לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום ט"ו בטבת התש"ף (12.1.20) בתיק 1077167/4 שבמסגרתו ניתנו כמה החלטות שעל חלקן הגישה האישה את הערעור שלפנינו והאיש הגיש ערעור שכנגד.

המערערת הראשית תיקרא להלן 'האישה', ואילו המשיב, שהוא המערער שכנגד, ייקרא 'האיש'.

ההחלטות הרלוונטיות הן:
א. מועד הקרע נקבע ליום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02), כשממועד זה החלה האישה לשלם לבדה את כל הוצאות הבית ואת תשלום המשכנתה, בלי השתתפות של האיש.

ב. הכספים שהעבירה האישה מפיצויים שקיבלה (לאחר מועד הקרע הנ"ל) לטובת העסק המשותף היו השקעה בעסק (שלא צלח כל כך), ולא הלוואה שניתנה מהאישה לאיש, ולכן האיש לא חויב בהחזרתם מעבר לחלקה של האישה בעסק.

ג. את ההלוואה שנלקחה (לאחר מועד הקרע הנ"ל) מחשבון הבנק שנרשם על שם שני בני הזוג יפרעו שניהם בחלקים שווים.

על שלוש ההחלטות הנ"ל הגישה האישה ערעור, ואילו האיש, בערעור שכנגד, טען כנגד מועד הקרע שבסעיף א' הנ"ל.

נדון תחילה בערעורים ההדדיים כנגד מועד הקרע.

א. מועד הקרע (טענת האישה)
כאמור, כנגד קביעת מועד הקרע ליום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02) טוענים שני הצדדים, האישה מבקשת להקדים אותו לשנת התשנ"ד (1994) ואילו האיש מבקש לאחר אותו לשנת התשע"ו (2016).

במסגרת האיזון אמורים להיות מוענקים לאיש חלקים מזכויות האישה ממקום עבודתה כשכירה (בעוד לאיש שעבד כעצמאי לא נצברו זכויות כלשהן), ולכן הקדמת מועד הקרע משמעה צמצום הכספים שיועברו לאיש, ואילו איחור המועד יזכה אותו בכספים נוספים. לכן האישה עותרת להקדמת המועד, ואילו האיש עותר לאחרו עד לשנת התשע"ו (2016).

האישה טוענת להקדמת מועד הקרע ליום ט"ו באב התשנ"ד (23.7.94), הוא המועד שבו אירעה תאונה שגרמה לאישה לנכוּת, שלטענתה גרמה להפסקת מוחלטת של חיי אישות בין הצדדים, כשהאיש מצהיר בפניה שמאס בה בשל נכותה. לטענתה, ממועד זה היחסים ביניהם התדרדרו מבלי יכולת לשקמם, ומשלב זה נוצר הקרע שבסופו של יום הוביל לגירושין, ולכן יש לקבעו כמועד הקרע לעניין איזון המשאבים.

האישה מפנה בכתב הערעור למקורות רבים שמהם עולה, לטענתה, שהפסקת חיי אישות לחלוטין משמשת כאינדיקציה לקרע בלתי־ניתן לאיחוי המשליך גם על ההפרדה הרכושית.

אולם מעיון במקורות נראה שכולם מדברים על בגידה בבן הזוג, ולא על העדר יחסי אישות כשלעצמו. אנו סבורים שבגידה בבן הזוג אינה דומה למצב של העדר יחסי אישות, ולא ניתן להקיש מן האחד אל האחר, ונבהיר:

מועד הקרע הוא בעיקרו השלב שבו בני הזוג מתחילים לנהל משטר של הפרדה רכושית, ולכן ממנו והלאה אין מקום לאזן את המשאבים שנצברו. בדרך כלל הוא נוצר מקרע נפשי־ מנטאלי, קֶצֶר, נתק, משטמה וכדומה, כשרגשות אלו ממשיכים ללוות את התא הזוגי לאורך זמן. בהחלט יכול להיות שבגידה בבן הזוג יכולה להוביל ולבטא משמעות כזו, אבל בדרך כלל היא צריכה להיות מלווה גם במשמעות של נתק בשיתוף הכלכלי, במיוחד כשהבגידה נודעה לבן הזוג הנבגד. במצב עניינים שכזה, גם אם הביטוי של הנתק הכלכלי הוא חלש ואינו קיצוני, מכל מקום כשהוא מלווה באירוע קיצוני של פגיעה בקישור הרגשי והנפשי הוא כבר מבטא התחלה של הרצון לנתק את השיתוף הכלכלי והוא עשוי להוביל להכרזה עליו כעל מועד הקרע. לא כן כאשר מדובר במצב של העדר חיי אישות, שיכולות להיות לו סיבות אובייקטיביות כמו בנדון דנן. כדי שהוא ייחשב למועד קובע לעניין ניתוק השיתוף הכלכלי, הוא צריך להיות מלווה בהעדר שיתופיות כלכלית באופן בולט ביותר. ובכן, בהקשר של קרע בשיתוף הכלכלי, אינו דומה מצב של בגידה מתמשכת שפוגעת באמון ההדדי פגיעה אנושה, בלתי־ניתנת לריפוי, למצב של העדר יחסי אישות, אשר הוא לעצמו – אין הכרח שיוביל לקרע כלכלי, ובפרט כאשר ייתכן שמצב זה ישתנה בעתיד, כפי שמובן לכל בר־דעת.

נוסיף ונבהיר שקביעת מועד הקרע, הקדמתו או איחורו באופן שנגרמים הפסדים למי מבני הזוג, אינם יכולים לשמש כלי של ענישה על התנהגות קלוקלת של מי מהם. קביעה זו היא, כל כולה, כלי ביטוי משפטי בלבד להפסקת השיתוף בין בני זוג, הא ותו לא (וראו עוד להלן בנוגע לשיקולי צדק בקביעת מועד הקרע). לכן גם אם הערכאה המשפטית מציינת את הבגידה כאינדיקציה לקביעת מועד הקרע, היא לא תבוא כגורם מעניש של הבוגד אלא כגורם שדרכו מבררים את מצב השיתוף הכלכלי שבין בני זוג.

אשר על כן, בהתאם לאמור ובנסיבות בתיק, משלא נמצאו אינדיקציות כל שהן לנתק כלכלי לאחר התאונה שעברה האישה בשנת התשנ"ד (1994), וגם אם הופסקו חיי האישות, אין סיבה לקבוע את מועד התאונה כמועד הקרע. ומשכך, ערעור זה של האישה נדחה.

ב. מועד הקרע (טענת האיש)
כאמור, האיש בכתב הערעור ובדיון שבפנינו טען כנגד קביעת מועד הקרע ליום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02), ומבקש לקבוע את מועד הקרע ליום כ"א בניסן התשע"ו (29.4.16), המועד שבו האישה הגישה תלונה במשטרה כנגדו, תלונה שהובילה להרחקתו מהבית לצמיתות, ובסופו של יום – לגירושין.

האיש טוען כנגד הקביעה של בית הדין האזורי שתי טענות עיקריות.

האחת נוגעת לאינדיקציות ליצירת הקרע הכלכלי, והשנייה נוגעת לעיקרון המשפטי שבו השתמש בית הדין האזורי בבואו לקבוע את מועד הקרע, וכדלהלן.

בכל הנוגע לטענות האיש בדבר האינדיקציות שלטענתו מובילות לקביעת מועד הקרע רק בשנת התשע"ו (2016) ולא קודם לכן, כגון המשך בילויים משותפים ונסיעות משפחתיות לחו"ל וכדו', בית הדין מבהיר שמעיון בחומר שבתיק עולה שכל הטענות והאינדיקציות הללו הונחו לפני בית הדין האזורי, אך הוא לא השתכנע שיש בהן כדי להצביע באופן חד־משמעי על המשך השיתוף הכלכלי עד למועד של הגשת התלונה, וזאת בהתחשב בהתנהלות הכלכלית שקדמה לה, החל בשנת התשס"ב (2002). וכך כתב בית הדין האזורי:

בית הדין התרשם מחקירותיהם של הצדדים ומעיון במסמכים, כי אכן שרר פירוד עמוק בין הצדדים בשנים אלו [החל ביום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02) – צ' ל'].

מעדותה של הגב' [...] אשר טיפלה בצדדים בתקופה זו עולה כי הצדדים תיארו בפניה נתק אישי ורגשי, אשר בא לידי ביטוי גם בחוסר קשר גופני של יחסי אישות.

צירופם של שלושת גורמים אלו – העדר יחסי אישות, פירוד רגשי עמוק ונתק כלכלי הבא לידי ביטוי בתשלום נפרד של המשכנתה ותשלומי הבית – אינו מותיר ספק לבית הדין כי מדובר בקרע אשר ממנו ואילך אין מקום עוד לראות את הצדדים כשותפים לעניין חוק יחסי ממון.

גם העדר הכנסה רשומה כלשהי מצד הבעל אל חשבון משותף כלשהו או אל תשלומי הבית השוטפים, אף שהבעל הודה בדיון ששישים או שבעים אחוזים מהכנסותיו של העסק היו במזומן, חיזקה אצל בית הדין את ההתרשמות כי מדובר בהפרדה רכושית.

כידוע, בית הדין הרבני הגדול ביושבו כערכאת ערעור אינו נוהג להתערב בקביעות העובדתיות של בית הדיון האזורי, שלו משפט הבכורה בניהול הוכחות וראיות מכל סוג עד להגעה למסקנה העובדתית שמונחת לפנינו.

הואיל ולא מצאנו סיבות מוצדקות, טענה זו נדחית ואיננו מתערבים בקביעה של בית הדין האזורי שהגיע למסקנה שלא הונחה לפניו הוכחה חד־משמעית שהשיתוף המשיך עד ליום כ"א בניסן התשע"ו (29.4.16).

ומכאן לטענתו השנייה של האיש.

בנסיבות התיק ומעיון בפסק הדין מושא הערעור ניכר שבית הדין לא שלל לחלוטין את האפשרות שהשיתוף הכלכלי במובן מסוים התמשך עד למועד שנקב האיש (התשע"ו – 2016), ואף על פי כן בית הדין קמא קבע שמועד הקרע יהיה בשנת התשס"ב (2002).

בסיכומי האישה בפני בית הדין האזורי, במקביל לדרישה להקדים את מועד הקרע, היא מבקשת שגם אם יוחלט על מועד הקרע המאוחר משנת התשס"ב (2002), יש להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לחלוקה לא שוויונית של המשאבים שנצברו, מאחר שלטענתה בנסיבות המיוחדות של צבירה חד־צדדית (שלה, בניגוד לאיש) של המשאבים, חלוקה שוויונית שלהם מייצרת עיוות גדול, "ולא לכך התכוון המשורר" בחקיקת החוק להפעלת ההסדר לאיזון משאבים.

מעיון בנימוקי בית הדין האזורי נראה שבקביעת המועד לשנת התשס"ב (2002) ולא לשנת התשע"ו (2016) כדרישת האיש (מועד שיעניק לו זכויות נוספות שנצברו על ידי האישה) הפעיל בית הדין האזורי שיקולי צדק שמקורם בסעיף 8 לחוק יחסי ממון. הקדמת מועד הקרע לשנת התשס"ב (2002) נועדה ליצור מצב של חלוקה לא שוויונית של המשאבים שנצברו, היינו שהאישה תקבל יותר מהזכויות כתוצאה מהקדמת מועד הקרע, כשההצדקה לכך, לדידו של בית הדין האזורי, היא חשש הברחת כספים של האיש מהמשאבים המשותפים.

נגד זה טוען האיש שלבית הדין, כלכל ערכאה שיפוטית אחרת, אין סמכות 'לשחק' במועד הקרע כדי ליצור העדפה למי מהצדדים בחלוקת המשאבים. שיקולי הצדק יכולים לשמש לחלוקה לא שוויונית ולא להמשכת השיתוף או קיצורו. מועד הקרע הוא נתון עובדתי משפטי שלא ניתן לשנותו כדי לייצר תוצאה חדשה.

מעבר לזה טוען האיש כנגד המגמה העקרונית שאליה הוביל בית הדין האזורי, חלוקה לא שוויונית של המשאבים, על לא עוול בכפיו, כשמצבו הכלכלי לאחר האיזון לא יהיה טוב יותר משל האישה ואולי גרוע ממנו. האישה לא הוכיחה הברחות נכסים על ידו, ואלה גם בלאו הכי לא יכולות להוביל לחלוקה לא שוויונית על בסיס סעיף 8(2), ולא לזה הוא נועד.

לדעתנו טיעון זה יש בו ממש, ואם המכוון שבדברי בית הדין האזורי היה כפי שמציג אותם האיש בערעור היה מקום להורות על ביטולם.

כאמור, מועד הקרע הוא נתון עובדתי שעל בית הדין מוטל לברר מתי הוא, ולא ניתן לשנותו באופן מלאכותי כדי להשיג תוצאה אחרת, גם אם בעיני בית הדין התוצאה הרצויה על ידו היא צודקת יותר. לצורך זה יש כלים אחרים.

לכן, אם כל האינדיקציות היו מצביעות באופן חד־משמעי, על מועד הקרע ביום כ"א בניסן התשע"ו (29.4.16) ולא קודם לזה, וכפי שטוען האיש, שיקולי צדק לא היו יכולים להגדיר מועד קרע שונה ממועד הקרע האמיתי. שיקולי הצדק יכולים להוביל בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לחלוקה לא שוויונית של המשאבים שנצברו ולפתרונות נוספים שנצביע עליהם בהמשך, אבל לא לשנות את המועד של הפסקת השיתוף בניגוד למציאות המוכחת.

אבל לדעתנו לא זה המכוון בפסק הדין נשוא הערעור.

כאמור, בית הדין האזורי לא השתכנע באופן חד־משמעי מטיעוני האיש שהשיתוף הכלכלי המשיך עד ליום כ"א בניסן התשע"ו (29.4.16), כאשר הוגשה נגד האיש תלונה במשטרה והוא הורחק מביתו. לבית הדין נוצר ספק מתי היה מועד הקרע האמיתי. לאחר ששלל את האפשרות שמועד הקרע היה ביו ט"ו באב התשנ"ד (23.7.94), כטענת האישה בתחילה, נותרו לו שני המועדים האחרים שביניהם הסתפק. כאן העדיף בית הדין, מנימוקיו, לקבוע את שנת התשס"ב (2002) כמועד הקרע ולא את שנת התשע"ו (2016). יש לנו להניח בוודאות שאם היה ברור לבית הדין האזורי שמועד הקרע האמיתי הוא בשנת התשע"ו (2016) הוא לא היה מקדים אותו באופן מלאכותי כדי לקבל תוצאה כספית אחרת שמייצרת חלוקה לא שוויונית של המשאבים שנצברו.

להלן נכתוב את דעתנו, מהו העיקרון המנחה שיש לפעול לפיו כשיש לבית הדין ספק באשר למועד הקרע המוחלט, ולאחר מכן נתייחס לדרך הפעולה שבה נקט בית הדין האזורי בנסיבות התיק שלפנינו:

לדעתנו: באופן כללי כשיש ספק אילו נכסים נכללים באיזון המשאבים יש לנקוט בצמצום האיזון ולא בהרחבתו, וכפי שכתבנו בפסק דין אחר (890096/7) ונצטט את התמצית הבאה:

תורת איזון המשאבים בין בני זוג שנקבעה בחוק יחסי ממון, לדעתנו, הפכה להיות נחלת כל בני זוג הנישאים במדינת ישראל. לכן תוקפה הוא לא רק מחמת החוק אלא בעיקר משום שכל הנישאים על דעת החלת העקרונות שבתורה זו הם נישאים, ומכאן תוקפה ההלכתי.

תורה זו נשענת על שתי גישות. ולדעתנו על בסיס שתי הגישות אפשר להגיע למסקנה שכאשר יש ספק, אם להכליל במסגרת האיזון הכנסות מסופקות (וכמו ניכוי המס שבסעיפים ב' וג' להחלטה הנוכחית, אף שלדעתנו אין בזה ספק כלל), הרי שיש לילך על דרך הצמצום ולא להכליל אותם במסגרת האיזון:

גישה אחת רואה בתורת איזון המשאבים הסכם מכללא, שהוא ברירת המחדל בהעדר הסכמה אחרת, וכפי שעולה מלשון סעיף 3 לחוק הקובע:

(א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת – יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.

זאת אומרת: מאחר ובני זוג היו מעוניינים להחיל על התנהלותם הכלכלית במהלך הנישואין ועם פקיעתם, אם התגלגלו לשם, הסדרה כלשהי, הרי שבהעדר הסכם מפורש נראה באיזון המשאבים המוצע בחוק את ברירת מחדל של הסכם משוער שהיו הצדדים עורכים אילו נתנו את דעתם על כך. בהפעלת חוק זה, לגישה זו, אנו בעצם מפעילים את ההסכם שבין בני הזוג – גם אם הם לא ערכו אותו. לא מדובר בתכתיב של המחוקק בשל שיקולי צדק וכדומה אלא בצורך להסדיר הסכמים שעל פיהם צדדים פועלים.

לפי גישה זו: הרי גם לו היה הסכם מפורש של הצדדים שבו הסדרה תואמת לאמור בחוק ממש, לו היה מתעורר ספק ביחס להכנסה כלשהי, אם לאזנה אם לאו, היינו הולכים לפי הכלל ש'יד בעל השטר על התחתונה', ובכגון זה, ההלכה היא שמי שבא להוציא ממי שמוחזק, עליו הראיה. הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן, בהסכם מכללא כמו תורת האיזון שעל פיה אנו פועלים.

הגישה השנייה רואה את תורת איזון משאבים כתכתיב של המחוקק (למרות לשון החוק "יראום כמסכימים", ובפרט במקרים שלא הודע לבני הזוג במפורש שזה יהיה המצב המשפטי, עם פירוק הנישואין. ובפרט לאור העובדה שסעיף 3(ב) לחוק לא מבוצע בפועל, כפי שהארכנו בפסק דין אחר האמור להתפרסם בקרוב), שפועל משיקולי צדק.

לא בהסכם שבין בני הזוג מדובר, שהרי הם לא הסכימו על דבר ולא חצי דבר מהאמור בחוק, אלא שלדעת המחוקק כך ראוי להיות, וכך צודק והגון לעשות.¹ גם לגישה זו אם הצדדים הסכימו אחרת – הסכמתם גוברת על הכול, גם אם יסכימו על דבר שאינו צודק, וזה ההסבר לסעיף 2 לגישה זו.

לגישה זו מדובר במעין תקנה והתערבות של המחוקק במה שהיה לפני התערבותו.

גם לגישה זו, כשמתעורר ספק באשר להכנסה כלשהי, אם יש לאזנה אם לאו, יש ללכת על דרך הצמצום, בבחינת 'הבו לה דלא לוסיף עלה', ובבחינת ספק בתקנה, שחוזרים לעיקר הדין.

לפני בית הדין האזורי עמדו שלוש חלופות למועד הקרע. לאחר שנשללה האפשרות של מועד הקרע ביום ט"ו באב התשנ"ד (27.4.94) – וכפי שאמרנו העדר יחסי אישות כשלעצמם אינו מצביע על קרע כלכלי, ובפרט אם הסיבה היא אובייקטיבית, בשל התאונה שעברה האישה – הרי שנותרו בפניו שני מועדים: לפי המועד המאוחר, הפירוד המוחלט נוצר ביום כ"א בניסן התשע"ו (29.4.16). אילו קבענו אותו כמועד הקרע, היינו מוציאים מזכויותיה הכספיות של האישה ומעניקים לאיש. המועד המוקדם שבהם הוא יום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02) שלפיו האישה נשארת בזכויותיה המוחזקות בידה, ומשלב זה לא נחיל את הסדר איזון המשאבים.

בהתאם לעיקרון העולה מפסק דין הנ"ל הרי במקרי ספק יש לצמצם את תקופת האיזון ולא להרחיבה, ולא להוסיף ולהוציא ממון נוסף מהמוחזק בו, ולכן יש לקבוע שמועד הקרע יהיה ביום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02), וכפי שפסק בית הדין האזורי אף אם לא על בסיס העיקרון המוצג כאן.

או נלך לדרך אחרת שלפיה שיקולי צדק מובילים לאותה מסקנה (אף שלא ברור לנו, אם לזה כיוונו דייני בית הדין האזורי בפסק דינם):

האינדיקציות למועד הקרע ביום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02) הם התשלומים הבלעדיים של האישה במשכנתא ובהוצאות הבית, ומנגד העדר הכנסות רשומות כלשהן של האיש למסגרת משותפת, כשלטענת האישה כל הכנסותיו של האיש מהעסק, שהיו במזומן, שירתו אותו בלבד ולא את התא המשפחתי שההכנסות הוברחו מחוצה לו. בלשונו של בית הדין האזורי בפסק דינו:

יצוין כי הבעל הודה שהוא התנהל במזומן בעסק שלו וכי הוא מימן במזומן נסיעות לחו"ל וקניות רבות. בנסיבות אלו, הקלות הבלתי־נסבלת של ההברחה והמציאות המתוארת בתיק שלפנינו אשר ממנה עולה לכאורה חשד סביר להברחה [...]

בהתאם לאמור, שיקולי צדק שהופעלו בפסק הדין מושא הערעור הביאו להחלת 'מועד קרע', כלשון בית הדין האזורי, ביום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02).

נראה שהשימוש במונח 'מועד הקרע' הוא שגוי ואף אינו נדרש להכרעה שהגיע אליה בית הדין. על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מוסמך בית הדין או בית המשפט לקבוע "בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" שאיזון שווי הנכסים לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר, וכן מוסמך בית הדין לקבוע שאיזון המשאבים יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד מוקדם מן המועד הרגיל לאיזון המשאבים:

סמכויות מיוחדות
8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.

אכן, איזון הנכסים שנצברו מאוחר למועד שקבע בית הדין האזורי יוצר עיוות גלוי וגדול, כאשר האישה ממשיכה להכניס את כל המשאבים שהיא צוברת לקופה המשותפת, ואילו האיש דואג בשיטותיו שלו למנוע את הכנסת המשאבים שהוא צובר לקופה המשותפת.

קיימים מקרים שבהם צד לשיתוף לא תורם מאומה לקופה המשותפת בשל אילוצים, כמו טיפול בילדים, אבטלה, חולי וכדומה, ובשל זאת העדר הכנסות מצידו לקופה המשותפת, כשלעצמו, אינו מוביל בהכרח להפרדה רכושית. לא בכל הזוגות שני בני הזוג שותפים לצבירת זכויות כלכליות מוחשיות, ויש זוגות שלמרות זאת לא עולה על דעתם לא לנהוג בשיתוף, שכן השיתוף מקורו בזוגיות ובנישואין ולאו דווקא בהכנסות הכספיות המשותפות.

לעומת זאת, הברחה שיטתית מהקופה המשותפת מזמן מסוים ואילך, ולפעמים גם אי־נשיאה משמעותית בנטל הכרוך בקיום התא המשפחתי יכולה להוביל את בית הדין להכריע, משיקולי צדק, שמשלב זה לא יאוזנו המשאבים. לא מדובר בחלוקה לא שוויונית של המשאבים אלא בקביעה "שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר" (סעיף 8(4) לחוק יחסי ממון). כדי למנוע עשיית עושר ולא במשפט, ושלא יהיה חוטא נשכר, שהם שיקולי צדק משמעותיים ביותר, הוסמכה הערכאה השיפוטית להקדים את מועד האיזון הגם שאותו מועד אינו "מועד הקרע".

דרך זו מקבלת משנה תוקף אם נראה את כל תורת איזון המשאבים בין בני זוג כיונקת משיקולי צדק,² שאם כך הרי שבמקום ששיקולי הצדק מובילים למגמה הפוכה יש לצמצם את האיזון ולא להפעילו אם הוא יוצר עיוות ולא צדק.

ג. ההשקעה בעסק, השקעה או הלוואה, וההלוואה מהחשבון המשותף
כאמור, בית הדין קבע בפסק דינו שהכספים שהועברו לעסק (לאחר מועד הקרע שנקבע בפסק הדין) שימשו כהשקעה של האישה בעסק ולא כהלוואה שניתנה לאיש.

כמו כן קבע בית הדין שההלוואה שנלקחה מהחשבון בבנק הפועלים הרשום על שם שני הצדדים היא הלוואה משותפת, וכל צד יפרע את מחציתה, אף שהאישה צורפה לחשבון ולא לקחה את הלוואה בעצמה.

האישה טענה נגד הקביעות הללו, ובפרט לאור הקביעה שמועד הקרע הוא משנת התשס"ב (2002): איזו סיבה יש לה להשקיע כספים במי שהיא ניתקה את השיתוף הכלכלי איתו?

כאמור, כל טענותיה הנסיבתיות נטענו לפני בית הדין האזורי, וכולן נמצאות בתחום של הבירור העובדתי ולא בתחום של עקרונות הלכתיים או משפטיים. שמיעת הערעור בעניינים אלו כמוה כפתיחת הליך של הוכחות ביחס אליהם, וכבר מילתנו אמורה בפסקי דין רבים שבית הדין הגדול אינו מתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי אלא אם כן נמצאה בהם טעות הנראית לעין, וכהוראת תקנה קלה(ב) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

אומנם בטענת האישה, לכאורה, יש ממש: אם נקבע שמועד הקרע היה לפני העברת הכספים הללו, כיצד ניתן לומר שפעולות אלו נעשו מתוך כוונת שיתוף (בעסק ובחשבון בנק)? אבל בית הדין האזורי השיב על כך וכתב שאין סתירה בין קרע כלכלי בשיתוף הזוגי הכולל לבין שיתוף ספציפי בעסק, שבשעת ההשקעה בו האישה הייתה סבורה שתניב ממנו רווחים גם אם היא תיפרד מבעלה. כאמור לעיל, אין צורך לדבוק בייחוס המונח 'מועד הקרע' למועד שקבע בית הדין האזורי, כדי להגיע למסקנותיו האופרטיביות.

מאחר שהאישה לא הצביעה לפנינו על טעות הנראית לעין בקביעה העובדתית שמדובר בהשקעה ולא בהלוואות (והאמור לעיל, לא עונה על הגדרה זו), איננו רואים מקום להתערב בהכרעה.

ד. השתתפות האיש בהוצאות
האישה טענה במהלך הדיון שבפנינו לעניין קביעת מועד הקרע ליום י"ח בשבט התשס"ב (31.1.02) שאם כך, הרי שכל הכספים שהאישה הוציאה לאחר מועד זה ושימש את שני הצדדים וכמו הוצאות הבית ותשלום המשכנתה של הבית – על האיש לשלם לה את מחציתם.

בית הדין הבהיר לאישה (במהלך הדיון) שאף על פי שדברים של טעם הם, מכל מקום מאחר שאין התייחסות לדרישה זו בפסק הדין נשוא הערעור, ואי אפשר לערער על מה שלא נקבע בבית הדין האזורי, הדרך היחידה להעלות תביעה זו היא לפני בית הדין האזורי שישקול אם לדון בה בכלל, ואם בכתב או בעל פה, ואם להתנות את הקיום בדיון בה בהפקדת דמי ערבות לכיסוי הוצאות. והכול לפי שיקול דעתו הרחבה.

מסקנות והוראות
אשר על כן, בהתאם לכל האמור:
א. בית הדין דוחה את כל הערעורים שהונחו לפניו, הן של האיש הן של האישה.
ב. אין צו להוצאות ודמי הערבות שהופקדו על ידי הצדדים יוחזרו להם בהתאם לנהלים.
ג. בית הדין סוגר את התיקים.
ד. מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים של בעלי הדין.

ניתן ביום י"ב בשבט התשפ"א (25.1.2021).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה




1 ואף על פי כן יכול להיות להסדר זה תוקף הלכתי מאחר שעל דעת זה נישאו, ואין כאן מקום להאריך.
2 שתוקפה ההלכתי הוא מהסכמת הצדדים במפורש (בקבלת קניין) או כהסכם מכללא.