ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב ציון לוז-אילוז הרב שלמה שפירא הרב דניאל אדרי |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 961861/17 | |
תאריך: |
כ"ד באדר התשפ"א
8.3.2021 | |||
מבקשת |
פלונית
בא כוח המבקשת עו"ד חן חג'ג' | |||
משיב |
פלוני
בא כוח המשיב עו"ד אברהם שלג | |||
הנדון: | ייתרונה של עמדה אובייקטיבית של אפוטרופוסית לדין וגובה הסף הנדרש משום כך להתיר ערעור על אימוצה | |||
נושא הדיון: | ייתרונה של עמדה אובייקטיבית של אפוטרופוסית לדין וגובה הסף הנדרש משום כך להתיר ערעור על אימוצה |
בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסוימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. מעמדו העדיף של מומחה מטעם בית הדין מביא גם לכך כי ככלל הוא אינו אמור להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית הדין.עמדה דומה נקט בית הדין הגדול לא מכבר במותב ששניים מחבריו הם חברי מותב זה בהחלטה מיום ג' באדר התשפ"א (15.2.2021) בתיק 970523/20 (לא פורסמה) וכך קבע מותב אחר של בית דיננו שגם בו חבר אחד מחברי מותב זה בפסק דינו מיום ביום כ"ז בשבט התשפ"א (9.2.2021) בתיק 1292666/1, תוך שהביא גם מדברי בג"ץ שבעצמו הביא מדברי בית הדין הגדול בתיק 7894-62-1 הנ"ל, וכדלהלן:
עמדת בית הדין דנן בהחלטה זו דומה להכרעה של בג"ץ בעתירה שעסקה בזכות צד מן הצדדים לחקור מומחה שנתן חוות דעת מקצועית לבית הדין ושבית הדין סירב לזמנו לחקירה:הדברים האמורים במומחים שונים המתמנים ליתן חוות דעת לבית הדין או לבית המשפט יפים הם גם לעניין מעמדו העודף של אפוטרופוס לדין המתמנה על קטין, בהשוואה לעמדותיהם של הורי הקטין. להורים אינטרסים משלהם ונקודות מבט משלהם. לצערנו יש מן ההורים שמעמידים את רצונותיהם וצורכיהם מעל אלה של ילדיהם, ויש שאינם מסוגלים להבחין אל נכון בין אלו לאלו.
בבג"ץ 5352/18 בהרכב השופטים הנדל, עמית וגרוסקופף, כתב השופט גרוסקופף את הדברים הבאים:
חריגה לכך היא הטענה הנוגעת לזכות לחקור את האקטואר. כאמור, העותר טוען נגד העובדה כי לא ניתנה לו האפשרות לחקור את האקטואר שמינה בית הדין הרבני [...]
ויובהר: עד כמה שניתן להבין מן העתירה, טענות העותר מופנות הן נגד העובדה כי בתי הדין הרבניים אינם מכירים בזכות קנויה של בעלי הדין לחקור עדים מומחים הממונים על ידי בית המשפט (ראו סעיף 87(ב)(2) לעתירה. להלן: "הטענה העקרונית"), והן נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי (ובית הדין הרבני הגדול בעקבותיו), שלא לאפשר את חקירת המומחה בהליך הקונקרטי שבו מעורב העותר (להלן: "הטענה הקונקרטית").
לגבי הטענה העקרונית ייאמר כך: האקטואר הוא מומחה שמונה על ידי בית הדין הרבני האזורי. תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), שכותרתה "חוות דעת של מומחה בענייני משפחה" קובעת בסעיף קטן (א) כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי למנות מומחה מטעמו, אשר יגיש לו חוות דעת בכתב. עוד קובעת התקנה כי:
"(ד) בעל דין רשאי להגיש למומחה שאלות הבהרה בכתב על חוות דעתו בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את חוות הדעת, והמומחה ישיב על השאלות בכתב בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את השאלות.
(ה) מומחה שמינה בית המשפט לא יוזמן להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית המשפט, ובלבד שהוגשה בקשה מנומקת לחוקרו בתוך שבעה ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה."
תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, אינן כוללות התייחסות לסוגיה של מינוי מומחה על ידי בית המשפט בכלל, ולסוגיה של חקירת מומחה שכזה, בפרט. ואולם בית הדין הרבני הגדול (ראו תיק (גדול) 7894-62-1 פלונית נ' ארנטרוי [פורסם בנבו] (1.4.2008)) קבע זה מכבר, בהסתמך על הוראות תקנה 258(יב) לתקנות, כי "בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסוימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית-הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן [...]"
קביעה עקרונית זו אינה מגלה עילה להתערבות, לאור זאת שעולה היא בקנה אחד עם הוראות תקנה 258(יב) לתקנות, אשר הרציונל העומד בבסיסה שריר גם כאשר מדובר בדיון בענייני משפחה המתנהל במסגרת בית הדין הרבני [...]
מדובר בסוגיות שבשיקול דעת הערכאה המבררת בהתאם לנסיבות המקרה, ואלו אינן מגבשות עילה להתערבותו של בג"ץ, לא ככלל, ולא במקרה שלפנינו.
[...] האמור כאן כולו נכון במשנה תוקף בעניינם של צדדים שכפי שאמרנו לעיל מחויבותם הראשונית לטובת הקטינים כעיקרון־על הגובר על אינטרסיהם שלהם הוטלה בספק. ספק זה מועצם נוכח העובדה שלקטינים אף מונתה אפוטרופוסית לדין [...]ו. אין זאת אומרת כמובן שאי אפשר לעולם לסתור את עמדתו של אפוטרופוס לדין. אולם מתן רשות ערעור על החלטה שהחליטה לאמץ את דעתו של זה, או על יסוד קבלתה של החלטה זו על בסיס כתבי טענות וללא דיון פרונטלי – אינו דבר שייעשה בנקל, ובייחוד לאחר שעיוננו בדברי האפוטרופוסית לדין העלה כי לכאורה דבריה מתקבלים על הדעת.
הצדדים מציגים עצמם – כל אחד את עצמו – כדואגים לטובת הקטינים, ואנו מפקפקים בכך כאמור, ונוסיף ונאמר כי אף אם נניח כי כהורים חפצים הצדדים בטובת ילדיהם, ואפילו נניח גם כי אכן מוכנים הם לבכר את זו על האינטרסים הצרים שלהם עצמם, עדיין יש מקום לחשוש – ופקפוקנו האמור לעיל קשור גם בכך – כי אין הם מצליחים ואולי אין הם מסוגלים לבדל בין הדברים וכי האינטרסים האישיים מחד גיסא והתחושות השליליות של כל אחד מההורים כלפי האחר מאידך גיסא מסמאים את עיניהם מלראות את טובת הקטינים אל נכון. גם הטענות בנוגע להחלטותיו של בית דין קמא, מושא בקשת רשות הערעור, צריכות להיבחן באור זה.
מטעם זה ואף בלעדיו מעצם העובדה שמונתה כאמור אפוטרופוס לדין לקטינים, ומאחר שהנידון הוא עניינם של הקטינים, דומה שראוי היה שעמדתה של זו תישמע לגופם של דברים ולא רק בנוגע לשאלת יישומם ולשאלת ההשלכות שבדיעבד על הקטינים.
בנסיבות אלה סבורני כי השאלה אם יש יסוד של ממש לטענות כי החלטת בית הדין לא נתנה לטובת הקטינים או לחוות הדעת בעניינה של זו את המשקל הראוי, יסוד שעליו אפשר להשתית היעתרות לבקשת רשות ערעור ולבחינת הטענות אף שאין מדובר בערעור בזכות, ראוי שתיבחן לאור עמדתה של האפוטרופוס לדין שעליה נסמכו הידיים ושאותה יש לראות כאמונה על עמדה המייצגת את טובת הקטינים עצמם ולא את רצון הוריהם או מה שעיניהם הטוחות של ההורים רואות כטובת הקטינים מתוך ראייה המשוחדת על ידי האינטרס האישי או התחושות של איש כלפי עמיתו.
יובהר כי אין משמעות הדברים בהכרח כי עמדת האפוטרופוסית לדין תאומץ, הסמכות היא של בית הדין [...] אלא שהנחת המוצא היא כי בענייננו יכולים אנו להיות בטוחים שהאפוטרופוסית לדין פועלת על פי שיקולי טובת הילדים, כפי שהיא רואה אותה, יותר משאנו יכולים להניח כך בנוגע להורי הילדים [...] בעוד בנוגע לבקשה שמטעם ההורים עצמם ניטה יותר להסתייג ממתן רשות ערעור על החלטת ביניים, בייחוד על רקע המאבק המשפטי המתמשך בעצימות גבוהה מזה זמן ועל רקע דברינו בהחלטות שבערעורים או הליכי בקשות רשות ערעור קודמים, הרי שבנוגע לבקשה התואמת גם לעמדת האפוטרופוסית לדין יש יסוד לסברה כי טובת הילדים אכן עלולה להיפגע וכי הדבר מצריך ומצדיק את בדיקתו של בית דיננו, במסגרת דיון בערעור, ואת הכרעתו אם צודקת החלטת בית דין קמא אם לאו [...](שתי ההחלטות פורסמו.)
החלטותיו של בית דין קמא הןכאמור החלטות זמניות. עיון בגוף ההחלטות ובחומר שבתיק מלמד כי ניתנו לאחר שיקול דעת ודיון מעמיק לרבות שמיעת עדויות של מנהלת בית הספר והמחנכת שגם על בסיסן גיבש בית הדין את מסקנתו בדבר ההכרח בהעברת המשמורת באופן זמני לידי האב, המשיב, בשל מחדליה של האם שהביאו לנזקים חינוכיים וחברתיים של ממש לילדים ושהימשכם עלול להביא להחרפתם של הללו עוד.
מעיון בחומר נראית ההחלטה סבירה ולמעלה מכך והסיכוי כי הליך ערעור יביא להפיכתה נראה קלוש ביותר.גם אלה דברים שלא נס ליחם ושכוחם יפה אף לעניין הבקשה הנוכחית.
סיכוייו הקלושים של ערעור הם טעם שלא ליתן רשות ערעור במקום שנצרכת רשות כזו ושלא לעכב את ביצוע ההחלטות אף במקום שהערעור עצמו הוא ערעור בזכות [...]
אין מקום להרשות ערעור על החלטותיו של בית הדיןהאזורי בנוגע למשמורתם הזמנית של ילדי הצדדים [...]
הרב שלמה שפירא | הרב ציון לוז־אילוז | הרב דניאל אדרי |