולתו. ויחזור החצי הנזכר ממנו שהיה לו ליורש מן הדין לאשר יהיה לו דין קדימה בירושתה משאר יורשים אם היה הוא נפטר בחייה, ונחשוב אז כאלו היה נפטר בחייה לענין שיזכה הזוכה בירושתה בחצי מה שמצא שנשאר מעזבונה, שהוא עיקר נדוניתה.
ואם יש לה אז אם בחייה – ויתבאר באר היטב שאותו ממון שהניחה היא ממה שהכניסה לה האם ומה שנתנה לה, כגון שתהיה אלמנה או גרושה, מלבד שהכניסה כבר לבתה בנישואיה קרקע שלה או בגדים שקנתה, ונכתב בכתובתה שנתחזקה לה ממה שנתנה לה פלונית אמה או רמז זה הענין בענין שיתברר בירור מספיק שאותו קרקע היה של האם או אותם חפצים נתנה משלה – ונפטרה אחר כך הבת תחת בעלה בלא זרע של קיימא כמו שביארנו: יחזור חצי כל מה שימצא שנשאר מכל זה לרשות האם שנתנתה והכניסה לה, ולא יטרוף אותו מי שאין לו קורבה עם האם מיורשי הבת ותשאר היא זולתו ויתקיים בה דברי הנביא ע"ה "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו", אלא יחזיר לה החצי וישאר החצי השני לבעל. והתכריכין וצרכי הקבורה מכלל הממון כמו שזכרנו.
זהו ענין התיקון במה שימצא שנשאר בעין ממון האשה ברשות הבעל בין קרקע בין טלטל, ואפילו אם כבר יצא אותו קרקע בשיעבוד או בהברחה ממנו שלא בקנין האשה אין לחוש לכל מה שעושה מזה אלא שיגמור בו זה התיקון.
בהסכמת ראשי הקהל הנזכר ובעצת הרבנים הכריז אותם השליח צבור בבית הכנסת ביום השבת קודם הוצאת ספר תורה בפני כל הקהל, ולא ערער אחד מהם כלל.ובהן:
תיקון ג: עוד תקננו שאם תמות האשה בחיי בעלה, ויש לה ממנו זרע קיים שיצא מכלל נפל כגון שנשתהה שלשים יום אחר שנולד כדינו, והיה אותו הזרע ראוי לירושה בין שהוא בן בין שהיא בת או זרע הבת – הואיל והוא ראוי ליורשה, יירש אותו זרע חצי נדונייתה הכתוב בשטר כתובה [...]ומבואר מדבריו שמדין תורה [ללא תקנה] המתנה חלה וזכה הבעל, ואף דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתן לא תועיל האי אומדנא להפקיע דין תורה.
בתקנה זו הופקעה ירושת הבעל שהוא דאורייתא. ורשאין הן בכך שכן מצינו חכמי ישראל (כתובות נב ע"ב) שתקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. וכן רבנו תם ז"ל תקן שאם מתה האשה בתוך שנה ראשונה לנשואין שיירש אביה נדונייתא כדי שלא תתקיים קללת "ותם לריק כחכם" שדרשוהו (ספרי [–ספרא] בחוקתי פרשה ב פרק ה) בענין זה.
תקנת קהלות שו"ם שאנו נוהגין בזמן הזה בנדוניית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג. וכן מנהג הקהלות. ואין חילוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (וכל מקום שיש מנהג – הולכין אחר המנהג, ואפילו לא התנו בשעת נשואין – כאילו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא).והנה חזינן שדעת כל הקדמונים שהסתמכו על מה דאיתא בספרא גבי "ותם לריק כחכם", שאף שיש אומדנא גמורה דאדעתא דהכי לא נתנו האב או האם לבתם לא נוציא מיד המוחזק. ולכן הצריכו לתקן תקנות וללא התקנה זכה המוחזק במה שבידו, ואף התקנות לא היו אלא אם מתה שנה או שנתיים אחרי הנישואין ללא זרע של קיימא. ומהיכי תיתי, אם חיו שנים רבות ובנים רבים הולידו, שיש אומדנא דלא נתן אדעתא שיתגרשו, דברים דלא שערום רבותינו הקדמונים? ומהיכי תיתי לגזול המוחזק שזכה במתנה מכוח אומדנה שלא חששו לה הקדמונים?
וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק, אבל הנותן מתנה לאשתו – ודאי אית לה, וכי נפקא לא מפקינן מינה. וראיה לדבר דהא איכא מאן דאמר בחזקת הבתים (דף נא) בבעל שנתן מתנה לאשתו "קנתה, והבעל אוכל פירות", אלמא במתנה לא אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא קני לה, דאם איתא למאן דסבירא ליה הכי הרי לא קנתה כלום, שהרי הוא אוכל פירות בחייה, ואם תתאלמן או תתגרש – הא אמרת דחזרה מתנתו, אלא ודאי כדכתיבנא.וכן כתב הר"ן גם בחידושיו (לכתובות שם):
וכתבו הגאונים ז"ל: דוקא מלבושים שמין מה שעליה, אבל מתנות שהוא נותן לה, כגון חגורות של כסף וכיוצא בזה – לא שייך בהו שום שעבוד, ומתנתו מתנה, דאי לא תימא הכי, אטו מאן דקא יהיב מתנה לחבריה ונפל ביניהון אוסיא מי אמרינן דלא הויא מתנה? הא ודאי לא.ומהוכחת הר"ן משמע שסבר כבעל המאור, וכן מפורש בחידושיו וכן כתב בבית יעקב.
והנה הרב מודה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה, כמו שבא בתשובתו אשר כתבת, וכן הוא באמת שהרי שנינו:וכן כתב הריב"ש בתשובה (סימן שא):
אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים, ואלמנה – מנה, [אם] רצה להוסיף אפילו מאה מנה – מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין – גובה את הכל.
ואמאי, נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה? אלא לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו, כבגדים ומיני צבועין ותכשיטים וסנדלין וכיוצא בהן, שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנה גמורה – אין שמין לה כלל.
גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה – מתנה היא, ואין שמין לה, שכן כתבו בשם הגאונים ז"ל. ואם כן, כשחתן נותן התכשיטין לכלה ומכריז על ידי שלוחו "זאת החגורה נותן החתן לכלה", והיא מקבלת אותם, הרי קנאתם במשיכה. ומפני מה לא תקנה אותם האשה? עד כאן תורף דבריך.ויסוד סברתם של כל הנך רברבי דבמתנה אזלינן בתר אומדנה של דעת הנותן, ולכן בקונה לאשתו בגדים ותכשיטים, דאנן סהדי שנתן לה שתתלבש ותתקשט בהם כשהיא תחתיו, להכי לא אמרינן שנתן במתנה גמורה, מהאי טעמא שמין באלמנה ומהאי טעמא השולח תכשיטים לכלתו – כוונתו שתתקשט בהם כשהיא תחתיו, ולהכי לא הוו מתנה גמורה.
ואני אומר: מה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא. ומדעתי הוא מה שמצאת כתוב בעטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה – דוקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו – אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתב דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה", דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד: כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'.
עד כאן בעטור. וכל זה אמת ונכון.
אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל 'מה שעליה', כגון אותן שנהגו לכתוב 'מתנה לחוד' בשעת נשואין – וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין, כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה, כל שלא נהגו שלא לגבותה כדרך שנוהגין בברצלונה שאין מגבין אותה.
אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהן, בין שנתנן בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה – אין זה מתנה גמורה. ואף על פי ששולח ומכריז "זה נותן החתן לכלה", אין הכוונה למתנה גמורה. דהא קיימא לן (בבא בתרא קמו, ב) דבין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו – מוהרי הדרי, ואפילו אכל שם סעודת חתן כל שאינם של מאכל ומשתה. והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון אלא להתנאות בהן, בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבא לבית בעלה. ובדבר של מאכל ומשתה דעתו הוא למתנה גמורה כל שלא תחזור בה היא.
הנותן מתנה לאשתו – אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה.ועיין בחלקת מחוקק ובבית שמואל שם, ובלבוש הוסיף שדין זה אפילו מצא בה דבר ערווה, וטעמא דמילתא משום שהייתה בעת המתנה בחזקת כשרות ורק עתה איתרע חזקתה, ואין במה שנתקלקלה אחר כך כדי לבטל מתנה שזכתה בה מקודם.
הגה: נראה לי כאן טעות אבל כך ראוי להיות "אף על פי שמגרשה שלא מדעתה", כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה.
מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת שתהיה עמו, דאם כן אמאי תקח כשתתאלמן? ועל כרחך לומר דלמתנה גמורה נתכוין. אם כן, שוב אין לחלק בין שסרחה היא עליו ונמצא בה ערות דבר או בין שמגרשה מרצונו, דכיון דהשתא איתרעי לא תחזור המתנה שנתן לה בהיותה אהובתו כמו שכתבו גאונים מסברא הנ"ל [...]ושמעינן מדבריו שכל הדין בנוי על אומדנה ולהכי בסתמא היכא שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה טובה בעת המתנה אף שאחר כך הורעה, כיוון שזכתה בשעתו שוב זכתה לעולם, ואין רעותא דלאחר זמן מבטלת את המתנה למפרע. אבל אם הרעותא הייתה בשעת נתינת המתנה, כיוון שכל הדין בנוי על אומדנה שוב אמרינן דהוויא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתן לה. והנה מזה שכתב שאם נתנה מתנה לבעל – אפילו גירשה למחר זכה במתנתה, משמע שאין זה משנה אם עבר זמן רב לאחר מתן המתנה או שהתגרשו למוחרת נתינתה. אומנם אם בשעת קבלת המתנה היה בדעתו לגרשה, בזה לא נימא שחלה המתנה.
והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה להבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים אבל כתב מהר"א מזרחי בתשובה (סימן יז [צ"ל טז]): אפילו אם מגרשה לדעתו מבלי שסרחה עליו מכל מקום הכל שלו ואינו מחזיר כלום [...] ונראה פשוט מלשון הגאונים הנ"ל וגם מסברא דבבעל אין לחלק בין מתנה קרקע וכסף או למלבושים ותכשיטים, דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה [...] בבעל והאשה לא שייך הא מילתא כלל. כן נראה מלשונם בתשובה וכן נראה מסברא. לכן דעתי: מה שנוהגים ליתן להחתן חלוק לבן שלובשו בימים נוראים שקורין קיטעל וגם טלית של יום טוב שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו.
והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא: אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובה. עיין מבי"ט. ובלבוש כתוב: אפילו מצא בה ערות דבר. והדין עמו, דלעולם נימא: השתא הוא דאיתרע, ועד עתה היתה טובה וישרה. ואם כן חל המתנה שעה, ואיכא סברת הגאונים – אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה?
מכל מקום נראה לי בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואחר כך נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואין – כגון שזנתה מרצונה בין אירוסין לנשואין, או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן, וכל כיוצא בזה – נראה לי שכל המתנות חוזרות להבעל, דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל, דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא היה אוהבו – בודאי חוזרת המתנה דהוויא לה טעות, אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פירש בהדיא "על מנת שתהיה אוהב" שלי, אבל אי היינו דיינין על דברים שבלב היתה המתנה חוזרת בלי ספק. והכא הרי אזלינן בתר אומדנא, דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא וכמו שכתוב בתשב"ץ שאביא לקמן אם ירצה ה', ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה, וכיון שנמצא שגם באותה שעה לא היתה ראויה לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרים המתנות כולם [...]
ונלמוד מהא דגם מה שכתבתי גבי בעל שכל המתנות הם שלו אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו, מכל מקום היינו דוקא אם לא יתגלה בברור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה. אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה, כיון דבשעת מעשה היה שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא.
אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת נישואין, כמו שהוא נהוג בקצת מקומות שהקרובים לחתן או לכלה נותנין לה בשמחות וגיל איש "נזם זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל" – אלו בודאי הם לה שהרי למתנה גמורה נתכוונו, דקיימא לן קנתה והבעל אוכל פירות והוו להו כנכסי מלוג. ואם כן בין באלמנות בין בגירושין אין שמין אותן לה.וכן פסק הרמ"א (סימן צט שם). ומעתה בכל בני זוג שההורים נותנים מתנתם לבני הזוג על מנת שיבנו את ביתם, ואנן סהדי שזו הייתה מטרתם, לא אמרינן שהמתנה היא מתנה מותנית – כל עוד הם נשואים – וכשתיפרד החבילה תיבטל המתנה. דאדרבה כיוון שניתנה המתנה בזמן שהיו אוהבים ורוצים בקשר אף על פי שייתכן שלאחר זמן ישנאו זה את זו, המתנה אינה מתבטלת כל עוד לא נעשה תנאי מפורש המגביל את המתנה.
אני מוכן לעשות הכל למען השלום. לא תהיה מצידי שום מניעה לכך. למען הילדים. לאישה יש בעיה רפואית שעליה לטפל בה. למען הילדים אני מבקש זאת מבית הדין. היא לא רוצה להיות מודעת לבעיה שלה.בשלב מאוחר טענה האישה שהדיכאון נבע מהיחס ומהאלימות שהפעיל האיש כנגדה.
[...] הדירה, היא רשומה על שם שני בני הזוג, היא נמצאת ב[ר']. 83% מהדירה שילם אבי האישה. יש לשלם לו זאת. את השאר שילמו ממשכנתה ומהון עצמי שלהם. הם רכשו אותה לאחר נישואיהם.לעומתו אמרו האיש ובא כוחו:
הכסף מאביה הוא כהלוואה והיא לא נרשמה כך. האב נתן להם 60,000 ש"ח, 36,000 בצ'ק ו־24,000 במזומן. זה ניתן בשנת 2011.
מהכסף ממכירת הדירה ב[ב'] האיש העביר כספים למקומות עלומים. אבקש לחקור את האיש על כך היא נמכרה ב־459,000 ש"ח. הם לא נתנו כלום לאבי האישה.
עבור הדירה ב[ב'] אביה נתן שליש, ושני שלישים היו ממשכנתה ללא ריבית. לפני קניית הדירה ב[א'] נכנסנו לחובות. אביה נתן לנו 2,000 ש"ח לפי 'הסכם יששכר וזבולון'. הוא רצה גם 50% מהתורה שלי עבור הדירה. לקחתי אותו לרב חיים קנייבסקי שאמר לו שלא ניתן לעשות זאת. בסוף הוא השלים לנו שנקבל דירה שבנה וגם נתן דירה לאחותה. הכסף הזה ניתן כמתנה. הוא עשה הסדר שאקנה בשר ועופות, חלק מהכסף נאכל. בדירה ב[א'] סיימנו את תשלום המשכנתה.אבי האישה טען בדיון זה:
הבית רשום על שם שני הצדדים, והוא צריך להתחלק ביניהם בשווה. אביה לא שילם כמו שאמרו, הוא סייע בכך. זה בתורת מתנה. הדירה הנוכחית נרכשה מכספי הדירה השנייה. הכסף ממנו לא ניתן כהלוואה.
מגיע לי מבני הזוג ההשקעה שלי בדירה. בדירה ב[ב'] השקעתי 35% שהם 72,000 ש"ח [...]בדיון נוסף שנערך בט' באייר תשע"ה (28.4.15) אמר האיש: "אנחנו אומרים שהדירה תתחלק חצי־חצי. אנחנו תובעים זכויות פנסיוניות של האישה, אם קיימות."
אחר כך קנו דירה ב[א'] בבניין שאני בניתי. הם גררו את המשכנתה מ[ב'] ל[א']. ההשקעה שלהם לא הספיקה. נתתי להם 597,000 ש"ח. הדירה עלתה 729,000 ש"ח. הם נתנו 131,000 ש"ח. זה מה שנשאר להם מהדירה ב[ב']. אני ספגתי את השאר.
הסכם 'יששכר וזבולון' היה לגבי סכום חודשי של 2,000 ש"ח לחודש [...] נתתי להם לקניית הדירה שני סכומים שהסתכמו ב־60,000 ש"ח. נתתי להם זאת כהלוואה, ואמרתי זאת לבת שלי ולא לבעל [...]
לא נכון מה שאמר לגבי ההסכם של 'יששכר וזבולון' [...]
עורך דין מטעם החברה שלי ביצע את הרישום של הדירה ב[א'] [...]
נתתי להם כסף כדי שיחיו בשלום. עזרתי להם, ולא תיארתי לעצמי שהם יתגרשו. לא עשיתי שום תנאי מראש על כך. שילמתי עבור הדירה הנוכחית 83%.
נרכשה דירה ב[ב'] ביולי 1991. השקעתי בה סכום של 72,000 ש"ח, והשאר ממשכנתה. היא נמכרה בשנת 2003 ב־459,000 ש"ח [...] עד לכניסתם לגור ב[א'] עזרתי להם בשכירת דירה, ונתתי להם 2,000 ש"ח לחודש. אז היו להם שמונה ילדים.האישה אמרה בדיון זה:
עזרתי להם ברכישת הדירה. המדינה לקחה 193,000 ש"ח כי הייתה הלוואה עומדת שלא נפרעה. בפועל הוא החזיר 34,000 ש"ח. התברר לנו בבנק שהוא העביר לחשבון נפרד בבנק טפחות.
אחר כך הם קנו דירה ב[א'] ב־165,000 דולר. בפועל הוא החזיר לי 205,000 ש"ח. האיש רימה אותי כשלא החזיר את כל הכסף.
הדירה נרשמה על שם הצדדים. הדירה ב[א'] נמכרה בידיעתי, והם רכשו דירה אחרת ב[ר']. נתתי להם סכום של 106,000 ש"ח כהלוואה. לא נרשם שטר הלוואה. הדירה ב[ר'] נרכשה בשנת 2012.
אני מבקש לקבל את כל הכספים שהשקעתי בסך 523,000 ש"ח ועוד 106,000 ש"ח.
על הסכום של 60,000 ש"ח אמרתי בפירוש שזו הלוואה. לא נכתב על זה שטר הלוואה. נתתי זאת במקום שעבוד שהאיש רצה לעשות בבנק. האיש ביקש ממני הלוואה. זה היה בשנת 2011.
יש מקח טעות בענין הדירה ב[א']. האיש שיקר לאבי שהעביר את כל תמורת הדירה ב[א'] לדירה ב[ר']. אני דורשת את אותו הפרש [...]לעומתה אמר האיש:
האיש גנב כספים והפקיד כספים ללא ידיעתי. נתתי בו אמון מלא, והוא מעל בו. פקידי הבנק אומרים שלא ניתן להמציא מסמכים מלפני יותר משבע שנים. אני לא זוכרת כמה השתכרתי אז בממוצע. בשנים 2003–2007 השתכרתי כ־2,500 ש"ח לחודש.
טענתה על העלמת כספים היא שקר. נכון שאני ניהלתי את הכספים, והיא נתנה בי אמון מלא.יד. אחרי דיון זה הורה בית הדין על הגשת סיכומים, הוגשו סיכומים, ונקבע (כמפורט להלן) שיש לחלק את הדירה על פי הרישום.
היא לא עבדה בין השנים 2002–2005 בגלל דיכאון שהיה לה אז. היא קיבלה באותה שנה הבטחת הכנסה דרך משרד הדתות כי האישה לא עבדה. היינו צריכים להחזיר משכנתה. חשבנו לקנות דירה אחרת ב[ב'].
הפקדת הכסף בבנק טפחות הייתה בידיעת האישה. הכסף הזה עבר לחשבון שלנו בבנק לאומי ועבר ממנו כסף לאביה לצורך רכישת הדירה ב[א']. היינו במצוקה כלכלית ולקחנו כספים מהפק"מ. אביה אמר שיתן לנו 60,000 ש"ח כעזרה (לדירה ב[ר']), והוא לא אמר שזו הלוואה. האישה הייתה איתנו כשאמר זאת. זה הקל עלינו.
מכרנו את הדירה ב[ב'] כדי לקנות אחרת שם. חשבנו גם על דירה ב[...] לא נכון שקנינו את הדירה ב[א'] פחות משמונה חודשים מאז שמכרנו את הדירה ב[ב']. לא כל הכסף מהדירה ב[ב'] עבר לדירה ב[א']. הייתה הלוואה לרכישת הדירה ב[ב'] של 88,000 ש"ח. זה לא היה מענק. נכון שהשתמשנו בסכום ההפרש של 40,000 ש"ח לצורכי המחיה [...]
המפגש אצל הרב קנייבסקי בענין 'הסכם יששכר וזבולון' היה בשנת 2004.
[...] הדירה הראשונה היתה רשומה על שם שני הצדדים בשווה. בני הזוג היו חייבים לרשום בשווה בגלל ההלוואה המותנית. הטיעונים שלנו הם במישור של הרישום [...]בתגובה לדברים אלו אמר האיש:
הבעל עסק בנושא הכספים ולאישה לא היה שום מידע.
בשנת 2003 הם מכרו ב[ב'] ועברו ל[א']. באותה תקופה הבעל קרא לאשתו "חולת נפש". אבי האישה ידע שהאישה, אחרי הלידה השמינית, נחלשה גופנית ונפשית. הבעל הטיח כלפיה שהיא לא עושה כלום. האישה לקחה כדורים נגד דיכאון.
הפיצוץ התחיל לפני שש־עשרה שנים [...] האישה הייתה במצב דיכאוני כביכול בגלל הלידה, אבל באמת זה היה בגלל היחסים בבית ולכן לא דרשה לשנות את הרישום ב[ר'].
היא הייתה יכולה לטעון שאביה הביא את רוב הכסף וכן על כך שהבעל לקח חלק מהכספים, אבל לא עשתה זאת בגלל מצבה הנפשי.
הבעל נתן לאשתו שלוש סטירות והאישה פנתה לרב וסיפרה לו על המצב שלה שהלך והתדרדר עד לידי מכות [...] הבעל היה ה'בריון' בבית והיא הייתה 'סמרטוט'. הוא כינה אותה "חולת נפש". הבעל היה אלים ואביה לא ידע מזה עד שנת 2012 ולכן המשיך להזרים כספים. מייד שידע שיש בעיה הפסיק [...] מבקש להביא עדים על מצב האישה באותו זמן שבגללו היא לא יכלה למחות כנגד הבעל. הרב [פ'] הוא אחד העדים. כמו כן משפחת [ג'] היו מעורבים במצב הנפשי של האישה באותו זמן [...]
אני תמיד עבדתי, גם אחרי הלידה. הדורסנות של הבעל גרמה לדיכאון שלי. לא היה ניתן לשרוד את החיים לצידו של הבעל שהיה מטיח כלפי על שאני כל הזמן נחה. לקחתי את הכדורים, בשביל הילדים [...] עבדתי בבית ובחוץ כמו עשר נשים מתוך בחירה לנהל את הבית באופן תקין כדי לשמור על הנישואין האלו. לא אמרתי לאבי מילה על מצב היחסים בינינו. אילו היה יודע מזה היה מושך את הכספים שנתן בחזרה [...] לא ידעתי לקרוא דפי חשבון ולא ידעתי שום דבר שנעשה בבית מבחינה כלכלית. לא ידעתי מה זה 'חשבון'.
מכרנו את הדירה ב[ב']. רצינו לקנות ב[...] או ב[...] ואביה של האישה לא רצה בגלל שהיה בעל חברה קבלנית.כשנמצה את הטענות:
ביחס לכסף: אני לא יודע אם זה היה 200,000 ש"ח, בכל זאת בחלק מהכסף השתמשנו למחיה. אביה ידע מזה והעיר לי על כך, השבתי לו שבתו חולה ובסך הכול הכסף יוצא למשפחה. האישה עצמה דרבנה אותי להוציא יותר כדי לחיות ברמת חיים יותר גבוהה.
האישה הייתה אצל פרופסור בונה שאִבחן אותה.
כשנודע לאבי האישה שחסר כסף הוא אמר לי: "ככה מבזבזים את הכסף, אתה לא יודע לנהל בית?!" אחר כך הוא ביקש ממני לחתום על הסכם 'יששכר וזבולון' לפרנס עשר שנים. עשינו הסכם 'יששכר וזבולון' בפני הרב קנייבסקי שייתן לי 2,000 ש"ח כל חודש. בכל אותן שנים עד הגירושין הוא נתן לנו 2,000 ש"ח. את הדירה הוא נתן בלי תנאים. אביה הוא זה שאמר את הדברים.
כל הזמן מנסים להכפיש שאני כאילו הייתי אלים ומכה. אני יכול להביא עדים על האופי שלי. אני משמש כראש כולל. הכול זה שקר. הייתה רק פעם אחת שהיא אילצה אותי ונתתי לה סטירה אחת.
ונלמוד מהא דגם מה שכתבנו גבי בעל שכל המתנות הם שלו אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו, מכל מקום היינו דוקא אם לא יתגלה בברור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה, אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה כיון דבשעת מעשה היה שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא.ולכן חובתנו לבחון את הדברים במקרה שלפנינו.
עוד כתב בהודאה בחתום ידו והשטר הוא בגופן של גוים דמהני, דמסתמא קראו ואחר כך חתם [...] וכתב עוד דאפילו מלוה מודה דאין לוה יודע לקרות, מכל מקום הרי סמך על הערכי ומתחייב הוא בכל הכתוב בו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו פרק האומר המקבל (דף סד): "בעל אמר לפקדון, ושליש אמר לגרושין – שליש נאמן." וטעמא, דכיון שיודע שעה שהשליש הגט שהיה יכול ליתנו לאשה אף הוא גומר ונותן לגירושין כל שיאמר השליש. אף כאן כן הדין, והוא גמר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר הערכי ואף על פי שלא לוה, כדרבי יוחנן דאמר "'חייב אני לך מנה בשטר' – חייב אף על פי שלא לוה".שמעינן מינה שכל התחייבות שאדם חותם עליה אמרינן שחזקה שבדק הדברים לפני שהתחייב. אך אף אם ברור לנו שאין הוא מבין הלשון, ואף אם לא בדק – אין זה מפחית מהתחייבותו, שהרי במה שחתם קיבל על עצמו התחייבות. והדברים נשנו בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן עז) ונפסקו להלכה בשולחן ערוך בכמה מקומות:
הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.ודין זה הובא גם ברמ"א (סוף סימן סח).
מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים – אין שומעין לו.ובטעם הדבר ביאר הסמ"ע (סימן מה ס"ק ה):
זו לשון תשובת הרמב"ן [– המיוחסות] שם:
מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו (גיטין סד ע"א): "בעל אומר לפקדון, ושליש אומר לגירושין – שליש נאמן." והיינו טעמא: כיון שיודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה, אף הוא גמר בדעתו ליתנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא. וכל שכן הכא שסומך על אחרים ולא חשש לקרותו וחותם בחתם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, [והרי הוא חייב בכל אותו חיוב] אף על פי שלא לוה, מדרבי יוחנן (כתובות קא ע"ב) דאמר: "'חייב אני לך מנה בשטר' – חייב" – אף על פי שלא היה חייב לו. וקיימא לן כוותיה.
הפיצוץ התחיל לפני שש־עשרה שנים [...] הבעל היה אלים ואביה לא ידע מזה עד שנת 2012 ולכן המשיך להזרים כספים. מייד שידע שיש בעיה הפסיק [...]דברים דומים אמרה האישה גם בדיון שנערך בפנינו ביום ט' בשבט תשע"ח (25.1.18):
אני תמיד עבדתי גם אחרי הלידה. הדורסנות של הבעל גרמה לדיכאון שלי. לא היה ניתן לשרוד את החיים לצידו של הבעל שהיה מטיח כלפי על שאני כל הזמן נחה. לקחתי את הכדורים בשביל הילדים [...] עבדתי בבית ובחוץ כמו עשר נשים מתוך בחירה לנהל את הבית באופן תקין כדי לשמור על הנישואין האלו. לא אמרתי לאבי מילה על מצב היחסים בינינו. אילו היה יודע מזה היה מושך את הכספים שנתן בחזרה [...]
הנישואין עלו על שרטון לפני כשש־עשרה שנה, אחרי הלידה של הילדה האחרונה. זה לפני קניית הדירה ב[א']. אני נכנסתי לדיכאון בגלל היחס שלו, הייתה לי עזרה של חברה ב[ר'], לקחתי ציפרלקס והלכתי לפסיכיאטר. והחלטתי להמשיך את הנישואין למען הילדים. היו לי שמונה ילדים בעשר שנים. הייתי שלוש פעמים אצל פסיכיאטר, הם נתנו לי כוח. ד"ר בונה נתן לי מרשם [...] אני עשיתי הצגות שהכול מצוין, ואני עבדתי בסמינר [...] והיו התעללויות, אני מורה בסמינר ומתפקדת בבית, והוא אומר עליי שאני חולת נפש, ודאי שלא אמרתי לאבי, מול עיניי עמדו הילדים, שמונה קטנים, משכתי כמה שיכולתי.משכך: אף אם נקבל את דבריה כאמת לאמיתה, שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון עם לידת הבת הקטנה, בין שנאמר שלקתה בדיכאון לאחר לידה ובין שהדיכאון היה מחמת התנהלות האיש – וספק אף אם רופא יוכל לקבוע באופן ודאי בשל מי הדיכאון – אך על כל פנים האישה הצהירה שהסתירה את הקורה בינה לבינו מפני שרצתה לשמור על הבית למען ילדיהם, נהגה כדברי חובת הלבבות 'תוגתה בליבה ושמחתה על פניה' והסתירה את הדברים במשך שנים רבות, הרבה למעלה מעשר שנים, מפני שבאותה עת של קניית הדירה הייתה מעוניינת בהמשך קיום הבית. לכן הסתירה מאביה וכדין נהגה, שהרי הייתה בליבה תקווה שהמצב ישתפר ויחזור לקדמותו, כמצב בתחילת הנישואין, אלא שלאחר שנים הגיעה למסקנה שמעוות לא יוכל לתקון ולכן הגישה את תביעתה לגירושין. ייתכן שגם האיש עצמו, לא הבין בעת הגשת התביעה מה יום מיומיים ומדוע לא להמשיך את הדברים כפי שהתנהלו אחרי לידת הבת הקטנה, ומטעם זה דרש שלום בית. ועל כל פנים, בין כך ובין כך, בעת קניית הדירה ב[א'] הייתה האישה מעוניינת בהמשך הנישואין. ולכן ודאי שבאותה עת ודאי לא הייתה מתנה בטעות שהרי למרות טענותיה הצדדים לא היו במסלול לגירושין באותה עת. והנה אף שייתכן שאם הייתה מגלה לאביה את מערכת היחסים האמיתית, על פי דבריה, בינה לבין בעלה, היה ממליץ לה להתגרש ולא היה מוזיל מכספו להחזקת הבית, אך מאידך גיסא – מכיוון שהצדדים היו מטופלים בשמונה ילדים קטנים – מסתבר יותר שהיה מוצא דרך לטפל בבעייתם, שנבעה בין השאר ממצוקה כלכלית, היה מתקיים בהם "ולפני התגלע הריב נטוש", והצדדים לא היו מגיעים לידי גירושין כלל.
הרב אליעזר איגרא | הרב א' אהרן כץ | הרב שלמה שפירא |