ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
דיין
תיק מספר: 1113045/4
תאריך: כ"ז בטבת התשפ"א
11.1.2021
מערערת פלונית
בא כוח המערערת טו"ר חנניה צפר
משיב פלוני
בא כוח המשיב עו"ד גלעד בניאל
הנדון: החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת ''קורונה''
נושא הדיון: החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת ''קורונה

החלטה
בעת תחילת מגפת הקורונה הוצאו תקנות שעת חירום, התש"ף – 2020, [תקנות שעת חירום (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד), התש״ף – 2020, לעניין בתי הדין הרבניים, והמקבילה: הודעת מנהל בתי המשפט בדבר סוגי עניינים שיידונו בבתי המשפט לפי תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א – 1991, לעניין הערכאות האזרחיות] שקבעו שככלל לא יתקיימו דיונים לפני הרשויות השיפוטיות אלא בעניינים שהוחרגו בתקנות אלו.

עתה עם ההוראה על הסגר השלישי, כשאחוזי ההידבקות עולים וישנה סכנה להידבקות הגדולה יותר ממה שהייתה בעת הסגר הראשון, לא ניתנו הנחיות מפורשות לערכאות השיפוטיות לביטול דיונים באופן גורף, אלא ניתנה רשות לכל ערכאה ולכל מותב להחליט בעצמה אם לקיים דיונים או שלא לקיימם ובאיזה אופן יתקיימו. שינוי ההנחיות כיום ממה שהיה בעת הסגר הראשון וחוסר ההתייחסות לנזקים הבריאותיים שיכולים להיגרם מקיום דיונים ארוכים בחדרים קטנים (או אף גדולים) שבהם נוכחים למעלה מחמישה אנשים מעלה תהיות. ואין כאן מקום להאריך בדברים אלו.

עם זאת מכיוון שנקבע שכל ערכאה שיפוטית תקבע לעצמה את סדרי הדיונים, אלו דיונים לקיים ואלו דיונים לדחות, וכהוראת נשיא בית הדין הגדול מיום כ"ב בטבת התשפ"א המפרטת את השיקולים שאמורים הדיינים לשקול בעניינים אלו, אין אנו יכולים להתחמק מלקבוע מהי דרכה ודעתה של תורה בעניינים אלו.

נקדים ונאמר: הנחיות משרד הבריאות אוסרות כיום נוכחות של יותר מחמישה אנשים במרחב סגור, ומטעם זה נמנע קיום מנייני תפילה במרחב סגור בימים אלו. מעתה מכיוון שקיום דיון מצריך נוכחות של שישה אנשים לפחות באולם בית הדין כשהצדדים אינם מיוצגים (שלושת הדיינים, ספרא דדיינא ושני בעלי הדין) ושמונה אנשים לפחות כשהצדדים מיוצגים, והרי זה מצב שלפי המלצות משרד הבריאות יש בו חשש לסכנת הידבקות, ובפרט שבמקרים רבים חלק מהנוכחים נמצאים בקבוצת סיכון, משכך חובתנו לברר מהי ההנחיה על פי דין במקרים אלו, כשאנו רואים שהמגפה גורמת לחללים רבים בקרב מי שאינו נשמר.

מובן שדברים אלו אינם אמורים על מי שחלה והחלים שיש בגופו נוגדנים או אחרי שהחיסונים שנעשים בימים אלו יושלמו והחשש להידבקות יקטן מאוד (או לא יהיה) על פי חוות דעת מקצועית. (חלק מהדברים שנכתבו כאן נכתבו בתשובה לקהילתי אודות קיום המניינים בתקופה הראשונה של הקורונה:)

על ימים כגון אלו כבר אמר הנביא ישעיהו (כו, כ): "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך [קרי: דְּלָתְךָ] בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יעבור [קרי: יַעֲבָר] זָעַם."

ופירש האלשיך שם: "כי המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. אך בהעשות על ידו יתברך מבחין בתכלית, ועל כן היו קדמונינו נזהרים מלצאת בעת צרה."

ולכן מצווים אנו בימים אלו שלא להיקהל, כדי לעמוד על נפשנו.

והנה כל האמור לא בא להקל מחובתנו לשפוט צדק ושלא להימנע מלדון, אלא להחמיר בפיקוח נפש. וזאת למודעי שבעניינים אלו של פיקוח נפש חובתנו לשמוע למומחים וכדאמרינן ביומא (פג, א): "רופא אומר 'צריך' וחולה אומר 'אינו צריך' – שומעין לרופא." וכתבו הפוסקים שאינו רשאי להחמיר על עצמו בכהאי גוונא – עיין משנה ברורה (סימן תריח ס"ק ה), ועיין בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תמד (תתפה)) שכתב:
וזו לשון הר"ן ז"ל ביומא גבי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו את השבת: "וכי מדת חסידות שימנע עצמו? ואינו אלא שופך דמים." עד כאן [...] וכבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי דאין זו מדת חסידות.
ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן רס) שכתב:
נשאלתי בחולה שאמרו לו הרופאים באזהרה גדולה שלא יאכל מצה ומרור, ואם יאכל יהא בסכנה גדולה, והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול – אם רשאי לברך [...] ולפי עניות דעתי פשוט דאינו רשאי לאכול ואינו רשאי לברך [...]

וכתב הרדב"ז (חלק ג סימן תמד) והובא באליה רבה (שם [סימן תריח] ס"ק ב) דמאכילין אותו בעל כרחו. והביא בשם האיסור והיתר (כלל ס דין ח) דאם אינו רוצה לאכול עליו הכתוב אומר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) ו"אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). ואם זה בקום ועשה כל שכן בשב ואל תעשה [...] ואם כן כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו ועבירה קא עביד, איך יברך [...] אבל במקום דאיכא סכנה על פי רופאים וודאי אין רשאי להחמיר ומתחייב בנפשו אם מחמיר.
ומזה נלמד לנידון דידן שאם לדעת המומחים (הרופאים) יש חשש פיקוח נפש בהתכנסות בציבור, אין אדם רשאי 'להחמיר על עצמו'. ומטעם זה במקום שקיים החשש שהתכנסות של למעלה מחמישה אנשים תביא לחשש של פיקוח נפש אין להתיר התכנסות שכזו.

והנה למה שביארנו קביעת המציאות והעובדות במקרים שכאלו צריכה להיות על ידי המומחים ולא כל אחד יכול להביע דעתו. אומנם אחרי קביעת המציאות באופן ברור, חובת הפסיקה היא על פי דעת פוסקי ההלכה. וגם בעניין זה: לא כל אחד יכול להורות להלכה מהרהורי ליבו. וידועים דברי הגר"א באדרת אליהו (דברים טז, יט):
"כי השֹחד יעַוֵר עיני חכמים" – ובפרשת משפטים נאמר "עיני פקחים": "חכמים" הוא בתורה ו"פקחים" הוא בעניני העולם בדרישה וחקירה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז, ב):
דרש רבי יאשיה, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב "בית דוד, כה אמר ה': דינו לבֹקר משפט" וגו', וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין? אלא: אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו.

רבי חייא בר אבא אמר רבי יונתן מהכא: "אמֹר לחכמה אחֹתי את" – אם ברור לך הדבר כאחותך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו.

ואלו ואלו דברי א-להים חיים כי הדיין צריך להיות מופלג בב' דברים אלו: בתורה – צריך להיות בקי בכל חדרי תורה, ובעניני העולם – צריך להיות פִקח בכל אופני ערמומית כדי שיבין האמת. רבי יאשיה דרש "דינו לבֹקר", שצריך להיות פקח בכל ערמומית העולם ומלואה ושיהא האמת ברור לו כבֹקר, למען לא ישלחו בו פועלי און ידי ערמימותם. ורבי חייא דרש "אמֹר לחכמה אחֹתי את", שיהיה בקי בכל חדרי התורה כדבר הזה שידוע לכל שאחותו אסור[ה].
הרי שקודם לכל פסיקה צריך הפוסק לדעת את המציאות, ורק אחרי כן יפסוק את הדברים. והוא הדין בנידון דידן, שאזהרות המומחים והוראות ההתנהלות נקבעו על פי הכרתם את אופן התפשטות המחלה.

והנה האזהרה הראשונית היא להישמר ממגע עם אנשים אחרים מפני שהווירוס הגורם מחלה זו עובר מאדם לאדם בשהייה בקרבת החולה אפילו למשך זמן לא ארוך. וכבר רמזו לנו חז"ל איך להתנהג במצב שכזה שבו ההדבקה מצויה (בבא קמא ס, ב):
תנו רבנן: דֶבֶר בעיר – כנס רגליך, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בֹקר", ואומר "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך", ואומר "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה".

מאי "ואומר"? וכי תימא: הני מילי בליליא, אבל ביממא לא – תא שמע "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך"; וכי תימא: הני מילי [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי – תא שמע "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אף על גב ד"מחדרים אימה" – "מחוץ תשכל חרב".

רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי, דכתיב "כי עלה מות בחלונינו" [...] תנו רבנן: דֶבֶר בעיר – אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו; והני מילי היכא דלא קרו ביה דרדקי, ולא מצלו ביה עשרה [...]
הרי שבשעת המגפה יש להסתגר בביתו ולא לבוא במגע עם הציבור, ומסתבר שטעם הדבר כדי שלא ידביקו זה את זה, ומשמע שלא ילך יחידי לבית הכנסת (אך יש לומר דמיירי בבתי כנסיות שלהם שהיו מחוץ לעיר). הרי שכבר עמדו חז"ל על תופעה זו של הדבקה וקבעו את התרופה, שישהה כל אחד בביתו עם בני משפחתו.

ונעתיק כאן חלק מהדברים שנשאל והשיב בשו"ת הרשב"ש (סימן קצה):
הניסה בימי דֶבֶר ממקום למקום – אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה?

תשובה: [...] ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז"ל בפרק מי שמת (בבא בתרא קמד, ב) גבי משנת "האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות – נפל לאמצע, חלה ונתרפא – מתרפא משל עצמו", ואמרינן עלה בגמרא: "לא שנו אלא שחלה בפשיעה" וכו', "היכי דמי בפשיעה? כדאמר רב חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר 'צנים פחים בדרך עקש'." וכן מה שאמרו ז"ל בפרק קמא דשבת [צ"ל: פרק ב דשבת (שבת לב, א)] ובפרקא דחסידי [פרק ג דתענית המכונה כך בראשונים, דף כ, ב] "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה" [...]

ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחֹק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות (ס, א) בפרק הרואה ובבבא קמא (פה, א–ב) בפרק החובל "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" [...] וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז"ל בפרק הכונס (בבא קמא ס, ב) "דֶבֶר בעיר – כנס רגלך" ו"רבא בעידן רתחא הוה סכר כווי" כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרו שם "דֶבֶר בעיר – אל יהלך אדם באמצע דרכים" ו"דֶבֶר בעיר – אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי", לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחֹק האפשר [...] ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז"ל ומצווים על השמירה מהמגפה, וגדולי חכמינו ז"ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז"ל שברח ממנה פעמים [...]

ואחר שנמשך הענין עד כאן אשוב לברר מה שכתבתי למעלה מפרק הכונס: "רבה [לפנינו בגמרא "רבא", וכלעיל] בעידן רתחא הוה סכיר כווי דכתיב 'כי עלה מות בחלונינו'" – פירוש, שרבה היה סובר מה שסברו הרופאים בזה כי האויר הנכנס מהחלון הוא יותר מזיק לפי שהוא נכנס דק והוא נכנס באברים [...]

ומה שאמרו (שם) "דֶבֶר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי מפני שמלאך המות מפקיד שם כליו והני מילי דלא קרו בה דרדקי ולא מצלו בה עשרה" הוא ענין תורני. וכונת זה המאמר הוא [...] וכן בית הכנסת שאין מתפללין בו עשרה – חייבים הם עונש כמו שאמרו בפרק השולח ובפרק שלשה שאכלו [פרק ד דגיטין ופרק ז דברכות, ולפנינו ליתא שם אלא (בשינוי לשון קל) בברכות פרק א – דף ו, ב (ב"השולח" – גיטין לח, ב וב"שלשה שאכלו" – ברכות מז, ב איתא "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה" ואולי נתחלפה לרשב"ש לשון זו בלשון המאמר שבברכות ו, ב)] "כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס" – זהו כונת "שמלאך המות מפקיד שם כליו", כלומר שזה מחייב מיתה. והתקנה היא שלא ילך יחיד אלא בצבור להתפלל ולחזור בתשובה, שתפלת צבור נשמעת כדאיתא בפרק קמא דכריתות [ו, ב, ורוצה לומר שתפילת ציבור נשמעת אף שיש בהם בעלי עבירות –] מדאמר רחמנא חלבנה בקטורת וכו' כדאיתא התם.

וה' יתברך יחמול עלינו ועל כל עמו ישראל ברחמים, אמן.
שמעינן מדבריו שחובה על האדם לעשות כל טצדקי ולהתנהג בדרך הטבעית היותר מועילה כדי שלא יידבק מהמחלה. ובסוף דבריו ביאר את התקנה הרוחנית לדבר, ועיין לקמן.

והנה כבר הורה זקן רבי עקיבא איגר באגרותיו שהובאו באגרות סופרים (סימן ל) ובספר פסקים ותקנות לרבי עקיבא איגר (עמ' ע) (אפשר למוצאם בתוכנת 'אוצר החכמה'), ששם הזהיר את הציבור שלא יבואו כולם לבית הכנסת, ושגם מי שיבואו ישמרו מרחק זה מזה, ושיתנהגו בכל מקרה כפי הוראות הרופאים ואף יעמידו שוטרים לפקח על הקפדת הציבור להתנהג כפי ההוראות המפורטות. וההגבלות המובאות שם דומות להגבלות משרד הבריאות כיום.

הוראות משרד הבריאות כיום הן שלא יתקרב לחברו למרחק הפחות משני מטר וכן שלא יתכנסו יותר מחמישה במקום סגור אף בהרחקה שכזו, שמא ידביקו האחד את האחר. ולפי מה שהתברר לי סכנת ההדבקה היא על ידי מי שחלה במחלה אף שאין לו תסמינים חיצוניים ואין יודע שהוא חולה. משכך יש חשש שאף מי שאינו מרגיש דבר ייתכן שהוא חולה ויכול להדביק את מי שבקרבתו, שיהא אף הוא חולה וידביק אחרים, וכשההידבקות במחלה של אנשים יותר מבוגרים יש בה חשש פיקוח נפש באחוזים גבוהים.

מעתה כל אדם – אף אם אין הוא יודע - ייתכן שהוא נושא את המחלה ועלול להדביק אחרים, ומעתה יציאה של אדם שכזה למרחב הציבורי היא 'חפירת בור ברשות הרבים' והווי כעין מה שאמרו חז"ל בבבא קמא שהוא 'בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה' (עיין שם ו, א), אך למעשה הוא אף 'אדם המזיק', שבהליכתו ובהתקרבותו לאחרים הוא מזיק.

והנה נזק כזה, שאינו ניכר לרבים מצד אחד ומצד שני הוא עלול להזיק לרבים, הוא מזיק שיש בו גדרי פיקוח נפש ומחללים עליו שבת כדי למנוע נזק מהרבים. והדבר מבואר בשבת (מב, א): "האמר שמואל: 'מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יִזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ'?"

והראשונים שם הביאו דעת בה"ג המסביר את ההיתר לכבות גחלת של מתכת. וזו לשון הרשב"א (שם):
ומה הפרש ביניהן? שגחלת של עץ אדמדמת היא, וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת – אף על פי שכבתה, כיון שהיא חמה שורפת היא ומכוה ואינה נראית ומזקת. אלו דברי רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ורבו חננאל ז"ל. ומן התימה הוא: היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא? ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו, ושמא אם ישמר זה לא ישמר ממנו זה. מה שאין כן בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול לישמר ממנה.
מבואר מדברי בה"ג, ורב האי גאון ורבנו חננאל דסברי כוותיה, שמכיוון שהמזיק לא ניכר והמזיק עלול לגרום נזק לרבים, נזק הרבים בכהאי גוונא (אף שלא ימותו) הווי בכלל פיקוח נפש ומחללים עליו שבת אף באיסור דאורייתא.

משכך המציאות כיום בישראל, משהתפרצה מחלת הקורונה, שכל אדם עשוי לחלות בה מבלי שידע שהוא חולה, שאדם שכזה הוא כ'גחלת של מתכת', שמצד אחד נזקו לא ידוע לרבים (ואף לא לו) ומצד שני הוא עלול לגרום נזק לרבים. ומשכך, אם מחללים שבת על נזק שכזה, ודאי שאסור לחרוג מן הכללים ולהגיע למצב דהווי נזק לרבים.

מטעם זה: כל מקום שאינו בטוח שלא ידביק או ידבק מאחרים אסור לשהות בו, והדין – לא די דהווי מצווה אלא אף הווי עבירה.

והנה לפי הוראות הרופאים אין ספק שמי שהוא מבוגר יותר, ובעיקר מבני שישים ומעלה, הוא עלול להידבק יותר במחלה ולקבלה בצורה מסוכנת, ולכן אסור לו להכניס עצמו לחשש סכנה. אומנם גם מי שצעיר יותר עלול לחלות, ומטעם זה ניתנה הוראה גורפת על 'סגר', שלכתחילה לא יצא אדם מביתו אלא לצורך דחוף.

ואף לעניין קיום שיעורי תורה – אין לקיימם בציבור ויש לקיימם ביחידות בלבד, לימוד וקביעת עיתים לתורה לא צריכים להיעשות אף בחמישה (אף שתלמוד תורה דרבים עדיף). ואף ששנינו בסוטה (כא, א) ד"תורה מגנא ומצלא" – "אף בעידן דלא עסיק בה", היינו בסתמא, אבל אין לאדם להכניס עצמו לידי סכנה וכמו ששנינו בפסחים (ח , ב):
[...] האמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך" וגו'.
וברש"י שם: "איך אלך – למשוח את דוד, ואף על פי ששלוחו של מקום היה הרי היה ירא."

וודאי שאופן ההידבקות במחלת הקורונה הוא 'מקום דשכיח היזיקא'.

ועיין בכתובות (עז, ב) על חובת ההתרחקות ממי שחולה במחלה מדבקת:
מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של 'בעלי ראתן'. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה; רבי אלעזר לא עייל באהליה; רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: "איֶלת אהבים ויעלת חן" – אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?
ומוכח שיש חובת התרחקות במקום סכנה. ואף שרבי יהושע בן לוי לא חשש להידבק מפני שעסק בתורה – אין ללמוד ממנו לדידן, דפוק חזי ששאר האמוראים שוודאי היו דבוקים בתורה עשרת מונים מאיתנו לא סמכו על זכות התורה שתגן עליהם. ועיין בלשון הריטב"א שם:
רבי יהושע בן לוי מכריך בהו ועסיק באורייתא – פירוש: מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה, וכדאמרינן בסוטה (כא, א) גבי "כי נר מצוה ותורה אור" דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה.
ומשמע דאינה מגֵנָה אלא על העוסקים לשמה, ומי יכול לומר על עצמו שעוסק 'לשמה'? ובחידושי הר"ן כתב:
רבי יהושע בן לוי הוה מכרך בהו – פירוש: עם בעלי ראתן, וגמר תורה מינייהו – אמר: "כתיב 'איֶלת אהבים ויעלת חן דדיה ירַוֻּך בכל עת', אם חן מעלה על לימודיה אגוניה לא מגנא?" ומשום הכי כרך בהו ללמד מהם תורה. ותו לא מידי.
ומשמע שדווקא כדי ללמוד מהם – הא לאו הכי, שיכול ללמוד באופן אחר, אף תורה לא מגֵנָה, דבמקום סכנה אסור לאדם לסמוך על הא ד'איֶלת אהבים'. וזה נכלל במה שאמרו חז"ל (שבת לב, א; תענית כ, ב) דאין סומכין על הנס 'שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו', וכמו כן (כנ"ל) אין סומכין על "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" במקום דשכיח היזיקא. ורבי יהושע בן לוי – שאני. ויש להאריך בדברים ואין כאן מקום.

הדברים אמורים אפילו לגבי לימוד תורה דמגנא או מצלא, אבל ודאי שאין להתיר התכנסות לצורך קיום הדין, אף שהוא קיום העולם [אבות א, יח ועוד] והיכא שיש דין למטה אין דין למעלה [מדרש תנחומא משפטים סימן ד ועוד].

ועיין בבא קמא (ס, ב – סא, א):
"ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבֹּאר בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבֹּאר בית לחם אשר בשער ולא אבה דוד לשתותם" [...] מכדי גמרא הוא דשלחו ליה, מאי "לא אבה (דוד) לשתותם"? דלא אמרינהו משמייהו, אמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה – אין אומרים דבר הלכה משמו.
הרי אף במקום שמוסר נפשו ללמוד דברי תורה אין הדבר מתייחס אליו, שעשה שלא כהוגן. וביאר המהרש"א (שם – סא, א): "ואף על גב דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני כדאמרינן פרק קמא דפסחים."

והוא הדין למי שחושב שצריך לסכן את עצמו ולדון וחושב שיש בזה מצווה – קא משמע לן שאין זה דבר מצווה.

ועיין רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח):
הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא – התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.
הרי שאין לרוצח בשגגה לצאת מעיר מקלטו לצורך מצווה ואף אם כל ישראל צריכים לו, משום חשש רחוק שמא יהרגנו גואל הדם. ואף אם ניתן לעשות טצדקי שלא יוזק אפילו הכי לא שרינן מפני חשש פיקוח נפש. ועיין באור שמח שם.

ועיין עוד במשך חכמה (פרשת שמות, פרק ד פסוק יט):
"(ויאמר ה' אל משה במדין) לך שֻב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" – מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה [...] ומזה יתפרש המכילתא פרשת יתרו (פרשה א):
[...] חס ושלום לאותו צדיק שנתרשל במילה שעה אחת, אלא דרש משה קל וחומר [יש גרסאות "אלא אמר משה" והמשך חכמה מיישב את הגרסה "דרש משה קל וחומר"]: ימול ויצא הרי סכנת נפשות.

פירוש, דמה להצלת הרבים אמר לו ה' יתברך "כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך)" ואינו מחוייב להכניס עצמו בסכנה, כל שכן שמילה, שהוא על התינוק לבד, שאינו דוחה סכנת נפשות. וברור מאוד.
לאור האמור:
לא ראוי לקיים דיונים בבית הדין באופן שיש חשש הידבקות, שהוא חשש פיקוח נפש, ויש לדחות דיונים ולא להתירם אלא במקרים יוצאי דופן. וקל וחומר כיום, שהציבור התחיל להתחסן – וודאי משבקבוצות הסיכון מתחסנים במועד קרוב – והחיסון יועיל וימנע את האפשרות להידבקות, שיש לדחות הדיונים לזמן קצר עד שיעלה אחוז המחוסנים ותתמעט כמות החולים היכולים להדביק במחלה.

כך צריך לנהוג כל מי שהולך בדרכה של תורה, ולא ראוי שבתי הדין יתעלם מדרכה של תורה. ואף שבמבט ראשוני ושטחי קביעת וקיום דיונים נעשים לשם שמים, להעמיד את הדין על תילו, חובתנו לילך בדרך התורה האמיתית, ש"דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבֹתיה שלום". ומשכך אין לקיים דיונים בבתי הדין בתקופה הקרובה אלא באופן שאין חשש סכנה כלל.

ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בטבת התשפ"א (11.1.2021).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה