ב"ה
בית הדין האזורי באר שבע
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אליהו אריאל אדרי |
דיין |
תיק מספר: | 1231083/7 | |
תאריך: |
י"ד באייר התשפ"א
26/04/2021 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד... | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד... | |||
הנדון: | גובה חיוב מזונות כאשר אין לאב בכדי לספק צרכי הקטינים | |||
נושא הדיון: | גובה חיוב מזונות כאשר אין לאב בכדי לספק צרכי הקטינים |
"ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה אבל לא תעשה יתן ממונו קודם שיעבור."הובאו דברים אלו שאין צריך לבזבז הון רב עבור מצות עשה גם בבית יוסף (שם) בלא חולק. כן פסק הש"ך (יו"ד סי' קנז סק"ג), והוסיף שגם בסכנת אבר יש להקל. עי' בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן מג אות) שכתב שהשלחן ערוך לא הביא דין זה שלא יבזבז יותר מחומש בשום מקום אף שהביאו בבית יוסף.
"שמענה ואתה דע לך דכמה דינין מוסכמים השמיטם בש"ע, וכ"כ הרב הגדול מהר"ר גבריאל איספרנסה זלה"ה בתשובה כ"י דאין הכרע מהש"ע שהשמיט דין אחד, דכמה דינים מוסכמים אין הרב כותבם וסמיך ליה במה שכתבם בבית יוסף עכ"ל. ואני הדל כתבתי עליו בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ש"ב מה זו סמיכה בדינים ההם על הב"י יותר מכל הדינים שכתבם בש"ע ע"ש, ועתה נראה דודאי כונת הרב הנז' הוא שדיני הגמרא והרמב"ם וכיוצא מביאם בש"ע, אמנם הדינים המחודשים זמנין דהוא ז"ל משמיט מהם, ונראה דזה דבר השמיטה תחת שלש, או שהדין ההוא אף שהוא מוסכם הוא מציאות רחוק, או שהוא פשוט, או שהוא כלול ונלמד מעיקר הדין שכתב בש"ע."גם כאן יש לומר שהושמט מפני פשטותו שהוא מסוגיה ערוכה, כפי שיובא לקמן.
"ומשמע שבדין שיש בו מחלוקת שפיר י"ל שהשמיטו מהש"ע מפני שאין דעתו לפסוק כמ"ש בב"י. וכן ראיתי להגאון רבי משה פארדו בתשובה שהובאה בשו"ת שערי רחמים ח"א (אבן העזר סי' יג, דף כב ע"ד) שכתב שכל זה בדבר שאין בו מחלוקת, אבל בדבר שנחלקו בו פוסקים, שפיר יש לנו לומר בפשיטות שחזר בו מרן ממ"ש בב"י, ולכן השמיט הדין ההוא מהש"ע. ע"ש."עוד הביא הראש"ל כללים אלו במקומות רבים בספריו. אם כן, לדינא נראה שאם הדבר פשוט יש לבאר שכן דעת מר"ן.
"א"ר זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש. מאי שליש אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא?! אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה."התוספות (ד"ה אילימא) כתבו:
"משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת, ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב, ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומ , ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז."בדברי תוספות ארבעה שלבים: שאין צריך לבזבז כל ממונו, הוסיפו שאפילו שליש לא, הביאו מהסוגיה בכתובות שאפילו חומש לא יבזבז, ועוד הוסיפו להביא מהסוגיה בסוכה את הרבותא דרבן גמליאל.
"איתא [ב"ק דף ט ב] אמר רבי זירא למצוה עד שליש ופרכינן מאי שליש אילימא שליש ביתו אילו מתרמיין ליה שלשה מצות יהיב כוליה ביתיה אלא אמר רבי זירא להדור מצוה עד שליש במצוה וממאי דפרכינן מעיקרא משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו."כ"כ בשו"ת הריב"ש (סימן שפז):
"...שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט:) אמר רב הונא במצוה עד שליש. מאי שליש, אילימא שליש ביתו אלו מתרמו ליה תלת מצותא יהיב כולי ביתיה, אלא אימא וכו'. דאלמא דאפילו פחות משליש לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר אלו מתרמו ליה, משמע דאפי' למצוה עוברת כאתרוג וסכה. וכ' הראב"ד ז"ל שהטעם כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש עשה שבתך חול וכו'. ואמרו המבזבז וכו'."הרא"ש (ב"ק סימן ז) כתב:
"ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב."נראה שאין חילוק בין הלשון "משמע" שהזכירו תוספות, הרשב"א והר"ן, לבין לשון הרא"ש "שמעינן", וכולם לדבר אחד התכוונו שהראיה מהסוגיה שמדובר גם במצוה עוברת אינה ראיה מוחלטת.
"ומהגמרא דקאמר אי מתרמי ליה כו', איכא למימר דלאו ראיה היא דילמא לאו במצוה עוברת איירי, אלא בס"ת ודכוותה. א"נ בצדקה ופדיון שבוים, דאפשר לקיומינהו על ידי אחרים. ובדלא אפשר, ולית ביה משום פקוח נפש לגבי דידיה, דילמא אה"נ צריך למיתב לכוליה ביתיה."הרי שלפירוש הראשון מדובר במצוה חיובית על גופו, אלא שאינה מצוה עוברת, ולפירוש השני מדובר במצוה שאפשר אף לקיים ע"י אחרים.
"הא' דאורייתא [...] להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו, לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים או פרנסה או בריאות, או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת, אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו, והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה. ואף על פי שיש קופה ותמחוי בעיר שעניים סומכים עליהם. אלא שרוצה להרחיב להם או ליתן גם לעניי עולם שבמקומות אחרים. זה אינו חיוב של תורה אלא מדרבנן למאן דאית ליה דמעשר כספים דרבנן. ולהב"ח וסיעתו אפי' חיובא דרבנן ליכא, אלא מנהג כשר וישר הוא (ויש לו רמז ודאי בתנ"ך). ודעת זה נראה עיקר ובזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו שזכרנו."והוא לשיטתו כאן שחומש נאמר במצות צדקה שאינה עוברת.]
"בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה."כאן התבאר טעמו של רש"י שהזכיר שלש מצות אלו משום שהוזכרו בסוגיה שבת (דף קלג ע"ב) כמצות שעליהן נאמר התנאה לפני במצות. נראה שלמד רש"י שכשם שלמסקנת הגמרא שהעמידה בהידור מצוה עד שליש "במצוה" מתפרש מצות ספר תורה, לולב וציצית, כך מתפרשים גם דברי הגמרא להו"א בספר תורה, לולב וציצית.
"מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב ליה כוליה ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו."הר"ן הנ"ל כתב:
"ממאי דפרכינן מעיקרא משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו."הרא"ש (סימן ז) גם הוא לא הביא את שני השלבים הנזכרים בדברי תוספות, וכתב:
"ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב."הון רב ודאי אינו כל ממונו, והוא מתפרש על דרך דברי תוספות, שהזכירו שאין חייב לבזבז שליש ממונו.
"ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות דף נ א)."נראית כוונתו כנ"ל, לאחר שהוכיח שאין חייב, הוסיף והביא ראיה לכך מהגמרא כתובות (שם).
"א"ר אילעא באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש [...] אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך."כ"כ רש"י (ד"ה המבזבז), הר"ן (ד"ה המבזבז), שיטה מקובצת בשם תלמיד רבנו יונה, וכ"כ רש"י (ערכין כח ע"א ד"ה המבזבז). כך הובאה התקנה בטור ושלחן ערוך (יו"ד רמט סעיף א).
"לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש."יתכן שלמד הרמב"ם דבריו מהבבלי ופירשו בהקדש. עי' כלי חמדה (פרשת ויצא אות ד) שביאר על דרך זו שהרמב"ם ורש"י נחלקו בפירוש דברי הבבלי.
"גמילות חסדים: הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה."ודוחק לומר שמה שכתב הירושלמי "למצוה" היינו גמילות חסדים.
"שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות דף נ א)."דוק שהובאו דברי רבן גמליאל ללמדנו שאין אדם מחויב לבזבז הון רב, ולא בהקשר של המבזבז אל יבזבז.
"אין צריך לבזבז עליה הון רב כ"כ הרא"ש וש"פ והביאו ראיה מן הגמרא וסיים הרא"ש ז"ל עלה ותלמודא חשיב גוזמא על ר"ג שהיה נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג א' וכו' ונ"ל פשוט דר"ל דחשיב רבותא ודבר גדול לר"ג במה שקנה אתרוג א' באלף זוז ומזכירו לשבח על זה (ולאו גוזמא כמשמעו קאמר הרא"ש ז"ל) דקאמר שהיו מצות חביבות עליהם הרבה אלמא מוכח דמדינא לא היה צריך לקנותו בדמים יקרים כ"כ ואעפ"י שהיה נשיא [...] דהרא"ש ז"ל ה"ק שא"צ לבזבז הון רב בשביל מצוה אפי' היא עוברת דהא תלמודא חשיב גוזמא ודבר גדול על ר"ג שקנה אתרוג באלף זוז הלכך משמע שא"צ לבזבז הון רב ואפי' הוא פחות מחומש דודאי אלף זוז לגבי ר"ג היה פחות מחומש ואח"כ כתב הרא"ש ז"ל וגם תקנו חכמים שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש כלומר שאף מי שירצה להחמיר על עצמו ולבזבז יותר מכדי שליש במצוה ולהיות המצות חביבות עליו רוצה לבזבז עליה הון רב מ"מ אין לו לבזבז יותר מחומש כנ"ל פשוט וא"צ למ"ש הרב"ח ואולי ל' רי"ו דחקתו לכך ומיהו המעיין ברי"ו ז"ל יראה שיש גמגום בדבריו ומ"ש בסוף לשונו דהא דר"ג גוזמא הוה נראה שהוא מיותר שהרי כבר כתב לעיל מזה דהא ר"ג אמרו עליו שקנה אתרוג באלף זוז ותחלת דבריו יש לכוונם ולהסכימם למאי דפרישית בדעת הרא"ש ז"ל ע"ש ודוק."יתכן לומר עוד שרבן גמליאל היה קודם תקנת אושא. עי' גמרא ראש השנה (דף לא ע"א-ב):
"וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא: מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא."ליבנה גלתה ראשונה בימי רבן יוחנן בן זכאי כמ"ש רש"י בר"ה (שם ד"ה ומיבנה). רבן גמליאל היה בדור שלאחר ריב"ז, והוא חברם של תלמידי ריב"ז – ר' אליעזר ור' יהושע – כמובא בגמרא סוכה (דף מא ע"ב), ואם כן אפשר שזמנו מוקדם לתקנת אושא. אולם, עי' בגמרא ערכין (דף כח ע"א):
"דאמר רבי אילא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חבריו, ומנו רבי ישבב; ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו לו חביריו, ומנו רבי עקיבא."אם כן תוקנה תקנת אושא בזמן רבי עקיבא שהיה בזמנו של רבן גמליאל, אלא שעדיין ניתן לומר שרבן גמליאל קשיש טפי.
"מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצות ור"ג לא קודם לאושא היה ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים."אמנם לבעל העיטור כנראה שיטה אחרת, הביא דבריו הטור או"ח (סוף סימן תפג), וז"ל:
"כתב בעל העיטור מי שאין לו יין עבר אדרבנן דאמרי ולא יפחתו לו מד' כוסות וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד לא קיים הג' לכן ימכור מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג."לכאורה מפורש שגם לשם קיום מצות לולב ואתרוג צריך למכור כל מה שיש לו. דברים אלו הובאו בספר העיטור (הלכות מצה ומרור דף קלו טור א), וגם בלשונו שם מבואר שהחיוב להוציא כל ממונו הוא בכל המצות, ובכללן ארבע כוסות. בספר בשמים ראש (סימן קטו) כתב שבעל העיטור דרך גוזמא אמר, עיי"ש שאפשר שמודה שצריך לבזבז כל ממונו לצורך מצוה דאורייתא.
"גמילות חסדים: הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה."לעומת הלשון השלילית בבבלי, הובא דין זה בירושלמי בלשון חיובית. העיר על כך מר"ן בבית יוסף יורה דעה (סימן רמט סעיף א). מדברי הירושלמי שנאמרו בלשון חיובית למד מר"ן הלכה שמצוה לבזבז חומש, עיי"ש שכתב שדברי הירושלמי משלימים את הנאמר בבלי, ודקדק כן גם מהבבלי.
"דתני רשב"י אומר גדול היא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו נאמר [שמות כ יב] כבד את אביך ואת אמך ונאמר [משלי ג ט] כבד את ה' מהונך ממה את מכבדו ממה שיחננך מפריש לקט שכחה פיאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים."לכאורה שיעור החיוב בצדקה שנזכר כאן אינו חומש אלא יתר על כן, וכל עוד שאינו מחזר על הפתחים חייב לבזבז ממונו לכל המצוות ובכללן לצדקה. ואף אם היה מקום לדחוק בראש דברי הירושלמי שמה שכתב: "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה", שמצוה זו הינה מצות צדקה בלבד, הרי סיפיה דהירושלמי כולל בתוכו יחד: "סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים", ועל כולם נאמר: "אם יש לך" אתה חייב בהן, והיינו כל עוד שאינו מחזר על הפתחים.
"ונראה שאע"פ שיש לו אינו חייב לספק כל מזונות הצריכים לאביו אלא כופין ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם ורבינו שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול."הראת לדעת שאין הבן חייב לזון את אביו יותר משיעור חיובו בצדקה, שעליו נאמר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אם כך הוא בכבוד אב, ה"ה בשאר מצות שנזכרו לעיל מינה בירושלמי, ועל כרחך מה שכתב בירושלמי: "אם יש לך" היינו לפי שיעור חיוב צדקה, וכל שמבזבז יותר מחומש יש חשש שמא יעני ויצטרך לבריות.
"והכי מתפרש הירושלמי לפי שטה זו כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב לתת מממונו לה' ולא כולו כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואם אין לו אלא כדי פרנסתו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך בין יש לו הון הרבה בין אין לו אלא כדי פרנסתו מתפרנס אביו עמו."כ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן שלא):
"בירושלמי בפרק קמא דפאה [הלכה א'] מבואר שורש הדברים. דתניא התם, נאמר [שמות כ' י"ב] 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר [משלי ג' ח'] 'כבד את ה' מהונך', ממה שיחננך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית וכו', אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון ובין אין לך הון 'כבד את אביך ואת אמך' ואפילו אתה מחזיר על הפתחים. משמע להדיא דבשאר מצות עשה אינו צריך לחזור על הפתחים אם אין לו. ושם קודם לזה מביא הירושלמי דשיעור חומש למצוה הוא מתקנת אושא."חזות קשה ראיתי בדברי נו"כ השו"ע (או"ח סימן כה סעיף א) בעניין מצות תפילין, שלכאורה לא משמע כך מדבריהם.
"ולגבי אם מחויב למכור כסותו או לקבל על עצמו עול מלאכה בכדי לקנות תפילין, במה שאין בו נגד כבוד, צל"ע בזה כעת. במלאכה אחז"ל [פסחים קיג, א] פשוט נבילתא בשוקא ולא תאמר כהנא כו' וכן בכסות שאין בו פחיתות כבוד אם ימכרנו, י"ל שמחויב למכרו ואין זה כסדר בעל חוב או כקבלת צדקה שלא חייבתה התורה הקדושה למכור מטלטליו, וצל"ע בכ"ז."נראה שמחלק וסובר שחייב אפילו למכור כסותו, העיר על דבריו בספר מנחת פתים (סימן כה סעיף א).
"דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש"הביא יישוב על פי דברי הירושלמי הנ"ל, ודחאו משום שהוא נגד סתימת הפוסקים,
"שתפסו בפשיטות מסוגיא דב"ק וממעשה דר"ג שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה."ויישב שאדם שמתפרנס ממלאכתו ויש לו חמישה סלעים פנויים חייב להוציאם על קיום מצות פדיון הבן, כי לא תגרע פרנסתו בחסרון אותם חמישה סלעים. לפי דרכם של העולת תמיד וסיעתו כך הוא פירוש דברי הירושלמי, שאין חייב לחזר על הפתחים אך חייב ליתן כל ממונו באופן זה.
"אדם שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט מותר לו לפזר היותר לצדקה אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך."הטעם שווה, משום שאין חשש שיעני אם יתן תוספת זו לצדקה. מה שכתב האהבת חסד "מותר", היינו מותר ולכן חייב, כמבואר בהגה על הגיליון. ושם הביא מקור לדין זה מהירושלמי הנ"ל:
"דאין לחזור על הפתחים בשביל ציצית ותפילין משא"כ לענין כיבוד אב ואם עי"ש הא אם יוכל לצמצם מעט מעות מיגיעו כדי לקנותם וע"י קנייתם לא יצטרך לחזור על הפתחים למזונותיו חייב לקנותם."לענ"ד מר"ן הב"י ביאר דברי הירושלמי באופן אחר, וכן בספר זכות אבות ביאר דברי העולת תמיד באופן אחר. על באורו של הבה"ל בדעת הע"ת יש להקשות, שסתם העולת תמיד דבריו ולא חילק במקום שהיה לו לחלק בין מי שיש לו חמישה סלעים פנויים ומתפרנס ממלאכתו לבין מי שמתפרנס מממונו ולא ממלאכתו.
"והא דאמרינן אילו מתרמו ליה תלתא מצותא יהיב ליה כוליה ביתיה, תמוה לי, וכי יש דמים למצות ואיך יכול הוא לאמר לא אקנה לולב ואתרוג עד כדי כך וכך ומי שם להם דמים והמצוה האחת חשובה כל ממונו."לא עלה על דעתו של הראב"ד להקשות שכיון שאין כאן פיקוח נפש לא תידחה המצוה. קושייתו היתה שלא ניתן לשער שוויה של מצוה, שמסתבר שמצוה אחת חשובה כנגד כל ממונו, ולכן לא תידחה המצוה מפני הפסד ממון הפחות בשוויו מהמצוה.
"ויש לומר עד כי שלא יבא לידי עני ויצטרך לבריות, כמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יעני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והעני כמיתה הוא."מסקנת הראב"ד נותרה בעינה, שמצוה אחת חשובה כל ממונו. מה שאין צריך לבזבז הון רב אינו משום שהמצוה שווה פחות מהון רב, אלא משום החשש שיעני והעני כמת הוא.
"וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה."הראת לדעת שהחשש שמא יעני הוא הגורם. יתר על כן, לא העניות עצמה היא הגורמת, אלא מה שיפיל עצמו על הציבור הוא הגורם לכך שאין חייב לבזבז הון רב אפילו על מצוה עוברת.
"ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו."גם כאן מבואר שעל מנת להמנע מקיום מצות עשה אין צורך להגיע לכך שפיקוח נפש הוא, ולכן חייב לתת כל ממונו וגם ללוות ממון כדי שלא לעבור על לא תעשה.
"כתב הראב"ד כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרי' [כתובות נ א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש מפני שהעוני כמיתה."וכן הבאנו משו"ת הריב"ש (סימן שפז) בשם הראב"ד, וז"ל:
"שהטעם כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש עשה שבתך חול וכו'. ואמרו המבזבז וכו'."עדיין טעמא בעי מדוע במצות עשה נפטר אף משום שלא יעני ויפיל עצמו על הבריות?
"דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתר שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו."לשיטת החתם סופר עולה שלולא תקנת אושא מן הדין היה אדם חייב לתת כל ממונו לצדקה כל שיש לו פרנסת יומו ורק באושא תקנו. נראה שתקנת אושא לדרכו היא עקירת דבר מהתורה בשב ואל תעשה. כ"כ בספר אשל אברהם (למהרא"ד מבוטשאטש) (סימן תרנו):
"שאין ספק שמה שיש קולא במצות עשה בסימן תרנ"ו אין כן רק ע"י תקנת חז"ל ע"י תקנה שבאושא [כתובות נ, א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שכן הוא במצות עשה. וזולת כן לא הקילה התורה הקדושה רק במה שכתבה התורה [ויקרא יח, ה] וחי בהם ולא כו' [יומא פה, ב] ולולא שכתבה כן לא היו מקילים גם בכך והרי רק במצות עשה ביד חז"ל תקנה לשב ואל תעשה. מה שאין כן לגבי מצות לא תעשה לא שייך תקנה."עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן סד) שכתב שדוחק לומר כן.
"ואני תמה שלפי זה נראה שחיוב צדקה מדינא היא שצריך לתת הכל ובלבד שלא יצטרך לחזור על הפתחים, ולא הבנתי דבריו כלל, שמה"ת מהיכי תיתי שיהא אדם מחוייב לתת כל כספו שאינו צריך לעצמו רק מה שצריך שלא לחזור על הפתחים והנשאר לתת לעניים, שהרי החיוב הוא רק כפי שידו משגת או מעשר וחומש, אבל כל מה שצריך להוצאות עצמו ובני ביתו אף לימים הקרובים אינו חייב ליתן כלל, וא"כ אין חיוב ליתן כל מה שיש לו חוץ מפרנסת יומו, וצע"ג."עוד הקשה בשו"ת שבט הלוי (שם):
"דמשמעות סוגית הראשונים דגם מה"ת אל יבזבז יותר מדאי והלכה זו היתה מעולם בידם, אלא שבאושא נתנו קצבה של חומש לדבר."וכן הקשה בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קלא).
"הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. עד היכן ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנא אמר [משלי ג ט] כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך."את דברי הירושלמי שאמר "עד היכן", פירש הפני משה עד היכן הוא החיוב להוציא ממון בלא תקנת אושא. כן פירשו גם מהר"א פולדא והגר"א בביאורו לירושלמי, וכן נראה שפירש הריטב"א (כתובות נ ע"א ד"ה המבזבז). לדרכם מפורש בירושלמי שלא כחתם סופר. עי' בספר עלי תמר על הירושלמי פאה (שם) שפירש דברי הירושלמי באופן אחר.
"ואח"כ כתב הרא"ש ז"ל וגם תקנו חכמים שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש כלומר שאף מי שירצה להחמיר על עצמו ולבזבז יותר מכדי שליש במצוה ולהיות המצות חביבות עליו רוצה לבזבז עליה הון רב מ"מ אין לו לבזבז יותר מחומש כנ"ל פשוט."עוד יש להקשות, לדעת החת"ס צ"ל שמה שכתב הראב"ד שעני חשוב כמת זהו הטעם לכך שחכמים עקרו דבר מן התורה. כך יכלו להתפרש דברי הראב"ד:
"שלא יבא לידי עני ויצטרך לבריות כמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יעני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והעני כמיתה הוא."לדברי החת"ס צ"ל שהראב"ד בא לתת טעם לכך שעקרו דבר מן התורה. אמנם אליבא דאמת נראה שהראב"ד לא בא לבאר מדוע אסור לבזבז שליש אלא מדוע אינו חייב לבזבז שליש ממונו כדי לקיים מצוה עוברת. כ"כ הרשב"א:
"מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב ליה כוליה ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו".ובתשובתו הביא דברי הראב"ד. מה שאין אדם מחויב אינו יכול להיות תקנת חכמים, שאם יש מקום לתקן הרי שנאסר עליו להוציא. נראה שפירוש דברי הראב"ד כך הוא, שאין חובה להוציא שליש ממונו מהטעם של שמא יעני, והוסיף לומר שגם תקנו שאל יבזבז יותר מחומש.
"דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד."גם בטעם זה יש לעיין מדוע משום החשש המסופק שמא יעבור על דעת קונו יכול לבטל בוודאי מצות עשה עוברת.
"במצות עשה שלא יעבור עליה, אין אדם מצווה לתת כל ממונו בשבילה להביא את עצמו לידי עוני ולהפיל עצמו על הציבור, שהעני חשוב כמת וטוב לו לישב בשב ואל תעשה, אפילו היא מצוה עוברת ותיבטל המצוה ויקיים הרבה מצות כנגדה, משיביא עצמו לידי עוני החשוב כמת."לענ"ד עיקר דברי הלבוש הם משום שהעני חשוב כמת. כן ביאר דברי הלבוש בספר אמרי בינה (חו"מ סימן יט).
"והטעם שא"צ ליתן בשביל מצוה, נראה משום דכלל הוא דכבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה, משא"כ ל"ת בידים."וכ"כ אשל אברהם (למהרא"ד מבוטשאטש) (סימן כה סעיף א):
"ומה שהוא פטור מלחזור על הפתחים הוא מצד כבוד הבריות דוחה מצות עשה בשב ואל תעשה ועני חשוב כמת מצד הלבנת פנים שיש לו".
"באחד שהיה חולה במחלת שטות והוא בבית החולים ונרפא אבל הרופאים אומרים שצ"ל שם עוד איזה שבועות תחת השגחתם כדי שלא יתקלקל ח"ו, אם צריכים להוציאו משם כדי שיקיים מצות שופר שבבית החולים אי אפשר. והשבתי שלע"ד אין צריכים להוציאו כי על עשה גם אונס ממון יותר מחומש נחשב אונס לפוטרו ואולי גם בפחות מחומש עיין בסי' תרנ"ו במג"א סק"ז ובספרי דברות משה על ב"ק סי' פ"ט הערה כ"ח, וא"כ כ"ש זה שעדיף להאדם אף מחומש ממון ויותר שהיה מוציא להתרפא אף כל ממונו שנחשב אנוס ממצות עשה דשופר ופטור."וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן ב).
"במצות עשה הקלה ובשב ואל תעשה התורה חסה על ממונם של ישראל ושלא לבא לידי עוני כו' עשה שבתך חול כו' ואל יבזבז יותר כו' מדינא."נוסיף עוד שמה שכתב הראב"ד שהעניות כמיתה לא מסברת עצמו אמרו, שכן הוא בגמרא נדרים (דף ז ע"ב):
"אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו - צריך לנדותו, ואם לא נידהו - הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה - שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר: כי מתו כל האנשים, ותניא: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני."כן הוא גם בגמרא נדרים (דף סד ע"ב):
"ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים. עני דכתיב: כי מתו כל האנשים, מצורע דכתיב: אל נא תהי כמת, וסומא דכתיב: במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומי שאין לו בנים דכתיב: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי."ובמדרש איכה רבתי (פרשה ג אות ב):
"א"ר שמואל ארבעה חשובין כמתים, סומא דכתיב (איכה ג') במחשכים הושיבני כמתי עולם, מצורע שנא' (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת, ומי שאין לו בנים דכתיב בה ברחל (בראשית ל') הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ומי שירד מנכסיו שנא' (שמות ד') כי מתו כל האנשים וכי מתים היו אלא שירדו מנכסיהם."קשה היא העניות שהיא שקולה כמיתה, כמבואר במקורות אלו. הוסיף הראב"ד שזהו גם ביאור הסוגיות ב"ק (דף ט ע"א) וכתובות (דף נ ע"א), שמסתבר שלעניין שב ואל תעשה ימנע אדם מלקיים מצוה ולא יכנס לחשש שמא יעני.
"אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם."כאן מצאנו שאפילו סכום קטן מאוד אין אדם חייב להפסיד כדי לקיים מצות השבת אבדה, משום שמא יעני ויצטרך לבריות. כ"כ רש"י "לא יהיה בך אביון - הזהר מן עניות". וכ"כ רש"י בסנהדרין (ס"ד ע"ב ד"ה לא), הסמ"ע (חו"מ סי' רסד סק"א), ועוד.
"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון."עי' מהרש"א בחידושי אגדות שהפנה לגמרא ב"מ הנ"ל, ועי' גבורות ארי.
"אבל במצות עשה שלא יעבור עליה, אין אדם מצווה לתת כל ממונו בשבילה להביא את עצמו לידי עוני ולהפיל עצמו על הציבור, שהעני חשוב כמת וטוב לו לישב בשב ואל תעשה, אפילו היא מצוה עוברת ותיבטל המצוה ויקיים הרבה מצות כנגדה, משיביא עצמו לידי עוני החשוב כמת, וע"ז אמרו חז"ל [כתובות נ ע"א] המבזבז אל יבזבזה יותר מחומש."ומשמע דוקא כשמביא את עצמו לידי עניות.
"ואם יאמר בעל הדין שמצות לא תעשה שאין בה מעשה הרי היא בענין זה כמצות עשה כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות [נדצ"ל במצוות] לא תעשה שאין למדין חמור מקל להקל."עי' בביכורי יעקב (סימן תרנו סקי"ג) שהוכיח מדברי הריב"ש שגם לאו שאין לוקין עליו חמור מעשה, וכל לא תעשה שמבטלו אפילו בשב ואל תעשה מחויב להוציא כל ממונו שלא לעבור עליו.
"לאו במצות עשה ולא תעשה תליא מילתא, אלא קום ועבור או שב ואל תעשה. אשר על כן, לאכול פירות שביעית אף על פי שאינו אלא עשה [רמב"ם שמיטה ויובל ז, א], וכן טעם כעיקר שאינו אלא עשה לחד דעה [תוספות זבחים עט, א ד"ה אמור בשם ה"ר יוסף דאורלינש], מכל מקום יתן כל אשר לו ולא יעבור. וההיפוך, אין צורך להוציא כל ממונו שלא יביאוהו לידי לא תותירו ממנו עד בוקר [שמות יב, י], אף על פי שהוא לא תעשה, מכל מקום כיון שאינו בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו, כן נראה לפענ"ד."כ"כ בספר אשל אברהם (למהרא"ד מבוטשאטש) (או"ח סימן תרנו), וביאר זאת לשיטתו שדין המבזבז וכו' הוא משום עקירת דבר מהתורה בשב ואל תעשה, ולאו בשב ואל תעשה לא מצאנו שעקרו.
"כתב הראב"ד כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרי' [כתובות נ א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש מפני שהעוני כמיתה ומיהו מסתברא דלא אמרי' הכי אלא במצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה."אך אין ספק שגם דברי הר"ן הללו היו לפני הריב"ש.
"ומן אז חדלו נאספו ממנו בחטאינו נשאר העולם שומם וגלמוד. לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא מורנו הרב הגדול רבינו נסים נ"ר היה כאחד מהם לדעת טוב טעם ודעת. בקי בשלשה סדרים ודמו לי' כמאן דמנחי בכיסתיה. ודעתו רחבה מני ים ושכלו זך וישר אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל. ואין להשוות כלם לפניו כקליפת השום וכגרגיר שומשום."ושם סימן שעו:
"ומה שכתבתי אליך ממורינו הרב הגדול רבינו נסים נ"ר, הנה מאשר ראיתיך מקצר בשבחו ומבין ריסי כתבך ניכר אתה מחשיבו כאחד החכמים ראית בספרד. וכן בכתבך אל החכם דון חסדאי נ"ר יראתי פן יבא לאזן הרב נ"ר ואולי יגיע אי זה נזק בזה לכבודך. ולכן הארכתי אליך בספר קצת שבחו ולא כטפה מן הים. כי אם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ולא מפסיקין. ובאמת כי בכל חכמי ישראל אין ערוך אליו. ואי הוית באתריה מחוי לך חורפיה ותודה על האמת כמדת החכם."]ע"ע בעניין זה בגיליון מהרש"א (יו"ד סי' קנז סעיף א) , בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תרנו אות ח), בשו"ת עמודי אור (או"ח סימן יז אות ב), בספר עמודי אש (סימן ד כלל ז), בספר בית השואבה (קונטרס הידור מצוה אות כא), בשו"ת יהודה יעלה (למהר"י אסאד) (אורח חיים סימן רב), בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן שלא), בשדי חמד (דברי חכמים סימן לט), ובספר דרכי תשובה (יורה דעה סימן קנז סקי"ח).
"ודקדקו המפרשים דאין אדם חייב הון רב בשביל מצוה כגון לולב או אתרוג וכיוצא בו דהא אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש והרי רבן גמליאל אמרו עליו דבר גדול שקנה אתרוג באלף זוז ומכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנותו והעישור כמו שפירשתי בצדקה."חידש רבנו ירוחם שיש שיעור שחייב אדם להוציא על קיום מצוה, והא עישור נכסיו. מר"ן בבית יוסף (אורח חיים סימן תרנו) הביא דברי רבנו ירוחם אלו, וכתב עליו: "ולא ידעתי מנין לו."
"וכמדומה דלא סיימו קמיה מה שסיים רבינו ירוחם זה לשונו, והעישור כמו שפירשתי בצדקה ע"כ. פירוש כמו בצדקה מחויב ליתן מעשר וחומש נאמר על המבזבז, הוא הדין במצוה דאמרו עלה דדינה כצדקה לגבי יותר מחומש הוא הדין לענין מעשר, וממילא נשמע דשנה ראשונה מקרן מכאן ואילך מן הריוח כמ"ש בצדקה ביו"ד סי' רמ"ט ס"א."פירש הא"ר את דברי ר' ירוחם שאינו מחלק בין צדקה לשאר מצות, וס"ל ששיעור מעשר הוא מעיקר הדין בין לצדקה ובין לשאר מצות, ויפריש בשנה ראשונה מעשר מן הקרן לצדקה ולכל צרכי מצוה ולאחריה מעשר מן הריוח.
"בודאי אם העניים באים תחילה וחלקם יפה מאד עשה וא"צ אח"כ לקנות אבל אם אין עניים כאן אלא שיבואו לאחר זמן ועכשיו באה לידו לקנות אותו מצוה צריך לקנות ואי משום שעניים שאח"ז יזמן לו הש"י מעשר אחר לחלק א"כ לא שייך לומר מניין כי זה מצי למפסק מסברא."לדרכם של הפוסקים הנ"ל, פירוש דברי רבנו ירוחם הוא שמצות צדקה ושאר מצות שוות הן בחיובן, ולכולן יחד מחויב להוציא מעשר ולא יותר.
"שלרוב פוסקים א"צ להוציא הון רב אף על מצוה עוברת אף שהוא פחות ממעשר ולהר' ירוחם מחוייב להוציא עשור נכסיו ומשמע שהב"י והמג"א חולקין עליו."לדרכם זו מה שהקשה מר"ן "לא ידעתי מניין לו", פירושו הוא מניין לו שאין להוציא על מצות יתר על המעשר שמוציא לצדקה.
"ועיין בירושלמי (פ"א דפיאה), דנראה שם דמה דאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הוא לכל המצות בכלל, וע"ש ביפה מראה. וא"כ י"ל דגם מצות צדקה בכלל, וכעת לא מצאתי הכרע לזה מפורש. ועכ"פ לפי מה שנוהגים רוב העולם ליתן צדקה מעשר ולא חומש, אזי צריך לפזר עוד מעשר אחר גם למצות אחרות, דכלל שני המעשרות אינן רק חומש. ואפשר דמטעם זה כתב רי"ו דצריך להוציא עישור נכסיו ולא חומש, דחצי חומש שהוא מעשר צריך להפריש לצדקה, ומעשר האחר יפזר למצות הבאים לידו."לדרכו ניתן לבאר שקושיית מר"ן על דברי רבנו ירוחם היא מניין לו שיש שני חיובים של מעשר, אחד לצדקה ואחד למצוות.
"ומה דסמכו הפוסקים לענינינו מהא דהמבזבז היא רק להשמיענו כמו שם חששו שמא יעני ויצטרך לבריות וע"כ אין נכון יותר מחומש כן יש לחוש בענינינו."עוד כתב הבה"ל שיתכן שגם רבנו ירוחם מודה שחילוק יש בין צדקה לשאר מצוות, וכוונתו שמעשר ודאי חייב להוציא אך יתכן שחייב יותר.
"ועיין בבה"ל שביררנו דר"ל דמשיעור זה בודאי אסור לפחות אבל אפשר דבענינינו דהוא מצוה עוברת גרע טפי וחייב להוציא עד חומש מנכסיו."הבה"ל הקשה על עצמו מצדקה בקַיימוּ עניים לפניו, וחילק שאפילו באופן זה הרי יכולה המצוה להתקיים על ידי אחרים, עיי"ש.
"הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. עד היכן ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנא אמר [משלי ג ט] כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך."את דברי הירושלמי שאמר "עד היכן" פירש הפני משה עד היכן הוא החיוב להוציא ממון בלא תקנת אושא. כן פירשו מהר"א פולדא והגר"א בביאורו לירושלמי, וכן נראה שפירש הריטב"א (כתובות נ ע"א ד"ה המבזבז). לפירושם עולה שמעשר אינו חיוב אפילו בצדקה, אלא "מדה בנונית". קושיית הבית יוסף לפי זה היא מנין לו שחייב להוציא מעשר ממונו על מצוות, שמא החיוב הוא פחות מזה, כשם שבצדקה אין חייב להוציא מעשר. עי' פתחי תשובה (יו"ד סימן שלא סקי"ב) שהביא מכמה מקורות שמעשר כספים אינו מעיקר הדין אלא מנהג, וכן הסיק בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עו), והדברים עתיקים.
"אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי."
"ואפילו. הוא מתפרנס מתמחוי של צדקה דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה [פ"ח מ"ז] מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי אפילו הכי אם לא נתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות."כ"כ גם הריטב"א בשם הר"י מפאריש, ופירש כך בלשון המשנה. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ז) לא כתב במפורש דין זה, אולם כך פירשוהו רבנו מנוח, עיי"ש בהלכות חמץ ומצה, והמגיד משנה (הלכות מגילה וחנוכה פ"ד הי"ב). וכן פירש דברי הרמב"ם מר"ן בב"י (סימן תרעא סעיף א).
"כתב בעל העיטור מי שאין לו יין עבר אדרבנן דאמרי ולא יפחתו לו מד' כוסות וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד לא קיים הג' לכן ימכור מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג."לכאורה מפורש שגם לשם קיום מצות לולב ואתרוג צריך למכור כל מה שיש לו. דברים אלו הובאו בספר העיטור (הלכות מצה ומרור דף קלו טור א), וגם בלשונו שם מבואר שהחיוב להוציא כל ממונו הוא בכל המצות, ובכללן ארבע כוסות. בספר בשמים ראש (סימן קטו) כתב שבעל העיטור דרך גוזמא אמר, שחלילה שיתקנו כזאת חכמים, ואפלו אם יש במצוה משום פרסומי ניסא. עיי"ש, שאפשר שמודה שצריך לבזבז כל ממונו לצורך מצוה דאורייתא.
"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק."לשון זו של הרמב"ם מחודשת ולא נודע מהו מקורה. המ"מ כתב שלמד הרמב"ם דבריו מדין ארבע כוסות ששואל או מוכר כסותו, וכל שכן נר חנוכה. בלשונו מבואר שטעם החומרה שיש בארבע כוסות הוא משום פרסומי ניסא, כמו שכתב:
"נראה שלמדו ממה שנתבאר פ' ז' מהלכות חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות והטעם משום פרסומי ניסא וכ"ש בנ"ח דעדיף מקדוש היום."הלחם משנה התקשה על דברי המ"מ מדוע יש כאן כ"ש, הא טעם שני הדינים שווה שהוא משום פרסומי ניסא.
"בפ"ז מהל' חו"מ ה"ז לא כתב רבינו כלל איך לעשות בזה רק העתיק לשון המשנה ע"ש, ואיך בכאן בדין הנלמד משם יוסיף לכתוב עוד מה שלא כתב בגוף הדין אתמהה. ועוד קשה דהי"ל לרבינו להוסיף עוד תקנה דאו שישכיר את עצמו כמש"כ הרשב"ם הנ"ל. לכן נראה דרבינו למד זה מש"ס דמגילה דף כ"ז ע"ב, דאיתא שם שאלו תלמידיו את ר"ז במה הארכת ימים א"ל מימי וכו' ולא בטלתי קידוש היום אמא זקנה היתה לי פ"א מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום, ועוד איתא שם ר"ה הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב א"ל מאי האי א"ל לא הוה לי קידוש ומשכנתיה להמיינא ואתאי ביה קידושא ע"ש, והרי"ף והרא"ש העתיקו האי עובדא דר"ז בהלכותיהם ע"ש, הרי בהדיא בגמרא שתי אלו תקנות שכתב רבינו דאחד מכר כסותו ואחד משכן כסותו בשביל יין לקידוש, ולמד רבינו מזה דכ"ש בנ"ח דעדיף מקידוש היום דצריך לשאול ולמכור כסותו, ולפ"ז דברי רבינו מבוארין בגמרא."ע"ע בשו"ת משנה שכיר (חלק אורח חיים סימן שיא) שכתב, וז"ל:
"ובאמת נפלאתי על הרמב"ם, מדוע הביא הך דמוכר כסותו הכא בחנוכה, ולא בפסח בד' כוסות (ה' חמץ ומצה שם), ושם לא כתב רק העתיק המשנה (פסחים פ"י מ"א). אבל ישבתי לי זה עפי"ד הגר"א בביאורו (ה' חנוכה שם) שכתב דנלמד ממה דאמרו שם בערבי פסחים (פסחים קיב, א) דדבר מועט לכבוד שבת שואל על הפתחים או מוכר כסותו או שואל וזהו מכבוד היום, וקידוש עדיף מכבוד היום, א"כ גם לקידוש צריך לרדוף אחריה עד שיעשנה, (ועיין ברמב"ם ה' שבת פ"ה ה"א), ונ"ח קודם לקדוש היום, ש"מ דצריך למכור או לשאול לנ"ח. שוב מצאתי בציוני מהר"נ (סוף ה' חנוכה) שישב ג"כ את דברי הרמב"ם באופן כזה, עיין שם. עכ"פ בטח דשוה לגמרי לד' כוסות, ודלא כהבאה"ט, ודו"ק."לדברי כולם נראה שהטעם שהחמירו בנר חנוכה הוא משום פרסומי ניסא, ע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן שלא) שביאר טעם החומרה בנר חנוכה משום שפרסומי ניסא אפילו במצוה דרבנן עדיף ממצוה דאורייתא. וע"ע בספר רץ כצבי (ח"א קונטרס המועדים סימן כח) שהביא השיטות השונות בעניין זה.
"הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס."עי' מ"מ שמקור הדברים מגמרא שבת (דף כג ע"ב), וכך נפסק בשו"ע (סימן תרעח סעיף א). עי' מ"מ ועוד שדנו במ"ש הרמב"ם שקידוש היום הוא מדברי סופרים.
"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום."עי' מ"מ שגם מקור הלכה זו מהסוגיה בשבת (שם).
"אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת."וכ"פ מר"ן (או"ח סי' רסג סעי' ג).
"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת."על אף שכך מפורש בתורה שהדל לא ימעיט, קשה כיצד ניתן לחייב אדם לשאול או למכור כסותו, והרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וק"ו שאינו מחויב למכור כסותו.
"וא"ר אלעזר: בזמן שבהמ"ק קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בהמ"ק קיים, אם עושין צדקה - מוטב, ואם לאו - באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע."הרי שיש קישור בין דין צדקה למחצית השקל, ועדיין קשה כנ"ל.
"נתחייבו נכסיו בשביל חוב שעליו, ועל כן צריך אפילו לחזור על הפתחים ולשלם מה שהוא מחויב".כ"כ הגר"ח קנייבסקי בספר שקל הקודש על הרמב"ם (שקלים פרק א הלכה א) בשם החזון איש, והקשה על כך ממה שכתב הרמב"ם שחייב למכור כסותו, אמאי עדיף מכל הקדש שמסדרין לו, עיי"ש שדחק.
"דפירסום נס הוא לפרסם כבוד ה' יתברך שמו, וגם להראות חשיבות ישראל כדאמרינן גבי מנורה שנר המערבי הוא עדות לישראל שהשכינה שרויה ביניהם [שבת כ"ב ע"ב], והוא כדבר שחייב נגד אחרים, על כן אמרינן בזה דאפילו כסותו צריך למכור ולעשות המצוה ואפילו מגלימא דעל כתפו, וכנ"ל.השווה דין פרסומי ניסא למחצית השקל.
ומיושב בזה הקושיא שהובאה בתשובת מהר"י אסאד זצ"ל, דוודאי מצוה דאורייתא חמיר טפי, ואפילו הכי אם אין לו אין צריך למכור כסותו, כיון דבאמת חישב לעשות וכו', אבל בנר חנוכה דהדלקת נר חנוכה לפרסם הנס, וכל כיוצא בזה, הלוא זה הוא נגד אחרים, על כן פסק שפיר הרמ"א דחייב למכור אפילו כסותו כדי לקיים את המצוה."
"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק."לעניין נר שבת כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ה הלכה א):
"אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת."ולעניין מחצית השקל כתב:
"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף"נראה שמקור כל דינים אלו הוא ממחצית השקל, שם חידש הכתוב שאף שמצות מחצית השקל הינה מצות עשה ולא חיוב ממוני, חייב בה כל אדם ואף העני ביותר מקרא "והדל לא ימעיט". שכל אדם מישראל מחויב להיות כלול בקרבנות הצבור ולתרום לכך את חלקו, שהוא לא יותר ולא פחות ממחצית השקל. על דרך מצוה זו תקנו חכמים שמצות נר חנוכה שעניינה "להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל", תהא גם היא כזו שלא ייפטר ממנה אדם מישראל. כן הוא גם בקדוש היום שהוא עדות על חידוש העולם, עי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן מט) ואבני נזר (חלק אורח חיים סימן תקא) שכתב שבקדוש היום אין פרסום הנס לאחרים ולכן גרע מנר חנוכה. כך הוא גם בנר ביתו משום שלום ביתו, שעדיף על פרסום הנס. הרמב"ם לא כתב במפורש שכך הדין גם לעניין ארבע כוסות, אולם כך הבינו המ"מ, הב"י, וש"פ, שגם לשם קיום מצות ארבע כוסות חייב למכור כסותו כדי לקיים מצוה זו שיש בה משום פרסומי ניסא.
"והנה על עצם הדין דמבואר כאן בשו"ע דאין צריך לפזר הון רב על מצוה ונובע זה מסוגיא דב"ק אלא מעתה אי אתרמי לי תלתא מצותא ליתיב לכולא ביתה וסמכו זה לדין צדקה דהמבזבז וכו' לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש."הביאור הלכה (שם) יישב קושיה זו לפי דרכו שהובאה לעיל.
"נאמר [שמות כ' י"ב] 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר [משלי ג' ח'] 'כבד את ה' מהונך', ממה שיחננך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית וכו', אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון ובין אין לך הון 'כבד את אביך ואת אמך' ואפילו אתה מחזיר על הפתחים."את החילוק בין מצות כבוד אב ואם לשאר מצות ביאר כאמור לעיל:
"דדווקא במצוה שאינה כנגד אחרים, אבל במצוה שהיא כנגד אחרים הוי ליה כבעל חוב, ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, וזה הוא הטעם דכיבוד אב ואם צריך לחזור על הפתחים משום דהוי כפריעת חוב."על פי דבריו יישב את הקושיה מפדיון הבן. על דרך זו כתבו החזון איש, הובאו דבריו לעיל, ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן מא), בלא שחיבור עניין זה לכבוד אב ואם. עי' בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן סד) שהקשה על דברי מהר"ם שיק.
"והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן ליה לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה."הרי שרק בתורת צדקה אתי עלה, ואין הפרש בין מצות צדקה לצורך כבוד אב לכל מצות צדקה. כ"כ הרא"ש (סימן נ), וכ"כ בחידושי הרמ"ה (קידושין לב ע"א ד"ה הרי אמרו) שהבן מחויב "כשאר עניי דעלמא", אלא שיש להקדים את האב מדין הקרוב קרוב קודם.
"ונראה שאע"פ שיש לו אינו חייב לספק כל מזונות הצריכים לאביו אלא כופין ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם ורבינו שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול."דברי הב"י ברור מללו, שחיוב הבן כלפי אביו מדין צדקה הוא שווה לחיובו הכללי מדין צדקה, כפי שכתב בלשונו שכופין אותו "כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה."
"ולשון אין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע הכי, דמשמע הא אם אינו צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו אף על פי שבודאי בכהאי גוונא לא מחוייב כל כך לוותר וליתן מכח צדקה וצ"ע."כ"כ בשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תרסג) שחיוב הבן לזון את האב הוא מדין צדקה אך שעורו גדול יותר, ודקדק כן מלשון הרמב"ם הנ"ל, ז"ל:
"וכן דקדקתי מלשון הרב ז"ל שכתב בה' ממרים וז"ל אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל אב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו כפי שהוא יכול ע"כ. למדנו מדבריו שאין חייב לשאול על הפתחים ולא לשכור את עצמו לזון את אביו. ועוד למדנו שאם מזונותיו בריוח יזון את אביו בריוח ואפילו שהוא בצמצום יזון את אביו כמוהו וזה כלל בלשון כפי מה שהוא יכול. וזה שלא כדברי בעל בית יוסף."ברמ"א על השלחן ערוך (שם) משמע שכך הבין דברי מר"ן, שעל דברי מר"ן כתב הרמ"א שי"א ששיעור החיוב הוא ככל מצות צדקה. נראה שהרמ"א נקט לדינא כמ"ש מר"ן בב"י, אולם כתב זאת בלשון י"א, ולכאורה הבין שמר"ן חולק על דעה זו. עי' ש"ך (סק"ו) שכתב שמבואר בב"י ששיטתו היא ששווה דין כבוד אב לכל דין צדקה, והרמ"א היסב דבריו לפי שיטתו בד"מ. ע"ע ט"ז (סק"ו) ונקודות הכסף. כ"כ בבאור הגר"א (סקי"א) שדברי מר"ן והי"א שברמ"א שוים.
"ולשון אין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע הכי, דמשמע הא אם אינו צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו אף על פי שבודאי בכהאי גוונא לא מחוייב כל כך לוותר וליתן מכח צדקה וצ"ע."הנה נותר בצ"ע מאי שנא כבוד אב ואם משאר צדקה.
"דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתר שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו."דברים אלו הם לשיטתו שהובאה לעיל אות ג', שלולא תקנת אושא מן הדין היה אדם חייב לתת כל ממונו לצדקה כל שיש לו פרנסת יומו, ורק באושא תקנו.
"כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא. כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה [...] כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה."על כך הוסיפה הגמרא שמה שמכלימין אותו בלבד, הוא כאשר האב אינו אמיד,
"אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה."בחיוב הבן לזון את אביו מדין צדקה, מצאנו שתי דרכים בפוסקים שהובאו לעיל אות ו'. גם באשר לחיוב האב לזון את בניו מדין צדקה יש לדון, האם חייב האב לזון את בניו כפי השיעור שהוא מחויב לתת צדקה, אלא שמקדימים את בניו לאחרים, או ששיעור חיובו בצדקה גדול יותר כאשר מכוון הוא אל בניו.
"דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה הוה אמינא משום דלא טרחא בהו אבל מעשה ידיה דקא טרחא בהו אימא דידה הוו ואי אשמעינן מעשה ידיה דקא מתזנא מיניה אבל קידושיה דמעלמא קאתי לה אימא דידה הוו צריכא."על דברי הגמרא קשה, הרי אין האב חייב לזון את בתו מהתורה.
"דהכי קאמרינן דרחמנא זכי לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות ודרך האב לזון את בתו מסתמא, ואף על גב דלא חייביה במזונותיה מכל מקום מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה."כ"כ תוספות בגיטין (דף מז עמוד ב ד"ה ולביתך):
"וכענין זה אמרינן בריש קידושין (דף ד.) אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה דקא מיתזנא מיניה ואף על גב דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא הוא שהוא זן אותה."כמו כן במכילתא (ריש פרשת משפטים) נראה שהאב חייב לזון בניו ובנותיו מהתורה, ז"ל המכילתא:
"ויצאה אשתו עמו. רבי יצחק אומר, מי הביאה שהכתוב מוציאה, מה ת"ל ויצאה אשתו עמו, מגיד שהוא חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנא' ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מכלל יציאה אתה למד על הכניסה."אולם הרמב"ן (שמות פרק כא פסוק ג) ביאר שאין כוונת המכילתא שהאב חייב מן הדין לזון את בניו ובנותיו, אלא "כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם".
"ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון היו כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחויב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר (דברים טו) לאחיך לענייך."נראה כמפורש בדברי הרמב"ם שבניו ובנותיו קודמים לאחרים בלבד, אך שיעור החיוב בצדקה שווה הוא ואת הצדקה שגובים מהאדם נותנים תחילה לבניו ובנותיו. ראיה נוספת יש ממה שהשווה הרמב"ם מזונות הבנים למזונות אביו, ולעיל אות ו' הבאנו שלדעת מר"ן סובר הרמב"ם ששיעור חיוב הבן במזונות אביו ואמו הוא ככל חיוב צדקה.
"במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו."לכאורה מתפרשים דבריו "שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה", צדקה דעלמא ולא חיוב פרטי של צדקה כלפי ילדיו, כמו שכתב בפירוש המשנה, ומעין מה שכתב בהלכות ממרים (פרק ו הלכה ג) שאם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו "כפי מה שהוא יכול", שפירשו הב"י ששיעורו ככל צדקה.
"והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש. כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה."מה שכתב הרמב"ם היה האב "ראוי" לצדקה מתפרש כפשטו, ראוי לצדקה בעלמא. כך מתפרש גם המשך דברי הרמב"ם שמוציאים ממנו "הראוי לו", היינו הראוי לו לצדקה בעלמא בלא חילוק בין חיובו בצדקה כלפי בניו לבין חיובו בצדקה כלפי אחרים.
"ועוד שכתב דכיון דהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו די מחסורו, דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו מחסורו, ודבר תימה הוא דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו".גם לדעת מר"ן נראה שהאב חייב במזונות ילדיו די מחסורם, שכן לא חלק מר"ן על עיקר הדבר ומודה שחיוב צדקה מוטל גם על היחיד לפרנס את העניים די מחסורם, אלא שקושייתו על דברי הטור היתה שכיון שיש עוד אנשים היכולים לפרנס עני פלוני יתחלקו ביניהם, ואין להטיל את כל שיעור פרנסתו על אחד מהם. כל זה נכון בעני דעלמא, אך בבנים שיש להם אב היכול לפרנסם, היעלה על הדעת שיודיעו צערם לרבים, בצדק יאמרו להם הרבים לכו אל אביכם. ולכן נראה שיודה מר"ן לענין מזונות ילדים שיש להטיל את חיוב הצדקה די מחסורו במלואו על האב.
"אם מעיקר הדין החובה מוטלת על הציבור כולו אלא שאין הוא ממלא חובתו, מנין לנו שחובה זו חוזרת על האב למלא כל מחסורו, ולא כתב הרמ"א אלא אם אין רבים אצלו, אבל אם ישנם ואינם נשמעים אין לנו."ולענ"ד הדברים פשוטים, שהרי החיוב היסודי חל על היחיד לפרנס את העניים די מחסורם, וכפי שהתבאר לעיל.
"הנלע"ד שאדרבא לחיובא אתי ההוא מאמר, צדקה המספקת להם יען דינא הוא באחרים שכפי השגת יד הנותן חובת הצדקה כמ"ש רבנו הרמב"ם ז"ל, ושם ביאר עוד וז"ל: 'וכמה, עד חמישית מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בינוני, פחות מכן עין רעה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן לאחר' ע"כ. וא"כ בדרכי הצדקה, אם השיעור הנזכר הספק למקבל הלא טוב, ואם לא יתן השיעור ההוא אף אם לא הספק לו לדי מחסורו, ואף אם התשעה חלקים הנשארים לנותן המה בהרוחה לפרנסתו, אפילו הכי לא אכפת ליה ולא אבעי ליה לספק כל צורכו של עני כי יצא ידי חובתו, ועל אחרים רמיא חיובא לתת ג"כ ולשלם לעני. כל זה באחרים שחובתם על הכל, אבל בבנים אין הדבר כן, כי אין חובתו על אחרים או על הקופה של צדקה רק אם אין להם אב או קרוב הראוי ליתן להם, כמ"ש הרדב"ז ז"ל (ח"א סימן תכט) ועי' דרישה (בריש סימן עא ס"ק ג) בשם רמ"א, ע"ש. בכן חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם 'צדקה המספקת להם' לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה, כי בבנים אף שמתורת צדקה חייבוהו רז"ל, בתוספת חובה אתמר בהספקת מחייתם כי אין להם על מי להשען מצדקתם של אחרים, כי כולם פטורים מהם כמ"ש וד"ק."דבריו הם חידוש גדול שלכאורה אינו מוכרח, ויתבארו עוד לקמן.
"ומכל מקום דוקא כשאינו עשיר ואינו מספיק לזונם בהרוחה אבל אם הוא אמיד ומספיק בכך דרך הרוחה כופין אותו לא מתורת חיוב מזון בניו ובנותיו אלא מתורת צדקה שהרי אף על אחר כופין אותו לפי מה שיראו הדיינין וכמו שאמרו רבא כפא ליה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה."מבואר שאמיד היינו עשיר היכול לזונם בהרוחה. עוד נראה להדיא בדבריו ששיעור הגבייה הוא כבכל אדם.
"וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אף על פי שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו."וצ"ב מדוע מי שאינו עשיר מוגדר כמי שיכול לזון בניו על ידי הדחק, הלא יתכן שנתן רק מעשר ונותר בידיו ממון רב. י"ל שהמאירי האמת קאמר, שאף שאמיד היינו עשיר, אינו אמיד איננו רק מי שאינו עשיר אלא כל שיכול לזון בניו על ידי הדחק.
"וא"ת ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו וי"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."לכאורה קושית התוי"ט תמוהה. בצדקה, הדין הוא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולכל היותר ניתן לגבות בכפיה מעשר, אם כן יכלה הקושיה להתיישב היטב. פירוש המלים "לא אמיד" הינו "לא עשיר", אך עדין יש לו די ממון שניתן להוציא ממנו, ואין הכרח להעמיד דוקא במי שיש לו מזון ליום אחד בלבד.
"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו."טעם הדבר ביאר הדרישה (שם אות ב), ז"ל:
"מה שאין כן בירושה דבנים הן קודמין כמ"ש בחשן משפט סימן רע"ו והטעם דכאן דאיירי באין להם מה יאכל חייב בכבוד אביו שלא יצטרך לחזור על הפתחים יותר מכבוד בניו ועוד דבירושה אילו היה אביו יורשו היתה חוזרת הנחלה מאביו לכל בניו דהיינו אחיו בשוה ויוחסר לבניו אף אחר מיתת אביו."יל"ע בטעמו השני של הפרישה, ומ"מ לטעמו הראשון, אף שלעניין ירושה בניו קרובים יותר מאביו ואמו, לעניין צדקה יש להקדימם מפני כבודם.
"דכיון דגבי בניו הקטנים אין יורדין לנכסיו אלא משום חיובא דצדקה אינו אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה כמ"ש הב"י בי"ד סי' ר"מ גבי חיוב לזון את אביו מתורת צדקה יע"ש וא"כ ליכא לפלוגי בין אמיד דהכא לאמיד דצדקה."אמנם לשיטת הרדב"ז והבנת הד"מ בטור היה מקום לומר, אם כי אינו הכרח, שכשם שעל מנת לזון את אביו ואמו חייב אדם מדין צדקה יתר על שיעורו במצות צדקה כלפי אחרים, כך יהיה הדין בשיעור חיובו במזונות בניו מדין צדקה. יש גם להטעים עניין זה בסברה על פי מה שבארנו, שטעם הפטור לבזבז חומש ממונו על מצות הוא כמו שכתב הראב"ד בחידושיו לב"ק (דף ט ע"ב): "שמא יעני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והעני כמיתה הוא", ולא ניתן לדרוש מאדם לעשות מעשה שיש חשש שיביאהו לידי עוני, משום שהאדם אנוס על כך. אך כיון שדרכו של עולם שיוציא האדם ממון רב לצורך פרנסת ילדיו, אין לראותו כאנוס כל שאינו מחזר על הפתחים.
"הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם. כלומר שהם יותר על בן שש שנים דאילו פחותים מבן שש חייב הוא במזונותיהם כדאיתא בסוף פרק אף על פי (כתובות סה:) ואמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם נ.) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו ג) זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר שהם יתרים על שש שאינו חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פירש רש"י (ד"ה זה)."להדיא כתב מר"ן ש"גדולים" אלו הנזכרים בהלכה זו, אליבא דאמת "קטנים" הם, ומה שנזכרו בלשון גדולים הוא משום שהם גדולים מקטני קטנים. דומה שהלשון דחוקה מאד, אולם הסברה דחקתו למר"ן שלא לחלק בין קטנים שאינם קטני קטנים לבין גדולים.
"כ"כ הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מתנות עניים (הל' טז) ופירוש הגדולים יותר משש דהיינו עושה צדקה בכל עת כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נ' א) אבל עד שש חייב מדינא ולא מתורת צדקה כדאיתא סוף פרק אף על פי."כ"כ הש"ך (שם סק"ד), הלבוש (שם), המהריק"ש בספר ערך לחם (יורה דעה שם), ז"ל: "האב והאם קודמים לבניו הגדולים [...] קטנים שחייב במזונותיהם בכלל פרנסתו הם". דוק שחילק בין קטנים שחייב במזונותיהם לשאר בניו שקראם "גדולים". ועיי"ש שהשווה בין מזונות קטנים שחייב לזונם למזונות אשתו, כ"כ יפה ללב (ח"ג יו"ד סימן רנא אות יג, וח"ט סימן רנא אות ג), בספר צדקה לחיים (מערכת ק אות תרכג), בספר ראשון לציון (יו"ד סימן רמט), בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סימן כז), בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עו), ועוד.
"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים."הרמב"ם לא חילק בלשונו בין קטנים לקטני קטנים ולכולם קרא "קטנים", אך חילק בין קטנים לגדולים.
"הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם."פירש הב"ח שמ"ש הרמב"ם בהלכה זו "גדולים" היינו גדולים מקטני קטנים, אך גם קטנים בכלל. ראייתו מגמרא כתובות (דף נ ע"א):
"אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים."הרי לנו שלקטנים אלו קרא הרמב"ם "גדולים". לשון מר"ן (יו"ד סי' רנא סעיף ג) מועתקת כמעט אות באות מהרמב"ם הנ"ל, ומתפרשת כך. כדעת הב"ח כתב הכס"מ וכן מהר"י קורקוס על הרמב"ם הנ"ל, ז"ל:
"פרק נערה מאי דכתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים ופי' קטנים יותר משש דפחות משש נקראים קטני קטנים וגם חייב הוא בהם מדינא ולא מיקרי צדקה וכן כתב רש"י ז"ל והוא צדקה שאינו חייב במזונותיהם ולכך רבינו קראן גדולים וכתב הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כלומר דבערך זה נקראים גדולים לאפוקי פחות משש אעפ"י שלפי האמת גם אלו קטנים הם ובודאי דה"ה גדולים ממש ואורחא דמלתא נקט בגמרא וכ"ש הוא כיון דאפילו גנאי אין בדבר והוא מפרנסן."כן פסק החכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קמה סעיף א), ז"ל:
"ואחר כך יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים ואם ידו משגת לפרנסם ממעותיו ומפרנסם ממעות מעשר אמרו חכמים תבוא לו מארה לביתו שמבזה אביו ואמו לפרנסם ממעות צדקה. והם קודמין לפרנסת בניו שנאמר (בראשית מ"ג, ח') ויאמר יהודה וגו' ונחיה גם אנחנו גם אתה גם טפינו (דרישה) ואחר כך פרנסת בניו ובנותיו אף שהם יותר מבני שש שנים דאז אין חיוב על האב מכל מקום אם מפרנסם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה והם קודמים לאחיו."ע"ע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סוף סימן רכט).
"דכיון דגבי בניו הקטנים אין יורדין לנכסיו אלא משום חיובא דצדקה אינו אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה כמ"ש הב"י בי"ד סי' ר"מ גבי חיוב לזון את אביו מתורת צדקה יע"ש וא"כ ליכא לפלוגי בין אמיד דהכא לאמיד דצדקה."בחי' באר אברהם על הרמב"ם הנ"ל חלק על דעת הכס"מ וכתב שמקורו של הרמב"ם בהל' מתנות עניים אינו מהסוגיה כתובות (דף נ ע"א), ודברי הרמב"ם מתפרשים כפשטם: "גדולים" – גדולים ממש למעלה מי"ג, לעומת זאת בקטנים מגיל שש עד שיגדלו חייב מתקנת אושא כמ"ש הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה יד): "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים". נראית כוונתו שיש להקדים בניו ובנותיו הקטנים לאביו ואמו, וכ"כ בלשכת הסופרים, הובאו דבריו בגיליון שלחן ערוך אבן העזר מהדורת ראש פינה על הבית שמואל (סימן עא ס"ק ג).
"לענ"ד הרמב"ם בכוונה שינה ממה שכתבה הגמ' בכתובות נ ע"א - "בניו ובנותיו כשהן קטנים", וכתב "גדולים", מפני שהגמ' שם נאמרה לפני תקנת אושא, שהרי מדובר ברבותינו שביבנה (זו הייתה אחת הגלויות של הסנהדרין, והיא קדמה לאושא) או רבי אליעזר, ואז החיוב היה עד גיל 6 בלבד, ולכן אם זן אח"כ נחשב למקיים מצווה, אך לאחר תקנת אושא המבוארת בגמרא כתובות מט ע"ב, ונפסק כן ברמב"ם הל' אישות פי"ב הי"ד ובשו"ע אה"ע סי' עא ס"א, אינו מקיים צדקה עד שיגדלו לפיכך לא בכדי כתב הרמב"ם "הגדולים" לכן, לאחר גיל 6 ברור ופשוט שאין דין צדקה אלא חיוב מתקנת אושא, ואינו מקיים בזה צדקה.מה שכתב שדעת הרמב"ם ומר"ן היא שתקנת אושא נוהגת בבניו ובנותיו הקטנים עד שיגדלו הוא אמת ויציב, ואף על פי כן יש ליישב שמקיים בזה מצות צדקה, וכפי שיתבאר באות הבאה.
מה שכתב הטור אה"ע סי' עא שהזן את ילדיו הקטנים מקיים מצוות צדקה הוא לשיטתו, שמסקנת הגמ' בכתובות דף מט ע"ב היא שליתא לתקנת אושא, והיא לא נפסקה בסופו של דבר, אך הרמב"ם הרי סובר שאיתא לתקנת אושא כאמור לעיל, וכן פסק השו"ע אה"ע סי' עא."
"וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא: מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא."אך לעיל אות א' הבאנו דברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א) מפורש שתוקנה תקנת אושא עוד קודם, ז"ל:
"מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצות ור"ג לא קודם לאושא היה ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים."והנה גם אם נפרש שבניו הקטנים קודמים לאביו ולאמו, אין ראיה ששיעור הצדקה הנאמר ביחס אליהם גדול יותר. כך עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (כתובות פ"ד מ"ו), ז"ל:
"ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון היו כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחויב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר (דברים טו) לאחיך לענייך."מפורש בדברי הרמב"ם שחיוב הצדקה שווה באב ובבן. לעיל כתבנו שגם מגוף דברי הרמב"ם הללו מוכח ששיעור החיוב במזונות בנים מדין צדקה שווה לכל דין צדקה. עוד יש להוכיח ששיעור החיוב באב ובן שווה, ומשידענו שגבי אב שיעורו שווה לשאר חיוב צדקה כמו שפסקו הפוסקים שהובאו לעיל, ה"ה מזונות בניו הקטנים.
"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים [...] אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו."חיוב הצדקה הוזכר כאן דוקא בבניו הקטנים, ו"עד שיגדלו".
"וברבנו ירוחם משמע אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרוביו."דברי רבנו ירוחם לכאורה משוללי הבנה. הלא גם לאחר שגדלו בניו, נכון שיהיה להם יתרון על שאר קרוביו ,שכן הקרוב קרוב קודם.
"ומכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו העניים או על שאר עניי העיר."על דברי רבנו ירוחם קשה טפי, שהשווה בניו הגדולים לשאר עניי העיר.
"אבל כשצריך להוציא ממנו בכפיה לעניי עיר מחלקין בשוה קרובים ושאר עניי העיר. וכן כשמוציאין ממנו בכפיה בשביל קרובים מחלקין בשוה כל הקרובים ואפי' אחד קרוב יותר מחבירו. אבל בניו הקטנים מוציאין להם לבד קודם לכל הקרובים כיון דאיכא תקנת אושא."ההפלאה הזכיר שתקנת אושא נתקנה עד שגדלו, כמו שיובא עוד לקמן. החידוש שיש בתקנת אושא הוא שיש להקדים את הבנים הקטנים גם כאשר גובים מאביהם בכפיה. פירוש זה מדוקדק בלשון רבנו ירוחם כמו שכתב ההפלאה, אך חסר בלשון הב"ש. כמו כן, הדין הינו מחודש מאד, ואכן נותר ההפלאה בסוף דבריו בצ"ע, ונראה שדחאו לדינא.
"והעולה על דעתי לומר דאמיד דגבי בניו לא הוי כאמיד דאינשי אחריני, דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור אבל לגבי בניו כל שאינו עני מקרי אמיד לגבי בניו וז"ש רבנו אבל אם הוא אמיד שיש לו כפי הראוי לתת להם ולכך כתב דהאי אמיד לא הוי אלא עד שיגדלו דלאחר שיגדלו אין כופין אותו אלא בדאמיד לאחריני שבניו קודמין וזה שכתב רבנו שנראה שאחר שיגדלו אין כופין אותו אלא כפי שיכפו על שאר קרוביו כלומר דאין כופין אותו אלא בדאמיד בשיעור שיכופו אותו לאחריני אבל אין הכי נמי שהם קודמין לאחריני ואפשר שזהו דעת הרמב"ם והטור גם כן."בשו"ת הגם שאול (ח"א סימן כ) כתב שלשון השלחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א): "צדקה המספקת להם", באה לרבות שחייב האב לתת להם כדי סיפוקם. ואף שחיוב צדקה בעלמא הוא "אחד מעשרה בינוני וחומש מצוה מן המובחר", כמו שכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ה), היינו באדם דעלמא, מה שאין כן האב שחובתו לספק צרכיהם אף ביתר מחומש, עכת"ד. ושם כתב שהוא מתקנת אושא. קרובים דבריהם אלו לאלו, אם כי יש מקום לחלק ביניהם.
"שהרי מבואר בדברי מרן בא"ה סי' ע"א דאחר שש שנים אין מוציאין מהאב לזון את בניו לא בן ולא בת אלא כשהאב אמיד שיש לו ממון דראוי ליתן צדקה המספקת להם. ומדקדוק דבריו נר' דאם אינו אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אעפ"י שהוא אמוד שיש לו קצת אך אינו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אלא מעט שאינו מספיק להם אין מוציאין ממנו כלום. אלא מכלימין אותו וכו' ע"ש."סברתו נראית תמוהה, מדוע לא יוציאו מהאב לפי יכולתו? כן תמה על דבריו בשו"ת הגם שאול (חלק א סימן כ), ז"ל:
"ואחר המח"ר מקדושת כבודו, אינם מתישבים בשכלינו הדל דברי קודשו אלה שאיך אפשר לומר כן שאם יוכל ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו וכאשר אין ביכולתו לתת להם רק מעט פטור לגמרי אף מן המעט דבר פטור זה לבד שאין השכל סובלו גם אינו כפי הדין, והילך דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בהלכות מתנות עניים (פרק ז' הלכה ה') וזה לשונו: בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותנים לו כפי השגת ידו, ע"כ. והדבר מבואר שאף באין ביד הנותן לספק צורכו חובתו לתת כפי השגתו וכ"ש הוא בבנים."שמא יש ליישב שהרב שופריה דיעקב ס"ל כדעת מהר"ח אלגאזי שחיוב אמיד אינו שווה לחיוב צדקה, והאי אמיד אינו חייב בצדקה אלא רק במזונות בניו ובנותיו יתר על שש, ותקנה זו נתקנה רק אם בידו לספק כל צרכם ואם אין בידו לספק כל צרכם חזרנו לדיני צדקה.
"ועוד מוכח מדברי מרן ז"ל דאפי' להכלימו דוקא באינו אמוד שיש לו ממון המספיק, אבל יש לו דבר מועט שאינו מספיק. אבל אם ידוע שאין לו ממון הראוי ליתן ממנו כלום ואין לו כ"א די סיפוקו לעצמו אפי' להכלימו אין נזקקין."בשו"ת שחר אורך (ח"ב סימן כ אות ב) בארנו עניין זה, ושם כתבנו שלדעת רש"י (כתובות מט ע"ב ד"ה תא שמע) מכך שלא כפו האמוראים מן הדין לזון בניו ובנותיו הקטנים מעל גיל שש, נלמד שליתא לתקנת אושא, שלא תיתכן תקנה שאין כופין עליה. בדרכו של רש"י הלכו תוס' רי"ד (ד"ה ת"ש), הר"ן (ד"ה ת"ש), וכן משמעות הראשונים שדנו בחיוב מזונות בנים ובנות שאינם קטני קטנים מדין צדקה בלבד.
"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים".ובהגהות מיימוניות (אות ט) פירש דברי הרמב"ם שתקנה זו היא תקנת אושא.
"ומה שכתב ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיהיו גדולים – בפרק נערה שנתפתתה, באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, ופירש רש"י כשהם קטנים עד שיביאו שתי שערות".דברי הבית יוסף הם ממש דברי הגהות מיימוניות, ולפרש בא שתקנת אושא נפסקה להלכה מגיל שש ועד שיביאו שתי שערות. ובשלחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א) העתיק את לשון הרמב"ם, וכך מתפרשים דבריו שהאי תקנת חכמים היא תקנת אושא.
"לא רק בתורת צדקה חייב הוא לזון את בניו הקטנים, גם כשהם מבני שש ומעלה, אלא מתקנת אושא כדאמרי' בגמ' כתובות (מט, ב), ולשון השלחן ערוך הוא בסימן ע"א ס"א שזנן בתקנת חכמים גם כשהם למעלה מבני שש, ואע"פ שהגר"א בביאוריו תמה על הלשון של השלחן ערוך, שכתב ע"ז שהוא מתקנת חכמים וסיים בצ"ע שם בסק"ב וכונתו ז"ל היא משום דבמסקנא שם מסקינן דכפו ליה אסיתא בציבורא ואין כופין אותו, נראה דאין זה מתקנת חכמים אלא מצוה בעלמא, אבל לא רק מחובת צדקה כי אם יותר מזה, שהרי סוף סוף מכלימין אותו על זה."כן מצאתי בפד"ר (חלק ז עמוד 152) מפי כתבו של הגרח"ג צימבליסט שליט"א שביאר דברי מהר"ח אלגאזי מדין תקנת אושא.
"מי שהוא אמוד זן בניו קטנים עד שיגדלו הוא אפילו כשיש לבנים ההם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם או ממקום אחר ואינם עניים מכל מקום אביהם זן אותם עד שיגדלו."הפרישה (סק"א) כתב שתקנת אושא היתה להכלימו אם לא ירצה לזון בניו שלמעלה מגיל שש, וכ"כ בעזרת כהן שם. בשו"ת מהרשד"ם (יורה דעה סימן קסו), מובא לקמן, ביאר את שיטת הרמב"ם שתקנת אושא נתקנה מגיל שש ואילך ועד י"ג, ועניינה להכלימו בלא אמיד ולכופו בשוטים אם הוא אמיד. וכתב שם שאף שגם מגיל י"ג חייב האב בצדקה כלפי בניו, חיוב זה הוא כחיובו כלפי כל אדם, ויכול לומר להם שיפרנסו את עצמם כל שאפשר להם לעשות כן, אך מגיל שש עד י"ג תקנו חכמים באושא שכופין את אביהם מדין צדקה ואינו יכול לומר להם שיפרנסו עצמם, אף שגם לתקנת אושא אם יש לבנים נכסים פטור האב לזונם מדין צדקה. ע"ע מקורות נוספים בעניין זה בפד"ר (שם) מפי כתבו של הגרח"ג צימבליסט שליט"א.
"הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם."לשון מר"ן (יו"ד סי' רנא סעי' ג) מועתקת כמעט אות באות מהרמב"ם הנ"ל ומתפרשת כך. כאמור לעיל, "גדולים" אלו הם "קטנים", הגדולים מקטני קטנים ומוכח שדינם שווה.
"והבעל נתיבות משפט דף קנ"ב פירש דאיירי בשאינו אמיד אלא שאינו עני יע"ש. ואינו נראה לע"ד דכיון דגבי בניו הקטנים אין יורדין לנכסיו אלא משום חיובא דצדקה אינו אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה כמ"ש הב"י בי"ד סי' ר"מ גבי חיוב לזון את אביו מתורת צדקה יע"ש וא"כ ליכא לפלוגי בין אמיד דהכא לאמיד דצדקה."ע"ע בשו"ת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קסו) שהביא מי שאמר כדברי מהר"ח אלגאזי ודחאו, ופירש שהחילוק שיש בין קטנים לגדולים הוא, שקטנים חייב לזונם,
"לא מן הדין אלא מתקנת אושא ואין כופין אותו אלא בדברים וה"מ דלא אמיד אבל אי אמיד דהוי עשיר כופין אותו אפי' בשוטין או מוציאין ממנו בעל כרחו שיורדין לנכסיו בפניו לדעת הרמב"ם ז"ל."לעומת זאת, גדולים יכולים לבקש פרנסתם וכל עוד שיכולים לפרנס עצמם אין האב חייב לזונם מדין צדקה.
"חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם 'צדקה המספקת להם' לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה, כי בבנים אף שמתורת צדקה חייבוהו רז"ל, בתוספת חובה אתמר בהספקת מחייתם כי אין להם על מי להשען מצדקתם של אחרים, כי כולם פטורים מהם כמ"ש וד"ק."נראה לכאורה שמפרש שצריך לזון את בניו הקטנים יותר משיעור די מחסורם, שהוא שיעור צדקה לשאר אינשי. לאמור לעיל, נראה שאין הכרח לפרש כך. יש לומר שכוונת הרמב"ם ומר"ן ללמד שחייב אדם לזון את בניו בעצמו די מחסורם אשר יחסר להם, ואינו יכול לומר שיזונם כעני שבישראל ושאר אינשי ישלימו את מזונותיהם די צרכם, אך כל זה אם הוא אמיד ולפי שיעור חיובו בצדקה דעלמא.
"גם הנימוק השני של פסה"ד המעורער, שהילדה ג' מתקרבת כבר לגיל של שש שנים ואז האב חייב בפרנסתה מדין צדקה בתנאי שהוא אמיד, אינו מבוסס. כי אפילו לפי הדין, שחיוב האב במזונות ילדיו בגיל למעלה משש הוא מדין צדקה, הרי כל בתי - הדין בארץ נוהגים לדון סתם אדם בדין אמיד לגבי מזונות ילדים, ומחייבים וכופים אותו לדאוג לכל צרכיהם."בספר אוצר הפוסקים (סימן עא סק"ח אות ב) הוסמך פסק דין זה לדברי רבנו ירוחם הנ"ל.
"נוסף לכך, אין ספק בנידון דידן שאבי הנתבע הוא איש אמיד, והוא כסבא, דהיינו כאחד מהקרובים ביותר, חייב מדין צדקה לפרנס את נכדתו, ויש כח בידי ביה"ד לכוף אותו על כך. ואם אין ביה"ד יכול להשתמש בכח זה כלפי הסבא במשפט שלפנינו, הוא יכול לעשות זאת לפחות לגבי הבן, שעובד אצל אביו וחי אתו במשק - בית משותף. ואם הנתבע ויתר לגבי אביו על משכורתו כעובד עד הנה, אז הוא ידרוש עכשיו משכורת מתאימה, שתאפשר לו למלא את חובתו לגבי בתו."אין חילוק בין אמידות האב הסב לאמידות הבן, דא ודא אחת היא, והמנהג הוא רק לדון סתם אדם כאמיד.
"בחובת האב במזונות בניו ובנותיו נאמרו שתי דרגות א' קטני קטנים והיינו עד שש שבהם כופין את האב בממונו לזונם ב' קטנים עד בגרותם שחייב במזונותיהם מתקנת אושא הלכך אין כופין אותם בממונם אלא מכלימין אותם בדברים וכן פסקו כל הפוסקים עיין שו"ע אה"ע סי' ע"א אולם הדרישה הקשה ממ"ש מרן ז"ל דכופין את האב לזון את העני גם כשהוא גדול יו"ד סי' רנ"א סעיף ד' ותירץ דודאי אם ידוע שהבן או קרוביו אינם יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם צריכים לזונם מנכסי אביהם עד שיגדלו שלא ימותו ברעב מה שאין כן לאחר שיגדלו יכול האב לומר שיתפרנסו ממעשה ידיהם או ישאלו על הפתחים אבל אם ידוע שאי אפשר להם להתפרנס בשום צד על זה קאמר התם שהאב מחוייב לזונם יותר מכל שאר העשירים שם ס"ק א' וכ"כ הכנה"ג סי' ע"א הגה ט"ו ס"ק ה' בשם מהרשד"ם חי"ד סי' קסו מזה יוצא לדין שבזמן הזה שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הצבור כולו הואיל וילדים כאלה שהם מחוסרי תלמוד תורה מדע ותרבות נעשים מושחתים בעצמם ומשחיתים את הצבור כולו והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הצבור לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן וחייב האב לזונם עד גיל בגרות שיוכלו להתפרנס מעבודתם על יסוד זה מצאנו מן הדין והיושר ולתקנת הצבור והישוב ושלום הבית לקבוע מעתה והלאה לחייב את האבות במזונות ופרנסה וחנוך בניהם ובנותיהם עדי הגיעם לגיל של חמש עשרה."מלבד מה שתוכן דברי הראש"ל זצ"ל מלמד שאין חילוק בין שיעור המזונות בין קטנים לגדולים, מלמד כך ציונו לדברי הכנסת הגדולה (הגהות טור אבן העזר סימן עא אות ה), שם הביא שיטה כעין מהר"ח אלגאזי וכתב שמהרשד"ם דחאה, והביא דברי מהרשד"ם עצמו שתי' כאמור בדברי הראש"ל זצ"ל.
"במישרים נתיב כ"ג ח"ה במזון הבנים בפי' כתב בלשון הזה, אבל אם הוא אמיד כופין אותו לזונם עד שיהיו גדולים, ומכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו העניים או על שאר עניי העיר. ע"כ. ופיר' דבריו כפי מה שיכפו אותו על שאר העניים דהיינו כשאין להם תקומה אלא להתפרנס מן הצדקה, והן הן דברי הרשד"ם."הראת לדעת שפירש דברי רבנו ירוחם דלא כמהר"ח אלגאזי.
"שהרי הבסיס של דין צדקה הוא ההערכה כמה היו מוציאים מאדם זר לעניים ובודאי שמאדם שמרויח רק עשר לא"י לחודש לא היו מוציאים ממנו לצדקה שלש לא"י ולא היו אומרים לו בין כך ובין כך אתה חייב שלש לא"י לצדקה לחודש."דבריו מפורשים דלא כמהר"ח אלגאזי.
"שלא הרי הימים האלה כימי חז"ל שאז היתה העניות גדולה מאד [...] בימינו ברובא דרובא בנוגע לסכום המצומצם שקוצבים לפרנסת הבנים האב הוא בבחינת אמיד לגבי האבות בימי חז"ל ובימי הפוסקים ז"ל וע"כ על רובם חלה חובת המזונות מדין הצדקה אלא שהממשלה אינה נזקקת לתביעה מסוג זה אבל אם עשינו את זה בתורת תקנה חזרה חובה זו לתורת האב כלפי בניו."דוק ששתי מטרות היו לתקנת הרבנות הראשית.
"כתוב בתשובות הגהות מיימון דשייכי להלכות ממרים (סי' טו) דאם יש לו בנים הרבה כל מי מהם שנכוף לזונו ולא יוכל להסתפק ויצטרך לחזר על הפתחים אין לכופו אלא אותם שלא יצטרכו כדמשמע לשון אמיד כלומר אומדין אותו שיכול לעשות יציאה זו משלו וכיון דיש לו בנים שיכולים לפרנסו בלא סיבוב תבא מארה לבנים שיש להם משלהם לפרנסו ויגרמו לו לחזר על הפתחים כדאמרינן פרק קמא דקידושין (לב.) תבא מארה וכו'."לכאורה יש ללמוד מדבריו לנידו"ד שאמיד הוא זה שלא הגיע עד כדי כך שיחזר על הפתחים משום שגבו ממנו למזונות בניו ובנותיו הגדולים. שיעור זה הוא רחב יותר אפילו ממ"ש מהר"ח אלגאזי.
"ואשר שאלתם על שלשה אחין והאחד אין לו כלום אך מה שמשתכר בלימוד, והשיני יש לו ארבעה עשר זקוקים, והשלישי אינו כאן והוא עשיר, ויש להם אם זקינה ענייה ותובעת פרנסה [...] נ"ל דכל מי מבניה שאינו יכול להספיק לזונה אין לכופו שיפרנסנה ויחזר על הפתחים, אלא כופין אותן שיכולים להספיק, כדמשמע לשון אמיד, כלומר אומדין אותו שיכול לעשות יציאה משלו."נראה שדינא קאמר. אין כופין אותו שיצטרך לחזר על הפתחים כי הדין נותן לכפות דווקא אמיד. עי' מה שהאריך בפירוש דברי מהר"ם מרוטנבורג בספר זרע אמת (ח"ב יו"ד סימן קב).
"י"א דמה שאמרו דחומש הוא מדה יפה ה"מ בשלא נודע לו שיש בעיר עניים התאבים ללחם או ערומים שצריכים לכסות אבל כשיודע שיש בעיר אלמנות ויתומים וכה"ג אנשים מצוקים כאלו שאין לאל ידם להושיע את עצמם מחויב מדינא להפריש עד חומש נכסיו וכן משמע מדברי הגר"א שדעתו כן וה"מ כשידו משגת ליתן שיעור זה אבל אין מחויב לדחוק את עצמו לזה רק מצד מצוה."בהגהה שם כתב שמקור הדברים מפירוש המשנה לרמב"ם ריש פאה, ושהרמב"ם למד דבריו מהירושלמי ריש פאה שבקיימו עניים לפניו חייב מדינא לתת חומש. אמנם למסקנה כתב שם:
"וצע"ג בכל זה למעשה אבל דעת הרמב"ם בפי' המשנה והגר"א מבואר בהדיא להחמיר ועפ"ז כתבנו דברינו שבפנים."עיי"ש שנותר בספק אם דעת מר"ן כרמב"ם וכגר"א. ועי' ברכי יוסף (סימן רמט סק"ב) שנקט שמר"ן ס"ל דלא כרמב"ם.
"משום שאמרו ז"ל הזן בניו ובנותיו צדקה וכיוצא, וא"כ הרוב חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו, גידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו [...] לא נאמרו השיעורין הללו, דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר."אולם נראה שלא מדינא אמר הברכ"י דבריו, ז"ל שם (אות ח):
"וכבר בעניותינו כ' לעיל אות ג' דנראה דמהאי טעמא הקלו העולם במעשר כספים, דסברי ודאי דזן בניו יתר על שש וכיוצא היא צדקה ממש, וקים להו דמוציאין טפי ממעשר. ואף על גב דיש פנים הנראין לזה, וכדעת מהר"ח בן עטר ז"ל, דצדקה ודאי היא, והוא קצת סמוך למנהג העולם, ודלא כמ"ש הרב חוות יאיר שם, מ"מ משתי טענות אחרות לאו שפיר עבדי. חדא, דהן לו יהי כדבריהם דבזה מוציאים טפי ממעשר, מ"מ יש מצוה וסוד בהפרשת המעשר, וכל שבידו [הוא] - להפרישו [בידו], ואח"כ [להוציאו] בזה, וצריך לדקדק בדבר להפרישו ולדקדק בחשבון, כמ"ש בתשובה כ"י הנז'. ותו, דכתבו הפוסקים דכל מצוה שלא היה יכולת בידו ולא היה מקיים המצוה עושה אותה ממעות מעשר, והכא בזן בניו ואביזרייהו הוא דבר מוכרח לעשותו, אי מצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים באשתו אמרו, דכרוכין אחריה והיא מעכבת לשלחם על פני חוץ, ואי מצד שיחת הבריות ולעזה עליו מדינה."הרי לנו שאין החיוב מעיקר הדין לפרנסם יתר על דין צדקה.
"שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט מותר לו לפזר היותר לצדקה אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך."טעם הדין שווה משום שאין חשש שיעני אם יתן תוספת זו לצדקה. מה שכתב האהבת חסד "מותר", היינו מותר ולכן חייב, כמבואר בהגה על הגיליון. והנה בראיית הבה"ל ואהבת חסד יש לעיין, אך דבריהם מסתברים מאד דזיל בתר טעמא.
"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש."חיוב זה הוא גם אם אינו אמיד, שכן אם אמיד הוא חייב לזונם גם מעל גיל שש, כפי שאמרה הגמרא כתובות (דף מט ע"ב).
"כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה ועורבא בעי בניה והכתיב לבני עורב אשר יקראו לא קשיא הא בחיורי הא באוכמי כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה."יש להוכיח מדברי הגמרא שגם מי שאינו אמיד חייב מדינא במזונות בניו ובנותיו קטני קטנים. לא התפרש להדיא בגמרא מהו השיעור שהאדם מחויב להוציא מממונו, ולא שמענו במפורש אלא שגם מי שאינו אמיד לעניין זה שיגבו ממנו צדקה מחויב לזון את בניו ובנותיו קטני קטנים.
"בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה."כן פסק מר"ן (יו"ד סימן רמט סעיף א), ז"ל:
"שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה."גם אם נאמר שמעשר כספים אינו מן הדין, הריהו מדה בינונית כמ"ש הרמב"ם ומר"ן, ואין כל סברה לומר שחיוב מזונות קטני קטנים יהיה רק לפי מדה בינונית.
"כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה."היעלה על הדעת שיאמר אדם, כבר הפרשתי חומש עין טובה ולכן אשליך ילדי על בני מתא, ואיני אכזרי עליהם כעורב.
"וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אף על פי שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו."הרי לנו שלעניין קטני קטנים כל שיכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו. "על ידי הדחק" הוא יתר בהרבה על חומש ממונו וגם על שליש ממונו. נראה שכיון שחויב האב במזונות קטני קטנים, לא רק שעליו להכנס לחשש עניות אלא גם להיות עני ממש, וכל שיוכל לזונם אף אם יידחק מחויב לעשות כן.
שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים ירצה או לא ירצה וכופין אותו על זה בין שהוא עשיר או עני."מפורש שגם עני ממש חייב במזונות קטני קטנים.
"וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל ויאריך דבריו בזאת הכוונה ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון היו כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר (דברים טו) לאחיך לענייך."גם בדברי הרמב"ם יש אותו קושי, שחיבר "אינו אמיד" עם "עני", ולמבואר לעיל ניחא. נראה שדברי הרמב"ם והמאיר חד הם. "עני" הוא זה שיכול לזון בניו על ידי הדחק. עי' בגוף דברי המאירי שכתב דבריו בהמשך לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה.
"וי"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."למה שמבואר כאן, הדברים פשוטים מסברה. "אמיד" הוא הראוי לגבות ממנו צדקה, "אינו אמיד" הוא לא רק מי שיש חשש שיהיה עני אלא גם עני בפועל, כי אם חייבנוהו יתר על חיובו בצדקה, אין חילוק בין חשש שיעני לבין כך שיהיה ממש עני. לכן אם חייב להוציא יתר מחומש על מנת לזון בניו ובנותיו קטני קטנים, יהיה חייב לדחוק עצמו לפרנסתו ולזונם יחד עמו מהממון שיש בידו.
"כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי ור"ת היה אומר שא"צ ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אף על גב דגבי ב"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל."מחד, חידש התוי"ט שאין חייב להשכיר עצמו כפועל, אך מאידך, חידש שכשמשתכר לפרנסתו אין בו דין שמסדרין לבעל חוב, ואפילו יש לו מזון יום אחד זן את בניו במזון זה או שיאכלו אתו יחד ממה שאוכל.
"לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש."בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן שלא) יישב שכל הדינים שנאמרו בעניין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הם רק במצות שבין אדם למקום, אולם במצוה שאדם מחויב בה כלפי חברו צריך לחזר על הפתחים, כשם שבעל חוב צריך לחזר על הפתחים. על דרך זו כתבו החזון איש, הובאו דבריו לעיל, ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן מא).
"כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל."
"וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אף על פי שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו."לעיל אות י"א כתבנו שנראה מדבריו שכיון שחויב האב במזונות קטני קטנים, לא רק שעליו להכנס לחשש עניות אלא גם להיות עני ממש, וכל שיוכל לזונם אף אם יידחק מחויב לעשות כן. אולם לאידך גיסא, נראה שכופין את האב לזונם "על ידי הדחק", אך יתר מעל ידי הדחק לא ניתן לכפותו.
"ועתה אני אומר דמה נפשך או יש ספק ביד האיש הזה לפרנס את בניו או אין ספק בידו אם אין ספק בידו פשיטא שאפי' קטני קטנים אין לכוף אותו וכי מן הסלע נוציא מים אלא ודאי כשיש יכולת בידו מיירי וא"ה [=ואפילו הכי] דוקא בני ו' כייפינן ליה לזון."אם כן מי שאין סיפק בידו, לא ניתן לכופו לזון את בניו אפילו קטני קטנים.
"ויותר נראה דבידוע שאין לו כ"א די סיפוקו אפי' בתוך שש אין עליו חיוב לזון את בניו דעד כאן לא חלקו חכמים בין תוך שש לאחר שש אלא בשאינו אמוד ליתן צדקה המספקת אך אמוד ליתן דבר מועט שאינו מספיק אבל בשאינו אמוד ליתן כלום אין הפרש בין תוך שש בין לאחר שש ובכל גוונא פטור וסברא הוא דכיון שאין לו כי אם די סיפוקו פשיטא דחייו קודמין וכיון שכן מאין הרגלים לחייבו לחזר על הפתחים ולזונם ואפי' בתוך שש וחז"ל לא חייבוהו אלא אם יש לו מה ליתן להם אחר די סיפוקו."הביא דבריו גם בשו"ת שושנים לדוד (ח"ב אבן העזר סימן כב וסימן קב) והסכים אתו.
"וי"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."כפי שציין תוי"ט, דבריו הם העתקה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן ע) בשם הרמ"ה בעניין חיוב הבעל במזונות אשתו, ז"ל:
"וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אף על גב דגבי ב"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל."מה שדימה תוי"ט מזונות קטני קטנים למזונות אשתו הוא משום שחייב להם מזונות ולא ממון, ולכן אין מסדרים להם, אך גדר החיוב נותר חיוב של בעל חוב שמותירין לו מזונותיו כאדם בינוני.
"לגוף חיוב מזונות הבן עד י"ח, כבר פסקתי ופרסמתי שלענ"ד יסוד חיוב המזונות היום אינו על התקנות הקודמות ולא על הרב הרצוג ולא על הרב גורן. בשעתו לפני הקמת המדינה הסמכות לתקן תקנות כאלו היו בידי הרה"ר בהסכמת המועצות העירוניות המקומיות. ולכן חזרו גם על הקהילות הקטנות כגון נס ציונה ועפולה וכי"ב שיסכימו לתקנה זו של מזונות עד י"ב [נדצ"ל טו] שנה, אבל כיום כשב"ה יש כנסת המייצגת ייצוג גמור את כל תושבי המדינה. ומייצגת גם את היהודים שומרי הדת שגם הם הסכימו לתקנה שיתקנו שחל על האב לזון את ילדיו עד גיל י"ח. ולזה מספיק שהרבנות תסכים, כדי שלא נגיד שזה מנוגד להלכה היהודית, כל מועצת הרה"ר חזרה על כך בהסכמה כללית גם בתקופת נשיאותי ביחד עם כבוד הראשל"צ הרב אליהו שליט"א, והסכימו על כן כל הנציגים הדתיים שבכנסת שזה מוכיח שאין זה בניגוד להלכה וזה מחייב את כל היהודים לזון את ילדיהם עד גיל י"ח, והחיוב הוא גם על ילדים חצופים מסכנים שאין להם מה לאכול והאב חייב בפרנסתם. ואין כל הגבלה בתקנות הנ"ל. וכאמור בשו"ע על תקנות הקהילות שתקפן כתקנות ביה"ד הגדול.מכל מקום יש נפקא מינה רבתא לדינא בהיקף הגביה מן האב אם מחויב הוא מכח התקנה או מדין צדקה. כיון שפשוט שתקנת הרבנות הראשית הינה תקנה ממונית ולא מדין צדקה בלבד, שיעור הגביה מן האב, כל עוד מדובר במזונות בינוניים, יהיה כשיעור חיובו במזונות קטני קטנים וכאמור לעיל.
אני ישבתי בביה"ד הגדול לערעורים בס"ד קרוב לעשרים שנה, ומעולם לא בא לפני ערעור של אשה שמערערת על פס"ד של בי"ד אזורי לפטור את האב במזונות עד גיל י"ח, משום שסובר שאין לזה תוקף בהלכה. לענ"ד קשה למצוא כיום דיין שיפקפק בתוקף החיוב של אב לזון את בנו עד גיל י"ח. ולא כמו"ש בנימוקי עמיתנו."
"וראה ברמב"ם פי"ב מהל' אישות הי"ז דכותב וכשם שביה"ד מוכרין למזון האשה שהלך בעלה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו כשהן בני שש שנים או פחות אבל יותר על שש אין זנין אותו מנכסיו אע"פ שהוא אמיד וכדברי הרמב"ם הוא גם בשו"ע אה"ע סימן ע"א דכותב מי שהלך למה"י והניח בניו כאן מוכרין מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש וא"כ אם אמרינן דלמזונות אשתו יורדין למכור בנכסי הבעל אף דהוא כאן ואין לו לזונה כן הוא גם לענין מזונות בניו הקטנים ואף דלפי הגמ' הר"מ והשו"ע מה שיש לחייבו אף למכור מנכסיו הוא רק לצרכי מזונות בנו הקטן שעוד לא הגיע לגיל של שש שנים אבל לא עבור צרכי הילדה שכבר עברה גיל השש ואין לבוא בנ"ד מכח הטעמים בהג"ה שם דיש דאף ביותר משש יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אותן כמבואר להמעיין בדבריו אולם כ"ז לפי דינא דגמ' אבל לפי תקנות ביה"ד שדנין לפיהם בבתי הדין בא"י, גם פס"ד זה באשר לבת ניתן לפי הנחה זו, הכח ביד ביה"ד לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל השש בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבוד פחותים משש לפי הגמ' והשו"ע."