רקע
הצדדים נישאו בשנת 2004 ולהם ילדה אחת כבת 10. הבעל יליד שנת 1953 ואלו נישואיו השלישיים, האשה ילידת שנת 1970 ואלו נישואיה השניים. הצדדים גרים בנפרד החל מיום 27/12/20.

בפני בית הדין תביעת גירושין של האשה. שאר הנושאים הכרוכים לגירושין נידונים בבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין קיים דיונים בתביעה, בתחילה היה ניסיון לניהול משא ומתן לצורך גיבוש הסכמות. משהדבר לא צלח, התקיים דיון נוסף בו נשמעו טענות הצדדים בארוכה ונשמעה עדות. בשל מצב בריאות הבעל, הבעל לא נכח בדיון בבית הדין. הדיון התקיים באמצעים טכנולוגים שאפשרו ראייתו ושמיעתו של הבעל בדיון, כאשר בא כח הבעל נכח בדיון. לאחר הדיון הוגשו סיכומים וסיכומי תשובה של האשה. הבעל טוען שהצדדים קרובים להסכם גירושין אך האשה ביקשה פסיקה לאלתר ללא קשר לניהול המשא ומתן. הוגשה בקשה נוספת של האשה למתן פסק דין. מאחר והצדדים לא הגיעו עדיין להסכם, עולה הצורך במתן פסק דין. להלן עיקר הטענות הנחוצות להכרעת הדין:

טענות האשה
האשה מבקשת לחייב את הבעל בגירושין. לטענת האשה, לבעל קיימת בעיה של אימפוטנציה חלקית המפריעה לקיום יחסי אישות, הבעל הבטיח שיטפל בבעיה אך לא טיפל בבעיה. בשל הבעיה נגרמו לאשה תסכולים רבים עד ששנה לפני הפרוד פסקו חיי האישות לאחר שהאשה החליטה שאינה יכולה יותר לחיות חיי אישות עם הבעל. הצדדים גרים בדירות נפרדות החל מחודש דצמבר 2020, עת הבעל עזב את הבית. עוד קודם לכן גרו בחדרים נפרדים, החל מחודש אוגוסט 2020. האשה מסורתית והבעל חילוני הוסכם ביניהם שהבעל יאפשר לאשה את קיום ההלכות, אך בפועל הבעל לא עמד בסיכום והפריע לאשה לשמור על הלכות שבת, כשרות וטהרת המשפחה, הבעל עובר על דת. הבעל לא עזר לאשה בגידול הבת ובמטלות הבית. הבעל סרב לבקשות האשה לפנייה לקבלת טיפול זוגי. לאחרונה התגלה כי הבעל חולה במחלת "גופיפי לואי", לכן קיים חשש אמיתי כי עם חלוף הזמן הבעל לא יוכל ליתן גט לאשה, לכן האשה מבקשת להחיש את סידור הגט. הבעל נקט באלימות נפשית כנגד האשה, בהפרעות לאורח החיים המסורתי של האשה, באפליית בתה מנישואין קודמים ובאירוע בו הבעל לקח את הילדה המשותפת מבלי לידע את האשה ובכך גרם לה משבר נפשי מתמשך. הבעל הפסיק להפקיד כסף בחשבון המשותף ובכך הוא לא זן את האשה והילדה. הבעל לא טיפל בבעיות שנוצרו ולמעשה לא מעוניין בהמשך הנישואין כך ששני הצדדים לא רוצים זה בזה, יש לפסוק את דברי רבינו ירוחם בדין המורדים זה בזה, כי הבעל למעשה לא רוצה באשה. קיימת עילת עיגון בהעדר כל סיכוי לשלום בית, גם הבעל מודע לכך שאין סיכוי לשלום בית. הבעל משתמש במתן הגט כאמצעי לחץ על האשה לסחוט ממנה דברים שאינם מגיעים לו. הבעל נוקט בטקטיקות של משיכת זמן. הבעל מאוס על האשה ויש לחייבו בגט בגין המאיסות המבוררת. האשה מסכימה למחול על כתובתה בכפוף לקבלת גט לאלתר.

טענות הבעל
הבעל סבור שעקרונית ניתן עדיין להשכין שלום בית במאמץ משותף של הצדדים. הבעל מאמין בתיקון ורצונו בתיקון, אך מבין שאם התיקון בלתי אפשרי מצד האשה הוא לא יכול לכפות את עצמו, לכן ייתן גט. בדיון הבעל תלה את מתן הגט בקיום תנאים מסוימים ובעצת עורך דינו. בסיכומים נכתב שהבעל יסכים לתת גט בכפוף לכך שיוסדרו תחילה ענייני חלוקת הרכוש ועניין כתובת האשה. סדר הגט מחייב שסידור הגט יעשה רק לאחר הכרעה במחלוקות ברכוש ובכתובה. הבעל מכחיש שהכשיל את האשה באיסורים, הבעל הגיע ממשפחה חילונית, האשה אמנם הגיעה ממשפחה דתית אך היא לא הייתה דתית, ושמרה באופן חלקי בלבד על מסורת. האשה לא שמרה על טהרת המשפחה והצדדים חיו חיי אישות עוד לפני הנישואין במשך שלוש שנים. האשה לא שמרה שבת במשך עשר השנים האחרונות, האשה אכלה במקומות לא כשרים. יתכן שהיו כשלים של הבעל בשמירת כשרות ושבת, בשגגה, אך הבעל עושה ככל יכולתו למנוע זאת. הבעל לא מוגדר עובר על דת שכן הבעל לא הכשיל את האשה, הבעל נכשל לעתים בשוגג אך לא הכשיל את האשה. עדות האשה בבית הדין הייתה רצופה בשקרים ובהגזמות. עזיבת הבעל את הדירה המשותפת הייתה בלחץ האשה שדרשה ממנו לעזוב, ולמעשה האשה באכזריות סילקה את הבעל מהבית למרות מצבו הרפואי הקשה. האשה השפילה את הבעל, הציקה לו וגרמה לסילוקו מהבית בחוסר אנושיות וללא התחשבות במצבו הרפואי הקשה. הבעל אמנם הודה בקושי בקיום חיי אישות, אמנם רק בקושי חלקי בלבד. הקושי הינו רגשי, כך שלשני הצדדים חלק בבעיה ובמציאת הפתרון. האשה ידעה על הבעיה עוד לפני הנישואין שהרי הצדדים חיו חיי אישות שלוש שנים לפני שנישאו. ניתן לטפל בבעיה, בטיפול משותף, כך שהבעל יוכל לקיים את מצות העונה. הבעל מוכן לטפל בבעיה ביחד עם האשה. ביחס לאירוע בו לקח הבעל את הילדה, מדובר באירוע שהתרחש לפני שמונה שנים, הבעל היה סבור שהאשה יודעת שהוא לקח את הילדה, לבעל לא הייתה כל כוונה לפגוע באשה והוא מצר על מה שקרה לאשה. הבעל דוחה את טענות האשה על כך שהוא לא מסייע במטלות הבית, שכן בשל מצבו הבריאותי, הבעל נמצא במצב סיעודי, כך שלא יכול לעזור במטלות הבית. הסיבה האמיתית שהאשה רוצה להתגרש, היא רק בשל מחלתו והפיכתו לנכה, ומתכסה בטענת שקר. לא ניתן להשליך את הבעל רק בגלל שהפך לנכה. הבעל מבקש להביא עדים בעניין גירושו מהבית ובעניין התנהגות האשה כלפיו.

דיון
נוכחות בדיון
בשל מצבו הבריאותי של הבעל, הבעל לא נכח בדיון שהתקיים בבית הדין, ב"כ הבעל כן נכח בדיון. טענות הבעל נשמעו באמצעות שיחת וידאו טלפונית, שבוצעה ממכשיר של ב"כ הבעל. מאחר ופסק הדין יתבסס גם על דברים בהם הודה הבעל במהלך שיחת הוידאו, עולה הצורך להקדים ולקבוע שניתן להסתמך על הדברים המובאים לבית הדין בדיון באמצעים טכנולוגיים, כדוגמת שיחת וידאו טלפונית. ניתן ללמוד על כך מהדין ביחס להודאת בעל דין המגיעה לבית הדין דרך כתב ידו של בעל הדין. בשולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף יז נפסק ביחס להודאה בכתב:

"אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני... אינו יכול ליפטר..."

הדברים מבוארים בשו"ת הרא"ש כלל סה סימן א. הרי שהודאת בעל דין מחייבת גם אם היא לא נאמרה דווקא בפני בית הדין אלא הועברה רק בכתב. מכאן שניתן להעביר מסר של ההודאה גם באמצעות כתיבה. מכתיבה המועילה להעברת הודאת בעל דין, ניתן ללמוד, בקל וחומר, שניתן להעביר מסר של הודאה גם באמצעות שיחת וידאו בה הבעל נראה ונשמע בבית הדין והוא גם רואה ושומע את בית הדין. לכן יש להתייחס לדברים שאמר הבעל בשיחת הוידאו, כאילו היה הבעל נוכח בבית הדין.

כמו כן יש לקבוע שטענות האשה שנשמעו בדיון יחשבו כטענות שנאמרו בפני הבעל בפני בית הדין, היות שהבעל שמע את כל טענות האשה בשעת הדיון וצפה במתרחש בבית הדין. אמנם קיימות טענות שניתן לטעון אותן רק בפני בעל הדין. בנידון דנן, האשה העלתה טענות בעניין אי יכולת הבעל לקיים יחסי אישות. נאמנות האשה בטענת חוסר בגבורת אנשים מותנית באמירת הטענה בפני הבעל ובפני בית הדין, כך בשו"ת הריב"ש סימן קכז:

"אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה להיות עמו עוד אין חוסמין אותה כל שאמרה כן בב"ד ובפני בעלה"

אלא שמכח הסברה יש לקבוע ששימוש באמצעים טכנולוגיים דרכם הבעל שמע את הטענות וחזה במתרחש בבית הדין, יחשב לדיבור בפני הבעל בפני בית הדין. שכן האשה הייתה מודעת לכך שהבעל שמע את טענותיה, ומה לי בנוכחותו הפיזית בבית הדין או בנוכחותו הוירטואלית בבית הדין, כל שהאשה יודעת שהקולות נשמעים והמראות נחזים.

בנוסף, הבעל לא העלה טענות על כך שלא נכח בדיון, ומכאן שקיימת הסכמת הבעל לניהול ההליך באופן שהתנהל, בבחינת "קיבלו עלייהו". הסכמה לצורת ההתדיינות מועילה גם לגבי חיוב בגט, ואין כאן המקום להאריך.

גבורת אנשים - חיוב או כפיה
במהלך הדיון הבעל הודה שיש לו בעיה ביכולת קיום יחסי אישות. להלן דברי הבעל בדיון שהתקיים ביום ב' באדר התשפ"א (14/02/2021):

"איש: היו בעיות של אימפוטנטיות, היו קשורים לרגשות, היו לי קשרים קודמים, לא מעט האחריות היא עלי, כנראה שהייתי יכול לטפל בבעיות אז שנינו לא עשינו די כדי לתקן."

בסיכומים, הבעל חזר על כך שמדובר בבעיה רגשית וטוען שהבעיה ניתנת לטיפול על ידי שני הצדדים, אך הודה שהבעיה לא טופלה עד היום.

באופן עקרוני, חוסר בגבורת אנשים מהווה עילה לחיוב בגט, כפי העולה מההלכה המובאת בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף ז :

"אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת ... וכופין אותו להוציא מיד... הגה: וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין). ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב)."

בסעיף האמור הובאה אמנם מחלוקת בשאלת נאמנותה של האשה בטענתה שאין לבעל גבורת אנשים, אך ברור שהבעיה כשלעצמה מהווה עילת גירושין, ככל ומוכח שהבעיה אכן קיימת. בשלחן ערוך אף נפסקה כפיה במקום שאין גבורת אנשים. בדברי בית שמואל בסימן קנד סעיף קטן יח מבואר שהכפיה באה מצד אי יכולת קיום מצוות עונה, ולא מצד טענה על יכולת הולדת ילדים. אמנם לדעת הש"ך בספרו גבורת אנשים, הכפיה בטענת גבורת אנשים נאמרה רק במקום שהאשה באה בטענה שרוצה בילדים שיהיו לה למשענת בימי זקנותה, וללא טענה בעניין ילדים אין כפיה על הגירושין מצד אי קיום העונה בלבד. בעניין המחלוקת בשאלת הכפיה ראה בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לד אות כו.

אמנם גם לדעת הש"ך הסובר שאין כפיה בטענת גבורת אנשים, בכל אופן קיים חיוב לגירושין מצד מניעת העונה. כך שגם ללא טענה על הצורך בילדים קיים חיוב בגט. כך מובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן קנד ס"ק טו:

"ועיין בס' גבורת אנשים מסי' ח' עד סי' כ"ט שהאריך הרבה לפלפל בזה בדברי תשובת הרא"ש כלל מ"ג ובדברי תשו' רמב"ן סי' קל"ט וסימן קמ"א דסתרי אהדדי בענין זה וגם בדברי תשובת הרשב"א שסותרות זא"ז ובסוף דבריו העלה לדינא דודאי לענין שיהיה מחוייב להוציא בלא כפייה בשוטים אינה צריכה לבא מחמת טענה אבל לכופו בשוטים אין כופין אלא אם כן באה מחמת טענה ע"ש."

נאמנות האשה בטענה על גבורת אנשים
ביחס למחלוקת שהובאה בעניין נאמנות האשה לטעון שאין לבעל גבורת אנשים, בנידון דנן לא צריכים להיזקק לשאלת הנאמנות. זאת מאחר שהבעל מודה בקיום הבעיה, הבעיה כשלעצמה מהווה עילת גירושין לחיוב הבעל בגט ואולי אף לכופו בגט. כמו כן בפתחי תשובה אבן העזר סימן קנד ס"ק יט מובאים דברי ספר גבורת אנשים שבמקום בו האשה לא תובעת כתובה, קיימת לאשה נאמנות בטענה:

"עיין בס' ג"א [גבורת אנשים] סי' ס"ז ... כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם נאמנת וקצתם הורו כן הלכה למעשה בדורותיהם... ובסוף מסיק לענין דינא דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה יתן לי גט הריני מוחל לו הכתובה נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא."

בנידון דנן האשה אינה תובעת כתובה לכן יש לתת נאמנות לטענת האשה גם ללא הודאת הבעל. משמעות הדבר שיש לתת נאמנות לטענת האשה על הקושי הרב שהיה לה בקיום היחסים עם הבעל, קושי שלטענתה גרם לה לניתוק מוחלט מהבעל ואי יכולת להמשיך לחיות אתו בשל תחושת הדחיה.

בעית תפקוד חלקית
אמנם במהלך הדיון האשה הגדירה את בעיית הבעל "אימפוטנציה חלקית" ויש לדון כיצד להתייחס למצב שהבעיה בקיום יחסי האישות, היא רק חלקית באופן שאין מניעה מוחלטת בקיום היחסים. בשו"ת רדב"ז חלק ד סימן קיח (אלף קפח), דן במצב בו קיימת מניעה חלקית בקיום היחסים, באופן שקיימת רק חדירה ולא יותר מכך, וכך כתב:

"ואפי' אי טענה ישען על ביתו ויעמוד ויפרוץ הגדר ונכנס ומיד סר כחו ומשמש באבר מת מהימנא לפום האי שטתא דאי משום דמשקרא הא ידע בעלה בהאי מילתא ואמרינן דבמלתא דקים ליה לא משקרא ואי משום דלא מפקדא אפריה ורביה הא אתיא מחמת טענה ואמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ואפילו לא אתיא מחמת טענה מהימנא ויוציא ויתן כתובה דאין זה קיום עונה דאדרבה מצטערת היא יותר ואף על גב דהעראה כביאה לכל הדברים לקיום עונה לא מקריא ביאה. וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה איבעיא להו נכנסה לחופה ולא נבעלה חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה ולא איפשיטא והויא קולא לתובע וחומרא לנתבע וכל שכן הכא דליכא חיבה כלל ואפי' הערה והעראה כביאה ומכל מקום משום חיבת ביאה הוא וליכא עד כאן לשונו".

מדברי הרדב"ז עולה שביאה חלקית לא נחשבת כקיום מצות עונה, האשה אף מצטערת יותר בדבר ואין בה חיבת ביאה. על כן גם בביאה חלקית נאמר הדין שיוציא וייתן כתובה.

הדברים מתבארים גם מההלכה בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עו סעיף יג ביחס לאופן קיום מצוות עונה, שבכל מניעה בקיום היחסים יוציא וייתן כתובה, אפילו בקיום יחסי האישות עם בגדים, וכך נפסק:

"האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה; וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל"

בדברי חלקת מחוקק סימן עו ס"ק כ, הרחבה לשאר דברים שמניעתם מגדירה את הבעל כמורד:

"... ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה ע"פ הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי."

אם הפרעה בלבישת בגדים או מניעת שאר דברים בחיי האישות, מחייבת את הבעל להוציא את האשה, הרי שקיים קל וחומר לחיוב הבעל במקום בו קיום יחסי האישות הוא רק חלקי, באופן שהאשה מצטערת בדבר. כאמור, בנידון דנן הבעל מודה בקיום בעיה והאשה נאמנת בכך שנגרם לה צער מקיום היחסים בשל האימפוטנציה החלקית של הבעל, על כן יש מקום לחיוב הבעל להוציא את האשה בגט פיטורין.

וראה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יב עמודים 100-101 בפסק דין של הרה"ג חיים גדליה צמבליסט שליט"א, הרה"ג עמרם אזולאי זצ"ל והרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א, שדנו בעניין יכולת חלקית בקיום יחסי אישות. בפסק הדין מובאת הסברה שיש בכך עילה לחיוב בגט בהעדר סיפוק, והוכחה לכך מדברי התוספות ביחס לטענה שהבעל לא יורה כחץ, וכך בפסק הדין האמור:

"עתה נעבור לדון בטענת האשה לחייבו בגט מחמת חוסר כח גברא. הנה מבלי להכנס לשאלת נאמנות האשה בטענתה זו, נראה שגם לפי דבריה אין לקבוע שהבעל הוא בהחלט חסר כח גברא, שהרי אמרה שאחרי החתונה היה פחות או יותר טוב. וגם אח"כ "היה עומד לו". ובזמן שעמד לו הכניס בפנים אלא "זה היה נגמר אצלו מהר מאוד". וברור שלכך אין לקרוא "חוסר כח גברא" (אמנם יתכן שגם בכהאי גוונא ש"נגמר מהר", ואין לה סיפוק מיני, הרי זו עילה לחיובו בגט, וכמו שכתבו התוס' יבמות ס"ה ע"א, ד"ה שבינו, וז"ל: "ומ"מ למשנה ראשונה יוציא ויתן כתובה, משום דשמא אין לה הנאת תשמיש כ"כ כשאין יורה כחץ". וצ"ע)."

יכולת טיפול וריפוי לבעיה
אלא שצריך לברר האם בנידון דנן קיים כבר עתה חיוב בגט, שכן הבעל טוען שהבעיה ניתנת לפתרון על ידי טיפול משותף, יש אם כן לדון: כיצד להתייחס לאפשרות הריפוי? האם יש להמתין עד שהבעל יתרפא?

בפוסקים הובאו דעות שונות בשאלת הגירושין במקום בו הבעל טוען שיכול לרפא את הבעיה בחוסר גבורת אנשים. סיכום הדעות והשיטות בנידון הובא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמודים 85-89 בפסק הדין של הרבנים הרה"ג אליעזר גולדשמידט זצ"ל, הרה"ג שלמה קרליץ זצ"ל, הרה"ג יוסף בבליקי זצ"ל, ושם הכרעה שאין להשהות את הגירושין בטענה שהבעל יטפל בבעיה. להלן ציטוט מפסק הדין בו דנו בארוכה בנידון:

אשר לשאלה השניה, אם יש לחייב למתן גט מיד או להשהות את הגט, הסתמך ב"כ הנתבע על דברי הנודע ביהודה. - ואלו הם דברי הנודע ביהודה בתשובות אבהע"ז תניינא סימן פ"ט: ועל דבר אשר פסק בין הזוג הנ"ל שימתינו איזה זמן, ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות, אולי יש תרופה. יפה פסק. וכן כתבו כל הגאונים הראשונים שלא למהר בגרושין בזה, ולדבר על לב האשה, אולי יש תקנה ברפואות.

ואם כן בנדון דידן, שגם לדברי התובעת חיו הזוג יחד רק תקופה קצרה בלבד, לכאורה אין לחייב את הבעל למתן גט.

המקור לכלל זה שלא למהר בגירושין הוא, תשובת הריצב"א המובאת בתשובות מיימוניות בסוף הלכות אישות או ו': על ראובן שנשאת בתו לשמעון, וישען על ביתו ואין יכולת בידו... שאלה ממנו גט... והחמרתי על האיש לחייבו... והנה האשה תלך ותבקש רופא לאיש, ולא תמהר לסתור בניינה, כי רחמי שדי מרובים. והביאו דברי הריצב"א אלו התוספות ביבמות ס"ה ע"ב ד"ה כי.

והשאלה המתעוררת מיד היא, מה יהיה הדין אם האשה לא תשמע לדברי ביה"ד, ולא תרצה לחכות, אלא תעמוד על התביעה לחייב את הבעל במתן גט מיד, אם גם אז אין ביה"ד פוסק גט מיד, ומאלצים את האשה לחכות, או שזהו רק בבחינה עצה טובה, ואם האשה אינה רוצה לשמוע לעצה, אין להכריחה, ופוסקין את הדין ומחייבין מיד למתן גט.

בשאלה זו נחלקו ראשוני האחרונים, בתשובות הריב"ש סימן קכ"ז (באמצע התשובה) כתוב: ולנדון שלפנינו באשה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, וכבר שהתה עמו בייחוד שמונה חדשים רצופים, ואחר זמן זה שני חדשים אחרים, ועדיין היא בתולה... ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה: תני דעתך על בעלך... שצריך להמתין זמן וזמנים... וצריכים לרופא יעשה לה תרופות... ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה, ולא שיבואו לפני ב"ד לתבוע פרוד חבורן, ולומר שאינו יכול ושאין לו כח אנשים... ובכל אלו הדרכים יוכלו הדיינים לדבר על לבה ולרצותה, למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, לפי שקשין גרושין. אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה לחיות עמו עוד, אין חוסמין אותה... ויוציא ויתן כתובה. וכן משמע בתשובות הראנ"ח ח"א שאלה ס"ג, בטוענת אינו יכול ועברו ארבעה חדשים מהחופה, ודן הראנ"ח לענין הנאמנות. משמע דאם מאמינים - פוסקים דיוציא ויתן כתובה, אף דעברו רק ד' חדשים. אולם בבית יוסף בטור אבע"ז סימן קנ"ד כתב: כתב הרשב"ץ בתשובה... ועוד אפילו העיזה בפניו, אי נמי הודה מעצמו כן, אפילו הכי לא היה הדין נותן לכופו לאלתר... אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל... ובתשובות הרשד"ם חלק אבע"ז סימן ק"ג מביא את דברי הרשב"ץ הנ"ל ומוסיף: משמע שאפילו בברור לנו האמת, אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו לאלתר, אלא ראוי להמתין ימים. ומצאתי בתשובות מורי הרב הגדול כמהר"ר לוי ן' חביב שכתב על ענין כזה וז"ל: ואפילו אם כנים דבריה, רחמי שמים מרובים, ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה, כי קשה גרושין, וטוב לה שתמתין ב' או ג' שנים, אולי תזכה להבנות מבעלה, ע"כ. מכל זה נראה בעיני, שאפילו בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת, שאין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה שתוחלת ממושכה אין לה תקנה. הרי שלדעת הריב"ש רק מייעצים לאשה שלא למהר בגרושין, אבל אם היא עומדת על דעתה אין חוסמים אותה, ויוציא מיד. אולם מדעת התשב"ץ והרשד"ם, משמע, שבכל אופן אין כופין לגרש לאלתר. ולפי זה בנידון דידן, הדבר תלוי לכאורה במחלוקת. דלדעת הריב"ש יש לחייב את הבעל במתן גט מיד, מכיון שהתובעת עומדת על דעתה לגרושין, ולדעת התשב"ץ והרשד"ם אין לחייב את הבעל לגרושין מיד, ויש להשהות את הגט בניגוד לרצונה של האשה.

אולם השאלה היא, אם המקרה הוא שביה"ד משוכנע שכל השהיה לא תועיל, להביא את הצדדים לידי נסיון להיות יחד ולטפל בדרכי רפואה, מחמת איזה טעם שהוא, אם מפני שהמתיחות בין הזוג הגיע למצב כזה, עד שאין סיכוי להשלמה, או מפני שהאשה עומדת בתוקף על דעתה שאין ברצונה להמשיך לחיות עם בעלה ולחכות לרפואה, ונראים הדברים לב"ד שמדעתה זו לא תחזור, מה יהיה הדין אז לפי התשב"ץ אם באופן זה אין לחייב לגרש לאלתר, או שאז יש לחייב לגרש לאלתר, מכיון שברור הדבר שההשהיה לא תצמיח ארוכה.

ההכרעה בשאלה זו תלויה בהסבר מחלוקת הריב"ש והתשב"ץ. ושתי דרכי ביאור בזה, והם: (א) מכיון שיתכן כי הבעל יבריא במשך הזמן, והזמן לא בירר שאין לו רפואה, הרי שיתכן שחוסר כח גברא אצלו היא לקותא לא קבועה, והתשב"ץ סובר דהא דמחייבין גט עקב לקותא זו, זהו רק אם הלקותא היא קבועה, ואינה ניתנת לרפוי, אבל אם הלקותא היא חולפת, אין לחייב גט בגללה. לפי הסבר זה יוצא, במקרה שמצב הלקותא היא שיתכן שיש לה רפואה, לא קיימת כלל העילה לחייב גט, ומכיון שאז אין עילה לחייב גט, אין לחייב אף אם האשה עומדת על דעתה ודורשת גט מיד, כי הרי אי - אפשר לחייב באין עילה. וזוהי שיטת התשב"ץ והרשד"ם.

אולם הריב"ש סובר, דמכיון שהבעל לקוי עכשיו בחוסר כח - גברא, הרי שישנה עכשיו העילה לחייבו למתן גט, ואם כי יתכן שבמשך זמן תבוא רפואה למכתו, אין האשה מחוייבת מצד הדין לחכות בחוסר וודאות, בתוחלת מפוקפקת, אולי יבריא הבעל.

אלא שאם כי אין האשה מחוייבת לחכות בצפיה להבראת הבעל, אבל מכיון שיתכן כי הוא יבריא, ומכיון שקשים גרושין, על ביה"ד לחפש דרכים למנעם, גם לטובת הבעל וגם לטובת האשה, וביה"ד רשאי וחייב להשהות את הגרושין בדרכי השפעה וריצוי, להסביר לאשה כי עליה ללכת בדרכי המוסר והצניעות של בנות ישראל, ולא למצות את הדין - בזכותה לגרושין. ולטובת שלום הבית, לטובת הבעל וגם לטובתה היא, יש לה לצפות בתקוה לרפואה, ואל לה למהר לסתור בניינה ולהפרד מאלוף נעוריה.

אולם אם האשה אינה מקבלת דברים אלו, ועומדת על רצונה לגרושין, אין בכח בי"ד להשהות את הגט. דמכיון שהעילה לחייב גט קיימת, והאשה זכאית לפי הדין לחיוב הבעל למתן גט, והיא דורשת את דינה, חובה על ביה"ד לחתוך את הדין מיד, כי ברגע שהדין מבורר לבית הדין, אין הוא רשאי להשהות הוצאתו לאור, כפי שנפסק בהלכות דיינים, בשו"ע חו"מ סימן י"ז סעיף י"א: צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו.

זוהי מחלוקת הריב"ש והתשב"ץ לפי דרך הסבר זו. - הדרך השניה היא: (ב) אין מחלוקת יסודית בין הריב"ש והתשב"ץ בעצם הלכה זו, והתשב"ץ סובר כריב"ש שאפשרות הבראת הבעל אינה מערערת עילת החיוב למתן גט, מכיון שעתה אינו בריא ואין וודאות שיבריא מהר. אלא שמחלוקת היא בין הריב"ש והתשב"ץ בהלכות דיינים, לא בהלכות גרושין, והוא: כוחו של בית דין להשהות דין עד היכן הוא.

לדעת הריב"ש אין כלל כח לב"ד להשהות דין, אם בעל הדין אינו מוותר על השהיית דינו. ולכן אם כי מייעצין לאשה שלא תעמוד על דרישתה לדין מיד, אבל אין זו אלא עצה בלבד, ואם היא אינה מקבלת את העצה, אין חוסמין אותה - ופוסקין דינה מיד.

אולם התשב"ץ סובר, שאם טובת הענין וטובת שני הצדדים היא בהשהיית הדין. כחו של בי"ד יפה להשהות את הדין גם בנגוד לרצונו של הזכאי לדין. ולכן גם אם האשה דורשת ועומדת בתוקף על דעתה לגרושין מיד, אין שומעין לה ומשהין את הדין, דמכיון שיתכן שהבעל יתרפא, ומכיון שקשים גרושין, קשים במהותם, וקשים גם לבעל וגם לאשה, אין לב"ד להזקק לאלתר לפסיקת הדין, והם רשאים לעשות כך, ואין כאן משום עינוי הדין, כיון שהכונה היא לטובה, וכסיפא של ההלכה המובאת לעיל: צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו - שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים הרי זה בכלל לא תעשו עוול.

משמע דוקא אם הכונה היא לצער - אסור, ולא אם הכונה היא לטובה. בדרכי הסבר אלה בפירוש מחלוקת הפוסקים, תלויה ההכרעה בשאלה דלעיל, מה יהיה הדין לפי התשב"ץ והרשד"ם במקרה שביה"ד יהיה משוכנע ששום השהייה לא תועיל, אם באשמת הבעל, אם באשמת האשה.

אם נאמר, שכל זמן שלא עברה תקופה מסויימת שנוכל לקבוע כי הבעל לא יבריא מהר, אין עדיין עילה ברורה לחייב מתן גט, אם כן אין הבדל אם ההשהייה תועיל או לא תועיל, וגם במקרה שאנו משוכנעים שהשהייה לא תועיל אין השכנוע מועיל לנו כלום, כי סוף סוף הרי לא נתברר לנו כי הלקותא של הבעל כשלעצמה היא כזאת שאינה ניתנת לריפוי מהר, ואם כן הרי העילה לא קיימת, ובלי עילה אי - אפשר לחייב גט. אבל אם נאמר, כפי דרך ההסבר השניה, שגם לפי התשב"ץ והרשד"ם ישנה העילה, אלא שעל ביה"ד להשהות את מתן הפסק, מתוך התקוה שההשהיה תמנע גירושין קשים, ואם כן במקרה שתקוה זו איננה והשהייה לא תעלה ארוכה, השהייה זו למה היא? יש איפוא לפסוק את הדין מיד ולחייב את הבעל במתן גט, אחרי שהאשה זכאית לפסק דין זה מצד ההלכה.

הרשד"ם בתשובה הנ"ל מסתמך על תשובת רבו הרלב"ח. הבה נעיין בתשובת הרלב"ח זו, סימן ל"ג, וכך נמצא דברים מפורשים בנקודה זו שאנו דנים עליה. וכתב שם: ראובן שנשא בת שמעון וישען על ביתו ולא יעמוד... ונראה שלפי שורת הדין כיון שהיא נאמנת ראוי לב"ד לפסוק דינה מיד, האמנם בנדון שלפנינו, שמעט מזער הוא הזמן שישבו ביחד איש ואשתו... ולכן נראה לע"ד כי יש כח ביד בית דין, להיות שמאלם דוחה את האשה הזאת מלפניהם, כל עוד שתשתדל בגרושיה מבעלה, וימינם ימין ה' בלשון רכה מקרבת ומחבבת בעלה עליה, ולא תמהר להרוס הבנין... וגברא רבא הוא דקא עביד הלכה למעשה בדבר כזה... והוא ריצב"א ז"ל.

הרי דברי הרלב"ח ברורים ומפורשים, שאין כאן שאלה בעילת חיוב הגט, דמכיון דלפי שורת הדין יש לב"ד לפסוק דינה מיד, בהכרח שהעילה לחייב הגט קיימת, אלא שיש כח ביד בית דין לנקוט בכל האמצעים כדי להשהות את הגט, הן בימין מקרבת [עמוד 89] בדרכי רצוי והשפעה, הן בשמאל דוחה להשהות את פסק הדין, לדחות מלפניהם את התובעת, כל עוד היא דורשת גרושין מיד.

והרי הרשד"ם בונה יסודותיו על דברי התשב"ץ ועל דברי הרלב"ח בתשובה זו, ואם כן שיטת הרלב"ח זוהי גם שיטת התשב"ץ והרשד"ם.

ולפי זה במקרה שיהיה ברור לביה"ד שהזוג לא ישלים, וממילא לא תבוא הרפואה לבעל, אין להשהות את הדין ויש לפסקו מיד.

ועכשיו נשובה לנדון דידן. במשך מהלך הדיונים התברר לנו מעל כל ספק, שלאור היחסים בין הצדדים שהגיעו למצב שהגיעו, אין סיכוי כלשהו כי הם ישלימו ביניהם, ובאי השלמה מתרחק סיכוי הרפואה, כדברי הרופא הנ"ל, ואם כן אין תועלת בהשהיית הדין, ואחרי שהעילה לחייב גט קיימת עלינו לפסוק את הדין מיד."

עד כאן ציטוט מפסק הדין האמור, ממנו עולה שלכל הדעות, אפשרות הריפוי של הבעל לא מבטלת את עילת הגירושין בטענת חוסר בגבורת אנשים ובמקום בו אין סיכוי שהצדדים ישלימו, יש לפסוק את הדין לחיוב בגט לאלתר. בנידון דנן מדובר בבעיה שנמשכת שנים רבות, עד היום הבעל לא טיפל בבעיה, למרות חלוף שנים רבות בהן הבעל היה יכול לטפל בבעיה. כיום לבעל בעיות בריאות נוספות, במהלך הדיון הבעל נשאל האם במצבו הרפואי ניתן לרפא את הבעיה, הבעל השיב שהוא לא יודע, ומשמע מכך שהבעל לא בא בטענת ברי שבכוחו להבריא. כמו כן, ברור לבית הדין שהשתהות נוספת לא תביא לפתרון של שלום בית, על כן אין לעכב את הגירושין ויש לפסוק חיוב גירושין לאלתר.

חיזוק לאמור נמצא בפסקי דין נוספים, ראה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ג עמוד 88 בפסק דין של הרה"ג יעקב הדס זצ"ל, הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שלאחר ששה חודשים קיימת עילת גירושין לחיוב בגט למרות טענת הבעל על אפשרות הריפוי. וראה בקובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן קיח. כך גם נפסק בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י בפסק דין המתחיל בעמוד 104 של הרה"ג שמואל ברוך ורנר זצ"ל, הרה"ג עמרם אזולאי זצ"ל והרה"ג חיים גדליה צימבליסט שליט"א. כך גם בפסק דין של הרה"ג שילה רפאל זצ"ל, המובא בספר משכן שילה, עמודים קצ-קצא, בו נפסק:

"ומצינו להריב"ש בתשובותיו סי' קכז בנדון אשה הטוענת שאין לבעלה גבו"א וכבר שהתה עמו שמונה חדשים שתחילה מציע לדבר אל ליבה שתמתין אולי יתרפא ולבסוף מכריע אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה לחיות עמו עוד אין חוסמין אותה ויוציא ויתן כתובה וכ"ה בתשו' הראנ"ח ח"א סי' סג אמנם בב"י אבהע"ז סי' קנד הביא בשם התשב"ץ שאם מום זה עלול להתרפא אין הדין נותן לכופו לאלתר וכ"ה בתשו' מהרשד"ם אבהע"ז סי' קג שאם טוען שיש לו רפואה אין לכופו לאלתר אולם מקור דינו של הרשד"ם הוא המהרלב"ח שכתב בתשו' סי' לג וז"ל ראובן שנשא בת שמעון ונשען על ביתו ולא יעמוד ונראה שלפי שורת הדין כיון שהיא נאמנת ראוי לבי"ד לפסוק דינה מיד האמנם בנדון שלפנינו שמעט מזעיר הוא הזמן שישבו ביחד איש ואשתו ולכן נראה לענ"ד שיש כח ביד בי"ד להיות שמאלם דוחה את האשה הזאת מלפניהם כל עוד שתשתדל בגירושיה מבעלה וימינם ימין ה' בלשון רכה מקרבת ומחבבת בעלה עליה ולא תמהר להרוס הבנין ועיי' בפד"ר ח"א עמ' 88 שגם לדברי הרלב"ח וה"ה הרשד"ם והתשב"ץ יש לביה"ד לפסוק הדין לחייב את הבעל בגט מיד אלא שסברו שיש כח ביד ביה"ד להשהות את הגט בדרכי ריצוי והשפעה וגם ביה"ד הגדול בפד"ר ח"ג עמ' 88 קבע שלאחר ששה חדשים שיעור העונה הגדול ביותר יש כבר בסיס לחייבו בגט ומשורת הדין האשה זכאית לדרוש לחתוך דינה מיד ועיי' גם בפד"ר ח"י עמ' 107... יש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו."

זאת ועוד, הבעל אף לא טוען שיש בכוחו לטפל ולרפא את הבעיה בעצמו. הבעל טוען שהטיפול צריך להיות משותף וגם על האשה להיות שותפה בטיפול בבעיה יחד אתו. אלא שאת האשה אי אפשר לחייב לעבור טיפול במקום בו היא מואסת בבעל ומבקשת להתגרש לאלתר. האשה אינה כשבויה להיבעל לשנוי לה וכל שכן שאינה מחויבת להליך הטיפול בבעל. על כן אפשרות הטיפול כלל לא מעשית. נמצא שגם לטענת הבעל, אי אפשר למעשה לטפל בבעיה בהעדר שיתוף פעולה של האשה בטיפול. וראה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י עמוד 108, בפסק דין של הרה"ג שמואל ברוך ורנר זצ"ל, הרה"ג עמרם אזולאי זצ"ל והרה"ג חיים גדליה צימבליסט שליט"א, בו נפסק שאין לחייב את האשה בהליך הטיפול לפתרון בעיית הבעל:

"... ועיי"ש שהביאו דברי הרמב"ם שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה, ואין איפוא לחייבה לחיות עמו ולעזור לו להבראתו. ולפי"ז הוא הדין בנידוננו שאמרה שהבעל שנוא עליה ואינה יכולה להסתכל עליו, אין לחייבה לעשות נסיון לשלום ולעזור לו להבריא וממילא הוא עומד בחיובו לתת גט."

עובר על דת
במהלך הדיון התברר שהאשה באה מרקע דתי וניסתה לשמר את שמירת המסורת בענייני כשרות שבת וטהרת המשפחה, לעומת זאת הבעל בא מרקע חילוני כשערכי המסורת זרים לו. הצדדים הסכימו לחיות מתוך כיבוד ומתן אפשרות לאשה לשמור על ערכי המסורת. אך התברר, בהתאם להודאת הבעל, שבמקרים רבים התגלה קושי בשמירת המסורת שעה שהבעל הפריע לאשה בשמירת ערכיה. בנידון בעל העובר על דת נפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף א :

"הגה: י"א דמתנכר כופין אותו ע"י עובדי כוכבים להוציא (ב"י סימן קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פרק המגרש), ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי). ויש חולקין ואומרין דאין כופין למתנכר או שאר עובר על דת (תשובת מהר"ם), אלא א"כ פושע לה, כגון שמאכילה דבר איסור (מהרי"ו סימן כ"ב), או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מיימוני סוף אישות)."

הרמ"א מביא להלכה את הדעה שכל שהבעל לא מאכיל את האשה דבר איסור, אין לכוף אותו בגירושין למרות שהבעל כשלעצמו עובר על דת. בנידון דנן אמנם הוכח שהבעל בהתנהגותו בעצמו עובר על דת, ואף הפריע לאשה בקיום ההלכות, אך לא הוכח שהבעל הכשיל בכוונה את האשה באיסורים. הבעל אמנם הודה בטעויות שעשה, אך תלה את הדבר בשגגה. האשה לא הצליחה להוכיח אחרת. משכך לא קמה עילת גירושין נוספת, אך נראה שהטעויות בהם הודה הבעל גרמו לריחוק של האשה מהבעל וחיזקו את המאיסות של האשה בבעל. הטעויות החוזרות ונשנות של הבעל המחישו לאשה את חוסר ההתאמה שבין הצדדים. הדבר מצטרף כסניף לפסק הדין לגירושי הצדדים.

מאיסות וחוסר סיכוי לשלום בית
קיימת מאיסות מוחלטת של הבעל בעיני האשה, המאיסות מבוררת לעיני בית הדין ממכלול העובדות בהם הודה הבעל. הצדדים כבר גרים בנפרד ועוד קודם לכן פסקו חיי האישות. נראה שאין שום סיכוי לשלום בית. למעשה גם הבעל מבין שאפסו הסיכויים לשלום בית, הבעל הביע את הסכמתו העקרונית לגירושין לאחר סיום הליך חלוקת הרכוש. יש בעובדות האמורות כדי לחזק את המסקנה שיש לקבל תביעת הגירושין.

סיום הליך חלוקת הרכוש
כאמור, עמדת הבעל היא שככל והאשה תעמוד על רצונה בגירושין הוא יאות לתת לה גט, אך הוא מבקש לסיים תחילה את הליך חלוקת הרכוש ועניין הכתובה לפני סידור הגט. יובהר שהאשה הצהירה על מחילת הכתובה, על כן טענת הבעל מתמקדת רק בדרישה לסיום הליך חלוקת הרכוש, הליך המתנהל בבית המשפט ולא בבית הדין.

עולה הצורך לבחון את טענת הבעל, האם בנסיבות בו קיים חיוב בגירושין כבנידון דנן, יכול הבעל לדחות את סידור הגט עד לאחר מתן הכרעת בית המשפט במחלוקות שבעניין חלוקת הרכוש.

אכן לכתחילה הסדר הנכון הוא שהגט ינתן לאחר סיום המחלוקות. להלן דברי הרמ"א, בסדר הגט המובא באבן העזר בסוף סימן קנד, אות פא:

"וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה."

דברי הרמ"א מתייחסים לעניין הכתובה בלבד, דבר שלא מהווה עיכוב בנידון דנן, בשל מחילת האשה על הכתובה. אמנם במקור הדין, בסדר הגט למהר"י מינץ באות קכג (המודפס בשו"ת מהר"י מינץ, קראקא תרמ"ב), קיימת הרחבה בנידון, וכך כתב:

"... יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך וגם הכתובה צריכה להחזיר אם ישנה בידה ואם איננה בידה תפטור אותו בפני עדים ממנה או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט."

בדבריו הרחבה שלאחר מתן הגט הצדדים לא יהיו אגודים בשום קשר או תנאי. וכך גם בסדר גט ראשון לרבי מיכל יוזפש באות ריט (נדפס בשלחן ערוך לאחר סדר הגט שבסיום סימן קנד) כתב:

"יזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חילוקים ביניהם יתקשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה [...]"

וראה בפסק דין של בית הדין הגדול של הרה"ג שלמה שפירא שליט"א, הרה"ג אברהם שינדלר שליט"א והרה"ג ציון לוז-אילוז, שניתן ביום א' באב התש"ף (2.7.2020), בתיק 1248559/1, בו נכתב:

"ככלל, על פי ההלכה יש לסיים את הדיונים והפסיקה בענייני הרכוש והכתובה ורק לאחר מכן יש לסדר את הגט.

אנו מדגישים זאת מאחר שלאחרונה בתי דין רבים סטו מדרך המלך בהלכה זו וקבעו כבדבר שבשגרה שקודם יש להתגרש ורק אחר כך דנים במכלול העניינים שבין הצדדים. פעמים שעתידים לחייב את הבעל בתשלום כתובה גדולה כאשר ברור לכל רואה, שאילו היה הבעל יודע שבית הדין יחייבו לאחר נתינת הגט בתשלום של מאות אלפי שקלים לאישה – תשלום כתובה. ייתכן שהיה מבקש לחזור בו מתביעת הגירושין שהגיש ואף יסכים לחזור לשלום בית. פעמים שהמצב הפוך כאשר מפסידה האישה או מחייבים אותה לחלק רכוש ולמכור את הבית – אילו הייתה יודעת קודם לגט שכך יהיה הייתה מעדיפה לחזור לשלום בית...

על כן אין כל היתר להטעות את הצדדים ולהשלות אותם שלאחר הגט ידונו ברכוש ובכתובה – והם מבינים זאת כהצהרה שיבואו לקראתם ולא יחייבו אותם בתשלומים שונים, ולבסוף להפתיע אותם בחיובי תשלום גבוהים מאוד לצד שכנגד, תשלומים שאין המחויב בהם יכול לעמוד בהם.

... לפיכך אף במקום שיש היתר לדבר אין להשתמש בו אלא במשורה. על כן מחובתנו להדגיש שככלל על פי ההלכה הצרופה יש לסיים עניינים רכושיים ופסיקת כתובה ורק אחר כך לסדר הגט."

אכן לכתחילה יש לנקוט בסדר האמור, כך שהגט יינתן בסיום ההליכים. אלא שקיים היתר לחרוג מהסדר האמור. הוראת ההיתר לחריגה מהסדר צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו, ואכן יש להשתמש בהיתר במשורה. מכאן עולה הצורך לבחון את ההיתר לחריגה מסדר הגט ולבחון האם בנידון דנן קיים היתר לחריגה מהסדר האמור.

הבסיס לחריגה מהסדר האמור מובא בשו"ת בנין ציון סימן קמד, שדן בעניין הצורך להסדיר את עניין הכתובה לפני סידור הגט, ומסיק שאם הדבר יגרום לקלקולים, ניתן להקל ולסדר את הגט תחילה ולדון בעניין הכתובה לאחר הגט, וכך כתב:

"אמנם מכ"מ מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל."

בבתי הדין נהגו לחרוג מהסדר האמור במקרים בהם קיימת הצדקה לכך. כך בפסק דין של בית הדין הגדול שניתן ביום כ"ה כסלו תשנ"ו, המובא בשו"ת מאמר מרדכי כרך ב אבן העזר סימן יט. בית הדין הגדול אישר החלטת בית דין אזורי שקבע שיש לסדר את הגט תחילה לפני הדיון בחלוקת הרכוש. פסק הדין נכתב על ידי הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, לפסק הדין הצטרפו הרה"ג אריה הורוביץ זצ"ל והרה"ג שלמה בן שמעון שליט"א, להלן ציטוט מפסק הדין האמור:

"סידור גט לפני שנתבררו עניני הממון: מסכת העובדות - הבעל הגיש תביעה לביה"ד האזורי לגרושין וכרך בה גם ענין המזונות והרכוש... החליט כבוד ביה"ד שעל הבעל לתת גט מיד, ואח"כ ידון בענין הרכוש. החלטת כבוד ביה"ד זו היא נשוא הערעור.

לאחר שמיעת טו"מ ב"כ הצדדים בע"פ, וכן התוספות שהוסיפו בכתב עם אסמכתאות וחו"ד משפטיות, נראה לבי"ד זה, שצדק כבוד ביה"ד האזורי בהחלטה נשוא הערעור.

כבוד ביה"ד האזורי למעשה כתב זאת מפורש, כי הוא חושש ממעשה הבעל לאחר הדיון בענין הממון. אנו מבינים מבין השיטין, מאחר והבעל לדברי האשה חי עם פילגש, והאשה כאן, יש מצוה מיוחדת להפרידם בגט מיד. הדיון בענין הרכוש הרי יארך זמן וזמנים, ואין שום חשש שהאשה תפנה לבית משפט בחו"ל, כי לאור החלטה זו שאנו מקבלים את הצהרת האשה, שלא תתבע אותו בשום מקום בענין הרכוש, אלא בפני כבוד ביה"ד האזורי...

הגם שלמעשה, בדרך כלל, גט הוא כריתות לכל הנושאים מכמה וכמה טעמים. ואחד מהם מה שכתוב בסדר הגט (סי' קנ"ד סעי' פ"א). ועיין פ"ת (שם ס"ק ל"ו) משם המהר"מ אלשיך (בסי' ע"ח). וכן מה שנפסק בסי' קל"ד סעי' א', ופ"ת (שם ס"ק א')...

ומה שנשאר הוא, הרי בדרך כלל מסכמים הכל לפני הגרושין מכמה וכמה טעמים כאמור, וכן מטעם שלא טוב שהצדדים אחרי הגט יתדיינו. כנפסק בסי' קי"ט סעי' ח', שאם היה לוה או לה מלוה עליו או עליה יעשו שליח, עיין שם במפרשים. והטעם, כדי שלא יבואו לידי קירוב דעת לא כדין. ומשמע מגט פשוט (שם ס"ק נ"א), אפי' שעסק הממוני היה עוד בטרם נתגרשו. וכן יש לעיין מה שנפסק בשו"ע (שם סעי' ט'), שאם באים שניהם להתדיין מנדים אותם.

למעשה כבר כתב הרמב"ם (בהלכות ת"ת פ"ו הלכה י"ד), שמדובר על עסק שעשו אחרי הגירושין, אף על פי שהרב גט פשוט (שם בס"ק נ"ה) אינו מסכים לכך, עכ"ז הרי אפשר לעשות שליח כאמור. וע"כ בנ"ד רשאי היה ביה"ד האזורי לקבוע שעליהם להתגרש בתחילה.

לפיכך אנו מחליטים:
א. דוחים את הערעור."

עד כאן ציטוט מפסק הדין האמור, ממנו עולה שכאשר קיימת הצדקה לזירוז סידור הגט, ואין חשש לאי ביצוע פסק הדין בחלוקת הרכוש, נמצא היתר לדון ברכוש לאחר הגט. בנידון דנן הבעל חייב לתת גט, כמו כן הבעל חולה במחלת "גופיפי לואי" והאשה מעלה חשש ממשי כי עם חלוף הזמן הבעל לא יוכל לתת גט לאשה. בנוסף, לא ברור מתי הליך חלוקת הרכוש יסתיים בבית המשפט וההליך יכול להימשך זמן רב. בנסיבות אלה מוצא בית הדין הצדקה לחריגה מסדר הגט. וראה עוד בתחומין כרך כב עמודים 157-182 במאמרו של הרה"ג מנשה קליין ועו"ד הרב שמעון יעקבי, וראה בשו"ת משנה הלכות חלק יז תשובה פד.

יובהר שהחשש המובא בפוסקים לגט מוטעה לא קיים כאשר מסבירים לבעל בצורה ברורה שהגט ניתן ללא תנאי וללא קשר להליך חלוקת הרכוש המתנהל בבית המשפט. כבר עתה מבהיר בית הדין לבעל שאין קשר בין הגט לבין אופן חלוקת הרכוש שיפסק בבית המשפט. עניין חלוקת הרכוש יוכרע בבית המשפט בהתאם לכללים שבחוק ובפסיקה ללא קשר לשאלה האם הצדדים יישארו נשואים או שיהיו גרושים. בנסיבות אלה, אין מנוס מהקביעה שהעיכוב שהבעל נוקט בו בא כדי לאפשר לו להשיג הישגים בחלוקת הרכוש תמורת נתינת הגט. אך מאחר והבעל חייב בנתינת הגט אין לאפשר זאת. על כן מועד לסידור הגט יקבע לאלתר.

הכרעה
לאור האמור מחליט בית הדין:
א. מקבלים את תביעת הגירושין, הבעל חייב לתת גט לאשה לאלתר.
ב. המזכירות תקבע מועד קרוב לסידור הגט ותזמן את הצדדים.

ניתן ביום כ"ב באייר התשפ"א (04/05/2021).

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה