ערעור בדבר סמכותו של בית דין רבני לדון בתביעת גירושין של אשה יהודיה, כאשר בהליך קודם שהתנהל בין בני הזוג בארה"ב ניתן כבר פסק דין גירושין אזרחי, וכאשר התובעת אינה אזרחית ישראל ואינה תושבת ישראל, אך בעלה הנתבע הוא אזרח ישראל ותושבה.

הצדדים נישאו כדמו"י בניו יורק ביום ל' תשרי תשמ"ז. כמו כן הם נישאו בנישואין אזרחיים בניו-יורק ביום 9 בספטמבר 1986. לצדדים נולדו שני ילדים, האחד יליד 1987, והשניה ילידת 1991.

נישואי הצדדים לא צלחו. האשה פנתה לבית דין רבני בארה"ב בתביעת גירושין. הבעל הוזמן אך סרב להתייצב. הוצא נגד הבעל כתב סרוב, והאשה קיבלה היתר מבית הדין להגיש את תביעותיה נגד הבעל בערכאות האזרחיות. בקיץ תש"ס (2001) הותרו הנישואין האזרחיים של בני הזוג בבית המשפט העליון של מחוז קווינס בניו יורק. כמו כן, פסק בית המשפט האזרחי את מזונותיהם של ילדי הצדדים.

הבעל חזר לישראל בקיץ תשס"ב (יוני 2002). מאז חזר הוא להיות תושב ישראל.

ביום כ"ט סיון תשס"ג (29.6.03) הגישה האשה בבית הדין בירושלים, באמצעות בא-כוחה, עו"ד פאול שטרק, את תביעתה לגירושין. בתביעתה היא מציינת, כי הבעל הוזמן לבית דין בארה"ב אך סרב להתייצב. כן היא טוענת בדבר אלימות של הבעל נגדה ונגד הקטינים. היא טוענת כי הבעל מסרב לתת לה גט פיטורין וכי היא עגונה. האשה תובעת כי בית הדין יחייב את הבעל במתן גט ויפעיל לצורך כך את הכלים העומדים לרשותו.

במקביל להגשת תביעת הגירושין, הגישה האשה בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ. בקשתה נענתה במעמד צד אחד, ונקבע מועד לדיון במעמד שני הצדדים.

ביום 8.7.03 כתב הבעל לבית הדין, כי ביום אתמול קיבל הזמנת בית הדין לדיון בענין הגירושין וכן הזמנה לדיון בנושא עיכוב היציאה מן הארץ. הוא מודיע כי הוא התחתן והתגרש בניו יורק. לכן, אין זכות לכל בית דין או בית משפט בישראל לדון שוב בנושא הגירושין. הוא שב לישראל כשנה קודם לכן, לאחר שגרושתו ניסתה לסחוט ממנו כספים, כשהשתמשה לצורך כך במשטרת ניו יורק. כן הוא מדווח שאין הוא עובד וכי הוא מתגורר בבת ים. לאור האמור, הוא מבקש, לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, לבטל את ההזמנה לבית הדין, להעביר את התיק לבית הדין הרבני בתל אביב ושבית הדין יעמיד לרשותו טוען.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ"ג תמוז תשס"ג (23.7.03) התייצב הבעל כשהוא מיוצג על ידי עורכת דין. באת-כח הבעל העלתה טענה מקדמית אשר נסובה לענין הסמכות המקומית בלבד. לא הועלתה כל טענה לענין הסמכות הענינית. לגופה של תביעת הגירושין, אמר הבעל, כי בית הדין באמריקה הגיש הצעת פשרה שנחתמה על ידי האשה וגם הוא הסכים להתגרש על פי תנאיו, הוא קיים את חלקו, בעוד שהיא העלתה דרישות כספיות נוספות. לעומת זאת, ב"כ האשה טען כי הבעל הוא זה שלא עמד בהסכם. לנוכח מחלוקת זו הציע בית הדין כי הבעל יפקיד גט, אך הוא לא יימסר אלא לאחר שבית דין יבדוק אם האשה עומדת בהסכם. ב"כ האשה הסכים להצעה, והבעל ביקש שהות להימלך בדעתו. בהחלטה מאותו יום הורה בית הדין להעביר את התיק לנשיא בית הדין הרבני הגדול, על מנת שיחליט בקשר לסמכות המקומית, בהתאם לסמכותו על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג. נשיא בית הדין הרבני הגדול החליט כי הדיון בתיקי הצדדים ימשיך להתקיים בהרכב המיוחד לעגונות בבית הדין האזורי בירושלים.

ביום 20.1.04 הגיש הבעל בקשה בכתב לבית הדין בה דרש שלא לדון בתביעת האשה עקב חוסר סמכות. בבקשתו זו הוא מסתמך על כך שבית המשפט בניו יורק נתן פסק דין לגירושין, וכי פסק דין זה הוגש על ידו למינהל האוכלוסין בישראל, ועל סמכו שונה מצבו האישי מנשוי לגרוש. בתמיכה לטענתו, הוא מציג תמצית רישום ממרשם האוכלוסין בה רשום מצבו האישי "גרוש". לדבריו, משרד הפנים שינה את מצבו כאמור, על סמך חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958, ומשמעות שינוי המצב האישי במשרד הפנים הוא, כי לפי החוק במדינת ישראל הוא גרוש לכל דבר. לאור האמור – לדבריו – הוא איננו במצב של "טרום גירושין", ולכן אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בענין, כאשר כל הצדדים הנוגעים בדבר לא הביעו הסכמת לכך.

בהחלטה מיום כ"ח טבת תשס"ד (22.1.04) דחה בית הדין את הטענה בדבר חוסר סמכות. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור, והערעור שבפנינו אינו מתייחס להחלטה זו.

שני דיונים נוספים התקיימו בבית הדין קודם למתן פסק הדין נשוא הערעור. בדיון שהתקיים ביום ב' שבט תשס"ד (25.1.04) העלתה שוב באת-כח הבעל טענה מקדמית חדשה, שיש ספק בדבר יהדותה של האשה. לטענת הבעל, אבי האשה הינו גוי בוודאות. לגבי האם יש ספק. בהמשך הדיון הודה הבעל כי האשה נהגה כיהודיה, וילדי הצדדים לומדים בבית ספר יהודי. בית הדין דן בדיון זה לגופה של תביעת הגירושין. הצדדים הופנו לשאת ולתת בקשר לתנאי הגירושין, ונקבע תאריך להמשך הדיון.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום ז' אייר תשס"ד (28.4.04) הציג ב"כ האשה תעודת יהדות מבית הדין דאמריקא, ולפיה האשה הינה יהודיה, בת לאם יהודיה (ואב נכרי). בדיון זה העלה הבעל לראשונה נימוק חדש לחוסר סמכות בית הדין לדון בתביעה. לטענתו, מעבר לנימוק שכבר העלה, לפיו הוא כבר גרוש על פי החוק, קיים נימוק נוסף, והוא עובדת אי-היות האשה אזרחית או תושבת ישראל. לדבריו, תנאי לסמכות בית הדין בישראל לדון בתביעת גירושין בין יהודים, ששני הצדדים הינם אזרחי ישראל או תושביה, כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק שיפוט בתי דין רבניים).

בית הדין ציין כי משמעות העלתה טענה זו עתה, על רקע טענה קודמת שהתברר שאינה נכונה - שכביכול אין האשה יהודיה – היא, שהבעל בא לבית הדין ב"ידיים שאינן נקיות".

בית הדין קיים דיון לגופו של ענין, ובסיומו ניתן פסק הדין נשוא הערעור. בפסק הדין קובע בית הדין כי לו הסמכות לדון בתביעה, לאור העובדה כי אין ערכאה מוסמכת אחרת לדון בתביעה, והואיל והבעל הינו אזרח ישראל והצדדים נישאו כדמו"י. בית הדין קבע כי הבעל חייב במזונות האשה וקבע מועד לדיון בנושא. בית הדין פסק כי תנאי הבעל לגירושין אינם מאפשרים גירושין, ויש לראות בכך סחיטה, ועל כן חייב הבעל לגרש את האשה בהתאם לתנאים שפורטו בפרוטוקול הדיון מאותו יום. אם הבעל לא יגרש, ידון בית הדין בהטלת צווי הגבלה על פי החוק. נקבע תאריך לסידור הגט, ונקבעו תנאים להבטחת הופעת הבעל לדיון. כן הוארך עיכוב היציאה מן הארץ לשנה או עד למתן הגט.

נגד פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

בערעורו טוען הבעל נגד סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל לדון בכל תביעה לגירושין או בכל תביעה בעניני גירושין של המשיבה נגד המערער. לדבריו, ראשית, הואיל והמשיבה לא היתה מעולם אזרחית או תושבת ישראל, אין פרשה זו עומדת בתנאי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. שנית, ניתן פסק דין לגירושין אזרחיים על ידי בית משפט בארה"ב, פסק דין זה הוכר על ידי משרד הפנים, והוא רשום כיום כגרוש במירשם האוכלוסין. על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הוא גרוש. לכן אין סמכות לדון שוב בתביעת גירושין. לתמיכה בטענותיו מפנה המערער לשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון.

נציין כי בכתב הערעור וכן בדיון שבפנינו לא טען הבעל לגופו של ענין, נגד עצם חיובו בגט כדמו"י. טענותיו הן אך ורק במישור החוקי – נגד עצם ההתדיינות בבית הדין הרבני. משכך, נעסוק גם אנו אך ורק במישור זה.

בתשובה לערעור מציין ב"כ האשה, כי הצדדים מסוכסכים שנים רבות. לדבריו, הבעל הורשע במדינת ניו-יורק בעבירות של אלימות נגד המשפחה וקיבל את עונשו. הוא מאשים בכך את האשה ודורש ממנה, כתנאי למתן הגט, לשנות את תוצאות ההרשעה, דבר שאינו ביכולתה של האשה. הבעל דורש דבר בלתי אפשרי - התחייבות שפרקליט המחוז בניו יורק יאמץ המלצה של האשה בענין זה. הצדדים נישאו גם כדמו"י והגירושין האזרחיים אינם מתירים נישואין אלו. באשר לטענת חוסר הסמכות, טוען ב"כ האשה, כי בדיון שהתקיים בבית הדין קמא ביום 23.7.03 היה הבעל מיוצג על ידי עורכת-דין, והטענה היחידה שהועלתה בקשר לסמכות היתה קשורה לזירת הדיון, היינו שאין סמכות מקומית לבית הדין בירושלים אלא לבית הדין הרבני בתל-אביב. טענת חוסר סמכות עניינית יש להעלות בהזדמנות ראשונה, דבר שלא נעשה במקרה זה. מוסיף ב"כ האשה וטוען כי טענת חוסר סמכות בנימוק שהאשה אזרחית או תושבת מדינה זרה, יכולה להיטען רק על ידי האשה עצמה. לעומת זאת, כאשר היא פונה לסיוע בית הדין בישראל, היא מקבלת על עצמה את סמכותו. לתמיכה בגישתו, מפנה ב"כ האשה לפסקי דין של בית המשפט העליון.

ביני לביני קיים בית הדין האזורי דיון בענין מזונות האשה, וניתנה החלטה המחייבת את הבעל במזונות זמניים. גם על החלטה זו הוגש ערעור, אך לא נדון בו. החלטה בדבר מזונות זמניים טעונה רשות ערעור. לא הוגשה בקשה למתן רשות כאמור, והרשות לא ניתנה. לא הוסבר גם מדוע קיימת דחיפות לדון בפסק דין זמני, בטרם יינתן פסק הדין הסופי. לפיכך, הננו מתלים את הדיון בערעור לגבי המזונות. זמנו של ערעור בנושא המזונות יבוא, לאחר שיינתן פסק דין סופי למזונות. כמו כן לא מצאנו בדברי הבעל טעם מספיק, שבגינו נסטה מן המדיניות הנקוטה על ידינו, שלא לעכב ביצוע פסק דין למזונות. בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין למזונות זמניים, נדחית, איפוא.

ביום י"ט תמוז תשס"ד (8.7.04) קיימנו דיון בערעור. הבעל וב"כ האשה חזרו על טענותיהם שהוגשו כבר בכתב. ב"כ האשה ציין כי לא הוגש ערעור על ההחלטה מיום כ"ח טבת תשס"ד (22.1.04), בה דחה בית הדין קמא את הטענה בדבר חוסר סמכות עקב מתן פסק דין גירושין אזרחי. על כך השיב הבעל כי משום מה החלטה זו לא נשלחה אליו. הבעל טרח עוד והגיש לנו ביום 11.7.04 השלמת טענות בכתב.
עיינו בכל טענות ומענות הצדדים ובכל החומר שבתיקי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, והגענו למסקנה כי יש להעדיף את טיעוני ב"כ האשה על פני טיעוני הבעל. אכן, בהליכים שבפנינו לא היה הבעל מיוצג (בשונה מן הדיונים בבית הדין קמא – שם היה הבעל מיוצג על ידי עורכת דין). למרות זאת, השכיל הבעל לשטוח את טיעוניו בצורה רהוטה תוך הצגת ידע משפטי רב בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיית סמכותו של בית הדין הרבני.

נדון בדברים כסדר העלאתם בבית הדין קמא.

אכן, הבעל העלה כבר ביום 7.8.03 התנגדות לקיום דיון בבית הדין הרבני בתביעת הגירושין. ההתנגדות בוססה על יסוד הגירושין האזרחיים שנפסקו על ידי בית משפט בניו יורק. התנגדות זו אינה מקימה טענה בדבר חוסר סמכות. הגיונה של טענה זו נעוץ בדוקטרינה המשפטית בדבר "מעשה בית דין". על פי דוקטרינה זו, כאשר בית משפט דן ופסק בסכסוך בין צדדים, קם "מעשה בית דין" אשר יוצר השתק (השתק עילה או השתק פלוגתא, או שניהם גם יחד), אשר על פיו משתיקים בעל דין המבקש לפתוח מחדש את הסכסוך לדיון בפני טריבונל משפטי. על כך בהרחבה ראו ספרה של ד"ר נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א.

זהו גם הכלל בדבר סופיות הדיון. על פי כלל זה זכותו של אדם שלא להיטרד שנית בהליכים משפטיים, כאשר הענין נשוא הסכסוך נידון ונפסק כבר על ידי ערכאה מוסמכת. אף שקיימות נקודות משיקות רבות, הכלל בדבר סופיות הדיון אינו חל בבית הדין הרבני כפי שהוא חל בבית המשפט האזרחי. על כך ראו לאחרונה פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בערעור 9638/סד ש'מ' נ' ש'י' (פורסם באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים).

ברם, הלכה למעשה אין דוקטרינת "מעשה בית דין" יכולה לשרת במקרה דנן את מטרותיו של הבעל. נכון הוא כי בית המשפט בניו יורק פסק גירושין לצדדים. אך הוא עסק בתביעה להתרת הנישואין האזרחיים בלבד. הוא לא התיימר לעסוק והוא לא עסק בהתרת הנישואין הדתיים של הצדדים. כפי שצויין לעיל, הצדדים נישאו בניו יורק בשני סוגים של נישואין. הם נישאו הן בנישואין דתיים והן בנישואין אזרחיים. בית המשפט בניו יורק לא התיר את הנישואין הדתיים. כתוצאה מן הנישואין הדתיים, יש לאשה עילת תביעה נגד הבעל. עילת תביעה זו הינה עילה נפרדת מעילת הנישואין האזרחיים. בתביעתה בפני בית הדין הרבני, אין האשה מסתמכת על הנישואין האזרחיים. נישואין אלו פגו על ידי התרתם בפסק הדין של בית המשפט בניו יורק. פסק דין זה לא עסק בנישואין הדתיים. אלו חיים וקיימים, והאשה זכאית לתבוע בגינם גירושין דתיים (ראו והשוו: ע"א 173/69 י' בכר נ' מ' בכר-גולדנברג, פ"ד כג(1) 665).

המשפט במדינת ישראל אינו יכול להכיר בפסק הדין לגירושין אזרחיים בין הצדדים, כפסק דין הקובע את הסטטוס של בני הזוג, לכל דבר וענין. הכרה שכזו נוגדת את תקנת הציבור בישראל. על פי סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, נישואין של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה. הואיל והמערער נשוי כדמו"י, ונישואין אלו טרם הותרו בגט, אין הוא רשאי, למשל, לישא אשה אחרת.
כך גם על פי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

"נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם- מאסר חמש שנים".

וסעיף 178(1) לחוק זה קובע:

"לענין סעיף 176, אין נפקא מינה –
(1) אם תוקפם של הנישואין הקודמים הוא פי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דתי שעל פיו נערכו.
...
(3) אם הנישואין החדשים נערכו מחוץ לישראל, ובלבד שבשעת הנישואין היה הנושא אזרח ישראלי או תושב ישראל."

ברור על פי האמור, כי על פי דיני מדינת ישראל, אין המערער יכול להינשא לאשה אחרת, הן בישראל והן מחוץ לישראל, כל עוד לא הותרו הנישואין הדתיים שבין הצדדים. משמע, כי לא ניתן להכיר בפסק הדין לגירושין כפסק דין המכריע את הסטטוס של הצדדים, בהיותו נוגד את תקנת הציבור הישראלית.

לאור האמור, אין עמידה להסתמכותו של הבעל על חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958. גם לו היה ניתן לראות בפסק הדין לגירושין כפסק חוץ הניתן באופן עקרוני לאכיפה על פי חוק זה (דבר שאינו, הואיל ואין מדובר בפסק דין העוסק בחיוב אשר אמור להתבצע על ידי רשויות ההוצאה לפועל בישראל; ראו: פרופ' עמוס שפירא, הכרה ואכיפה של פסקי חוץ, עיוני משפט ד 509, ה 38), הרי על פי סעיף 3(3) לחוק, תנאי הוא, שתכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור.

לא רק אכיפה אינה אפשרית, אלא גם אין מקום להכרה בפסק הגירושין האזרחיים. על פי סעיף 11 לחוק הנ"ל:

"(א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה:
(1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;
(2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג;
(3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל;
(4) נתמלאו בו תנאי ההסכם."

מאחר ולמיטב ידיעתנו, אין הסכם בין מדינת ישראל לבין ארצות הברית לענין הכרה בפסקי דין לגירושין, אין מקום להסתמך על חוק זה כעילה למניעת דיון בתביעת האשה לגירושין.

כך גם באחת הפרשות שנדונו בבית המשפט העליון, בג"ץ 6676/02 ברי ליפא נ' בית-הדין הרבני האזורי באשקלון, תק-על 2002(3), 2900, טען העותר כי היה על בית הדין הרבני לכבד פסק-דין, שניתן על-ידי בית-משפט במדינת אילינוי שבארצות-הברית, ולפיו יש להכיר בגרושי העותר מהמשיבה ואין לחייבו במזונותיה כלל (להלן: הפסק הזר). העותר טען, כי הפסק הזר יצר מעשה בית-דין ולחילופין, כי הקים השתק מפני כל תביעה מאוחרת יותר לחיוב במזונות. העותר טען, כי דין החלטותיו של בית-הדין הרבני להתבטל, הואיל ובהתעלמו מהפסק הזר, חרג בית-הדין הרבני מסמכות, פגע בעיקרי הצדק הטבעי ולא קיים את הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958, המחייבות אותו, למצער, להפעיל שיקול דעת בשאלה אם להכיר בפסק הזר. בית המשפט העליון דחה את העתירה, בקבעו כי בית -הדין פעל בגדרי סמכותו ולא הוכח כי נפגעה זכות מזכויותיו הדיוניות או המהותיות של העותר. יתרה מכך, העותר לא הוכיח כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ לעניין "הכרה ישירה" בפסק הזר, וממילא "הכרה עקיפה" לפי סעיף 11(ב), אפילו היא רלוואנטית לעניין, נתונה לשיקול דעתו של בית-הדין.

יחד עם זאת, ראוי לציין ולהדגיש, כי אין לראות בגישתנו משום פגיעה בעקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות. כפי שכבר אמרנו, אנו עוסקים בעילת תביעה שונה מזו שנדונה בבית המשפט בארה"ב. אנו מסכימים כי פסק הדין לגירושין אזרחיים התיר את הנישואין האזרחיים שנערכו שם. בה במידה – כך אנו משוכנעים - כי הרשויות המשפטיות בארה"ב אינן סבורות כי פסק דין זה הועיל כדי להתיר את הנישואין הדתיים של בני הזוג. שיטת המשפט במדינת ישראל מיוחדת בכך, שגירושין דתיים שבוצעו על ידי בית דין רבני מהווים גם גירושין אזרחיים על פי משפט המדינה. בשיטת המשפט בארה"ב קיימת הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. משלא התיימר המשפט האמריקאי להתיר את הנישואין הדתיים של בני הזוג, אין לראות כל פגיעה בו, כאשר בית דין רבני בישראל דן בתביעת למתן גט פיטורין כדמו"י, אשר יתיר את הנישואין הדתיים שנערכו בין הצדדים כדמו"י.

בדומה לגישתנו, לפיה הכרה בפסק דין לגירושין אזרחיים בין יהודים נוגדת את תקנת הציבור בישראל, פסק גם בית המשפט המחוזי בירושלים באחת הפרשות: ה"פ (י-ם) 1366/89 טוביאנה ויסברג מרים נ' טוביאנה חיים קלוד נא (3) 21. באותה פרשה בעלי הדין היו יהודים, אזרחי חוץ (הוא אזרח צרפת והיא אזרחית שויץ), שנישאו בישראל כדמו"י ב-16.3.79, ולהם שני ילדים קטינים. מקום מושבה של המשפחה היה בישראל, עד שבשנת 1986 עזבה האשה את הארץ וחזרה לשויץ, עם הילדים. בשויץ היא הגישה תביעת גירושין, מזונות וחלוקת הרכוש הנמצא בישראל. בית המשפט שם נתן פסק גירושין ונעתר ליתר תביעותיה, למרות שהנתבע כפר בסמכותו. הדיון נסב על בקשתה של האשה לאכיפת החלק הממוני של הפסק. בית המשפט המחוזי פסק כי לא ניתן להפריד בין חלקי פסק הדין הזר, וכי פסק הסטטוס, קרי: פסק הגירושין, שניתן בבית-המשפט בשויץ נוגד את תקנת הצבור בישראל, ואי-אפשר לו לבית-משפט בישראל שיכיר בו, משום שהוא מתייחס לבני זוג ששניהם יהודים, והם נשואים זה לזו כדמו"י.

זוהי גם דעתם של מלומדים. פרופ' מיכאל קורינאלדי כותב:

"... פסק זר לגירושין אין לו תוקף מחייב, והוא חסר ערך ראייתי כל עוד לא קיבל גושפנקה של בית משפט מוסמך. בית משפט בישראל לא יכיר בפסק גירושין אזרחיים של בית משפט זר, בין יהודים ישראלים. תוכנו של הפסק "סותר את תקנת הציבור", שכן לפי דין תורה, גירושין בין יהודים שנישאו כדת משה וישראל מצריכים גט רבני, כלומר במדינה שבה נערכו הגירושין הפכו בני הזוג לגרושים, אך מדינת ישראל אינה מכירה בנפקות הגירושין האזרחיים, ובני הזוג עדיין נחשבים כנשואים.
(קורינאלדי, דיני אישים משפחה וירושה, עמ' 25, הוצאת נבו, תשס"ד)

וראו גם פרופ' מ' שאוה, הדין האישי בישראל (מהדורה רביעית, תשס"א), עמ' 412-411 וכן מ' שאוה "הכרה ישירה של פסק זר בישראל והכללים החלים עליה" קרית המשפט ב (2002), עמ' 35.

טענת המערער כי משרד הפנים הכיר בפסק הגירושין, ועל סמכו שינה את רישום מצבו האישי של המערער מנשוי לגרוש, אין בה כל ממש. על פי סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, אין הרישום בדבר המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן), מהווה אף ראיה לכאורה לנכונות הרישום. זו עצמה סיבה שפקיד המרשם נדרש לרשום שינויים בדבר המצב האישי על סמך תעודות שתוקפן החוקי בישראל אינו ברור. לדעתנו, ראוי היה לרענן את הכללים שלפיהם רושמים או מתקנים את הרישום במירשם האוכלוסין, כך שהרישום ישקף ככל האפשר את המצב המשפטי האמיתי. לא ברור לנו מה טעם יש בניהול מירשם אוכלוסין, ובמיוחד לגבי רישום פרטי המצב האישי, ואיזו תועלת סטטיסטית יש בנתונים המופיעים בו, אם פקיד המירשם חייב לשנות את הרישום על סמך תעודות אשר על פניהן, אין בהן כדי לשנות את המצב האישי כפי שהוא נתפס על ידי הדין הישראלי. חוששנו כי בענין זה הננו כקול קורא במדבר, ועל כן לא נאריך בכך.

לאור עמדתנו, לא מצאנו טעם לדון בטענה המקדמית של ב"כ המשיבה, כי הבעל לא ערער במועד הנכון על החלטת בית הדין מיום כ"ח טבת תשס"ד (22.1.04), בה דחה בית הדין את הסתמכות הבעל על פסק הגירושין האזרחי.

תוצאת מסענו עד כה היא, שאין בפסק הגירושין האזרחי שניתן על ידי בית המשפט בניו יורק, בכדי לחסום את כניסת האשה בשערי בית הדין הרבני בישראל, בתביעתה לחייב את הבעל לתת לה גט פיטורין כדמו"י.

כפי שראינו לעיל, טענת הבעל בדבר חוסר סמכות בית הדין הרבני בהסתמך על סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הועלתה על ידו רק בדיון השלישי שהתקיים בבית הדין. לבעל היו שלוש הזדמנויות קודמות להעלות טענה זו. האחת, בתגובתו הראשונה בכתב לבית הדין שהוגשה בסמוך לקבלת כתב התביעה והזמנה לדיון. ההזדמנות השניה והשלישית היו בשני הדיונים שהתקיימו בבית הדין, ושבהם היה הוא מיוצג על ידי עורכת דין. צודק ב"כ האשה בטענתו, כי משלא עשה כן הבעל בהזדמנות ראשונה שעמדה לרשותו, החמיץ הוא את השעה להעלות טענת חוסר סמכות. לענין זה ראו, למשל: ע"א 311/76 פסיה כליפא לבית קריצר נ' משה (מואיז) פרץ לא (1) 397, 399; בג"צ 573/77 אדם ז"ק נ' בית-הדין הרבני האזורי פ"ד לב(1), 281, 289; בג"צ 181/81 מיכל מור נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה לז (3) 94, 101.

ויודגש: נכון הוא שהמערער הביע התנגדותו לקיום דיון בבית הדין כבר בהזדמנות ראשונה, ומשם ואילך בכל דיון. אולם, התנגדותו זו לא התבססה על חוסר סמכות ענינית, אלא תחילה נומקה בשל "מעשה בית דין" שנוצר על יד פסק הגירושין האזרחי, ומאוחר יותר נטענה טענה של חוסר סמכות מקומית, שככל שהיה בה ממש, חלפה מן העולם עם מתן החלטת נשיא בית הדין הגדול בענין זה. לפיכך, יש לראות באי-העלאת טענה זו של חוסר סמכות ענינית - כזניחתה, ואף כהסכמה מכללא כי לבית הדין הרבני בישראל יש סמכות ענינית לדון בתביעת האשה (אלא שאין לדון בה, לטענת הבעל, עקב פסק הגירושין האזרחי).

למרות האמור, נדון גם בטענת המערער כי אין לבית הדין הרבני סמכות ענינית על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וזאת עקב אי-היות האשה אזרחית או תושבת ישראל.

שתי טענות משנה העלה הבעל בהקשר זה: לדבריו על שני הצדדים להיות אזרחי המדינה או תושביה, וכן שניהם צריכים להיות בעלי זיקה לישראל. במשיבה דנן מצא הוא שני חסרונות: האחד, אין היא אזרחית המדינה או תושבת בה. השני, אין היא נמצאת בישראל ואין לה כל זיקה אליה או "נוכחות קונסטרוקטיבית" בה.

תשובות יפות השיב בא-כוחה המלומד של האשה, עו"ד פאול שטרק, לטענות אלו. משנתו הסדורה וטיעוניו המאלפים לענין זה, סייעו לנו בבירור המצב המשפטי ובפיתוחו.
צודק ב"כ האשה המלומד, כי פסיקת בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים פירשה את תנאי הסמכות המנויים בסעיף 1 לחוק הנ"ל באופן שאינו דווקני, והרחיבה מאד את סמכות בית הדין, מתוך מגמה ברורה שתימצא לכל הפחות אינסטנציה אחת בעולם שתוכל לסייע לבני זוג יהודים להשתחרר מכבלי הנישואין, כאשר אלו נערכו כדת משה וישראל. כאשר אנו צועדים בשבילי פסיקה זו, ומודרכים על ידה, ניתן להגיע למסקנה כי יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה האשה בפניו.

נדון תחילה ב"חסרון" השני. לענין הצורך ב"נוכחות קונסטרוקטיבית" של התובע בישראל, אמר בית המשפט העליון את דברו בבג"צ 4424/93 ורדה רוזה גיל נ' יורם גיל, פ"ד מח (4), 798, כי הלכה היא שתובע (ובכלל זה תובעת), אינם צריכים להיות נוכחים בארץ באופן פיזי ודי בכך שכפפו עצמם לסמכותו של בית הדין בעצם הגשת התביעה. כלשונו של כבוד השופט א. גולדברג (כתוארו אז, שם 804) :

"הנוכחות הקונסטרוקטיבית של תובע הינה פועל יוצא מכך כי כפף עצמו לסמכותו של בית הדין הרבני, באמצעות שליחו בארץ. בכגון דא "שלוחו של אדם כמותו", אף לעניין הנוכחות "בישראל".

בסקירתו את השתלשלות הפסיקה לענין זה, מאזכר השופט גולדברג, את דעת המיעוט של מ"מ הנשיא השופט לנדוי בבג"צ 297/77 דורון חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה פ"ד לא (3), 679 המביא את דברי כבוד השופט זילברג בספרו "המעמד האישי בישראל", שהיו יפים לענינו (כדבריו), וודאי יפים הם לעניננו:

יש טעם לדרוש, כי הנתבע יהיה בישראל; מפני שהמחוקק הישראלי, כמו כל מחוקק אחר, אינו רוצה להטיל את מרותם של בתי הדין שלו על מי שנמצא בחוץ לארץ, ואין לו אפילו קשר של דומיסיל עם הארץ הזאת; אך מדוע נדרוש גם שהתובע יהיה בישראל? הן הוא, על ידי עצם הגשת התביעה שלו, מקבל על עצמו ,עול מלכות' בית הדין הרבני הישראלי, ומה לנו כי נמנע אותו מכך?. .... מדוע ינעלו דלתות בית הדין בפני יהודי תושב-חוץ ותושב-חוץ המתדפק עליהן לשם השגת צדק, כאשר אשתו-יריבתו, מבחינתה היא, נתונה לסמכותו של בית הדין, ובית דין זה הוא - כפי שיקרה לעתים קרובות – הערכאה השיפוטית היחידה, בה יוכל להשיג את מבוקשו? עד כמה שידוע לי, אין שיטות משפט המכילות הגבלות מסוג זה, חוץ מאשר לגבי מתן ערובה להוצאות וכדומה..... סבורני איפוא, בלי לקבוע מסמרות בדבר, כי למרות המלים 'יהודים בישראל', מספר רבים, הרי התנאי הטמון במלה השניה, תנאי ה"הימצאות בישראל', די לו שיתקיים לגבי הצד הנתבע לבד....."

כאמור, פגם נוסף מבחינה משפטית, על פי טענת המערער, הוא העובדה שחוק שיפוט בתי דין רבניים מתנה את סמכותו של ביה"ד הרבני בהיות הצדדים "אזרחי המדינה או תושביה" – לשון רבים ולא לשון יחיד, ולא ניתן להסתפק בצד אחד.

אמנם כך נפסק בבג"צ 10/71 גורדון נ' בית הדין הרבני, פ"ד כה (1) 485, שעל שני הצדדים להיות אזרחי המדינה או תושביה, וזאת בעקבות דברי כבוד השופט מני בבג"צ 129/63, מטלון נ' ביה"ד הרבני פ"ד יז 1640, אך כבר העיר מ"מ הנשיא לנדוי בבג"צ 297/77 חן נ' בה"ד הרבני, כי דברי כבוד השופט מני הנ"ל הם דעת יחיד בלבד.

גם פרופ' מ' שאווה, תנאי הסמכות של בית-הדין הרבני בעניני נישואין וגירושין, הפרקליט, לב א, מאי 78, 39 55, מתח בקורת על פסק הדין בבג"צ גורדון :

"עם כל הכבוד, יורשה לנו להעיר, כי "הלכת מטלון" הנ"ל, כפי שמתוארת בפסק דין זה, אינה אלא הלכתו של השופט מני בפסק דין מטלון. ברם, דעתו של השופט מני היתה שם דעת יחיד, כששני השופטים האחרים, שישבו בהרכב, השופט זילברג והשופט ח. כהן, או שחלקו עליה, או שלא מצאו צורך לחוות דעתם עליה נוכח המסקנה אליה הגיעו. לפיכך, בצדק, מעיר מ"מ הנשיא לנדוי בבג"צ 297/77 (חן) הנ"ל, כי בית המשפט העליון בבג"צ 10/71 (גורדון) הנ"ל "לא דק פורתא באיזכור דעת היחיד של השופט מני בבג"צ 129/63, כאילו היתה זאת דעת הכל באותו פסק דין".

ביקורת דומה נמתחה גם על ידי פרופ' שרשבסקי, דיני משפחה, מהד' רביעית מורחבת, תשנ"ג, עמ' 5, הערה 15, שם הוא מפרש את לשון החוק :

"... גם כאן אנחנו סבורים שאין החוק מצדיק את הפירוש שניתן לו ע"י שופטי הרוב. לשון הרבים, שם, פירושה רק שמדובר בסוג אנשים ואין בה משום ראיה כי הכוונה לדיון שבו כל הצדדים הנם תושבי המדינה...
...זאת ועוד: לא מדובר בסעיף על עניני נישואין וגירושין "בין" יהודים וכו' אלא "של" יהודים וכו', כלומר כל יהודי ויהודי כפוף בענייני נישואין וגירושין לשיפוט היחודי של בתי הדין הרבניים, בתנאי שהוא אזרח או תושב המדינה ונמצא בישראל (ר' לזה לעיל). פירוש הדבר שאם קיימים לגביו כל התנאים הדרושים כנ"ל, הוא כפוף לשיפוט הייחודי הנ"ל. במילים אחרות, טענת חוסר סמכות ייחודית תישמע רק מפי אותו צד שלגביו חסר אחד מהתנאים הנ"ל, בעוד שהצד השני שלגביו קיימים התנאים הדרושים כנ"ל, לא יוכל להשתחרר מהסמכות היחודית הקיימת לגביו. מאידך, שום דבר אינו מונע בעד הצד שרשאי כנ"ל לטעון טענת חוסר סמכות ייחודית, ליצור סמכות לבית הדין ע"י זה שיביע את הסכמתו לכך בהתאם לסעיף 9 לחוק. כי הרי נישואין וגירושין הינם בין ענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצתו על א"י, 1922-1947, שלגבי צד כזה, בגלל היעדר אחד מהתנאים הדרושים כנ"ל, אין לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין שלו ולכן הוא נוגע בדבר במובן סעיף 9 הנ"ל. אך רק הוא ולא הצד השני נוגע בדבר, כי רק אלה שלגביהם אין סמכות ייחודית כנ"ל נוגעים בדבר במובן החוק, כלומר בדבר הצורך בהסכמה לשיפוט בית הדין. הבעת הסכמה כנ"ל מצד התובע כאשר הצד הנתבע כבר כפוף לשיפוט ייחודי בהתאם להנ"ל, יש לראות בזה שהוא מגיש את תביעתו לבית הדין וע"י זה נוצרת סמכות ייחודית לבית הדין, כי אין בידי המסכים לחזור בו מהסכמתו."

צודק כמו כן ב"כ המשיבה, כי קיימת אפשרות נוספת לפירוש לשון הרבים בסעיף 1 לחוק הנ"ל, זאת על פי הוראת סעיף 5 לחוק הפרשנות, תשמ"א–1981, אשר קובע:

"האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך".

על פי הוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות, יחול סעיף 5 לחוק הפרשנות גם על פרשנות חוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג-1953. לאור כך יש לפרש את סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כקובע שדי בכך שאחד מבני הזוג יהיה אזרח או תושב ישראל על מנת שלבית הדין הרבני תהיה סמכות שיפוט. הגיונה של גישה זו, לענין דיות היות הנתבע אזרח או תושב ישראל, מתאים לדברי השופט זילברג בספרו הדין האישי בישראל, שצוטטו לעיל.

זאת ועוד אחרת: כידוע, בתחילת הדרך הארוכה של פרשנות סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הועלתה דרישה של נוכחות פיזית בישראל של בעלי הדין. דרישת הנוכחות הפיזית הומרה מאוחר יותר לנוכחות "קונסטרוקטיבית" בישראל, באמצעות מיופה כח או בדרך אחרת. נראה לנו, שיש להתקדם ולצעוד צעד נוסף בפרשנות הדרישה לאזרחות ישראלית אשר בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. על פי חוק השבות, תש"י-1950, כל יהודי (למעט חריגים מעטים, כמפורט בסעיף 2 לחוק) זכאי לעלות ארצה ולהתאזרח בה. חוק השבות פורש כחוק "מלכותי":

"...אכן, חוק השבות הוא אחד מהחשובים שבחוקיה של ישראל, אם לא החשוב שבהם. אף שאין הוא "חוק-יסוד" בצורתו הוא בוודאי חוק יסודי במהותו (בג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(3) 793, 826; להלן - פרשת ברספורד). הוא היסודי בחוקים כולם, ומהווה, בלשונו של דוד בן-גוריון "חוק-השתיה של מדינת ישראל" (ד"כ, כרך 6, עמ' 2037). זהו מפתח הכניסה למדינת ישראל, המהווה ביטוי מרכזי להיותה לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית (ראו בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 282; א' רובינשטיין וב' מדינה, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 109 (מהדורה חמישית, תשנ"ז)); הוא מהווה "אבן התשתית החוקתית למהותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי" (המשנה לנשיא מ' אלון בע"ב 2/88 בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתיים-עשרה, פ"ד מג(4) 221, 272; להלן - פרשת בן שלום). גלום בו "הצידוק ... לקיומה של המדינה היהודית" (השופט מ' חשין בפרשת סטמקה, בעמ' 751). הוא ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של עם ישראל."
בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז טושביים נ' שר הפנים ואח', תק-על 2004 (2), 1662, עמ' 1669.

על רקע מרכזיותה וחשיבותה של מדינת ישראל לעם היהודי, יהיה זה נכון לומר כי כל יהודי ויהודיה, באשר הם שם, הינם בעלי "אזרחות קונסטרוקטיבית" של מדינת ישראל. במיוחד ראוי לפרש כך את דרישת האזרחות, כאשר הנתבע הינו ממילא אזרח ישראל, ואשה יהודיה עגונה תובעת ממנו גט, כמו במקרה דנן. ככל שעל פי סעיף 1 לחוק השיפוט, יש צורך ששני בעלי הדין יעמדו בתנאי הסעיף, די לה לתובעת שמבחינה קונסטרוקטיבית היא אזרחית ישראלית. הלא די לה בהגשת בקשה פשוטה יחסית, בקשה לקבלת אשרת עולה, על מנת להפוך לאזרחית ישראל לכל דבר וענין. גם אם היא לא עשתה כן עד היום, יכולה היא לעשות כן היום או מחר. לו היתה עושה כן, ודאי היה הבעל נתפס לסמכותו של בית הדין הרבני. יהא זה מלאכותי מצד המשפט הישראלי, לדרוש מן התובעת לממש בפועל את זכותה לאזרחות ישראלית, כתנאי להחלת סמכות בית הדין לדון בתביעתה לגירושין, בדיוק כפי שיהא זה מלאכותי לדרוש שהתובעת תגיש תביעה חדשה לגירושין, במקרה שהתובעת מימשה את זכותה לאזרחות או תושבות (וראו בג"צ 323/73 מוריס גולדברג נ' דינה גולדברג, ואח', פ"ד כח (1) 563, 566: "אולי אפשר לטעון שתושבות או הימצאות שהחלה לאחר מועד הגשת התביעה, תקפה למפרע").

דומה שפרשנותנו, הן בדבר "אזרחות קונסטרוקטיבית", והן באשר להסתפקות בכך שהנתבע הוא אזרח או תושב ישראל, עולה בקנה אחד עם גישתו של השופט ברנזון, אשר ציטט בבג"צ 328/60 מוסא נ' שר הפנים, פ"ד טז 69, 76, פסיקה אנגלית, לפיה:

"אם דבר חוק הוא כזה שעל ידי קריאתו במובנו הרגיל אתה מביא לעוול מוחשי שעה שאם אתה קוראו במובן אחר שהוא סובלו, אם כי לא בדיוק במובנו הרגיל, לא ייגרם שום עוול, כי אז מסכים אני שצריך תמיד להניח שהמחוקק נתכוון לכך שיקרא באופן כזה שלא ייגרם שום עוול".

אם אי אתה אומר כן, עוול חמור ייגרם לעותרת דנן, כמו גם לנשים יהודיות רבות שנולדו בגולה והתחתנו עם ישראלים, אולם לא עלו לארץ עם בעליהן ונותרו לגור במקום הולדתן. שכן על פי פרשנות המערער, לא תהיה ערכאה עלי אדמות שתסייע להן להשתחרר מעגינותן.

בית המשפט העליון אמר את דברו ביחס לפרשנות הנאותה למקרים כגון נדוננו, מפי כבוד השופט זמיר, בע"א 3868/95 בג"צ 3585/95 ורבר נ' ורבר ואח' פ"ד נב(5) 817, 846:

"צודק בית-הדין האזורי באומרו כי "שום בית משפט אזרחי בעולם אינו מוסמך לסדר גט בין הצדדים ולהפקיע את הנישואין הדתיים שערכו". ואף אני אוסיף: שום בית-דין דתי בעולם, מחוץ לבית-הדין הרבני בישראל, אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי-דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל. בנסיבות כאלה, הקשחת התנאים הנדרשים כדי להקנות סמכות בין-לאומית לבית-הדין הרבני תהיה בלתי רצויה. יהיה בה משום מתן פרס לבן-זוג אחד המבקש לגרום עגינות לבן-הזוג האחר, באמצעות התחמקות משיפוטה של הערכאה האפקטיבית, היא בית-הדין הרבני בישראל."

אכן, פרשנות דווקנית של לשון החוק, בה מעוניין המערער, מהווה מתן פרס לבעל המבקש לגרום לעגינות האשה באמצעות התחמקות משיפוטה של הערכאה האפקטיבית, מחד גיסא; וגורמת עוול לאשה הנמצאת במצב בו אין כל ערכאה אחרת עלי אדמות היכולה לעזור לה להשתחרר מכלא עגינותה, מאידך גיסא.

אמירותיו של הבעל בעת הדיון בפני כבוד בית הדין האזורי חשפו את מטרתו האמיתית - עיגון האישה. בית הדין קמא קבע כי תנאיו למתן גט מהווים סחטנות, ואיננו מוצאים עילה להתערב בכך. התנהגותו של הבעל מהווה, איפוא, התנהגות שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת. התנהגות שכזו לא תיסבל על ידי רשויות המשפט בישראל.

ראוי להזכיר כי בית הדין הרבני הגדול אמר לאחרונה, בשתי הזדמנויות, את דברו באשר לצורך בפרשנות עדכנית לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ולחילופין בתיקון החוק. ההזדמנות הראשונה היתה בפרשת ערעור 4485/סג, כ.צ. נ' כ.ח. (פסק הדין פורסם באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים. הענין נדון גם בבגץ 1796/03 צאלח כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול). בית הדין הגדול הציע שם לעדכן את פרשנות סעיף 1 הנ"ל בהסתמך על הצעת חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים)(תיקון מס' 2)(סמכות בינלאומית וקביעת ערכאת שיפוט), התשס"ג–2002, אשר עברה בכנסת בקריאה ראשונה. כיום מצויה הצעת החוק על שולחן ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, וכבר התקיימו שבע ישיבות בנדון. על פי סעיף 6 להצעת חוק זו, יוסמך בית הדין הרבני (כמו גם בתי הדין הדתיים האחרים ביחס לבני דתם) לדון בענייני התרת נישואין של יהודים כאשר התקיימו תנאי הסמכות שבסעיף 2 לחוק העיקרי (חוק שיפוט בענייני התרת נישואין [מקרים מיוחדים], התשכ"ט-1969), כפי שהוצע בסעיף 3 להצעת חוק זו. בין המקרים בהם תהיה הסמכות לבית הדין הרבני, מצוי מקרה שמקום מושבו של המשיב בישראל, כפי שמדובר במקרה דנן. המגמה הקיימת היום בבית המשפט העליון היא, לצמצם ככל האפשר טענות נגד סמכות עניינית. לצורך כך ניתן לקבל השראה מהצעת חוק, במיוחד כאשר היא כבר עברה בקריאה ראשונה. ראו, למשל, רע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ ומינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 817, פיסקה 4 (ג):

"...דברים אלה נאמרו בעקבות המגמה הקיימת לפרש ככל שהדבר ניתן – לפי הדין הקיים – את הוראות הדין בעניין הסמכות באופן שלא יוצבו מכשולים בלתי ראויים לפני פעולתה של הרשות השופטת; והשווה: ע''א 4796/95 פ''ד נא (2) 669. אכן, הצעות ועדת אור טרם התקבלו; אך מקום שהוראות דין ניתנות לפרשנויות שונות מותר לשאוב מהן השראה".

אם מהצעות של ועדה שאינה סטטוטורית אלא מייעצת בלבד – כך, על אחת כמה וכמה ניתן לשאוב השראה מהצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה (והשוו: סטיבן גולדשטיין וערן טאוסיג, הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי המשפט הכלליים, עלי משפט ג תשס"ג, 279). כך ראוי במיוחד לנהוג, כאשר פרשנות שונה תגרום לסגירת שערי בית הדין בפני המשיבה, שהינה אשה עגונה, בפרט כאשר אין כל ערכאה אחרת בעולם כולו בה תוכל היא לקבל סעד. ברי הוא, כי במניעת זכותה של האשה לקבל את יומה בבית הדין יש פגיעה בזכותה היסודית לקיום התדיינות משפטית בתביעתה לגירושין כדמו"י. בכך נפגעים כבודה וחירותה, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ההזדמנות השניה בה עסק בית הדין הגדול בענין, היתה בערעור 1239/סד פלוני נ' פלוני (פורסם באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים). נאמרו שם דברים אלו:

"אנו חוזרים וקוראים לכנסת, לא לעמוד מנגד, בעת שזעקותיהן של עגונות ישראל מכל רחבי העולם היהודי עולות השמימה. מדינת ישראל היא מדינת היהודים. היא מדינתם של כל היהודים בכל רחבי העולם. גם של יהודים שעדיין אינם אזרחים או תושבים בישראל. כל עוד משפטי האומות אינם נותנים פתרון לתביעות גירושין על פי הדין היהודי, שעל פיו נישאו בארצות העמים, חייבת אוזנה של כנסת ישראל להיות כרויה לזעקותיהן של נשים עלובות ומסכנות אלו. חירותן של נשים אלו עשויה לבוא על פי דין שייפסק על ידי בית דין רבני בישראל. כל מי שכבוד האדם וחירותו לנגד עיניו – גם אם אינו שומר תורה ומצוות – חייב להיחלץ חושים לעזרה. אסור לה לכנסת ישראל, לאטום אוזניה ולעצום עיניה מפני צרותיהן של אלו."

אנו מסכימים לדברים אלו בכל ליבנו. אך ארוכה מאד דרכה של החקיקה, והמשיבה העגונה שבפנינו לא במהרה תיוושע – אם בכלל – לו תיאלץ היא להמתין לסיום הליכי החקיקה. מביעים אנו תקוה, שזעקת העגונות תישמע למיצער באוזני שופטי בית המשפט העליון, ודרכי פרשנות שנקטנו כאן, כמו גם חידושי פרשנות שפילסנו, יאומצו על ידם, וירווח לעגונה זו בפרט, ולעגונות ישראל בכלל.

סוף דבר: פסק הדין לגירושין אזרחיים אינו יכול לחסום תביעה לגט פיטורין כדמו"י בבית דין רבני בישראל. בית הדין מוסמך לדון בתביעת גירושין של אשה יהודיה, אף שאין היא בפועל אזרחית או תושבת ישראל, נגד בעלה היהודי שהוא אזרח או תושב ישראל.
הערעור נדחה.

ניתן לפרסם פסק דין זה ללא שמות הצדדים.
ניתן, ביום י"ב אלול תשס"ד (29.08.2004)


(-) משה טופיק - דיין, יו"ר        (-) שלמה בן שמעון - דיין        (-) חגי איזירר - דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי

---

---