הובאה לפני החלטת בית הדין האזורי מיום י"ג בשבט תשפ"א (26.1.21) המורה כדלהלן:

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:
1. מורים על מאסרה של האישה למשך חמש שנים או עד קבלת האישה את גיטה, המוקדם מבניהם, וכל זאת בכפוף לאישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון רבי דוד ברוך לאו שליט"א.

2. לאחר תום תקופת מאסר של חמש שנים, אם חלילה לא תיעתר האישה לקבל את גיטה, בית הדין ישקול את הארכת המאסר לחמש שנים נוספות, וזאת בהתאם להוראת סעיף 3(ב) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995.

3. אם תודיע האישה בתוך עשרה ימים כי היא מוכנה לסדר גט בלי תנאים (כפי המתווה שקבע בית הדין) יבטל בית הדין החלטתו זו.

4. למרות האמור בסעיף 3 להחלטה זו, האיש יהיה רשאי להגיש מייד את החלטתנו זו לאישורו של כבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול.

לאור החלטה זו וכפי הנוהל הוזמנה המשיבה לשימוע לפניי ביום ג' בניסן תשפ"א (16.3.21) כדי לוודא כי בית הדין האזורי פעל כראוי ולנסות ולמצוא מוצא אחר ולמנוע את המאסר.

רקע לשימוע
כפי שכתב בית הדין האזורי, בני הזוג כמעט לא היו נשואים כיוון שהסכסוך פרץ בשעת נישואיהם ממש, בעצם במועד החופה. הצדדים נפרדו לאחר שלושה ימים ללא שנתקיימו יחסי אישות ביניהם. לעומת זאת עיכוב הגירושין נמשך כבר כמה שנים בסכסוך בערכאות שונות.

הדיון הרכושי בבית הדין אינו על רכוש משותף, אלא נסוב סביב חיוב הכתובה בלבד, כאשר תביעות הפיצוי והנזקים ההדדיות מתנהלות בבתי המשפט ואינן שייכות לבית הדין.

בית הדין האזורי ובית הדין הגדול שמעו את דברי הצדדים במשך השנים והבהירו להם כי הם חייבים להתגרש מיידית ללא קשר לתוצאות הבירור הממוני שייערך מייד לאחר מכן, אך האישה מסרבת להתגרש.

שתי ערכאות בתי הדין הבהירו לאישה כי זכויותיה לא ייפגעו עקב הגירושין, והצעות שונות של בתי הדין לסיום הסכסוך – כולל העמדת ערובה לדרישותיה – לא עלו יפה.

ערעורי האישה על החיוב בגט והטלת צווי ההגבלה וכן השימוע בעניינם לא הצליחו לשכנע את האשה כי עליה לציית להוראות בית הדין ולא לעשות דין לעצמה. גם קנס יומי שהוטל על האישה לטובת אוצר המדינה לא גרם לה לשנות את עמדתה וגם פרסום פסק הדין עם שמה לא הפסיק את העיגון ואת איבוד שנות החיים של בני הזוג. אדרבה: האישה התבצרה בעמדתה ופתחה במלחמה כוללת המתנהלת בתוך מערכות המשפט, מחוץ לכותלי בית המשפט וגם כנגד בית המשפט.

בית הדין האזורי דן בבקשת הבעל להטיל על האישה מאסר. בהחלטת בית הדין על הטלת המאסר האריך בית הדין לדחות את טענותיה – הן את טענתה כי מי שמוכנה להתגרש לאחר שייענו כל דרישותיה הכספיות אינה נקראת מעגנת, הן את הטענה כי לא חלף מספיק זמן מעת הטלת ההגבלות, והן את הטענה הכוללת שאין להטיל סנקציות חמורות כאלו על אישה. בית הדין תיאר גם את הנזק הנגרם לבעל שבגיל שלושים ושבע כל שהות נוספת עלולה למנוע ממנו את זכותו להקים בית בישראל.

בית הדין בירר את הסמכות החוקית של בתי הדין לכפות את פסקי הדין לגירושין ושחרור הצד המעוגן – ללא הבחנה בין איש לאישה מלבד חובת השימוע ואישור נשיא בית הדין הגדול שהיא ייחודית לנשים. בית הדין תיאר את המאמצים הרבים שנעשו למנוע את הטלת צו המאסר על האישה; את העובדה שכל הצווים הקודמים, שהלכו מן הקל אל הכבד, לא הביאו לתוצאה הרצויה; ואת הסיבות לכך. בסופו של דבר החליט בית הדין על המאסר, כשהוא נותן לאישה ארכה לקבל את גיטה ולהימנע מן המאסר.

בית הדין שלח את החלטתו לאישור נשיא בית הדין הגדול.

השימוע
הנשיא, החתום מטה, הזמין את האישה לשימוע לפניו. האישה ביקשה טרם השימוע לערער על ההליך כולו אך בית הדין החליט כי עליה להפקיד ערבות לשמיעת הערעור כדי להבטיח שלא מדובר בערעור סרק שנועד להמשיך את העיגון והסירוב. הערבות לא הופקדה ולכן מדובר בשימוע בלבד.

השימוע נערך גם בהשתתפות שאר דייני ההרכב, בהסכמת הצדדים, כדי לנסות ולפתור את הסכסוך וגם כדי לאפשר לאישה ולבא כוחה, לפנים משורת הדין, להשמיע את טענותיהם בערעורים שהגישו, שלטענתם בשל העדר יכולת להפקדת ערבות לא נקבע להם דיון.

דברי האישה ובא כוחה וכן דברי הצד שכנגד נשמעו לפנינו במשך שעות רבות – גם לשמיעת הטענות על הפגמים שנפלו לדבריהם בהליך, גם בניסיון נוסף של בית הדין להבין מה הסיבה המונעת את הגירושין וגם כדי לברר אם אפשר ליצור הסכמה לגירושין ולייתר את צווי ההגבלה והמאסר.

במהלך הדיון עלו הטענות שהוגשה בקשת פסלות כנגד דייני ההרכב האזורי בתיק אחר, דבר שלטענת בא כוח האישה מונע מהם לתת החלטה זו. בית הדין הבהיר לאישה כי לא הייתה כל מניעת פסלות על ההרכב, ואין בקשתה שההרכב יפסול עצמו בנושא אחר מהווה אפילו עננה על ההרכב, כאשר גם לפי התקנות רשאי הרכב בית הדין לדון אף בתיק שבעניינו הוגשה בקשת הפסלות כאשר יש צורך בכך וכל שכן בעניין אחר.

הועלו טענות האישה כי הייתה אפשרות לבית הדין לחפש אמצעי כפייה נוספים, כמו היתר לפרסם גם את תמונתה, לפני אפשרות המאסר. אך גם טענה זו אינה כלום, שהרי כבר מתנהל על ידה מאבק של ממש באיש ובבית הדין באמצעי המדיה השונים, ופרסום תמונתה על ידי בית הדין כבר אינו מוסיף מאומה. אוסיף עוד שסבורני כי מלבד זאת עצם הטענה היא תמוהה ביותר, לטעון שבית הדין חייב ללחוץ עליה לקיים את פסק הדין באופן הנראה לה, שהרי את פסק הדין עליה לקיים גם ללא כל לחץ ובחירת אמצעי הלחץ על ידה אינה מתקבלת על הדעת. מכל מקום גם היא לא מצאה להעלות לפנינו כל אפשרות לחץ אחרת מלבד פרסום תמונתה שכבר מפורסמת בפרסומים שמצידה.

לא שמעתי לאורך כל הדיון שום הסבר מניח את הדעת מדוע מתעקשת האישה לעכב את מתן הגט. טענותיה כי יש לבעל אשם תורם לסכסוך ולסירוב להתגרש נדחו בבית הדין, שהרי לא הסכסוך והתביעות ההדדיות עומדים עתה לפני בית הדין אלא רק חיוב הגירושין שעל בית הדין לדאוג לקיומו, ולא עוד אלא שבית הדין האזורי קבע כי האיש מסכים לגירושין והאישה מסרבת, גם בדיון לפנינו הוצע לכתוב את הגט לאלתר ללא כל תנאים מוקדמים – האיש הסכים, האישה סירבה.

ניסינו, החתום מטה עם דייני ההרכב, במשך שעות להביא להסכמות בין הצדדים ושוב ללא הצלחה. לפיכך הרושם העולה הוא שלא פגם זה או אחר עומד בפני סירוב האישה להתגרש, אלא מתנהל כאן מאבק בניסיון 'לשבור' את הבעל ולהשיג רווחים כספיים.

החלטה
לאור כל זאת, משנוכחתי כי בית הדין האזורי פעל כראוי ולא מצאתי כי ישנה אפשרות אחרת להביא לידי סיום עיגון האיש, הריני מאשר את החלטת בית הדין האזורי לעצם הטלת המאסר. אבל תקופת המאסר הראשונית המוטלת לא תהיה חמש שנים כפי שקבע בית הדין האזורי, אלא שנה אחת. ואני תפילה שלא יהיה צורך בהארכתה. ביצוע ההחלטה יידחה עד לאחר חג הפסח. בית הדין האזורי יוודא גם כי החלטת המאסר וביצועה נעשים כפי התקנות וההוראות.

לסיום, ערב 'זמן חרותנו' אני פונה לאישה לקבל את גיטה ולא לשלול את חרותו של האיש כמו את חירותה שלה עצמה.

ניתן ביום י"ב בניסן התשפ"א (25.3.2021).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה