|
ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב מיכאל עמוס הרב שלמה שפירא הרב צבי בן יעקב |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 1256082/1 | |
| תאריך: |
כ"ד באב התשפ"א
2.8.2021 | |||
| מערער |
בנימין תורג'מן, יוסף פנחס, זאב מנצור – גבאי בית הכנסת דוד לוי – נאמן ההקדש בא כוח המערער עו"ד דוד שוב ואח' | |||
| משיב |
יצחק צדקה, מאיר זבולון, יצחק פרץ, מיכאל כהן יחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות הדתיים בא כוח המשיב עו"ד אברהם אשר פוגל ואח' | |||
| הנדון: | נאמני ההקדש, סמכויותיהם ודרך מינוים | |||
| נושא הדיון: | הקדש בית הכנסת אוהל מועד | |||
פסק דין
א. לפנינו ערעורים רבים ושונים על החלטות בית הדין הרבני האזורי לענייני הקדשות תל אביב בראשות הראב"ד הגר"ז כהן שליט"א, העוסק בעניין הקדש בית הכנסת אוהל מועד תל אביב. תיק זה מתנהל כבר שנים מספר בוואריאציות שונות בפני הרכבי ההקדשות השונים בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול.
הערעורים התנהלו בכמה תיקים שמספריהם משתנים, דבר שהקשה על מעקב רציף, בהיר ונהיר על הקורה בערעורים מתמשכים אלו. הבעיה נגרמת עקב אי־הקצאת מספרים להקדשות, עקב הצורך, הנובע ממבנה התוכנה שבאמצעותה נפתחים ומנוהלים התיקים במחשבי בית הדין ושהותאמה ביסודה לתיקי משפחה, להגדיר את הצדדים בתיקים על פי שם פרטי ושם משפחה וכן בשל קביעת צדדים שניים שונים בתיקי הקדשות, כשלפעמים רק אחד מהגורמים מוזכר, כגון חלק מהנאמנים, חלק מהגבאים וכו'. נושא זה אמור להיפתר על ידי מחלקת המחשוב. בין כך ובין כך גם עניין זה מצריך לתת סקירה על התנהלות הקדש אוהל מועד וההליכים המתקיימים בו בתיקים הרבים במשך השנים, וכפי שהגיעו לידינו. אין ספק שדבר זה הקשה גם על בית הדין האזורי שלא היה יכול לעקוב אחרי ההיסטוריה בתיק זה.
ראשיתו של הסכסוך שבתיק שלפנינו, סכסוך המתנהל כבר כמה שנים ועל ידי אנשים שונים, בסכסוך בין הנאמנים – נכדי שניים מן המקדישים בעניין היחס וההתנהלות של שוכרי המקום, והמשכו בדרישת גבאי בית הכנסת לפטר את נאמני ההקדש מפני שלטעמם הנאמנים מעלו בתפקידם. לדבריהם הנאמנים השכירו את אולם בית הכנסת ונכסים נוספים שלו, לגורמים חיצוניים העורכים בו אירועים, אירועים שלפחות לפעמים (אך כנראה לרוב) אינם כדרך התורה, ופוגעים בקדושת המקום, דבר שהצריך למנות 'משגיחת צניעות' לפני שנים מספר. הדברים נפרשו באריכות בכתבי הטענות בערעורים שלפנינו, בתיקי בית הדין האזורי ובתיקי הערעור הקודמים. ערעורים אלו הם האחרונים בשורת ערעורים ארוכה, שהוגשו לבית הדין הגדול בשנים האחרונות וקשורים קשר בל יינתק לערעורים הקודמים. לפיכך כאמור חובתנו לסקור את ההליכים המתקיימים בעניין הקדש אהל מועד זה שנים רבות, וזאת כדי שנוכל לבא לידי החלטה מושכלת שבה נפרשת כל התמונה לפנינו.
ב. בית הכנסת אוהל מועד הוא בית כנסת ותיק ומהמרכזיים והחשובים בבתי הכנסת בתל אביב, נוסד בשנת תרפ"ח על ידי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה בעת הקמתו רבה של תל אביב, והתפללו בו ומסרו שיעוריהם בקביעות הרבנים הראשיים הספרדיים לתל אביב לדורותיהם.
בכסלו תרצ"ד נקבעו תקנות בית הכנסת שחלק מהן להלן:
אחרי למעלה מעשר שנים מעת כינונו ולאחר שהרב עוזיאל התמנה לראשון לציון, הפך בית הכנסת וכל השטח המסופח לו להקדש. וזו לשון שטר ההקדש:
ג. עיינו היטב בתיקים שהתנהלו בעבר בבתי הדין בהרכבים שונים בנוגע להקדש זה. ואף שהחלטות שניתנו בעבר ובוודאי פרשנות לשון שטר לא בהכרח מחייבות אותנו אם ברור לנו שהפרשנות מוטעית, או אם נראה לנו שטובת ההקדש מחייבת הפיכתן (ומקור סמכותנו בזה יתבאר להלן מדברי תשובות הרשב"א, הריטב"א ושאר הראשונים), אך בוודאי יש לנו ללמוד מהדרך שהתוו דייני בית הדין בעבר לניהול ההקדש, על פירושם לשטר ההקדש, ובפרט שחלק מההחלטות המעורערות מסתמכות על החלטות העבר או נותנות פרשנות להחלטות אלו.
ניהול התיק בשנים התשנ"ח–התשס"ב ותחילת התשס"ג (98–02) היה לפני הרכב ההקדשות בבית הדין הרבני בירושלים בתיק 670447/1 בהרכב הדיינים הרב אברהם שינפלד, הרב ישראל יפרח והרב מסעוד אלחדד. (אין לפנינו תיעוד במערכת האלקטרונית של בית הדין אם עניינו של ההקדש עלה בתביעות קדומות.) הפיקוח של בית הדין נצרך עקב אי־תפקוד הנאמנים או הגבאים באותה עת ובשל הסכסוכים ביניהם (לאור החומר שבתיק: הגבאים בנימין תורג'מן, יוסף פנחס וזאב מנצור המשמשים גם כיום, היו גם הגבאים ששימשו באותה עת – הראשונים כל אותה עת והאחרון ברובה).
נעתיק תחילה חלק מההחלטות בתיק זה, החלטות הנמצאות במערכת הממוחשבת. לא מונח לפנינו כל התיק הפיזי והאלקטרוני, ולפיכך אין לפנינו את טיעוני וטענות הנאמנים והגבאים, אלא רק את החלטות בית הדין והתייחסותו לפניות שהפנו אליו הגורמים השונים שהיו מעורבים בענייני ההקדש.
בהחלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום א' בניסן התשנ"ט (18.3.99) נכתב:
עם זאת בהחלטתו מיום א' במרחשוון התשס"ב (18.10.01), לאחר שהחליט בסעיפים 1 ו־2 והורה על סדרי הבחירות לגבאי בית הכנסת, סדרים התואמים את תקנות בית הכנסת שהזכרנו לעיל, קבע בית הדין את תחומי הפעילות של הגבאים והנאמנים, בזו הלשון:
בהחלטה נוספת מיום י"ז בטבת התשס"ב (1.1.02) נכתב:
לאור האמור צריכים אנו להסביר שמה שנקבע בהחלטותיו לעניין אחריות הנאמנים והגבאים אינו מפני שהגבאים אינם נאמני ההקדש, אלא רק חלוקת עבודה והפרדת כוחות בין הצדדים הניצים, נאמנים מצד אחד וגבאים מצד שני. לכן מינה בית הדין את הגבאים על הניהול השוטף והדיר את צאצאי המקדישים מתפקידם כגבאי כבוד, השותפים בניהול השוטף. ומאידך גיסא מתן הטיפול בכל הקשור לרכוש ההקדש ניתן לנאמנים, כשאין מלכות נוגעת בחברתה. מטעם זה הגבאים חייבים למסור דיווח לנאמנים והוא הדין איפכא. מסיבה זו נקבע סכום חודשי קבוע של השתתפות מהכנסות ההקדש לתפעול בית הכנסת, כדי שלא יתעוררו מחלוקות בעניין זה מדי חודש בחודשו. כדי להפחית את הסכסוכים נקבעו שני חשבונות בנק, אחד בשליטת הנאמנים, תוך הוראה למסור דו"ח על ההוצאות. והשני בשליטת הגבאים לצורך התפעול השוטף. ומטעם זה קרא בית הדין לגבאים למנוע הפצת כתבי פלסתר, כדי להרגיע את המחלוקת.
ד. התיק הועבר להרכב ההקדשות בתל אביב ונוהל בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתיק 463077/1 לפני הרכב הדיינים: הרב שלמה משה עמאר, הרב ניסים בן שמעון והרב נחום פרובר.
בהחלטת בית הדין מיום א' בניסן התשס"ג (3.4.03) נכתב:
הדבר מוכח מהלשון, "כל הממונים הנ"ל ינהלו יחד את כל ענייני בית הכנסת וההקדש" – יחד, ולא כל אחד בתחום מסוים. כמו כן מההוראה לנאמן שהתפטר להעביר לוועד בית הכנסת את כל המסמכים והכספים – לוועד בית הכנסת ולא לנאמנים – משמע שגם חברי הועד הם בנאמנים. החלטת בית הדין הייתה להסדיר ולהורות על ניהול ההקדש בהתאם לשטר ההקדש ולא באופן מפוצל וחלוקת אחריות ונבעה כנראה מתוך ההבנה שהסיבות להחלטת בית הדין בירושלים על הפיצול נבעה מהסכסוך בין הנאמן שהתפטר לוועד. לפיכך בהמשך, עם התפטרות הנאמן, אין סיבה לשנות מרצון וכוונת המקדישים ולפיכך קבעו מה שקבעו, שגם הגבאים הם נאמני ההקדש. קביעתם לא סותרת לקביעות בית הדין בירושלים ובוודאי תואמת את שטר ההקדש.
ה. במשך כשתים עשרה שנה התנהל בית הכנסת כשהרב שרים הוא היחיד מבין הנאמנים המתגורר בתל אביב, הוא עוסק בענייני ההקדש והוא שעמד מאחורי השכרתו לארגון "חתונה אחרת". בשנת 2014 נפלה מחלוקת בין הנאמנים הנ"ל, כאשר הנאמן מיכאל כהן מגיש תביעה כנגד הנאמנים האחרים (דוד לוי והרב שרים), על השכרת האולם ל"חתונה אחרת", על משך זמן ההשכרה, לדבריו שלא מדעתו ולא בהסכמתו, ועל תוצאות השכרה זו שגורמת לחילול בית הכנסת עקב האירועים שנעשים גם בחלל בית הכנסת באופן לא צנוע ובוודאי שלא כדרכה של תורה. תביעה זו, תביעות נוספות שהוגשו בעקבותיה והחלטות בית הדין שלא נשאו חן בעיני התובע ושעליהן הוגשו ערעורים הם גם המסד לערעורים המונחים בפנינו וכפי שיתבאר.
התיק התנהל תחילה בפני הרכב ההקדשות שכיהן באותה עת, שבו שימשו הרה"ג הרב שלמה שטסמן, הרב יצחק זר והרב זבדיה כהן. נערכו כמה דיונים שבהם תקף התובע את הנתבעים, כשהטיעון המרכזי הוא על פעולתם החד צדדית להשכרת המקום למשך שנים רבות ל"חתונה אחרת" ועל ההתנהלות הלא ראויה של האורחים באירועים שנערכים במקום, התנהגות שאינה הולמת ואינה תואמת להלכות קדושת בית הכנסת. יש לציין שבתיק בית הדין נמצאים גם מכתבי הגבאים המוחים על התנהגות והתנהלות השוכרים הפוגעת בניהולו התקין של בית הכנסת. בסופו של דבר הגיעו שני הצדדים להסכמה שיש לסלק את השוכרים שהיו באותה עת ולהשכיר לאחרים.
בית הדין העיר במשך הדיונים פעמים מספר על המריבות וההתנצחויות בין הנאמנים והדגיש שהנאמנים צריכים להתנהל בהרמוניה, שאם לא כן לא ניתן לנהל את ההקדש. בפרוטוקול הדיון מיום כ"ד באלול התשע"ה (8.9.15) נאמר:
ביום כ"ה בתשרי תשע"ו (8.10.15) ובעקבות הדיונים והבקשות הרבות בתיק מינה בית הדין נאמנים נוספים וזו לשון החלקים הרלוונטיים בהחלטה:
יש לציין שעיקר התעוררות התובע לשינוי המצב בשל פגיעה בקדושת בית הכנסת והפעולות שפעל באמצעות בא כוחו טו"ר חנניה צפר הם נכונות, מוצדקות ובאות ממקור טוב, ואכן הנתבעים לא חלקו על עיקר טענותיו ובסופו של דבר הצטרפו לתביעתו, גם בית הדין הסכים עקרונית שהתביעה לתיקון המצב צודקת. עם זאת ייתכן שצורת ההתבטאות והפניות המתלהמות גרמו אנטגוניזם בהתייחסות לדבריו, כפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים, ולא החישו את הטיפול בתביעתו המרכזית לשמירת קדושת בית הכנסת. אין ספק שהדאגה לשמירת הצביון הרוחני שיהא על פי התורה והמסורה, היא נדבך מרכזי בחובותיו של הנאמן בהקדש, ובעיקר בהקדש זה. אך אין להתעלם מהעובדה שבמשך כשתים עשרה שנה, הנאמן התובע מיכאל כהן לא עשה דבר, ומסתבר שמי שנשא בעול בפועל (אף אם יש מי שמתלונן על התנהלותו), היה הרב מתתיהו שרים (המתגורר בתל אביב בניגוד לשני הנאמנים האחרים), שאף אם נאמר ששגה לא עשה דברים במזיד ובזדון ובוודאי כוונותיו היו לשם שמים.
כמו כן אין אנו יכולים להתעלם מהשתלחותו של המערער באב בית הדין ומבקשותיו לפסילה שנראה שלא היה בהן ממש. על התנהלות התובע־המערער, אף שהגיעה מהתעוררות של קדושה, כבר אמר החכם מכל אדם "דברי חכמים בנחת נשמעים" וכו': כשהדברים נאמרים בנחת הם נשמעים, מה שאין כן אם נאמרים באופן אחר, ולכן אף אם הוא צודק בעיקר טענתו, מסתבר שסגנון העלאת הדברים כלפי הנתבעים וכלפי בית הדין, לא סייע לסלק את המכשלה.
בסופו של דבר הגר"מ נהרי דחה ערעור זה על הסף וזו לשון החלטתו מיום כ"ז בכסלו התשע"ו (9.12.15):
ו. מייד לאחר מינוים התכנסו ארבעת הנאמנים החדשים בגפם, ללא נוכחות הנאמנים הוותיקים – הנאמנים שמונו בהתאם לשטר ההקדש. לטענת בא כוח הנאמנים החדשים נשלחה הזמנה לנאמנים הוותיקים, והם לא הופיעו, ולכן נקבעו החלטות בהעדרם. לטענת הנאמנים הוותיקים, הם לא הוזמנו לאספה. בין כך ובין כך למרות הסיטואציה הלא סבירה קבעו הנאמנים החדשים שאחד מהם יהיה הרב בבית הכנסת והשני סגן הרב, כמו כן מינו את עו"ד הלפר כבא כוח ההקדש וקבעו את שכרו. ההחלטה למינוי רב בסיטואציה זו אכן הייתה תמוהה ובפרט שלאור החומר שבתיק, הרב יוסף פרץ (שאיננו יודעים מיהו) שימש במקום כרב במשך שתים עשרה שנה, מאז מונו הנאמנים הוותיקים.
עו"ד הלפר אכן פעל בזריזות ובמהירות וביקש להוציא צווים המונעים מהנאמנים הוותיקים להשתמש בחשבונות הבנק שבהם פעלו, וכן הם נדרשו להציג מסמכים. מנגד הבינו הנאמנים הוותיקים שחילוקי הדעות ביניהם יגרמו שדעתם לא תישמע כלל, לכן עתרו לביטול ההחלטה על מינוי הנאמנים החדשים ולביטול החלטות הנאמנים החדשים שניתנו בהתעלמות מהנאמנים הוותיקים מחד גיסא, והגישו תביעה לסילוק יד של "חתונה אחרת" מאידך גיסא.
התביעה וסכסוך שהיו בין אחד מהנאמנים הוותיקים לשניים האחרים – שלושתם נאמנים שמונו על פי תנאי שטר ההקדש, הפכו לסכסוך בין הנאמנים הוותיקים לנאמנים החדשים, כשלטענת הנאמנים הוותיקים החדשים השתלטו על ההקדש שלא כדין. מינוי הנאמנים החדשים לא היטיב את המצב, על כל פנים בשלב ראשון, אלא החיש והגביר את הסכסוכים – דבר שגרם למתפללים להדיר רגליהם מבית הכנסת, וכפי שיתבאר. בית הדין נענה לבקשת הנאמנים הוותיקים וקבע מועד לדיון. לדיון, שנערך בי"ח בשבט תשע"ו (28.1.16), הגיעו הנאמנים החדשים המיוצגים על ידי עו"ד הלפר והנאמנים הוותיקים שיוצגו על ידי עו"ד שוב (שכפי העולה מהחומר שבתיק הוא ממתפללי בית הכנסת או על כל פנים מבקר בו באופן קבוע). בדיון הועלו מצד אחד הנימוקים של בית הדין למנות נאמנים חדשים, ומצד שני תוארה הפעילות, או – יותר נכון – חוסר הפעילות, בבית הכנסת בכלל ועקב המחלוקת החדשה בפרט, תיאור המצב יש בו כדי להשפיע על הסמכות למינוי נאמנים. להלן חלקים מהפרוטוקול המבהירים את פעולת בית הדין:
לגבי הסיבות למינוי נאמנים נוספים אמר בית הדין:
לגבי הטענות מדוע בית הדין לא מורה על ביטול החוזה עם "חתונה אחרת" אמר בית הדין:
ביום ט"ז באלול התשע"ו (19.9.16) הועבר הטיפול בהקדש להרכב ההקדשות החדש בתל אביב בפני הרבנים זבדיה כהן, אייל יוסף ושמעון לביא.
עורכי הדין שמונו כמנהלים מיוחדים של ההקדש החלו בפעולותיהם לכינוס נכסי ההקדש והגישו תביעה לביטול הסכם עם "חתונה אחרת", נערכו בחירות על ידי המתפללים שבהן מונו מחדש שלושת הגבאים – יוסף פנחס, זאב מנצור ובנימין תורג'מן. עורכי הדין דיווחו על פעולותיהם לבית הדין וקיבלו את אישור בית הדין לפעולות אלו, יש לציין שהנאמן מיכאל כהן הגיש השגות על חלק מהפעולות וחזר והתלונן שבפועל לא השתנה דבר והשימוש הלא־ראוי בבית הכנסת נמשך.
בתקופה זו ביקש הרב מתתיהו שרים, מהנאמנים הוותיקים, להתפטר מתפקידו, ובית הדין נענה לבקשתו. עו"ד דוד הלפר התפטר מתפקידו כמנהל מיוחד, לטענתו, עקב נסיבות אישיות, והנאמנים הוותיקים והחדשים לא היו שבעי רצון מהתנהלותו של עו"ד שוב ומטיעוניו בבית הדין בנוגע לסילוק "חתונה אחרת" שבהם העלה קשיים משפטיים בנקיטת פעולות דרסטיות שאותן דרשו הנאמנים לעשות (יש לציין שבדיון ביום י"ח בשבט תשע"ו (28.1.16) הבהיר כבר בית הדין עצמו שיש לנהוג בעניין זה בשיקול דעת כדי שלא ייגרמו נזקים להקדש). הנ"ל קיימו ישיבת הנהלה שבה הוחלט להעבירו מתפקידו כבא כוח ההקדש. הנ"ל הגישו בקשה לבית הדין לסלקו מתפקידו, עו"ד שוב במכתביו והודעותיו לבית הדין הודיע שהוא מונה מנהל מיוחד על ידי בית הדין, ולא כבא כוח ההקדש, ולכן אין הנאמנים יכולים לפטרו, וביקש את התייחסות בית הדין לבקשה לסילוקו. במכתביו לבית הדין דיווח על התנהלותו בעניין זכויות ההקדש וטען כי סילוקו באמצע הטיפול יגרום נזקים קשים להקדש. הנ"ל הגיש כמה בקשות לבית הדין לקבל הוראות לעניין חתימה על הסכם עקרונות עם יזם, הסכם שלדבריו ישביח את נכסי ההקדש, ואין כאן מקום להאריך בכל פרטי הפרטים של התגובות ותגובות הנגד, תגובות (של חלק מהנאמנים) שהן לפעמים סותרות זו את זו ומעידות בעיקר על בוקה ומבולקה שהחריפה עם הוספת הנאמנים החדשים.
במקביל (או אולי כתגובת הנגד) לבקשה להדיח את עו"ד שוב הוגשה ביום י"א בשבט התשע"ז (7.2.17) בקשה בשם דוד לוי, נאמן ההקדש ונכד המקדיש, וגבאי בית הכנסת לפיטורי הנאמנים החדשים ולקביעת הגבאים כנאמנים (משורת הדין הייתה אמורה להיות מוגשת תביעה חדשה שהרי הצדדים בבקשה זו, אינם הצדדים שלגביהם נפתח התיק). בבקשה ארוכה ומנומקת כתבו המבקשים שהנאמנים החדשים אינם יכולים לשמש נאמנים על פי שטר ההקדש. מלבד זאת, לדברי מגישי הבקשה, לנאמנים אין קשר לבית הכנסת, מתפללי בית הכנסת אינם מעוניינים בהם, הם דאגו לטובתם האישית ומלבד זאת גרמו לסכסוכים בבית הכנסת בשל מעשיהם. בבקשה זו האריכו המבקשים בהבאת מובאות שרב צריך להתמנות על דעת הציבור, והוא הדין נאמני ההקדש, ובפרט שחלק מהנאמנים רוצים לנהל את הציבור, כרב וסגן רב.
בדיון שנערך ביום י"ג בשבט התשע"ז (9.2.17) הציג עו"ד שוב את עמדתו לפני בית הדין, תיאר את פעולותיו ואת חוסר הסיוע מעו"ד הלפר, ביקש שהנאמנים יבהירו מה הפגם בעבודתו, תיאר את הבוקה והמבולקה בבית הכנסת בעקבות מינוי הנאמנים החדשים ומעשיהם ואת ניסיון השתלטות של הנאמנים החדשים שנכנסו לנעליהם של הגבאים והדירו אותם מהדברים שהיו מוטלים עליהם במשך השנים, ואין כאן מקום להאריך. למרות שאלות חוזרות ונשנות של בית הדין את הרב צדקה, שהופיע בשם הנאמנים החדשים, לא נשמעה טענה אמיתית כלשהי נגד פעולותיו של עו"ד שוב, אלא הטענה שאין הם יכולים לעבוד עימו, שגם היא לא נומקה. הנאמנים על פי שטר ההקדש דוד לוי ומיכאל כהן, אמרו לעומתו שיש להם אמון בעו"ד שוב. כשנמצה את העולה מהדיון נראה שהנאמנים על פי שטר ההקדש, להוציא הרב שרים שהתפטר, תמכו בהמשך פעולותיו של עו"ד שוב כמנהל מיוחד. הנאמנים החדשים (שלא הופיעו לפני בית הדין) באמצעות הרב צדקה, דרשו את הפסקת פעילותו. בדיון עלתה טענת הגבאים (שלא הופיעו) שהם אמורים להיות נאמנים, טענה שנתמכה על ידי עו"ד שוב.
בעקבות הדיון הוציא בית הדין בכ"ב בשבט התשע"ז (18.2.17) החלטה שלמעשה קיבלה את עמדת הנאמנים החדשים, וזו לשונה:
ח. אחרי הדיון הוגשה בקשה נוספת מטעם הנאמן דוד לוי והגבאים (המערערים בתביעות שלפנינו) לקבוע מועד לדיון בבקשתם לביטול מינוי הנאמנים החדשים. בהחלטתו מיום כ"ה בשבט התשע"ז (21.2.17) דחה בית הדין בקשה זו וקבע: "גבאי בית הכנסת אינם צד בתיק ההקדש, הבקשה נדחית." מלשון ההחלטה לא ברור אם הכוונה שהגבאים אינם צד בתיק זה, ואלו כאמור דברים נכונים, או שאינם צד בעניין זה של הנאמנות בהקדש.
לאחר ימים מספר הוגשה בקשת עו"ד שוב לבית הדין לפסילת הרכב בית הדין בגין ההחלטה הנזכרת לפסילת עו"ד שוב מלהמשיך לכהן כמנהל מיוחד, בגין עלילות השקר שהועלו נגדו, לדבריו, למרות קביעת בית הדין שלא נפל דופי במעשיו. לחילופין דרש עו"ד שוב מתן תשובות מפורטות של הנאמנים שדרשו את פיטוריו על עשרות שאלות שהגיש (שאלות שלדעתנו אכן היו ראויות להישאל, אולי לא בפירוט הנרחב), מכיוון שהנאמנים מטילים דופי שאין לו בסיס ולמרות האמור בהחלטת בית הדין, ההחלטה פוגעת בו). עוד תמה מדוע גרם בית הדין לפיטוריו למעשה, מפני שאינו מקובל על הנאמנים, בשעה שמונחת בפני בית הדין בקשה לפיטוריהם. בית הדין, בהחלטתו מיום ל' בשבט התשע"ז (26.2.17), דחה את הבקשה לפסילה ולביטול ההחלטה על הסף, ללא התייחסות הן לשאלות שהעלה מי שמונה למנהל מיוחד על ידי בית הדין, שרשאי ואולי חייב לקבל את הגנת בית הדין לבירור טענות שהועלו נגדו שלא בוררו ולא הוכחו ושאין זה הוגן להשאירן 'תלויות באוויר'. וכמו כן לא הייתה התייחסות לבקשה לפסול את הנאמנים החדשים שלגביה – אף אם לבית הדין נראה שאין הגבאים צד – ודאי שהרב דוד לוי, נאמן ההקדש הוותיק הוא צד בתיק זה שכל מהותו טענה של נאמן אחד כנגד אחרים.
אף שאין אנו מקבלים את הסגנון של עו"ד שוב בבקשתו לפסילת ההרכב, שכן ניסיון להטלת מורא על הרכב שאין דעת אחד הצדדים בתיק נוחה מהחלטותיו – אינו פתרון אלא בעיה, עם זאת חובת בית הדין להתייחס עניינית לטענות, אף אם הסגנון אינו מוצא חן בעיניו. כך במיוחד כשיש לציין שבתיק זה הסגנון והטענות של הרבה מהצדדים התאפיינו בחוסר דרך ארץ ובחוסר כבוד, בין שהם באים לפי מחשבתם מתוך קנאות ויראת שמים ובין שאינם אלא מתוך גסות רוח.
על החלטת בית הדין מיום כ"ה בשבט התשע"ז (21.2.17) לדחות על הסף את בקשת הגבאים הוגש ערעור בתיק בית הדין הגדול 1117237/1. בערעור הועלו טענות קשות של הנאמן דוד לוי והגבאים כנגד הנאמנים החדשים, אך עיקרו של הערעור הוא על סילוק התביעה על הסף ללא שמיעת העובדות והטענות של התובעים ותגובת הנתבעים וללא בחינת מעמדם של הגבאים הן בניהול בית הכנסת והן בהקדש.
גם על ההחלטה מיום ל' בשבט התשע"ז (26.2.17) הוגש ערעורו של עו"ד שוב, ערעור שאליו הצטרפו גבאי בית הכנסת, בתיק בית הדין הגדול 1119713/1. גם בערעור זה נטענו הן טענות פרוצדוראליות הן טענות ענייניות.
הוגשה לבית הדין הגדול בקשת המערערים לדון בשני הערעורים כאחד, ובית הדין נעתר לבקשה וקבע:
ביום כ"ט בניסן התשע"ז (25.4.17) הגיש יצחק צדקה, אחד מהנאמנים החדשים (לדבריו בשם הנאמנים), בקשה למינוי עו"ד אחר לטיפול בערעור.
ביום ד' באייר התשע"ז (30.4.17) הגישו גבאי בית הכנסת לבית הדין בקשה לאפשר לעו"ד שוב לטפל גם בערעור, מפני שהוא שהצליח, לדבריהם, במאבק לפינוי "חתונה אחרת", דבר שלא עלה בידם של הנאמנים החדשים, שתכלית מינוים הייתה לצורך זה. עוד נכתב במכתבם שעל פי הבירור הנאמן דוד לוי לא היה מודע למכתב שנכתב אף בשמו על ידי יצחק צדקה.
ביום י"א באייר התשע"ז (7.5.17) התקבל מכתב ששלח הנאמן מיכאל כהן, שלדבריו גם הרב צדקה שותף למכתב זה (שלא כאמור במכתב לעיל), ובו התנצלות על הפגיעה בעו"ד שוב ובקשה שייצג את ההקדש אף בערעור.
ביום כ"ה באייר התשע"ז (21.5.17) פנה עו"ד שוב לבית הדין לקבלת הוראות בנוגע להודעת בית המשפט המחוזי שהורתה להגיב בתוך שלושה ימים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
ביום כ"ח באייר התשע"ז (24.5.17) ניתנה החלטת בית הדין שזו לשונה: "נאמני ההקדש רשאים לבחור ייצוג המתאים לטובת ההקדש."
ביום ב' בתמוז התשע"ז (26.6.17) הוגשה בקשת טו"ר חנניה צפר, בא כוח הנאמן מיכאל כהן, למנות את עו"ד אהרן פרקש לייצג בערעור. במכתב זה הוא תוקף את עו"ד שוב בטענות מטענות שונות ולפיהן עו"ד שוב חבר ל"חתונה אחרת", אינו מוכן להילחם בהם ורוצה לאפשר להם לדחות את הפינוי בשישה חודשים (עד תחילת 2018) למרות המשך המעשים המחללים את בית הכנסת. מכתב זה סותר למכתב מרשהו של טו"ר צפר המוזכר לעיל.
ביום י"ט במרחשוון התשע"ח (8.11.17) הוגשה בקשתו של יצחק צדקה למנות את עו"ד וילצ'יק לייצג את ההקדש בערעור, הבקשה נשלחה לתגובת המפקח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין, תגובתו – אם ניתנה – לא מתויקת בתיק.
ביום ט"ו בטבת התשע"ח (2.1.18) הוכנס לתיק ייפוי כוח ולפיו עו"ד אברהם פוגל מייצג את ההקדש, על כתב המינוי חתמו ארבעת האפוטרופוסים החדשים והאפוטרופוס מיכאל כהן. האפוטרופוס דוד לוי לא חתום על המינוי ומסתבר שהמינוי נעשה שלא על דעתו וייתכן שגם שלא בידיעתו. מינוי זה לא אושר, כפי הנראה, על ידי בית הדין למרות החלטת בית הדין מכ"ב בשבט התשע"ז (18.2.17), שמהאמור בראשה עולה כי יש צורך למנות בא כוח חדש להקדש אלא שבאותה עת אין בית הדין מאשר מינוי מסוים כזה, ולמרות בקשות קודמות שהוגשו לבית הדין למינוי בא כוח להקדש, בקשות שבפועל לא נענו על ידי בית הדין.
ביום ט"ז בשבט התשע"ח (1.2.18) הגיש עו"ד אברהם פוגל לאישור בית הדין הסכם פשרה בין ההקדש ל"חתונה אחרת". עיקרו של ההסכם הוא שהשוכרים יפנו את המושכר בחודש 7/18 וישתדלו לשמור על הצניעות בתקופה שעד אז, בכפוף להסכם ימשכו "חתונה אחרת" את ערעורם. בית הדין אכן אישר את ההסכם וכן ראוי היה לעשות, שהרי כידוע לנו, כדיינים, לא תמיד יש לנו לומר "ייקוב הדין את ההר".
עם זאת אין אנו יכולים אלא להביע תמיהה, על התנהגות הנאמנים: תלונותיהם כנגד עו"ד שוב היו על ניסיונו להגיע לפשרה ובדרכי שלום, ההצעה שאושרה בסופו של דבר הייתה ההצעה שהציע עו"ד שוב חודשים רבים קודם לכן, הצעה שהייתה מביאה לפינוי מוקדם (עוד לפני מועד הסכם הפשרה שאושר לבסוף), תמהים אנו על "מלחמת הקודש" שקידשו הנאמנים על עו"ד שוב, שעל פי החומר שבתיק, דבריו בפרוטוקול הדיון ובתגובותיו מורים שטובת ההקדש עמדה לנגד עיניו, ולא כפי שהאשימוהו הנאמנים. הלה פעל לפי שיקול דעתו המקצועי ושאף לסיים את הסכסוך בפשרה ובדרכי שלום ולא ב"ייקוב הדין את ההר", דרך שהיא לפעמים 'דרך קצרה שהיא ארוכה', ואין מקום לתלות בו את שתלו בו הנאמנים בדיון בבית הדין ובמכתבים החוזרים והנשנים.
תיארנו חלק מהפניות שלא לאפשר לעו"ד שוב להמשיך לייצג את ההקדש אף בערעור על החלטת בית המשפט, אף על פי שאין ספק שהוא שהביא לתוצאה זו של פינוי "חתונה אחרת", וכפי שקבע בית הדין בהחלטתו, הוא שהיה מעורה היטב בפרטי התיק והוא שהיה ראוי להמשיך לייצג את ההקדש גם בערעור. בפניות אלו הייתה האשמה כלפי עו"ד שוב שלפיה הוא קשר קשר עם "חתונה אחרת", שכן ברצונו לגמור ביטול ההסכם בדרכי שלום ולא במלחמה. אין אנו רואים בחומר שבתיק שמץ ראיה לדברים אלו, אך לפעמים דרך ארוכה ודרכי שלום עדיפים.
עם זאת אין ספק שהגשת הבקשות בתיק זה לא נבעה בהכרח מיראת שמים וכוונות טובות, אלא בעיקר ממלחמה של הנאמנים החדשים ושל הנאמן הוותיק מיכאל כהן, ואולי של מייצגו טו"ר חנניה צפר, בעו"ד שוב. עם זאת אין אנו יכולים להתעלם מהתנהגות זו, בבואנו לקבוע אם הנאמנים החדשים (או חלק מהם) הם נאמני ההקדש או נאמני עצמם, בפרט שכפי שהתבאר (עיין לעיל אות ו') מינויָם היה בניגוד לשטר ההקדש, ובכוונה להשקיט המריבות, דבר שלא קרה, אלא אדרבה מינויָם ליבה המריבות, ומסתבר שיצר סכסוכים חדשים ומלבד זאת גרם להוצאות גבוהות ולבזבוז כספי ההקדש בתשלום נוסף לעורכי דין שפעלו בערעור, ואף שיש להניח שגם עו"ד שוב היה מקבל שכר עבור המשך טיפולו, אך מסתבר שבנסיבות העניין שכרו היה נמוך משל מי שצריך לטפל בתיק מחדש.
י. בינתיים ובמקביל, ביום כ"ז בסיוון התשע"ז (21.6.17) התקיים דיון בבית הדין הגדול בערעור על בקשת פסילת ההרכב. עו"ד שוב הבהיר בדיון שאין לו עניין בפסילת ההרכב וכל מטרתו היא לדון ולברר את ההתנהלות בהקדש לגופה. בסוף הדיון הוציא בית הדין את ההחלטה כדלהלן:
ביום י"ג במרחשוון התשע"ח (2.11.17) נערך דיון ארוך בהתאם להוראת בית הדין הגדול לבירור הטענה לפיטורי הנאמנים החדשים וקביעת מעמדם של הגבאים. עיקר הדיון היה בנוגע לסמכויות הגבאים, ועל הקורה בפועל בבית הכנסת.
יא. ביום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17) ניתנה החלטת בית הדין האזורי הנותנת פרשנות לשטר ההקדש והקובעת למעשה שלגבאים אין מעמד כנאמני ההקדש אלא כגבאים בלבד, המנהלים את בית הכנסת, וזו לשון ההחלטה:
בהחלטת בית הדין הגדול מיום י"ג באדר התשע"ח (28.2.18) נקבע:
ביום י"ב בטבת התשע"ט (20.12.18) התקיים בבית הדין האזורי דיון ארוך שבו נטענו טענות הגבאים והנאמנים החדשים. התברר שאין שיתוף פעולה בין הגבאים לנאמנים וכן איפכא. חילוקי הדעות והסכסוכים בין הנאמנים, הגבאים, ובאי כוח הצדדים הפכו להיות לסכסוכים אישיים כשהצדדים לא נוהגים כבוד זה בזה ופוגעים זה בזה, והגבאים ובאי כוחם לא נוהגים כבוד בבית הדין שנותן ההחלטות כפי שיקול דעתו המקצועי. הצדדים לא הגיעו להסכמות שלדעתנו היה ניתן להגיע אליהם בנקל, אילו היה רצון כן לדאוג לטובת בית הכנסת וההקדש. הגבאים דרשו לתת להם מעמד של נאמנים ולא להאריך את מינוים של הנאמנים החדשים, אלא למנות נאמן אחר שישמש כשליחו של הראשון לציון, מכיוון שהראשון לציון הוא הנאמן על פי שטר ההקדש. לעומתם דרשו הנאמנים החדשים להאריך את מינויָם ושלא ליתן לגבאים מעמד של נאמנים, כשכל סמכותם של הגבאים תהיה לעניינים הנצרכים לתפעול בית הכנסת. מכיוון שלא הושגה הסכמה הוצרך בית הדין להוציא את פסק דינו.
יב. ביום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) נתן בית הדין את החלטתו, החלטה החוזרת על עמדתו של בית הדין בהחלטתו מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17), וזו לשונה:
ביום כ"ז בניסן התשע"ט (2.5.19) ולאחר שניתנה המלצת הראשון לציון מינה בית הדין נאמני הקדש, וז"ל החלטתו:
ביום ט' בסיוון התשע"ט (12.6.19) הוגשה חוות דעתו של מר צבי וייצמן (למעלה משנתיים אחר מינויו, ולאחר שבית הדין התרה בו להגיש את חוות הדעת עד יום כ"ו בשבט התשע"ט – 1.2.19), כשמוסר הדוח (הנחתום) מעיד על הדוח (עיסתו) שהדוח אינו ממצה והוא דוח ראשוני.
הדוח נשלח לתגובת הממונה על ההקדשות בהנהלת בתי הדין. בתגובתה ביקשה הנ"ל למנות מנהל מיוחד להקדש מחד גיסא, מכיוון שהנאמנים לא ממלאים תפקידם בניהול ההקדש – בדבריה אלה היא תומכת למעשה בדרישת הגבאים – ומאידך גיסא לדבריה יש למנות בא כוח מומחה שיטפל בעניין זכויות הבנייה מכיוון שחוות הדעת שנמסרה אינה מקצועית, והטיפול בעניין זה חייב להיות מקצועי שאם לא כן ייגרמו נזקים להקדש. לאחר זמן הוגשה בקשה נוספת של הגבאים המעלה טענות כנגד תפקוד הנאמנים ועל התנהלות הזכיין החדש, הפוגע בתפקוד בית הכנסת, מחד גיסא, ואינו משלם את מה שהתחייב, מאידך גיסא.
טענות ומענות הגבאים והממונה על ההקדשות מחד גיסא ותשובת הנאמנים מאידך גיסא נסקרו בהחלטת בית הדין מיום כ"ח בתמוז התשע"ט (31.7.19) שבסופה נדחו בקשותיהם. וזו לשון ההחלטה:
יש לציין שלבית הדין האזורי הוגשו בקשות חוזרות ונשנות של שני הצדדים: מצד אחד בקשות הגבאים לפסול הנאמנים החדשים, תוך כדי העלאת טענות על נאמנותם, ומצד שני תלונות הנאמנים כי הגבאים לא נשמעים להוראות בית הדין, גובים כספים ומנהלים את בית הכנסת תוך כדי התעלמות מהנאמנים, ותוך כדי שימוש בכספים שגבו. אין ספק שהמאבק הפך למאבק אישי של שני צדדים, או יחידים מתוך שני הצדדים, מאבק שאין ספק שהקרין על התנהלות בית הכנסת ועל המתפללים בו. במקביל טרח בא כוח הנאמנים למצוא שוכרים לאולמות בית הכנסת והגיש תביעה כנגד שוכרים שלא עמדו בתנאי השכירות, מאידך גיסא הגבאים מצאו תורם שלדעתם יְיַתר את הצורך בהשכרה, ומצד שלישי הוגשו הערות של יחידת הפיקוח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין על אופן פעולתם של הנאמנים.
אין ספק שמציאות זו של מאבק בין הגבאים שנבחרו על ידי המתפללים, מנהלים בפועל את בית הכנסת שנים רבות ואמונים על ניהולו כפי תקנות בית הכנסת שנקבעו אף בשטר ההקדש – גבאים שבוודאי היה להם מעמד בעבר, אך לפי החלטות בית הדין האזורי עתה אין להם מעמד, בין בניהול הכספי ובין בעניין הבאת או סילוק השוכרים המפריעים לטענתם לתפקוד בית הכנסת, כשלעומת זה מלוא הסמכות בעניינים אלו היא של הנאמנים החדשים שמונו על ידי בית הדין, שאינם גרים במקום ואין הם מעורים בענייני בית הכנסת, גרמה לכאוס שבגינו הגבאים פועלים כרצונם ומתעלמים מהוראת בית הדין, ומנגד הנאמנים אינם מקיימים את חובתם ואינם יכולים לפעול.
לאור האמור הוגשה בקשת הנאמנים לכוף את הגבאים, שלא לגבות כספים מן המתפללים, להעביר את כל ההכנסות לחשבון הבנק שבשליטת הנאמנים, וכמו כן להטיל עליהם קנס בגין ביזיון בית הדין.
בתגובה לבקשה זו הוציא בית הדין ביום כ"ו בכסלו התש"ף (24.12.19) את ההחלטה דלהלן:
בדיון זה העלתה נציגת יחידת הפיקוח על ההקדשות הערות והשגות על ניהול ההקדש, על ההסכמים להשכרת המקום, האמורים להיחתם, בעת הדיון העיר בית הדין שכל הכסף שגובים הגבאים והתרומות שתורמים באי בית הכנסת שייכים להקדש, נציגת יחידת הפיקוח הזכירה בדיון שלטענת הגבאים כספים שהם גובים מתרומות שמנדבים המתפללים או שהם, הגבאים, שהם מגייסים אינם כספי הקדש ולכן אין לבית הדין סמכות בנוגע לכספים אלו. יש לציין שבמהלך הדיון התברר שהגבאים משלמים את הוצאות הניקיון ואת שכר החזן כפי ששילמו בעבר, עוד התברר שבמשך שנים הוצאות החשמל (שהיו העילה לדיון הדחוף) והארנונה, שולמו (או היו צריכים להיות משולמים) על ידי השוכרים השונים במשך השנים (ומשכך היה אמור להשתלם מחשבון הנאמנים שבו התקבלו כספי השכירות), ולא על ידי הגבאים. ומשכך עול תשלומים אלו שכנראה עיקרם בעקבות קיום האירועים בבית הכנסת, היה צריך להיעשות על ידי הנאמנים שערכו את הסכמי השכירות.
בדיון התברר שגם עתה חשבונות החשמל היו צריכים להיות משולמים על ידי השוכרים, כפי שהיה בעבר (התברר גם שהנאמנים היו בהליך תביעה נגד השוכרים). אלא שלטענת הנאמנים, כל עוד לא נחתמו חוזי שכירות חדשים (מפני שבית הדין לא אישר עדיין את החוזים ולא ניתנה חוות דעת של יחידת הפיקוח על תנאי חוזים אלו, והיכולת לאוכפם – דבר שנצרך במקרה זה לאור התנהלות השוכרים במשך שנים רבות) לא היה להם במה לשלם, ולכן דרשו שהגבאים שגובים כספים ישלמו בעבור החשמל. בדיון זה הועלתה גם טענת יחידת הפיקוח שעל האופן בו מתנהל המשא־ומתן למקסום זכויות הבנייה, לטענת יחידת הפיקוח העניין התנהל באופן לא מקצועי ולא על ידי עורכי דין המתמחים בנושאים אלו, דבר שגרם וצפוי לגרום עוד נזקים להקדש.
עוד באותו יום וללא אפשרות מתן תגובה לגבאים (על הנטען כנגדם) הוציא בית הדין את החלטתו (שניתנה בדן יחיד, כפי שהתקיים הדיון) שזו לשונה:
בתגובה להחלטה זו הגישו גבאי בית הכנסת מחאה לבית הדין על ההתעלמות מעמדתם ומטענותיהם. במחאתם כתבו שהנאמנים היו צריכים לשלם את חשבון החשמל, שהנאמנים אינם מעבירים כספים לניהול בית הכנסת ואף מציקים למי שבכספו מחזיק בפועל את בית הכנסת. לתגובתם צירפו מודעה המכריזה על סגירת בית הכנסת, עקב ניתוק החשמל, שנגרם לטענתם בשל מעשי הנאמנים שלא מקיימים את מחויבותם לבית הכנסת.
עם מתן ההחלטה ביקשו הגבאים מבית הדין להוציא צו עיכוב ביצוע להחלטה, עד למתן החלטת בית הדין הגדול בערעור שאותו הם מתכוננים להגיש. נימוקי הבקשה היו: א. ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד – דבר המנוגד להלכה ולזכויות יסוד; ב. את ההחלטה נתן דיין יחיד ולא הרכב בית הדין; ג. ההחלטה מתעלמת מטענות הגבאים וניתנה ללא הנמקה; ד. הותרת הצו על כנו לא תועיל מפני שאין אפשרות לממשו.
ביום כ"ד בתמוז התש"ף (6.7.20) נתן בית הדין את החלטתו הדוחה את הבקשה וזו לשונה:
טז. לפני בית הדין מונחים כמה ערעורים על כמה החלטות של בית הדין כדלהלן:
א. מינוי ארבעת הנאמנים שהומלצו על ידי הראשון לציון ולאחר מכן מינוי שלושה נאמנים, מינוי שנעשה שלא לפי שטר ההקדש;
ב. דחיית בקשת הגבאים לפטר את הנאמנים הנזכרים מפני שלא קיימו נאמנותם ומעשיהם גרמו נזק להקדש;
ג. הקביעה שלגבאים אין מעמד כנאמני ההקדש;
ד. ההחלטה המורה על פתיחת חשבון בנק אחד, לשם יוכנסו כל הכספים שנגבו מתרומות לבית הכנסת, ושהאחראים והמוסמכים להוציא כספים יהיו הנאמנים בלבד ולגבאים אין סמכות בענייני הכספים, אלא מה שירשו להם הנאמנים;
ה. כינוס דיון דחוף בהתראה של יום אחד, עקב אי־תשלום חשבון חשמל – לדיון לא הופיעו הגבאים ובא כוחם, לדבריהם – עקב התחייבות קודמת; קיום דיון במעמד הנאמנים וללא נוכחות הגבאים, ומתן החלטה ללא שמיעת עמדת הגבאים;
ו. מתן תוקף להסכם בין הנאמנים לשוכר, ללא שמיעת הצדדים ובניגוד להסכמות דיוניות מפורשות – לטענת הגבאים ההסכם פוגע בקדושת בית הכנסת, גורם לחילול שבת בבית הכנסת ומונע את תפעולו בשבת;
ז. החלטת בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו מלדון, למרות הצהרותיו שאין לו שיקול דעת וכל החלטותיו הן לפי הוראות הראשון לציון שאין הוא יכול לסטות מהן.
יז. נבאר תחילה את פירושו של שטר ההקדש המצוטט לעיל, שהוא המסד לבירור הטענות הנזכרות. נעתיק שוב לשון שטר ההקדש, כדי לבחון אם הפרשנות שנתן בית הדין לשטר ההקדש תוכל להתקיים. בהעתקה זו נדגיש את העניינים העיקריים לקביעת הנאמנים באותיות גדולות ומודגשות תוך השארת דברי הרקע והאופן הפרוצדורלי למינוי נאמנים באותיות רגילות.
מעתה נעתיק עצמנו לבירור מי הם הנאמנים. בשלב הראשון, כל עוד המקדישים היו בחיים, נקבע שהמקדישים עם הגבאים שיעמדו לידם וייבחרו על ידי הציבור הם ינהלו וישגיחו על כל העניינים של ההקדש ובית הכנסת. מעמדם של כל המקדישים, הראשון לציון והאדונים כהן ולוי (שנכללו בחדא מחתא), שווה למעמדם של הגבאים בשינוי אחד: המקדישים יהיו נאמנים כל ימי חייהם, לעומת זאת הגבאים לא יהיו קבועים אלא ייבחרו כל שנתיים מחדש על ידי הציבור. המשך שטר ההקדש קובע את אופן מינוי הנאמנים אחרי פטירת המקדישים אך אינו משנה דבר לגבי הגבאים, שהרי הם בין כה ובין כה אינם קבועים ואמורים להיבחר בכל פעם מחדש. לכן ברור שאין מה לדון מה יהיה אחרי פטירת גבאי, שלכתחילה כל כוחו ומינויו אינו אלא לתקופה שנבחר, אך בתקופה זו הוא משמש גם כנאמן. אין מניעה למנות נאמן לזמן, ועיין בתשובת מהר"ח אור זרוע (סימן סה).
כעולה משטר ההקדש, המבנה וכל המסופח לו יהיה מוקדש לתפילה וללימוד תורה לקהילות הספרדים והעדנים. כשהוקם ההקדש נקבע בשטר ההקדש שהוא יהיה "תחת הנהלתנו והשגחתנו כל ימי חיינו לאורך ימים, יחד עם שלשה גבאים שיעמדו על ידינו", כלומר שנאמניו יהיו הראשון לציון הגרב"צ עוזיאל, שני המייסדים ושלושה גבאים שיבחרו יחידי בית הכנסת כפי התקנון. משמעות הדברים היא שההנהלה וההשגחה תהיה על ידי כל השישה הנזכרים. מעמד הגבאים נקבע בשטר ההקדש כמעמדם בהקדש (ניהול והשגחה), אך מלבד זאת חמשה מהם (כולם חוץ מן הראשון לציון), משמשים גם כגבאי בית הכנסת מכוח ולפי תקנון בית הכנסת שנקבע שנים רבות קודם הקמת ההקדש. משכך סמכותם הורכבה אתרי ריכשי, גבאי בית הכנסת ונאמני ההקדש.
שטר ההקדש מורה גם מי יהיו הנאמנים אחרי הסתלקות מייסדי ההקדש. בשטר נקבע שאחרי פטירת הרב עוזיאל יתמנו במקומו שני נאמנים: הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית, והרב הראשי הספרדי לתל אביב; במקום כל אחד מהמייסדים־המקדישים יתמנה מי מצאצאיו או מקרוביו, שיתמנה בצוואתו, ואם לא מינה בצוואתו ימנו הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב מי מצאצאי או מקרובי המקדיש במקומו (הראשון לציון והרב הראשי, ולא בית הדין, אף על פי שבאותה עת היה בית דין בתל אביב ובפניו כונן ההקדש. עם זאת ייתכן שהרבנים יכולים להאציל סמכות לבית הדין או לאחר שימנה מצאצאי המקדישים נאמן בשליחותם), גם סמכות זו היא מוגבלת ומוגדרת: סמכות למינוי אחד מקרובי המקדישים. לאחר פטירת בני המקדישים יבואו במקומם מי שמינו בצוואה ואם לא מינו, מי מצאצאיהם או קרוביהם שימנו הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, מצאצאיהם או קרוביהם. (ויש לעיין אם דווקא מי שמונה בצוואה על ידי המקדישים או שמונה בצוואה של אחד מצאצאיהם יכול למנות אחר במקומו בצוואה, או אף מי שמונה על ידי הרבנים הראשיים יכול גם הוא למנות בצוואה אחר במקומו, וכן נראה.).
וזאת למודעי: נראה מהדברים שמינוי בני או נכדי המקדישים למנהל ומפקח (נאמן ההקדש), יהיה מינוי לא מוגבל בזמן. (ויש לדון אם מי שמתמנה מצאצאיהם על ידי הרבנים, מינויו הוא לכל ימי חייו בסתמא, או שיכולים למנות אף מי מן הצאצאים לזמן ולאחר מכן יצטרך מינוי נוסף מחדש או צאצא אחר. ומצינו כהאי גוונא לגבי נתינת רשות לדון, שמעיקר הדין היא לעולם אך אפשר לתת רשות לזמן, עיין סנהדרין ה, ב ואין כאן מקום להאריך). משכך, על פי שטר ההקדש כל אחד מהנאמנים הנוכחיים, צאצאי המקדישים מיכאל כהן ודוד לוי, רשאי לערוך צוואה שבה יקבע מי יעמוד במקומו כנאמני ההקדש אחרי פטירתו. על פי שטר ההקדש מינוי שכזה לא מצריך את אישור בית הדין ולא את אישור הרבנים, הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, אך עדיין מצריך את הסכמת המתמנים לנאמנים לכשייכנס מינוים לתוקף, וזה כנצרך בדומה על פי חוק הנאמנות וכפי שהבאנו לעיל אות ג'.
והנה בשטר ההקדש נקבע שעם מינויים של צאצאי המקדישים כנאמני ההקדש ימונו גם כגבאי כבוד. משכך גם גבאות הכבוד שלהם אינה מוגבלת, וקצת צריך עיון מה הסמכות של מנהלי ונאמני ההקדש למנות גבאי כבוד לבית הכנסת, דבר שאינו בתקנות בית הכנסת, וצריך לומר שמכוח סמכותם לנהל ולפקח על ההקדש, שבית הכנסת הוא חלק ממנו, ביכולתם למנות גם גבאי כבוד. נראה שזמן כהונתם של גבאי הכבוד אינו מוגבל וכפי שנקבע לגבי אבותיהם המייסדים. בניגוד לגבאי בית הכנסת המתמנים על ידי הציבור שגבאותם אמורה להתחדש בבחירות מדי שנתיים.
לשון שטר ההקדש לגבי הבאים במקום הנאמנים הראשונים היא:
עם זאת כוחם של הגבאים נראה לכאורה עדיף, שהם היחידים המוסמכים על ניהול כל העניינים הפנימיים של בית הכנסת. צוות גבאים, המנהל בפועל בניהול השוטף את בית הכנסת והמודע למה שקורה בבית הכנסת ובנכסים המצורפים לו, הוא שאמון לטפל בכל העניינים הנצרכים להקדש, מפני שהוא מצוי במקום ויודע על הדברים עם התרחשותם, בניגוד לראשון לציון והרב הראשי שאינם מצויים במקום, אינם יכולים להיות מודעים לדברים ותפקידיהם אינם מאפשרים להם (וייתכן שאין זה מכבודם) לטפל בעניינים היום־יומיים. לכן תפקיד הרבנים – הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב – כנאמנים הוא פיקוח־על תורני־רוחני על התנהלות העניינים באופן ראוי, בחירת הגבאים ופיקוח על נותני השיעורים הקבועים והלא קבועים, שיהיו ברוח ישראל סבא. ובוודאי עיקר סמכותם היא לפקח שלא תהיה פריצת גדרי הקדושה הנצרכים במקום קדוש זה.
כאמור שטר ההקדש מפנה לתקנות בית הכנסת, תקנות שנתקנו שנים רבות לפני עריכת שטר ההקדש. מטרת הקמת ההקדש הייתה לצורך תפילה ולימוד תורה ונקבע בשטר ההקדש שכל העניינים יהיו נחתכים על פי דין תורתנו הקדושה, ואין לסטות מהוראות אלו. שטר ההקדש המפנה לתקנות בית הכנסת מבהיר שכל העניינים המנויים בתקנות ינוהלו על ידי הגבאים, בין גבאי הכבוד הקבועים ובין מי שייבחרו ממתפללי בית הכנסת. עם זאת לכאורה נראה שאין לרבנים הראשון לציון ולרב הראשי לתל אביב מעמד וסמכות לגבי הניהול היום־יומי והשוטף של בית הכנסת.
כפי שביארנו לעיל גם בית הדין בראשות הגר"א שיינפלד זצ"ל הבין שהגבאים ישמשו גם נאמנים, ולכן ביקש שיצרפו מסמך המורה על הסכמתם לשמש נאמנים, וכן מורה פסק הדין של בית הדין בראשות הגרש"מ עמאר. גם כשבית הדין בראשות הרב שטסמן מינה נאמנים נוספים – עיקר מינוים היה כדי לפתור את המחלוקות שנפלו בין הנאמנים הקבועים, כשבאותה עת הגבאים לא היו מעורבים כלל, וכדי שיהיה מי שיעלה את בית הכנסת וההקדש על דרך המלך בעקבות ההתנהלות הלא ראויה של "חתונה אחרת". לפיכך ביקש בית הדין את חוות דעתו של הממונה על ההקדשות והמפקח על ההקדשות באותה עת, הלה נתן את המלצותיו גם אחרי התייעצות עם הראשון לציון הגר"י יוסף. אך ברי שההתייעצות עימו אינה מקנה לו סמכות למנות נאמני הקדש מכוח שטר ההקדש, דבר שאין לו רמז כלשהו בשטר ההקדש, אדרבה: מינוי הנאמנים החדשים סותר לכאורה את שטר ההקדש, אלא שניתן היה להיעשות באורח זמני בגין הבעיות שנפלו בתפקוד הנאמנים, ולקמן יבואר המקור לסמכות בית הדין בזה.
יח. כאמור לעיל מינוי הנאמנים החדשים לא כיבה את אש המחלוקת, ונראה שאף ליבה אותה (ומשכך היה מקום לבטל מינוי זה, שהרי לא הושגה התכלית המבוקשת במינויים בניגוד לשטר ההקדש, ועיין לקמן). בשלב זה ביקשו הגבאים מבית הדין לקבוע את סמכותם כנאמנים וכמי שמנהלים את בית הכנסת בפועל בין על פי תקנות בית הכנסת ובין על פי שטר ההקדש הקובע אותם כנאמנים ומפנה גם לתקנות בית הכנסת לגבי הניהול בפועל.
תיארנו לעיל את ההליכים הארוכים, הערעורים וההחזרה לבית דין קמא לקביעת מעמדם. וחובה עלינו לבחון את החלטת בית דין קמא מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17), שהיא אחת ההחלטות המעורערות לפנינו ומהווה את המסד להחלטות האחרות, החלטה הסוטה מהאמור לעיל ומהפרשנות שנתנו כל הרכבי בית הדין שדנו בעניין ההקדש, כולל ההרכב שבראשו עמד הרב שטסמן שמינה את הנאמנים החדשים בניגוד לשטר ההקדש וכדי להרגיע את המחלוקת.
נעתיק חלקים מהחלטה זו שנית כדי לבחון אם פרשנות בית הדין לשטר ההקדש הקובעת שלגבאים אין מעמד, שלא כדברינו נכונה. וזו לשון החלקים הרלוונטיים מההחלטה:
בהמשך ההחלטה נאמר:
בשטר ההקדש כתוב שההנהלה תיסוב לראשון לציון ולרב הראשי לתל אביב, הראשון לציון והרב הראשי עצמם. לא כתוב בה שההנהלה והפיקוח יהיו על ידי נציגי הראשון לציון, לא ניתנה סמכות בשטר ההקדש לא לראשון לציון ולא לרב הראשי למנות נציגים במקומם, הם הם נאמני ההקדש. ולעניין יכולתם למנות שליח – נאמן (אחר) שיבוא בנעליהם – עיין להלן. סמכותם למנות נאמנים היא רק מיורשי המקדישים, אם המקדישים לא מינו איש מיורשיהם. גם המשך ההסבר שלפיו אין מעמד ליורשי המקדישים, אינו נכון: אין הבדל בין האמור ברישא "ההנהלה והפיקוח" לנאמר בסיפא "כל הנהלת וסדרי בית הכנסת", שהרי ההקדש הוא הקדשתו לבית כנסת – הוא ההקדש והוא בית הכנסת, וילמד תחתון מעליון: כמו שעם הקמת בית הכנסת היו שישה נאמנים, שלושת המקדישים ושלושת הגבאים, כך יהיה לאחר פטירתם ומי שיבא בנעליהם. הלשון "ועל ידם שנים מצאצאי" וכו', מורה שמעמד הנאמנים שווה למעמד היורשים והלשון "ועל פיהם יחד עם שלושת הגבאים יהיו כל ענייני הנהלת וסדרי בית הכנסת" מורה שמעמדם שווה בניהול ההקדש, שהוא לצורך בית לתורה ולתפילה, והוא בית הכנסת.
אם נקבל פרשנות מוטעה זו, גם ליורשי המקדישים אין מעמד של נאמנים אלא גבאי כבוד, ומה משמעות של גבאי כבוד (אם לא מה שפירשנו)? ופוק חזי שעד להחלטה זו אין ספק שהיורשים היו הנאמנים, והראשון לציון והרב הראשי לא התערבו בקביעת הנאמנים. גם בית הדין בראשות הרב שטסמן שמינה נאמנים חדשים לא תלה את הדברים בשטר ההקדש, אלא בצורך להשקיט המריבות. ועל כל פנים יצירה חדשה זו של נאמנים שימונו על ידי הראשון לציון – אין לה זכר בכתב ההקדש. ומשכך אין הראשון לציון ואין בית הדין יכולים למנות נאמנים בניגוד לשטר ההקדש הקובע דברים ברורים, וכפי שיתבאר מתשובת הרשב"א להלן.
לפיכך גם האמור בהמשך ההחלטה אינו נכון. בהמשך נאמר:
מהם הנהלת וסדרי בית הכנסת? הדבר מפורש בתקנות בית הכנסת, ואינו שונה ממעמד גבאים בבית כנסת בכל אתר ואתר. הגבאים ממונים על כל סדרי בית הכנסת, בפועל הם גובים את התרומות והכספים שנודבים המקדישים לטובת בית הכנסת ותפעולו, לנודבים לא אכפת ומבחינה מעשית אין זה משנה אם הם נודבים לבית הכנסת או להקדש שמטרתו היא שבית זה יהיה לתורה ולתפילה. לא תעלה על הדעת הפרשנות שלפיה הגבאים יגבו את התרומות מהמתנדבים, שאנן סהדי שכוונתם בנדבה לצורך תפעול בית הכנסת שבדרך כלל הוא על ידי הגבאים המשקיעים לפחות מזמנם ומאונם לתפעול בית הכנסת, והכספים שהם תורמים יועברו לידי נאמנים שמינה הראשון לציון, שאין הם חלק מהקהילה, והם שיחליטו מה יעשה בנדרים ובנדבות, הם ולא הגבאים שלידיהם נמסרו הכספים. אין ספק שאם אכן זו תהיה ההתנהלות באי בית הכנסת יימנעו מלתרום כשייוודע להם שהגבאים, שאותם בחרו הם ומשכך עליהם הם סומכים, משוללים סמכות לקבוע את סדר העדיפויות ומה ייעשה בנדרים ובנדבות. ההתנהלות הנהוגה בכל מקום היא כאמור בהפטרת פרשת שקלים, שהכהנים גבו הכספים מאת מכריהם והם חיזקו את בדק הבית, ולאחר מכן כשנאותו לבלי קחת כסף, אז הורד מהם העול (או הזכות) לחזק את בדק הבית.
נוסיף ונאמר: סעיף ה' לתקנות בית הכנסת קובע:
לאור מה שציטטנו תמהים אנו על המשך ההחלטה המשמיט חלק מתפקידי הגבאים הנזכרים בסעיף ה' הנזכר, כדלהלן:
תמוה גם האמור בהמשך ההחלטה:
במסגרת תפקידו זה של הרב הראשי כנאמן הוא שמנהל את האספה השנתית, הוא שמאשר את התוצאות – מאשר את התוצאות ואינו קובע אותן, והוא שממונה על מתן רשות לדרוש בבית הכנסת כאמור בסעיף ח' לתקנות. לפיכך מעמדו של הרב בתקנות אלו הוא מעמד שבעיקרו רוחני, קביעת הדרך ההלכתית, וכמעמד הנשיא במדינת ישראל. אכן כפי שלנשיא המדינה יש תפקידים שהם בעלי אופי ביצועי, כמו הטלת תפקיד הקמת הממשלה וחנינה לאסירים, כך לראשון לציון המכהן בנשיאות הרבנות הראשית ולרב הספרדי הראשי לתל אביב הוקנו סמכויות מסוימות שהוגדרו במפורש בשטר ההקדש.
נוסיף ונאמר: הרב הראשי המוזכר בתקנות בית הכנסת, הוא הרב הראשי הספרדי לעיר תל אביב. התקנות נקבעו בעת שהרב עוזיאל היה הרב הראשי לתל אביב והתפלל בבית הכנסת שהיה אמור להיות בית הכנסת הגדול של הספרדים בתל אביב, ואכן אחריו התפללו בבית הכנסת הרבנים הראשיים לתל אביב הגר"ע יוסף והגרח"ד הלוי. כנראה על סמך הנחה זו נקבע תפקידו ומעמדו של הרב הראשי לתל אביב כראש וראשון לכל דבר בבית הכנסת: הוא יעמוד בראש האספה השנתית, הוא יאשר את תוצאות הבחירה, והוא שיקבע מי יוכל לשאת דברים בבית הכנסת. מסתבר שמציאות חזויה זו הייתה הסיבה למתן מעמד לרב הראשי, שהוא למעשה אמור להיות רב בית כנסת זה, כפי שהיו הרבנים הראשיים לתל אביב. שהרי ההנחה היא שהרב מצוי במקום ויש לו קשר עם ציבור המתפללים, ומסתבר שדבריו מקובלים על ציבור המתפללים כפי שידוע לנו על מנהגם הטוב של בני עדות המזרח והמערב להכפיף עצמם לרבנים, וממילא יקבלו עליהם את מרותו.
האמור בשטר ההקדש שהראשון לציון המתגורר בירושלים יהיה נאמן ההקדש, אינו אלא הגדרתו כאחד הנאמנים מתוך שבעה, שהרי אחרי פטירתו של הגרב"צ עוזיאל שהיה בתחילה הרב הראשי בתל אביב ולאחר מכן הראשון לציון המתגורר בירושלים, ושמעמדו שלו בהקדש מכל מקום נבע מהיותו אחד המקדישים (וגם לו היה נהוג בזמנו כהיום שכהונת רב ראשי מוגבלת בזמן – ברור משטר ההקדש ומן הסברה גם יחד שמעמדו שלו לא היה פוקע בפקוע כהונתו, אלא בפטירתו) נכנסו שני בעלי תפקידים אלו נאמנים בהקדש.
ודאי שאין לרב הראשי בתור נאמן סמכות (על פי שטר ההקדש אף שוודאי שיש לו סמכות מוסרית) להורות לגבאים איך ינהלו את ענייני בית הכנסת. ודאי שזכות זו אינה קיימת לראשון לציון המתגורר בירושלים, שאינו מעורה בענייני בית הכנסת כלל (ועיין לקמן) ושלא ניתן לו מעמד בתקנות בית הכנסת וממילא גם לא בשטר ההקדש המפנה אליהן, וודאי שאין בסמכותו למנות נאמנים מטעמו, שכן זכות כזו מעולם לא הוקנתה לו.
על פי האמור: אם הייתה למאן דהוא סמכות של הרב הראשי, היינו רק לרב מתתיהו שרים שבא בנעליו של הגרש"מ עמאר בכהנו כרב הראשי לתל אביב.
צריך עיון אם סמכות זו יכולה להימשך ולהתקיים גם עתה (ולמעשה בכל התקופה שבה ניתנו ההחלטות המדוברות), עת שחדל הגרש"מ עמאר זה מכבר לכהן כרב ראשי לתל אביב – אם נאמר כי כל עוד לא מונה אחר תחתיו נותר הוא עצמו במעמדו, וכך ממילא גם מי שבא בשליחותו, או שמעת שחדל הוא עצמו לכהן בתפקיד האמור (אף שאותה עת היה בעל מעמד של נאמן מכוח היותו אז לראשון לציון – מעמד שגם הוא התבטל לכאורה עם סיום כהונתו זו) – בטל גם מעמדו כנאמן ההקדש וממילא גם אינו יכול למנות אחר לשליחו, ואף מי שכבר מונה לשליחו אינו מחזיק אלא במה שהיה בידי משלחו "מה מסר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו".
נראה יותר שמשחדל הרב הראשי לכהן בכהונתו זו (והוא הדין לראשון לציון לגבי כהונתו שלו) פקע מינויו כנאמן ההקדש אף אם לא מונה אחר תחתיו. אך עיין מה שנכתוב עוד להלן באות כט.
ועל כל פנים ודאי שאין יסוד להניח שבהעדר רב ראשי לתל אביב "נתרוקנה רשותו" לראשון לציון והרב הראשי לישראל. וקל וחומר שסמכות שאף לרב הראשי לתל אביב לא ניתנה, כנ"ל, ודאי שלא ניתנה לאחר במקומו. ולהלן נשוב לדבר מעניין זה.
(וצריך עיון עוד אם במצב שבו מכהן בתל אביב רב ראשי, אבל אחד בלבד, ואין הוא ספרדי – אם משום שיוכשר דרא ויקוים בענייני הרבנות והעדות בכלל הכתוב "ועשיתם לעץ אחד [...] ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכֻלם למלך ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות", ופעם יהיה הרב "אשכנזי" ופעם "ספרדי", ואם מסיבה אחרת – אם ייתכן שהוא שיהיה בעל מעמד כנאמן ההקדש. אכן בשטר ההקדש צוין "הרב הספרדי", אלא ששמא כוונת הדברים היא שכשאכן מכהנים שני רבנים ראשיים או על כל פנים כשההנחה היא שכך אמור להיות ואף אם נוצר מצב שבו אין אלא אחד – מצב זה הוא זמני בלבד עד לבחירת האחר, אזי הרב הספרדי הוא שיכהן כנאמן ההקדש, וכך הדעת נותנת שיהיה שהרי מדובר בבית כנסת שנוסד בעבור בני העדות ה'ספרדיות' והמיועד להתנהל כמנהגיהם. אך אם יתקיים לאורך שנים מצב של כהונת רב ראשי אחד בלבד, שמא כוונת ואומד דעת המקדישים הוא שעל כל פנים יהיה רב ראשי של תל אביב בין הנאמנים. ואכן שאלה עקרונית כעין זו תיתכן גם בעוד הקדשות שנקבעו בהם ממונים ונאמנים, רבנים ראשיים או אחרים, מבני עדה מסוימת דווקא, או שנקבעו להם ייעודים ונהנים הקשורים בחלוקה העדתית, ויש מקום לדון אם יש לחלק גם בין הקדשות של בתי כנסת, שברור שגם היום יש בהם משמעות לחלוקה העדתית מצד מנהגי ונוסחי התפילות, להקדשות של גמילות חסד שבהם ודאי שפחתה היום, ברול ה', המשמעות של חלוקה זו. ומכל מקום במיוחד יש מקום לדון בה בהקדש זה, שהמכיר ויודע באורחו ושיחו ושיגו של הגרב"צ עוזיאל יודע שהוא לא היה ממי שסברו כי החלוקה הקטגורית לעדות ולרבנים הממונים בהתאם לה היא הרצויה והראויה להתקיים בדווקא לעד [עיין מכמני עוזיאל: א עמ' שכה, דברים שנשא בהתמנותו לכהונת רבה של תל אביב, ועמ' תעג–תעד, מדבריו ביובלו החמישים, ועוד שם בשלהי עמ' תיד, בעמ' תקל; ב עמ' עדר–ערה; ד עמ' צד–צז, קסח, שצב, תיד, תקעב, תרמג, תרמח ועוד], והדברים עתיקים. ומכל מקום לא זו השאלה הניצבת לפתחנו עתה, ולא באנו אלא לעורר, ואין כאן מקום להאריך).
גם האמור בהמשך ההחלטה לגבי סמכות בית הדין אינו דבר ברור. וכך נאמר בהמשך:
העולה מכל האמור: נאמני ההקדש נקבעו בשטר ההקדש, והם: הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לתל אביב, שני צאצאי המקדישים ושלושת הגבאים שיבחרו מעת לעת על ידי הציבור. הראשון לציון משמש אחד מנאמני ההקדש, ולעניין סמכותו למנות אחר במקומו עיין להלן, אך ודאי שאין לו סמכות־על, לגבי שאר הנאמנים, ואין לו סמכות למנות נאמנים להקדש, ולא כפי שכתב בית הדין בהחלטה זו וממנה ואילך שלראשון לציון הסמכות למנות נאמנים ואין לאיש בלתו סמכות שכזו.
לפיכך החלטת בית הדין האזורי בזה בטלה. פרשנות שטר ההקדש היא כמו שביארנו וכפי שהבינו כל הרכבי בית הדין שטיפלו בתיק עד החלטה זו, ועיין מה שנכתוב להלן. ונפקא מינה לערעורים המונחים לפנינו.
יט. לכשנעיין היטב בשטר ההקדש ניווכח שניהול ההקדש הוא על ידי שתי קבוצות שההבדל ביניהן דומה במקצת למה ששנינו ושנסתפקו בו בגמרא (קידושין כג, ב ונדרים לה, ב) לגבי כהנים, אם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, וכך: נאמני בית הכנסת מורכבים מקבוצה אחת שהיא המקדישים ושלוחיהם או צאצאיהם: הגרב"צ עוזיאל ואחריו הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב והמקדישים שהיו עימו ואחריהם צאצאיהם, שאינם בהכרח ממתפללי בית הכנסת ואינם קשורים לניהולו השוטף (בכובעם כמקימי ההקדש), וקבוצה שנייה המורכבת משלושת הגבאים שהם "שלוחי דידן", שלוחי המתפללים, הנבחרים על ידי המתפללים ומוסרים דו"ח למתפללים. ואף שמן הדור השני של הנאמנים לכאורה רבים נציגי המייסדים (ארבעה) על נציגי המתפללים (שלושה), אין הכרח שדבר זה נקבע בדווקא וכדי שהנאמנים החיצוניים, שאמורים להיות לכאורה אובייקטיביים יותר, יהוו רוב, שהרי עם הקמת ההקדש היו רק שלושה נאמנים, המקדישים, אך לדורות נתנו סמכות לראשון לציון, ראש הרבנים, ולרב הראשי לתל אביב כנציגי הציבור והאחראים מטעם הציבור על ענייני הדת. כיוון שכך ייתכן שגם לדורות הבאים אין הקפדה על יחסי רוב ומיעוט ובפרט שלכאורה החלטות הנאמנים צריכות להתקבל בהסכמת כולם וכפי שיתבאר.
והנה מלבד מה שכתבנו שתקנות בית הכנסת מטילות את הניהול השוטף של בית הכנסת על הגבאים, ניהול הכולל את גביית כספי התרומות והוצאתם לדברים הנצרכים לבית הכנסת וכמו שמפורש בסעיף ה' לתקנות בית הכנסת אותיות ג', ט' וי'. ומלבד האמור לעיל ששטר ההקדש נסמך על תקנות בית הכנסת ומפנה אליהן, ושכפי שביארנו שטר ההקדש מינה את הגבאים הנבחרים על ידי הציבור לנאמנים, ומשכך לא ראוי שנאמנים חיצוניים ישלטו בהתנהלות הכספית של ניהולו היומיומי של בית הכנסת – מלבד כל זאת נראה שאף אם הדברים לא היו מפורשים, והניהול היה מוטל על נאמנים חיצוניים שאינם מהאנשים הקבועים בבית הכנסת, לא היה ראוי שיעשו דבר בלי התייעצות עם הציבור, וממילא היה כל דבר צריך להיעשות עם הגבאים שהם שלוחי הציבור. וכדאמרינן בברכות (נה, א):
ועיין מה שכתב הרמ"א בתשובתו (סימן קכג) וזו לשונו:
וטעמא דמילתא דבעינן דעת הציבור, אף אם המתמנה ראוי לכך ואף אם הוא הראוי ביותר שהקב"ה בחר בו, ואף אם מיועד לכך מששת ימי בראשית כדאיתא במדרש רבה (שמות פרשה מ) ומבואר במהרש"א (חידושי אגדות שם):
ועיין ביד דוד (בברכות שם) שכתב:
והנה בצלאל מונה לבניית המקדש, בשם כל ישראל המצווים על מצוות עשיית המשכן ומתרומה שהביאו בני ישראל, ומינויו היה לשעה. והוא הדין במקדש מעט – בית הכנסת דבעינן דעת הציבור, שעל תרומותיהם מתקיים בית הכנסת, קיום שהוא מטרת ההקדש – הכנת מקום לתורה ולתפילה, ואיך יעלה על הדעת שלא בעינן שמיעת דעתם והסכמתם של מתפללי המקום שבית הכנסת וההקדש הוא לצורכם ושהם הנודבים את רוב הנדבות לתחזוק בית הכנסת.
כאמור, הדברים אמורים גם לולי שתקנות בית הכנסת ושטר ההקדש היו נותנים מעמד לגבאים ועל אחת כמה וכמה משקיבלו הללו בשטר ההקדש ועל פי התקנות מעמד של נאמנים. וברור שטעמא דמילתא שנתנו להם מעמד הוא על פי דברי הגמרא והפוסקים. לפיכך התנהלות הנאמנים החדשים כשהתמנו על ידי בית הדין בראשות הרב שטסמן, שמינו אחד מהם לרב ואת השני לסגנו תוך ההתעלמות מהנאמנים המקוריים על פי שטר ההקדש ומן הגבאים – שלא כדין הייתה,. ויפה נהג הרכב בית הדין בראשות הרב שטסמן שביטל את המינוי שעשו לעצמם ללא שנמלכו עם הציבור. ייתכן שהתנהלות זו היא היא שורש המחלוקות הנמשכות, וקיצרתי במקום שהיה להאריך, ועוד חזון למועד.
כ. מעתה: מכיוון שקבענו את ביאור שטר ההקדש הקובע שהגבאים הם נאמנים בית הדין לא יכול להפקיע את סמכותם העולה מתקנות בית הכנסת ומשטר ההקדש.
כמו כן כפי שביארנו, הראשון לציון הוא נאמן ההקדש, והוא אמור להיות הדמות הרוחנית המכוונת את העניינים בבית הכנסת על פי רוח התורה, אך אין לו סמכות למינוי נאמנים, ולכאורה אין לו גם סמכות לעניין השתתפות באספות, אישור הגבאים ואף למתן הסכמה לדרשנים במקום. סמכות זו אינה נובעת משטר ההקדש, אלא מתקנות בית הכנסת (שכאמור שטר ההקדש מפנה אליהן), שבהן ניתנה סמכות זו לרב הראשי הספרדי לתל אביב, ואין בהן – ולעיין זה אף לא בשטר ההקדש מעמד כלל לראשון לציון, שבאותה עת היה הרב יעקב מאיר. (כאמור סמכות זו נתונה לרב הראשי הספרדי לתל אביב או שלוחו. עם זאת יכול להיות שבמצב השורר כיום, שאין רב ראשי ספרדי לתל אביב זה שנים רבות. ואף רב ראשי אשכנזי אין כיום – וראה לעיל הערתנו והספק שהעלינו אם יש מקום לקבוע שרבה הראשי של תל אביב – שאינו ספרדי, אם יש רב ראשי ואין רב ראשי ספרדי – יתמנה כנאמן ההקדש, ייתכן שיש מקום להעביר זמנית סמכות זו למי שהראשון לציון בוחר שיהיה נאמן במקומו ובשליחותו, כדי לקיים בקירוב האפשרי את המגמה של הותרת דמות רוחנית המשתתפת באספות, מנהלת את בחירת הגבאים – אף שכפי שהערנו לעיל אינה הממנה אותם, ומפקחת על הדרשנים ומוסרי השיעורים בבית הכנסת. ייתכן ומסתבר שראוי שממונה זה יהיה בעצמו רב המתגורר בתל אביב ומתפלל, לפחות לעיתים, בבית הכנסת ומעורה משום כך בענייניו ובין מתפלליו, שהרי כפי שהערנו לעיל מסתבר ששיקולים אלה היו גם השיקולים שמחמתם נקבע מינויו של רבה הספרדי של תל אביב לנאמן ההקדש ומסתבר שהדבר גם יכול לסייע להתקבלות המינוי על הציבור, ובפרט אם ייעשה גם בהיוועצות עם הציבור כפי שנבחר הרב הראשי עצמו).
משכך הפרשנות שנתן בית הדין לשטר ההקדש בהחלטתו מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17) אינה נכונה והיא בטלה. משכך יש לקבוע שההחלטות הנוספות שניתנו בהמשך להחלטה זו ומתבססות עליה, החלטות שנסקרו לעיל אותיות יא–טו באריכות, בטלות. ומשכך המסקנות המעשיות הנותנות מעמד לנאמנים שמונו על פי המלצת הראשון לציון מחד גיסא ושוללות את מעמד הגבאים מאידך גיסא; המטילות על הגבאים את האחריות לגביית הכספים כלבלרי הנאמנים, אך מבטלות את שיקול דעתם ואת סמכותם להשתמש בהם לצורכי בית הכנסת; דורשות את העברת הכספים לחשבון בנק שבו ישלטו הנאמנים, אוסרות על הגבאים פתיחת חשבון בנק לצורך כספים אלו, ומסירות מהם אף את ההחלטה והפיקוח על הכספים – סותרות את תקנות בית הכנסת ואת שטר ההקדש. אין פלא שהגבאים שניהלו את בית הכנסת במשך שנים רבות לא הסכימו להחלטת בית הדין ובפועל התעלמו ממנה.
חובתנו להבהיר כי אף הסבור כי החלטה שיפוטית היא מוטעית והמערער על החלטה כזו אינו רשאי לעשות דין לעצמו ואינו פטור מקיומה כל עוד לא התקבל ערעורו ולא ניתנה החלטת עיכוב ביצוע. במובן זה אין אנו יכולים לקבל את התנהלות הגבאים שהייתה בניגוד להחלטת בית דין קמא, שעה שהייתה זו החלטה שרירה וקיימת, אף שקבענו כעת את ביטולה.
עם זאת, ובמידה רבה דווקא לשיטתו של בית דין קמא עלינו לומר שלכאורה לא היו הגבאים רשאים לציית להחלטתו, ולמעשה בית דין קמא הביאם במיצר, במצב שבו כל התנהלות שבה ינקטו תהיה בעייתית הלכתית, חוקית ומוסרית. ונבהיר:
סמכותו של בית הדין על פי חוק היא בנוגע לניהולו הפנימי של ההקדש ומתן הוראות לנאמני ההקדש. אין הוא מוסמך להורות בנוגע ליחסים שבין ההקדש עצמו לצדדים אחרים. לפי האמור לעיל הגבאים הם אכן נאמני ההקדש שבית הדין מוסמך להורות להם את המעשה אשר יעשון, ובית הכנסת וההקדש – חד הם. אך לשיטתו של בית דין קמא שהגבאים אינם נאמני ההקדש, וכשהתפיסה והעולה מהדברים הוא כי קיימת הפרדה כביכול בין ההקדש עצמו לבין הגבאים וציבור המתפללים הבוחר אותם (שלגישה זו הוא אולי "נהנה" של ההקדש, אך אינו בעל מעמד לגבי ניהולו, שהרי נציגיו־נבחריו אינם בעלי מעמד כזה), הרי שהגבאים – המחזיקים בכספים שנתרמו על ידי המתפללים ושלהבנתם הללו תרמו אותם שלא לשם העברתם לידי הנאמנים האחרים, שיחליטו לעשות בו ככל העולה על רוחם – אינם צריכים ואינם רשאים למלא אחר הוראות בית הדין, שכן לגישה זו אין הם נאמני הקדש שבית הדין מצווה להורותם דבר, והוויכוח שלגביו הורה בית הדין את שהורה אינו ויכוח בין מנהלי או נאמני הקדש בנוגע לדרך ניהולו אלא ויכוח בינם לבין אחרים אם כספים שניתנו לאותם אחרים ניתנו להקדש או לא, ובוויכוח כזה אין לבית הדין סמכות להורות דבר.
התוצאה האבסורדית משהו היא שלשיטתם של הגבאים, שנאמני הקדש הם ושבית הכנסת והקדש חד הם, אכן בית הדין מוסמך להורות להם – בגבולות הוראות שטר ההקדש על כל פנים – אלא שהוראתו עצמה שומטת את הקרקע מתחת סמכות זו.
מה שקרה בעקבות החלטה זו, שלדברינו היא מוטעית, היה שבירת הסטטוס קוו שנהג בבית הכנסת במשך שנים רבות ולמעשה משעת הקמתו שלפיו הגבאים נבחרו, ככל גבאי בית כנסת בכל מקום, על ידי הציבור ונאמנים לציבור. ומשכך הציבור נודר נדרים ונדבות לבית הכנסת על דעת הגבאים המנהלים את המקום, סומך על שיקול דעתם, שהרי ברור שבאי בית הכנסת אינם מודעים למעמד המשפטי של הקדש, וכל הנדרים והנדבות הם כמקובל במקום שנים רבות; בית הכנסת התנהל באמצעות חשבון הבנק שנפתח בהוראת הרכבו של הגר"א שיינפלד, בהתאם לשטר ההקדש ובהתאם להיגיון; וגבאי בית הכנסת הנמצאים במקום והמודעים לצרכים נוהגים כפי הבנתם ועומדים לביקורת המתפללים הבוחרים אותם.
הנאמנים שאינם מבאי המקום ניסו בתחילה להטיל שררה על הציבור, ומשבוטלה החלטתם על ידי בית הדין מנסים לשלוט בבית הכנסת באמצעות שליטה בכספים של באי המקום וכנגד דעתם. על כגון זה כבר אמרו אנשי סדום "האחד בא לגור וישפוט שפוט", ואף ש"אנשי סדום רעים וחטאים מאוד" – טענה זו היא טענה הגיונית, שלא ניתן להצדיק השתלטות של גורמים חיצוניים על כספי נדרים ונדבות בניגוד לדעת המקדישים.
החלטות בית הדין, אף אם לא היו סותרות את שטר ההקדש, היו החלטות שלא הייתה להן אפשרות להתממש בנסיבות העניין. בנסיבות אלו אין ספק שהתרומות לא נתרמות לצורך גוף ערטילאי ששמו 'הקדש'. בסתמא כוונת התורמים בכל בית כנסת היא לצורך תפעולו, ועל דעת המפעילים אותו בפועל, ולפיכך יש על הגבאים חובה מוסרית הלכתית וחוקית שלא להעביר ההכרעה בשימוש בכספים שלא על דעת הנותנים וכאמור בניגוד לתקנות ושטר ההקדש. ובאומרנו חובה הלכתית וחוקית מכוונים הדברים גם כלפי האמור לעיל, שאף שחובה לקיים החלטות שיפוטיות גם אם קיימת טענה כי שגויות הן – כל עוד לא התקבלה טענה זו בערעור – מכל מקום בענייננו כשמדובר בכספים שהגבאים עצמם אינם בעליהם אלא מי שקיבלם מהציבור למטרה מסוימת, וכשהחלטות בית הדין עצמן שומטות למעשה את הקרקע מתחת הסמכות ליתנן, התוצאה היא שכל דבר שהיו עושים הגבאים היה או הפרת חובתם כלפי מי שנתנו בידם את הכספים, ובעוד שספק אם בית הדין היה מוסמך להורות להם לעשות כן, או הפרת הוראת בית הדין עצמו. במצב עניינים שכזה קשה להלין על הגבאים שנקטו בשלב זה בגישת "שב ואל תעשה עדיף".
החלטות בית הדין המתעלמות מהגבאים ומניהול הדברים (אף אם שטר ההקדש לא היה מורה כן), גרמו אפוא הכרח לגבאים להתעלם מהחלטת בית הדין, שסתרה את המנהג ואת ההתנהלות במקום במשך עשרות שנים ומאז הקמתו של בית הכנסת. הדבר הגיוני שגבאי בית הכנסת משתמשים בכסף למה שנתרם בין שיקראו לו הקדש ובין שלא יקראו לו הקדש, וכאמור – אדרבה אם לא יקראו לו הקדש ודאי שאין בית הדין יכול להורות על העברת כספים ממנו להקדש. אך טבעית ומובנת היא ראייתם את מינויו של מי שלא מתפלל במקום שמונה בתחילה כדי לפתור את המריבות בין הנאמנים ועתה מינהו בית הדין לשלוט בכספי בית הכנסת ולנהלו על פי רצונו ובניגוד לרצון שלוחי המתפללים שהם הגבאים כניסיון להשתלטות עוינת.
כא. כאמור תקנות בית הכנסת ואחריהן שטר ההקדש מורים שמלבד הגבאים שייבחרו על ידי הציבור יהיו שני 'גבאי כבוד' שהם המקדישים ולאחר מכן צאצאיהם או קרוביהם שיעמדו תחתם. והנה הגבאים הנבחרים הם ממתפללי בית הכנסת הקבועים, שהרי מפורש בתקנות שלולא כן אין הם יכולים להיבחר, ומכיוון שהם מתפללים ונמצאים במקום היכולת בידם להפעיל ולתפעל את כל ענייני בית הכנסת היום־יומיים. לעומת זאת לגבי גבאי הכבוד, שמינויים מינוי עולם (או לזמן ארוך, כפי שהתלבטנו לעיל) – הן המקדישים הן צאצאיהם, אין תנאי שיהיו ממתפללי בית הכנסת ואין אף תנאי שיגורו בקרבת מקום, ואף אם הם גרים בעיר אחרת, אין דבר המונע מהם להיות נאמני ההקדש, (ואכן צאצאי המקדישים שהם הנאמנים כיום וכן מי שהיה נאמן לפניהם, יוסף לוי נחום, לא גרו בתל אביב), אף שמינוי זה גורר עמו גם את מינוים לגבאי כבוד.
והנה סעיף ד' לתקנות בית הכנסת קובע:
כפי שציטטנו, בתקנות בית הכנסת נקבע שחילוקי הדעות בין הגבאים יקבעו בדעת רוב. אומנם לא נקבע איך יתנהלו הנאמנים כשיש חילוקי דעות ביניהם, כגון בנידון דידן שתחילת הסכסוך הייתה במחלוקת בין הנאמנים, לאחר מכן מחלוקת בין הנאמנים הישנים לנאמנים החדשים, ובהמשך התפצלות הנאמנים, וכיום שני הצדדים הם מחד גיסא מיכאל כהן מהנאמנים על פי שטר ההקדש והנאמנים החדשים שמינה בית הדין, ומאידך גיסא דוד לוי הנאמן על פי שטר ההקדש והגבאים, שעל פי שטר ההקדש אף הם נאמנים, וגם להבנת בית הדין קמא שלגבאים אין מעמד על כל פנים יש מחלוקת בין הנאמנים שמינה בית הדין ועימם מיכאל כהן לנאמן דוד לוי. ויש לעיין איך תהיה צורת ההתנהלות במקום שבו יש חילוקי דעות בין הנאמנים בנדון שלפנינו ובכלל.
עיין בספר שערי בית הדין (עמודים 97–100) דעות שונות שנאמרו בזה, ולפי שהדבר מצוי וכפי שקרה בנידון דידן במחלוקות בין הנאמנים, נבהיר את תורף העניין. יסוד הספק הוא אם ההכרעה על פי רוב שנאמרה בבית דין, "אחרי רבים להטות", תנהג גם במקומות שאין זו הכרעת דין, או שדווקא בדין נאמר הדבר. אין ספק שאפשר להגיע להסכמות ולקביעות שדעת הרוב תחייב, אך במקום שלא הגיעו להסכמות שכאלו צריך ביאור מה יהיה דינו.
והנה לכאורה הדברים מבוארים בתשובות הרשב"א (חלק ה סימן רפט) שכתב:
וכן כתב עוד (שם חלק ה סימן קכו):
דברי הרשב"א הללו (שבסימן קכו) הובאו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יג סעיף ז). ודבריו הנ"ל (שבתשובה שם סימן רפט) הובאו בבית יוסף (שם) ונפסקו בדברי הרמ"א (חושן משפט סימן יח סעיף א):
ועיין בכנסת הגדולה (הגהות הטור סימן יח אות ו) שכתב שנחלקו בזה המהרשד"ם והמהרי"ט. בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קכז) כתב:
אך בשו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שג והדברים נשנו בסימן תלג) חלק על סברה זו וסבירא ליה שגם באפוטרופוסים אזלינן בתר רוב, וזו לשונו:
ויש להוסיף דאף לפי חוק הנאמנות בעינן הסכמת כל הנאמנים, שזו לשון סעיף 9(א) לחוק:
כב. ויש לעיין מה יהיה הדין כשהתפטר אחד הנאמנים, נפטר, חלה באופן שאינו יכול למלא תפקידו או אינו נמצא עתה עמנו באופן שיוכל למלא תפקידו (אינו נוכח במקום וכו'), או איפכא שאין אפשרות למנות אחד או יותר מהנאמנים האמורים להתמנות על פי תנאי שטר ההקדש. ולכאורה יש לתלות את הדבר בספק שהבאנו לעניין הכרעה ברוב נאמנים, דלמאן דסבירא ליה דבעינן הסכמת כל האפוטרופוסים, אם אחד מהם נעדר או לא מונה אין אפשרות לפעול אפילו בהסכמת כולם, דמכיוון שהאפוטרופוס הנוסף נעדר אין הסכמת כולם. מה שאין כן למאן דסבירא ליה דאזלינן בתר רוב.
אך אין זה מוכרח דיש לומר איפכא דלמאן דסבירא ליה דבעינן דעת כולם היינו דווקא כשאכן כולם הם אפוטרופוסים, לאפוקי כשנפטר אחד מהם התפטר או שלא התאפשר למנותו, דהיכא שיש אפוטרופוס בעינן שמיעת דעתו והסכמתו, וללא הסכמתו אי אפשר לפעול. אך היכא שאין אפשרות לשמוע דעתו הן מפני שלא מונה, אין לנו לפעול אלא כהחלטת האפוטרופוסים שיש להם אפשרות להביע דעתם, דאין אפשרות לשתק פעולות ההקדש, ואולי הוא הדין כשמונה אלא שאינו נוכח או אינו יכול להביע את דעתו באופן זמני (למשל בשל חולי), שאולי לא אמרו אלא שאי אפשר לפעול בניגוד לדעת אחד מהם ולא כשאין זה על כל פנים בניגוד לדעתו. ואולי תלוי אם אפשר להשלים נאמן במהרה, וצריך עיון.
ולאידך גיסא יש להסתפק אף לדעת המהרשד"ם דסגי ברוב, דלא נימא מכיוון דסגי ברוב לא איכפת לן שאין כאן אחד מהאפוטרופוסים, שהרי אף אם יהיה ויתנגד אזלינן בתר רובא. דזה אינו, שיש לומר דעל כל פנים בעינן רוב מתוך כל שיהיו במעמד אחד וכמו שכתב הרשב"א בתשובתו סימן קכו, והיכא דנעדר אפוטרופוס ודאי אין מעמד כולם. אך באמת בר מדין בעינן רוב מתוך כל, וכל היכא דאין כל האפוטרופוסים לא סגי ברובא. ודומיא דבית דין דהיכא דהוו שלושה אזלינן בתר רובא, אך היכא שאומר לא יודע או נסתלק או נפטר, השניים הנותרים אינם יכולים לפסוק, אף שמסכימים לדעה אחת, ובעינן שיוסיפו שלישי ואז יכריעו, והוא הדין בנידון זה, דבעינן שיהיו על כל פנים כל האפוטרופוסים שהתמנו או שאמורים להתמנות, והיכא שחסר אחד, לא יוכלו להכריע בעניין ההתנהלות.
ואולי תלוי בטעם מינויים של אפוטרופוסים רבים (ובכל מקרה לגופו), דאם מפני שרצו ריבוי דעות מינו רבים, אם כן כל היכא דאין ריבוי דעות כמבוקש אי אפשר לקבוע איך יתנהלו, וכדברי המהרי"ט וכסברת הגמרא בעבודה זרה כדשיימי בי ארבעה. אומנם היכא שמינו אפוטרופוסים רבים אך לא מפני קפידא, אם פחתו יוכלו הנותרים להכריע. ויש לפלפל ולהרחיב בדברים.
אך שוב מצאתי שהדברים מבוארים בדברי הרשב"א בתשובתו (חלק ג סימן רצז):
ומעתה הדרינן לנידון דידן, שבשטר ההקדש נכתב שאחד הנאמנים יהיה הרב הראשי הספרדי לתל אביב. והנה כידוע זה שנים מספר אין רב ראשי ספרדי בתל אביב ולא ידוע מתי יתמנה. לא מסתבר שיוצרי ההקדש כיוונו שאם לא יהיה רב ספרדי בתל אביב, לא יוכלו הנאמנים לפעול ולהפעיל את ההקדש. מסתבר שתנאם היה שאחרי פטירתו של הגרב"צ עוזיאל יהיו הראשון לציון מצד אחד והרב הראשי הספרדי לתל אביב מצד שני, נאמנים. אך היכא דנוצרה מציאות של חסרון רב ראשי ספרדי, מסתבר שכיוונו ששאר הנאמנים יישארו נאמנים וינהלו את ההקדש, וכעין שהיה בתחילתו שהגרב"צ עוזיאל היה נאמן ההקדש, כראשון לציון וללא שהרב הראשי לתל אביב יכהן לצידו כנאמן, אף שהיה רב ראשי ספרדי לתל אביב (הרב טולידאנו שנבחר לכהן כרבה של תל אביב בשנת התש"ב), וקל־וחומר כשאין איש נושא במשרה זו (ובפרט שכפי העולה משטר ההקדש, עיקר תפקידם של הרבנים הוא חסות וקביעת כיוון רוחני ולא ניהול בפועל).
כג. נוסיף ונאמר: שטר ההקדש קובע שנאמני ההקדש יהיו הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב, ופשט הדברים מורה שהם בעצמם יהיו הנאמנים. המינוי הוא למי שנושא בתוארים אלו, אך כשמפסיק לשאת בתואר פקע מינויו. ולפיכך, לדוגמה, כששימש הגר"ע יוסף כרב הראשי לתל אביב הוא היה נאמן מכוח תוארו זה ולאחר זמן משנבחר לראשון לציון פקע כוחו מכוח תואר זה ונהפך לנאמן מכוח תוארו כראשון לציון, וכשנתמנה הגרח"ד הלוי כרבה הספרדי של תל אביב קיבל הוא את תפקיד הנאמן מכוח היותו הרב הראשי הספרדי לתל אביב והגר"ע יוסף כראשון לציון, ולפי זה משסיים הגר"ע יוסף את תפקידו כראשון לציון ורב ראשי לישראל פקעה נאמנותו 'בכובע זה' ועברה לגר"מ אליהו ששימש כראשון לציון אחריו וכו'. ומינוי זה עובר מראשון לציון לראשון לציון, המשמשים בכהונת הרב הראשי לישראל, ומהרב הראשי הספרדי לתל אביב למי שבא אחריו. משכך כיום שאין רב ראשי ספרדי לתל אביב, אין מי שיכול למלא תפקיד זה מכוח שטר ההקדש. ויש לעיין אם יש מי שיכול להחליפו, היינו אם הכוונה הייתה דווקא לרב הראשי או שיכול לבוא במקומו אחר הממלא את תפקידיו (ובכלל זה הערנו לעיל שיש לעיין אם יהיה ויימשך מצב שבו מכהן רק רב אחד לעיר, אם ייתכן שיהיה הוא נאמן ההקדש, אף אם אינו ספרדי), ושוב אתינן לדינא כשמינו כמה אפוטרופוסים ונסתלק אחד מהם, אם פקעה אפוטרופוסותם של האחרים. וכדהארכנו לעיל.
עם זאת נראה לומר שאף שבשטר ההקדש נאמר שהראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב יהיו נאמני ההקדש, יש לומר שאין הכוונה בהכרח שהם בעצמם יהיו הנאמנים והווי כ'מצוה שבגופם', ומסתבר שיכולים למנות אחר במקומם כשלוחם, שהרי קיימא לן שלוחו של אדם כמותו, וכאמור אין זה כמצווה שבגופו, ועיין תוספות רי"ד ריש פרק ב' דקידושין וקצות החושן (סימן קפב) בעניינים אלו ואין כאן מקומו. ומסתבר שאף עושי שטר ההקדש לא הקפידו שיהיו הם עצמם או מי שימנו במקומם, שהרי עול הרבים מוטל על נושאי משרות אלו, וסביר שיסמכו על מי שיעשה שליחותם.
יש לציין שעצם מינוים כיום של הראשון לציון או הרב הראשי לתל אביב (אם הוא משמש גם כראב"ד) כנאמנים בהקדש, מעורר בעיה משפטית – אם באפשרותם לכהן כנאמנים כשהם נושאים במשרה שיפוטית. עניין זה נידון לפני מספר שנים בהליך שנידון בבית המשפט המחוזי בה"פ 436/05 בעניין מינוי נאמן בהקדש יוסף בן חיים עזרא נייגו. בכתב הקדש זה נקבע שהחכם באשי של ירושלים יהיה אחד מנאמני ההקדש, להלן חלק מהדברים שנכתבו בפסק דין זה הנוגעים לענייננו:
תביעת המועצה הדתית בתיק זה הייתה שהיא תתמנה כשלוחתו של הגרש"מ עמאר בניהול הקדש זה. הבסיס המשפטי היה שמכיוון שדיין רשאי לשמש בתפקיד נוסף, אם קיבל אישור לכך על ידי הגורמים המוסמכים, משמעות הדבר שאין מניעה עקרונית שישמש בתפקיד זה, המניעה המעשית היא מפני שמינויו לתפקיד נוסף יפגע בעבודתו כדיין, ומשכך מכיוון שעקרונית הוא יכול למלאות את התפקיד יש ביכולתו למנות שליח שיעשה המוטל עליו, דבר זה יביא לשלא תיפגע עבודתו, ומנגד על ידי מעשי השליח תתקיים כוונת המקדישים ורצונם. עיקרון זה, שמינוי שלוחו של הנאמן יכול להוות פתרון לבעיה החוקית הנובעת מהמניעה מנושא בתפקיד שיפוטי לעסוק בדברים נוספים, מתבסס על המלצה שנתן היועץ המשפטי בתיק זה ושאוזכרה בפסק הדין, וזו לשונו:
ונראה לומר שאף שלכאורה יש בעיה חוקית בהליך זה לאור הוראת סעיף 10(ד) לחוק הנאמנות, לפיה "נאמן אינו רשאי לאצול מתפקידיו לזולתו", וכפי שנכתב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יש לומר שאין מדובר בהאצלה אלא ב"מינוי בקירוב" של אפוטרופוס בעת שקיימת מניעה משפטית לקיים הוראה מקורית של מייסדי ההקדש בלשונה המקורית. לכן הגבלה זו אינה חלה על מי שמונה לא מכוח אישיותו הפרטית אלא מכוח מעמדו, ולכך במקרה שלפנינו ששטר ההקדש קובע כנאמנים את מי שישמש בתפקיד הראשון לציון או הרב הראשי, שהמינוי הוא לנושאי תפקידים אלו, אין מניעה שיעמידו מי שיבוא בנעליהם והם יתמנו חלף הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב. כמו כן יש לומר שמינוי שליח של הראשון לציון או הרב הראשי יכול להילמד בהיקש בהתאם לסעיף 21 (ב) לחוק הנאמנות הקובע:
באופן אחר או אולי יותר מתאים בנידון דידן אפשר ללמוד בהיקש מסעיף 23(א) לחוק זה הקובע:
לכאורה יש הבדל בפעולת המינוי בין שני הדרכים שהזכרנו: על פי סעיף 21 בעינן מינוי של בית הדין למומלץ של הרבנים, מה שאין כן על פי סעיף 23 סגי בהחלטה עקרונית של בית הדין המורה לשנות את נוסח שטר ההקדש ולהתאימו למציאות החוקית היום. ובזה תואצל הסמכות שניתנה מעיקרא לרבנים בשטר ההקדש ויוכלו להודיע מי הוא המומלץ על ידם.
יש להוסיף שבהקדש דתי שהסמכות בעניינו נתונה לבית הדין הרבני אפשר שבלאו הכי אין מניעה שנאמן ההקדש יאצול את סמכותו לאחר, שכן על הקדש כזה לא חלות הוראות חוק הנאמנות המונעות האצלה כזו. בית הדין יידרש רק לקבוע, מכוח סמכות השיפוט הנתונה לו, אם לגופו של מקרה יש לפרש את הוראות שטר ההקדש כמאפרות או כמונעות את האצלת הסמכות וככל שהללו אינן מונעות, הלכתית "שלוחו של אדם כמותו", ומשפטית – אין מניעה מכוח חוק כיוון שאין החוק חל על הקדש כזה – יוכל הנאמן לאצול מסמכויותיו.
אומנם עדיין יש לדון גם בהיבט ההלכתי שכן ייתכן שאת הנאמן עצמו יש לראות כשליחו של המקדיש או של בית הדין, אביהם של ההקדשות, ובהקשר זה יש מקום להיכנס בדיון אם ואלו פעולות שעושה נאמן הן כאלה שלגביהן 'שליח עושה שליח' ואלו מעשים, או שמא כל תפקידו, הם כאלה שאין שליח עושה שליח בהם (שכן מינוי וסמכות הנאמן לגביהן הם בבחינת 'מילי' דלא ממסרן לשליח), ושמא דומה מעמדו של הנאמן יותר למעמדו של הבא בהרשאה שכוחו עדיף גם לעניין זה שכן פועל הוא כעין פעולת בעלים (מה שמתבטא גם ברישום הנכס על שם הנאמן כנאמן). ואין כאן מקום להאריך. ועוד יש לעיין שמא הנאמן נתמנה גם כמעין 'שומר' על ההקדש, ואף שוודאי שלא נאמרו בו כל דיני שומרים (ואף שמיעוט 'הקדשות' מפרשת שומרים אינו אמור בהקדשות דידן אלא בהקדש גמור, לקרבן או לבדק הבית בבית המקדש, מכל מקום בדרך כלל נכסי ההקדש הם מקרקעין שהתמעטו משיני שמירה), עדיין בדברים התלויים בסברה יש לנו ללמוד מדינים התלויים בסברה שנאמרו בשומרים ומעתה יש לדון אם ואימת יש לדמות את נידוננו לנידון 'ומר שמסר לשומר' ולומר בו את הסברות של 'אנת נאמן לי, האיך לא נאמן לי' ו'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר' וכו'. ומכל מקום עיקרן של סברות אלה גם הוא נוגע לאומד דעת המפקיד, ובענייננו המקדיש או בית הדין, והדרינן להא שצריך לאמוד את דעתם בכל מקרה לגופו ובכלל האומד אולי גם להבחין בין הממנה אחר תחתיו מרצונו לעושה כן מכוח אונס המונע ממנו לקיים את תפקידו בעצמו (כגון מכוח המגבלות החוקיות הנ"ל) שהדעת נותנת שבכהאי גוונא ייטה האומד יותר לומר שרצון המקדיש הוא במעשי שליחו של מי שמינה הוא יותר מבמעשי אחר שאינו לא מי שמינה הוא ולא שליחו של הלה.
ומכל מקום אף לדרכים שלפיהן אין הנאמן יכול לאצול מסמכותו ישירות לאחר, בית הדין יכול למנות אחר תחתיו ועל פי הצעתו אם נפרש שאין זה מנוגד לשטר ההקדש עצמו או אם נאמר שאת שטר ההקדש כלשונו אי אפשר לקיים ועלינו למנות נאמנים בקירוב למגמת השטר על כל פנים.
וגם כאן יש לחלק בין שני האופנים, שאם הנאמן עצמו יכול למנות אחר תחתיו הרי שכשהנאמן מונה בעצמו על פי השטר ולא על פי החלטת בית הדין אין המינוי עצמו תלוי בשיקול דעת בית הדין אלא במי שבחר הנאמן להיות שליחו, ובלבד שבית הדין לא יסבור שהשטר ואומד דעת המקדיש מונעים את עצם האפשרות של מינוי שליח (או במקרה חריג של שליח שאינו ראוי עד שגם לו היה נאמן מצד עצמו היה מקום להדיחו, ואין כאן מקום להאריך). לעומת זאת אם אין הנאמן יכול למנות שליח אלא שממנים אחר תחתיו כדי למלא את מגמת המקדיש בקירוב, בהעדר אפשרות למלאה במקומה, הרי שגוף המינוי תלוי בשיקול דעת בית הדין – אין בית הדין מוכרח למנות את מי שהנאמן מצא ראוי לבוא במקומו ויכול הוא למנות אחר, שהנאמן לא מצאו ראוי לכך, אם אכן סבור בית הדין מתוך לשון שטר ההקדש ואומד הדעת כי המקדיש עצמו – אף שבחר בפלוני לנאמן לא בהכרח שסבר וקיבל לדעתו של אותו פלוני דווקא בנוגע לשאלה מי יבוא במקומו.
בין כך ובין כך, לפחות אם אכן מינה הנאמן שליח תחתיו ובית הדין אשרר את המינוי, בין שנראה אותו כשליח ובין שנראהו בממונה של בית הדין כדי לקיים את רצון המקדיש בקירוב – מינויו תקף.
ולפיכך מי שהומלץ על ידי הראשון לציון או על ידי הרב הראשי הספרדי לתל אביב נהפך, לפחות משאישר זאת בית הדין, לנאמן במקומו. והנה לפי לשון שטר ההקדש משמע שהראשון לציון הרב הראשי לישראל וכן הרב הספרדי הראשי לתל אביב יהיו נאמנים, ולפי מה שביארנו במצב המשפטי דהיום, כל אחד מהם יכול להעמיד נאמן אחד שיתמנה במקומו.
והנה כיום אין רב ראשי ספרדי לתל אביב ואם כן לכאורה אין מי שיכול לעמוד במקומו, וצריך עיון אם יכול בית הדין או צריך למנות נאמן אחר במקום הרב הראשי לתל אביב. או שבכהאי גוונא לא בעינן לשליח הרב הראשי הספרדי של תל אביב (כדכתבנו לעיל), ואפשר שבשליח הראשון לציון סגי, וכמו שהיה מעת יסוד ההקדש ועד לפטירת הרב עוזיאל, שרק הוא, הראשון לציון, שימש כנאמן ההקדש (ולא הרב הראשי לתל אביב, הרב יעקב משה טולידאנו שהיה הרב הראשי הספרדי לתל אביב בעת הקמת ההקדש, וכעולה משטר ההקדש, ההקדש הוקם בפניו ובפני הרב עמיאל והרב אירירה שהיו בית הדין של תל אביב באותה עת).
כד. לאחר שהבהרנו את המשמעות העולה משטר ההקדש, יש לנו לבאר מה תפקידו של בית הדין בפיקוחו על ההקדש. כבר ביארנו בפסקי דין אחרים את חובת בית הדין למנות אפוטרופוסים, שהם נאמני הקדש, חובה שמקורה הוא ממה ששנינו בגיטין (נב, א) לעניין יתומים:
וכן הוא ברמב"ם (הלכות נחלות פרק י, הלכות ו–ז) שכתב:
ומבואר מדברי הרמב"ם שחובת בית הדין למנות אפוטרופוס "נאמן ואיש חיל". לעומת זאת אם האב מינה מי שאינו כזה – אין בית הדין מתערבים לסלקו. ומקורו מסוגיית הגמרא (בגיטין, שם) "אין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים, ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו", וטעמא דמילתא מבואר ברש"י: "נשים – אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח. עבדים – אין נאמנין. קטנים – אינם בני דעת."
ובחידושי הרשב"א (שם):
ובחידושי הריטב"א (שם) כתב:
וקצת משמע מדברי הרשב"א דטעמא הווי משום דהוו נכסיו של אבי יתומים, ולכן יכול לעשות מה שירצה, וכן כתב הסמ"ע (סימן רצ ס"ק ב). וצריך עיון דהא אחרי פטירתו לא הוו נכסיו אלא נכסי יורשים, ונהי דנותן מתנה יכול לתת בתנאי שתתנהל על פי אפוטרופוס אף שמפסיד, אך מהיכי תיתי בירושה שפקעה בעלותו של המוריש? (ועיין במה שנחלקו הראשונים בביאור דין "לא יוכל לבכר"). אומנם מלשון הריטב"א משמע שהטעם הוא דאין מפסידין כל כך, אך במפסידין אין הכי נמי שיסלקום, ועדיין צריך עיון.
וצריך לומר דעצם חיוב זה שבית הדין מצוּוֶה למנות אפוטרופוס על נכסי יתומים הוא רק באופן שאביהם או מורישם הלך לעולמו ולא ציווה על ביתו, שלא הספיק למנות למאן דהוא שינהל את הרכוש. במקרה זה בית הדין עומד במקום אביהם של היתומים והוא מחויב להשגיח על רכושם לטובת היתומים. וממילא בית הדין שהוא כאביהן של יתומים ועומד במקומו חייב לשקול מה היה אב עושה לבנו וכן יעשה בית הדין. ועיין בחידושי הרמב"ן (גיטין נב, א) שכתב:
אך על כל פנים משמע שלדברי הכול רק אם ידע אביהם של יתומים את מהותו של האפוטרופוס אין מסלקים אותו, אך אם לא ידע או ש'החמיץ' האפוטרופוס ועתה הוא מזיק – בכהאי גוונא ודאי חובת בית הדין לסלקו אף שמינהו האב. וזהו טעמו של הרמב"ם שביאר דבכהאי גוונא בית דין יסלק את האפוטרופוס, דבית דין אביהן של יתומים.
והנה לסברת הרשב"א דאם מינה האב אפוטרופוס לא יתערב בית הדין מפני שזכותו לפעול בממונו כרשותו, נראה דהוא הדין אם מינה האב כמה אפוטרופוסים – אף דלא בעינן כולי האי, ואף אם המינוי המרובה מזיק או על כל פנים אינו יעיל – בית הדין לא יתערב, דיכול האב להטיל תנאים לגבי ממונו כפי שיחפוץ.
כה. ומדברי הגמרא שנפסקו בדברי הרמב"ם (בהלכה ו) הנזכרים לעיל חזינן על כל פנים ששונה דין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים מדין אפוטרופוס שמינה בית דין. שבאפוטרופוס שמינה אבי היתומים, אף אם אינו בן דעת (כקטן) או אינו נאמן (כעבד) או שאין דרכו לצאת לבוא ולטרוח לדעת רש"י או שאינו זריז להשתדל בתקנת הנכסים לדעת הרשב"א (אישה) – מינויו מינוי, ואף שבמקרים שכאלו יכול לבוא נזק לנכסים על כל פנים בשוגג (בקטן ובאישה), ולפעמים אף בפשיעה (בעבד).
אך עיין בלשון המאירי שכתב: "ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים, אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור". ומשמע דווקא אישה ועבד, אבל לא קטן שוודאי יזיק, וכן היא הגרסה בתוספתא (תרומות פרק א הלכה יג), ואין כאן מקום להאריך.
ועיין בחידושי הריטב"א (גיטין שם) שכתב:
ועיין עוד בחידושי הר"ן (שם) שכתב:
ועיין בשו"ת הר"ן (סימן ט):
ועיין עוד בשו"ת הריטב"א (סימן רו):
ועל כל פנים חזינן שדין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים והתערבות בית הדין במעשיו מוגבל מהתערבותם במעשי אפוטרופוס שמינו הם. שבאפוטרופוס שהם מינו חובה עליהם להשגיח כל שעה ושעה ואם לא קיים תפקידו מעברינן ליה.
ובגיטין (נב, ב) שנינו:
כו. מסוגיה זו של מינוי אפוטרופוס ליתומים למדו הראשונים והאחרונים לגבי נכסים שהקדישו אנשים לצדקה, שמכיוון שאין מי שידאג ויטפל בנכסים אלו הטיפול בנכסים יעשה גם הוא באחד משני פנים: אם מינה המקדיש אפוטרופוס, ההקדש יפעל כפי קביעותיו, ואם לא – חובה על בית הדין למנות אפוטרופוס.
בין שני אופנים אלה יש הבדל, דומיא דמאי דאיכא באפוטרופוס של יתומים, שמי שהקדיש נכסיו לטובת עניים ומינה אפוטרופוסים לפקח על הרכוש ולחלק את הצדקות כפי ראות עיניהם – אי אפשר לסלק אותם ולמנות אחרים במקומם (אלא אם אותם אפוטרופוסים הרעו את דרכם ואת חזקתם ודומיא דסילוק אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, כמו שיבואר להלן) – עיין בשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן רצז והובאו דבריו בבית יוסף יורה דעה סימן רנט):
מבואר דבכהאי גוונא, דהקדיש נכסיו לטובת עניים וכיוצא בזה ומינה אפוטרופוס שהכסף יתחלק על פיו וכפי ראות עיניו – אזלינן בתר דעת המקדיש וככל התנאים שהתנה, ואי אפשר לסלק את האפוטרופוס שמינה ולמנות אחר במקומו. והוא הדין בנידון דידן שהמקדישים קבעו איך יתנהל ההקדש, מי יהיו הנאמנים בתחילה ומי יחליפם אחר פטירתם, שאין לבית הדין להתערב ולמנות נאמנים שלא כאמור בשטר ההקדש.
ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן רפה):
כז. אומנם נראה לומר שבמה דברים אמורים? כשהמקדיש מינה אפוטרופוסים וקבע את אופן הניהול על ידי האפוטרופוסים ומי יהיה אחריהם. אך כשלא קבע אפוטרופוס, או שקבע אפוטרופוס ונסתלק, ואין אחר במקומו, או כשהאפוטרופוס שינה מדעת הממנה – במקרה שכזה בוודאי חובת בית הדין להתערב בדברים ולמנות אפוטרופוס לנכסים כדי שיקוימו מטרות והוראות המקדיש, דאין בית דין מתערב כשלא נדרשת התערבותו, ואדרבה מדקבע המקדיש אפוטרופוס בכלל קביעתו שהוא ישגיח על הדברים, אך באין אפוטרופוס חובה על בית דין שכל ענייני הקהל מוטלים עליהם להתערב ולהשגיח על הדברים.
והדברים מפורשים בשו"ת הריטב"א (סימן רו):
ועיין שו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שג וסימן תלד [בשינויים זעירים]) שכתב:
לפי מה שכתבנו לעיל שיש לחלק בין אפוטרופוס שמינהו בית דין לאפוטרופוס שמינה האב הוא הדין לעניין אפוטרופסי הקדש, שהדרישה מאפוטרופוסים שמינו בית דין מחמירה יותר מהדרישה שמאפוטרופוסים שמינו המקדישים. ומיניה לנידון דידן שהדרישות מהנאמנים שמינה בית הדין מחמירות מהדרישות של הנאמנים הבאים מכוח שטר ההקדש שהם כמי שמינוהו אבי יתומים. ואף שהיה מקום לחלק בין נכסים שהקדיש אדם פרטי מממונו, והתנה תנאים בהקדשו, להיכא שאנשים רבים תרמו כספים ונתנום למי שסמכו עליהם, וכפי שהוא בנידון דידן שהמקדישים הרב עוזיאל וה"ה כהן ולוי הצהירו שאף שהנכסים רשומים על שמם אין הם מנכסיהם הפרטיים, ולכן יש מקום להקל לשנות מתנאי ההקדש, כשבית דין רואה מקום לכך. עם זאת הלכה למעשה אין לחלק בדברים, שמכיוון שהתורמים נתנו הכספים למקדישים באופן שיירשמו על שמם, אף שניתן למטרה מסוימת, על כל פנים בפועל סמכו עליהם באופן שיירשם על שמם והקנו להם את התרומות ללא תנאי, וחזר דינם של כספים אלו שהוקדשו על ידי המקדישים להיות ככספם הפרטי שניתן על דעתם, והווי כהקדש שהקדיש איש מממונו הפרטי.
כח. והנה אף שביארנו לעיל באריכות שמשורת הדין בהקדש שהמקדיש קבע בו נאמנים יפעלו הנאמנים כהבנתם בהתאם למטרות ההקדש – אין הם מחויבים להישמע לקהל או לבית דין באיזה אופן יממשו מטרות ההקדש ואין הם חייבים למסור דוח לקהל או לבית הדין על הקורה בנכסי ההקדש, כבר כתב הט"ז, והזכרנוהו לעיל, שלמרות דברי הרשב"א ושאר הראשונים, מנהג הקהילות אינו כן, וזו לשונו:
שוב ראיתי שעניין זה של החובה והמנהג של בית הדין להשגיח אף במינהו אבי יתומים מקורו קדמון – עיין תשובת רב האי גאון שהובאה בתשובות הגאונים (הרכבי, סימן קעח). ולפי שדבריו קילורין לעיניים ומורים לנו את הדרך אשר נלך בה נעתיק את הדברים:
זוהי גם הסיבה לחובת דיווח של האפוטרופוסים לבית הדין, וכמו כתב השולחן ערוך (בסימן רצ סעיף ג) "כשימנו אותו, צריכין בית דין לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל דבר שמוסרים בידו", שללא חשבון וידיעת הדברים איך יוכלו לפקח. ואומנם דין זה נאמר במינוהו בית דין, אך עיין שם בשולחן ערוך (סעיף ו) שכתב:
ועיין שו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שג וסימן תלד [בשינויים זעירים]) שנשאל ב"ראובן נפטר בפורארא וחל"ש [=חיים לכל שבק] והניח אשה ויתום והניח נכסים, ועל הנכסים והיתום הניח ארבעה אפטרופוסים" וכתב בתוך דבריו:
ונוסיף: תקנה קפט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן: תקנות הדיון, התשנ"ג) קובעת מיהו בית הדין שיפקח על ההקדש, וזו לשונה:
משכך נקבע בתקנה קצ לתקנות הדיון שזו לשונה:
ומעתה נהדר לנידון דידן:
ההקדש שבפנינו כונן על ידי הגרב"צ עוזיאל בשנת תש"ד. באותה שנה יצא לאור ספרו שערי עוזיאל. והנה בחלק א המדבר בענייני אפוטרופסות והקדש (שער א פרק א אות ו) כתב הוא עצמו:
מלבד זאת הנה בעת כינון ההקדש נהגו תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל שתיקנה הרבנות הראשית בשנת תש"ג, וז"ל התקנות הנוגעות לענייננו (שער ב פרק ט), תקנות קפז–קפח:
(2) נעדר אחד מהמנהלים או התפטר או אי אפשר לו למלא את תפקידו, הרי אם קבע המקדיש הוראה למקרה כזה, בית הדין פועל לפי אותה הוראה חוץ אם הוא מוצא סיבה מספקת לנהוג אחרת .
(3) אם לא קבע המקדיש הוראה למקרה העדרו או התפטרותו של אחד המנהלים או אי־אפשרותו. למלא את תפקידו והמנהלים הנותרים או צד המעוניין בהקדש רוצים שבית הדין ימנה מנהל אחר במקום החסר, הרי הם מגישים בקשה לבית הדין. בית הדין דן בבקשה, מברר את כל העובדות והמסיבות ואם הוא מוצא את הבקשה נכונה וצודקת הרי הוא ממנה אדם ראוי ומתאים לתפקיד הנדון.
ג. דין וחשבון –
קפ"ח (1) כל מנהל הקדש אחראי למעשי הנהלתו כלפי בית הדין שמינה או שבו נוסד ההקדש. ובהקדש שנוסד בזמנו בבית משפט שרעי ולא הפכוהו ל"הקדש צדקה" (״ט ר ו ס ם״) כלפי בית הדין שבאזורו נמצא המוקדש והוא חייב למסור דין וחשבון על כל פעולותיו בכל עת שיידרש לכך. דרישה כזאת צריכה לבוא, לא פחות מפעם אחת בשנה.
(2) לפני גמר תפקידו, צריך המנהל למסור לבית הדין דין וחשבון סופי לאישור.
תקנה קפ"ז מדברת על הקדש שבו מינה מיסד ההקדש אפוטרופוסים, ועל פי סעיף 1 לתקנה הם ינהלו את ההקדש. סעיפים 2 ו־3 לתקנה זו מדבר על מקרה שבו נעדר אחד האפוטרופוסים וכעובדא דתשובת הרשב"א, מחד גיסא הכלל הוא שבהעדר סיבה מיוחדת אין לבית הדין להתערב במקום שהמקדיש מינה אפוטרופוס, אך מאידך גיסא מורה התקנה איך יפעל בית הדין כשיש סיבה להתערבותו – אימתי הכול לפי הוראות המקדיש, איך יפעל בית הדין בהעדר הוראות כאלה ואימתי יתערב למרות ההוראות.
תקנה קפ"ח מדברת על חובת הדיווח לבית הדין, קובעת שני מועדי דיווח: לא פחות מפעם בשנה ועם גמר תפקידו של האפוטרופוס (ועיין גיטין נ"ב וכתבתי בזה במקום אחר. ועיין בתקנה קצג לתקנות הדיון, התשנ"ג, שהשאירה עניין זה לשיקול דעת בית הדין). ומשמע על כל פנים שחובת הדיווח היא גם בהקדש שכונן על פי שטר ההקדש שבו מונו אפוטרופוסים, ואף שאין רשות לבית הדין לפעול כנגד רצון המקדיש, אפילו הכי בעינן דיווח לבית הדין. וטעמא דמילתא הוא על פי דברי הט"ז וכפי שהבאנו מתשובת רב האי גאון והקדמונים. שמע מינה שאף בכהאי גוונא בעינן דיווח לבית הדין וחובת בית הדין להשגיח על התנהלות האפוטרופוסים. מסתבר מאוד שההקדש שכונן הגרב"צ עוזיאל בהשנת תש"ד היה בהתאם לתקנות הדיון שנהגו באותה עת ושאותן תיקנה מועצת הרבנות הראשית בנשיאותם של הגריא"ה הרצוג ושלו עצמו.
הן אמת, כאמור לעיל, בית הדין אינו מסוגל לעקוב אחרי האפוטרופוסים בכל ההקדשות. משכך נוצר הצורך שבית הדין ימנה שלוחים לפיקוח, שלוחי בית הדין הם המפקח על ההקדשות והממונה עליהם, וכבר הארכנו בזה בפסק דין בתיק 1271643/1 שמכיוון שאין באפשרות בית הדין לעשות פעולות אלה בדרך קבע, חובתו למנות את שלוחו שיפקח ויעקוב שאכן הנאמנים ממלאים תפקידם ולא חורגים ממנו.
לפיכך בהקדשות הרבים הקיימים כיום – הקדשות שהוקדשו לפני שנים רבות מאוד, וכמעט ודאי שגם הנאמנים שניקבו בשמות בשטרי ההקדש שבהם הוקדשו, אם ניקבו, בעת הקמתם (שאולי היה מקום להגדירם כ'מינהו אבי יתומים') הלכו לעולמם לפני שנים רבות – חובה על בית הדין למנות להם אפוטרופוסים, נאמנים, שיתפעלו את ההקדשות וישתמשו בנכסים ובפירותיהם למה שהועידו אותם המקדישים. חובת בית הדין כוללת תרתי: מינוי נאמנים ומינוי מי שישגיח על הנאמנים שמקיימים נאמנותם. ובמקום שנקבע בשטר ההקדש אופן מינוי הנאמנים, על כל פנים בעינן את פיקוח בית הדין עליהם.
תקנות קפט–קצא לתקנות הדיון, התשנ"ג, מסדירות את השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש ומדברות בחובתו של בית הדין כבית דין לפקח ולתת הוראות לניהול ההקדש לנאמני ההקדש וגם למפקח על ההקדשות מטעם בית הדין. וזו לשון התקנות:
כט. ומעתה נהדר לנידון דידן. הסכסוך סביב בית הכנסת, שכאמור מתנהל שנים רבות, הוא באשר למעמדם של נאמני וגבאי בית הכנסת – קביעת יכולת ההשפעה של הגבאים בנוגע להשכרת חלקים הסמוכים ומצורפים לבית הכנסת, וסמכות הנאמנים בענייני בית הכנסת מאידך גיסא.
לבית הכנסת אוהל מועד יש, כלכל בית כנסת, צוות גבאים האמון על הניהול השוטף של בית הכנסת והמודע למה שקורה בבית הכנסת ובנכסים המצורפים לו. ומאידך גיסא יש לבית הכנסת נאמני הקדש האמורים להתמנות כפי שקובע שטר ההקדש. התנהלות זו, בשני ראשים, מעסיקה רבות את בית הדין להקדשות בין בבית הדין האזורי ובין בבית הדין הגדול, כך שנים רבות ובהרכבים השונים של בתי הדין שנדרשו מפעם לפעם 'לעשות סדר' בסמכויות של כל אחד מהכוחות הפועלים בבית הכנסת – הנאמנים והגבאים, למי יש סמכות ולאיזה עניין. במציאות זו יש ליתן סדר ולתחום קווים לפעילות של כל אחד מהראשים, כאשר הנחת היסוד הפשוטה היא שהן הגבאים והן הנאמנים מחויבים לפעול כפי תקנות בית הכנסת וכפי שמורה שטר ההקדש. שטר ההקדש הוא שטר שבו קבעו המקדישים מי יהיו הנאמנים, והוא דומה במהותו לשטר שהוזכר בתשובת הרשב"א הנזכרת. משכך יכולת בית הדין להורות לנאמני ההקדש, שאינם שואבים את סמכותם מבית הדין, מוגבלת למקרים שבהם הנאמנים פועלים בניגוד להוראות שטר ההקדש.
כאמור, הנאמנים חייבים להישמע להוראות בית הדין להקדשות בכלל, ולקביעותיו בדבר תחומי הפעילות שלהם בפרט, בדברים שלבית הדין מוקנית הסמכות. אך אם הנאמנים נוהגים כפי הוראות שטר ההקדש ולא מזיקים לו, אף אם לבית הדין נראה שעבודתם אינה מושלמת או שלדעת בית הדין ישנם דברים שראוי להדגיש יותר בפעילות ההקדש ובפעילות הנאמנים ישנם דגשים אחרים, בית הדין מנוע מהתערבות.
אף שבית הדין הוא אביהם של ההקדשות, אין הוא מנהל את ההקדש במקום האפוטרופוסים, ובכל מקום שקיימות שתי אפשרויות סבירות לדרך הניהול, לא יחליף בית הדין את שיקול דעת האפוטרופוסים בשיקול דעתו שלו, כל עוד עומד שיקול דעת האפוטרופוסים במתחם הסבירות. אלא שעם זאת במקום שלבית הדין סמכות או שבית הדין קובע שהתנהלות האפוטרופוסים אינה סבירה, חובה עליהם להישמע לבית הדין. בין כך ובין כך חובה על הנאמנים לשתף פעולה גם ביניהם בעניינים השונים כדי שההקדש ובית הכנסת יתנהלו באופן היותר מתוקן. וחובה להשתדל שהן הגבאים והן הנאמנים יפעלו בהתאם לשטר ההקדש ובהתאם לתקנות בית הכנסת ששטר ההקדש מפנה אליהם.
כאמור, יסוד הסכסוך הוא בפרשנות שטר ההקדש והסמכויות שניתנו בו לגבי ניהול ההקדש וניהול בית הכנסת, ביארנו לעיל את העולה משטר ההקדש ואין ספק שחובה על הנאמנים, על הגבאים וגם על בית הדין לפעול באופן שיהלום את הוראות שטר ההקדש.
עם זאת נראה ברור שחובת הנ"ל גם לפעול באופן הגיוני ומקובל לתפקודו של בית הכנסת ולקיום מטרות ההקדש, שהם גולת הכותרת והתכלית העיקרית של שטר ההקדש בעוד שאר הוראות שטר ההקדש נוגעות לדרכים להשגתה ולמימושה של מטרת־על זו. ולשם כך יש לפעול בכל האמצעים אף שלפעמים יש בהם סטייה משטר ההקדש, וזאת כדי שלא ייגרמו נזקים להקדש ולמטרתו המרכזית.
כמו כן נראה ברור שמכיוון ששטר ההקדש מורה שהמקום יהיה קודש לתורה ולתפילה, אף שניתן להשכיר את המקום לצרכים אחרים כדי שההכנסות ישמשו להחזקת המקום, אין אפשרות להשכיר את המקום למי שיפעלו בו באופן הנוגד את קדושת בית הכנסת. דבר זה חייב להיות תנאי ראשי ויסודי, מקדים ועקרוני בכל הסכם שכירות, תוך הבהרה שכל פעולה שתגרום לחילול קדושת בית הכנסת תהיה סיבה מספקת לביטול החוזה באופן מיידי, תוך הטלת קנס כספי על המפר תנאי יסודי זה. תנאי כזה עשוי למנוע את הישנות חילול קדושת המקום שקרתה על ידי השוכרים הקודמים.
תנאי כזה צריך גם להיות מנוסח באופן שיאפשר את מימושו ואכיפתו ללא הזדקקות להליכים משפטיים ארוכים, שעד שיתקיימו ימשיך חילול בית הכנסת וחילול השם, וללא תלות בהכרעה שיפוטית של מי שאולי אינם יודעים להעריך מהי קדושת בית הכנסת ומה נחשב לפגיעה בה ומאחר שמטבע הדברים לא יימצא שוכר שיסכים כי הצד שכנגדו, נאמני ההקדש, יוכלו לקבוע על דעת עצמם כי התנאי הופר, הרי שכאן אכן יש לקבוע בהסכם עם השוכר כי הסמכות לקבוע כאמור תהיה של בית הדין. מאחר שעל פי חוק אין בית הדין מוסמך לדון בין ההקדש לצדדים אחרים (בענייננו השוכרים) יצטרך להימצא פתרון חוקי ותנאי זה, וכך למשל אפשר שהתנאי ינוסח באופן שיורה כי הנאמנים רשאים להפסיק את ההשכרה באופן מיידי בשל חילול קדושת בית הכנסת (ואולי אף זכאי ההקדש לפיצוי בשל כך, פיצוי שאפשר גם לקבוע כי ייגבה מעירבון או צ'ק ביטחון שיופקד מראש בידי הנאמנים) ובלבד שכך הורה להם בית הדין לאחר שנתן לשוכרים הזדמנות להסביר ולנמק מדוע לא תיחשב התנהלותם לחילול של קדושת בית הכנסת.
בדרך זו יהיו השוכרים מוגנים מפעולה שבשרירות לב של הנאמנים ולא יצטרכו לחשוש מלהסכים, ומאידך גיסא מבחינה משפטית לא יתקיים הליך שהצדדים לו הם השוכרים מצד אחד וההקדש או נאמניו מן הצד האחר – הליך שאינו בסמכות בית הדין – אלא הליך של מתן הוראות לנאמנים, שהוא בסמכות בית הדין, ולאחריו פעולה של הנאמנים מכוח הוראות החוזה עצמו ללא צורך בהתדיינות משפטית עם השוכרים.
נראה שבעבר בית הכנסת היה פעיל יותר והיו בו מתפללים רבים שהגדילו את הכנסות בית הכנסת באופן שהיה אפשר לתפעלו, אך בשנים האחרונות השינויים בהרכב האוכלוסייה בסביבה ובאורח חייה גרמו להקטנת מספר המתפללים שגרמה בהכרח להקטנת ההכנסות, כמו כן המריבות שבין הגורמים השונים האמורים להיות אמונים על ניהולו ושגשוגו של בית הכנסת גרמו גם הן לנטישת מתפללים וכו'.
למה שכתבנו לעיל, על פי שטר ההקדש, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב הם נאמנים מכוח השטר, ואכן כתבנו שיכולים למנות אדם במקומם, אומנם כל עוד לא מינו אחר – הם הנאמנים. מצד שטר ההקדש ומן הדין צריך עיון אם צריכים את הסכמתם המפורשת להיות נאמנים, או שהם בסתמא נאמנים וכדי שיחדלו להיות נאמני ההקדש בפועל צריכים את התפטרותם מהנאמנות או מינוי שליח במקומם. אך דברים אלו היה מקום להסתפק בהם, אם היה אפשר למנות נאמנים על פי שטר ההקדש גרידא, שיש להסתפק מה כוונת המקדישים, ומסתבר שכוונתם לא הייתה לכפות אפוטרופסות עד להתפטרות מפורשת ממנה, ולכאורה גם לא יכולים היו לעשות כך, וכאמור להלן אך באמת כיום, כאמור לעיל, קיימת מניעה משפטית למינוי אפוטרופסי הקדש שהם הראשון לציון הרב הראשי לישראל המשמש דיין בבית הדין הרבני הגדול (ולעיתים נשיאו) או רב ראשי לתל אביב אם הוא מכהן בתפקיד ראב"ד, שכן מינוי נאמנים שהם דיינים כפוף לחוק הדיינים הדורש את הסכמת הדיין עצמו – ובנוסף לה את הסכמת נשיא בית הדין הגדול והשר הממונה – לשם התמנותו של הדיין לתפקיד ציבורי, ואף לאחר זאת מוגבלת אפשרות המינוי למינוי זמני בלבד. גם סעיף 21(ג) לחוק הנאמנות קובע: "לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו", ואף שאין חוק זה חל על הקדשות דתיים המצויים בפיקוח בית הדין וכפי שכתבנו לעיל, מכל מקום הוראתו זו מסתברת ומסתבר שכן הוא אף לפי דין תורה, שכן אפוטרופסות אינה דבר שיש לומר לגביו 'זכין לאדם שלא בפניו', אף שיש בה צדדי זכות – הן אמיתיים מצד היכולת לפעול להגדיל תורה ולהאדירה וכו' והן כאלה שבעיני בני אדם מצד השררה והכבוד שבה – מכל מקום היא גם בבחינת "כסבורים שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". משכך ללא הסכמתם לא יוכלו להתמנות כנאמנים, ולמה שכתבנו גם הסכמתם לא תועיל לעניין התמנותם העצמית, מפני הבעיה החוקית, ועל כורחנו כדי לקיים תנאים אלו של שטר ההקדש, בעינן שליח שיעמוד במקומם וכפי שביארנו.
ולמה שכתבנו שהיותם נאמנים הוא מכוח תפקידם, משכך הרב הראשי הספרדי לתל אביב או מומלץ שלו הוא נאמן, אך אם הפסיק זה להיות הרב הראשי, יש לעיין אם ממילא מייד פקעה נאמנות מומלצו. אכן במקרה של הגרש"מ עמאר יש לומר שהרב שרים היה מתחילה שלוחו כרב הראשי לתל אביב ואחר כך מכוח היותו הראשון לציון (אף שיש הבדל בין סמכויות שני אלה כנאמנים, כפי שכתבנו לעיל). אך כשגמר שני תפקידים אלו, יש לעיין מכוח מה שלוחו משמש נאמן, וכבר עמדנו על כך לעיל באות יח.
ואולי מכיוון שכל כוחו הוא מהתואר של הרב הראשי הספרדי לתל אביב, ממילא אף שמי שהיה רב ראשי באותו עת שוב אינו רב ראשי, שלוחו אינו מכהן מכוח היותו שלוחו של אותו רב מצד עצמו אלא מצד תוארו הרב הראשי לתל אביב והרי הוא שלוחו של הרב הראשי, אף אחרי שרב פלוני סיים תפקידו כרב רשאי, כל עוד לא קבע הרב הראשי (זה או הבא אחריו) ששוב אינו רוצה בו כשלוחו (והנפקא מינה הייתה לגבי מעמדו של הרב שרים, אחרי שהגרש"מ עמאר חדל להיות הרב הראשי לתל אביב), הגע עצמך: אם בית הדין ממנה נאמנים על הקדש וחברי בית הדין סיימו את תפקידם מסיבה כלשהי, תהא אשר תהא, ברור שלא פקעה הנאמנות שבית הדין מינה ואין אומרים שמשפקע כוח בית הדין פקע כוח מי שפועל מכוחם ובשליחותם, והוא הדין שמשפקע כוח רב ראשי אין זה מפקיע את כוח מי שפעל בשליחותו. אומנם יש לחלק ולומר שכשבית דין ממנה אין המינוי תולדה של היות חברי בית הדין פלוני ופלוני אלא של "בית הדין" ואף משחדלו פלונו ופלוני להיות בית הדין – בית הדין כגוף וכמוסד עודנו קיים, ויותר מזה יש לומר שאף אם באותה עיר שוב אין בית דין מכל מקום יש 'שם' בית דין בעולם וכוחו של בית דין למנות אפוטרופוסים אינו תלוי ביסודו בהיותם בית הדין שבאותה עיר, אלא שכשיש באותה עיר בית דין ימנו הם ולא אחרים, אבל משעה שאין בה בית דין ודאי שאפשר שבית דין אחר ימנה אפוטרופוסים, וממילא נראה את האפוטרופוסים שמינה בית הדין בעבר כממשיכים להיות שלוחי בית הדין הקיים כיום, יהיה היכן שיהיה וכל שכן כשאכן יש בית דין במקום אחר שנקבע והתקבל לדון באותה עיר. ועל דרך זו אכן יש לומר שאם מונה פלוני כשליח הרב הראשי – יעמוד מינויו בתוקפו גם משהתחלף הרב הראשי, אבל אם אין בכלל רב ראשי לעיר, וכיוון שכאן אכן יש קפידא על רב ראשי של תל אביב דייקא, לא נוכל לראות את הממונה כשליחו של תואר ערטילאי שאיש אינו נושא בו עוד (ויש גם מקום לומר מסברה שאם התחלף הרב הראשי הרי שהרב החדש יכול להעביר את השליח מתפקידו ולמלא אותו בעצמו או למנות אחר תחתיו, ואם לא עשה כן הרי הוא כמסכים שימשיך הלה לכהן בשליחותו, מה שאין כן כשלא מונה רב אחר שאין מי שנוכל לראות את זה כשליחו וגם אי אפשר לראות את מי שלא מונה כמסכים). וצריך עיון, ויש להאריך בזה. ואפשר גם לתלות את הדבר בנידון לעיל אם מינויו של שליח כזה הוא אכן מכוח משלחו או שהוא מכוח סמכות בית הדין למנות במקום הרב הראשי, כשאינו יכול לשמש נאמן בעצמו, את מומלצו (או אחר) כדי לקיים את רצון המקדיש בקירוב (ובזה אפשר לדון שכל עוד לא מונה רב ראשי חדש שמא המשך כיהונו של הרב הראשי האחרון או של מי שמונה מטעמו הוא מילוי רצון זה ועל כל פנים תקף הוא מכוח בית הדין).
ועל דרך זו שמא נוכל לומר גם שהוא הדין כשהרב הראשי עצמו משמש נאמן בפועל (בגוונא שאין מניעה משפטית לכך) שאף משחדל לשמש רב ראשי, כל עוד לא בא אחר תחתיו ימשיך הוא לכהן כנאמן, שכשם שכוח שניתן לשלוחו נותר ביד שלוחו אף משפקע כיהונו שלו כרב ראשי כך גם הכוח שניתן לו, שאומנם אינו קיים עתה מכוח מעמדו של עכשיו אבל יתקיים מכוח מעמדו הקודם וכהמשך לו, כאילו מינה את עצמו להיות שליחו של עצמו (מלבד האפשרות שבית הדין ימנה אותו כנ"ל כדי לקיים את הוראת שטר ההקדש ורצון המקדיש בקירוב על כל פנים). ועל דרך משל הרי זה כמו שאמרו בכלי שהיה טמא מדרס ופקעה ממנו תורת מדרס שמכל מקום טמא מגע מדרס (משניות כלים כו, ד וכז, ז–י; שבת קיב, ב; עירובין כד, א; סנהדרין מח, א; מנחות כד, ב; חולין עב, ב) משום שבהיותו מדרס "נגע בעצמו" (רש"י שבת שם, ועיין שם בתוספות ושאר ראשונים שהבינו שנגע קצתו בקצתו והקשו דהווי מגע בית הסתרים, אבל אפשר שכוונת רש"י אינה כהבנתם אלא שבעצם היותו מדרס כלול מגע מדרס, דעצמו עדיף מהנוגע בעצמו ובכלל מאתיים מנה, דטומאת הוולד היא כביכול נמסך בו מה מכוח טומאת האב, והרי אותו כוח מצוי בטומאת האב בהכרח, מלבד מה שיש בו עודף עליו, ומשנסתלק העודף נשאר כוח זה. וכיוצא בזה בנידה ע, ב מתים לעתיד לבא צריכין הזאה כו' ועיין צל"ח והפלאה שם), ומידה טובה מרובה (סוטה יא, א; סנהדרין ק, ב) ואם "עבד מלך – מלך" (ומאן מלכי רבנן – כלשון השגורה בדברי גדולי האחרונים ויסודה בגיטין סב, א) ומאן ד'קריב לדהינא' 'אידהן' (שבועות מז, א ובמדרשים ורש"י בראשית טו, יח דברים א, ז) וה'נדבק לשחוור' 'משתחווים לו' (ספרי דברים פסקא וילקוט שמעוני בכמה דוכתי ורש"י שם), הוא הדין וקל וחומר לשחוור גופו ודהינא גופו אף שחדל מלהיות שחוור ודהינא.
ואין כאן מקום להאריך מאחר שלמעשה בלאו הכי פרש הרב שרים מתפקידו, ועיין בהוריות (ג, א–ב) גבי מתו הסנהדרין.
והנה למעשה, מכיוון שסמכויות הפיקוח בשטר ההקדש נתונות לרב הראשי הספרדי לתל אביב ואין מי שמשמש בתפקיד זה, אין אפשרות למנות מומלץ שלו שיפקח על הדברים. לעומת זאת הראשון לציון ימנה מומלץ במקומו שישמש בתפקיד הנאמן, ואולי כהוראת שעה הוא יכול לשמש גם אחראי על פיקוח על הבחירות ואישור נותני השיעורים, אך דווקא אם הוא מתגורר באזור ומעורה בחיי בית הכנסת, שאם כך הרי שאפשר לאמוד את דעת וכוונת המקדישים שיוכל הוא למלא את מקום הרב הראשי לתל אביב או נציגו, ועל כל פנים נוכל אנו לומר שיש במינויו לכך מילוי של הוראות שטר ההקדש בקירוב האפשרי. אך אם הנאמן במקומו של הראשון לציון, אינו קשור לאנשי בית הכנסת ולא יהיה מקובל עליהם, אין מקום לומר שהוא יוכל לקבוע איך יתנהלו שיעורי התורה המתאימים לבני המקום, מטעם שאין ממנים ממונה לציבור אלא אם מקובל הוא עליהם – ומה גם שמסתבר שזה היה טעמם של המקדישים שקבעו את פיקוחו של הרב הראשי לתל אביב דייקא, ונמצא שמינויו של אחר שאינו קשור לבית הכנסת ומתפלליו ואינו מקובל עליהם אינו יכול להיחשב כעומד בדרישות שטר ההקדש אפילו "בקירוב" – אף שאין מניעה שיפקח על הבחירות.
המסקנות העולות מכל האמור לעיל הן כדלהלן:
(א) שטר הקדש אהל מועד קובע:
(ב) שטר ההקדש קובע שבהקדש אהל מועד יהיו שבעה נאמנים: הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לתל אביב, שני יורשי המקדישים (נאמנים קבועים) ושלושה גבאים שייבחרו אחת לשנתיים על ידי מתפללי בית הכנסת.
(ג) תקנות בית הכנסת שאליהן מפנה שטר ההקדש מבהירות באר היטב את סמכויות הגבאים: ניהול כל ענייני בית הכנסת כולל גביית נדרים, נדבות ותרומות וקניית כל הנצרך לבית הכנסת, תוך דיווח שנתי ליחידי בית הכנסת (המתפללים הקבועים).
(ד) יש שני סוגי גבאים, גבאי כבוד קבועים (שני הנאמנים צאצאי המקדישים) וגבאים מתחלפים (שנבחרים על ידי ציבור המתפללים).
(ה) הרב הראשי הספרדי לתל אביב (הנמצא בתל אביב וכנראה מתוך הנחה שיתפלל בבית כנסת זה), הוא אחראי למה שהופקד עליו, לרבות פיקוח רוחני. הדברים נקבעו לגבי הרב הראשי הספרדי ולא לגבי הראשון לציון, שכלשון שטר ההקדש מתגורר בירושלים.
(ו) ניהולו היום־יומי של בית הכנסת יהיה על ידי הגבאים בלבד, ואין לבית הדין להתערב בדבר, כל עוד מדובר בהתנהלות סבירה.
(ז) אף אם לא היה נקבע מעמד הגבאים בשטר ההקדש ובתקנות בית הכנסת, כיוון שהגבאים הם נציגי המתפללים לא ראוי לעשות דבר בענייני בית הכנסת ללא התייעצות עימם.
(ח) בשטר ההקדש נקבע כאמור שיהיו גבאים נבחרים וגבאי כבוד קבועים. כל הגבאים מנהלים את בית הכנסת, וחלוקת המטלות תהיה לפי היכולת. משכך גבאי כבוד שאינם מתגוררים במקום ואינם מתפללים בו, לא ראוי שיתעסקו בעניינים השוטפים של בית הכנסת.
(ט) יש להסתפק אם ניתן לקבל החלטות בהקדש על פי רוב הנאמנים. בפועל בעינן הסכמת כל הנאמנים אלא אם נקבע במפורש שדי ברוב.
(י) כשאין אפשרות למנות אחד הנאמנים על פי שטר ההקדש, או שאחד הנאמנים נעדר, כל ההכרעות יוכרעו בידי הנאמנים הקיימים.
(יא) מי שמשמש כדיין בבתי הדין הרבניים, מנוע בדרך כלל מלשמש כנאמן בהקדש. משכך הוא רשאי להמליץ על אחר שיבוא בנעליו.
(יב) מינוי אפוטרופוס הוא באחד משני פנים: מינהו אבי יתומים, מינוהו בית דין.
(יג) אין בית דין מתערב במעשיו של אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, אלא אם הוא מזיק.
(יד) חובת ההתערבות של בית דין במעשי מי שמונה על ידם גדולה מחובתם להתערבות במי שמינהו אבי יתומים.
(טו) מסוגיה זו של מינוי אפוטרופוס לקטנים למדו הראשונים לעניין מינוי אפוטרופוס להקדש, וגדריהם שווים.
(טז) מעיקר הדין אפוטרופוסים שמינה המקדיש בשטר ההקדש אינם חייבים למסור דיווח לבית הדין ולציבור על מעשיהם וחלוקת נכסי ההקדש תלוי ברצונם ובהבנתם. אכן הלכה למעשה אף על אלה לדווח לבית הדין או לשליחיו כאשר הם נדרשים לכך וכדי לאפשר את הפיקוח וההתערבות במעשיהם באותם מקרים שעל פי דין רשאי וחייב בית הדין להתערב גם במעשי אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, או בענייננו – המקדיש.
(יז) אפוטרופוס – נאמן שלא מקיים את נאמנותו אף אם מונה על ידי המקדיש, חובה על בית הדין להתערב כדי שיתקיים רצון המקדיש.
(יח) בשטר ההקדש שעל פיו כונן הקדש אהל מועד קבעו המקדישים אופן מינוי הנאמנים, ודין האפוטרופוסים כדין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, וכמפורש בתשובת הרשב"א.
(יט) בית הדין לא יתערב בשיקול דעתם של נאמנים, כל עוד אין הם מועלים בתפקידם וממלאים אותו בהתאם לשטר ההקדש ובאורח סביר.
(כ) ככלל אין לבית הדין אפשרות למנות נאמנים בניגוד לשטר ההקדש, אלא שכשאין אפשרות למנות בהתאם לשטר יש מקום למינוי שיהיה בקירוב להוראות השטר, וכן בהעדר ברירה אחרת, כשהדבר חיוני 'להצלת' ההקדש, יש מקום למינוי זמני, כהוראת שעה, עד שתשוב האפשרות למינוי נאמנים בהתאם לשטר.
(כא) בכל הסכם שכירות שייערך לגבי נכסי הקדש אוהל מועד חייב להיות תנאי מתלה או מפסיק, שכל פעולה שיעשה השוכר שתפגע בקדושת בית הכנסת תהיה סיבה לביטול מיידי של ההסכם. תנאי זה ינוסח בדרך שתאפשר אכיפה מהירה וללא תלות בהליכים משפטיים מעבר לאישורו של בית הדין וכפי שפורט לעיל בהרחבה.
ל. לאחר שביארנו את המתווה ההלכתי והמעשי שעל פיו אמור להתנהל הקדש אוהל מועד, נבוא להתייחס באופן פרטני לערעורים המונחים לפנינו.
הערעור העיקרי בתיק שלפנינו הוגש ביום כ"ו בטבת התש"ף (23.1.20) (ערעור הכולל בתוכו בקשות רשות ערעור קודמות, שמספר תיקיהם שונה ממספר התיק שלנו וכאמור בראש דברינו לגבי מספור תיקי ההקדשות) ועוסק מחד גיסא במעמדם של הגבאים על פי שטר ההקדש, ומאידך גיסא במעמדם של שאר הנאמנים, דבר המשליך גם על מעמדו של הראשון לציון בקביעת הנאמנים.
לדעת בית דין קמא בהחלטות המעורערות, הגבאים הם גבאים ותו לא, ומאידך גיסא הראשון לציון הוא המוסמך היחידי למנות נאמנים, ואף בית הדין משולל סמכות מהותית למנות נאמנים ואינו אלא ממנה באופן פורמלי את מי שבו בחר הראשון לציון.
כפי שביארנו לעיל באריכות, הפרשנות שנתן בית הדין לשטר ההקדש אינה נכונה. לשון השטר, וכן הבינו הרכבי בית הדין שנתנו את ההחלטות בעבר, קובעת שלבית הכנסת שבעה נאמנים שנקבעו בשטר ההקדש: שניים הם הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, ומלבדם חמישה נאמנים המשמשים כגבאים, ובתוכם שני גבאי כבוד, שהם יורשי המקדישים וגבאותם ונאמנותם קבועה, ולעומתם שלושת הגבאים האחרים, שגם הם נאמני ההקדש, חייבים להיבחר כל שנתיים מחדש על ידי הציבור. אכן גם אלה כשייבחרו– תפקידיהם קבועים וברורים והם משמשים גם כנאמנים. כאמור לעיל הגבאים אוספים את התרומות ומשתמשים בהם לצורכי בית הכנסת, וחייבים למסור דו"ח ליחידי בית הכנסת ולנאמנים האחרים כל שנה ושנה.
בנסיבות דידן שהנאמנים יורשי המקדישים אינם מתפללים בבית הכנסת ואינם גרים באזור, לא ראוי שגבאי הכבוד יעסקו בעניינים השוטפים של בית הכנסת. ואפשר שראוי שעיקר נאמנותם תהיה פיקוח על השוכרים, כדי לבדוק אם הם עומדים בתנאי ההשכרה, אך כמובן ראוי שגם בתפקיד זה ייעזרו בגבאים הנבחרים המתגוררים במקום. ואין כאן מקום להאריך.
נוסיף ונאמר: הקדש אהל מועד הוא הקדש שבו קבעו המקדישים את הנאמנים ואת אופן התמנותם, לפיכך ברור שעל דרך הכלל, בהעדר נסיבות מיוחדות לא יתערב בית הדין בענייני ההקדש, לא למנות נאמנים ולא להורות איך יפעלו הנאמנים בניהול בית הכנסת, בית הכנסת המתפקד ככזה למעלה משנות דור ודור. ענייני בית הכנסת מתנהלים על ידי הנאמנים־הגבאים ולא נטען דבר נגד תפקודם בהתנהלות בית הכנסת.
התעוררות הסכסוך שלפנינו הייתה בעקבות השכרת חלקים מבית הכנסת ל"חתונה אחרת", השכרה שמצד אחד גרמה לחילול ופגיעה בקדושת בית הכנסת ומצד שני לא הביאה הכנסות לתפעול בית הכנסת. בעקבות הסכסוך בין הנאמנים שנקבעו על ידי שטר ההקדש לגבי אופן ההתנהלות בסוגיה זו והדרכים למניעת חילולו, מינה בית הדין בהרכב הרה"ג שלמה שטסמן יצחק זר וזבדיה כהן שלושה נאמנים, שלפי האמור בפרוטוקול תפקידם היה לנהל עניין זה. כוחו של בית הדין להתערב בעניין זה מבוסס על הפגיעה בהקדש ומשהנאמנים לא מילאו מטרות ההקדש, שבכהאי גוונא יתערב בית הדין וכדמוכח מסוגיית הגמרא לגבי אפוטרופוס שמזיק וכתשובת הרשב"א. לצערנו הפעולה הראשונה שעשו הנאמנים הייתה מתן תפקידים לעצמם, תוך התעלמות מהנאמנים ההלכתיים והחוקיים על פי שטר ההקדש. לטעמנו עצם התנהלות זו יש בה כדי להעבירם מתפקידם, אומנם בית הדין נתן להם ארכה לטפל בעניין שלשמו נבחרו, אך בפועל הנאמנים עצמם ומי שבחרו כבא כוחם לא פעלו בעניין זה, ומי שפעל בפועל והביא בסופו של דבר לסילוק "חתונה אחרת" הוא בא כוח המערערים. גם לאחר ש"חתונה אחרת" סולקה חתמו הנאמנים על הסכם עם חברה שמצד אחד המשיכה לפגוע בקדושת בית הכנסת ומצד שני לא הניבה הכנסות כמצופה.
ונראה שנאמן שהסמכות ההלכתית למינויו אינה ברורה כל כך אלא על מנת שיעשה תפקיד מסוים, ובפועל לא קיים את שהיה מוטל עליו, ואין חולק בדבר – אחת דינו להסתלק מיידית וודאי שלא להאריך את מינויו.
הדברים אמורים לגבי המינוי הראשון. אך לא זה עניינו של פסק דיננו.
ומעתה נעיין בגוף ההחלטות המעורערות. לעיל (באותיות יא–טו) העתקנו את ההחלטות במלואן ועתה נעתיק רק את הסעיפים המעורערים ונתייחס אליהם.
לא. ההחלטות המעורערות בתיק 1256082/2/3 הן על פרשנות בית הדין לשטר ההקדש שלפיה: לראשון לציון סמכות למנות את נאמני ההקדש, ועל פיו ועל פי הוראות הנאמנים שמינה יישק כל דבר; לגבאים אין מעמד כנאמנים, ולמעשה הם כפופים במעשיהם ובהתנהלות הכספית לנאמנים. מנגד בית הדין לא פיטר את הנאמנים למרות שלא מילאו את תפקידם. נעתיק שוב ההחלטות, לפני מתן הכרעתנו.
בהחלטה מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) כתב בית הדין את פרשנותו לשטר ההקדש, שכפי שכתבנו לעיל אינה נכונה, עומדת בסתירה לשטר ההקדש ועומדת בניגוד לפרשנות הרכבי בית הדין הקודמים, ואין כאן מקום לחזור על הדברים שהובהרו לעיל בארוכה. על פי פרשנותו מסקנות ההחלטה המעשיות הן כדלהלן:
הנאמנים לדורות נקבעו על ידי המקדישים שקבעו גם שהראשון לציון בעצמו יהיה נאמן, הא ותו לא, ולבית הדין וגם לראשון לציון אין יכולת לפעול כנגד שטר ההקדש.
הגבאים הם נאמנים וגבאים, מעמד זה נקבע בתקנות בית הכנסת ובשטר ההקדש, ולא נטען שהם מעלו בתפקידם. לפיכך להם ורק להם מוקנה הכוח לדאוג לניהול השוטף של בית הכנסת כולל גביית תרומות ונדבות והוצאתם לצורכי בית הכנסת כפי הנראה בעיניהם תוך כדי דיווח ליחידי בית הכנסת וכמובן גם לשאר הנאמנים. לפיכך הוראת בית הדין בסעיף י"ז להחלטה מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) ופנייתו לראשון לציון למנות נאמנים להקדש, אינה נכונה ומוטעית, מכיוון שאין לראשון לציון מעמד שכזה בשטר ההקדש.
גם הוראת בית הדין בסעיף כ"א לשנות את הנוהג שנהג שנים רבות שיש חשבון נפרד המצוי בשליטת הגבאים לצורך ניהול בית הכנסת שהוא מטרתו העיקרית של ההקדש, אינה נכונה – לא הלכתית, בהיותה סותרת את שטר ההקדש, ולא עניינית, מפני שהיא מונעת מהנאמנים־הגבאים למלא את תפקידם וכל מטרתה להעביר את השליטה ולהכפיף את הגבאים לרצונותיהם של מי שאינם מבאי בית הכנסת ושאין היגיון שישליטו את מרותם לא על הגבאים ולא על המתפללים. אף לולא זה – אין סיכוי סביר שתתקיים, נער הייתי וגם זקנתי, התפללתי בבתי כנסת רבים שלהם היו צוותי גבאים שונים, עם אופי והתנהלות שונים. אינני רואה אפשרות שמי מצוותי הגבאים למיניהם, שטרחו, דאגו ועמלו על תפקוד בית הכנסת, היה נענה להוראה כזו, להתפרק מסמכותו ומחובתו למתפללים ולהעביר את השליטה בכספים שהם נותנים על דעתו לאנשים חיצוניים, אפילו אם הייתה ניתנת הוראה שכזו.
משכך החלטה זו בטלה. ויש לקיים חשבון נפרד על ידי הגבאים שאליו יוכנסו התרומות והנדבות וממנו יתחזקו הגבאים את בית הכנסת בעניינים היום־יומיים.
שוב עלינו לחזור ולהזכיר: בית הכנסת והקדש אהל מועד הוא מקום המיועד לתורה ולתפילה וזוהי תכלית קיומו, המקום אינו אולם חתונות או הרצאות, שנועד להפיק רווחים. אכן ניתן להשכירו כדי לקיים את המקום לתורה ולתפילה, אך כל זאת רק באופן שלא ייפגע ייעודו המקורי. ולא ייתכן ש"הגולם", מקסום הכנסות להקדש שהוא מטרה צדדית ויותר נכון לומר שאינו כלל מטרה אלא אמצעי למטרה העיקרית של ההקדש, "יקום על יוצרו", קיום מקום לתורה ותפילה. לפיכך אם מתאפשרת (או אולי נצרכת) השכרת המקום, יש לעשות כן בצורה מדודה. הכנסות אלו שאינם באות מהמתפללים ייצברו בחשבון נפרד, שעליו יהיו אחראים כל נאמני ההקדש, או הנאמנים שאינם מהמתפללים, ובו ייצברו ההכנסות מהשכרת המקום. הכנסות אלו יישמרו בעיקר לצורך מימון הוצאות שאינם שוטפות, אם כי יכול להיות שתוצרך העברת סכום קבוע לצורך העניינים השוטפים וכפי שקבע הגר"א שיינפלד זצ"ל בהחלטתו. ראוי שעניין הפיקוח על השימוש הראוי בבית הכנסת וגביית ההכנסות תיעשה בעיקר על ידי הנאמנים שאינם עוסקים בעניינים השוטפים, אך בשיתוף הנאמנים־הגבאים. כמו כן יש לשקול את הטלת ההוצאות הקבועות של בית הכנסת כגון חשמל, ארנונה או אף עניינים נוספים על חשבון זה, וכפי שנהג בעבר שחשבון החשמל שולם מחשבון זה, ואולי מפני שעיקר השימוש בחשמל נעשה לצורך השוכרים, ואין כאן מקום להאריך.
ולמה שכתבנו יש לבטל את ההבהרה שבהחלטת בית הדין מיום י"ד באדר א' התשע"ט (19.2.19) וכדלהלן:
מתבטל האמור בסעיף ה' להחלטה האמורה, ובניגוד לה יהיו להקדש שני חשבונות, אחד שינוהל על ידי הגבאים, והשני שאליו יוכנסו ההכנסות שיתקבלו מהשכרת נכסים.
מתבטל האמור בסעיף ו' להחלטה. נאמני ההקדש הם מי שמונו בשטר ההקדש: אדם אחד שימנה הראשון לציון במקומו, ה"ה הנכבדים דוד לוי ומיכאל כהן יורשי המקדישים וגבאי בית הכנסת שייבחרו על פי התקנות.
נאמנים אלו ינהלו את ענייני ההקדש, ואף שמעיקר הדין ככל שיגיעו להסכמות אין עליהם חובה לדווח לבית הדין, מפני שהם אפוטרופוסים שמינום המקדישים, עם זאת מכיוון שחובת בית הדין לעקוב שאין הנאמנים סוטים מהקבוע בשטר ההקדש ואינם מזיקים לו, חובה עליהם לדווח כמו שכתב הט"ז וכפי האמור בתקנות הדיון וכפי שכתב הגרב"צ עוזיאל בספרו שערי עוזיאל. בכל מקרה הניהול יהיה כפי הוראות תקנות בית הכנסת וכפי שטר ההקדש כדביארנו לעיל בארוכה.
ניהול העניינים השוטפים על ידי הגבאים לא מצריך היוועצות שוטפת עם הנאמנים האחרים. יקוים ניהול חשבונות כספיים קבוע על ידי מנהל חשבונות מקצועי שיפוקח ויבוקר על ידי רואה חשבון, והכול בהתאם להוראות החקיקה הנוגעות לעניין.
ניהול שאר העניינים דורש היוועצות הנאמנים נציגי המקדישים עם הגבאים.
עם זאת הממונה על ההקדשות מחד גיסא והמפקח על ההקדשות לכשימונה על ידי נשיא בית הדין הגדול יפקחו על ההקדש ויבדקו שאין חריגה של הנאמנים כולם מהוראות שטר ההקדש. במקרה שכזה עליהם לפנות לבית הדין כדי שיתערב וכדברי תשובת הריטב"א.
סעיפים ז' וח' להחלטה האמורה המקנים סמכויות לנאמנים החדשים – בטלים. שלושת הנאמנים בהקדש על פי שטר ההקדש שאינם גבאים בצירוף אחד הגבאים כפי שייבחר יהיו אחראים על ניהול החשבון השני ומורשי חתימה בו.
לנאמנים שמינה בית הדין אין מעמד כלל כפי שיתבאר. מכיוון שקבענו שלראשון לציון אין מעמד בקביעת נאמנים להקדש (פרט למי שיבוא בנעליו שלו וכדלהלן), בטלה החלטת בית הדין מיום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) שמינתה את ה"ה הרב יצחק פרץ, הרב יצחק צדקה והרב מאיר זבולון כנאמנים. בית הדין יפנה לראשון לציון שימליץ על נאמן אחד שישמש נאמן ההקדש במקומו.
נוכח הסכסוכים שנוצרו בין נאמנים הנזכרים לעיל, שקבענו שמינויים בטל, לגבאים ולנאמן דוד לוי ובעבר גם לנאמן מיכאל כהן – ומבלי לקבוע מי אשם בסכסוך, שכן אין אנו מכירים את כל האישים הנזכרים ולא את מה שקרה בדינמיקה שנוצרה עקב הסכסוך – ראוי שהנאמן שיבחר הנשיא לא יהיה אחד משלושה אלו. כמו כן מכיוון שנאמן זה עומד בחליפי הראשון לציון, ומאחר שאין כיום רב ראשי ספרדי לתל אביב ולא מי שעומד בחליפיו, רצוי שהנאמן יהיה רב נכבד, מרבני העיר תל אביב, שיוכל למלא בבית הכנסת את תפקידו הרוחני, בדומה לתפקידו של הרב הראשי הספרדי לתל אביב כפי שמורה שטר ההקדש. עד שימונה רב ראשי ספרדי לתל אביב יוטלו על הנאמן שימלא את מקומו של הראשון לציון, אם אכן יעמוד בתנאים הנזכרים, המטלות והסמכויות שנקבע בתקנות בית הכנסת שיינתנו לרב הראשי לתל אביב.
טענות הגבאים שדרשו פיטורי הנאמנים וטענות הממונה על ההקדשות שדרשה למנות מנהל מיוחד בגין תפקוד (או אי־תפקוד) הנאמנים שמינה בית הדין, מחד גיסא, ותשובת הנאמנים, מאידך גיסא, נסקרו בהחלטת בית הדין מיום כ"ח בתמוז תשע"ט (31.7.19) שבסופה נדחו בקשותיהם. וזו לשון ההחלטה:
ומעתה ניחזי אנן: החוזה החדש בין הזכיין לנאמנים נעשה ללא ידיעת הגבאים [...] כאילו לגבאים אין מעמד, ולא היא – כפי שביארנו לעיל באריכות ואין לשנות הדברים. עם זאת שאר הטענות שלפיהן בהקדש נערכים אירועים על ידי הזכיין שאינן הולמים את קדושת המקום כולל חילול שבת ופריצת גדרי הצניעות; הזכיין אינו משלם את דמי השכירות ואת הארנונה והנאמנים שותקים; הצטברו חובות ארנונה גבוהים מאוד; הזכיין מקיים אירועים בשבת וחול הפוגעים בזמני התפילות הקבועים של בית הכנסת – טענות אלו אינן טענות זוטרות ואי אפשר לעבור עליהן לסדר היום. החסרונות הללו היו בזכיין הקודם שסולק בסופו של דבר לא בגין פעולות הנאמנים, אלא בגין פעילות עו"ד שוב, שהנאמנים דרשו את סילוקו "והצליחו בכך". תמרור האזהרה של זכיין הפוגע בקדושת בית הכנסת ושאינו משלם דמי שכירות עומד בפניהם, ועל כל פנים ודאי חייב לעמוד, ואיך קורה אפוא שהנאמנים חותמים הסכם חדש עם מי שנזקו מרובה משל קודמו? לפיכך בדבר זה הם מועלים בתפקידם, שהרי לכך נבחרו, ו"שאול באחת ועלתה לו", מכיוון שקלקל בדבר שאליו מונה ואליו נשלח (אף שהיו לו תירוצים, ואין כאן מקום להאריך), ואף הנאמנים קלקלו במה שאליו התמנו.
גם טענות הממונה על ההקדשות שלפיהן קופת ההקדש ריקה, הזכיין לאירועים אינו עומד בתנאי ההסכם ולא שילם דמי שכירות וארנונה כפי שהתחייב, יש עיכוב בתשלום משכורות לעובדי ההקדש והגבאים שוקלים לסגור את שערי בית הכנסת – 'מתכתבת' עם טענות הגבאים, ומורה לכאורה שמי שנעשו ממונים על ההקדש על ידי בית הדין נטרלו את הגבאים מחד גיסא, כשמאידך גיסא אין הם מתפקדים. מסיבה זו ביקשה למנות מנהל מיוחד להקדש.
בתשובת הנאמנים כפי שציטט בית הדין יש התעלמות (או חצי התעלמות) מהתנהלות השוכר החדש, ומאידך גיסא ישנה הודאה במקצת במצבו הכלכלי של ההקדש, תוך ניסיון לתרץ את הדברים. אין התייחסות לטענות לחילול שבת ופריצת גדרי הצניעות על ידי הזכיין החדש (אף שמדברי בית הדין בהחלטתו נראה שכך היה), אף שיש הודאה במקצת של עריכת אירוע שאינו ראוי בחג השבועות שעליו כתבו נאמני ההקדש שערכו שימוע לזכיין והופקו לקחים בהתאם. עם זאת ממסקנת החלטת בית הדין משמע שהנאמנים לא מקיימים את נאמנותם לדבר שאליו מונו. לעניין הגירעון התקציבי ניתנו אומנם תירוצים והסברים ככתוב בהחלטה, אך נאמן צריך לפעול כשמו, נאמן, ובפרט שכל התמנותו הינה מעבר לשורת הדין וכדי שיהיה אכן נאמן, ואין כאן מקום להאריך.
אך מעבר לכך בולטת התנהלותם והרגשתם של הנאמנים שהם חסינים מביקורת: את ההתנגדות שהביעו למינוי מנהל מיוחד להקדש נימקו הנאמנים בטענה שעל פי שטר ההקדש ימונו נאמנים על ידי הראשון לציון ומינוי מנהל מיוחד נוגד את שטר ההקדש ויעלה להקדש בהוצאות נוספות, (תוך התעלמות מההוצאות שנגרמות להקדש בגין היותם נאמנים שאינם מקיימים תפקידם); לדבריהם סעד זה הוא מרחיק לכת ופוגע במעמדם של הנאמנים (ותמוה שהרי הבקשה למינוי זה היא בגין היותם לא נאמנים); טענות הגבאים נגד נאמני ההקדש לפחות במשך 15 שנה בניסיון לשלוט על בית הכנסת ונכסיו; בקשת מנהלת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש אינה בסמכותה משום שלא הוסמכה כמפקחת על ההקדשות ולפיכך אינה רשאית לייצג את ההקדש מול בית הדין; הנאמנים רואים עצמם פטורים מלהשיב עניינית בהסתמכות על החלטת בית הדין ולפיה הם ממונים על ידי הראשון לציון ואינם חייבים דיווח לאיש, והעברתם כביכול נוגדת את שטר ההקדש.
בית הדין בהחלטתו קיבל למעשה את הטענות על אי־תפקודם של הנאמנים וקבע שהם לא פעלו כמצופה מהם. כך בבחירת הזכיין – לכן הורה להם בית הדין להחליף בהקדם את הזכיין הקיים שאינו עומד בתנאי ההסכם עמו ולפתוח מייד בהליך משפטי בנוגע לכל החובות שהוא חייב להקדש; בית הדין גם לא סמך עליהם בקביעת זכיין חדש ולכן הורה שכל הסכם חדש עם זכיין חדש יובא לאישור בית הדין טרם החתימה, ולאחר שהזכיין החדש יופיע בבית הדין ויתחייב על כל ההסכם בפני בית הדין. וכך גם בנוגע לאופן פיקוחם, לכן הורה להם בית הדין לפקח באופן אישי על כל אירוע המתקיים בהקדש שיהלום את קדושת המקום בשמירת שבת כשרות וצניעות ושלא יקבעו אירועים הפוגעים בזמני התפילה הקבועים בשבת וחול ללא תיאום עם הגבאים הממונים על סדר ומועדי התפילות. בית הדין הורה לנאמני ההקדש להודיע לבית הדין על קיום ובצוע הוראות אלו תוך חודש. עם זאת, למעשה דחה את בקשות הגבאים להעביר את הנאמנים מתפקידם, מכיוון שחוסר תפקודם לא היה במזיד אלא בשוגג או חוסר יכולת למלא תפקידם, לדעת בית הדין. מכיוון שבית הדין התרשם שהדבר לא נעשה בזדון לא הורה לפטר את הנאמנים בשלב זה אלא אם לא יתקנו מעשיהם.
גם על דבר זה הוגש ערעור: בנסיבות תיק זה, שבו כל ההצדקה למינוי הנאמנים (מינוי שכאמור הוא בניגוד לשטר ההקדש) הייתה בגין אי־תפקוד הנאמנים שעל פי שטר ההקדש, לאחר שבמשך כמה שנים הנאמנים שמינה בית הדין לא ממלאים את תפקידם ונכשלים כישלון אחר כישלון בכל מה שהוטל עליהם לתקן, לא היה מקום להאריך להם את הזמן וחובה על בית הדין לפטר את מי שמונה על ידו ולא מקיים תפקידו, שהרי ודאי שנאמנים אלו הם בכלל אפוטרופוס המזיק להקדש שחובה על בית הדין להעבירו, ולא ברור מדוע בית הדין לא נענה לדרישה זו.
נוסיף ונאמר: מצטרפים אנו לדעת בית הדין שבנסיבות תיק זה אין לקבל בקשת יחידת הרישום והפיקוח, למינוי מנהל מיוחד להקדש, בקשה שגם הגבאים התנגדו לה. הבעיות בניהול הקדש אוהל מועד נובע מחוסר תפקוד של הנאמנים, הן הנאמנים שעל פי שטר ההקדש והן הנאמנים שמונו על ידי בית הדין. הריפוי של חוסר תפקודם יתרפא באמצעות עו"ד שיגיש תביעות, או מינוי נאמנים מהימנים על כל פנים באופן זמני. גם אם אין הסבר למצב הכלכלי אליו הגיע ההקדש, ריפויו אינו באמצעות מינוי מנהל מיוחד, אלא בדרישה לדיווח מדויק ומדוקדק של הנאמנים על מעשיהם כפי הנדרש מנאמני הקדש, ולעת עתה לא ברור לנו אם ניתן דיווח שכזה, (אכן אם לאחר שינתן דיווח מדויק, עדיין יעלו תמיהות המצריכות העמקת הבדיקה, לעת כזאת אולי יהיה מקום למינוי מנהל מיוחד, דבר שאיננו צריכים לעת עתה).
בשולי הדברים תמהים אנו על התחמקות הנאמנים ממסירת דיווח לממונה על ההקדשות בטענה שהממונה על ההקדשות אינה מפקחת על ההקדשות כפי שנקבע בתקנה קצ לתקנות הדיון. כן תמוהה גם פנייתו של בית הדין לנשיא בית הדין הגדול בשאלה אם מינה מפקח על ההקדשות, שאלה שעליה ניתנה תגובת הנשיא שהוא לא מינה מפקח על ההקדשות על פי תקנה קצ לתקנות הדיון. אכן הדברים נכוחים – הנשיא לא מינה מפקח על ההקדשות, ולכן אין מפקח על ההקדשות על פי תקנה קצ לתקנות הדיון, עם זאת השאלה תמוהה ונעדרת נפקות: הממונה על ההקדשות מונתה על פי מכרז (המאפשר מינויה גם על פי תקנה קצ הנזכרת, דבר שלא נעשה), ופעילותה חוקית, והארכתי בזה במקום אחר. תפקידו של הממונה על ההקדשות הוא להאיר את עיני בית הדין, אכן אין לו סמכות אכיפה, להכריח את מי שממאן לשתף עימו פעולה, וגם למפקח על ההקדשות אין סמכות כזו, אך ודאי שראוי שבית הדין יתייחס להערותיה והארותיה של הממונה על ההקדשות, ידרוש דיווח של הנאמנים על פעולותיהם או חדלונם וישמע האמת ממי שאמרה, וכבר כתבנו בזה בפסקי דין אחרים, ואין כאן מקום להאריך. בין כך ובין כך בית הדין מסתייע, כולל בהקדש זה, ביכולותיה של הממונה על ההקדשות לבחון את הקורה בהקדשות, וכן ראוי.
נוסיף ונאמר שנושא בדיקת זכויות הבנייה של ההקדש, לא מטופל בצורה ראויה במקרה שלפנינו, ייתכן שחוסר הטיפול או הטיפול הלא ראוי גרם נזקים וייתכן אף שיגרום נזקים נוספים להקדש אם לא יתמנה עו"ד מומחה לעניינים אלו, המצריכים מומחיות מיוחדת בפרט לאור מיקומו של ההקדש. לכן מובהר כי נאמני ההקדש אינם מוסמכים להתקשר בהסכמים אשר עשויים לשנות דרך קבע את מעמד נכסי ההקדש, למשל, אך לא רק – על ידי מתן זכויות ארוכי טווח במקרקעין, בלי להגיש בקשה מתאימה לבית הדין ובלי שתתקבל תגובת הממונה על ההקדשות או המפקח על ההקדשות, ולאחר שניתנה חוות דעת כלכלית ושמאית על פי כללים המחייבים מתן חוות דעת לעניין התקשרויות של מקרקעי ציבור.
לב. אומנם לגופה של ההחלטה המעורערת נראה שהתייחסות בית הדין ודחיית טענות הגבאים והממונה על ההקדשות נובעת מהקביעה והתפיסה המוטעית שלראשון לציון יש מעמד בקביעת הנאמנים ולגבאים אין מעמד, ומשכך היחס אליהם ולתלונותיהם הוא כיחס למטרד, וכמו שכתבו הנאמנים בתגובתם שהגבאים 'מטרידים את הנאמנים' זה חמש־עשרה שנה. ובאמת כפי שכתבנו, לגבאים יש מעמד על פי שטר ההקדש ועל פי תקנות בית הכנסת, הגבאים הם נאמני ההקדש, ולא ראינו כי נפל דופי בפעולותיהם (אף שייתכן שגם עליהם הייתה אחריות לפעול לסילוק השוכרים שפגעו בקדושת בית הכנסת, אך בפועל עיקר התעסקותם היא בניהול השוטף של בית הכנסת כולל הניהול הכספי השוטף ולכן לא טיפלו בנושא אלא עתה, ששעם הפגיעה בסמכויותיהם, או אולי עם ההחמרה בפגיעה בקדושת בית הכנסת, הכניסו עצמם בעובי קורה זו, וכן ראוי, גם לנושא זה), ובית הדין אינו רשאי לפגוע בסמכויותיהם על פי שטר ההקדש. לעומת זאת לנאמנים שמינה בית הדין על פי המלצת הראשון לציון, וכנראה בעקבות הטעייתו בשל פרשנות לא נכונה לשטר ההקדש שלפיה הוא אמור למנות נאמנים, אין מעמד מבוסס בהקדש זה.
כאמור באמת לא כן הוא, הראשון לציון וגם בית הדין אינם רשאים למנות נאמנים בניגוד לשטר ההקדש שקבע את אופן מינוי הנאמנים, וכל יכולתו של בית הדין למנות נאמנים היא אם האפוטרופוסים שנתמנו על פי השטר לא מקיימים נאמנותם. על פי זה מינה בית הדין בראשות הרב שטסמן את הנאמנים הנוספים. אומנם משהתברר שהנאמנים אינם 'נאמנים', שכן אין הם ממלאים את תפקידם, בטל טעם מינוים, משנכשלו הנאמנים בדברים שבהם היה עליהם לטפל, אף שאנו מקבלים את קביעת בית הדין שהדברים לא נעשו במזיד, יש להעבירם מתפקידם: נאמן שמזיק וחוזר ומזיק להקדש, אף אם בשוגג, במשך למעלה משלוש שנים, יש לסלקו מיידית, ואין לומר שתחילה יש להתרות בו, שהרי כאן כבר נגרם נזק במחדליו. וכל שכן בנדון דידן שכיוון שכל הסיבה למינוים היה אי־תפקוד הנאמנים על פי שטר ההקדש, ושם אכן הדברים נעשו בשוגג, הרי הם כמותרים ועומדים לתקן את מה שעיוותו הללו, ואם לא יעשו כן – מה בצע במינויָם ומה הועילו חכמים בתקנתם? לפיכך יש לבטל את מינויָם כנאמנים מיידית, ויש לקבל הערעור גם בנושא זה.
אכן, למרות החלטות בית הדין, הטענות המהותיות של הגבאים והממונה על ההקדשות לא נסתרו. החלטות בית הדין היו בניגוד לפרשנות שטר ההקדש שהייתה מקובלת עד החלטה זו, בניגוד לתקנות המפורשות של בית הכנסת ובעיקר בניגוד להתנהלות וניהול בית הכנסת במשך שנים. גבאי בית הכנסת לא שמעו להוראות בית הדין והמשיכו להתנהל כפי שהתנהלו במשך השנים, וכדי שבית הכנסת יוכל להתנהל ככל בית כנסת. משכך הגישו הנאמנים בקשה לבית הדין שיאכוף על הגבאים לקיים החלטת בית הדין. בתגובה לבקשה זו הוציא בית הדין ביום כ"ו בכסלו התש"ף (24.12.19) את ההחלטה דלהלן:
ונוסיף: עניין זה של חובת השמיעה לבית הדין הוא חובה מושכלת – אף אם אין בה את החובה ההלכתית של "ועשית [...] ככל אשר יורוך", ואף אם אין בה משום הלאו של "לא תסור" – ברור שחובה על כל אדם להישמע לבית הדין, דבלא שמיעה בטל הסדר הציבורי, ואם אינו שומע חובה על בית הדין להטיל מרותו החוקית. (וכבר כתבנו במקום אחר לעניין ההתנהלות של בעל דין, אף שהגיש ערעור, אם לא קיבל רשות לעיכוב ביצוע – אם מותר לו לעמוד במריו, בכפוף לקבלת העונש שיטיל עליו בית הדין בגין מיאונו. ובית הדין ודאי רשאי וחייב להפעיל את מרותו כל עוד לא ניתן עיכוב ביצוע ולא נסתרה החלטתו ואין כאן מקום להאריך.) עם זאת הפעלת סמכות בית הדין מצריכה לפעמים גם הימנעות מאכיפת מרותו, וכפי שאיתא בגמרא במועד קטן גבי הכאת בנו הגדול, שהעושה כן יהא בנידוי מפני שעובר על "לפני עִוֵר לא תִתן מכשֹׁל", ויש להאריך בדברים, אך כאמור אין כאן מקומם.
לג. ומעתה נתייחס לפרטי החלטה זו על בסיס קביעתנו ששטר ההקדש והתקנות קבעו את הנאמנים והגבאים. פירוש שטר ההקדש ברור, ומשכך צומצמה יכולתו של בית הדין להתערב בניהול בית הכנסת, ובכל מקרה בית הדין לא יכול להתערב בשיקול דעתם ורצונם של מתפללי בית הכנסת והנודבים להיכן יופנו תרומותיהם. נעמוד על הדברים לפי סעיפי ההחלטה.
אם נכונים דברי הגבאים המוזכרים בסעיפים ג' וה' שלפיהם ההקדש נמצא ביתרת חוב של מיליון שקל בקופתו, הדבר נובע בוודאי מחמת אוזלת ידם של הנאמנים, שהם נאמנים ושולטים או אמורים לשלוט על הכנסות ההקדש, ולמה שכתבנו שכספי המתפללים ניתנים להם ולנאמנותם, העברת הכספים לנאמנים ולשליטתם באופן שישמשו לכיסוי חובות ולא לתפעול בית הכנסת, מהווה פשיעה ואיבוד כספי המתפללים שניתנו להחזקת בית הכנסת.
נוסיף ונבאר תחילה את דעתנו והתרשמותנו על היכולת המעשית לקיום החלטת בית הדין, אף אם היינו מקבלים את השקפת בית הדין על הסמכות ההלכתית לתפעול ההקדש (ולאחר מכן נבהיר את תוקפה ההלכתי לפי מה שכתבנו):
אכן הוקם הקדש, שהוא המסגרת הפורמאלית־המשפטית לשימור הנכסים ולהפעלת בית הכנסת לתורה ולתפילה. אך המסגרת המשפטית אינה רלוונטית לבאי בית הכנסת והנודבים להחזקתו. מטרתם בנדבותיהם היא להחזיק את בית הכנסת כמקום פעיל ומתפקד. איש לא יכול לחייבם לתרום ולנדוב והדבר תלוי ברצונם של הנדבנים, שלא ינדבו דבר אם ידעו שכספם ונדבותיהם יגיעו למי שירצה להשתמש בהם על פי שיקול דעתו ולא בהכרח לצורכי בית הכנסת. זו משמעות האמירה המצוטטת מהגבאים בסעיף ד' אין לגבאים שום קופה הקשורה להקדש, הכספים שבידם הם כספי תרומות שנמסרים בידם לצורכי תפעול בית הכנסת, על בסיס אמון אישי וכי כספים אלו אינם כספי הקדש ולא נתרמו מעולם להקדש. זוהי אכן מחשבת סתם מתפלל ומבקר בבית הכנסת. ואכן אם המתפללים ידעו שנדבותיהם נלקחות על ידי מי שאינם מהמתפללים ושלהם בלבד יש את שיקול הדעת בנושא, יתקיים מה שנכתב בסעיף ו' להחלטה שהגבאים לא יוכלו לאסוף כספי תרומות להחזקת בית הכנסת והתוצאה תהיה סגירת שערי בית הכנסת.
גם אמירת בית הדין והודעתו לגבאים ולמתפללים בסעיפים יא ויב שכל הכספים שהנודבים תורמים שייכים להקדש אינה ברורה, הדברים נכונים אילו היה חובה עליהם לתרום, או אולי לגבי דמי חבר ותשלום עבור מקומות, אך אין לבית הדין או לאחר סמכות להודיע לאדם למי ועל דעת מי ייתן את נדבותיו התלויות ברצון נפשו. אכן אפשר לתלות שלט שכזה המבהיר הדברים, ומי שיתרום יתרום אדעתא דהכי, עם זאת ספק רב אם המתפללים יתרמו כשלא ידעו מה ומי יעשה בתרומותיהם, כפי שכתבנו.
ועתה נבוא לבחון תוקפה ההלכתי של ההחלטה. לעיל כתבנו שהאפוטרופוסים בהקדש התמנו על ידי המקדישים יכולים לפעול כהבנתם ואין לבית הדין סמכות למנות אפוטרופוסים אחרים, אך עם זאת חובת הדיווח לבית הדין עומדת בתוקפה למה שכתבנו, למרות דברי הרשב"א. משכך יש לבחון את תוקף עשר הקביעות וההוראות האמורות בסעיפים ז–טו להחלטה (כפי שנסכמן) כדלהלן:
האמור בסעיף 1 אינו נכון בניסוחו הגורף: לנאמנים שמונו על ידי המקדישים בשטר ההקדש, שהם הראשון לציון המכהן רב ראשי לישראל והרב הספרדי הראשי לתל אביב או מי שיבוא במקומם; שני המקדישים האחרים או מי שיבוא במקום כל אחד מהם בהתאם להוראות שטר ההקדש; שלושת הגבאים שייבחרו מדי שנתיים בהתאם להוראות שטר ההקדש ותקנות בית הכנסת – לכל אלו מסורות ההחלטות השוטפות בענייני ההקדש, והכול בכפוף להוראות שטר ההקדש. כמובן, לבית הדין קיימת הסמכות השיפוטית להחליט בכל מקרה של מחלוקת ולתת הוראות הנצרכות לקיום ההקדש ולניהולו.
לפיכך האמור בסעיפים 2–3 גם הוא אינו נכון, לבית הדין לא הייתה סמכות להעמיד נאמנים אלא כהוראת שעה, בגלל אי־התפקוד של נאמני ההקדש, וכדי למנוע הנזקים מאי תפקוד זה. מכיוון שהנאמנים שמונו לא פתרו את הבעיה, אלא הזיקו להקדש במשך שלוש שנים, מינוים בטל. לראשון לציון אין מעמד במינוי נאמנים. ויש מקום לדון שאף מטעם זה מינוים בטל שכן אף אם נאמר שבית הדין היה רשאי למנות בהוראת שעה נאמנים שלא לפי שטר הקדש, מכל מקום היה עליו לשקול את המינוי ולבדוק את התאמת המועמדים לו, רשאי בית הדין להיוועץ בראשון לציון כמובן, אך לעולם אין בית דין רשאי להתפרק מסמכותו ואחריותו ולקבוע ולמנות ללא שיקול דעת עצמאי ובחינת הדברים לגופם. ההחלטה למנות את מומלצי הראשון לציון באופן אוטומטי נבעה מהסברה שלראשון לציון יש סמכות, וסמכות בלעדית, למנות נאמנים להקדש זה. ומשקבענו שסברה זו מוטעית הרי שהמינוי שנעשה על בסיסה לבדה – מינוי בטעות הוא, ומאחר שנראה שהמינוי אכן נעשה רק על בסיס ההמלצה ובלי שבית הדין ישקול אותו לגופו כלל יש לראותו לכאורה כבטל מעיקרו.
האחריות על כספי ההקדש היא אומנם של הנאמנים בשטר ההקדש, בין העומדים בנעלי המקדישים ובין הגבאים, ולא כאמור בסעיף 3, ואף שאחריותם היא כלפי יחידי בית הכנסת כפי שקובעות תקנות בית הכנסת, עם זאת בית הדין רשאי ואף חייב לדרוש מהם דיווח, ובפרט שהנאמנים לא ניהלו את ההקדש כראוי במשך שנים באופן שפגע בקדושת בית הכנסת ובהכנסותיו.
לגבאים שהם גם נאמנים סמכות מלאה לנהל את כל ענייני בית הכנסת כולל גביית תרומות והשימוש בהם, כפי שמורים התקנות ושטר ההקדש. לעניין זה אין הם צריכים תיאום שוטף עם שאר הנאמנים בשטר ההקדש, אלא מחויבים בדיווח למתפללים, אך עדיין הם כפופים בעניין זה ומחויבים לדווח לבית הדין על מעשיהם. ועם זאת כל עוד יפעלו הנ"ל כפי הוראות שטר ההקדש בית הדין אינו רשאי לפטרם. לפיכך בטל האמור בסעיף 5. הסמכות לפיטורי הגבאים נתונה למי שמינו אותם (יחידי בית הכנסת), ולאור הנ"ל גם אי אפשר לחייבם בגין בזיון בית הדין בגין פעולתם כגבאים שלא על פי הוראות בית הדין, ובייחוד לפי הנחת בית הדין עצמו שאין הם נאמני ההקדש – שמניין לו סמכות להורות מי יהיו גבאי בית הכנסת או מה יעשו הללו 'בכובעם' כגבאים? ואכן בכובעם כנאמנים חייבים הם בדיווח לבית הדין, ואם יפרו חובה זו יהיה מקום לדון אותם כמבזים את בית הדין, אך זאת כאמור רק בהקשר לחובת הדיווח (או אם ייקבע כי הם מפירים את תנאי שטר ההקדש ומזיקים לו), ורק לאחר שנאמר אכן שנאמני הקדש הם ובית הדין מוסמך להורות להם או לפקח עליהם מכוח מעמדם זה, ולא ברור אפוא כיצד בית הדין מבקש לומר שאינם כאלה, ולשמוט את הקרקע מתחת סמכותו להורות להם דבר, ובה בעת לומר שאם לא יישמעו לו יידונו כמבזי בית הדין.
כמו כן בטל האמור בסעיף 6: חובה על הגבאים לאסוף הכספים הנתרמים לבית הכנסת בין שיוגדרו כספי ההקדש ובין שיוגדרו בהגדרה אחרת, עליהם מוטל להשתמש בכספים לצורך ניהולו של בית הכנסת ועליהם להפקידם בחשבון בנק נפרד שממנו ימומנו צורכי בית הכנסת. ולכן:
בטל האמור בסעיף 7 והכספים יועברו לקופה הנפרדת של הגבאים;
בטל האמור בסעיף 9, הגבאים חייבים לאסוף התרומות ולהפקידם בחשבון הנפרד;
בטל האמור בסעיפים 8 ו־10: הגבאים הם נאמנים וזכותם ואף חובתם לערוך אירועים בתיאום עם שאר הנאמנים על פי שטר ההקדש, לא עם הנאמנים שמונו על ידי בית הדין שמינוים בטל.
גבאי בית הכנסת שכאמור הם נאמנים פעלו כמצופה מהם ופעלו כפי הוראת התקנות ושטר ההקדש, שכאמור בנסיבות העניין, אין הנאמנים כפופים לבית הדין, ובלבד שהם פועלים על פי הוראות שטר ההקדש ושומרים על קדושת בית הכנסת.
לד. בשולי הדברים חובתנו להבהיר שבשנים האחרונות הוגשו כמה בקשות בר"ע על החלטות והוראות של בית הדין, החלטות שניתנו על סמך ההנחות הנזכרות של בית הדין שהסמכות למינוי נאמנים היא של הראשון לציון ולכן מחד גיסא הנאמנים הם מי שהמליץ הוא, ומאידך גיסא לגבאים אין מעמד, בקשות רשות הערעור לסוגיהן נדחו על הסף, על סמך ההנחה שבית הדין צודק בפרשנותו, (בלא בחינה עניינית להנחה זו כל עוד לא ניתן פסק דין קבוע). והחובה למתן החלטות דחופות במקומות שניתנו, התיקים נסגרו ואין מקום לפתוח הדברים עתה לאחר מעשה.
כמו כן בהמשך למחלוקת על סמכויות הגבאים וסמכויות הנאמנים הוגש ערעור נוסף ביום ג' בתשרי התשפ"א (21.9.20) בתיק 1051175/4, ערעור על החלטה לאישור הסכם מיום כ"ג באב התש"ף (13.8.20) המאשרת הסכם שכירות עם שוכרים חדשים אך אינה מאשרת באופן סופי הסכם תרומה. המערערים טוענים כי בית דין קמא נתן תוקף להסכם בין הנאמנים לשוכר, ללא שמיעת הצדדים ובניגוד להסכמות דיוניות מפורשות. המערערים טוענים כי השוכר שעימו הגיעו הנאמנים להסכם שאושר בבית הדין יעשה שימוש באולם בית הכנסת לאירועים בעלי אופי חילוני, הפוגע בקדושת בית הכנסת ובצביונו, וכי ניסיון העבר לימד כי השוכרים שהפעילו את האולם, הביאו אירועים הנוגדים את קדושת בית הכנסת.
עיון בסעיפי החלטת בית הדין, מורה על הבוקה ומבולקה השוררת בבית הכנסת בגין הסכסוכים בין הנאמנים לגבאים, המריבות וחוסר התיאום גרמו לסגירת בית הכנסת כאמור בסעיף ד' להחלטה זו. מעיון בהחלטה עולה כי החלטה זו היא פועל יוצא מהדיון שהתקיים בתאריך י"ט באב התש"ף (9.8.20) אשר בסיומו הוחלט על הגשת הסכם שכירות והסכם תרומה, אולם משלא הגיעו הצדדים להסכמה, הכריע בית הדין בעניין.
אומנם לגופה של טענת הגבאים נאמנים עלינו דברי בית הדין בסעיפים ה' וו' להחלטה זו המעגנים את הבטחת שמירת השבת והצניעות על ידי השוכרים. עם זאת מסתבר שהטענות אינן בהכרח משוללות יסוד, שאין זה מסתבר שהעובדות שהציגו הגבאים לא היו. בין כך ובין כך ברור שהגבאים והנאמנים הממונים לא יכולים לשאת בעול בית הכנסת ואין 'לחרוש בשור ובחמור יחדיו', וזה מלבד מה שכתבנו והארכנו לעיל, שאין מקום למינוים ועל כל פנים מינוי זה נכשל. לכן יש לחזור ולקיים רצון המקדישים, והאפוטרופוסים יהיו מי שמונו נאמנים על פי שטר ההקדש וכאמור לעיל. ועל כל פנים לאור האמור, ערעור זה נדחה.
ערעור נוסף המונח לפנינו בתיק 1256082/2 הוא על החלטת בית הדין מיום ח' בכסלו התשפ"א (24.11.20) שלא לפסול את עצמו, לאור טענת המערערים שמצד אחד בית הדין השיל מעליו הסמכות לפקח על ההקדש והעבירם לראשון לציון ומצד שני קרבתו של הראב"ד לראשון לציון גורמת לו שלא יוכל להוציא החלטות אובייקטיביות בתיק. בית הדין קמא בהחלטתו הבהיר (בהסתמך על החלטת נציב תלונות הציבור על שופטים ודיינים):
עם זאת גוף התביעה לפסול את הרכב בית הדין נדחה על הסף: מכיוון שבית הדין פעל על פי תפיסתו, אף אם טעה, אין זו עילה לפסילה.
עם זאת לגופם של דברים, אכן בקשת פסילה זו כמו בקשת הפסילה הקודמת שממנה חזרו המערערים לא הייתה בגין עילות אמיתיות לפסילה, אלא מכיוון שהמערערים לא היו מרוצים מהחלטת בית הדין. אין ספק שמערכות היחסים שבין בית הדין לגבאים והגבאים לבית הדין ובין הנאמנים לגבאים והגבאים לנאמנים, וכן של בא כוח הגבאים עו"ד שוב המעורב אישית בתיק, עם הנאמנים, מערכות יחסים הגורמות לאי תפקוד ההקדש, הן הגורם המרכזי העומד ברקע הגשת הבקשה לפסילה. ואף שטענות המערערים לעניין פירוש שטר ההקדש ולעניין הצורך להפסיק את מינוים של הנאמנים מקובלות עלינו ולעניין זה אנו מקבלים את הערעורים, אין עילה לפסילת הרכב בית הדין בגין הטענות נגדו, משכך אנו דוחים ערעורו לפסילת הרכב בית הדין.
מסקנות והוראות
לאור כל האמור לעיל, בית הדין מקבל את הערעור העיקרי וקובע:
א. הגבאים הם נאמני ההקדש, מלבדם יש שלושה נאמנים נוספים שהם צאצאי המקדישים דוד לוי ומיכאל כהן ומי שיומלץ על ידי הראשון לציון הרב הראשי לישראל ויעמוד בנעליו, אך יפעיל שיקול דעת עצמאי בכל הקשור לניהול ההקדש.
ב. נאמני ההקדש הממונים בהתאם לשטר ההקדש אינם כפופים להוראות בית הדין ובלבד שיפעלו כהוראות שטר ההקדש (ובית הדין אכן מוסמך לפקח על כך ולקבוע אם כך נעשה אם לאו).
ג. עם זאת (ומכוח סמכות הפיקוח האמורה) חובה על הנאמנים לדווח לבית הדין על מעשיהם, וחובה על בית הדין לעקוב באמצעות שלוחיו, המפקח על ההקדשות או הממונה על ההקדשות, על אופן תפקודם, ואם הם פועלים על פי שטר ההקדש ואינם גורמים נזק להקדש.
ד. על פי תקנות בית הכנסת, חלה חובת דיווח של הגבאים־הנאמנים אחת לשנה ליחידי בית הכנסת. דיווח זה יועבר גם לידי הממונה על ההקדשות ולידי המפקח על ההקדשות לכשימונה כזה. לגבי שאר הכנסות ההקדש, אף שבעת כינונו הייתה חובת דיווח של לפחות אחת לשנה ומסתבר דאדעתא דהכי הוקם, עניין מתן דיווח זה ותדירות מסירתו, תלוי בשיקול דעת בית הדין ובהתאם לתקנה קצ"ג הנוהגת כיום.
ה. לבית הדין ולראשון לציון אין מעמד בקביעת נאמני ההקדש בניגוד לשטר ההקדש.
ו. מינוי נאמני הקדש על ידי בית הדין היה אפשרי ובאופן זמני בשל חוסר תפקוד הנאמנים על פי שטר ההקדש.
ז. מכיוון שהנאמנים שמונו על ידי בית הדין לא מילאו תפקידם ולא עשו מה שהיה מוטל עליהם, להשכיר למי שישמור על קדושת בית הכנסת ולהבטיח גביית דמי השכירות – מינוים בטל.
ח. עם סיום תפקידם, על הנאמנים שמונו על ידי בית הדין למסור דיווח מצד אחד על פעולותיהם בשנים שבהן שימשו נאמנים, ומצד שני על מצבו הכלכלי של ההקדש (הכנסות והוצאות) מעת שמונו ועד ימים אלו.
ט. לנאמנים אלו לא היה כל מעמד בניהול בית הכנסת, כולל גביית הנדרים והנדבות והשימוש בהם. הסמכות בעניינים אלו היא סמכות מוחלטת של הנאמנים־הגבאים, האמורים למסור דו"ח ליחידי בית הכנסת, וכפי שנקבע בתקנות בית הכנסת.
י. ניהול והשכרת חלקים השייכים להקדש, לצורך הגדלת ההכנסות ייערכו על ידי כל הנאמנים, אך הדבר צריך להיעשות בליווי ייעוץ משפטי שמצד אחד יבטיח את קבלת הפירות מהשכרה זו, ומצד שני, והוא העיקר, ימנע פגיעה בקדושת בית הכנסת.
יא. הדברים אמורים לעניין השכרת חלק מנכסי בית הכנסת. אומנם לעניין מיצוי זכויות הבנייה, הליך הנמשך בעצלתיים זה שנים מספר, ואין אנו בטוחים כלל שהמנהלים את המשא־ומתן בעניין זה מקצועיים דיים, וכמו כן אין ספק שלנאמנים אין את היכולת המקצועית לערוך משא־ומתן בעניין זה, וספק אם יש ביכולתם למצוא מומחה מקצועי מספיק שיעסוק בנושא – חובת בית הדין לבחון היטב אם למי שעוסק בדברים כיום יש את הכישורים למצות את זכויות הבנייה של בית הכנסת במקום ובזמן שבו אנו עומדים. אם יימצא שלא כך, חובת בית הדין למנות מומחה מתאים לטיפול בנושא, וכאמור בתשובת הריטב"א המוזכרת בדברינו.
יב. אף שמסקנותיו של בית דין קמא והבנתו את הוראות שטר ההקדש נדחו בפסק דיננו, אין אנו מוצאים יסוד כלשהו לטענה לפסילתו של המותב שדן בתיק. בית הדין קמא ימשיך לדון בעניינו של ההקדש אלא שמעתה יגזור את החלטותיו מהעקרונות וההוראות דלעיל.
יג. לאור קבלת הערעור המרכזי, אין צו להוצאות והערובה שהפקידו המערערים תוחזר להם.
הרב שלמה שפירא
עיינתי בפסק הדין הארוך והמקיף של כבוד הגר"ש שפירא שליט"א, דיינא דנחית לעומקא דדינא, ועקרונית אני מסכים שיש לפעול בהתאם למסקנות שהעלה בפסק הדין, אולם אציע לעמיתיי שליט"א כדלהלן.
לצערי כל הבעיות שעולות חדשים לבקרים מניהולו של בית כנסת "אהל מועד", בית כנסת חשוב ויקר שהתפללו בו גדולי תורה ותלמידי חכמים, נובעות מהתעסקות היתר ומהתייחסות כל הגורמים אל בית הכנסת כאל "נדל"ן" – אם בניסיון להפיק רווחים על ידי השכרת המקום לאולמות אירועים, ואם בהתעסקות בשאלת ניוד הזכויות.
בית כנסת "אהל מועד" הוא בראש ובראשונה בית כנסת – מקום לתורה ולתפילה! לא מקום להשכרה לאירועים ולא מקום שיש להפיק ממנו רווחים נאים משכירות או מניוד זכויות.
בשלב ראשון יש להפסיק למשך שלוש שנים כל פעילות נדל"נית, ובכללה השכרת אולם אירועים בשטח בית הכנסת, ויש לבטל באופן מיידי את החוזה עם הזכיין. בית הכנסת יהיה מהיום אך ורק לתורה ותפילה, כמו כל בית כנסת אחר באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר!
במשך שלוש השנים הקרובות ינוהל בית הכנסת אך ורק על ידי הגבאים שיבחרו (או שנבחרו מכבר, הכול בהתאם לתקנון) על ידי המתפללים, בהתאם לסעיף ט למסקנות דלעיל. הם שיהיו אחראים לתפעול בית הכנסת, להוצאות ולהכנסות. הם ולא אחרים, כפי הנהוג ומקובל בכל בתי הכנסת בכל תפוצות ישראל. ייפתח חשבון בנק ייעודי על ידי הגבאים, דרכו ינהלו את ענייני בית הכנסת, הכנסות (מעליות ותרומות וכו') ומנגד – הוצאות (חשמל, ניקיון וכו'). הגבאים אחראים לנהל את בית הכנסת בתבונה ובאחריות, ולא להוציא הוצאות מיותרות שלא בהתאם להכנסות!
ההסכם להשכרת שטח בית הכנסת לאירועים וחתונות, יבוטל לאלתר, כאשר כל ההכנסות שהתקבלו עד כה מההשכרה הנ"ל, יועברו לחשבון בית הכנסת שמנהלים הגבאים.
בשלב זה לא יעסקו בעניין ניוד הזכויות, והנושא יוקפא למשך שלוש שנים.
לאחר שלוש שנים, כל ענייני בית הכנסת יתנהלו בהתאם לעקרונות שהעלה כבוד הגר"ש שפירא שליט"א בפסק דינו, כולל אופן מינוי הנאמנים, ואופן הטיפול בעניין ההשכרה וניוד הזכויות, כאמור בסעיפים י–יא למסקנות דלעיל. עם זאת, לא ייעשה הסכם שכירות אלא אם יראה בית הדין שיש צורך כלכלי דחוף ביותר בהשכרת המקום. השכרת המקום הביאה תקלות חמורות וחילול קדושת בית הכנסת, ולכן אנו מצפים שלא ישכירו את המקום אלא לצורך גדול, לאחר שבית הדין יבחן את חוזה ההשכרה, לאחר שבחוזה יוכנס סעיף שבית הדין יכול, באופן חד־צדדי וללא קיום דיון הוכחות וכו', לבטל את חוזה השכירות, וכן לאחר שהשוכר יפקיד בבית הדין ערובה בסכום גבוה ביותר, ובית הדין יוכל לחלט את כספי הערובה לפי שיקול דעתו הבלעדי, אם השוכר או מי מטעמו, ינהגו באופן שאינו מכבד את קדושת בית הכנסת!
בנוסף – סעיפים א–ד במסקנות הנ"ל חלים לאלתר, וכן סעיף ט למסקנה הנ"ל.
באשר לסעיף ז הנ"ל – הואיל והנאמנים מסיימים את תפקידם במאי 22, דהיינו עוד מספר חודשים, ולאור האמור לעיל, איני מוצא מקום להעבירם מתפקידם כעת. האמור בסעיף ח, יחול עליהם מייד עם סיום תפקידם במאי 22.
הרב צבי בן יעקב
ראיתי מה שכתב עמיתי וידידי הגר"צ בן יעקב, לעניין ההתנהלות בפועל בניהול בית הכנסת מעתה ואילך.
אין ספק שההתעסקות בענייני ממונות גרמה לחילול הקודש, חילול שבגינו התערב בית הדין ומינה נאמנים שיפקחו על הדבר. התעסקות זו אומנם נצרכה כנראה מתחילה להחזקת בית הכנסת, דא עקא כפי שביארנו באריכות, הנאמנים לא קיימו את נאמנותם ולא דאגו להשכיר המקום באופן שתישמר קדושת המקום, כעולה מקול שוועת הגבאים וגורמים נוספים בתיק. משכך יש לעצור את הפעילות הגורמת לחילול הקודש. וכפי שכתב הגר"צ בן יעקב בדבריו.
משורת הדין היה לבטל את הסכם השכירות לאלתר, אומנם נראה שמשפטית הדבר כנראה לא ניתן להיעשות, שהרי מסיבה זו היה צריך לנהל הליך משפטי ארוך כנגד "חתונה אחרת", הליך שנמשך שנים. ומסתבר שאף כיום אין אפשרות לבטל החוזה עם השוכרים לאלתר. משכך יש לקבוע את אופן ההתנהלות מכאן ואילך עד שייעשו ההוראות שבפסק דיננו.
בנוגע להצעת הגר"צ בן יעקב כי נוכח הקלקולים שאליהם הביאה הגישה שעשתה את מיצוי הרווחים – ולו גם למטרות טובות – עטרה לראשה, על חשבון ייעודו המרכזי של בית הכנסת ועל חשבון שמירת קדושתו, יש להקפיא למשך שלוש שנים כל עיסוק ממין זה:
סבורני כי במישור העקרוני יש טעם בדבר, כדי לרפא את החולי הקיים עתה בהתייחסות לבית הכנסת כאל משאב נדל"ני ועל דרך דברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ב) בעניין מי שנטה באחת מן הדעות לדרך רעה, שאף שהדרך הבינונית היא הטובה, מכל מקום זה שנטה ממנה צד אחד "ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה". אך עם זאת איננו יכולים לקבוע קביעה קטגורית כאמור שכן איננו יכולים לשלול את החשש והאפשרות שהוצאות וחובות שישנם או שייווצרו יביאו לידי כך שאם לא יושכרו חלקים מן ההקדש – יקרוס ההקדש ובית הכנסת כולו, או כי אי־מיצוי זכויות בנייה יביא לנזק בלתי־הפיך להקדש.
לפיכך סבורני כי האיזון הראוי הוא כי כל החלטה בדבר השכרה של חלק זה או אחר מנכסי ההקדש תתקבל – אם תתקבל – במשך שלוש שנים אלה רק אם יסכימו לה כל נאמני ההקדש פה אחד או שתאושר על ידי בית הדין לאחר שיבחן אותה לגופה. הסכמים הנוגעים למיצוי זכויות הבנייה לא ייכרתו, בכל מקרה, אלא בכפוף לאישורו של בית הדין.
לאור האמור יש לקבוע את ההתנהלות המעשית. כאמור בדברינו, הגבאים ויורשי הצדדים הם הנאמנים משורת הדין, ענייני בית הכנסת ינוהלו מכאן ואילך רק על ידי הגבאים ובפי שקבע הגר"צ בן יעקב. עם זאת לעת עתה האולם מושכר, וכפי הנראה השוכרים לא נוהגים בו לעניין קדושת בית הכנסת כפי הראוי וכפי שנכתב בחוזה, ומלבד זה: כפי שכתבנו בדברינו, עיקר מינויים של הנאמנים החדשים היה כדי לדאוג לקדושת בית הכנסת וכדי שהשוכרים יקפידו על מה שהתחייבו בחוזה, והנאמנים החדשים הם גם שחתמו על חוזה השכירות החדש, ולפיכך עליהם לפעול לתקן מה שעיוותו ולהשגיח בין בעצמם בין על ידי שלוחיהם שקדושת בית הכנסת תישמר.
לאור האמור, מעתה ואילך אני חוזר מחלק מדבריי ויש לנהוג כדלהלן:
א. הגבאים וצאצאי המקדישים הם נאמני בית הכנסת הקבועים.
ב. כל ענייני בית הכנסת (פרט לאמור להלן) ינוהלו על ידי הגבאים בלבד, לנאמני ההקדש ולנאמנים שמינה בית הדין לא תהיה סמכות להתערב בהחלטותיהם.
ג. כל החלטה שתצטרך להתקבל בעניין הכנסות בית הכנסת מההשכרה ועד שיתבטל החוזה תהיה בהסכמת כל הנאמנים (הנאמנים על פי שטר ההקדש, צאצאי המקדישים והגבאים, והנאמנים שמינה בית הדין – כל עוד מינוים בתוקף), באין הסכמה פה אחד – יובא העניין לשולחנו של בית הדין.
ד. מינוי הנאמנים שמינה בית הדין לא יתבטל מיידית כפי שכתבתי בדבריי לעיל. הנאמנים ימשיכו להיות נאמנים, עד המועד שקבע בית הדין (מאי 22). אך תפקידם יהיה לפקח שהסכם השכירות שעליו חתמו יקוים ככתבו, כלשונו וכרוחו, תוך הקפדה על קדושת בית הכנסת, הא ותו לא. בתום תקופת מינוים ימסרו נאמנים אלו דוח מפורט על כל פעולותיהם.
ה. אם יתברר שהנאמנים לא ממלאים תפקידם זה, יתבטל מינוים לאלתר.
ו. גם לאחר שיבוטל או יפקע חוזה ההשכרה הקיים, וכך בין במשך התקופה שבה יעמוד מינוי הנאמנים שמינה בית הדין בתוקפו ובין לאחר שיפקע מינוים, ולמשך שלוש שנים מיום מתן פסק דין זה – לא יושכרו חלקים מנכס ההקדש אלא בהסכמתם של כל הנאמנים, פה אחד, או באישורו המפורש של בית הדין לאחר שיבחן את חוזה ההשכרה המוצע, את הצידוק להשכיר את אותם חלקים מנכס ההקדש, את המטרה שלשמה הם מושכרים, את הצורך שבגינו נאלץ ההקדש להשכירם ואת אי־פגיעתם בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה.
ז. חוזה שעניינו זכויות בנייה בנכסי ההקדש לא ייכרת – בכל מקרה – אלא באישורו המפורש של בית הדין ולאחר שבית הדין יבחן לגופם של דברים את התועלת והצורך בו ובעיקר את אי־פגיעתו בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה, כנ"ל. במשך שלוש השנים שמיום מתן פסק דין זה לא יאשר בית הדין חוזה כזה אלא אם יסבור כי ההימנעות מאישורו עלולה לגרום להקדש לנזק בלתי־הפיך.
הרב שלמה שפירא
מסקנות והוראות
המסקנות העולות מכל מה שכתבנו לעיל הן כי בית הדין מקבל את הערעור העיקרי וקובע:
א. הגבאים הם נאמני ההקדש, מלבדם יש שלושה נאמנים נוספים שהם צאצאי המקדישים דוד לוי ומיכאל כהן ומי שיומלץ על ידי הראשון לציון הרב הראשי לישראל ויעמוד בנעליו, אך יפעיל שיקול דעת עצמאי בכל הקשור לניהול ההקדש.
ב. נאמני ההקדש הממונים בהתאם לשטר ההקדש אינם כפופים להוראות בית הדין ובלבד שיפעלו כהוראות שטר ההקדש (ובית הדין אכן מוסמך לפקח על כך ולקבוע אם כך נעשה אם לאו).
ג. עם זאת (ומכוח סמכות הפיקוח האמורה) חובה על הנאמנים לדווח לבית הדין על מעשיהם, וחובה על בית הדין לעקוב באמצעות שלוחיו, המפקח על ההקדשות או הממונה על ההקדשות, על אופן תפקודם, ואם הם פועלים על פי שטר ההקדש ואינם גורמים נזק להקדש.
ד. על פי תקנות בית הכנסת, חלה חובת דיווח של הגבאים־הנאמנים אחת לשנה ליחידי בית הכנסת. דיווח זה יועבר גם לידי הממונה על ההקדשות ולידי המפקח על ההקדשות לכשימונה כזה. לגבי שאר הכנסות ההקדש, אף שבעת כינונו הייתה חובת דיווח של לפחות אחת לשנה ומסתבר דאדעתא דהכי הוקם, עניין מתן דיווח זה ותדירות מסירתו, תלוי בשיקול דעת בית הדין ובהתאם לתקנה קצ"ג הנוהגת כיום.
ה. לבית הדין ולראשון לציון אין מעמד בקביעת נאמני ההקדש בניגוד לשטר ההקדש.
ו. מינוי נאמני הקדש על ידי בית הדין היה אפשרי ובאופן זמני בשל חוסר תפקוד הנאמנים על פי שטר ההקדש.
ז. מכיוון שהנאמנים שמונו על ידי בית הדין לא מילאו תפקידם ולא עשו מה שהיה מוטל עליהם, להשכיר למי שישמור על קדושת בית הכנסת ולהבטיח גביית דמי השכירות – היה ראוי לקבוע כי מינויים יפקע אך כיוון שבלאו הכי תוקפו יפוג בעוד פחות משנה (מאי 22) אין אנו מבטלים אותו עתה. עם זאת תפקידם וסמכויותיהם יהיו רק בהתאם לאמור להלן, וככל שלא ימלאו אותו כנדרש וכאמור להלן יבטל בית הדין את מינוים לאלתר וכדלהלן.
ח. תפקידם של הנאמנים שמינה בית הדין יהיה מעתה אך ורק פיקוח על כי ההסכם ההשכרה שחתמו יקוים ככתבו, כרוחו וכלשונו, תוך הקפדה על קדושת בית הכנסת. עם סיום תפקידם, על הנאמנים שמונו על ידי בית הדין למסור דיווח מצד אחד על פעולותיהם בשנים שבהן שימשו נאמנים, ומצד שני על מצבו הכלכלי של ההקדש (הכנסות והוצאות) מעת שמונו ועד ימים אלו.
ט. לנאמנים אלו לא היה כל מעמד בניהול בית הכנסת, כולל גביית הנדרים והנדבות והשימוש בהם. הסמכות בעניינים אלו היא סמכות מוחלטת של הנאמנים־הגבאים, האמורים למסור דו"ח ליחידי בית הכנסת, וכפי שנקבע בתקנות בית הכנסת.
לפיכך כל ענייני בית הכנסת ינוהלו על ידי הגבאים בלבד, לנאמני ההקדש ולנאמנים שמינה בית הדין לא תהיה סמכות להתערב בהחלטותיהם, פרט לעניין הפיקוח על קיום תנאי הסכם ההשכרה כאמור לעיל.
בכל הנוגע לשימוש בהכנסות מההשכרה ועד שיתבטל או יפקע חוזה השכירות האמור תתקבלנה כל ההחלטות פה אחד בהסכמת כל הנאמנים (הנאמנים על פי שטר ההקדש, צאצאי המקדישים והגבאים, והנאמנים שמינה בית הדין כל עוד מינוים בתוקף), באין הסכמה פה אחד – יובא העניין לשולחנו של בית הדין.
י. מכאן ולהבא ניהול והשכרת חלקים השייכים להקדש לצורך הגדלת ההכנסות ייערכו על ידי כל הנאמנים, אך הדבר צריך להיעשות בליווי ייעוץ משפטי שמצד אחד יבטיח את קבלת הפירות מהשכרה זו, ומצד שני, והוא העיקר, ימנע פגיעה בקדושת בית הכנסת.
בנוסף לאמור: במשך שלוש השנים שמיום מתן פסק דין זה לא יושכרו חלקים מנכס ההקדש אלא בהסכמתם של כל הנאמנים, פה אחד, או באישורו המפורש של בית הדין לאחר שיבחן את חוזה ההשכרה המוצע, את הצידוק להשכיר את אותם חלקים מנכס ההקדש, את המטרה שלשמה הם מושכרים, את הצורך שבגינו נאלץ ההקדש להשכירם ואת אי־פגיעתם בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה.
יא. הדברים אמורים לעניין השכרת חלק מנכסי בית הכנסת. אומנם לעניין מיצוי זכויות הבנייה, הליך הנמשך בעצלתיים זה שנים מספר, ואין אנו בטוחים כלל שהמנהלים את המשא־ומתן בעניין זה מקצועיים דיים, וכמו כן אין ספק שלנאמנים אין את היכולת המקצועית לערוך משא־ומתן בעניין זה, וספק אם יש ביכולתם למצוא מומחה מקצועי מספיק שיעסוק בנושא – חובת בית הדין לבחון היטב אם למי שעוסק בדברים כיום יש את הכישורים למצות את זכויות הבנייה של בית הכנסת במקום ובזמן שבו אנו עומדים. אם יימצא שלא כך, חובת בית הדין למנות מומחה מתאים לטיפול בנושא, וכאמור בתשובת הריטב"א המוזכרת בדברינו.
חוזה שעניינו זכויות בנייה בנכסי ההקדש לא ייכרת – בכל מקרה – אלא באישורו המפורש של בית הדין ולאחר שבית הדין יבחן לגופם של דברים את התועלת והצורך בו ובעיקר את אי־פגיעתו בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה, כנ"ל. במשך שלוש השנים שמיום מתן פסק דין זה לא יאשר בית הדין חוזה כזה אלא אם יסבור כי ההימנעות מאישורו עלולה לגרום להקדש לנזק בלתי־הפיך.
יב. אף שמסקנותיו של בית דין קמא והבנתו את הוראות שטר ההקדש נדחו בפסק דיננו, אין אנו מוצאים יסוד כלשהו לטענה לפסילתו של המותב שדן בתיק. בית הדין קמא ימשיך לדון בעניינו של ההקדש אלא שמעתה יגזור את החלטותיו מהעקרונות וההוראות דלעיל.
יג. לאור קבלת הערעור המרכזי, אין צו להוצאות והערובה שהפקידו המערערים תוחזר להם.
יד. פסק הדין מותר בפרסום כפי הנוהלים הקבועים בפסקי הדין לגבי הקדשות.
ניתן ביום כ"ד באב התשפ"א (2.8.2021).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
הערעורים התנהלו בכמה תיקים שמספריהם משתנים, דבר שהקשה על מעקב רציף, בהיר ונהיר על הקורה בערעורים מתמשכים אלו. הבעיה נגרמת עקב אי־הקצאת מספרים להקדשות, עקב הצורך, הנובע ממבנה התוכנה שבאמצעותה נפתחים ומנוהלים התיקים במחשבי בית הדין ושהותאמה ביסודה לתיקי משפחה, להגדיר את הצדדים בתיקים על פי שם פרטי ושם משפחה וכן בשל קביעת צדדים שניים שונים בתיקי הקדשות, כשלפעמים רק אחד מהגורמים מוזכר, כגון חלק מהנאמנים, חלק מהגבאים וכו'. נושא זה אמור להיפתר על ידי מחלקת המחשוב. בין כך ובין כך גם עניין זה מצריך לתת סקירה על התנהלות הקדש אוהל מועד וההליכים המתקיימים בו בתיקים הרבים במשך השנים, וכפי שהגיעו לידינו. אין ספק שדבר זה הקשה גם על בית הדין האזורי שלא היה יכול לעקוב אחרי ההיסטוריה בתיק זה.
ראשיתו של הסכסוך שבתיק שלפנינו, סכסוך המתנהל כבר כמה שנים ועל ידי אנשים שונים, בסכסוך בין הנאמנים – נכדי שניים מן המקדישים בעניין היחס וההתנהלות של שוכרי המקום, והמשכו בדרישת גבאי בית הכנסת לפטר את נאמני ההקדש מפני שלטעמם הנאמנים מעלו בתפקידם. לדבריהם הנאמנים השכירו את אולם בית הכנסת ונכסים נוספים שלו, לגורמים חיצוניים העורכים בו אירועים, אירועים שלפחות לפעמים (אך כנראה לרוב) אינם כדרך התורה, ופוגעים בקדושת המקום, דבר שהצריך למנות 'משגיחת צניעות' לפני שנים מספר. הדברים נפרשו באריכות בכתבי הטענות בערעורים שלפנינו, בתיקי בית הדין האזורי ובתיקי הערעור הקודמים. ערעורים אלו הם האחרונים בשורת ערעורים ארוכה, שהוגשו לבית הדין הגדול בשנים האחרונות וקשורים קשר בל יינתק לערעורים הקודמים. לפיכך כאמור חובתנו לסקור את ההליכים המתקיימים בעניין הקדש אהל מועד זה שנים רבות, וזאת כדי שנוכל לבא לידי החלטה מושכלת שבה נפרשת כל התמונה לפנינו.
ב. בית הכנסת אוהל מועד הוא בית כנסת ותיק ומהמרכזיים והחשובים בבתי הכנסת בתל אביב, נוסד בשנת תרפ"ח על ידי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה בעת הקמתו רבה של תל אביב, והתפללו בו ומסרו שיעוריהם בקביעות הרבנים הראשיים הספרדיים לתל אביב לדורותיהם.
בכסלו תרצ"ד נקבעו תקנות בית הכנסת שחלק מהן להלן:
א. יחיד – כל המתפללים שמבן עשרים שנה ומעלה המבקרים את בית הכנסת בשבתות וכל המתפללים בבית כנסת זה בחגים אשר קבעו להם מקומות בבית כנסת נקראים יחידי בית הכנסת.מתקנות בית הכנסת עולה שאת בית הכנסת ינהלו חמישה גבאים, שלושה גבאים שיבחר הציבור ושני גבאי כבוד – מייסדי בית הכנסת, שישמשו גבאים כל ימי חייהם – הם ולא זרעם אחריהם. הגבאים ינהלו את כל העניינים המעשיים של בית הכנסת, כפי הנהוג בכל בית כנסת, ימסרו למתפללים דו"ח כספי על הכנסות והוצאות ויכינו תקציב ויקבלו אישור להפעלתו מהמתפללים, ההחלטות יקבעו בדעת רוב הגבאים (אין עדיפות לגבאי הכבוד המייסדים), כל העניינים ייערכו בפיקוחו של הרב הראשי לתל אביב (הרב בן ציון חי עוזיאל בעת קביעת התקנון). כמו כן הרצאות ונאומים בעת התפילות זקוקים להסכמת הרב הראשי, ושלא בשעת התפילות זקוקים להסכמתו בכתב, אין ספק שכל התנהלות בית הכנסת הייתה בפיקוחו הישיר והצמוד של הרב הראשי, אחריותו לסדרי בחירת הגבאים ואחריותו לדברים שיינשאו בין כותלי בית הכנסת.
ב. אספה כללית – פעם בשנה [...] סדר היום של אספה זו הוא: א) דו"ח מעשי וכספי. ב) אשור תקציב לשנה חדשה. ג) בחירת מבקר חשבונות. יושב ראש האספה יהיה הרב הראשי הספרדי [...]
ג. הנהלת בית כנסת – בית הכנסת מתנהל: א) על ידי שלשה גבאים נבחרים שיבחרו פעם לשנתיים על פי חוקת הבחירות דלהלן. ב) גבאי כבוד הנזכרים בסעיף ו דלקמן.
ד. חלוקת עבודה – הגבאים הנבחרים וגבאי הכבוד בישיבתם הראשונה שאחרי הבחירות מחלקים בניהם את התפקידים שעל כל אחד למלאות
החלטות הגבאים מתקבלות ברוב דעות.
ה. תפקידי הגבאים – הנהלת כל עניני בית הכנסת: א) הזמנה ומינוי חזנים, מזכיר מנהל חשבונות ושמשים. ב) קביעת שעות התפילה ופרסומם בבית הכנסת. ג) רכישת ספרי תורה וקישוטיהם, רהיטים, ספרי לימוד ותפלה. ד) קביעת למודים בהלכה ואגדה. ה) קביעת מקומות למתפללים הקבועים. ו) קבלת הנדבות והתחייבויות שונות. ז) השגחה ושמירת הסדר בעת התפילה. ח) הכרזת המצוות וסדר העליות ט) הנהלת ספרי חשבון הכנסה והוצאה. י) הצעת תקציב לאספה הכללית. יא) [...]
ו. גבאי כבוד – מייסדי בית הכנסת הח' שלמה יצחק הכהן ושלום אהרון לוי גבאי כבוד לכל ימי חייהם.
ז. בחירות – גבאי בית הכנסת נבחרים פעם לשנתיים על פי התקנות דלקמן. א) הבחירות בהם ישרות כלליות וחשאיות. ב) זכות הבחירה לכל יחיד הנרשם בתור שכזה בספרי בית כנסת בהתאם לסעיף א'. ג) הזכות להיבחר תהיה לכל יחיד כנז' [...] י) הקלפי יפתח בנוכחות הרב הראשי הספרדי או ממלא מקומו ותוצאות הבחירות תתאשרנה על ידו.
ח. סדר פנימי – [...] ו) הרצאות ונאומים – כל הרצאות ונאומים שיעשו בבית הכנסת בעת התפילה יקבע להם זמן לא יותר מחצי שעה וזקוקים להסכמה מהרב הראשי. הרצאות ונאומים שלא בשעת התפילה אין מגבילים להם זמן אלא שגם להם דרושה הסכמת הרב הראשי בכתב.
אחרי למעלה מעשר שנים מעת כינונו ולאחר שהרב עוזיאל התמנה לראשון לציון, הפך בית הכנסת וכל השטח המסופח לו להקדש. וזו לשון שטר ההקדש:
אנו החתומים מטה הרב הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל בן ציון מאיר חי עוזיאל שלום אהרון לוי ושלמה יצחק כהן בעלי רכוש קרקעי בתל אביב ידוע בתור גוש 48 חלקה 39 ורשום על שמנו החתומים מטה במשרד ספרי האחוזה בתל אביב. כרך 37 דף 34 בחלקים שווים היינו לכל אחד מאיתנו חלק שליש הננו מודים ומצהירים בזה באופן היותר מועיל על פי דין תורתינו הקדושה והחוקים, שהמגרש הנ"ל בשטח של 799.88 מטר מרובע. ובנוי עליו בנין בית הכנסת המפואר 'אוהל מועד' עם אולמיו, חדריו ועליותיו, תאיו, מוצאיו ומבואיו, וכל השייך להבניין הנזכר, הוא הקדש עולם למטרת בית הכנסת [...] המקומות לימוד תורה להקהילות הקדושות ספרדים ועדנים, תושבי תל אביב, הפרברים והשכונות.שטר ההקדש נותן תוקף למעמד הגבאים בהתאם לתקנות בית הכנסת שנקבעו שנים רבות קודם. לקמן נבאר את פירוש התקנות ופירוש שטר ההקדש כפי הנראה לנו, ובהתאם לכך נכריע בערעורים העומדים לפנינו.
ואין לנו ולא לשום בא כוחנו שום קנין וזכות כל דהוא בגוף כל הרכוש הנזכר שהשתתפנו בבנינו וביסודו וגם מנדיבי לב ותורמי תרומות שונים, אלא הוא קודש לה' לקהילות הקודש הספרדים והעדנים לתפילת רבים ולמודי תורה לעולמי עד, ולא ימכר ולא יגאל ולא ימושכן ולא יוחלף כל ימות עולם אלא יעמוד בקדושתו למטרת תפילה ולמוד תורה תחת הנהלתנו והשגחתנו כל ימי חיינו לאורך ימים, יחד עם שלשה גבאים שיעמדו על ידינו ושיבחרו מתוך יחידי בית הכנסת כפי תקנות של בית כנסת הזה.
ואחרי אריכות ימים ושנים תיסוב ההנהלה והפיקוח על מקום קדוש זה להרב הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל בעיר הקודש ירושלים, והרב הראשי הספרדי של עיר תל אביב והמחוז, ועל ידם שנים מצאצאי או מקרובי המקדישים שלום אהרן לוי ושלמה יצחק כהן, שימונו אחריהם על ידי כל אחד בצוואתם מחיים, או על ידי הרבנים הראשיים הנ"ל במקרה שלא התמנו על ידי המקדישים, וכן הלאה עד סוף כל הדורות, שיתמנו לגבאי כבוד ועל פיהם יחד עם שלשת גבאים הנ"ל יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת נחתכים על פי דין תורתנו הקדושה ולפי תקנות קבועות ומיוחדות [...]
ובאנו על החתום פה ה' אייר תש"ג 10.5.43
מאיר חי עוזיאל שלום אהרון לוי שלמה יצחק כהן
ג. עיינו היטב בתיקים שהתנהלו בעבר בבתי הדין בהרכבים שונים בנוגע להקדש זה. ואף שהחלטות שניתנו בעבר ובוודאי פרשנות לשון שטר לא בהכרח מחייבות אותנו אם ברור לנו שהפרשנות מוטעית, או אם נראה לנו שטובת ההקדש מחייבת הפיכתן (ומקור סמכותנו בזה יתבאר להלן מדברי תשובות הרשב"א, הריטב"א ושאר הראשונים), אך בוודאי יש לנו ללמוד מהדרך שהתוו דייני בית הדין בעבר לניהול ההקדש, על פירושם לשטר ההקדש, ובפרט שחלק מההחלטות המעורערות מסתמכות על החלטות העבר או נותנות פרשנות להחלטות אלו.
ניהול התיק בשנים התשנ"ח–התשס"ב ותחילת התשס"ג (98–02) היה לפני הרכב ההקדשות בבית הדין הרבני בירושלים בתיק 670447/1 בהרכב הדיינים הרב אברהם שינפלד, הרב ישראל יפרח והרב מסעוד אלחדד. (אין לפנינו תיעוד במערכת האלקטרונית של בית הדין אם עניינו של ההקדש עלה בתביעות קדומות.) הפיקוח של בית הדין נצרך עקב אי־תפקוד הנאמנים או הגבאים באותה עת ובשל הסכסוכים ביניהם (לאור החומר שבתיק: הגבאים בנימין תורג'מן, יוסף פנחס וזאב מנצור המשמשים גם כיום, היו גם הגבאים ששימשו באותה עת – הראשונים כל אותה עת והאחרון ברובה).
נעתיק תחילה חלק מההחלטות בתיק זה, החלטות הנמצאות במערכת הממוחשבת. לא מונח לפנינו כל התיק הפיזי והאלקטרוני, ולפיכך אין לפנינו את טיעוני וטענות הנאמנים והגבאים, אלא רק את החלטות בית הדין והתייחסותו לפניות שהפנו אליו הגורמים השונים שהיו מעורבים בענייני ההקדש.
בהחלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום א' בניסן התשנ"ט (18.3.99) נכתב:
ממכתבו של מר שמואל כהן מזכיר בית הכנסת אוהל מועד עולה שרוב הנאמנים הקודמים נפטרו וכי נבחר ועד חדש. בית הדין מפנה תשומת לב חברי הועד (הישנים והחדשים) לסדרי בחירת ומינוי גבאים שנקבעו בשטר ההקדש, וכי יש לאשר את המינויים על ידי בית הדין הרבני. הילכך מורה בית הדין להמציא לו את פרוטוקול הישיבה בה נבחרו הגבאים החדשים (=חברי הועד) וכן את שמות כל הגבאים, כתובתם, מספרי הזהות ומשלח ידם. כמו כן להגיש בקשה בחתימת ידם כי הם מסכימים להתמנות נאמנים על הקדש "אוהל מועד".ובהחלטה נוספת מיום כ"ז בשבט התשס"א (20.2.01) נכתב:
על הגבאים שנבחרו להמציא לבית הדין מכתב הסכמה בהקדם, להתמנות נאמנים על ההקדש ולנהל אותו לפי הנחיות בית הדין, ותחת פיקוחו, ומסירת דוחות מסודרים.מהחלטות אלו עולה שבית הדין הבין שהגבאים שנבחרו ישמשו כנאמנים בהקדש, ולכן ביקש מכתב הסכמה להתמנות כנאמנים, שהרי כידוע על פי דין יש בהטלת 'שררה' זו 'עבדות', להתנהל בהתאם לכללים ולמסור דוחות כפי שיתבקשו הנאמנים. באופן דומה הדבר נצרך גם על פי סעיף 21(ג) לחוק הנאמנות הקובע: "לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו."
עם זאת בהחלטתו מיום א' במרחשוון התשס"ב (18.10.01), לאחר שהחליט בסעיפים 1 ו־2 והורה על סדרי הבחירות לגבאי בית הכנסת, סדרים התואמים את תקנות בית הכנסת שהזכרנו לעיל, קבע בית הדין את תחומי הפעילות של הגבאים והנאמנים, בזו הלשון:
3. הגבאים הנבחרים יהיו אחראים לכל עניני בית הכנסת השוטפים, עליות ולרבות העסקת עובדים (חזן, מנקה וכדו'), וכן יטפלו בהכנסות ובהוצאות השוטפות של החזקת בית הכנסת, סדרי התפילות והפעילות בו.החלטה זו היא למעשה מימוש סעיף ד' לתקנות בית הכנסת שבהן נקבע: "הגבאים הנבחרים וגבאי הכבוד בישיבתם הראשונה שאחרי הבחירות מחלקים בניהם את התפקידים שעל כל אחד למלאות."
4. נאמני ההקדש יטפלו בכל הקשור למבנה בית הכנסת ולתפעול האולם הצמוד לו.
5. נאמני ההקדש יעבירו סך 4,500 ש"ח לחודש לידי הגבאים כהשתתפות בתפעולו השוטף של בית הכנסת. במקרה שיהיה צורך להגדיל את התמיכה, יפנו הגבאים לנאמנים והם רשאים לאשרה.
6. הגבאים יעבירו דוח הכנסות והוצאות שנתי לנאמני ההקדש [...]
8. חשבון מס' 521027 "אהל מועד – קרן", בבנק דיסקונט לישראל שדרות רוטשילד 10 תל אביב, יהיה באחריותם ובסמכותם של נאמני ההקדש, ובית הדין מסיר את ההגבלות שהוטלו על הוצאת כספים מחשבון זה. על הנאמנים להגיש לבית הדין דו"ח שנתי על הכנסות והוצאות ההקדש.
חשבון מס' 521035 "אהל מועד – שוטף", בבנק דיסקונט לישראל שדרות רוטשילד 10 תל אביב, יהיה באחריות ובסמכות הגבאים הנבחרים של בית הכנסת.
בהחלטה נוספת מיום י"ז בטבת התשס"ב (1.1.02) נכתב:
בהמשך להחלטות בית הדין מיום א' חשון תשס"ב (18.10.01) וי"ב כסלו תשס"ב (27.11.01), התקבל בבית הדין מכתב הגבאים מיום כ"ה כסלו תשס"ב ותגובתו של יו"ר האפוטרופוסים מר יוסף חי לוי נחום.ובהחלטה נוספת מיום ד' במרחשוון התשס"ג (10.10.02) נכתב:
לאחר העיון בבקשה ובתגובה ובכל המסמכים שצורפו, מחליט בית הדין:
א. על האפוטרופוסים והגבאים למלא את תפקידם בהתאם להחלטות בית הדין וההפרדה הברורה בין התפקידים.
ב. השכרה של חלקים מבית הכנסת (האולם הקטן) לשימוש שאינו קשור לסדרי התפילה השוטפים היא באחריות האפוטרופוסים בלבד.
ג. על הגבאים לתקן את סידרי ניהול החשבונות לפי הערות רו"ח אורן עברי.
ד. בית הדין קורא לגבאים להמנע ולמנוע מאחרים הפצת מכתבי פלסתר כנגד האפוטרופוסים, ולשתף פעולה יחד עם האפוטרופוסים לתפארת בית הכנסת.
אשר למכתבם של הגבאים, אמנם בית הדין הפריד בין התפקידים של הגבאים והנאמנים, אולם הנאמנים בהחלט זכאים לדרוש ולקבל העתקי החוזים שנעשים על ידי הגבאים עם המועסקים על ידם (חזן, מנקה), ובפרט לאור בקשתם של הגבאים להשתמש בבית הכנסת כמקום אירוח לחזן ומשפחתו והעברת ההשתתפות החודשית של ההקדש בתפעול בית הכנסת. לכן על הגבאים להמציא לנאמנים את העתקי החוזים.בהחלטתו מיום כ"א בכסלו התשס"ג (26.11.02) העביר בית הדין בירושלים את התיק לטיפולו של הרכב ההקדשות בתל אביב. וזו לשון ההחלטה:
הוגשה בפנינו בקשת עו"ד אייל נון בא כוח המועצה הדתית להעברת הדיון לפני בית הדין האיזורי תל אביב בהרכב המיוחד להקדשות.החלטות בית הדין מיום א' בניסן התשנ"ט (18.3.99) ומיום כ"ז בשבט התשס"א (20.2.01) וההחלטה האחרונה בתיק מיום כ"א בכסלו התשס"ג (26.11.02) מורות שבית הדין סבר שגם הגבאים נציגי הקהל הם נאמני ההקדש. מטעם זה ביקש בהחלטות הראשונות הסכמתם לכהן כנאמנים, ולכן חזר על הדברים בהחלטתו האחרונה בתיק, ומטעם זה דחה בקשת המועצה הדתית בתל אביב לכהן כנאמנת בהקדש, וטעם הדבר על פי דברי תשובת הרשב"א ושאר הראשונים שנביא להלן שאם מונה אפוטרופוס על פי המקדיש, אין סמכות לקהל או לבית דין למנות נאמנים בניגוד להנחיותיו. כמו כן בית הדין קבע שהניהול השוטף של בית הכנסת כולל גביית התרומות (בנוסף לסכום קבוע שינתן מהכנסות ההקדש משכירות) והוצאתן לצורכי בית הכנסת יהיו על ידי הגבאים ויתנהלו בחשבון בנק נפרד.
לאחר העיון בבקשה ועל פי החומר שבתיק, החלטנו:
א. בית הדין אינו מתנגד להעברת התיק לבית הדין האזורי תל אביב.
ב. בית הדין מפנה תשומת לב המבקשת שלפי שטר ההקדש עוברת האפוטרופסות מדור דור לצאצאי שתי המשפחות של המקדישים, יחד עם נציגי הקהל, ואין מקום למינוי גוף חיצוני דוגמת המועצה הדתית כנאמן.
ד. בית הדין קורא לנאמנים ולגבאים לשתף פעולה ביניהם למען כבודו ותפארתו של בית הכנסת.
לאור האמור צריכים אנו להסביר שמה שנקבע בהחלטותיו לעניין אחריות הנאמנים והגבאים אינו מפני שהגבאים אינם נאמני ההקדש, אלא רק חלוקת עבודה והפרדת כוחות בין הצדדים הניצים, נאמנים מצד אחד וגבאים מצד שני. לכן מינה בית הדין את הגבאים על הניהול השוטף והדיר את צאצאי המקדישים מתפקידם כגבאי כבוד, השותפים בניהול השוטף. ומאידך גיסא מתן הטיפול בכל הקשור לרכוש ההקדש ניתן לנאמנים, כשאין מלכות נוגעת בחברתה. מטעם זה הגבאים חייבים למסור דיווח לנאמנים והוא הדין איפכא. מסיבה זו נקבע סכום חודשי קבוע של השתתפות מהכנסות ההקדש לתפעול בית הכנסת, כדי שלא יתעוררו מחלוקות בעניין זה מדי חודש בחודשו. כדי להפחית את הסכסוכים נקבעו שני חשבונות בנק, אחד בשליטת הנאמנים, תוך הוראה למסור דו"ח על ההוצאות. והשני בשליטת הגבאים לצורך התפעול השוטף. ומטעם זה קרא בית הדין לגבאים למנוע הפצת כתבי פלסתר, כדי להרגיע את המחלוקת.
ד. התיק הועבר להרכב ההקדשות בתל אביב ונוהל בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתיק 463077/1 לפני הרכב הדיינים: הרב שלמה משה עמאר, הרב ניסים בן שמעון והרב נחום פרובר.
בהחלטת בית הדין מיום א' בניסן התשס"ג (3.4.03) נכתב:
בדיון שהתקיים בפני בית הדין בעניין "הקדש אוהל מועד", נשמעו דברי כל הצדדים, ועד בית הכנסת אהל מועד, השמיעו את מצוקות בית הכנסת והציעו הצעותיהם, וכן עשו גם נציגי משפחות המייסדים.גם החלטה זו מורה שבית הדין הבין שמשמעות שטר ההקדש היא שגם הגבאים הם נאמני ההקדש. ולכן קבע בתחילה את הנאמנים מיכאל כהן ודוד לוי נכדי המקדישים. (יש לציין שמיכאל כהן מתגורר בעמנואל ודוד לוי בירושלים (ועל כל פנים התגורר בה באותה עת), ואין ספק שאין הם יכולים להיות מעורבים ומעורים בעניינים השוטפים של ניהול בית הכנסת.) לאחר מכן הזכיר את חברי הוועד הנזכר (המערערים בתיק שלפנינו) כנאמנים (ואף שלא כתב בפירוש לנאמני ההקדש), שאם לא מינם לנאמנים מדוע צריכים כלל למינוי בית הדין, שהרי לגבאים נבחרו על פי תקנון בית הכנסת, שהוא תקף גם על פי שטר ההקדש? (ובאמת שעל פי שטר ההקדש הם נאמני ההקדש ואינם צריכים למינוי בית הדין). וכן מינה את הרב שרים לנאמן, כנראה כנציג הרב הספרדי הראשי לתל אביב (באותה תקופה) הגרש"מ עמאר, וכפי העולה מדברי הרב שרים בדיון שנערך ביום כ"א בתמוז התשע"ה (8.7.15), ומדברי הדיינים בדיונים.
במהלך הדיון הודיע מו יוסף לוי נחום שהוא מתפטר מתפקידו כנאמן ההקדש הנ"ל והסביר את נימוקו להתפטרות זו.
לאור האמור בשטר ההקדש שנכתב ביום ה' אייר ה'תש"ג על ידי הראשון לציון הרב הראשי לישראל הגאון רבי ב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל, ואושר על ידי הרבנים הראשיים לתל אביב יפו הגאונים הרב עמיאל והרב טולידאנו והרב אירירה זצ"ל וכן על פי הפניה בכתב של ועד בית הכנסת מיום י"ג אדר ב' התשס"ג.
לאחר העיון בכל הנ"ל, אנו מחליטים כדלהלן:
א. אנו ממנים את נציגי משפחות המייסדים של ההקדש, את הר' מיכאל כהן הי"ו ואת הר' דוד לוי הי"ו להיות נאמנים של ההקדש הנ"ל.
ב. כמו כן אנו ממנים את הועד הנבחר של בית הכנסת ר' בנימין תורג'מן הי"ו ור' יוסף פינחס הי"ו, ור' זאב מנצור הי"ו.
ג. כמו"כ אנו ממנים את הרה"ג רבי מתתיה שרים שליט"א ראש ישיבת תורה והוראה בתל אביב – יפו להיות נאמן ההקדש.
ד. כל הממונים הנ"ל ינהלו יחד את כל עניני בית הכנסת וההקדש של אהל מועד.
ה. אנו מאשרים את התפטרותו של מר יוסף לוי נחום הי"ו, מתפקידו כנאמן ההקדש הנ"ל, ועליו להעביר לידי ועד בית הכנסת הנ"ל את כל הכספים והמסמכים וכל שאר עניני ההקדש בלא שום עיכוב.
הדבר מוכח מהלשון, "כל הממונים הנ"ל ינהלו יחד את כל ענייני בית הכנסת וההקדש" – יחד, ולא כל אחד בתחום מסוים. כמו כן מההוראה לנאמן שהתפטר להעביר לוועד בית הכנסת את כל המסמכים והכספים – לוועד בית הכנסת ולא לנאמנים – משמע שגם חברי הועד הם בנאמנים. החלטת בית הדין הייתה להסדיר ולהורות על ניהול ההקדש בהתאם לשטר ההקדש ולא באופן מפוצל וחלוקת אחריות ונבעה כנראה מתוך ההבנה שהסיבות להחלטת בית הדין בירושלים על הפיצול נבעה מהסכסוך בין הנאמן שהתפטר לוועד. לפיכך בהמשך, עם התפטרות הנאמן, אין סיבה לשנות מרצון וכוונת המקדישים ולפיכך קבעו מה שקבעו, שגם הגבאים הם נאמני ההקדש. קביעתם לא סותרת לקביעות בית הדין בירושלים ובוודאי תואמת את שטר ההקדש.
ה. במשך כשתים עשרה שנה התנהל בית הכנסת כשהרב שרים הוא היחיד מבין הנאמנים המתגורר בתל אביב, הוא עוסק בענייני ההקדש והוא שעמד מאחורי השכרתו לארגון "חתונה אחרת". בשנת 2014 נפלה מחלוקת בין הנאמנים הנ"ל, כאשר הנאמן מיכאל כהן מגיש תביעה כנגד הנאמנים האחרים (דוד לוי והרב שרים), על השכרת האולם ל"חתונה אחרת", על משך זמן ההשכרה, לדבריו שלא מדעתו ולא בהסכמתו, ועל תוצאות השכרה זו שגורמת לחילול בית הכנסת עקב האירועים שנעשים גם בחלל בית הכנסת באופן לא צנוע ובוודאי שלא כדרכה של תורה. תביעה זו, תביעות נוספות שהוגשו בעקבותיה והחלטות בית הדין שלא נשאו חן בעיני התובע ושעליהן הוגשו ערעורים הם גם המסד לערעורים המונחים בפנינו וכפי שיתבאר.
התיק התנהל תחילה בפני הרכב ההקדשות שכיהן באותה עת, שבו שימשו הרה"ג הרב שלמה שטסמן, הרב יצחק זר והרב זבדיה כהן. נערכו כמה דיונים שבהם תקף התובע את הנתבעים, כשהטיעון המרכזי הוא על פעולתם החד צדדית להשכרת המקום למשך שנים רבות ל"חתונה אחרת" ועל ההתנהלות הלא ראויה של האורחים באירועים שנערכים במקום, התנהגות שאינה הולמת ואינה תואמת להלכות קדושת בית הכנסת. יש לציין שבתיק בית הדין נמצאים גם מכתבי הגבאים המוחים על התנהגות והתנהלות השוכרים הפוגעת בניהולו התקין של בית הכנסת. בסופו של דבר הגיעו שני הצדדים להסכמה שיש לסלק את השוכרים שהיו באותה עת ולהשכיר לאחרים.
בית הדין העיר במשך הדיונים פעמים מספר על המריבות וההתנצחויות בין הנאמנים והדגיש שהנאמנים צריכים להתנהל בהרמוניה, שאם לא כן לא ניתן לנהל את ההקדש. בפרוטוקול הדיון מיום כ"ד באלול התשע"ה (8.9.15) נאמר:
אנו שוקלים מה לעשות. אולי נמנה גם נאמנים נוספים ונשקול יחד איתם. אני כבר אומר גם שצורת הניהול היום אינה נראית לנו, אני לא חושב גם שאחד (הרב שרים), צריך לשאת לבדו בכל העול.בדיון זה נשמעו גם דברי השוכרים שתיארו את התנהלותם וההשקעות הרבות שהשקיעו, לטענתם, בקימום בית הכנסת מאז התקופה שבה התחילה השכירות כשמצב התחזוקה בבית הכנסת וסביבתו היה ירוד מאוד. השקעות אלו היו, לטענתם, חלק מהתשלום בעבור השימוש. יש לציין שהגבאים לא הוזמנו לדיונים כלל, לא כגבאים ולא כנאמנים. בסופו של דבר כל הנאמנים ביקשו מבית הדין לסלק את השוכרים, הומצאו מכתביהם וגם מכתב הגבאים המתלוננים על התנהלות השוכרים.
ביום כ"ה בתשרי תשע"ו (8.10.15) ובעקבות הדיונים והבקשות הרבות בתיק מינה בית הדין נאמנים נוספים וזו לשון החלקים הרלוונטיים בהחלטה:
[...] במהלך שני הדיונים אשר קיים בית הדין בתקופה האחרונה עלה והתעורר הצורך לצרף לחבר נאמני ההקדש כוחות חדשים בדמות נאמנים נוספים, וזאת על מנת להתמודד עם האתגרים הגדולים העומדים בפני בית הכנסת, ובראשם פיתוחו ושמירת צביונו כמקום תורה ותפילה ראשון במעלה, כרצונם הטהור של מקדישי ומייסדי מקדש מעט זה. נאמני ההקדש הביעו את הסכמתם ורצונם לצירוף נאמנים נוספים. בנסיבות אלו ביקש בית הדין מהמפקח על ההקדשות, עו"ד רפאל אסרף, להציע מועמדים ראויים לכהונת נאמנים בהקדש בית הכנסת "אהל מועד", לאחר התייעצות עם רבנים ונציגי קהילות.התובע – הנאמן מיכאל כהן הגיש ערעור על החלטה זו, ערעור בתיק בית הדין הגדול 1051175/1, בכתב ערעורו הוא מערער על עצם החלטת בית הדין למנות נאמנים נוספים (למרות האמור בהחלטה שהמינוי הוא על דעת הנאמנים הישנים), אך עיקר ערעורו הוא טענות מן הגורן ומן היקב מדוע בית הדין האזורי לא התייחס בפסק דינו לטענותיו נגד הנאמנים האחרים, שלטענתו השכירו את הנכס שלא כדין ומאחורי גבו. ובעיקר מדוע לא פעל בית הדין לביטול החוזה, חוזה שגורם שתהיה התנהלות מבזה ובניגוד לדין בבית הכנסת, הערעור הוגש אף על פי שלמעשה בעקבות תביעתו, כל הנוגעים בדבר, הצדדים (שלושת הנאמנים) והגבאים מבקשים ביטול החוזה באופן מיידי עקב הפגיעה המתמשכת בקדושת בית הכנסת מדי יום ביומו.
לאחר קבלת עמדת המפקח על ההקדשות ושיקול דעת מחליט בית הדין כי בהקדש בית הכנסת "אהל מועד" בתל אביב יכהנו שבעה נאמנים.
בית הדין ממנה כנאמנים חדשים להקדש את ה"ה:
הרב יצחק פרץ;
הרב אליהו קסטרו;
הרב יצחק צדקה;
הרב משה שלום אליהו זאדע.
כמו כן ממנה בית הדין כנאמני ההקדש את שלושת הנאמנים הוותיקים:
הרב מתתיהו שרים;
הרב מיכאל כהן;
הרב דוד לוי.
תוקף מינוי הנאמנים הינו שלוש שנים.
בית הדין מורה לנאמני ההקדש לבחון כפעולה ראשונה ובאופן מיידי את המשך קיומם של אירועים במתכונתם הקיימת בבית הכנסת ואת המשך ההתקשרות עם חב' "חתונה אחרת".
יש לציין שעיקר התעוררות התובע לשינוי המצב בשל פגיעה בקדושת בית הכנסת והפעולות שפעל באמצעות בא כוחו טו"ר חנניה צפר הם נכונות, מוצדקות ובאות ממקור טוב, ואכן הנתבעים לא חלקו על עיקר טענותיו ובסופו של דבר הצטרפו לתביעתו, גם בית הדין הסכים עקרונית שהתביעה לתיקון המצב צודקת. עם זאת ייתכן שצורת ההתבטאות והפניות המתלהמות גרמו אנטגוניזם בהתייחסות לדבריו, כפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים, ולא החישו את הטיפול בתביעתו המרכזית לשמירת קדושת בית הכנסת. אין ספק שהדאגה לשמירת הצביון הרוחני שיהא על פי התורה והמסורה, היא נדבך מרכזי בחובותיו של הנאמן בהקדש, ובעיקר בהקדש זה. אך אין להתעלם מהעובדה שבמשך כשתים עשרה שנה, הנאמן התובע מיכאל כהן לא עשה דבר, ומסתבר שמי שנשא בעול בפועל (אף אם יש מי שמתלונן על התנהלותו), היה הרב מתתיהו שרים (המתגורר בתל אביב בניגוד לשני הנאמנים האחרים), שאף אם נאמר ששגה לא עשה דברים במזיד ובזדון ובוודאי כוונותיו היו לשם שמים.
כמו כן אין אנו יכולים להתעלם מהשתלחותו של המערער באב בית הדין ומבקשותיו לפסילה שנראה שלא היה בהן ממש. על התנהלות התובע־המערער, אף שהגיעה מהתעוררות של קדושה, כבר אמר החכם מכל אדם "דברי חכמים בנחת נשמעים" וכו': כשהדברים נאמרים בנחת הם נשמעים, מה שאין כן אם נאמרים באופן אחר, ולכן אף אם הוא צודק בעיקר טענתו, מסתבר שסגנון העלאת הדברים כלפי הנתבעים וכלפי בית הדין, לא סייע לסלק את המכשלה.
בסופו של דבר הגר"מ נהרי דחה ערעור זה על הסף וזו לשון החלטתו מיום כ"ז בכסלו התשע"ו (9.12.15):
הערעור שלפני נסוב על החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ה בתשרי תשע"ו (8.10.15) למנות נאמנים נוספים להקדש.עם זאת אף שלא היה מקום לדון בערעור בנסיבות העניין, חובתנו להתייחס לאמור בערעור שבית הדין מינה ארבעה נאמנים ללא בחינה עניינית של הדברים. ואכן לכאורה בגוף ההחלטה לא ניתן נימוק מדוע הוצרך בית הדין למנות נאמנים נוספים, על אף אמירת בית הדין בפרוטוקול שהוזכרה לעיל. אך באמת עצם יכולתו של בית הדין להתערב ולקבוע נאמנים אחרים או נוספים מעבר למה שנקבע בשטר ההקדש, אינה ברורה וכפי שנבאר להלן מדברי תשובות הרשב"א, הריטב"א והמהרי"ק, שדימוהו לאפוטרופוס שמינה אבי יתומים. ואף שבית דין 'אביהן של הקדשות', הדברים אמורים במקרה שהמקדיש לא מינה אפוטרופוס. ונרחיב בדברים להלן.
העיון בכתב הערעור מגלה כי בפועל עיקר הטענות מופנות לא כלפי מינוי הנאמנים הנוספים אלא מחמת כך שבית הדין נמנע לטענת המערער מלהורות על ביטול החוזה בין בית הכנסת לבין השוכרים.
לעניין זה התייחס מפורשות בית הדין בהחלטתו האמורה וקבע כי כלל הנאמנים יבחנו בדחיפות המשך קיום החוזה עם השוכרים.
משכך ברור כי לא מדובר על ערעור בזכות, שכן העובדה כי קצב או צורת התנהלות בית הדין אינה נראית למערער. טענה זו, אינה מקימה זכות ערעור.
גם טענתו של המערער כי ההחלטה ניתנה על ידי שלשה דיינים לרבות כאלו שלא ישבו בדיון אינה נכונה.
מהעיון בחומר שבתיק עולה כי אכן התקיים דיון בהרכב מלא בתאריך כ"א בתמוז תשע"ה (8.7.15), התקיים דיון נוסף בפני כבוד אב בית הדין בתאריך כ"ד באלול תשע"ה (8.9.15) (בו לא נטען דבר על כך שמדובר בהרכב חסר), ואילו ההחלטה נשואת הערעור ניתנה על ידי כל חברי ההרכב במענה למכתב שנשלח לבית הדין וללא קיום דיון. במצב דברים זה לא ברור על מה מלין המערער שכן ההחלטה ניתנה בהרכב מלא כדין בהתבסס על החומר שהיה בתיק.
על פי האמור בשלב זה אין מקום לקיום ערעור בפנינו. אכן אם תידחה תביעתו של המערער לביטול החוזה מול השוכרים יוכל להגיש ערעור בזכות לפנינו.
ו. מייד לאחר מינוים התכנסו ארבעת הנאמנים החדשים בגפם, ללא נוכחות הנאמנים הוותיקים – הנאמנים שמונו בהתאם לשטר ההקדש. לטענת בא כוח הנאמנים החדשים נשלחה הזמנה לנאמנים הוותיקים, והם לא הופיעו, ולכן נקבעו החלטות בהעדרם. לטענת הנאמנים הוותיקים, הם לא הוזמנו לאספה. בין כך ובין כך למרות הסיטואציה הלא סבירה קבעו הנאמנים החדשים שאחד מהם יהיה הרב בבית הכנסת והשני סגן הרב, כמו כן מינו את עו"ד הלפר כבא כוח ההקדש וקבעו את שכרו. ההחלטה למינוי רב בסיטואציה זו אכן הייתה תמוהה ובפרט שלאור החומר שבתיק, הרב יוסף פרץ (שאיננו יודעים מיהו) שימש במקום כרב במשך שתים עשרה שנה, מאז מונו הנאמנים הוותיקים.
עו"ד הלפר אכן פעל בזריזות ובמהירות וביקש להוציא צווים המונעים מהנאמנים הוותיקים להשתמש בחשבונות הבנק שבהם פעלו, וכן הם נדרשו להציג מסמכים. מנגד הבינו הנאמנים הוותיקים שחילוקי הדעות ביניהם יגרמו שדעתם לא תישמע כלל, לכן עתרו לביטול ההחלטה על מינוי הנאמנים החדשים ולביטול החלטות הנאמנים החדשים שניתנו בהתעלמות מהנאמנים הוותיקים מחד גיסא, והגישו תביעה לסילוק יד של "חתונה אחרת" מאידך גיסא.
התביעה וסכסוך שהיו בין אחד מהנאמנים הוותיקים לשניים האחרים – שלושתם נאמנים שמונו על פי תנאי שטר ההקדש, הפכו לסכסוך בין הנאמנים הוותיקים לנאמנים החדשים, כשלטענת הנאמנים הוותיקים החדשים השתלטו על ההקדש שלא כדין. מינוי הנאמנים החדשים לא היטיב את המצב, על כל פנים בשלב ראשון, אלא החיש והגביר את הסכסוכים – דבר שגרם למתפללים להדיר רגליהם מבית הכנסת, וכפי שיתבאר. בית הדין נענה לבקשת הנאמנים הוותיקים וקבע מועד לדיון. לדיון, שנערך בי"ח בשבט תשע"ו (28.1.16), הגיעו הנאמנים החדשים המיוצגים על ידי עו"ד הלפר והנאמנים הוותיקים שיוצגו על ידי עו"ד שוב (שכפי העולה מהחומר שבתיק הוא ממתפללי בית הכנסת או על כל פנים מבקר בו באופן קבוע). בדיון הועלו מצד אחד הנימוקים של בית הדין למנות נאמנים חדשים, ומצד שני תוארה הפעילות, או – יותר נכון – חוסר הפעילות, בבית הכנסת בכלל ועקב המחלוקת החדשה בפרט, תיאור המצב יש בו כדי להשפיע על הסמכות למינוי נאמנים. להלן חלקים מהפרוטוקול המבהירים את פעולת בית הדין:
לגבי הסיבות למינוי נאמנים נוספים אמר בית הדין:
מינויים של נאמנים החדשים נוכח המצוקה בה היה נתון ההקדש ובפרט שאותה עת היה מנוע הרב לוי – מנסיבותיו האישיות – לפעול בנאמני ההקדש והנאמנים האחרים היו חלוקים בעמדותיהם. בית הדין [...] יזם מינוי נאמנים חדשים – נוספים וביקש מהמפקח על ההקדשות להמליץ על מועמדים מתאימים. הוצעו – גם בהתייעצות עם לשכת הראשון לציון – נאמנים חדשים שמונו ובית הדין סבר כי מכאן ואילך ניתן יהיה לקדם את ענייני ההקדש [...]משמעות ההחלטה היא שבית הדין חשב שהמינוי של הנאמנים החדשים אינו על פי שטר ההקדש, ואף שעל פי שטר ההקדש אין ביכולתו להתערב (וכפי שיתבאר להלן), עדיין סמכותו לפעול במינוי נאמני הקדש הנוספים, בנסיבות העניין כהוראת שעה, מכיוון שהנאמנים הישנים לא מילאו תפקידם, או על כל פנים לא מילאוהו כראוי. לכן לא העביר את הנאמנים הוותיקים מתפקידם אלא הוסיף עליהם. מהפרוטוקול משמע שהנאמנים לא מילאו נאמנותם בתרתי: בהשכרה ל"חתונה אחרת" המפעילה את המקום ונוהגת בו שלא כנצרך בבית כנסת, וכן בהשכרה בדמי השכירות שאינם ראויים עבור נכס זה.
בית כנסת צריך להיות מקום של תורה, אמרנו שיבואו כוחות חדשים, אולי יביאו קהלים חדשים, יש פוטנציאל של תחייה תורנית בתל אביב, אנו עושים זאת בעוד מקומות.
זה היה קו המחשבה. לצערנו התברר אחרי כמה זמן שבוקה ומבולקה – יד איש באחיו.
אני רוצה להבהיר תחילה: בחברה עסקית יש מושג של "השתלטות" בהקדש זה לא כך, צריך לפעול כאיש אחד בלב אחד, יכול להיות מצב שיש דעת מיעוט אבל צריכים לעבוד יחד. יש כללי משחק איך עובד חבר נאמנים, צריכים לכבד זה את זה, ודאי החדשים את הוותיקים ובמיוחד כלפי הרב לוי והרב כהן שיש להם מעמד מיוחד מכוח שטר ההקדש כצאצאי המייסדים.
ככל שזה לא יעבוד כך, נאלץ עם כל הכבוד לומר לכולם "ללכת הביתה" ולמנות נאמנים חדשים [...]
עו"ד שוב: [...] ברור גם שהנאמנים הוותיקים הם אנשים יראים ושלמים, הבעיה הייתה רק לדעת איך לפעול. בעקבות אותה הבעיה בית הדין מינה נאמנים חדשים ואף בניגוד לשטר ההקדש.
בית הדין: אכן [...] לפעמים יש צורך בהוראות שעה [...]
אתה מגן על הנאמנים הוותיקים ואומר שהם צריכים להישאר בתפקידם. אני שמרתי על כבודם. אבל אתה בטוח? מה זה הם לא ידעו? מה אלה העסקאות האלה, גם לולי מה שעשו "חתונה אחרת" – משכירים כזה בניין בתל אביב ב־10,000 ש"ח? עשר שנים זה מושכר בכמה גרושים ובית הכנסת לא נהנה מזה? אלה צריכים להישאר ורק החדשים נכשלו? אולי להיפך – אלה צריכים ללכת הביתה?
אני מסכים איתך על דבר אחד – כולם צדיקים ופועלים לשם שמים. הרב שרים, הרב כהן הרב לוי – כולם צדיקים אבל לא הצליחו, אמרתי: נשאיר אותם משום כבודם אבל נוסיף נאמנים חדשים.
אני שומר על כבודם של כולם, אני גם לא יודע מה היו הנסיבות, אבל חשבנו שצריך להכניס "דם חדש" שלא משועבד למה שהיה קודם. אני מסכים שגם אי אפשר לנהל עם שבעה נאמנים כל העת. המסגרת של מינוי בא כוח קבוע להקדש היא מסגרת טובה [...]
לגבי הטענות מדוע בית הדין לא מורה על ביטול החוזה עם "חתונה אחרת" אמר בית הדין:
(בית הדין מבהיר [...] כי אין לו סמכות בעניינם של צדדים אחרים אף לא בהסכמה), הודאתם של הנ"ל בטענות בדבר התנהלות האירועים בבית הכנסת, וההבהרות שנאמרו בעניין על ידי בית הדין [...]בהמשכו של דיון זה העלו הצדדים את טענותיהם לגבי מה שקרה בבית הכנסת בשנים שלפני שהתמנו הנאמנים החדשים ולגבי תוצאות הוספת הנאמנים, ואין כאן מקום להאריך בעניינים אלו בהחלטה זו. עם זאת לאחר הדיון הורה בית הדין בהחלטתו מיום ג' באדר א' התשע"ו (12.2.16):
בית הדין מבהיר כי לא הורה על סילוק "חתונה אחרת" אלא הורה לנאמני ההקדש לשקול את העניין, משום שיש להם אחריות אישית ולבית הדין אין סמכות כלפי "חתונה אחרת" ועל הנאמנים לשקול גם את כלל ההשלכות של ביטול החוזים עמם.
בית הדין: [...] אני יודע מה אני יכול ומה לא. גם אם משהו מאוד מכעיס אותנו אנו לא "שוברים" אותו בפטיש. גם אם הם "פושעים" יש להם זכויות בחוק, יש חוזה, יש חוק חוזים. לכן חשבנו שיש ליצור חבר נאמנים חזק שיוכל באמצעות ייצוג משפטי משובח לפעול בעניין באופן חוקי [...]
אני יכול לתת הוראות לנאמני ההקדש [...] כבר נתנו בעניין הזה הוראות לנאמנים [...] אני שמח שהיום אין ביניכם (הנאמנים הישנים) עימות אבל הרב שרים חתם על חוזה ויש כללים בעניין, כשיש טענות על חוזה צריך לנהל הליך משפטי בעניין.
לאחר שמיעת העמדות השונות ולאחר שיקול דעת מחליט בית הדין כדלהלן:ז. בעקבות החלטת בית הדין אכן נערכה ישיבה שבה נכחו כל הנאמנים, וניתן דיווח על ישיבה זו והחלטותיה. לדיווח התווספו מכתבי שתי קבוצות הנאמנים, הישנים והחדשים, ממכתבים אלו עולה שגבאי בית הכנסת שלחו מכתב שבו הם מוחים על הדרתם מטיפול בענייני בית הכנסת כפי החלטת בית הדין הרבני בתל אביב ברשות הגרש"מ עמאר.
א. ההחלטות שהתקבלו על ידי חבר הנאמנים בישיבה הראשונה ובכללן מינוי רב וסגן רב לבית הכנסת – בטלות.
ב. חבר הנאמנים יתכנס על מנת לדון בענייני ההקדש ולקבוע מדיניות ומתווה פעולה בכל עניני ההקדש וניהולו הפנימי של בית הכנסת. נאמני ההקדש הוותיקים והחדשים ינהגו כבוד זה בזה.
ג. בשלב זה, עו"ד דוד הלפר ועו"ד דוד שוב המייצגים את קבוצות הנאמנים החדשים והוותיקים יפעלו במשותף לניהול עניני ההקדש ולייצוגו.
ד. חבר הנאמנים יפעלו תוך שיתוף פעולה וכבוד הדדי ובסיוע עו"ד הלפר ועו"ד שוב לקידום ענייני ההקדש ובראש ובראשונה להחזרת עטרת מקדש מעט חשוב ונכבד זה ליושנה.
ביום ט"ז באלול התשע"ו (19.9.16) הועבר הטיפול בהקדש להרכב ההקדשות החדש בתל אביב בפני הרבנים זבדיה כהן, אייל יוסף ושמעון לביא.
עורכי הדין שמונו כמנהלים מיוחדים של ההקדש החלו בפעולותיהם לכינוס נכסי ההקדש והגישו תביעה לביטול הסכם עם "חתונה אחרת", נערכו בחירות על ידי המתפללים שבהן מונו מחדש שלושת הגבאים – יוסף פנחס, זאב מנצור ובנימין תורג'מן. עורכי הדין דיווחו על פעולותיהם לבית הדין וקיבלו את אישור בית הדין לפעולות אלו, יש לציין שהנאמן מיכאל כהן הגיש השגות על חלק מהפעולות וחזר והתלונן שבפועל לא השתנה דבר והשימוש הלא־ראוי בבית הכנסת נמשך.
בתקופה זו ביקש הרב מתתיהו שרים, מהנאמנים הוותיקים, להתפטר מתפקידו, ובית הדין נענה לבקשתו. עו"ד דוד הלפר התפטר מתפקידו כמנהל מיוחד, לטענתו, עקב נסיבות אישיות, והנאמנים הוותיקים והחדשים לא היו שבעי רצון מהתנהלותו של עו"ד שוב ומטיעוניו בבית הדין בנוגע לסילוק "חתונה אחרת" שבהם העלה קשיים משפטיים בנקיטת פעולות דרסטיות שאותן דרשו הנאמנים לעשות (יש לציין שבדיון ביום י"ח בשבט תשע"ו (28.1.16) הבהיר כבר בית הדין עצמו שיש לנהוג בעניין זה בשיקול דעת כדי שלא ייגרמו נזקים להקדש). הנ"ל קיימו ישיבת הנהלה שבה הוחלט להעבירו מתפקידו כבא כוח ההקדש. הנ"ל הגישו בקשה לבית הדין לסלקו מתפקידו, עו"ד שוב במכתביו והודעותיו לבית הדין הודיע שהוא מונה מנהל מיוחד על ידי בית הדין, ולא כבא כוח ההקדש, ולכן אין הנאמנים יכולים לפטרו, וביקש את התייחסות בית הדין לבקשה לסילוקו. במכתביו לבית הדין דיווח על התנהלותו בעניין זכויות ההקדש וטען כי סילוקו באמצע הטיפול יגרום נזקים קשים להקדש. הנ"ל הגיש כמה בקשות לבית הדין לקבל הוראות לעניין חתימה על הסכם עקרונות עם יזם, הסכם שלדבריו ישביח את נכסי ההקדש, ואין כאן מקום להאריך בכל פרטי הפרטים של התגובות ותגובות הנגד, תגובות (של חלק מהנאמנים) שהן לפעמים סותרות זו את זו ומעידות בעיקר על בוקה ומבולקה שהחריפה עם הוספת הנאמנים החדשים.
במקביל (או אולי כתגובת הנגד) לבקשה להדיח את עו"ד שוב הוגשה ביום י"א בשבט התשע"ז (7.2.17) בקשה בשם דוד לוי, נאמן ההקדש ונכד המקדיש, וגבאי בית הכנסת לפיטורי הנאמנים החדשים ולקביעת הגבאים כנאמנים (משורת הדין הייתה אמורה להיות מוגשת תביעה חדשה שהרי הצדדים בבקשה זו, אינם הצדדים שלגביהם נפתח התיק). בבקשה ארוכה ומנומקת כתבו המבקשים שהנאמנים החדשים אינם יכולים לשמש נאמנים על פי שטר ההקדש. מלבד זאת, לדברי מגישי הבקשה, לנאמנים אין קשר לבית הכנסת, מתפללי בית הכנסת אינם מעוניינים בהם, הם דאגו לטובתם האישית ומלבד זאת גרמו לסכסוכים בבית הכנסת בשל מעשיהם. בבקשה זו האריכו המבקשים בהבאת מובאות שרב צריך להתמנות על דעת הציבור, והוא הדין נאמני ההקדש, ובפרט שחלק מהנאמנים רוצים לנהל את הציבור, כרב וסגן רב.
בדיון שנערך ביום י"ג בשבט התשע"ז (9.2.17) הציג עו"ד שוב את עמדתו לפני בית הדין, תיאר את פעולותיו ואת חוסר הסיוע מעו"ד הלפר, ביקש שהנאמנים יבהירו מה הפגם בעבודתו, תיאר את הבוקה והמבולקה בבית הכנסת בעקבות מינוי הנאמנים החדשים ומעשיהם ואת ניסיון השתלטות של הנאמנים החדשים שנכנסו לנעליהם של הגבאים והדירו אותם מהדברים שהיו מוטלים עליהם במשך השנים, ואין כאן מקום להאריך. למרות שאלות חוזרות ונשנות של בית הדין את הרב צדקה, שהופיע בשם הנאמנים החדשים, לא נשמעה טענה אמיתית כלשהי נגד פעולותיו של עו"ד שוב, אלא הטענה שאין הם יכולים לעבוד עימו, שגם היא לא נומקה. הנאמנים על פי שטר ההקדש דוד לוי ומיכאל כהן, אמרו לעומתו שיש להם אמון בעו"ד שוב. כשנמצה את העולה מהדיון נראה שהנאמנים על פי שטר ההקדש, להוציא הרב שרים שהתפטר, תמכו בהמשך פעולותיו של עו"ד שוב כמנהל מיוחד. הנאמנים החדשים (שלא הופיעו לפני בית הדין) באמצעות הרב צדקה, דרשו את הפסקת פעילותו. בדיון עלתה טענת הגבאים (שלא הופיעו) שהם אמורים להיות נאמנים, טענה שנתמכה על ידי עו"ד שוב.
בעקבות הדיון הוציא בית הדין בכ"ב בשבט התשע"ז (18.2.17) החלטה שלמעשה קיבלה את עמדת הנאמנים החדשים, וזו לשונה:
א. בית הדין התרשם בדיון מחוסר האמון בין חלק מנאמני ההקדש לבין עו"ד דוד שוב. בית הדין סבור כי מצב זה אינו משרת את טובת ההקדש העומד בפני אתגרים ומאבקים הזקוקים לאיחוד כוחות ושיתוף פעולה מלא בין נאמני ההקדש כולם לבין בא כוחם.בהחלטה זו אין התייחסות לבקשת הגבאים להעביר הנאמנים מתפקידם ואין התייחסות לבקשת הגבאים לקבוע מעמדם כנאמנים כפי שקובע שטר ההקדש לטענתם.
ב. מנגד, אין להתעלם מהניסיון ומהפעילות של עו"ד דוד שוב במאבק נגד חברת "חתונה אחרת" בבית המשפט. הפסקת פעילות זו של עו"ד דוד שוב בשלב זה תפגע בטובת ההקדש.
ג. לכן, מתוך ראיית טובת ההקדש בלבד, בית הדין מורה לנאמני ההקדש להמשיך את העסקת עו"ד דוד שוב בייצוג מול התביעה הנוכחית מול חברת "חתונה אחרת" בלבד עד למתן פסק דין בעניין, ולשלם לו את שכרו עבור ייצוג זה.
ד. בשלב זה בית הדין לא מאשר מינוי של אף עורך דין עבור ההקדש.
ה. באשר לקשר עם יזמים וזכויות הבנייה של ההקדש, בית הדין מורה למפקח על ההקדשות להגיש תוך שבעה ימים שמות של שני מומחים בנדל"ן לצורך מתן חוות דעת מקצועית על טובת ההקדש בעסקאות הנדל"ן המוצעות להקדש.
ו. בית הדין מבהיר כי אין באמור בהחלטה זו משום פגיעה בשמו הטוב של עו"ד דוד שוב או בעבודתו במסגרת הקדש זה, והחלטה זו ניתנה רק מתוך ראיית טובת ההקדש בעתיד ולשם שיתוף פעולה מלא בין ההקדש לבין מי שאמור לייצגו.
ח. אחרי הדיון הוגשה בקשה נוספת מטעם הנאמן דוד לוי והגבאים (המערערים בתביעות שלפנינו) לקבוע מועד לדיון בבקשתם לביטול מינוי הנאמנים החדשים. בהחלטתו מיום כ"ה בשבט התשע"ז (21.2.17) דחה בית הדין בקשה זו וקבע: "גבאי בית הכנסת אינם צד בתיק ההקדש, הבקשה נדחית." מלשון ההחלטה לא ברור אם הכוונה שהגבאים אינם צד בתיק זה, ואלו כאמור דברים נכונים, או שאינם צד בעניין זה של הנאמנות בהקדש.
לאחר ימים מספר הוגשה בקשת עו"ד שוב לבית הדין לפסילת הרכב בית הדין בגין ההחלטה הנזכרת לפסילת עו"ד שוב מלהמשיך לכהן כמנהל מיוחד, בגין עלילות השקר שהועלו נגדו, לדבריו, למרות קביעת בית הדין שלא נפל דופי במעשיו. לחילופין דרש עו"ד שוב מתן תשובות מפורטות של הנאמנים שדרשו את פיטוריו על עשרות שאלות שהגיש (שאלות שלדעתנו אכן היו ראויות להישאל, אולי לא בפירוט הנרחב), מכיוון שהנאמנים מטילים דופי שאין לו בסיס ולמרות האמור בהחלטת בית הדין, ההחלטה פוגעת בו). עוד תמה מדוע גרם בית הדין לפיטוריו למעשה, מפני שאינו מקובל על הנאמנים, בשעה שמונחת בפני בית הדין בקשה לפיטוריהם. בית הדין, בהחלטתו מיום ל' בשבט התשע"ז (26.2.17), דחה את הבקשה לפסילה ולביטול ההחלטה על הסף, ללא התייחסות הן לשאלות שהעלה מי שמונה למנהל מיוחד על ידי בית הדין, שרשאי ואולי חייב לקבל את הגנת בית הדין לבירור טענות שהועלו נגדו שלא בוררו ולא הוכחו ושאין זה הוגן להשאירן 'תלויות באוויר'. וכמו כן לא הייתה התייחסות לבקשה לפסול את הנאמנים החדשים שלגביה – אף אם לבית הדין נראה שאין הגבאים צד – ודאי שהרב דוד לוי, נאמן ההקדש הוותיק הוא צד בתיק זה שכל מהותו טענה של נאמן אחד כנגד אחרים.
אף שאין אנו מקבלים את הסגנון של עו"ד שוב בבקשתו לפסילת ההרכב, שכן ניסיון להטלת מורא על הרכב שאין דעת אחד הצדדים בתיק נוחה מהחלטותיו – אינו פתרון אלא בעיה, עם זאת חובת בית הדין להתייחס עניינית לטענות, אף אם הסגנון אינו מוצא חן בעיניו. כך במיוחד כשיש לציין שבתיק זה הסגנון והטענות של הרבה מהצדדים התאפיינו בחוסר דרך ארץ ובחוסר כבוד, בין שהם באים לפי מחשבתם מתוך קנאות ויראת שמים ובין שאינם אלא מתוך גסות רוח.
על החלטת בית הדין מיום כ"ה בשבט התשע"ז (21.2.17) לדחות על הסף את בקשת הגבאים הוגש ערעור בתיק בית הדין הגדול 1117237/1. בערעור הועלו טענות קשות של הנאמן דוד לוי והגבאים כנגד הנאמנים החדשים, אך עיקרו של הערעור הוא על סילוק התביעה על הסף ללא שמיעת העובדות והטענות של התובעים ותגובת הנתבעים וללא בחינת מעמדם של הגבאים הן בניהול בית הכנסת והן בהקדש.
גם על ההחלטה מיום ל' בשבט התשע"ז (26.2.17) הוגש ערעורו של עו"ד שוב, ערעור שאליו הצטרפו גבאי בית הכנסת, בתיק בית הדין הגדול 1119713/1. גם בערעור זה נטענו הן טענות פרוצדוראליות הן טענות ענייניות.
הוגשה לבית הדין הגדול בקשת המערערים לדון בשני הערעורים כאחד, ובית הדין נעתר לבקשה וקבע:
לאחר העיון בחומר שבתיק ממנה נראה כי קיימת תשתית עובדתית ומשפטית משותפת לשני התיקים, ולאור הבקשה בהסכמה שהציגו שני המערערים לאיחוד תיקים, בית הדין מורה על שמיעת שני הערעורים במסגרת דיון אחד.ט. ביום ט' בניסן התשע"ז (5.4.17) התקבלה החלטת בית המשפט שקיבלה את תביעת ההקדש באמצעות עו"ד שוב לפינוי "חתונה אחרת" משימוש בנכסי ההקדש. וביום כ"ח בניסן התשע"ז (24.4.17) הוגש ערעור "חתונה אחרת" על פסק דין זה.
ביום כ"ט בניסן התשע"ז (25.4.17) הגיש יצחק צדקה, אחד מהנאמנים החדשים (לדבריו בשם הנאמנים), בקשה למינוי עו"ד אחר לטיפול בערעור.
ביום ד' באייר התשע"ז (30.4.17) הגישו גבאי בית הכנסת לבית הדין בקשה לאפשר לעו"ד שוב לטפל גם בערעור, מפני שהוא שהצליח, לדבריהם, במאבק לפינוי "חתונה אחרת", דבר שלא עלה בידם של הנאמנים החדשים, שתכלית מינוים הייתה לצורך זה. עוד נכתב במכתבם שעל פי הבירור הנאמן דוד לוי לא היה מודע למכתב שנכתב אף בשמו על ידי יצחק צדקה.
ביום י"א באייר התשע"ז (7.5.17) התקבל מכתב ששלח הנאמן מיכאל כהן, שלדבריו גם הרב צדקה שותף למכתב זה (שלא כאמור במכתב לעיל), ובו התנצלות על הפגיעה בעו"ד שוב ובקשה שייצג את ההקדש אף בערעור.
ביום כ"ה באייר התשע"ז (21.5.17) פנה עו"ד שוב לבית הדין לקבלת הוראות בנוגע להודעת בית המשפט המחוזי שהורתה להגיב בתוך שלושה ימים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
ביום כ"ח באייר התשע"ז (24.5.17) ניתנה החלטת בית הדין שזו לשונה: "נאמני ההקדש רשאים לבחור ייצוג המתאים לטובת ההקדש."
ביום ב' בתמוז התשע"ז (26.6.17) הוגשה בקשת טו"ר חנניה צפר, בא כוח הנאמן מיכאל כהן, למנות את עו"ד אהרן פרקש לייצג בערעור. במכתב זה הוא תוקף את עו"ד שוב בטענות מטענות שונות ולפיהן עו"ד שוב חבר ל"חתונה אחרת", אינו מוכן להילחם בהם ורוצה לאפשר להם לדחות את הפינוי בשישה חודשים (עד תחילת 2018) למרות המשך המעשים המחללים את בית הכנסת. מכתב זה סותר למכתב מרשהו של טו"ר צפר המוזכר לעיל.
ביום י"ט במרחשוון התשע"ח (8.11.17) הוגשה בקשתו של יצחק צדקה למנות את עו"ד וילצ'יק לייצג את ההקדש בערעור, הבקשה נשלחה לתגובת המפקח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין, תגובתו – אם ניתנה – לא מתויקת בתיק.
ביום ט"ו בטבת התשע"ח (2.1.18) הוכנס לתיק ייפוי כוח ולפיו עו"ד אברהם פוגל מייצג את ההקדש, על כתב המינוי חתמו ארבעת האפוטרופוסים החדשים והאפוטרופוס מיכאל כהן. האפוטרופוס דוד לוי לא חתום על המינוי ומסתבר שהמינוי נעשה שלא על דעתו וייתכן שגם שלא בידיעתו. מינוי זה לא אושר, כפי הנראה, על ידי בית הדין למרות החלטת בית הדין מכ"ב בשבט התשע"ז (18.2.17), שמהאמור בראשה עולה כי יש צורך למנות בא כוח חדש להקדש אלא שבאותה עת אין בית הדין מאשר מינוי מסוים כזה, ולמרות בקשות קודמות שהוגשו לבית הדין למינוי בא כוח להקדש, בקשות שבפועל לא נענו על ידי בית הדין.
ביום ט"ז בשבט התשע"ח (1.2.18) הגיש עו"ד אברהם פוגל לאישור בית הדין הסכם פשרה בין ההקדש ל"חתונה אחרת". עיקרו של ההסכם הוא שהשוכרים יפנו את המושכר בחודש 7/18 וישתדלו לשמור על הצניעות בתקופה שעד אז, בכפוף להסכם ימשכו "חתונה אחרת" את ערעורם. בית הדין אכן אישר את ההסכם וכן ראוי היה לעשות, שהרי כידוע לנו, כדיינים, לא תמיד יש לנו לומר "ייקוב הדין את ההר".
עם זאת אין אנו יכולים אלא להביע תמיהה, על התנהגות הנאמנים: תלונותיהם כנגד עו"ד שוב היו על ניסיונו להגיע לפשרה ובדרכי שלום, ההצעה שאושרה בסופו של דבר הייתה ההצעה שהציע עו"ד שוב חודשים רבים קודם לכן, הצעה שהייתה מביאה לפינוי מוקדם (עוד לפני מועד הסכם הפשרה שאושר לבסוף), תמהים אנו על "מלחמת הקודש" שקידשו הנאמנים על עו"ד שוב, שעל פי החומר שבתיק, דבריו בפרוטוקול הדיון ובתגובותיו מורים שטובת ההקדש עמדה לנגד עיניו, ולא כפי שהאשימוהו הנאמנים. הלה פעל לפי שיקול דעתו המקצועי ושאף לסיים את הסכסוך בפשרה ובדרכי שלום ולא ב"ייקוב הדין את ההר", דרך שהיא לפעמים 'דרך קצרה שהיא ארוכה', ואין מקום לתלות בו את שתלו בו הנאמנים בדיון בבית הדין ובמכתבים החוזרים והנשנים.
תיארנו חלק מהפניות שלא לאפשר לעו"ד שוב להמשיך לייצג את ההקדש אף בערעור על החלטת בית המשפט, אף על פי שאין ספק שהוא שהביא לתוצאה זו של פינוי "חתונה אחרת", וכפי שקבע בית הדין בהחלטתו, הוא שהיה מעורה היטב בפרטי התיק והוא שהיה ראוי להמשיך לייצג את ההקדש גם בערעור. בפניות אלו הייתה האשמה כלפי עו"ד שוב שלפיה הוא קשר קשר עם "חתונה אחרת", שכן ברצונו לגמור ביטול ההסכם בדרכי שלום ולא במלחמה. אין אנו רואים בחומר שבתיק שמץ ראיה לדברים אלו, אך לפעמים דרך ארוכה ודרכי שלום עדיפים.
עם זאת אין ספק שהגשת הבקשות בתיק זה לא נבעה בהכרח מיראת שמים וכוונות טובות, אלא בעיקר ממלחמה של הנאמנים החדשים ושל הנאמן הוותיק מיכאל כהן, ואולי של מייצגו טו"ר חנניה צפר, בעו"ד שוב. עם זאת אין אנו יכולים להתעלם מהתנהגות זו, בבואנו לקבוע אם הנאמנים החדשים (או חלק מהם) הם נאמני ההקדש או נאמני עצמם, בפרט שכפי שהתבאר (עיין לעיל אות ו') מינויָם היה בניגוד לשטר ההקדש, ובכוונה להשקיט המריבות, דבר שלא קרה, אלא אדרבה מינויָם ליבה המריבות, ומסתבר שיצר סכסוכים חדשים ומלבד זאת גרם להוצאות גבוהות ולבזבוז כספי ההקדש בתשלום נוסף לעורכי דין שפעלו בערעור, ואף שיש להניח שגם עו"ד שוב היה מקבל שכר עבור המשך טיפולו, אך מסתבר שבנסיבות העניין שכרו היה נמוך משל מי שצריך לטפל בתיק מחדש.
י. בינתיים ובמקביל, ביום כ"ז בסיוון התשע"ז (21.6.17) התקיים דיון בבית הדין הגדול בערעור על בקשת פסילת ההרכב. עו"ד שוב הבהיר בדיון שאין לו עניין בפסילת ההרכב וכל מטרתו היא לדון ולברר את ההתנהלות בהקדש לגופה. בסוף הדיון הוציא בית הדין את ההחלטה כדלהלן:
במהלך הדיון הודיעו באי כוח המערערים כי הם נענים לבקשה למשיכת הערעור בעניין ההחלטה על אי־פסלות דיין.בהמשך להחלטת בית הדין הגדול ניתנה ביום כ"ג בתמוז התשע"ז (17.7.17) החלטת בית הדין האזורי:
מאידך, הואיל ובכתב הערעור בסעיף 26 התבקש סעד נוסף, והוא שבית הדין האזורי ייתן החלטה בעניין בקשת בא כוח ההקדש שהנאמנים יענו על השאלות שהגישו באי כוח המערערים בשאלון מסודר – לדבריהם, לא ניתנה כל החלטה של בית הדין האזורי על בקשה זו.
מוחלט:
א. הערעור על ההחלטה בנושא פסלות דיין, נמחק. תיק זה נסגר.
ב. אין צו להוצאות.
ג. בית הדין הגדול פונה לבית הדין האזורי ליתן החלטה בעניין הבקשה שהגיש בא כוח ההקדש שהנאמנים ישיבו על שאלות שהוגשו בכתב לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי מתבקש ליתן החלטה אם להיענות לבקשה או לדחותה או להיענות לה באופן חלקי, הכול כפי שיקול דעת של בית הדין האזורי.
בהתאם להחלטת בית הדין הגדול מיום כ"ז בסיוון התשע"ז (21.6.17) אני מאשר למערער דוד שוב להגיש לנאמנים עד חמש שאלות, ועל הנאמנים או נציג הנאמנים להשיב על שאלות אלו עם העתק לבית הדין תוך שבעה ימים מיום קבלתם.ביום כ"ו בתמוז התשע"ז (20.7.17) ניתנה החלטת בית הדין הגדול גם בערעור הגבאים, וזו לשונה:
א. החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ה בשבט תשע"ז (21.2.17) מבוטלת.התביעה לפסילת בית הדין או לחילופין הבקשה מהנאמנים להבהיר מעשיהם החריפה את הסכסוך סביב בית הכנסת, כשמאז יש שני מחנות: ארבעת הנאמנים החדשים שהצטרפו לנאמן מיכאל כהן המיוצג על ידי טו"ר חנניה צפר, הדורשים להפסיק פעולותיו של עו"ד שוב; כנגד הנאמן דוד לוי בצירוף הגבאים, התומכים בעו"ד שוב. שני הצדדים חלקו על אופן סיום הסכסוך עם "חתונה אחרת". עם זאת אין ספק שהסכסוך נהפך לסכסוך אישי מי ישלוט ומי ינהל את ההקדש. בין כך ובין כך לא רק שהתקווה שהנאמנים החדשים ישקיטו את הסכסוך שהיה בין מיכאל כהן לדוד לוי ולרב מתתיהו שרים נכזבה, אלא שהסכסוך הועצם ביתר שאת. לבית הדין נשלחו מכתבים רבים משני הצדדים, התוקפים אלו את אלו, ואין כאן מקום להאריך, ועיין לקמן.
ב. היות והבקשה לפיטורי הנאמנים הוגשה על ידי אחד ה"נאמנים", על בית הדין האזורי לקיים דיון בהרכב מלא במעמד הצדדים ובאי כוחם לגופה של הבקשה לפיטורי הנאמנים שהוגשה בפניו. בית הדין האזורי יכריע בשאלה זו על פי שיקול דעתו הרחבה ויצרף נימוקים.
ג. ככל שמי מהגבאים ירצה להצטרף כעותר לבקשה לפיטורי הנאמנים (כפי שהיה בבקשה המקורית שהוגשה בפני בית הדין האזורי) יהא על בית הדין האזורי לקיים דיון בהרכב מלא במעמד הצדדים ובאי כוחם בשאלה זו של מעמד הגבאים בתיק ואם יש ביכולתם להגיש בקשה כזו לפיטורי הצדדים. בית הדין האזורי יכריע בשאלה זו על פי שיקול דעתו הרחבה ויצרף נימוקים.
ביום י"ג במרחשוון התשע"ח (2.11.17) נערך דיון ארוך בהתאם להוראת בית הדין הגדול לבירור הטענה לפיטורי הנאמנים החדשים וקביעת מעמדם של הגבאים. עיקר הדיון היה בנוגע לסמכויות הגבאים, ועל הקורה בפועל בבית הכנסת.
יא. ביום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17) ניתנה החלטת בית הדין האזורי הנותנת פרשנות לשטר ההקדש והקובעת למעשה שלגבאים אין מעמד כנאמני ההקדש אלא כגבאים בלבד, המנהלים את בית הכנסת, וזו לשון ההחלטה:
היות שטענות באי כוח הגבאים על מעמדם בהקדש מתבססות על שטר ההקדש עלינו לבחון את האמור בשטר ההקדש בטרם נקבע את מעמדם.ביום ו' בטבת התשע"ח (24.12.17) הוגש ערעור הגבאים על החלטת בית הדין. הערעור נדון בתיק בית הדין הגדול 119713/2, טיעוני הערעור הם על פרשנותו של בית הדין האזורי לשטר ההקדש, תוך ציטוט לא מדויק של שטר ההקדש ותוך פרשנות מעוותת לרצון המקדישים. בדיון שנערך בבית הדין הגדול הוצגו החלטות בית הדין בעבר החלטות שנתנו הרב שינפלד והרב עמאר (החלטות שהזכרנו וניתחנו לעיל) שלטענת המערערים מחזקות את עמדתם.
בשטר ההקדש מיום ה' באייר תש"ג (10.5.1943) נאמר:
ולא ימכר ולא יגאל ולא ימושכן ולא יוחלף כל ימות עולם אלא יעמוד בקדושתו למטרת תפילה ולימוד תורה תחת הנהלתנו והשגחתנו כל ימי חיינו לאורך ימים טובים יחד עם שלשה גבאים שיעמדו על ידנו ושיבחרו מתוך יחידי בית הכנסת כפי תקנות בית הכנסת הזה.
מעיון בשורות אלו של שטר ההקדש עולה כי רצון המקדישים החתומים על שטר ההקדש לנהל ולהשגיח על ההקדש כל ימי חייהם יחד עם שלושה גבאים שיעמדו על ידם ויבחרו מתוך יחידי בית הכנסת.
מה הם רוצים שיהיה לאחר אריכות ימים ושנים שלהם?
בהמשך שטר ההקדש נאמר כדלהלן:
ואחרי אריכות ימים ושנים תיסוב ההנהלה והפיקוח על מקום קדוש זה להרב הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל בעיר הקודש ירושלים, והרב הראשי הספרדי של העיר תל אביב והמחוז, ועל ידם שנים מצאצאי או מקרובי המקדישים שלום אהרון לוי ושלמה יצחק כהן, שימונו אחריהם על ידי כל אחד מהם בצוואתם מחיים, או על ידי הרבנים הראשיים הנ"ל, במקרה שלא התמנו על ידי המקדישים, וכן הלאה עד סוף כל הדורות, שיתמנו לגבאי כבוד ועל פי הם יחד עם שלושת גבאים הנ"ל יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת נחתכים על פי דין תורתינו הקדושה [וכו'].
מעיון בשורות אלו אנו מבחינים כי:
"ההנהלה והפיקוח" יהיו על ידי נציגי הראשון לציון מירושלים והרב הספרדי של תל אביב.
לידם יהיו שניים מצאצאי או מקרובי המקדישים שלום אהרון לוי, ושלמה יצחק כהן שימונו לגבאי כבוד.
על פי הם – יחד עם שלושה גבאים הנ"ל יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת.
איך ימונו גבאים ומי ממנה אותם?
לזה יש התייחסות בקטע הקודם של שטר ההקדש בו נאמר: "יחד עם שלושה גבאים שיעמדו על ידינו ויבחרו מתוך יחידי בית הכנסת".
דהיינו נאמני ההקדש יהיו מטעם הראשון לציון והרב הראשי ספרדי לתל אביב והם יפקחו וינהלו את ההקדש בכללותו, נציגי משפחות המקדישים ימונו לגבאי כבוד, ועם גבאי בית הכנסת שיבחרו מתוך יחידי בית הכנסת, יהיה בידם ניהול וסדרי בית הכנסת בפועל, בשים לב שהמילה "הנהלה והפיקוח" נאמרה רק על נציגי הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, ולא נאמרה על צאצאי המקדישים – גבאי הכבוד, ועל שלושת הגבאים, עליהם נאמר "הנהלת וסדרי בית הכנסת" בלבד.
מכל האמור עולה כי נאמני ההקדש מטעם הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב הם מנהלי ומפקחי ההקדש בכללותו, צאצאי המקדישים הם גבאי כבוד, ואילו גבאי בית הכנסת לניהול פנימי של סדרי בית הכנסת יבחרו מתוך יחידי בית הכנסת.
הגדרת גבאים לניהול וסדרי בית הכנסת לטעמנו הוא ניהול פנימי של בית הכנסת הכולל קביעת זמני התפילות ושעורי התורה, קשר ישיר עם הקהל, גביית כספי תרומות יחידי בית הכנסת והעולים לתורה, ואחריות על פתיחה וסגירה של בית הכנסת. והכול בכפוף לנאמני ההקדש עצמם וכפי שנאמר בשטר ההקדש "יחד עם הגבאים שיעמדו על ידינו".
כך, ברור לנו כי מעמד הגבאים בפועל אינו זהה למעמד נאמני ההקדש בידם הופקדה האחריות על ניהול ופיקוח ההקדש בכללותו מול בית הדין הרבני, וכלל הרשויות, כשהגבאים עומדים לצידם בניהול הפנימי של ההקדש, אך אינם נושאים באחריות הכוללת כמו נאמני ההקדש עצמם, ולכן אינם צד שווה עם הנאמנים מדין תביעה של חלק מנאמני ההקדש עצמו נגד חלק אחר של נאמני ההקדש שמונו על ידי הראשון לציון.
עיון בתקנות בית הכנסת אהל מועד מחודש כסלו תרצ"ד מחזק את החלטתנו זו שם נאמר כדלהלן:
ב. אספה כללית – הכוללת דו"ח מעשי וכספי, אשור תקציב שנה החדשה, בחירת מבקר חשבונות – תתקיים פעם בשנה. יושב ראש האספה יהיה הרב הראשי הספרדי.
היינו: זכות הפיקוח וניהול על של ההקדש נתון בידי הרב הראשי הספרדי או מי מטעמו שמונה על ידו קרי נאמני ההקדש מטעם הראשון לציון הרב הראשי הספרדי.
ובסעיף ג' לתקנות:
בית הכנסת מתנהל על ידי שלושה גבאים נבחרים שיבחרו פעם בשנתיים ועל ידי גבאי הכבוד.
ובסעיף ד' לתקנות:
תפקידי הגבאים הכוללים מינוי חזנים, מזכיר, שמשים, קביעת שעות התפילה, קביעת לימודי תורה ומקומות למתפללים וכו'.
לאמור: הגבאים אחראים על הניהול הפנימי של בית הכנסת וסדרי התפילה, בעוד נאמני הרב הראשי הספרדי הם מנהלי האספה השנתית המפקחת על כלל עבודת הגבאים.
יתרה מזאת: בסעיף ז' לתקנות תחת הכותרת "בחירות לגבאים" נאמר בסעיף קטן י': "הקלפי תפתח בנוכחות הרב הראשי הספרדי או ממלא מקומו, ותוצאות הבחירות תאושרנה על ידו".
כך, ברור לכול כי מעמד הגבאים לניהול פנימי של בית הכנסת הוא תחת הרב הראשי הספרדי או מי מטעמו האחראי לפיקוח וניהול כללי של בית הכנסת, וכולם נמצאים תחת פיקוח של בית הדין להקדשות.
מנגד, בית הדין לא מונע מגבאי ההקדש המופקדים על ניהול וסדרי בית הכנסת לטעון נגד כלל הנאמנים או חלקם ככל שלדעתם ישנה התנהלות לא תקינה של ההקדש, וזהו תפקידו של בית הדין לדאוג לניהולו התקין של ההקדש, וככל שישנם טענות נגד מצד כל גורם שהוא, קל וחומר מגבאי ההקדש, וודאי שתפקידו של בית הדין לשמוע ולבדוק טענות אלו שהרי נאמני ההקדש הם אפוטרופוסים הממונים על ההקדש על ידי בית הדין והאחריות על ניהולו התקין של ההקדש היא על בית הדין הרבני.
בהחלטת בית הדין הגדול מיום י"ג באדר התשע"ח (28.2.18) נקבע:
ככל שתוגש לבית הדין האזורי "בקשה לסתירת הדין ודיון מחדש" בהסתמך על חומר חדש שלא היה ידוע למבקשים (קרי – שתי ההחלטות מ־2001 ומ־2003) יהיה על בית הדין האזורי לקיים דיון בהרכב מלא ולהוציא החלטה על פי שיקול דעת רחב, בעניין זה של מעמד הגבאים.ביום י"ז בסיוון התשע"ח (31.5.18) נערך דיון שבו השמיעו הנאמנים והגבאים דעתם לגבי האופן בו יתנהל ההקדש מכאן ואילך, בסופו של הדיון נקבע בהחלטת בית הדין:
בדיון היום שמע בית הדין את באי כוח הצדדים את נאמני ההקדש, והגבאים, בסופו של דיון הוסכם כי כל הצדדים הנוגעים בדבר ישבו יחד, הרב יצחק פרץ ירכז ישיבות אלו בניסיון להגיע להסכמות בין כולם.בפועל לא נוהל משא־ומתן כלשהו, בינתיים פקע תוקף מינוי הנאמנים החדשים ובית הדין האריך את המינוי עד מועד הדיון שהיה אמור להתקיים.
ביום י"ב בטבת התשע"ט (20.12.18) התקיים בבית הדין האזורי דיון ארוך שבו נטענו טענות הגבאים והנאמנים החדשים. התברר שאין שיתוף פעולה בין הגבאים לנאמנים וכן איפכא. חילוקי הדעות והסכסוכים בין הנאמנים, הגבאים, ובאי כוח הצדדים הפכו להיות לסכסוכים אישיים כשהצדדים לא נוהגים כבוד זה בזה ופוגעים זה בזה, והגבאים ובאי כוחם לא נוהגים כבוד בבית הדין שנותן ההחלטות כפי שיקול דעתו המקצועי. הצדדים לא הגיעו להסכמות שלדעתנו היה ניתן להגיע אליהם בנקל, אילו היה רצון כן לדאוג לטובת בית הכנסת וההקדש. הגבאים דרשו לתת להם מעמד של נאמנים ולא להאריך את מינוים של הנאמנים החדשים, אלא למנות נאמן אחר שישמש כשליחו של הראשון לציון, מכיוון שהראשון לציון הוא הנאמן על פי שטר ההקדש. לעומתם דרשו הנאמנים החדשים להאריך את מינויָם ושלא ליתן לגבאים מעמד של נאמנים, כשכל סמכותם של הגבאים תהיה לעניינים הנצרכים לתפעול בית הכנסת. מכיוון שלא הושגה הסכמה הוצרך בית הדין להוציא את פסק דינו.
יב. ביום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) נתן בית הדין את החלטתו, החלטה החוזרת על עמדתו של בית הדין בהחלטתו מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17), וזו לשונה:
א. הדיון בתיק זה נקבע על פי החלטת בית הדין הגדול מיום י"ג באדר תשע"ח נוכח החלטות בתי הדין השונים משנת 2001–2003 שלא היו לפני בית הדין הנוכחי.ביום י"ד באדר א' התשע"ט (19.2.19) ניתנה הבהרת בית הדין להחלטה דלעיל:
ב. בית הדין עיין בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום א' במרחשוון תשס"ב (18.1.2001) בהרכב הדיינים הרב אברהם שינפלד, הרב ישראל יפרח והרב מסעוד אלחדד, וכן בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום א' בניסן תשס"ג (3.4.2003) בהרכב הדיינים הרב שלמה משה עמאר, הרב ניסים בן שמעון והרב נחום פרובר.
ג. ראשית דבר נקדים ונאמר כי בנושא ההקדשות בית הדין הוא אביהם של ההקדשות וחובתו לדון בשאלה העומדת לפניו לפי המצב הנתון בהקדש בעת ההיא ולבחון בהתאם לכך את טובת ההקדש. החלטות בית הדין בעבר בעניין ההקדש אינן מחייבות את בית הדין בעת הזאת שבה הוא דן לפי מה שעיניו רואות כעת את טובת ההקדש.
ד. כך ניתן להבין את ההחלטות הקודמות הנ"ל בעניין ההקדש, שנראות לכאורה סותרות זה את זה, שעליהן נסמכים באי כוח הצדדים – כל צד על פי ההחלטה הנראית לו.
ה. לגופו של עניין, בתיק זה בית הדין איננו רואה סתירה כלל בהחלטות הנ"ל בכל הקשור להשוואת מעמד הגבאים לנאמנים ונסביר את הדברים:
ו. בהחלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום א' במרחשוון תשס"ב נעשתה הפרדה מלאה בין תפקיד נאמני ההקדש לתפקיד הגבאים כדלהלן:
ז. בסעיף 3 להחלטה הנ"ל נאמר:
הגבאים הנבחרים יהיו אחראים לכל ענייני בית הכנסת השוטפים, עליות, ולרבות העסקת עובדים – חזן, מנקה וכדומה, וכן יטפלו בהכנסות ובהוצאות השוטפות של החזקת בית הכנסת, סדרי התפילות והפעילות בו.
ח. בסעיף 4 להחלטה הנ"ל נאמר: "נאמני ההקדש יטפלו בכל הקשור למבנה בית הכנסת ולתפעול האולם הצמוד לו."
ט. בסעיף 5 להחלטה הנ"ל נאמר:
נאמני ההקדש יעבירו סך של 4,500 ש"ח לחודש לידי הגבאים בהשתתפות בתפעולו השוטף של בית הכנסת, ובמקרה שיהיה צורך להגדיל את התמיכה יפנו הגבאים לנאמנים והם רשאים לאשרה.
י. בסעיף 6 להחלטה הנ"ל נאמר: "הגבאים יעבירו דוח הכנסות והוצאות שנתי לנאמני בית הכנסת.
יא. אתה הראת לדעת מכל סעיפי ההחלטה הנ"ל כי בית הדין הרבני האזורי בירושלים פירש את שטר ההקדש כפי החלטת בית הדין הנוכחי מיום א' בכסלו תשע"ח (19.11.17) לפיה ישנה הבחנה ברורה בין מעמד הנאמנים למעמד הגבאים.
יב. עתה נבחן את החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום א' בניסן תשס"ג בה נאמר כדלהלן:
א. אנו ממנים את נציגי משפחות המייסדים של ההקדש, הרב מיכאל כהן והרב דוד לוי, להיות נאמנים של ההקדש.
ב. כמו כן אנו ממנים את הוועד הנבחר של בית הכנסת: הרב בנימין תורגמן, הרב יוסף פנחס והרב זאב מנצור.
ג. כמו כן אנו ממנים את הרב מתתיהו שרים, ראש ישיבת תורה והוראה, להיות נאמן של ההקדש.
ד. כל הממונים הנ"ל ינהלו יחד את כל ענייני בית הכנסת וההקדש של אהל מועד.
יג. גם בהחלטה זו אנו רואים הבחנה ברורה בין מעמד הנאמנים שעליו נאמר בסעיפים א' וג' "להיות נאמן של ההקדש" לבין סעיף ב' הנוגע למעמד הגבאים, שם לא נאמר "להיות נאמן של ההקדש".
יד. אומנם בסעיף ד' להחלטה הנ"ל נאמר כי "כל הממונים יחד ינהלו את כל ענייני בית הכנסת וההקדש" אך כפי שאמרנו לעיל זה מה שהיה טובת ההקדש לעיני בית הדין באותה העת ובאותה השעה, וגם אז הגבאים לא קבלו מעמד של נאמנים, ואכן בהחלטת בית הדין מיום כ"ה בתשרי תשע"ו מינה בית הדין נאמנים חדשים ללא נתינת מעמד לגבאים כלל ועיקר, ובהחלטה מיום כ"ד בסיוון תשע"ו מינה בית הדין שניים מהנאמנים החדשים כמורשי חתימה ללא נתינת מעמד זהה לאחד מהגבאים.
טו. מכל האמור לעיל בית הדין בהרכבו הנוכחי חוזר על החלטתו מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17) כי נאמני ההקדש כולם – הן מטעם הראשון לציון והן מטעם משפחות המייסדים – יהיו אחראים על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש, כולל הגשת דוחות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש מול בית הדין הרבני. גבאי בית הכנסת ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של בית הכנסת הכולל קביעת סדרי התפילה, מינוי חזנים ועובדי ניקיון, גביית עליות ותרומות, בתיאום עם נאמני ההקדש, כשנאמני ההקדש כפופים לפיקוח והחלטות בית הדין הרבני.
טז. על פי החלטת בית הדין מיום כ"ה בתשרי תשע"ו מונו נאמני ההקדש הנוכחיים הרב יצחק פרץ, הרב אליהו קסטרו, הרב יצחק צדקה והרב משה שלום זאדע לנאמני ההקדש למשך שלוש שנים, דהיינו עד ליום כ"ה בתשרי תשע"ט. וכך, היום נאמני ההקדש הנ"ל אינם בתוקף.
יז. כיון שנאמנים אלו, שתוקף מינויָם פג, מונו על פי המלצת הראשון לציון הרב הראשי לישראל מתוקף האמור בשטר ההקדש, בית הדין פונה ללשכת הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף שליט"א להודיע לבית הדין על המלצתו למינוי נאמנים בהקדש מתוקף האמור בשטר ההקדש הנ"ל.
יח. עד למתן המלצתו של הראשון לציון ומתן החלטה אחרת, יהיו הנאמנים הנוכחיים בתוקף לניהול השוטף של ההקדש פרט לרב משה שלום זאדע שמונה לדיין בישראל.
יט. בית הדין מורה לבא כוח ההקדש ולנאמני ההקדש הנוכחיים להגיש לבית הדין בתוך ארבעים וחמישה יום מהיום דוחות על הכנסות והוצאות של ההקדש לשנים 2016–2018.
כ. ככל שדוחות אלו לא יוגשו עד ליום כ' באדר א' התשע"ט (25.2.19) בית הדין ישקול מינוי מנהל זמני להקדש לצורך הגשת הדוחות הנ"ל.
כא. בית הדין מורה לנאמני ההקדש לפתוח חשבון בנק אחד לבית הכנסת בו יופקדו כל הכנסות בית הכנסת כולל השכרת האולם, תרומות ומכירת עליות לתורה, וממנו ישולמו כל הוצאות בית הכנסת. בית הדין לא מאשר הפעלת שני חשבונות בהקדש, אחד של הנאמנים ואחד של הגבאים, כפי המצב כיום. על נאמני ההקדש להודיע לבית הדין עד ליום י"ד בשבט התשע"ט (20.1.19) על ביצוע החלטה זו.
כב. בתאריך י"א באייר תשע"ז (7.5.17) מינה בית הדין בהמלצת יחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין את מר צבי ויצמן בעל חברת חלונית בע"מ וחברת חצרות אכזיב בע"מ, העוסק ביזמות ניהול ובצוע פרויקטים בנדל"ן, למומחה מטעם בית הדין לבחון את עסקאות הנדל"ן המוצעות להקדש ולהעביר לבית הדין חוות דעת על טובת ההקדש בעסקאות אלו.
עד היום בחלוף כמעט שנתיים מהחלטה זו לא הוגשה שום חוות דעת בתיק. בית הדין מורה למומחה הנ"ל להגיש חוות דעת זו עד ליום כ"ו בשבט התשע"ט (1.2.19). ככל שהחלטה זו לא תבוצע בזמן הנ"ל בית הדין יורה על ביטול מינוי המומחה הנ"ל.
על באי כוח ההקדש להעביר החלטה זו למומחה הנ"ל.
במענה לבקשת הנאמנים בית הדין מבהיר:בהחלטות אלו שלל בית הדין את כוחם של הגבאים לתפקד כגבאי בית כנסת רגיל וכמקובל בכל מקום, כבל את ידיהם, שיהיו אומרי 'הן' לרצון הנאמנים שבפועל אין להם קשר אמיתי לבית הכנסת, ושינה את המצב ואת התנהלות בית הכנסת שהייתה במשך שנים רבות, ובוודאי את מה שנקבע בהחלטתו של הרב שינפלד מיום א' במרחשוון התשס"ב (18.10.01).
א. להקדש יהיה חשבון בנק אחד בלבד אליו יכנסו הכנסות בית הכנסת וממנו יצאו ההוצאות, ועליו יינתן דוח שנתי לבית הדין.
ב. על פי פסק הדין מיום ה' בשבט תשע"ט נאמני ההקדש כולם הם אחראים מול בית הדין על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש הכולל הגשת דוחות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש כשהגבאים ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של ההקדש בתיאום עם נאמני ההקדש.
ג. על פי החלטה זו מן הראוי שמורשה החתימה בחשבון ההקדש יהיו מקרב הנאמנים עצמם האחראים על הניהול והפיקוח של ההקדש.
ד. מורשי החתימה בחשבון יהיו שלושה נאמנים.
ביום כ"ז בניסן התשע"ט (2.5.19) ולאחר שניתנה המלצת הראשון לציון מינה בית הדין נאמני הקדש, וז"ל החלטתו:
א. בהחלטת בית הדין מיום ה' בשבט תשע"ט (11.1.19) פנה בית הדין ללשכת הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף שליט"א כדי שיודיע על המלצתו למינוי נאמני ההקדש מטעמו מתוקף האמור בשטר ההקדש, וזאת, לאחר שתוקף נאמני ההקדש הקודמים פג בתאריך כ"ה תשרי תשע"ט.יג. אחרי מתן החלטה זו הוגשה בקשת בא כוח הגבאים להעביר מתפקידם את הנאמנים הרב יצחק פרץ והרב יצחק צדקה (שהיו נאמנים 'בסבב הקודם'), מפני שלא מילאו את תפקידם כפי שעלה בדיון.
ב. בהודעת לשכת הראשון לציון הנושאת את התאריך כ"א באדר א' תשע"ט (26.2.19) נאמר כי הראשון לציון ממליץ לשמש כנאמני ההקדש מטעמו את:
הרב יצחק פרץ, הרב יצחק צדקה והרב מאיר זבולון.
ג. בהתאם לאמור בשטר ההקדש, בית הדין מורה על מינוי הנאמנים הבאים להקדש בית הכנסת "אוהל מועד" כדלהלן:
1. הרב דוד לוי;
2. הרב מיכאל כהן;
3. הרב יצחק פרץ;
4. הרב יצחק צדקה;
5. הרב מאיר זבולון;
ד. תוקף מינוי הנאמנים הוא לשלוש שנים.
ביום ט' בסיוון התשע"ט (12.6.19) הוגשה חוות דעתו של מר צבי וייצמן (למעלה משנתיים אחר מינויו, ולאחר שבית הדין התרה בו להגיש את חוות הדעת עד יום כ"ו בשבט התשע"ט – 1.2.19), כשמוסר הדוח (הנחתום) מעיד על הדוח (עיסתו) שהדוח אינו ממצה והוא דוח ראשוני.
הדוח נשלח לתגובת הממונה על ההקדשות בהנהלת בתי הדין. בתגובתה ביקשה הנ"ל למנות מנהל מיוחד להקדש מחד גיסא, מכיוון שהנאמנים לא ממלאים תפקידם בניהול ההקדש – בדבריה אלה היא תומכת למעשה בדרישת הגבאים – ומאידך גיסא לדבריה יש למנות בא כוח מומחה שיטפל בעניין זכויות הבנייה מכיוון שחוות הדעת שנמסרה אינה מקצועית, והטיפול בעניין זה חייב להיות מקצועי שאם לא כן ייגרמו נזקים להקדש. לאחר זמן הוגשה בקשה נוספת של הגבאים המעלה טענות כנגד תפקוד הנאמנים ועל התנהלות הזכיין החדש, הפוגע בתפקוד בית הכנסת, מחד גיסא, ואינו משלם את מה שהתחייב, מאידך גיסא.
טענות ומענות הגבאים והממונה על ההקדשות מחד גיסא ותשובת הנאמנים מאידך גיסא נסקרו בהחלטת בית הדין מיום כ"ח בתמוז התשע"ט (31.7.19) שבסופה נדחו בקשותיהם. וזו לשון ההחלטה:
א. לפני בית הדין בקשות ותגובות הצדדים כדלהלן:יד. החלטה זו הוצגה לפני בית הדין הגדול במסגרת הליך הערעור בתיק 1117237/3 על החלטות בית הדין מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) וכ"ז בניסן התשע"ט (2.5.19) הנזכרות, החלטות הנותנות מעמד בהקדש ובניהול בית הכנסת לנאמנים ושוללות את מעמד הגבאים. בהחלטה מיום ה' באב התשע"ט (6.8.19) כתב בית הדין הגדול:
1. בקשת בא כוח הגבאים לפיטורי הנאמנים הקיימים.
2. בקשת יחידת הרישום והפיקוח בהנהלת בתי הדין למינוי מנהל מיוחד להקדש.
3. תגובת נאמני ההקדש לבקשות הנ"ל.
ב. בקשת באי כוח הגבאים לפיטורי הנאמנים הקיימים הן בנימוקים כדלהלן:
1. החוזה שנערך בין נאמני ההקדש והזכיין נעשה ללא ידיעת הגבאים.
2. בהקדש נערכים אירועים על ידי הזכיין שאינן הולמים את קדושת המקום כולל חילול שבת ופריצת גדרי הצניעות.
3. הזכיין אינו משלם את דמי השכירות ואת הארנונה והנאמנים שותקים.
4. הצטברו חובות ארנונה גבוהים מאוד.
5. הזכיין מקיים אירועים בשבת וחול הפוגעים בזמני התפילות הקבועים של בית הכנסת.
6. דוח זכויות הבנייה של המומחה שמינה בית הדין הוא רחוק מלספק, לא היה צורך במינוי מומחה מלכתחילה, מדובר בתפקיד קלאסי של הנאמנים.
7. התנגדות למינוי מנהל מיוחד ובמקום זה למנות נאמנים אחרים.
ג. בקשת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד היא בנימוקים הבאים:
1. קופת ההקדש ריקה.
2. הזכיין לאירועים אינו עומד בתנאי ההסכם לא שילם דמי שכירות וארנונה כפי שהתחייב.
3. יש עיכוב בתשלום משכורות לעובדי ההקדש.
4. הגבאים שוקלים לסגור את שערי בית הכנסת.
5. דוח המומחה שמינה בית הדין לגבי זכויות הבנייה אינו מקצועי ואינו ממצה.
ד. תגובת נאמני ההקדש לבקשות הנ"ל:
1. התנגדות למינוי מנהל מיוחד להקדש כיוון שעל פי שטר ההקדש ימונו נאמנים על ידי הראשון לציון ומינוי מנהל מיוחד נוגד את שטר ההקדש ויעלה להקדש בהוצאות נוספות, סעד זה הוא מרחיק לכת, ופוגע במעמדם של הנאמנים.
2. טענות הגבאים נגד נאמני ההקדש הן לפחות במשך חמש־עשרה שנה בניסיון לשלוט על בית הכנסת ונכסיו.
3. בקשת מנהלת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש היא לא בסמכותה היא לא הוסמכה כמפקחת על ההקדשות ולפיכך אינה רשאית לייצג את ההקדש מול בית הדין.
4. בקשת יחידת הרישום והפיקוח נעשתה לאחר שמיעת צד אחד בלבד.
5. בתאריך י"א באדר ב' התשע"ט (18.3.19) הוגשו לבית הדין דוחות כספיים לשנים 2016–2018 על ידי רואה חשבון מוסמך כשעליהם לא הוגשו שום טענות ומענות.
6. הגירעון התקציבי בהקדש נובע מכך שהשוכר הקודם לא שילם דמי שכירות, השוכר החדש אף הוא לא עומד בתנאי ההסכם לא שילם דמי שכירות ואת דמי הארנונה עליהם התחייב בהסכם ונאמני ההקדש החלו בהליך משפטי נגדו. כמו כן נערכו שיפוצים בהקדש, ומתקיימים שעורי תורה הכרוכים בעלויות.
7. חוב הארנונה גבוה כיון שהעירייה רואה בהקדש אולם אירועים אך נאמני ההקדש פועלים בעניין זה, התקיימו פגישות מול פקידים בכירים בעירייה ואף שכרו עורך דין מיוחד לטיפול בעניין זה.
8. אין שום עיכוב במשכורות של עובדי ההקדש, וכל אמירה על סגירת שערי בית הכנסת בקרוב אינה אמת.
9. בית הדין מינה מומחה מטעמו לעניין זכויות הבנייה שנתן חוות דעת מקצועית, לקיחת מומחה חדש יארך זמן רב ויעלה ממון רב להקדש, ולא בטוח כי יגיע להמלצות שונות.
10. בעניין האירוע שנערך בחג השבועות נאמני ההקדש ערכו שימוע לזכיין והופקו לקחים בהתאם.
דיון והחלטה
1. בהחלטת בית הדין מיום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) מינה בית הדין נאמנים למשך שלוש שנים וזאת בהתאם לאמור בשטר ההקדש.
2. לאחר העיון בבקשות ותגובות של בא כוח הגבאים, בא כוח הנאמנים ויחידת הרישום והפיקוח, בית הדין סבור כי אכן מינוי מנהל מיוחד להקדש הוא צעד שנעשה רק לאחר שבית הדין התרשם כי הנאמנים אינם עושים בזדון את מלאכתם נאמנה, אנו סבורים כי בשלב זה אין המצב כן, וזאת בכפוף למתן הוראות של בית הדין לנאמני ההקדש כפי שיובא להלן, תוך מתן לוח זמנים, ומעקב בית הדין לבצוע הוראות אלו.
3. ככל שבסופו של הליך הוראות בית הדין לא יתקיימו על ידי הנאמנים הקיימים ישקול בית הדין את העניין מחדש.
4. בית הדין מורה לנאמני ההקדש להחליף בהקדם את הזכיין הקיים שאינו עומד בתנאי ההסכם עמו, ולפתוח מייד בהליך משפטי על כל החובות אותם הוא חייב להקדש.
5. כל הסכם חדש עם זכיין חדש יובא לאישור בית הדין טרם החתימה, ולאחר שהזכיין החדש יופיע בבית הדין ויתחייב על כל ההסכם בפני בית הדין.
6. על נאמני ההקדש להמשיך את ההליך מול עיריית תל אביב בכל הקשור לחיובי הארנונה הגבוהים.
7. בית הדין מורה לנאמני ההקדש לפקח באופן אישי על כל אירוע המתקיים בהקדש שיהלום את קדושת המקום בשמירת שבת כשרות וצניעות.
8. נאמני ההקדש לא יקבעו אירועים הפוגעים בזמני התפילה הקבועים בשבת וחול ללא תיאום עם הגבאים הממונים על סדר ומועדי התפילות.
9. על נאמני ההקדש להודיע לבית הדין על קיום וביצוע הוראות אלו עד ליום א' באלול התשע"ט (1.9.19).
10. בית הדין מורה למומחה מטעם בית הדין להשיב עד ליום א' באלול התשע"ט (1.9.19) על הערות יחידת הרישום והפיקוח הכוללות – תחום הכשרתו ומומחיותו, מול אלו גורמים פרטיים הוא ערך בדיקה ובירור, מדוע לא ערך בדיקה מול גופי מממשל כמו עיריית תל אביב וכדומה, לא נערכה בדיקה מול רשויות התכנון, ואין שום פרט מידע שיש צורך במומחה לגביו? המומחה עצמו כותב כי דוח זה אינו ממצה וניתן כדוח ראשוני, בית הדין מזכיר למומחה כי הוא מונה בתאריך י"א באייר התשע"ז (7.5.17).
11. בסעיף 9 לתגובת נאמני ההקדש נאמר כי:
בקשת מנהלת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש הוגשה בחוסר סמכות לאחר שמנהלת יחידת הרישום והפיקוח לא הוסמכה כמפקחת על ההקדשות ולפיכך אינה רשאית לייצג את ההקדש מול בית הדין, ורק משום כך דין בקשתה להידחות.
בית הדין מעביר בקשה זו להבהרת נשיא בית הדין הגדול, וזאת על פי סעיף ק"צ בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל.
לאור האמור בית הדין קובע:
א. בקשה באי כוח הגבאים לפיטורי הנאמנים הקיימים, נדחית.
ב. בקשת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש, נדחית.
ג. נאמני ההקדש יבצעו באופן מיידי את הוראות החלטה זו וידווחו על כך לבית הדין עד ליום א' באלול התשע"ט (1.9.19).
הובאה בפני על ידי המזכירות החלטה חדשה של בית הדין להקדשות בתל אביב בראשות הראב"ד שליט"א שניתנה ביום כ"ח בתמוז תשע"ט (31.7.19).משמעות הדברים היא שבית הדין הגדול השהה את דיונו בערעור בשאלת פיטורי הנאמנים עד מתן החלטה סופית של בית הדין האזורי.
בהחלטת בית הדין להקדשות הוטלו על הנאמנים הוראות אופרטיביות שעליהם לבצעם עד למועד שקבע להם בית הדין, ועליהם למסור דיווח מפורט על כך.
בהחלטת בית הדין להקדשות הנ"ל קבע בית הדין להקדשות כי 'ככל שבסופו של הליך הוראות בית הדין לא יתקיימו על ידי הנאמנים הקיימים ישקול בית הדין את העניין מחדש'. כאשר נראה כי כוונת בית הדין היא לאמור בשני הסעיפים הראשונים, העוסקים הן בתוקף המינוי של הנאמנים הקיימים והן בבקשה למינוי מנהל מיוחד. מכל מקום, עולה מהחלטה זו כי העניין האמור להיות נדון בערעור בפני בית הדין הגדול, דהיינו מעמד של הנאמנים הקיימים שמונו על ידי בית הדין או פיטוריהם והעמדת נאמנים חדשים, עניין זה ממש מוטל עתה על שולחנו של בית הדין האזורי להקדשות תוך העמדת מבחן ביצועי של הנאמנים שמונו.
במצב זה אין מקום לקבוע מועד לדיון בערעור אלא לאחר שיסתיימו ההליכים שקבע עתה בית הדין להקדשות ואשר מוטל על הנאמנים להוכיח בפני בית הדין כי אלו נעשו כפי שהוטלו עליהם. לאחר שיחלוף המועד שבית הדין להקדשות העמיד לנאמנים ולאחר שבית הדין להקדשות יבדוק את ביצועם של ההחלטות והמטלות שהטיל על הנאמנים ותינתן החלטה סופית על ידו בעניין הנאמנים, יהיה ביד המערערים להחליט אם להמשיך בהליכי הערעור ובגין אלו החלטות. בית הדין הגדול יקבע אם על פי המצב שיהיה בעקבות החלטת בית הדין להקדשות שתתקבל בעתיד יהיה מקום לשמוע את הערעור.
יש לציין שלבית הדין האזורי הוגשו בקשות חוזרות ונשנות של שני הצדדים: מצד אחד בקשות הגבאים לפסול הנאמנים החדשים, תוך כדי העלאת טענות על נאמנותם, ומצד שני תלונות הנאמנים כי הגבאים לא נשמעים להוראות בית הדין, גובים כספים ומנהלים את בית הכנסת תוך כדי התעלמות מהנאמנים, ותוך כדי שימוש בכספים שגבו. אין ספק שהמאבק הפך למאבק אישי של שני צדדים, או יחידים מתוך שני הצדדים, מאבק שאין ספק שהקרין על התנהלות בית הכנסת ועל המתפללים בו. במקביל טרח בא כוח הנאמנים למצוא שוכרים לאולמות בית הכנסת והגיש תביעה כנגד שוכרים שלא עמדו בתנאי השכירות, מאידך גיסא הגבאים מצאו תורם שלדעתם יְיַתר את הצורך בהשכרה, ומצד שלישי הוגשו הערות של יחידת הפיקוח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין על אופן פעולתם של הנאמנים.
אין ספק שמציאות זו של מאבק בין הגבאים שנבחרו על ידי המתפללים, מנהלים בפועל את בית הכנסת שנים רבות ואמונים על ניהולו כפי תקנות בית הכנסת שנקבעו אף בשטר ההקדש – גבאים שבוודאי היה להם מעמד בעבר, אך לפי החלטות בית הדין האזורי עתה אין להם מעמד, בין בניהול הכספי ובין בעניין הבאת או סילוק השוכרים המפריעים לטענתם לתפקוד בית הכנסת, כשלעומת זה מלוא הסמכות בעניינים אלו היא של הנאמנים החדשים שמונו על ידי בית הדין, שאינם גרים במקום ואין הם מעורים בענייני בית הכנסת, גרמה לכאוס שבגינו הגבאים פועלים כרצונם ומתעלמים מהוראת בית הדין, ומנגד הנאמנים אינם מקיימים את חובתם ואינם יכולים לפעול.
לאור האמור הוגשה בקשת הנאמנים לכוף את הגבאים, שלא לגבות כספים מן המתפללים, להעביר את כל ההכנסות לחשבון הבנק שבשליטת הנאמנים, וכמו כן להטיל עליהם קנס בגין ביזיון בית הדין.
בתגובה לבקשה זו הוציא בית הדין ביום כ"ו בכסלו התש"ף (24.12.19) את ההחלטה דלהלן:
א. לפני בית הדין בקשת נאמני ההקדש לאכיפת פסק דין על החלטות בית הדין מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) ומיום י"ד באדר א' התשע"ט (19.2.19) לפיהן להקדש יהיה חשבון אחד בלבד אליו יכנסו הכנסות בית הכנסת וממנו יצאו ההוצאות ועליו יינתן דוח שנתי ומורשה החתימה בחשבון יהיו שלושה מנאמני ההקדש.טו. הגבאים המשיכו להתנהל כאמור לעיל. בעקבות אי־תשלום חשבון החשמל נותק החשמל לבית הכנסת. אחרי הגשת בקשה בהולה מטעם בא כוח הנאמנים לקיום דיון בגין התנהלות לא נאותה של הגבאים לדעתם, התנהלות שגרמה לניתוק החשמל לבית הכנסת, קבע בית הדין ביום י"ד בתמוז התש"ף (6.7.20) מועד דיון למחרת – בט"ו בתמוז (7.7). עו"ד שוב הודיע שעקב התחייבות קודמת לא יוכל להופיע בהתראה קצרה, וביקש דחיית הדיון למועד קרוב אחר (יום או יומיים). בית הדין דחה את בקשתו עקב דחיפות העניין (דבר תמוה כשלעצמו, למרות ניתוק החשמל, כשמדובר בדיון שנקבע בהתראה קצרה מאוד וגם דחייתו מתבקשת לזמן קצר מאוד). משכך הופיעו לדיון זה הנאמנים ובא כוחם ונציג יחידת הפיקוח על ההקדשות, הגבאים ובא כוחם לא הופיעו, עם זאת בא כוח הגבאים הגיש עמדתו בכתב לגבי טענות הנאמנים, בכתב עמדה זו הועלו טענות רבות שהיו אמורות להיבדק. בכתב טענות זה, דרשו הגבאים שבית הדין יקבע ישיבה נוספת לשמיעת עמדתם. בדיון זה, שהיה במעמד צד אחד, נשמעה עמדת הנאמנים והועלו טענותיהם כשאין מי שיגיב מהצד השני. גם הטענות שהעלו הגבאים בכתב הטענות לא הועלו ונטענו בפני הנאמנים בעת הדיון. הדיון נערך בפני דיין יחיד ולא בפני כל הרכב ההקדשות.
ב. לטענת נאמני ההקדש הגבאים אינם מקיימים החלטה זו ולא מוכנים להעביר את כספי ההקדש לחשבון אחד.
ג. בתגובת בא כוח הגבאים נטען ההקדש נמצא ביתרת חוב של מיליון שקל והוא חשוף להליכים משפטיים בעיריית תל אביב, הנאמנים לא הגישו דו"חות כספיים לבית הדין, והנאמנים מבקשים עתה לרוקן את כבשת הרש של הגבאים.
ד. לדברי בא כוח הגבאים אין לגבאים שום קופה הקשורה להקדש, הכספים שבידם הם כספי תרומות שנמסרים בידם לצורכי תפעול בית הכנסת, על בסיס אמון אישי וכי כספים אלו אינם כספי הקדש ולא נתרמו מעולם להקדש.
ה. לדברי בא כוח הגבאים כל כסף שיועבר לקופת ההקדש הוא חשוף לעיקולים של חובות ההקדש לעירייה.
ו. ולסיום כותב בא כוח הגבאים כי ככל ומכל סיבה שהיא ייווצר מצב אבסורדי שהגבאים לא יוכלו לאסוף כספי תרומות להחזקת בית הכנסת לא יהיה מנוס מקיום אירוע ציבורי גדול שיבשר לעם ישראל על תום תקופת הזוהר של בית הכנסת הספרדי הגדול אוהל מועד ונעילת שעריו לציבור.
ז. בית הדין קובע ומבהיר בצורה חד־משמעית לגבאים ובאי כוחם כי בית הדין הרבני בתל אביב הוא הסמכות היחידה להחליט בכל ענייני ההקדש, והנאמנים שמונו מטעמו הם היחידים שיפעילו את ניהול ההקדש כפי החלטות בית הדין בעבר, לפיהן נאמני ההקדש כולם – הן מטעם הראשון לציון והן מטעם משפחות המייסדים – יהיו אחראים על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש, כולל הגשת דוחות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש מול בית הדין הרבני. גבאי בית הכנסת ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של בית הכנסת הכולל קביעת סדרי התפילה, מינוי חזנים ועובדי ניקיון וגביית עליות ותרומות, בתיאום עם נאמני ההקדש, כשנאמני ההקדש כפופים לפיקוח והחלטות בית הדין הרבני.
ח. בית הדין מבהיר בצורה הברורה ביותר: גבאים שלא יבצעו את הוראות בית הדין ככתבם וכלשונם יפוטרו מיידית מהניהול הפנימי והשוטף של בית הכנסת ואף יחויבו בביזיון בית הדין על כל תוצאותיו בחוק ובהלכה.
ט. טענת הגבאים ובאי כוחם כי נאמני ההקדש לא מסרו דוחות כספיים – בשקר יסודה, בית הדין קיבל בתאריך י"א באדר ב' התשע"ט (18.3.19) דוחות כספיים לשנים 2016– 2018 כדת וכדין שעמדה ביתרת זכות של למעלה ממאה אלף שקל ולא כדברי בא כוח הגבאים שמדובר ביתרת חוב של מיליון שקל.
י. אכן, ישנו חוב ארנונה מול עיריית תל אביב שנמצא באמצע הליכים של נאמני ההקדש מול עיריית תל אביב, ואין בזה כדי לתת לגבאים עילה שלא לקיים את החלטות בית הדין.
יא. בית הדין מבהיר וקובע כי כל הכספים שנתרמים לצורכי בית הכנסת שייכים להקדש, ובית הדין מוציא צו מניעה האוסר על הגבאים לקחת את כספי התרומות של בית הכנסת לקופה נפרדת עליהם להכניס זאת אך ורק לקופת ההקדש ממנו יצאו גם הוצאות בית הכנסת וההקדש.
יב. בית הדין מודיע באופן הברור ביותר למתפללי בית הכנסת כי תרומות שניתנות לגבאים לצורך בית הכנסת שייכות להקדש ועל כספים אלו להגיע לקופת ההקדש בלבד.
יג. בית הדין מוציא צו מניעה האוסר על הגבאים ובאי כוחם לערוך אירועים בשטח ההקדש ללא תיאום מראש עם נאמני ההקדש, הגדרת נאמני ההקדש הוא רוב נאמני ההקדש.
יד. באשר לאיום הגבאים כי ככל שייאסר עליהם לאסוף תרומות הם ינעלו את שערי בית הכנסת עם אירוע ציבורי גדול: בית הדין מבהיר כי בית הדין לא אוסר עליהם לאסוף תרומות של בית הכנסת, אדרבה זה תפקידם, אך עליהם להעביר זאת לקופת ההקדש של בית הכנסת ולא להחזיק חשבון נפרד של הגבאים.
טו. למעלה מן הצורך נדגיש כי באיום זה מול בית הדין רואים אנו עד כמה הגבאים הללו ראויים לשמש כנאמני ההקדש כפי תביעתם לכל אורך הדרך מזה שנים רבות, ובית הדין מבהיר כי קיום בית הכנסת הזה, תקופת הזוהר שלו, והחלטה על נעילת שעריו אינה תלויה כלל ועיקר בגבאי זה או אחר אלא בהחלטות בית הדין הרבני בתל אביב יפו בלבד כפי רצון המקדישים.
בדיון זה העלתה נציגת יחידת הפיקוח על ההקדשות הערות והשגות על ניהול ההקדש, על ההסכמים להשכרת המקום, האמורים להיחתם, בעת הדיון העיר בית הדין שכל הכסף שגובים הגבאים והתרומות שתורמים באי בית הכנסת שייכים להקדש, נציגת יחידת הפיקוח הזכירה בדיון שלטענת הגבאים כספים שהם גובים מתרומות שמנדבים המתפללים או שהם, הגבאים, שהם מגייסים אינם כספי הקדש ולכן אין לבית הדין סמכות בנוגע לכספים אלו. יש לציין שבמהלך הדיון התברר שהגבאים משלמים את הוצאות הניקיון ואת שכר החזן כפי ששילמו בעבר, עוד התברר שבמשך שנים הוצאות החשמל (שהיו העילה לדיון הדחוף) והארנונה, שולמו (או היו צריכים להיות משולמים) על ידי השוכרים השונים במשך השנים (ומשכך היה אמור להשתלם מחשבון הנאמנים שבו התקבלו כספי השכירות), ולא על ידי הגבאים. ומשכך עול תשלומים אלו שכנראה עיקרם בעקבות קיום האירועים בבית הכנסת, היה צריך להיעשות על ידי הנאמנים שערכו את הסכמי השכירות.
בדיון התברר שגם עתה חשבונות החשמל היו צריכים להיות משולמים על ידי השוכרים, כפי שהיה בעבר (התברר גם שהנאמנים היו בהליך תביעה נגד השוכרים). אלא שלטענת הנאמנים, כל עוד לא נחתמו חוזי שכירות חדשים (מפני שבית הדין לא אישר עדיין את החוזים ולא ניתנה חוות דעת של יחידת הפיקוח על תנאי חוזים אלו, והיכולת לאוכפם – דבר שנצרך במקרה זה לאור התנהלות השוכרים במשך שנים רבות) לא היה להם במה לשלם, ולכן דרשו שהגבאים שגובים כספים ישלמו בעבור החשמל. בדיון זה הועלתה גם טענת יחידת הפיקוח שעל האופן בו מתנהל המשא־ומתן למקסום זכויות הבנייה, לטענת יחידת הפיקוח העניין התנהל באופן לא מקצועי ולא על ידי עורכי דין המתמחים בנושאים אלו, דבר שגרם וצפוי לגרום עוד נזקים להקדש.
עוד באותו יום וללא אפשרות מתן תגובה לגבאים (על הנטען כנגדם) הוציא בית הדין את החלטתו (שניתנה בדן יחיד, כפי שהתקיים הדיון) שזו לשונה:
א. הדיון להיום נקבע לאור בקשה בהולה של הנאמנים לקבלת החלטות.
ב. על פי בקשה זו התבקש בית הדין להורות לגבאים לשלם את החוב לחברת החשמל, לאשר את השכרת האולם העליון, לאשר את הסכם התרומה לאולם התחתון, להטיל סנקציות בגין הפרות החלטות בית הדין.
ג. בדיון היום הופיעו נאמני ההקדש: הרב יצחק צדקא, הרב יצחק פרץ, הרב מיכאל לוי; בא כוח ההקדש עו"ד אברהם פוגל; מזכיר ההקדש מר משה בבא זאדא ועוה"ד שושנה שפיגלמן מיחידת הרישום והפיקוח בהנהלת בתי הדין. הגבאים ובאי כוחם לא הופיעו לדיון, אף שבקשתם לדחיית הדיון נדחתה, ובחרו לשלוח את עמדתם בכתב.
ד. בית הדין שמע את הנאמנים ובאי כוחם, את עמדת יחידת הרישום והפיקוח, ועיין בעמדת הגבאים שהוגשה בכתב, וקובע כדלהלן:
ה. בית הדין דוחה על הסף את האמור בסעיפים 31–34 לתגובת הגבאים בכתב, לפיה כל כספי התרומות של בית הכנסת המוחזקים על ידיהם אינם כספי ההקדש ואין לגבאים זכות מוסרית הלכתית וחוקית להעביר כספים אלו להקדש, או כלשונם לזרים. בית הדין קובע: כל תרומה הנכנסת לבית הכנסת שייכת להקדש, ואין שום מקום להבדלת כספים אלו מכספי ההקדש. ככל שהגבאים רוצים לעסוק בתרומות לגופים אחרים מההקדש – יתכבדו, יעזבו את ההקדש ויעבדו בקבלת תרומות במקום אחר ולא בשטח בית הכנסת וההקדש.
ו. אזכיר את החלטת בית הדין מיום ה' בשבט תשע"ט (11.1.2019) לפיה נאמני ההקדש ינהלו חשבון בנק אחד ויחיד להקדש, ובו יופקדו כל הכנסות בית הכנסת וההקדש, כולל השכרות אולמות, תרומות ומכירת עליות, ומחשבון זה ישולמו כל הוצאות בית הכנסת, בית הדין לא מאשר חשבון עצמאי נוסף של הגבאים.
ז. מהדיון היום ומהאמור בתגובת הגבאים בכתב עולה כי החלטה זו לא בוצעה עד כה והגבאים ממשיכים לקבל תרומות ומחזיקים אותם בחשבון בנק נפרד.
ח. בית הדין מוציא צו המורה לגבאים לשלם מייד מחשבון זה את חוב החשמל הקיים, ולהעביר מייד את כל כספי תרומות בית הכנסת וההקדש המוחזקים על ידיהם בכל חשבון שהוא, לחשבון ההקדש בראשות הנאמנים, ממנו ישולמו כל הוצאות בית הכנסת וההקדש.
ט. ככל שצו זה לא יקוים על ידי הגבאים עד ליום חמישי י"ז בתמוז תש"פ ישקול בית הדין חיוב הוצאות יומי על הגבאים, ובהמשך אף את פיטוריהם כגבאי ההקדש ומתן צווי הרחקה מההקדש.
י. בית הדין מבהיר כי נאמני הקדש הם היחידים המוסמכים על ידי בית הדין לחתום על הסכמי שכירות, והסכמי תרומה להקדש.
יא. בדיון היום בקשה עוה"ד שושנה שפיגלמן לעבור על הסכמי השכירות לאולם העליון והתחתון ולהביע את עמדתם בטרם תינתן החלטה על אישור ההסכמים, בית הדין נעתר לבקשה, ומורה לבא כוח ההקדש להעביר ליחידת הרישום והפיקוח את הסכמי השכירות והתרומה עוד היום, לקבלת עמדת יחידת הרישום והפיקוח עד ליום כ' בתמוז תש"ף (12.7.20). אזכיר כי לגבי הסכם השכירות לאולם העליון הוגשה לבית הדין עמדת יחידת הרישום והפיקוח להסכם.
יב. לאחר קבלת עמדת יחידת הרישום והפיקוח עד ליום כ' בתמוז תש"ף (12.7.20) תינתן החלטה על אישור הסכמי השכירות והתרומה.
יג. בנוסף, ביקשה עוה"ד שושנה שפיגלמן לקבל תשובות להבהרות שהתבקשו נאמני ההקדש לתת על הדוחות ששלחו, בית הדין מורה לבא כוח ההקדש להעביר הבהרות אלו ליחידת הרישום והפיקוח עד ליום כ"ה בתמוז תש"ף (17.7.20).
יד. יחידת הרישום והפיקוח תבדוק את הדו"חות של ההקדש ותעביר לבית הדין חוות דעת עדכנית על מצב החשבון של ההקדש.
טו. בפני בית הדין הוצג מכתב מבנק מזרחי טפחות סניף 461 חשבון מספר 461-071858 על שם תורגמן ופנחס (אהל מועד) בו נאמר על זיכוי החשבון בכספי תרומה לבית הכנסת בסך של 260 ש"ח עבור תרומה [ח' מ'] עליית שישי פרשת ויצא, וזיכוי בסך של 7,200 ש"ח ממר [א' ב'].
טז. ממכתב זה עולה כי הגבאים מחזיקים בכספי ההקדש בניגוד להחלטות קודמות של בית הדין בית הדין מוציא צו לגילוי מסמכים המורה לבנק מזרחי טפחות בע"מ להעביר לבית הדין בתוך ארבעה־עשר יום דפי חשבון בנק של חשבון מספר 461-071858 מיום 1.1.2019 ועד ליום 7.7.2020, לצורך בירור כספי ההקדש המופקדים בחשבון זה.
בתגובה להחלטה זו הגישו גבאי בית הכנסת מחאה לבית הדין על ההתעלמות מעמדתם ומטענותיהם. במחאתם כתבו שהנאמנים היו צריכים לשלם את חשבון החשמל, שהנאמנים אינם מעבירים כספים לניהול בית הכנסת ואף מציקים למי שבכספו מחזיק בפועל את בית הכנסת. לתגובתם צירפו מודעה המכריזה על סגירת בית הכנסת, עקב ניתוק החשמל, שנגרם לטענתם בשל מעשי הנאמנים שלא מקיימים את מחויבותם לבית הכנסת.
עם מתן ההחלטה ביקשו הגבאים מבית הדין להוציא צו עיכוב ביצוע להחלטה, עד למתן החלטת בית הדין הגדול בערעור שאותו הם מתכוננים להגיש. נימוקי הבקשה היו: א. ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד – דבר המנוגד להלכה ולזכויות יסוד; ב. את ההחלטה נתן דיין יחיד ולא הרכב בית הדין; ג. ההחלטה מתעלמת מטענות הגבאים וניתנה ללא הנמקה; ד. הותרת הצו על כנו לא תועיל מפני שאין אפשרות לממשו.
ביום כ"ד בתמוז התש"ף (6.7.20) נתן בית הדין את החלטתו הדוחה את הבקשה וזו לשונה:
א. בפני בית הדין בקשת בא כוח הגבאים למתן עיכוב בצוע על החלטת בית הדין מיום ט"ו בתמוז תש"ף (7.7.2020) בנימוקים של החלטה במעמד צד אחד, החלטה בדיין יחיד, החלטה לא מנומקת, צווים כנגד צד שלישי וצו חסר משמעות מבחינה מעשית.עד כאן תיאור הקורה בתיק זה בשנים האחרונות. חובתנו להדגיש שערעורי הגבאים הוגשו בבקשות רשות ערעור כבר לפני שנים מספר, הערעורים הוחזרו לבית דין קמא עד שתינתן החלטה סופית, כשבפועל בית הדין פועל על פי השקפתו ופרשנותו. הקובעת שהנאמנים רשאים לפעול כרצונם, ולגבאי בית הכנסת שלמעשה מייצגים בפועל את המתפללים, אין מעמד בניהול הכספי אף היום־יומי.
ב. לאחר שעיינתי בבקשה הנני לדחותה על הסף בנימוקים הבאים:
1. החלטה במעמד צד אחד – הזמנה לדיון נשלחה לכל הצדדים הנוגעים בדבר כדת וכדין, בקשת בא כוח הגבאים לדחיית הדיון עקב דיון אחר נדחתה בנימוק כי במשרדו של בא כוח הגבאים יש עורך דין נוסף שהופיע בבית הדין בכל דיוני ההקדש ומשמש בא כוח פעיל בהקדש בכל כתבי הבקשות שנשלחים לבית הדין, ולמעלה מן הצורך: הגבאים עצמם יכלו להופיע לדיון שתכליתו היה בירור ניתוק החשמל בהקדש, הדיון במעמד צד אחד נעשה נוכח העובדה כי הגבאים ובאי כוחם לא מצאו לנכון ובחרו שלא להופיע בבית הדין לדיון, ואין להם אלא להלין על עצמם.
2. החלטה בדיין יחיד – בהחלטה מיום ט"ו בתמוז לא היה שום חידוש של דיין יחיד, החלטה זו חזרה על החלטות קודמות של בית הדין שניתנו בהרכב מלא לפיהן להקדש יהיה חשבון בנק אחד ויחיד שיתנהל על ידי נאמני ההקדש, והגבאים יהיו אחראים על הניהול הפנימי של ההקדש בלבד, כך שאין שום מקום לטענה על החלטה בדיין יחיד, מלבד העניין שלא לקיים פסקי דין והחלטות בית הדין, ולעשות כל מה שניתן לחבל בניהול ההקדש על ידי בית הדין.
3. צווים שניתנו בהחלטה זו בדיין יחיד הם בסמכות יושב ראש בית הדין כמופיע בחוק הדיינים סעיף (ה1) שם נאמר:
בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי במשפטים בהם הוא דן בשלושה תהא ליושב ראש בית הדין על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו(ה) הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים, ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בענייני סדר ומנהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית הדין.
וכך אין בסיס אף לטענה זו.
4. החלטה לא מנומקת – ההחלטה נומקה כדת וכדין על נושא הדיון שאלת תשלום החשמל של ההקדש, והחזקת חשבון נוסף בהקדש על ידי הגבאים שלא כדין, ובסעיף ה' להחלטה התייחס בית הדין גם לתגובה בכתב שהוגשה על ידי בא כוח הגבאים.
5. צו לצד שלישי – בית הדין עומד נדהם על הטענה כי צו המופנה לחשבון פרטי שפתחו הגבאים ובו מופקדים כספי ההקדש בניגוד לכל דין נחשב כצד שלישי. היאך אותם גבאים הטוענים כי ההקדש שייך להם בלבד, כופרים בפרהסיה בסמכות בית הדין, עושים בהקדש כבתוך שלהם ומפרים את החלטות בית הדין וקוראים לעצמם צד שלישי? בית הדין מבהיר כי כספי ההקדש הנגבים על ידי הגבאים ומופקדים בחשבונות פרטיים של הגבאים אינם כספי צד שלישי אלא כספי עצמם, וחובת בית הדין לאתר כספים אלו הנלקחים מההקדש שלא כדין.
כל זה מעבר לעובדה כי בית הדין רשאי להטיל צווים על כספים המופקדים ביד צד שלישי על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1957, סעיף 7ג'.
6. צו חסר משמעות מבחינה מעשית – לטענת בא כוח הגבאים הצו לא מעשי כיוון שבחשבון הגבאים יש רק 10,000 ש"ח כשהחוב עומד על סך של 30,000 ש"ח. טענה זו נדחית על הסף ועל הגבאים לשלם לפחות את מה שמונח בחשבון הנ"ל שלא כדין, ולא להשאירו אצלם בניגוד להחלטות בית הדין.
7. הטענה כי הגבאים אינם יכולים לטפל בחשבון הבנק עקב היותם בקבוצת סיכון נדחית גם היא על הסף: לגבאים יש בא כוח שמטפל בכל הבקשות שלהם בעצמו על פי ייפוי כוח שנתנו לו כדין, ורק כדי לטפל בכספי ההקדש המונחים בחשבון פרטי שלהם שלא כדין אינם יכולים לתת לו ייפוי כוח, אתמהא!
8. על פי כל האמור בית הדין דוחה על הסף את הבקשה לעיכוב בצוע ומורה על בצוע מיידי של כל האמור בהחלטה מיום ט"ו בתמוז תש"ף.
9. בית הדין קובע דיון במעמד כל הצדדים הנוגעים בדבר ובאי כוחם ליום חמישי ב' באב תש"ף (23.7.2020) בשעה 10:00.
10. על נאמני ההקדש והגבאים להביא לדיון זה דפי חשבון עדכניים של חשבון הבנק של ההקדש, וחשבון הבנק של הגבאים שפעל עד כה, מיום ז' בניסן תש"ף (1.4.2020) ועד ליום כ"ג בתמוז תש"ף (15.7.2020).
טז. לפני בית הדין מונחים כמה ערעורים על כמה החלטות של בית הדין כדלהלן:
א. מינוי ארבעת הנאמנים שהומלצו על ידי הראשון לציון ולאחר מכן מינוי שלושה נאמנים, מינוי שנעשה שלא לפי שטר ההקדש;
ב. דחיית בקשת הגבאים לפטר את הנאמנים הנזכרים מפני שלא קיימו נאמנותם ומעשיהם גרמו נזק להקדש;
ג. הקביעה שלגבאים אין מעמד כנאמני ההקדש;
ד. ההחלטה המורה על פתיחת חשבון בנק אחד, לשם יוכנסו כל הכספים שנגבו מתרומות לבית הכנסת, ושהאחראים והמוסמכים להוציא כספים יהיו הנאמנים בלבד ולגבאים אין סמכות בענייני הכספים, אלא מה שירשו להם הנאמנים;
ה. כינוס דיון דחוף בהתראה של יום אחד, עקב אי־תשלום חשבון חשמל – לדיון לא הופיעו הגבאים ובא כוחם, לדבריהם – עקב התחייבות קודמת; קיום דיון במעמד הנאמנים וללא נוכחות הגבאים, ומתן החלטה ללא שמיעת עמדת הגבאים;
ו. מתן תוקף להסכם בין הנאמנים לשוכר, ללא שמיעת הצדדים ובניגוד להסכמות דיוניות מפורשות – לטענת הגבאים ההסכם פוגע בקדושת בית הכנסת, גורם לחילול שבת בבית הכנסת ומונע את תפעולו בשבת;
ז. החלטת בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו מלדון, למרות הצהרותיו שאין לו שיקול דעת וכל החלטותיו הן לפי הוראות הראשון לציון שאין הוא יכול לסטות מהן.
יז. נבאר תחילה את פירושו של שטר ההקדש המצוטט לעיל, שהוא המסד לבירור הטענות הנזכרות. נעתיק שוב לשון שטר ההקדש, כדי לבחון אם הפרשנות שנתן בית הדין לשטר ההקדש תוכל להתקיים. בהעתקה זו נדגיש את העניינים העיקריים לקביעת הנאמנים באותיות גדולות ומודגשות תוך השארת דברי הרקע והאופן הפרוצדורלי למינוי נאמנים באותיות רגילות.
אנו החתומים מטה הרב הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל בן ציון מאיר חי עוזיאל, שלום אהרון לוי ושלמה יצחק כהן בעלי רכוש קרקעי בתל אביב ידוע בתור גוש 48 חלקה 39 ורשום על שמנו החתומים מטה במשרד ספרי האחוזה בתל אביב. כרך 37 דף 34 בחלקים שווים היינו לכל אחד מאיתנו חלק שליש הננו מודים ומצהירים בזה באופן היותר מועיל על פי דין תורתינו הקדושה והחוקים, שהמגרש הנ"ל בשטח של 799,88 מטר מרובע. ובנוי עליו בנין בית הכנסת המפואר 'אוהל מועד' עם אולמיו חדריו ועליותיו, תאיו, מוצאיו ומבואיו, וכל השייך להבניין הנזכר, הוא הקדש עולם למטרת בית הכנסת [...] המקומות לימוד תורה להקהילות הקדושת ספרדים ועדנים, תושבי תל אביב, הפרברים והשכונות.כאמור המגרש עם כל הבנוי עליו מהווה הקדש לתורה ולתפילה, בין שיתפללו וילמדו בכל אחד מחלקים אלו או בחלקם ובין שגם ישכירוהו – כולו או בחלקו והפירות ישמשו להחזקת המקום לתורה ולתפילה. זהו הבסיס להשכרת המקום לאירועים שכשלעצמם אין להם קשר לתורה ולתפילה, שעל כל פנים פירות ההשכרה, השכר שישלמו השוכרים, ישמשו למטרות ההקדש. עם זאת ברור שההשכרה לא יכולה להיות באופן שיפגע במטרות העיקריות של ההקדש. לפיכך אם ההשכרה פוגעת בקדושת בית הכנסת או בית המדרש, דינה להיבטל. תנאי זה חייב להיות תנאי מפורש בכל הסכם שכירות, תוך מתן אפשרות אכיפה מיידית של תנאים אלו, שהרי ללא יכולת האכיפה, אין לתנאים משמעות, וכמו שקרה בפועל בהשכרה ל"חתונה אחרת", שהייתה פגיעה בקדושת בית הכנסת, ויכולת האכיפה הייתה קלושה והצריכה הגשת תביעות משפטיות שארכו שנים רבות עד שבוטלה ההשתמשות שפגעה בקדושת בית הכנסת.
ואין לנו ולא לשום בא כוחנו שום קנין וזכות כל דהוא בגוף כל הרכוש הנזכר שהשתתפנו בבנינו וביסודו וגם מנדיבי לב ותורמי תרומות שונים, אלא הוא קודש לה' לקהילות הקודש הספרדים והעדנים לתפילת רבים ולמודי תורה לעולמי עד, ולא ימכר ולא יגאל ולא ימושכן ולא יוחלף כל ימות עולם אלא יעמוד בקדושתו למטרת תפילה ולמוד תורה תחת הנהלתנו והשגחתנו כל ימי חיינו לאורך ימים, יחד עם שלשה גבאים שיעמדו על ידינו ושיבחרו מתוך יחידי בית הכנסת כפי תקנות של בית כנסת הזה.
ואחרי אריכות ימים ושנים תיסוב ההנהלה והפיקוח על מקום קדוש זה להרב הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל בעיר הקודש ירושלים, והרב הראשי הספרדי של עיר תל אביב והמחוז, ועל ידם שנים מצאצאי או מקרובי המקדישים שלום אהרן לוי ושלמה יצחק כהן, שימונו אחריהם על ידי כל אחד בצוואתם מחיים, או על ידי הרבנים הראשיים הנ"ל במקרה שלא התמנו על ידי המקדישים, וכן הלאה עד סוף כל הדורות, שיתמנו לגבאי כבוד ועל פיהם יחד עם שלשת גבאים הנ"ל יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת נחתכים על פי דין תורתנו הקדושה ולפי תקנות קבועות ומיוחדות [...]
מעתה נעתיק עצמנו לבירור מי הם הנאמנים. בשלב הראשון, כל עוד המקדישים היו בחיים, נקבע שהמקדישים עם הגבאים שיעמדו לידם וייבחרו על ידי הציבור הם ינהלו וישגיחו על כל העניינים של ההקדש ובית הכנסת. מעמדם של כל המקדישים, הראשון לציון והאדונים כהן ולוי (שנכללו בחדא מחתא), שווה למעמדם של הגבאים בשינוי אחד: המקדישים יהיו נאמנים כל ימי חייהם, לעומת זאת הגבאים לא יהיו קבועים אלא ייבחרו כל שנתיים מחדש על ידי הציבור. המשך שטר ההקדש קובע את אופן מינוי הנאמנים אחרי פטירת המקדישים אך אינו משנה דבר לגבי הגבאים, שהרי הם בין כה ובין כה אינם קבועים ואמורים להיבחר בכל פעם מחדש. לכן ברור שאין מה לדון מה יהיה אחרי פטירת גבאי, שלכתחילה כל כוחו ומינויו אינו אלא לתקופה שנבחר, אך בתקופה זו הוא משמש גם כנאמן. אין מניעה למנות נאמן לזמן, ועיין בתשובת מהר"ח אור זרוע (סימן סה).
כעולה משטר ההקדש, המבנה וכל המסופח לו יהיה מוקדש לתפילה וללימוד תורה לקהילות הספרדים והעדנים. כשהוקם ההקדש נקבע בשטר ההקדש שהוא יהיה "תחת הנהלתנו והשגחתנו כל ימי חיינו לאורך ימים, יחד עם שלשה גבאים שיעמדו על ידינו", כלומר שנאמניו יהיו הראשון לציון הגרב"צ עוזיאל, שני המייסדים ושלושה גבאים שיבחרו יחידי בית הכנסת כפי התקנון. משמעות הדברים היא שההנהלה וההשגחה תהיה על ידי כל השישה הנזכרים. מעמד הגבאים נקבע בשטר ההקדש כמעמדם בהקדש (ניהול והשגחה), אך מלבד זאת חמשה מהם (כולם חוץ מן הראשון לציון), משמשים גם כגבאי בית הכנסת מכוח ולפי תקנון בית הכנסת שנקבע שנים רבות קודם הקמת ההקדש. משכך סמכותם הורכבה אתרי ריכשי, גבאי בית הכנסת ונאמני ההקדש.
שטר ההקדש מורה גם מי יהיו הנאמנים אחרי הסתלקות מייסדי ההקדש. בשטר נקבע שאחרי פטירת הרב עוזיאל יתמנו במקומו שני נאמנים: הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית, והרב הראשי הספרדי לתל אביב; במקום כל אחד מהמייסדים־המקדישים יתמנה מי מצאצאיו או מקרוביו, שיתמנה בצוואתו, ואם לא מינה בצוואתו ימנו הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב מי מצאצאי או מקרובי המקדיש במקומו (הראשון לציון והרב הראשי, ולא בית הדין, אף על פי שבאותה עת היה בית דין בתל אביב ובפניו כונן ההקדש. עם זאת ייתכן שהרבנים יכולים להאציל סמכות לבית הדין או לאחר שימנה מצאצאי המקדישים נאמן בשליחותם), גם סמכות זו היא מוגבלת ומוגדרת: סמכות למינוי אחד מקרובי המקדישים. לאחר פטירת בני המקדישים יבואו במקומם מי שמינו בצוואה ואם לא מינו, מי מצאצאיהם או קרוביהם שימנו הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, מצאצאיהם או קרוביהם. (ויש לעיין אם דווקא מי שמונה בצוואה על ידי המקדישים או שמונה בצוואה של אחד מצאצאיהם יכול למנות אחר במקומו בצוואה, או אף מי שמונה על ידי הרבנים הראשיים יכול גם הוא למנות בצוואה אחר במקומו, וכן נראה.).
וזאת למודעי: נראה מהדברים שמינוי בני או נכדי המקדישים למנהל ומפקח (נאמן ההקדש), יהיה מינוי לא מוגבל בזמן. (ויש לדון אם מי שמתמנה מצאצאיהם על ידי הרבנים, מינויו הוא לכל ימי חייו בסתמא, או שיכולים למנות אף מי מן הצאצאים לזמן ולאחר מכן יצטרך מינוי נוסף מחדש או צאצא אחר. ומצינו כהאי גוונא לגבי נתינת רשות לדון, שמעיקר הדין היא לעולם אך אפשר לתת רשות לזמן, עיין סנהדרין ה, ב ואין כאן מקום להאריך). משכך, על פי שטר ההקדש כל אחד מהנאמנים הנוכחיים, צאצאי המקדישים מיכאל כהן ודוד לוי, רשאי לערוך צוואה שבה יקבע מי יעמוד במקומו כנאמני ההקדש אחרי פטירתו. על פי שטר ההקדש מינוי שכזה לא מצריך את אישור בית הדין ולא את אישור הרבנים, הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, אך עדיין מצריך את הסכמת המתמנים לנאמנים לכשייכנס מינוים לתוקף, וזה כנצרך בדומה על פי חוק הנאמנות וכפי שהבאנו לעיל אות ג'.
והנה בשטר ההקדש נקבע שעם מינויים של צאצאי המקדישים כנאמני ההקדש ימונו גם כגבאי כבוד. משכך גם גבאות הכבוד שלהם אינה מוגבלת, וקצת צריך עיון מה הסמכות של מנהלי ונאמני ההקדש למנות גבאי כבוד לבית הכנסת, דבר שאינו בתקנות בית הכנסת, וצריך לומר שמכוח סמכותם לנהל ולפקח על ההקדש, שבית הכנסת הוא חלק ממנו, ביכולתם למנות גם גבאי כבוד. נראה שזמן כהונתם של גבאי הכבוד אינו מוגבל וכפי שנקבע לגבי אבותיהם המייסדים. בניגוד לגבאי בית הכנסת המתמנים על ידי הציבור שגבאותם אמורה להתחדש בבחירות מדי שנתיים.
לשון שטר ההקדש לגבי הבאים במקום הנאמנים הראשונים היא:
ההנהלה והפיקוח על מקום קדוש זה להרב הראשון לציון [...] והרב הראשי הספרדי של עיר תל אביב והמחוז, ועל ידם שנים מצאצאי או מקרובי המקדישים [...] שיתמנו לגבאי כבוד ועל פיהם יחד עם שלשת גבאים הנ"ל יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת נחתכים.לשון זו מורה שמעמדם של הנאמנים והגבאים שווה, וכל ענייני ההקדש יהיו ויחתכו על ידי שבעה אנשים – ארבעת שלוחי המקדישים ושלושת שלוחי המתפללים. הרכב זה הוא המוסמך להחליט בכל העניינים הכלליים של בית הכנסת וההקדש, כמו שלניהול ההקדש בעת שהוקם היה בידי כל השישה בשווה. משכך: שטר ההקדש מקנה מעמד שווה לרבנים, לצאצאי המייסדים ולשלושת הגבאים.
עם זאת כוחם של הגבאים נראה לכאורה עדיף, שהם היחידים המוסמכים על ניהול כל העניינים הפנימיים של בית הכנסת. צוות גבאים, המנהל בפועל בניהול השוטף את בית הכנסת והמודע למה שקורה בבית הכנסת ובנכסים המצורפים לו, הוא שאמון לטפל בכל העניינים הנצרכים להקדש, מפני שהוא מצוי במקום ויודע על הדברים עם התרחשותם, בניגוד לראשון לציון והרב הראשי שאינם מצויים במקום, אינם יכולים להיות מודעים לדברים ותפקידיהם אינם מאפשרים להם (וייתכן שאין זה מכבודם) לטפל בעניינים היום־יומיים. לכן תפקיד הרבנים – הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב – כנאמנים הוא פיקוח־על תורני־רוחני על התנהלות העניינים באופן ראוי, בחירת הגבאים ופיקוח על נותני השיעורים הקבועים והלא קבועים, שיהיו ברוח ישראל סבא. ובוודאי עיקר סמכותם היא לפקח שלא תהיה פריצת גדרי הקדושה הנצרכים במקום קדוש זה.
כאמור שטר ההקדש מפנה לתקנות בית הכנסת, תקנות שנתקנו שנים רבות לפני עריכת שטר ההקדש. מטרת הקמת ההקדש הייתה לצורך תפילה ולימוד תורה ונקבע בשטר ההקדש שכל העניינים יהיו נחתכים על פי דין תורתנו הקדושה, ואין לסטות מהוראות אלו. שטר ההקדש המפנה לתקנות בית הכנסת מבהיר שכל העניינים המנויים בתקנות ינוהלו על ידי הגבאים, בין גבאי הכבוד הקבועים ובין מי שייבחרו ממתפללי בית הכנסת. עם זאת לכאורה נראה שאין לרבנים הראשון לציון ולרב הראשי לתל אביב מעמד וסמכות לגבי הניהול היום־יומי והשוטף של בית הכנסת.
כפי שביארנו לעיל גם בית הדין בראשות הגר"א שיינפלד זצ"ל הבין שהגבאים ישמשו גם נאמנים, ולכן ביקש שיצרפו מסמך המורה על הסכמתם לשמש נאמנים, וכן מורה פסק הדין של בית הדין בראשות הגרש"מ עמאר. גם כשבית הדין בראשות הרב שטסמן מינה נאמנים נוספים – עיקר מינוים היה כדי לפתור את המחלוקות שנפלו בין הנאמנים הקבועים, כשבאותה עת הגבאים לא היו מעורבים כלל, וכדי שיהיה מי שיעלה את בית הכנסת וההקדש על דרך המלך בעקבות ההתנהלות הלא ראויה של "חתונה אחרת". לפיכך ביקש בית הדין את חוות דעתו של הממונה על ההקדשות והמפקח על ההקדשות באותה עת, הלה נתן את המלצותיו גם אחרי התייעצות עם הראשון לציון הגר"י יוסף. אך ברי שההתייעצות עימו אינה מקנה לו סמכות למנות נאמני הקדש מכוח שטר ההקדש, דבר שאין לו רמז כלשהו בשטר ההקדש, אדרבה: מינוי הנאמנים החדשים סותר לכאורה את שטר ההקדש, אלא שניתן היה להיעשות באורח זמני בגין הבעיות שנפלו בתפקוד הנאמנים, ולקמן יבואר המקור לסמכות בית הדין בזה.
יח. כאמור לעיל מינוי הנאמנים החדשים לא כיבה את אש המחלוקת, ונראה שאף ליבה אותה (ומשכך היה מקום לבטל מינוי זה, שהרי לא הושגה התכלית המבוקשת במינויים בניגוד לשטר ההקדש, ועיין לקמן). בשלב זה ביקשו הגבאים מבית הדין לקבוע את סמכותם כנאמנים וכמי שמנהלים את בית הכנסת בפועל בין על פי תקנות בית הכנסת ובין על פי שטר ההקדש הקובע אותם כנאמנים ומפנה גם לתקנות בית הכנסת לגבי הניהול בפועל.
תיארנו לעיל את ההליכים הארוכים, הערעורים וההחזרה לבית דין קמא לקביעת מעמדם. וחובה עלינו לבחון את החלטת בית דין קמא מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17), שהיא אחת ההחלטות המעורערות לפנינו ומהווה את המסד להחלטות האחרות, החלטה הסוטה מהאמור לעיל ומהפרשנות שנתנו כל הרכבי בית הדין שדנו בעניין ההקדש, כולל ההרכב שבראשו עמד הרב שטסמן שמינה את הנאמנים החדשים בניגוד לשטר ההקדש וכדי להרגיע את המחלוקת.
נעתיק חלקים מהחלטה זו שנית כדי לבחון אם פרשנות בית הדין לשטר ההקדש הקובעת שלגבאים אין מעמד, שלא כדברינו נכונה. וזו לשון החלקים הרלוונטיים מההחלטה:
[...] בשטר ההקדש מיום ה' באייר תש"ג (10.5.1943) נאמר:פסקה זו מוכיחה שאף בית הדין הבין כמו שביארנו, שבתקופה הראשונה, כל ימי חייהם של המקדישים, האפוטרופסות והניהול יהיה על ידי הנאמנים הקבועים ושלושת הנאמנים (הגבאים) הנבחרים מעת לעת.
ולא ימכר ולא יגאל ולא ימושכן ולא יוחלף כל ימות עולם אלא יעמוד בקדושתו למטרת תפילה ולימוד תורה תחת הנהלתנו והשגחתנו כל ימי חיינו לאורך ימים טובים יחד עם שלשה גבאים שיעמדו על ידנו ושיבחרו מתוך יחידי בית הכנסת כפי תקנות בית הכנסת הזה.
מעיון בשורות אלו של שטר ההקדש עולה כי רצון המקדישים החתומים על שטר ההקדש לנהל ולהשגיח על ההקדש כל ימי חייהם יחד עם שלושה גבאים שיעמדו על ידם ויבחרו מתוך יחידי בית הכנסת.
בהמשך ההחלטה נאמר:
מה הם רוצים שיהיה לאחר אריכות ימים ושנים שלהם?בפסקה זו שינה בית הדין מלשון שטר ההקדש והכניס בו דבר שאינו כתוב בו כלל.
בהמשך שטר ההקדש נאמר כדלהלן:
ואחרי אריכות ימים ושנים תיסוב ההנהלה והפיקוח על מקום קדוש זה להרב הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל בעיר הקודש ירושלים, והרב הראשי הספרדי של העיר תל אביב והמחוז, ועל ידם שנים מצאצאי או מקרובי המקדישים שלום אהרון לוי ושלמה יצחק כהן [...] שיתמנו לגבאי כבוד ועל פי הם יחד עם שלושת גבאים הנ"ל יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת נחתכים על פי דין תורתינו הקדושה [וכו'].
מעיון בשורות אלו אנו מבחינים כי:
"ההנהלה והפיקוח" יהיו על ידי נציגי הראשון לציון מירושלים והרב הספרדי של תל אביב.
לידם יהיו שניים מצאצאי או מקרובי המקדישים שלום אהרון לוי, ושלמה יצחק כהן שימונו לגבאי כבוד.
על פי הם – יחד עם שלושה גבאים הנ"ל – יהיו כל הנהלת וסדרי בית הכנסת.
איך ימונו גבאים ומי ממנה אותם?
לזה יש התייחסות בקטע הקודם של שטר ההקדש בו נאמר:
"יחד עם שלושה גבאים שיעמדו על ידינו ויבחרו מתוך יחידי בית הכנסת", דהיינו נאמני ההקדש יהיו מטעם הראשון לציון והרב הראשי ספרדי לתל אביב והם יפקחו וינהלו את ההקדש בכללותו, נציגי משפחות המקדישים ימונו לגבאי כבוד, ועם גבאי בית הכנסת שיבחרו מתוך יחידי בית הכנסת, יהיה בידם ניהול וסדרי בית הכנסת בפועל, בשים לב שהמלה "הנהלה והפיקוח" נאמרה רק על נציגי הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, ולא נאמרה על צאצאי המקדישים – גבאי הכבוד, ועל שלושת הגבאים, עליהם נאמר "הנהלת וסדרי בית הכנסת" בלבד.
מכל האמור עולה כי נאמני ההקדש מטעם הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב הם מנהלי ומפקחי ההקדש בכללותו, צאצאי המקדישים הם גבאי כבוד, ואילו גבאי בית הכנסת לניהול פנימי של סדרי בית הכנסת יבחרו מתוך יחידי בית הכנסת.
בשטר ההקדש כתוב שההנהלה תיסוב לראשון לציון ולרב הראשי לתל אביב, הראשון לציון והרב הראשי עצמם. לא כתוב בה שההנהלה והפיקוח יהיו על ידי נציגי הראשון לציון, לא ניתנה סמכות בשטר ההקדש לא לראשון לציון ולא לרב הראשי למנות נציגים במקומם, הם הם נאמני ההקדש. ולעניין יכולתם למנות שליח – נאמן (אחר) שיבוא בנעליהם – עיין להלן. סמכותם למנות נאמנים היא רק מיורשי המקדישים, אם המקדישים לא מינו איש מיורשיהם. גם המשך ההסבר שלפיו אין מעמד ליורשי המקדישים, אינו נכון: אין הבדל בין האמור ברישא "ההנהלה והפיקוח" לנאמר בסיפא "כל הנהלת וסדרי בית הכנסת", שהרי ההקדש הוא הקדשתו לבית כנסת – הוא ההקדש והוא בית הכנסת, וילמד תחתון מעליון: כמו שעם הקמת בית הכנסת היו שישה נאמנים, שלושת המקדישים ושלושת הגבאים, כך יהיה לאחר פטירתם ומי שיבא בנעליהם. הלשון "ועל ידם שנים מצאצאי" וכו', מורה שמעמד הנאמנים שווה למעמד היורשים והלשון "ועל פיהם יחד עם שלושת הגבאים יהיו כל ענייני הנהלת וסדרי בית הכנסת" מורה שמעמדם שווה בניהול ההקדש, שהוא לצורך בית לתורה ולתפילה, והוא בית הכנסת.
אם נקבל פרשנות מוטעה זו, גם ליורשי המקדישים אין מעמד של נאמנים אלא גבאי כבוד, ומה משמעות של גבאי כבוד (אם לא מה שפירשנו)? ופוק חזי שעד להחלטה זו אין ספק שהיורשים היו הנאמנים, והראשון לציון והרב הראשי לא התערבו בקביעת הנאמנים. גם בית הדין בראשות הרב שטסמן שמינה נאמנים חדשים לא תלה את הדברים בשטר ההקדש, אלא בצורך להשקיט המריבות. ועל כל פנים יצירה חדשה זו של נאמנים שימונו על ידי הראשון לציון – אין לה זכר בכתב ההקדש. ומשכך אין הראשון לציון ואין בית הדין יכולים למנות נאמנים בניגוד לשטר ההקדש הקובע דברים ברורים, וכפי שיתבאר מתשובת הרשב"א להלן.
לפיכך גם האמור בהמשך ההחלטה אינו נכון. בהמשך נאמר:
הגדרת גבאים לניהול וסדרי בית הכנסת לטעמנו הוא ניהול פנימי של בית הכנסת הכולל קביעת זמני התפילות ושעורי התורה, קשר ישיר עם הקהל, גביית כספי תרומות יחידי בית הכנסת והעולים לתורה, ואחריות על פתיחה וסגירה של בית הכנסת. והכול בכפוף לנאמני ההקדש עצמם וכפי שנאמר בשטר ההקדש "יחד עם הגבאים שיעמדו על ידינו".אך בשטר ההקדש נאמר שכל הנהלת סדרי בית הכנסת תהיה על ידי הגבאים וגבאי הכבוד.
כך, ברור לנו כי מעמד הגבאים בפועל אינו זהה למעמד נאמני ההקדש בידם הופקדה האחריות על ניהול ופיקוח ההקדש בכללותו מול בית הדין הרבני, וכלל הרשויות, כשהגבאים עומדים לצידם בניהול הפנימי של ההקדש, אך אינם נושאים באחריות הכוללת כמו נאמני ההקדש עצמם, ולכן אינם צד שווה עם הנאמנים מדין תביעה של חלק מנאמני ההקדש עצמו נגד חלק אחר של נאמני ההקדש שמונו על ידי הראשון לציון.
מהם הנהלת וסדרי בית הכנסת? הדבר מפורש בתקנות בית הכנסת, ואינו שונה ממעמד גבאים בבית כנסת בכל אתר ואתר. הגבאים ממונים על כל סדרי בית הכנסת, בפועל הם גובים את התרומות והכספים שנודבים המקדישים לטובת בית הכנסת ותפעולו, לנודבים לא אכפת ומבחינה מעשית אין זה משנה אם הם נודבים לבית הכנסת או להקדש שמטרתו היא שבית זה יהיה לתורה ולתפילה. לא תעלה על הדעת הפרשנות שלפיה הגבאים יגבו את התרומות מהמתנדבים, שאנן סהדי שכוונתם בנדבה לצורך תפעול בית הכנסת שבדרך כלל הוא על ידי הגבאים המשקיעים לפחות מזמנם ומאונם לתפעול בית הכנסת, והכספים שהם תורמים יועברו לידי נאמנים שמינה הראשון לציון, שאין הם חלק מהקהילה, והם שיחליטו מה יעשה בנדרים ובנדבות, הם ולא הגבאים שלידיהם נמסרו הכספים. אין ספק שאם אכן זו תהיה ההתנהלות באי בית הכנסת יימנעו מלתרום כשייוודע להם שהגבאים, שאותם בחרו הם ומשכך עליהם הם סומכים, משוללים סמכות לקבוע את סדר העדיפויות ומה ייעשה בנדרים ובנדבות. ההתנהלות הנהוגה בכל מקום היא כאמור בהפטרת פרשת שקלים, שהכהנים גבו הכספים מאת מכריהם והם חיזקו את בדק הבית, ולאחר מכן כשנאותו לבלי קחת כסף, אז הורד מהם העול (או הזכות) לחזק את בדק הבית.
נוסיף ונאמר: סעיף ה' לתקנות בית הכנסת קובע:
תפקידי הגבאים – הנהלת כל ענייני בית הכנסת: א) הזמנה ומינוי חזנים, מזכיר מנהל חשבונות ושמשים; ב) קביעת שעות התפילה ופרסומם בבית הכנסת; ג) רכישת ספרי תורה וקישוטיהם, רהיטים, ספרי לימוד ותפלה; ד) קביעת למודים בהלכה ואגדה; ה) קביעת מקומות למתפללים הקבועים; ו) קבלת הנדבות והתחייבויות שונות; ז) השגחה ושמירת הסדר בעת התפילה; ח) הכרזת המצוות וסדר העליות; ט)הנהלת ספרי חשבון הכנסה והוצאה; י) הצעת תקציב לאספה הכללית; יא) [...]האמור מחייב שכך ייעשה, ועל הגבאים לגבות את הכספים ולהשתמש בהם תוך הקפדה שימסרו דיווח למתפללים. יש לציין שגם הגר"א שיינפלד זצ"ל בהחלטתו, כשחילק את התפקידים בין הנאמנים לגבאים, הורה וזו לשונו:
3. הגבאים הנבחרים יהיו אחראים לכל ענייני בית הכנסת השוטפים, עליות ולרבות העסקת עובדים (חזן, מנקה וכדו'), וכן יטפלו בהכנסות ובהוצאות השוטפות של החזקת בית הכנסת, סדרי התפילות והפעילות בו.משמעות הדברים היא שהכספים הניתנים על ידי המתפללים ישמשו להחזקת בית הכנסת, כספים אלה יועברו לגבאים, והם ישתמשו בהם – ובנוסף להם בכספים שיתקבלו מהשכרת נכסי בית הכנסת – על פי הבנתם לצורכי בית הכנסת . ועל כל פנים ודאי שדבר זה הוא בסמכות הגבאים האמורים לדווח על פעולותיהם ליחידי בית הכנסת ולנאמנים, שעל פי שטר ההקדש הם הרבנים ויורשי המקדישים, שבכובעם זה אינם עסוקים בניהול היום־יומי (אף שאם יתגוררו שם יורשי המקדישים, וממילא יוכלו לשמש כגבאים בפועל מכוח מעמדם כ'גבאי כבוד', תהיה להם סמכות בעניינים היום־יומיים כמו לגבאים הנבחרים).
4. נאמני ההקדש יטפלו בכל הקשור למבנה בית הכנסת ולתפעול האולם הצמוד לו.
5. נאמני ההקדש יעבירו סך 4,500 ש"ח לחודש לידי הגבאים כהשתתפות בתפעולו השוטף של בית הכנסת. במקרה שיהיה צורך להגדיל את התמיכה, יפנו הגבאים לנאמנים והם רשאים לאשרה.
6. הגבאים יעבירו דו"ח הכנסות והוצאות שנתי לנאמני ההקדש [...]
8. חשבון מס' 521027 "אהל מועד – קרן", בבנק דיסקונט לישראל שדרות רוטשילד 10 תל אביב, יהיה באחריותם ובסמכותם של נאמני ההקדש, ובית הדין מסיר את ההגבלות שהוטלו על הוצאת כספים מחשבון זה. על הנאמנים להגיש לבית הדין דו"ח שנתי על הכנסות והוצאות ההקדש.
חשבון מס' 521035 "אהל מועד – שוטף", בבנק דיסקונט לישראל שדרות רוטשילד 10 תל אביב, יהיה באחריות ובסמכות הגבאים הנבחרים של בית הכנסת.
לאור מה שציטטנו תמהים אנו על המשך ההחלטה המשמיט חלק מתפקידי הגבאים הנזכרים בסעיף ה' הנזכר, כדלהלן:
עיון בתקנות בית הכנסת אהל מועד מחודש כסלו תרצ"ד מחזק את החלטתנו זו שם נאמר כדלהלן:
ב. אספה כללית – הכוללת דו"ח מעשי וכספי, אשור תקציב שנה החדשה, בחירת מבקר חשבונות תתקיים פעם בשנה – יושב ראש האספה יהיה הרב הראשי הספרדי.
היינו זכות הפיקוח וניהול על של ההקדש נתון בידי הרב הראשי הספרדי או מי מטעמו שמונה על ידו קרי נאמני ההקדש מטעם הראשון לציון הרב הראשי הספרדי.
ובסעיף ג' לתקנות:
בית הכנסת מתנהל על ידי שלושה גבאים נבחרים שיבחרו פעם בשנתיים ועל ידי גבאי הכבוד.
ובסעיף ד' לתקנות:
תפקידי הגבאים הכוללים מינוי חזנים, מזכיר, שמשים, קביעת שעות התפילה, קביעת לימודי תורה ומקומות למתפללים וכו'.
לאמור – הגבאים אחראים על הניהול הפנימי של בית הכנסת וסדרי התפילה, בעוד נאמני הרב הראשי הספרדי הם מנהלי האספה השנתית הממונה על כלל עבודת הגבאים.
תמוה גם האמור בהמשך ההחלטה:
יתירה מזאת: בסעיף ז' לתקנות תחת הכותרת בחירות לגבאים נאמר בסעיף קטן י': "הקלפי תפתח בנוכחות הרב הראשי הספרדי או ממלא מקומו, ותוצאות הבחירות תאושרנה על ידו."סעיף קטן י' אינו קובע דבר לגבי סמכות הניהול, תפקידו של הרב הראשי כנאמן אינו בתחום המעשי היום־יומי, אלא עיקרו הכוונה רוחנית הקשורה לתכלית ההקדש ושימורו בצביונו המקורי כבית לתורה ולתפילה. בשונה מתפקיד הגבאים – הגבאים הנבחרים וגבאי הכבוד – שעליהם מוטל עול מעשי וכפי שיחלקו ביניהם כאמור בסעיף ד' לתקנות בית הכנסת, הרבנים אינם עוסקים בעניינים המעשיים, וכפי הראוי וכמו בכל בית כנסת: תפקיד הגבאים הוא לניהול כל ענייני בית הכנסת ותפקיד הרב הוא תפקיד רוחני, ואין מלכות נוגעת בחברתה, אף שראוי שהרב יתייעץ עם הגבאים והגבאים עם הרב. הסמכות של כל אחד מצדדים אלו קבועה וברורה. כן ראוי לנהוג, כך נוהגים גם הרבנים וגם הגבאים שעיניהם בראשם וכך מונעים מחלוקות, ופוק חזי מאי עמא דבר כששתי רשויות נכנסות איש לתחומי רעותה, ואין כאן מקום להאריך.
כך, ברור לכול כי מעמד הגבאים לניהול פנימי של בית הכנסת הוא תחת הרב הראשי הספרדי או מי מטעמו האחראי לפיקוח וניהול כללי של בית הכנסת.
במסגרת תפקידו זה של הרב הראשי כנאמן הוא שמנהל את האספה השנתית, הוא שמאשר את התוצאות – מאשר את התוצאות ואינו קובע אותן, והוא שממונה על מתן רשות לדרוש בבית הכנסת כאמור בסעיף ח' לתקנות. לפיכך מעמדו של הרב בתקנות אלו הוא מעמד שבעיקרו רוחני, קביעת הדרך ההלכתית, וכמעמד הנשיא במדינת ישראל. אכן כפי שלנשיא המדינה יש תפקידים שהם בעלי אופי ביצועי, כמו הטלת תפקיד הקמת הממשלה וחנינה לאסירים, כך לראשון לציון המכהן בנשיאות הרבנות הראשית ולרב הספרדי הראשי לתל אביב הוקנו סמכויות מסוימות שהוגדרו במפורש בשטר ההקדש.
נוסיף ונאמר: הרב הראשי המוזכר בתקנות בית הכנסת, הוא הרב הראשי הספרדי לעיר תל אביב. התקנות נקבעו בעת שהרב עוזיאל היה הרב הראשי לתל אביב והתפלל בבית הכנסת שהיה אמור להיות בית הכנסת הגדול של הספרדים בתל אביב, ואכן אחריו התפללו בבית הכנסת הרבנים הראשיים לתל אביב הגר"ע יוסף והגרח"ד הלוי. כנראה על סמך הנחה זו נקבע תפקידו ומעמדו של הרב הראשי לתל אביב כראש וראשון לכל דבר בבית הכנסת: הוא יעמוד בראש האספה השנתית, הוא יאשר את תוצאות הבחירה, והוא שיקבע מי יוכל לשאת דברים בבית הכנסת. מסתבר שמציאות חזויה זו הייתה הסיבה למתן מעמד לרב הראשי, שהוא למעשה אמור להיות רב בית כנסת זה, כפי שהיו הרבנים הראשיים לתל אביב. שהרי ההנחה היא שהרב מצוי במקום ויש לו קשר עם ציבור המתפללים, ומסתבר שדבריו מקובלים על ציבור המתפללים כפי שידוע לנו על מנהגם הטוב של בני עדות המזרח והמערב להכפיף עצמם לרבנים, וממילא יקבלו עליהם את מרותו.
האמור בשטר ההקדש שהראשון לציון המתגורר בירושלים יהיה נאמן ההקדש, אינו אלא הגדרתו כאחד הנאמנים מתוך שבעה, שהרי אחרי פטירתו של הגרב"צ עוזיאל שהיה בתחילה הרב הראשי בתל אביב ולאחר מכן הראשון לציון המתגורר בירושלים, ושמעמדו שלו בהקדש מכל מקום נבע מהיותו אחד המקדישים (וגם לו היה נהוג בזמנו כהיום שכהונת רב ראשי מוגבלת בזמן – ברור משטר ההקדש ומן הסברה גם יחד שמעמדו שלו לא היה פוקע בפקוע כהונתו, אלא בפטירתו) נכנסו שני בעלי תפקידים אלו נאמנים בהקדש.
ודאי שאין לרב הראשי בתור נאמן סמכות (על פי שטר ההקדש אף שוודאי שיש לו סמכות מוסרית) להורות לגבאים איך ינהלו את ענייני בית הכנסת. ודאי שזכות זו אינה קיימת לראשון לציון המתגורר בירושלים, שאינו מעורה בענייני בית הכנסת כלל (ועיין לקמן) ושלא ניתן לו מעמד בתקנות בית הכנסת וממילא גם לא בשטר ההקדש המפנה אליהן, וודאי שאין בסמכותו למנות נאמנים מטעמו, שכן זכות כזו מעולם לא הוקנתה לו.
על פי האמור: אם הייתה למאן דהוא סמכות של הרב הראשי, היינו רק לרב מתתיהו שרים שבא בנעליו של הגרש"מ עמאר בכהנו כרב הראשי לתל אביב.
צריך עיון אם סמכות זו יכולה להימשך ולהתקיים גם עתה (ולמעשה בכל התקופה שבה ניתנו ההחלטות המדוברות), עת שחדל הגרש"מ עמאר זה מכבר לכהן כרב ראשי לתל אביב – אם נאמר כי כל עוד לא מונה אחר תחתיו נותר הוא עצמו במעמדו, וכך ממילא גם מי שבא בשליחותו, או שמעת שחדל הוא עצמו לכהן בתפקיד האמור (אף שאותה עת היה בעל מעמד של נאמן מכוח היותו אז לראשון לציון – מעמד שגם הוא התבטל לכאורה עם סיום כהונתו זו) – בטל גם מעמדו כנאמן ההקדש וממילא גם אינו יכול למנות אחר לשליחו, ואף מי שכבר מונה לשליחו אינו מחזיק אלא במה שהיה בידי משלחו "מה מסר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו".
נראה יותר שמשחדל הרב הראשי לכהן בכהונתו זו (והוא הדין לראשון לציון לגבי כהונתו שלו) פקע מינויו כנאמן ההקדש אף אם לא מונה אחר תחתיו. אך עיין מה שנכתוב עוד להלן באות כט.
ועל כל פנים ודאי שאין יסוד להניח שבהעדר רב ראשי לתל אביב "נתרוקנה רשותו" לראשון לציון והרב הראשי לישראל. וקל וחומר שסמכות שאף לרב הראשי לתל אביב לא ניתנה, כנ"ל, ודאי שלא ניתנה לאחר במקומו. ולהלן נשוב לדבר מעניין זה.
(וצריך עיון עוד אם במצב שבו מכהן בתל אביב רב ראשי, אבל אחד בלבד, ואין הוא ספרדי – אם משום שיוכשר דרא ויקוים בענייני הרבנות והעדות בכלל הכתוב "ועשיתם לעץ אחד [...] ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכֻלם למלך ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות", ופעם יהיה הרב "אשכנזי" ופעם "ספרדי", ואם מסיבה אחרת – אם ייתכן שהוא שיהיה בעל מעמד כנאמן ההקדש. אכן בשטר ההקדש צוין "הרב הספרדי", אלא ששמא כוונת הדברים היא שכשאכן מכהנים שני רבנים ראשיים או על כל פנים כשההנחה היא שכך אמור להיות ואף אם נוצר מצב שבו אין אלא אחד – מצב זה הוא זמני בלבד עד לבחירת האחר, אזי הרב הספרדי הוא שיכהן כנאמן ההקדש, וכך הדעת נותנת שיהיה שהרי מדובר בבית כנסת שנוסד בעבור בני העדות ה'ספרדיות' והמיועד להתנהל כמנהגיהם. אך אם יתקיים לאורך שנים מצב של כהונת רב ראשי אחד בלבד, שמא כוונת ואומד דעת המקדישים הוא שעל כל פנים יהיה רב ראשי של תל אביב בין הנאמנים. ואכן שאלה עקרונית כעין זו תיתכן גם בעוד הקדשות שנקבעו בהם ממונים ונאמנים, רבנים ראשיים או אחרים, מבני עדה מסוימת דווקא, או שנקבעו להם ייעודים ונהנים הקשורים בחלוקה העדתית, ויש מקום לדון אם יש לחלק גם בין הקדשות של בתי כנסת, שברור שגם היום יש בהם משמעות לחלוקה העדתית מצד מנהגי ונוסחי התפילות, להקדשות של גמילות חסד שבהם ודאי שפחתה היום, ברול ה', המשמעות של חלוקה זו. ומכל מקום במיוחד יש מקום לדון בה בהקדש זה, שהמכיר ויודע באורחו ושיחו ושיגו של הגרב"צ עוזיאל יודע שהוא לא היה ממי שסברו כי החלוקה הקטגורית לעדות ולרבנים הממונים בהתאם לה היא הרצויה והראויה להתקיים בדווקא לעד [עיין מכמני עוזיאל: א עמ' שכה, דברים שנשא בהתמנותו לכהונת רבה של תל אביב, ועמ' תעג–תעד, מדבריו ביובלו החמישים, ועוד שם בשלהי עמ' תיד, בעמ' תקל; ב עמ' עדר–ערה; ד עמ' צד–צז, קסח, שצב, תיד, תקעב, תרמג, תרמח ועוד], והדברים עתיקים. ומכל מקום לא זו השאלה הניצבת לפתחנו עתה, ולא באנו אלא לעורר, ואין כאן מקום להאריך).
גם האמור בהמשך ההחלטה לגבי סמכות בית הדין אינו דבר ברור. וכך נאמר בהמשך:
וכולם נמצאים תחת פיקוח של בית הדין להקדשות.אך כפי שיתבאר להלן, בנסיבות הקדש זה, שהמקדישים קבעו איך יתמנו הנאמנים, סמכות בית הדין להתערב בניהול מוגבלת מאוד.
מנגד, בית הדין לא מונע מגבאי ההקדש המופקדים על ניהול וסדרי בית הכנסת לטעון נגד כלל הנאמנים או חלקם ככל שלדעתם ישנה התנהלות לא תקינה של ההקדש, וזהו תפקידו של בית הדין לדאוג לניהולו התקין של ההקדש, וככל שישנם טענות נגד מצד כל גורם שהוא, קל־וחומר מגבאי ההקדש, וודאי שתפקידו של בית הדין לשמוע ולבדוק טענות אלו שהרי נאמני ההקדש הם אפוטרופוסים הממונים על ההקדש על ידי בית הדין והאחריות על ניהולו התקין של ההקדש היא על בית הדין הרבני.
העולה מכל האמור: נאמני ההקדש נקבעו בשטר ההקדש, והם: הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לתל אביב, שני צאצאי המקדישים ושלושת הגבאים שיבחרו מעת לעת על ידי הציבור. הראשון לציון משמש אחד מנאמני ההקדש, ולעניין סמכותו למנות אחר במקומו עיין להלן, אך ודאי שאין לו סמכות־על, לגבי שאר הנאמנים, ואין לו סמכות למנות נאמנים להקדש, ולא כפי שכתב בית הדין בהחלטה זו וממנה ואילך שלראשון לציון הסמכות למנות נאמנים ואין לאיש בלתו סמכות שכזו.
לפיכך החלטת בית הדין האזורי בזה בטלה. פרשנות שטר ההקדש היא כמו שביארנו וכפי שהבינו כל הרכבי בית הדין שטיפלו בתיק עד החלטה זו, ועיין מה שנכתוב להלן. ונפקא מינה לערעורים המונחים לפנינו.
יט. לכשנעיין היטב בשטר ההקדש ניווכח שניהול ההקדש הוא על ידי שתי קבוצות שההבדל ביניהן דומה במקצת למה ששנינו ושנסתפקו בו בגמרא (קידושין כג, ב ונדרים לה, ב) לגבי כהנים, אם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, וכך: נאמני בית הכנסת מורכבים מקבוצה אחת שהיא המקדישים ושלוחיהם או צאצאיהם: הגרב"צ עוזיאל ואחריו הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב והמקדישים שהיו עימו ואחריהם צאצאיהם, שאינם בהכרח ממתפללי בית הכנסת ואינם קשורים לניהולו השוטף (בכובעם כמקימי ההקדש), וקבוצה שנייה המורכבת משלושת הגבאים שהם "שלוחי דידן", שלוחי המתפללים, הנבחרים על ידי המתפללים ומוסרים דו"ח למתפללים. ואף שמן הדור השני של הנאמנים לכאורה רבים נציגי המייסדים (ארבעה) על נציגי המתפללים (שלושה), אין הכרח שדבר זה נקבע בדווקא וכדי שהנאמנים החיצוניים, שאמורים להיות לכאורה אובייקטיביים יותר, יהוו רוב, שהרי עם הקמת ההקדש היו רק שלושה נאמנים, המקדישים, אך לדורות נתנו סמכות לראשון לציון, ראש הרבנים, ולרב הראשי לתל אביב כנציגי הציבור והאחראים מטעם הציבור על ענייני הדת. כיוון שכך ייתכן שגם לדורות הבאים אין הקפדה על יחסי רוב ומיעוט ובפרט שלכאורה החלטות הנאמנים צריכות להתקבל בהסכמת כולם וכפי שיתבאר.
והנה מלבד מה שכתבנו שתקנות בית הכנסת מטילות את הניהול השוטף של בית הכנסת על הגבאים, ניהול הכולל את גביית כספי התרומות והוצאתם לדברים הנצרכים לבית הכנסת וכמו שמפורש בסעיף ה' לתקנות בית הכנסת אותיות ג', ט' וי'. ומלבד האמור לעיל ששטר ההקדש נסמך על תקנות בית הכנסת ומפנה אליהן, ושכפי שביארנו שטר ההקדש מינה את הגבאים הנבחרים על ידי הציבור לנאמנים, ומשכך לא ראוי שנאמנים חיצוניים ישלטו בהתנהלות הכספית של ניהולו היומיומי של בית הכנסת – מלבד כל זאת נראה שאף אם הדברים לא היו מפורשים, והניהול היה מוטל על נאמנים חיצוניים שאינם מהאנשים הקבועים בבית הכנסת, לא היה ראוי שיעשו דבר בלי התייעצות עם הציבור, וממילא היה כל דבר צריך להיעשות עם הגבאים שהם שלוחי הציבור. וכדאמרינן בברכות (נה, א):
אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר "ראו קרא ה' בשם בצלאל" – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?הרי"ף והרא"ש הביאו הך סוגיא. וספריהם הם לעניין הלכה ולא עצה טובה גרידא. שמע מינה דזהו חיוב והלכה. ובמאירי שם כתב:
וכן יזהר יחיד או יחידים שלא למנות פרנס על הצבור אלא אם כן הצבור נמלכים בו. דרך צחות אמרו "ראו קרא ה' בשם בצלאל" וכו' – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל "הגון עליכם בצלאל" וכו'.ובשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן קסא) כתב לעניין מינוי דיין שלא מדעת הציבור:
תחלת דברי אני אומר שנטה מעט מהדרך הנכונה, דרך המוסר, ממה שלא נמלך עם הצבור. ואף על פי שהדיין המתמנה על הצבור היה מופלא וסמוך, והממנה אותו היה אדם גדול בדורו – ראוי הוא שימלך עם הצבור קודם מנותו אותו, שהקדוש ברוך הוא אינו ממנה פרנס על הצבור אלא אם כן נמלך בהם כדאמרינן בפרק הרואה (נה ע"א):דברי התשב"ץ מוסבים על מינויו של הריב"ש על ידי המלכות לדון – הוא ורק הוא – באלג'יר (התשב"ץ העלה כמה שאלות הנוגעות לכך ודן בהן בסימנים קנח–קסא. ובסימן זה, קסא, מבקר התשב"ץ את החכם שעסק במינויו של הריב"ש). הדברים אמורים גם כלפי מה שהורה הריב"ש (סימן רעא) עצמו שהיה המנהג למנות רבנים על פי רשות השלטונות (ודלא כמו שכתב התשב"ץ שם בתשובה, וכן כתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה בדפוס פראג סימן קלז, הביאה המרדכי פרק החובל והובאה בית יוסף סוף סימן נג, ואין כאן מקומו) שעם זאת, בזה לא סגי ובעינן הסכמת הציבור.
אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלך בצבור שנאמר "ראה קראתי בשם בצלאל" – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון – עלי לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן לך אמור לישראל. הלך ואמר להם: הגון עליכם בצלאל? שנאמר "ויאמר משה ראו קרא" וכו'. אמרו לו: משה, אם לפני הקדוש ברוך הוא ועליך הגון – עלינו לא כל שכן.
זהו שיש לתמוה עליו בזה.
ועיין מה שכתב הרמ"א בתשובתו (סימן קכג) וזו לשונו:
על דבר הרב שנתנו לו שולטנות משר או מלך של אומות אי אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא: נראה דודאי אמרינן דהשררה והשולטנות שלהם, ומחוקי המלך למנות שררה ומושלים למי שירצה [...] וכן כתבו הריב"ש בתשובה סימן רע"א והרשב"א בתשובה סימן תרל"ז, דרשות מן המלך מהני והוי מכלל דינא דמלכותא. ומיהו כתבו שצריך להיות ראוי לכך והוא מרצון הקהלות שנתמנה עליהם, וכמו שהאריכו שם אבל מי שנתמנה שלא מרצון הקהלה עתיד ליתן את הדין אם הוא הגורם [...] אבל אם מינהו המלך וקבלוהו הקהל עליהם על פי הכתב ההוא מהני ומועיל.ועיין עוד בשו"ת מהרי"ק (סימן ל):
אבל בעניין התפלה: כך לי האומר בשביל אביו כמו האומר בשביל אחר שאין קרוב כלל, דאין זה תלוי כלל אלא ברצון הקהל, שהתפלה היא שלהם והיא במקום קרבן צבור, דהיינו התמידים שהיו באים משל ציבור, ואין ראוי שהיה אדם שלוחם להקריב את קרבנם שלא מדעתם ורצונם. ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולו' "איני חפץ שיהיה פלוני חזן" אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה.וכן הכריע בשו"ת חתם סופר (חלק ה, חושן משפט סימן יט):
הגיעוני נעימות ידידותם ונפשם היפה בשאלתם, להורות להם הדרך ילכו בה [ב]נידן רב א' אשר השתרר עליהם מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהלה, רק על פי פקידה ממקום גבוה על גבוה, והלך וישב לו על כסא הרבנות בעל כרחם שלא ברצונם. האותיות שאלוני מה משפט האיש הזה על פי דת תורתינו הקדושה? האם מחוייבים או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות? ואם כדין עשה, או לא?וזה הטעם שבכל בחירת רבנים ודיינים במדינת ישראל משתתפים נציגי הציבור, שהרי הם מייצגים או על כל פנים אמורים לייצג את דעת הציבור, ולא ראוי לכל מינוי שייעשה ללא המלכות בציבור ובהסכמתו. ולא כאלו האומרים שרק רבנים צריכים להיות מופקדים על דבר זה.
תשובה: הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלא כה אמרו במסכת ברכות (נה ע"א):
אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכין בציבור. שנאמר: "ראו קרא ה', בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אותו רוח א-לקים, בחכמה ובתבונה ובדעת" – אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הגון לפניך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם לישראל: הגון לפניכם בצלאל וכו'.
מעתה ישפוט אדם: אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, וצוה עליה הקדוש ברוך הוא על ידי שלוחו הנאמן משה רבינו עליו השלום, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם. ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?
וטעמא דמילתא דבעינן דעת הציבור, אף אם המתמנה ראוי לכך ואף אם הוא הראוי ביותר שהקב"ה בחר בו, ואף אם מיועד לכך מששת ימי בראשית כדאיתא במדרש רבה (שמות פרשה מ) ומבואר במהרש"א (חידושי אגדות שם):
הוא כדי שיסבול טרחתן כאלו הוא נושא אותן עליו על דרך שאמרו חז"ל (הוריות י, א) "עבדות אני נותן לכם ולא שררה" וכמו שאמרו "כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת" כו' כמפורש פרק חלק (צב, א) [...]ובספר מעון הברכות ביאר טעם הדבר, שמפני שהשתתפו בבחירתו, הכרעותיו והנהגותיו מקובלים עליהם, מה שאין כן מי שמתמנה שלא מדעתם.
"אם הגון עליך בצלאל" – להזהר בכבודו לקבלו ולהנהיגו עליהם, ואמר לו "אם לפניך הגון" – שלא ישתרר ולא יגיס דעתו [...]
ועיין ביד דוד (בברכות שם) שכתב:
אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור – יש לדקדק מי יעמיד הפרנס אם לא יעמידוהו הצבור? ואפשר דהבית דין היו מעמידין פרנס.משמע שעיקר הך דינא הוא כשבית דין מעמידים ויש להם היכולת להעמיד, ואפילו הכי בעינן שימלכו בציבור.
והנה בצלאל מונה לבניית המקדש, בשם כל ישראל המצווים על מצוות עשיית המשכן ומתרומה שהביאו בני ישראל, ומינויו היה לשעה. והוא הדין במקדש מעט – בית הכנסת דבעינן דעת הציבור, שעל תרומותיהם מתקיים בית הכנסת, קיום שהוא מטרת ההקדש – הכנת מקום לתורה ולתפילה, ואיך יעלה על הדעת שלא בעינן שמיעת דעתם והסכמתם של מתפללי המקום שבית הכנסת וההקדש הוא לצורכם ושהם הנודבים את רוב הנדבות לתחזוק בית הכנסת.
כאמור, הדברים אמורים גם לולי שתקנות בית הכנסת ושטר ההקדש היו נותנים מעמד לגבאים ועל אחת כמה וכמה משקיבלו הללו בשטר ההקדש ועל פי התקנות מעמד של נאמנים. וברור שטעמא דמילתא שנתנו להם מעמד הוא על פי דברי הגמרא והפוסקים. לפיכך התנהלות הנאמנים החדשים כשהתמנו על ידי בית הדין בראשות הרב שטסמן, שמינו אחד מהם לרב ואת השני לסגנו תוך ההתעלמות מהנאמנים המקוריים על פי שטר ההקדש ומן הגבאים – שלא כדין הייתה,. ויפה נהג הרכב בית הדין בראשות הרב שטסמן שביטל את המינוי שעשו לעצמם ללא שנמלכו עם הציבור. ייתכן שהתנהלות זו היא היא שורש המחלוקות הנמשכות, וקיצרתי במקום שהיה להאריך, ועוד חזון למועד.
כ. מעתה: מכיוון שקבענו את ביאור שטר ההקדש הקובע שהגבאים הם נאמנים בית הדין לא יכול להפקיע את סמכותם העולה מתקנות בית הכנסת ומשטר ההקדש.
כמו כן כפי שביארנו, הראשון לציון הוא נאמן ההקדש, והוא אמור להיות הדמות הרוחנית המכוונת את העניינים בבית הכנסת על פי רוח התורה, אך אין לו סמכות למינוי נאמנים, ולכאורה אין לו גם סמכות לעניין השתתפות באספות, אישור הגבאים ואף למתן הסכמה לדרשנים במקום. סמכות זו אינה נובעת משטר ההקדש, אלא מתקנות בית הכנסת (שכאמור שטר ההקדש מפנה אליהן), שבהן ניתנה סמכות זו לרב הראשי הספרדי לתל אביב, ואין בהן – ולעיין זה אף לא בשטר ההקדש מעמד כלל לראשון לציון, שבאותה עת היה הרב יעקב מאיר. (כאמור סמכות זו נתונה לרב הראשי הספרדי לתל אביב או שלוחו. עם זאת יכול להיות שבמצב השורר כיום, שאין רב ראשי ספרדי לתל אביב זה שנים רבות. ואף רב ראשי אשכנזי אין כיום – וראה לעיל הערתנו והספק שהעלינו אם יש מקום לקבוע שרבה הראשי של תל אביב – שאינו ספרדי, אם יש רב ראשי ואין רב ראשי ספרדי – יתמנה כנאמן ההקדש, ייתכן שיש מקום להעביר זמנית סמכות זו למי שהראשון לציון בוחר שיהיה נאמן במקומו ובשליחותו, כדי לקיים בקירוב האפשרי את המגמה של הותרת דמות רוחנית המשתתפת באספות, מנהלת את בחירת הגבאים – אף שכפי שהערנו לעיל אינה הממנה אותם, ומפקחת על הדרשנים ומוסרי השיעורים בבית הכנסת. ייתכן ומסתבר שראוי שממונה זה יהיה בעצמו רב המתגורר בתל אביב ומתפלל, לפחות לעיתים, בבית הכנסת ומעורה משום כך בענייניו ובין מתפלליו, שהרי כפי שהערנו לעיל מסתבר ששיקולים אלה היו גם השיקולים שמחמתם נקבע מינויו של רבה הספרדי של תל אביב לנאמן ההקדש ומסתבר שהדבר גם יכול לסייע להתקבלות המינוי על הציבור, ובפרט אם ייעשה גם בהיוועצות עם הציבור כפי שנבחר הרב הראשי עצמו).
משכך הפרשנות שנתן בית הדין לשטר ההקדש בהחלטתו מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17) אינה נכונה והיא בטלה. משכך יש לקבוע שההחלטות הנוספות שניתנו בהמשך להחלטה זו ומתבססות עליה, החלטות שנסקרו לעיל אותיות יא–טו באריכות, בטלות. ומשכך המסקנות המעשיות הנותנות מעמד לנאמנים שמונו על פי המלצת הראשון לציון מחד גיסא ושוללות את מעמד הגבאים מאידך גיסא; המטילות על הגבאים את האחריות לגביית הכספים כלבלרי הנאמנים, אך מבטלות את שיקול דעתם ואת סמכותם להשתמש בהם לצורכי בית הכנסת; דורשות את העברת הכספים לחשבון בנק שבו ישלטו הנאמנים, אוסרות על הגבאים פתיחת חשבון בנק לצורך כספים אלו, ומסירות מהם אף את ההחלטה והפיקוח על הכספים – סותרות את תקנות בית הכנסת ואת שטר ההקדש. אין פלא שהגבאים שניהלו את בית הכנסת במשך שנים רבות לא הסכימו להחלטת בית הדין ובפועל התעלמו ממנה.
חובתנו להבהיר כי אף הסבור כי החלטה שיפוטית היא מוטעית והמערער על החלטה כזו אינו רשאי לעשות דין לעצמו ואינו פטור מקיומה כל עוד לא התקבל ערעורו ולא ניתנה החלטת עיכוב ביצוע. במובן זה אין אנו יכולים לקבל את התנהלות הגבאים שהייתה בניגוד להחלטת בית דין קמא, שעה שהייתה זו החלטה שרירה וקיימת, אף שקבענו כעת את ביטולה.
עם זאת, ובמידה רבה דווקא לשיטתו של בית דין קמא עלינו לומר שלכאורה לא היו הגבאים רשאים לציית להחלטתו, ולמעשה בית דין קמא הביאם במיצר, במצב שבו כל התנהלות שבה ינקטו תהיה בעייתית הלכתית, חוקית ומוסרית. ונבהיר:
סמכותו של בית הדין על פי חוק היא בנוגע לניהולו הפנימי של ההקדש ומתן הוראות לנאמני ההקדש. אין הוא מוסמך להורות בנוגע ליחסים שבין ההקדש עצמו לצדדים אחרים. לפי האמור לעיל הגבאים הם אכן נאמני ההקדש שבית הדין מוסמך להורות להם את המעשה אשר יעשון, ובית הכנסת וההקדש – חד הם. אך לשיטתו של בית דין קמא שהגבאים אינם נאמני ההקדש, וכשהתפיסה והעולה מהדברים הוא כי קיימת הפרדה כביכול בין ההקדש עצמו לבין הגבאים וציבור המתפללים הבוחר אותם (שלגישה זו הוא אולי "נהנה" של ההקדש, אך אינו בעל מעמד לגבי ניהולו, שהרי נציגיו־נבחריו אינם בעלי מעמד כזה), הרי שהגבאים – המחזיקים בכספים שנתרמו על ידי המתפללים ושלהבנתם הללו תרמו אותם שלא לשם העברתם לידי הנאמנים האחרים, שיחליטו לעשות בו ככל העולה על רוחם – אינם צריכים ואינם רשאים למלא אחר הוראות בית הדין, שכן לגישה זו אין הם נאמני הקדש שבית הדין מצווה להורותם דבר, והוויכוח שלגביו הורה בית הדין את שהורה אינו ויכוח בין מנהלי או נאמני הקדש בנוגע לדרך ניהולו אלא ויכוח בינם לבין אחרים אם כספים שניתנו לאותם אחרים ניתנו להקדש או לא, ובוויכוח כזה אין לבית הדין סמכות להורות דבר.
התוצאה האבסורדית משהו היא שלשיטתם של הגבאים, שנאמני הקדש הם ושבית הכנסת והקדש חד הם, אכן בית הדין מוסמך להורות להם – בגבולות הוראות שטר ההקדש על כל פנים – אלא שהוראתו עצמה שומטת את הקרקע מתחת סמכות זו.
מה שקרה בעקבות החלטה זו, שלדברינו היא מוטעית, היה שבירת הסטטוס קוו שנהג בבית הכנסת במשך שנים רבות ולמעשה משעת הקמתו שלפיו הגבאים נבחרו, ככל גבאי בית כנסת בכל מקום, על ידי הציבור ונאמנים לציבור. ומשכך הציבור נודר נדרים ונדבות לבית הכנסת על דעת הגבאים המנהלים את המקום, סומך על שיקול דעתם, שהרי ברור שבאי בית הכנסת אינם מודעים למעמד המשפטי של הקדש, וכל הנדרים והנדבות הם כמקובל במקום שנים רבות; בית הכנסת התנהל באמצעות חשבון הבנק שנפתח בהוראת הרכבו של הגר"א שיינפלד, בהתאם לשטר ההקדש ובהתאם להיגיון; וגבאי בית הכנסת הנמצאים במקום והמודעים לצרכים נוהגים כפי הבנתם ועומדים לביקורת המתפללים הבוחרים אותם.
הנאמנים שאינם מבאי המקום ניסו בתחילה להטיל שררה על הציבור, ומשבוטלה החלטתם על ידי בית הדין מנסים לשלוט בבית הכנסת באמצעות שליטה בכספים של באי המקום וכנגד דעתם. על כגון זה כבר אמרו אנשי סדום "האחד בא לגור וישפוט שפוט", ואף ש"אנשי סדום רעים וחטאים מאוד" – טענה זו היא טענה הגיונית, שלא ניתן להצדיק השתלטות של גורמים חיצוניים על כספי נדרים ונדבות בניגוד לדעת המקדישים.
החלטות בית הדין, אף אם לא היו סותרות את שטר ההקדש, היו החלטות שלא הייתה להן אפשרות להתממש בנסיבות העניין. בנסיבות אלו אין ספק שהתרומות לא נתרמות לצורך גוף ערטילאי ששמו 'הקדש'. בסתמא כוונת התורמים בכל בית כנסת היא לצורך תפעולו, ועל דעת המפעילים אותו בפועל, ולפיכך יש על הגבאים חובה מוסרית הלכתית וחוקית שלא להעביר ההכרעה בשימוש בכספים שלא על דעת הנותנים וכאמור בניגוד לתקנות ושטר ההקדש. ובאומרנו חובה הלכתית וחוקית מכוונים הדברים גם כלפי האמור לעיל, שאף שחובה לקיים החלטות שיפוטיות גם אם קיימת טענה כי שגויות הן – כל עוד לא התקבלה טענה זו בערעור – מכל מקום בענייננו כשמדובר בכספים שהגבאים עצמם אינם בעליהם אלא מי שקיבלם מהציבור למטרה מסוימת, וכשהחלטות בית הדין עצמן שומטות למעשה את הקרקע מתחת הסמכות ליתנן, התוצאה היא שכל דבר שהיו עושים הגבאים היה או הפרת חובתם כלפי מי שנתנו בידם את הכספים, ובעוד שספק אם בית הדין היה מוסמך להורות להם לעשות כן, או הפרת הוראת בית הדין עצמו. במצב עניינים שכזה קשה להלין על הגבאים שנקטו בשלב זה בגישת "שב ואל תעשה עדיף".
החלטות בית הדין המתעלמות מהגבאים ומניהול הדברים (אף אם שטר ההקדש לא היה מורה כן), גרמו אפוא הכרח לגבאים להתעלם מהחלטת בית הדין, שסתרה את המנהג ואת ההתנהלות במקום במשך עשרות שנים ומאז הקמתו של בית הכנסת. הדבר הגיוני שגבאי בית הכנסת משתמשים בכסף למה שנתרם בין שיקראו לו הקדש ובין שלא יקראו לו הקדש, וכאמור – אדרבה אם לא יקראו לו הקדש ודאי שאין בית הדין יכול להורות על העברת כספים ממנו להקדש. אך טבעית ומובנת היא ראייתם את מינויו של מי שלא מתפלל במקום שמונה בתחילה כדי לפתור את המריבות בין הנאמנים ועתה מינהו בית הדין לשלוט בכספי בית הכנסת ולנהלו על פי רצונו ובניגוד לרצון שלוחי המתפללים שהם הגבאים כניסיון להשתלטות עוינת.
כא. כאמור תקנות בית הכנסת ואחריהן שטר ההקדש מורים שמלבד הגבאים שייבחרו על ידי הציבור יהיו שני 'גבאי כבוד' שהם המקדישים ולאחר מכן צאצאיהם או קרוביהם שיעמדו תחתם. והנה הגבאים הנבחרים הם ממתפללי בית הכנסת הקבועים, שהרי מפורש בתקנות שלולא כן אין הם יכולים להיבחר, ומכיוון שהם מתפללים ונמצאים במקום היכולת בידם להפעיל ולתפעל את כל ענייני בית הכנסת היום־יומיים. לעומת זאת לגבי גבאי הכבוד, שמינויים מינוי עולם (או לזמן ארוך, כפי שהתלבטנו לעיל) – הן המקדישים הן צאצאיהם, אין תנאי שיהיו ממתפללי בית הכנסת ואין אף תנאי שיגורו בקרבת מקום, ואף אם הם גרים בעיר אחרת, אין דבר המונע מהם להיות נאמני ההקדש, (ואכן צאצאי המקדישים שהם הנאמנים כיום וכן מי שהיה נאמן לפניהם, יוסף לוי נחום, לא גרו בתל אביב), אף שמינוי זה גורר עמו גם את מינוים לגבאי כבוד.
והנה סעיף ד' לתקנות בית הכנסת קובע:
הגבאים הנבחרים וגבאי הכבוד בישיבתם הראשונה שאחרי הבחירות מחלקים בניהם את התפקידים שעל כל אחד למלאות, החלטות הגבאים מתקבלות ברוב דעות.משמעות הדברים שהתפקידים מתחלקים גם לגבאי הכבוד, ולכאורה תימה איך אפשר להטיל עליהם תפקידים יום־יומיים כגון סעיפים ז' וח' לתפקידי הגבאים, שהרי אין הם נמצאים שם. ועל כורחך שהכוונה לשאר מטלות המוטלות על הגבאים שאינן מצריכות בהכרח את נוכחותם במקום. ועל כל פנים אין ספק שהתמנות יורשי המקדישים לגבאי כבוד והטלת המטלות שנקבעו בתקנות מצריכות מעורבות יום־יומית בכל הקורה בפועל בבית הכנסת.
כפי שציטטנו, בתקנות בית הכנסת נקבע שחילוקי הדעות בין הגבאים יקבעו בדעת רוב. אומנם לא נקבע איך יתנהלו הנאמנים כשיש חילוקי דעות ביניהם, כגון בנידון דידן שתחילת הסכסוך הייתה במחלוקת בין הנאמנים, לאחר מכן מחלוקת בין הנאמנים הישנים לנאמנים החדשים, ובהמשך התפצלות הנאמנים, וכיום שני הצדדים הם מחד גיסא מיכאל כהן מהנאמנים על פי שטר ההקדש והנאמנים החדשים שמינה בית הדין, ומאידך גיסא דוד לוי הנאמן על פי שטר ההקדש והגבאים, שעל פי שטר ההקדש אף הם נאמנים, וגם להבנת בית הדין קמא שלגבאים אין מעמד על כל פנים יש מחלוקת בין הנאמנים שמינה בית הדין ועימם מיכאל כהן לנאמן דוד לוי. ויש לעיין איך תהיה צורת ההתנהלות במקום שבו יש חילוקי דעות בין הנאמנים בנדון שלפנינו ובכלל.
עיין בספר שערי בית הדין (עמודים 97–100) דעות שונות שנאמרו בזה, ולפי שהדבר מצוי וכפי שקרה בנידון דידן במחלוקות בין הנאמנים, נבהיר את תורף העניין. יסוד הספק הוא אם ההכרעה על פי רוב שנאמרה בבית דין, "אחרי רבים להטות", תנהג גם במקומות שאין זו הכרעת דין, או שדווקא בדין נאמר הדבר. אין ספק שאפשר להגיע להסכמות ולקביעות שדעת הרוב תחייב, אך במקום שלא הגיעו להסכמות שכאלו צריך ביאור מה יהיה דינו.
והנה לכאורה הדברים מבוארים בתשובות הרשב"א (חלק ה סימן רפט) שכתב:
דעו שכל שקבלו הקהל עליהם דעות אנשים ד' או ה' או יותר אין הולכין אחר הרוב, שאין רוב אלא בבית דין. ואם לא הושוו כולם לדעת אחת הרי הנתבע פטור, שמעמידין האדם וממונו בחזקתו עד שיודע שהוא חייב וזה ברור. ולא עוד אלא אפילו אמרו הקהל שילך הקהל אחר הרוב – אם הם שקולים אלו באלו הרי זה פטור, ואין אומרים בכיוצא בזה יבואו אחרים ויכריעו.ומבואר מדבריו שכל היכא שהציבור קיבל עליו מספר אנשים לתפקיד מסוים, צריך שיסכימו כולם לאותה דעה כדי שמסקנתם תחייב, דדין רוב הוא בבית דין בלבד ולא בשאר עניינים, אומנם אם יקבלו במפורש ללכת אחרי רוב, אזלינן בתר הרוב, דכן קיבלו.
וכן כתב עוד (שם חלק ה סימן קכו):
ולענין העשרה ברורים שאמרת שבררו הקהל לתבוע זכות הקהל [...]
תשובה: כל שביררו הקהל עשרה או פחות מכאן או יתר מכאן, כל שלא אמרו שילך אחר הרוב, אינו כלום עד שיסכימו כולם לדעת אחד. ואפילו אמרו בפירוש שילך אחר הרוב אין הרוב יכול להסכים על דבר עד שיהיו כולם במעמד אחד ומתוך מעמדם יסכים הרוב.
דברי הרשב"א הללו (שבסימן קכו) הובאו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יג סעיף ז). ודבריו הנ"ל (שבתשובה שם סימן רפט) הובאו בבית יוסף (שם) ונפסקו בדברי הרמ"א (חושן משפט סימן יח סעיף א):
קהל שבררו ד' או ה' בירורים – אין הולכים אחר הרוב, שאין רוב אלא בבית דין. ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב, והם שקולים, אין אומרים שיבאו אחרים ויכריעו, שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים. אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו (בית יוסף סוף סימן יג בשם תשובת הרשב"א).ומבואר טעמו בסמ"ע (שם ס"ק י):
שאין רוב אלא בבית דין – פירוש, סתם בית דין הן ג', אבל כשנחתי לדעות ליקח יותר, הוו להו כדאמרי בגמרא פרק בתרא דעבודה זרה (עב ע"א) "כדשיימי ארבע – עד דשיימי כולהו".וכן כתב שם בביאור הגר"א. ועיין בדברי רש"י ובראשונים בעבודה זרה שם, דהיכא דנחית לדעות לא אזלינן בתר רובא כבבית דין וכדברי הרשב"א בתשובה. ועיין עוד בסימן י"ב סעיף י"ח לגבי פשרה. ובאמת תרי טעמי הוו: חדא, טעמו של הרשב"א שאין רוב אלא בבית דין או כעין דין, ומהאי טעמא בחלוקת צדקה בעינן שלושה כדאיתא בבבא בתרא (ח, ב); ואידך, טעם הנשמע מהראיה שהביאו מעבודה זרה, שמכיוון שמינו יותר מהנצרך לבית דין שמע מינה שרוצים שמיעת דעת והסכמת כולם, ולכן כשלא הושוו אין לרוב משמעות אלא אם התנו במפורש שילכו אחרי הרוב, ויש לפלפל בזה ואין כאן המקום.
ועיין בכנסת הגדולה (הגהות הטור סימן יח אות ו) שכתב שנחלקו בזה המהרשד"ם והמהרי"ט. בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קכז) כתב:
אלא שיש לדון בנדון דידן, שהם ארבעה אפטרופין, שיש להם לזכות לעניים ובני ארץ ישראל על ידיהם לפי שכל אחד מהם יכול לזכות בשבילן מרשות השלשה שמקנין לו. ואפילו שנאמר בממנה שלשה או ארבעה אפטרופין בעינן דעת כולם ואין יכולים לעשות זה בלא זה, ואין עניינן למחלוקתן של רבי יאשיה ורבי יונתן דמייתי בהנחנקין ובכמה דוכתי דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, דסברא הוא דבכל דבר שבממון ומשא מתן – כל כמה דנפישי דייקי טפי, וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינין גבי כד שיימי תלתא, כד שיימי ארבעה – דנחית לדעות. מכל מקום זהו לעניין הסכמתן בדבר שצריך שיסכימו כולם, אבל בדבר שהסכימו כבר אחד מזכה מדעת כולם או רובם שלא עלתה על דעת שתהא ידי ארבעתן זוכה כאחת.ומשמע מדבריו דכל היכא דמינו כמה אפוטרופוסים בעינן שיסכימו כולם לעניין אופן השימוש בו, וטעמא דמילתא דבעינן שיקול דעת רחב של כל האפוטרופוסים, והיינו כסברת הגמרא בעבודה זרה. אך ביאר שלאחר שהסכימו יכול אף אחד לקנות ולהקנות.
אך בשו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שג והדברים נשנו בסימן תלג) חלק על סברה זו וסבירא ליה שגם באפוטרופוסים אזלינן בתר רוב, וזו לשונו:
עוד טענה שנית שרוב האפטרופוסים מוסכמים לדעת אחד ומסתמא נראה שיש לנו לילך אחר הרוב, אחר שהניח ד' אפטרופוסים אינו מן הראוי שיעשה כל אחד מה שלבו חפץ רק לקיים דברי הרוב ככל שאר דיני תורה דהיכא דאיכא חלוק דעות אזלינן בתר רובא.ובסתמא יש לנו לילך אחר דברי הרשב"א בתשובותיו שנפסקו בשולחן ערוך וברמ"א דבעינן דעת כל האפוטרופוסים כחדא ובלי הסכמת כולם אין לילך אחרי הרוב, אלא אם נקבע במפורש שיכריעו על פי רוב. וכדברי המהרי"ט ולא כסברת המהרשד"ם דכתב דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא.
ויש להוסיף דאף לפי חוק הנאמנות בעינן הסכמת כל הנאמנים, שזו לשון סעיף 9(א) לחוק:
בנאמנות שיש בה יותר מנאמן אחד –ואף שבסתמא חוק הנאמנות אינו חל על הקדשות דתיים שסמכות השיפוט בענייני הפיקוח והניהול הפנימי שלהם מצויה בידי בית הדין הרבני, אפשר ללמוד ממנו על המנהג הקיים במדינה, ויש לומר דכל אפוטרופוס שמתמנה, מתמנה על דעת המנהג, ואין ספק שהחוק הוא זה שקובע את המנהג, ובוודאי כך לאחר שנים רבות מאז נחקק. ואף שבעת הקמת ההקדש (לפני קום המדינה ואף שנים אחרי כן) לא נהג חוק זה, מיהו מי שמתמנה כנאמן עתה, מתמנה על דעת המנהג, כשאין לעניין זה הוראות מפורשות בשטר ההקדש או בהחלטת בית הדין שמינה את האפוטרופוסים. ולכן בעינן להסכמת כל הנאמנים, ובאין הסכמה יש להביא הדברים להכרעת בית הדין (אם יש לבית הדין סמכות לעניין ההקדש). ולפי זה בית הדין יכול להכריע באופן ספציפי לגבי כל מחלוקת שילכו אחרי הרוב, או לתת הוראה גורפת שבכל מחלוקת בין נאמנים, דעת הרוב תכריע, ויש אפשרות גם לקבוע ולחלק שלגבי עניינים מסוימים, ולמשל בעניינים השוטפים והשגרתיים או בהחלטות שמשמעותן מצומצמת (למשל השלכות הנוגעות לפרק זמן קצר, מוגדר, או לסכומי כסף שעד 'תקרה' מסוימת) תועיל הכרעת רוב הנאמנים ובדברים אחרים, גדולים יותר או חריגים, יכריע בית הדין וכדברי יתרו בעצתו למשה "כל הדבר הגדול יביאון אליך וכל הדבר הקטון ישפוטו הם". ויש להאריך ולפלפל בדברים, ואין כאן מקומם, אך הדבר יצטרך הכרעה בנידון דידן אם תימשך המחלוקת בין הנאמנים.
(1) יפעלו הנאמנים ביחד; היו דעותיהם חלוקות, יפעלו לפי הוראות בית המשפט [...]
כב. ויש לעיין מה יהיה הדין כשהתפטר אחד הנאמנים, נפטר, חלה באופן שאינו יכול למלא תפקידו או אינו נמצא עתה עמנו באופן שיוכל למלא תפקידו (אינו נוכח במקום וכו'), או איפכא שאין אפשרות למנות אחד או יותר מהנאמנים האמורים להתמנות על פי תנאי שטר ההקדש. ולכאורה יש לתלות את הדבר בספק שהבאנו לעניין הכרעה ברוב נאמנים, דלמאן דסבירא ליה דבעינן הסכמת כל האפוטרופוסים, אם אחד מהם נעדר או לא מונה אין אפשרות לפעול אפילו בהסכמת כולם, דמכיוון שהאפוטרופוס הנוסף נעדר אין הסכמת כולם. מה שאין כן למאן דסבירא ליה דאזלינן בתר רוב.
אך אין זה מוכרח דיש לומר איפכא דלמאן דסבירא ליה דבעינן דעת כולם היינו דווקא כשאכן כולם הם אפוטרופוסים, לאפוקי כשנפטר אחד מהם התפטר או שלא התאפשר למנותו, דהיכא שיש אפוטרופוס בעינן שמיעת דעתו והסכמתו, וללא הסכמתו אי אפשר לפעול. אך היכא שאין אפשרות לשמוע דעתו הן מפני שלא מונה, אין לנו לפעול אלא כהחלטת האפוטרופוסים שיש להם אפשרות להביע דעתם, דאין אפשרות לשתק פעולות ההקדש, ואולי הוא הדין כשמונה אלא שאינו נוכח או אינו יכול להביע את דעתו באופן זמני (למשל בשל חולי), שאולי לא אמרו אלא שאי אפשר לפעול בניגוד לדעת אחד מהם ולא כשאין זה על כל פנים בניגוד לדעתו. ואולי תלוי אם אפשר להשלים נאמן במהרה, וצריך עיון.
ולאידך גיסא יש להסתפק אף לדעת המהרשד"ם דסגי ברוב, דלא נימא מכיוון דסגי ברוב לא איכפת לן שאין כאן אחד מהאפוטרופוסים, שהרי אף אם יהיה ויתנגד אזלינן בתר רובא. דזה אינו, שיש לומר דעל כל פנים בעינן רוב מתוך כל שיהיו במעמד אחד וכמו שכתב הרשב"א בתשובתו סימן קכו, והיכא דנעדר אפוטרופוס ודאי אין מעמד כולם. אך באמת בר מדין בעינן רוב מתוך כל, וכל היכא דאין כל האפוטרופוסים לא סגי ברובא. ודומיא דבית דין דהיכא דהוו שלושה אזלינן בתר רובא, אך היכא שאומר לא יודע או נסתלק או נפטר, השניים הנותרים אינם יכולים לפסוק, אף שמסכימים לדעה אחת, ובעינן שיוסיפו שלישי ואז יכריעו, והוא הדין בנידון זה, דבעינן שיהיו על כל פנים כל האפוטרופוסים שהתמנו או שאמורים להתמנות, והיכא שחסר אחד, לא יוכלו להכריע בעניין ההתנהלות.
ואולי תלוי בטעם מינויים של אפוטרופוסים רבים (ובכל מקרה לגופו), דאם מפני שרצו ריבוי דעות מינו רבים, אם כן כל היכא דאין ריבוי דעות כמבוקש אי אפשר לקבוע איך יתנהלו, וכדברי המהרי"ט וכסברת הגמרא בעבודה זרה כדשיימי בי ארבעה. אומנם היכא שמינו אפוטרופוסים רבים אך לא מפני קפידא, אם פחתו יוכלו הנותרים להכריע. ויש לפלפל ולהרחיב בדברים.
אך שוב מצאתי שהדברים מבוארים בדברי הרשב"א בתשובתו (חלק ג סימן רצז):
ראובן חלה, והיו לו שני בנים, וצוה על נכסיו ומינה שני אפוטרופוסים על בניו על נכסי עזבונו וצוה לאפטרופוסין סתם לחלק נכסיו הקדש בכל שנה ושנה בחנוכה לעניים וליתומים ולאלמנות [...] ועכשיו נפטר אחד מן אפוטרופוסים [...] והאפוטרופוס טוען שאין לו להודיע להם ולא למנות אחר עמו אלא הוא יעשה כל ימי חייו בכל שנה כמו שצוהו המצוה ואחריו יעשו כן כאשר צום [...]והנה אף שבתחילת דבריו הסתפק אם האפוטרופוסים הנשארים יקיימו אפוטרופוסותם, לבסוף הכריע שאם אחד האפוטרופוסים אינו יכול לקיים אפוטרופוסותו בין לזמן ואף לעולם, האפוטרופוסים הנותרים יהיו אפוטרופוסים ויעשו שליחותם, ותלה את הדברים במנהג, שכך נהגו, ולפיכך היה למקדיש להתנות, ומדלא התנה שמע מינה דאדעתא דמנהג מונו האפוטרופוסים. ואף שהרשב"א סבר שבעינן דעת כל האפוטרופוסים, יש לומר דהדברים אמורים היכא שהם קיימים וניתן לשאול את דעתם, אך היכא שנמנע מאיתנו לשאול מה דעתו או שאין הוא קיים, חזרה האפוטרופסות לנשארים. אומנם יש לומר שמכיוון שהרשב"א תלה את הדברים במנהג, יש לומר דדווקא בזמנו ובמקומו שכן היה המנהג, אזלינן בתריה והיה על המקדיש להתנות במפורש כנגד המנהג ומדלא התנה, שמע מינה דאדעתא דמנהג מינה, אך יש לומר שכיום שאין מנהג, הדרינן לספקו של הרשב"א בתחילת דבריו, וצריך עיון איך ננהג. אומנם יש לומר שלפי הסברה שהביא הרשב"א שאם אחד האפוטרופוסים לא יהיה כאן תתבטל החלוקה וזה נגד הסברה, לכן מפרשינן לדעתו שאם שניהם יהיו יחלקו שניהם ואם אחד יעדר לזמן, החלוקה תהיה על ידי הנשאר. ויש לומר הוא הדין במקום שאין אפוטרופוס לא נמנע מהנותרים למלא תפקידם, ובוודאי במקום שאינו ניתן לתיקון ואינו בידינו עתה.
תשובה: [...] שההקדש הזה אינו מתחלק אלא או על ידי אפוטרופין שמנה ראובן או על ידי בניו אחריהם. ואם דעת המצוה שיהיו אפטרופסין בשנים או אפילו האחד מהם מחלק ההקדש הרי זה הנשאר יחלק כבראשונה, ואם אין דעתו שיחלק האחד אלא כל שיהיו שניהם קיימים אם כן יחזור החלוק אצל הבנים [...] ומכל מקום רואה אני בכל המקומות שכל שהיחיד ממנה אפטרופוסין או אפילו הקהל ממנין גזברים או נאמנים – אפילו ימות אחד מהם או ילך למדינת הים אין המנוי והאפטרופוסות בטלין אלא הנשארים מהם נוהגין מנויין ואפטרופוסות, והדין נותן, שאלולי כן אם ילך לדרכו האחד קצת ימים לעסקיו ולא היה כאן לזמן חנוכה המנוי בטל, וכן הגבאי או הנאמן אינו נוהג עד שוב חברו ואין זה דעת הצבור ולא דעת היחיד המצוה. והנה ראובן זה מנה אפטרופין שני אלה על בניו ועל ביתו ועדין האחד הנשאר נוהג אפטרופסות לפי דעת כל המעמיד אפטרופין אחר שהכל נוהגין כן ואלמלא היתה דעת ראובן היה לו לצוות בפירוש ולומר שאם יפטר אחד מן האפטרופין שימנו אחר תחתיו או שיבטל האפטרופוסות.
ומעתה הדרינן לנידון דידן, שבשטר ההקדש נכתב שאחד הנאמנים יהיה הרב הראשי הספרדי לתל אביב. והנה כידוע זה שנים מספר אין רב ראשי ספרדי בתל אביב ולא ידוע מתי יתמנה. לא מסתבר שיוצרי ההקדש כיוונו שאם לא יהיה רב ספרדי בתל אביב, לא יוכלו הנאמנים לפעול ולהפעיל את ההקדש. מסתבר שתנאם היה שאחרי פטירתו של הגרב"צ עוזיאל יהיו הראשון לציון מצד אחד והרב הראשי הספרדי לתל אביב מצד שני, נאמנים. אך היכא דנוצרה מציאות של חסרון רב ראשי ספרדי, מסתבר שכיוונו ששאר הנאמנים יישארו נאמנים וינהלו את ההקדש, וכעין שהיה בתחילתו שהגרב"צ עוזיאל היה נאמן ההקדש, כראשון לציון וללא שהרב הראשי לתל אביב יכהן לצידו כנאמן, אף שהיה רב ראשי ספרדי לתל אביב (הרב טולידאנו שנבחר לכהן כרבה של תל אביב בשנת התש"ב), וקל־וחומר כשאין איש נושא במשרה זו (ובפרט שכפי העולה משטר ההקדש, עיקר תפקידם של הרבנים הוא חסות וקביעת כיוון רוחני ולא ניהול בפועל).
כג. נוסיף ונאמר: שטר ההקדש קובע שנאמני ההקדש יהיו הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב, ופשט הדברים מורה שהם בעצמם יהיו הנאמנים. המינוי הוא למי שנושא בתוארים אלו, אך כשמפסיק לשאת בתואר פקע מינויו. ולפיכך, לדוגמה, כששימש הגר"ע יוסף כרב הראשי לתל אביב הוא היה נאמן מכוח תוארו זה ולאחר זמן משנבחר לראשון לציון פקע כוחו מכוח תואר זה ונהפך לנאמן מכוח תוארו כראשון לציון, וכשנתמנה הגרח"ד הלוי כרבה הספרדי של תל אביב קיבל הוא את תפקיד הנאמן מכוח היותו הרב הראשי הספרדי לתל אביב והגר"ע יוסף כראשון לציון, ולפי זה משסיים הגר"ע יוסף את תפקידו כראשון לציון ורב ראשי לישראל פקעה נאמנותו 'בכובע זה' ועברה לגר"מ אליהו ששימש כראשון לציון אחריו וכו'. ומינוי זה עובר מראשון לציון לראשון לציון, המשמשים בכהונת הרב הראשי לישראל, ומהרב הראשי הספרדי לתל אביב למי שבא אחריו. משכך כיום שאין רב ראשי ספרדי לתל אביב, אין מי שיכול למלא תפקיד זה מכוח שטר ההקדש. ויש לעיין אם יש מי שיכול להחליפו, היינו אם הכוונה הייתה דווקא לרב הראשי או שיכול לבוא במקומו אחר הממלא את תפקידיו (ובכלל זה הערנו לעיל שיש לעיין אם יהיה ויימשך מצב שבו מכהן רק רב אחד לעיר, אם ייתכן שיהיה הוא נאמן ההקדש, אף אם אינו ספרדי), ושוב אתינן לדינא כשמינו כמה אפוטרופוסים ונסתלק אחד מהם, אם פקעה אפוטרופוסותם של האחרים. וכדהארכנו לעיל.
עם זאת נראה לומר שאף שבשטר ההקדש נאמר שהראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב יהיו נאמני ההקדש, יש לומר שאין הכוונה בהכרח שהם בעצמם יהיו הנאמנים והווי כ'מצוה שבגופם', ומסתבר שיכולים למנות אחר במקומם כשלוחם, שהרי קיימא לן שלוחו של אדם כמותו, וכאמור אין זה כמצווה שבגופו, ועיין תוספות רי"ד ריש פרק ב' דקידושין וקצות החושן (סימן קפב) בעניינים אלו ואין כאן מקומו. ומסתבר שאף עושי שטר ההקדש לא הקפידו שיהיו הם עצמם או מי שימנו במקומם, שהרי עול הרבים מוטל על נושאי משרות אלו, וסביר שיסמכו על מי שיעשה שליחותם.
יש לציין שעצם מינוים כיום של הראשון לציון או הרב הראשי לתל אביב (אם הוא משמש גם כראב"ד) כנאמנים בהקדש, מעורר בעיה משפטית – אם באפשרותם לכהן כנאמנים כשהם נושאים במשרה שיפוטית. עניין זה נידון לפני מספר שנים בהליך שנידון בבית המשפט המחוזי בה"פ 436/05 בעניין מינוי נאמן בהקדש יוסף בן חיים עזרא נייגו. בכתב הקדש זה נקבע שהחכם באשי של ירושלים יהיה אחד מנאמני ההקדש, להלן חלק מהדברים שנכתבו בפסק דין זה הנוגעים לענייננו:
לשיטת המועצה (הדתית בתל אביב), אין מניעה בדין לכך שהרב עמאר, המכהן גם כדיין וכראש בית הדין הרבני, יכהן גם כנאמן בהקדש, וזאת לאור הוראת סעיף 18 לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955 (להלן: "חוק הדיינים"), הקובע כי דיין רשאי למלא תפקיד ציבורי שאינו פוגע במעמדו כדיין, בהסכמתם של שר המשפטים ונשיא בית הדין הרבני הגדול:עד כאן לשון פסק דין זה.
18. דיין לא יהיה חבר בכנסת או במועצה של רשות מקומית או במועצה דתית; אולם רשאי הוא, בהסכמתו ובהסכמת השר ונשיא בית הדין הרבני הגדול, למלא באורח זמני תפקיד אחר מטעם המדינה או למלא תפקיד ציבורי אחר, אם לדעתם אין הדבר פוגע במעמדו כדיין.
בנוסף, הדבר אפשרי לטענתה על פי כללי האתיקה לדיינים [...] באשר לרב עמאר, ראשית יש לציין כי מאופי בקשתם של המועצה וכב' הרב, לפיה ימונה הרב לנאמן והמועצה תשמש כמנהלת ההקדש, עולה כי לא היה בכוונתו של כבוד הרב לנהל את ההקדש לבדו. הדבר הגיוני, לאור משרתו התובענית של כבוד הרב ולאור אופיו של ההקדש המחייב ניהול של נכסיו וקיום הליכים משפטיים להשבת רכושו שהופקע. אולם מינוי אחר לניהול ההקדש כלל אינו מנוי בין סמכויותיהם של הנאמנים על פי כתב ההקדש עצמו ואינו אפשרי לאור הוראת סעיף 10(ד) לחוק הנאמנות, לפיה "נאמן אינו רשאי לאצול מתפקידיו לזולתו"; מה גם שכאמור אותו מנהל אחר מבוקש הוא המועצה הדתית, לגביה נקבע לעיל שאינה כשירה למטלה.
מעבר לכך, אף ביחס לכשירותו של כבוד הרב עצמו להתמנות לנאמן בהקדש, מהווה אף הוא נושא תפקיד רשמי הממלא תפקיד מכוח חוק. הרב הראשי הספרדי לישראל מכהן במועצת הרבנות הראשית מכוח סעיף 4(א)(1) לחוק הרבנות הראשית, ומשמש מכוח חוק אף כנשיא בית הדין הרבני הגדול, בהתאם להוראת סעיף 8(א) לחוק הדיינים.
חוק הדיינים האמור מסדיר את נהלי כהונתם של הממונים על פיו.
סעיף 18 לחוק הדיינים קובע את ייחוד כהונתם של דייני בית הדין הרבני:
ייחוד הכהונה
דיין לא יהיה חבר בכנסת או במועצה של רשות מקומית או במועצה דתית; אולם רשאי הוא, בהסכמתו ובהסכמת השר ונשיא בית הדין הרבני הגדול, למלא באורח זמני תפקיד אחר מטעם המדינה או למלא תפקיד ציבורי אחר, אם לדעתם אין הדבר פוגע במעמדו כדיין.
כלומר, על מנת שיוכל דיין לכהן בתפקיד נאמן בהקדש ציבורי, נדרשת הסכמתם של שר המשפטים ונשיא בית הדין הרבני.
על פי נוסח הסעיף, המדובר במילוי תפקיד ציבורי באופן זמני בלבד. אין זה טיבו של מינוי הנאמן הנדרש בהקדש דנן.
אף מעבר לסוגיית זמניותו של המינוי, הסכמת שר המשפטים למינוי לא ניתנה. בסיכומים מטעם המדינה (רשם ההקדשות ומשרד המשפטים) הובאה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה אף בהיעדר איסור גורף על דיינים ושופטים לכהן במוסדות של גופים ציבוריים, נטיית היועץ המשפטי לממשלה תהיה שלא לאשר את המינוי. עמדתו זו של היועץ המשפטי לממשלה נשענה על שני טעמים: האחד, חשש מניגוד עניינים אפשרי מבחינת סמכות השיפוט, במקרה בו ייקבע כי סמכות השיפוט ביחס להקדש מסורה לבית הדין הרבני האזורי; והשני – היותו של ההקדש הקדש קטן המחייב מעורבות אישית קונקרטית של הנאמנים בניהול ישיר ושוטף, מסוג העיסוקים הנוספים שבדרך כלל אינם מאושרים, כפי שמצוין אף בכללי האתיקה.
העמדה לפיה מנוע דיין מלכהן בתפקיד ציבורי נוסף נתקבלה גם על דעתו של בית המשפט העליון, כך בהחלטתה של כב' השופטת (כתוארה דאז) ביניש בעניין בג"צ 5306/00 עמותת ישיבת התנא הקדוש רבי שמעון בר־יוחאי נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו].
לאור האמור, אף מפאת כהונתו של כבוד הרב כנשיא בית הדין הרבני, לא ניתן לראותו ככשיר להתמנות כנאמן בהקדש דנן.
תביעת המועצה הדתית בתיק זה הייתה שהיא תתמנה כשלוחתו של הגרש"מ עמאר בניהול הקדש זה. הבסיס המשפטי היה שמכיוון שדיין רשאי לשמש בתפקיד נוסף, אם קיבל אישור לכך על ידי הגורמים המוסמכים, משמעות הדבר שאין מניעה עקרונית שישמש בתפקיד זה, המניעה המעשית היא מפני שמינויו לתפקיד נוסף יפגע בעבודתו כדיין, ומשכך מכיוון שעקרונית הוא יכול למלאות את התפקיד יש ביכולתו למנות שליח שיעשה המוטל עליו, דבר זה יביא לשלא תיפגע עבודתו, ומנגד על ידי מעשי השליח תתקיים כוונת המקדישים ורצונם. עיקרון זה, שמינוי שלוחו של הנאמן יכול להוות פתרון לבעיה החוקית הנובעת מהמניעה מנושא בתפקיד שיפוטי לעסוק בדברים נוספים, מתבסס על המלצה שנתן היועץ המשפטי בתיק זה ושאוזכרה בפסק הדין, וזו לשונו:
על מנת למלא בקירוב את בקשת המקדיש מחד גיסא, ולהתגבר על הקושי הקיים בהקדש נייגו, כפי שתואר לעיל מאידך גיסא, היועץ המשפטי לממשלה הציע שהרבנים הראשיים ישקלו להציע מינוי אדם מטעמם, או מטעמו של כל אחד מהם, כנאמן בהקדש נייגו. הנאמן שיומלץ על ידם יכול שיהיה דיין בדימוס או רב ראשי לשעבר, כך שרצון המקדיש ימולא בקירוב ככל הניתן.יש לציין שלמרות דחיית בקשה זו בבית המשפט בערכאה קמא, בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון עיקרון זה בערעור שהוגש לפניו על החלטה זו ברע"א 3609/09 וקבע שכאחד הנאמנים ישמש נאמן מטעמו של הגרש"מ עמאר המתאים לשמש במקרה זה (מנהל אחד מבתי החולים ולא דיין בדימוס או רב ראשי לשעבר).
ונראה לומר שאף שלכאורה יש בעיה חוקית בהליך זה לאור הוראת סעיף 10(ד) לחוק הנאמנות, לפיה "נאמן אינו רשאי לאצול מתפקידיו לזולתו", וכפי שנכתב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יש לומר שאין מדובר בהאצלה אלא ב"מינוי בקירוב" של אפוטרופוס בעת שקיימת מניעה משפטית לקיים הוראה מקורית של מייסדי ההקדש בלשונה המקורית. לכן הגבלה זו אינה חלה על מי שמונה לא מכוח אישיותו הפרטית אלא מכוח מעמדו, ולכך במקרה שלפנינו ששטר ההקדש קובע כנאמנים את מי שישמש בתפקיד הראשון לציון או הרב הראשי, שהמינוי הוא לנושאי תפקידים אלו, אין מניעה שיעמידו מי שיבוא בנעליהם והם יתמנו חלף הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב. כמו כן יש לומר שמינוי שליח של הראשון לציון או הרב הראשי יכול להילמד בהיקש בהתאם לסעיף 21 (ב) לחוק הנאמנות הקובע:
באין מינוי כאמור, וכשנבצר מנאמן למלא תפקידיו או שלא התחיל או חדל למלאם, רשאי בית המשפט למנות נאמן לתקופה ובתנאים שייראו לו.הרי שכשנבצר מנאמן למלא תפקידיו בגין המניעה החוקית רשאי בית המשפט (ובמקרה זה בית הדין), למנות נאמן שיחליף את מי שנקבע בשטר ההקדש, ולפיכך ראוי ששלוחם של הרבנים הנזכרים יתמנה.
באופן אחר או אולי יותר מתאים בנידון דידן אפשר ללמוד בהיקש מסעיף 23(א) לחוק זה הקובע:
בית המשפט רשאי לשנות או לבטל הוראה מהוראות כתב ההקדש, אם מטעמים שיוצר ההקדש הביא לפניו ואם משום שראה כי חל שינוי של ממש בנסיבות המצדיק לעשות כן ושהדבר תואם את אומד דעתו של יוצר ההקדש.מעתה מכיוון שחל שינוי בנסיבות, והמצב המשפטי אינו מאפשר לראשון לציון או לרב הראשי לתל אביב (אם הוא מכהן בתפקיד ראב"ד) לשמש כנאמנים יש לשנות את הוראת כתב ההקדש ולקבוע שמומלץ של הרבנים הנ"ל ישמש כנאמן ההקדש ויבוא בנעליהם, אך לא בשליחותם, שהרי שליח חייב למלא הוראות משלחו וכאמור יש מניעה שדיין ישמש כנאמן, לפיכך אחרי שיקבעו מי הנאמן הראוי לבוא בנעליהם, פעולותיו יהיו לפי מיטב שיפוטו ולא כשליח הרבנים, ובזה תתקיים כוונת המקדישים.
לכאורה יש הבדל בפעולת המינוי בין שני הדרכים שהזכרנו: על פי סעיף 21 בעינן מינוי של בית הדין למומלץ של הרבנים, מה שאין כן על פי סעיף 23 סגי בהחלטה עקרונית של בית הדין המורה לשנות את נוסח שטר ההקדש ולהתאימו למציאות החוקית היום. ובזה תואצל הסמכות שניתנה מעיקרא לרבנים בשטר ההקדש ויוכלו להודיע מי הוא המומלץ על ידם.
יש להוסיף שבהקדש דתי שהסמכות בעניינו נתונה לבית הדין הרבני אפשר שבלאו הכי אין מניעה שנאמן ההקדש יאצול את סמכותו לאחר, שכן על הקדש כזה לא חלות הוראות חוק הנאמנות המונעות האצלה כזו. בית הדין יידרש רק לקבוע, מכוח סמכות השיפוט הנתונה לו, אם לגופו של מקרה יש לפרש את הוראות שטר ההקדש כמאפרות או כמונעות את האצלת הסמכות וככל שהללו אינן מונעות, הלכתית "שלוחו של אדם כמותו", ומשפטית – אין מניעה מכוח חוק כיוון שאין החוק חל על הקדש כזה – יוכל הנאמן לאצול מסמכויותיו.
אומנם עדיין יש לדון גם בהיבט ההלכתי שכן ייתכן שאת הנאמן עצמו יש לראות כשליחו של המקדיש או של בית הדין, אביהם של ההקדשות, ובהקשר זה יש מקום להיכנס בדיון אם ואלו פעולות שעושה נאמן הן כאלה שלגביהן 'שליח עושה שליח' ואלו מעשים, או שמא כל תפקידו, הם כאלה שאין שליח עושה שליח בהם (שכן מינוי וסמכות הנאמן לגביהן הם בבחינת 'מילי' דלא ממסרן לשליח), ושמא דומה מעמדו של הנאמן יותר למעמדו של הבא בהרשאה שכוחו עדיף גם לעניין זה שכן פועל הוא כעין פעולת בעלים (מה שמתבטא גם ברישום הנכס על שם הנאמן כנאמן). ואין כאן מקום להאריך. ועוד יש לעיין שמא הנאמן נתמנה גם כמעין 'שומר' על ההקדש, ואף שוודאי שלא נאמרו בו כל דיני שומרים (ואף שמיעוט 'הקדשות' מפרשת שומרים אינו אמור בהקדשות דידן אלא בהקדש גמור, לקרבן או לבדק הבית בבית המקדש, מכל מקום בדרך כלל נכסי ההקדש הם מקרקעין שהתמעטו משיני שמירה), עדיין בדברים התלויים בסברה יש לנו ללמוד מדינים התלויים בסברה שנאמרו בשומרים ומעתה יש לדון אם ואימת יש לדמות את נידוננו לנידון 'ומר שמסר לשומר' ולומר בו את הסברות של 'אנת נאמן לי, האיך לא נאמן לי' ו'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר' וכו'. ומכל מקום עיקרן של סברות אלה גם הוא נוגע לאומד דעת המפקיד, ובענייננו המקדיש או בית הדין, והדרינן להא שצריך לאמוד את דעתם בכל מקרה לגופו ובכלל האומד אולי גם להבחין בין הממנה אחר תחתיו מרצונו לעושה כן מכוח אונס המונע ממנו לקיים את תפקידו בעצמו (כגון מכוח המגבלות החוקיות הנ"ל) שהדעת נותנת שבכהאי גוונא ייטה האומד יותר לומר שרצון המקדיש הוא במעשי שליחו של מי שמינה הוא יותר מבמעשי אחר שאינו לא מי שמינה הוא ולא שליחו של הלה.
ומכל מקום אף לדרכים שלפיהן אין הנאמן יכול לאצול מסמכותו ישירות לאחר, בית הדין יכול למנות אחר תחתיו ועל פי הצעתו אם נפרש שאין זה מנוגד לשטר ההקדש עצמו או אם נאמר שאת שטר ההקדש כלשונו אי אפשר לקיים ועלינו למנות נאמנים בקירוב למגמת השטר על כל פנים.
וגם כאן יש לחלק בין שני האופנים, שאם הנאמן עצמו יכול למנות אחר תחתיו הרי שכשהנאמן מונה בעצמו על פי השטר ולא על פי החלטת בית הדין אין המינוי עצמו תלוי בשיקול דעת בית הדין אלא במי שבחר הנאמן להיות שליחו, ובלבד שבית הדין לא יסבור שהשטר ואומד דעת המקדיש מונעים את עצם האפשרות של מינוי שליח (או במקרה חריג של שליח שאינו ראוי עד שגם לו היה נאמן מצד עצמו היה מקום להדיחו, ואין כאן מקום להאריך). לעומת זאת אם אין הנאמן יכול למנות שליח אלא שממנים אחר תחתיו כדי למלא את מגמת המקדיש בקירוב, בהעדר אפשרות למלאה במקומה, הרי שגוף המינוי תלוי בשיקול דעת בית הדין – אין בית הדין מוכרח למנות את מי שהנאמן מצא ראוי לבוא במקומו ויכול הוא למנות אחר, שהנאמן לא מצאו ראוי לכך, אם אכן סבור בית הדין מתוך לשון שטר ההקדש ואומד הדעת כי המקדיש עצמו – אף שבחר בפלוני לנאמן לא בהכרח שסבר וקיבל לדעתו של אותו פלוני דווקא בנוגע לשאלה מי יבוא במקומו.
בין כך ובין כך, לפחות אם אכן מינה הנאמן שליח תחתיו ובית הדין אשרר את המינוי, בין שנראה אותו כשליח ובין שנראהו בממונה של בית הדין כדי לקיים את רצון המקדיש בקירוב – מינויו תקף.
ולפיכך מי שהומלץ על ידי הראשון לציון או על ידי הרב הראשי הספרדי לתל אביב נהפך, לפחות משאישר זאת בית הדין, לנאמן במקומו. והנה לפי לשון שטר ההקדש משמע שהראשון לציון הרב הראשי לישראל וכן הרב הספרדי הראשי לתל אביב יהיו נאמנים, ולפי מה שביארנו במצב המשפטי דהיום, כל אחד מהם יכול להעמיד נאמן אחד שיתמנה במקומו.
והנה כיום אין רב ראשי ספרדי לתל אביב ואם כן לכאורה אין מי שיכול לעמוד במקומו, וצריך עיון אם יכול בית הדין או צריך למנות נאמן אחר במקום הרב הראשי לתל אביב. או שבכהאי גוונא לא בעינן לשליח הרב הראשי הספרדי של תל אביב (כדכתבנו לעיל), ואפשר שבשליח הראשון לציון סגי, וכמו שהיה מעת יסוד ההקדש ועד לפטירת הרב עוזיאל, שרק הוא, הראשון לציון, שימש כנאמן ההקדש (ולא הרב הראשי לתל אביב, הרב יעקב משה טולידאנו שהיה הרב הראשי הספרדי לתל אביב בעת הקמת ההקדש, וכעולה משטר ההקדש, ההקדש הוקם בפניו ובפני הרב עמיאל והרב אירירה שהיו בית הדין של תל אביב באותה עת).
כד. לאחר שהבהרנו את המשמעות העולה משטר ההקדש, יש לנו לבאר מה תפקידו של בית הדין בפיקוחו על ההקדש. כבר ביארנו בפסקי דין אחרים את חובת בית הדין למנות אפוטרופוסים, שהם נאמני הקדש, חובה שמקורה הוא ממה ששנינו בגיטין (נב, א) לעניין יתומים:
יתומין שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס – חייב לעשר פירותיהם. אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים – ישבע, מינוהו בית דין – לא ישבע. אבא שאול אומר: חילוף הדברים.ועיין בסוגיית הגמרא שם שמבואר מדברי המשנה והגמרא שיתומים שאין מי שידאג לנכסיהם ולאינטרסים שלהם – ממנים אפוטרופוס שיעסוק בענייניהם, ואפוטרופוס זה מתמנה באחד משני פנים: או שמינהו אביהם קודם מותו, או – אם לא מינה האב – חובה על בית הדין למנות להם אפוטרופוסים. ועיין שם בסוגיית הגמרא.
וכן הוא ברמב"ם (הלכות נחלות פרק י, הלכות ו–ז) שכתב:
ו. צוה המוריש ואמר: "ינתן חלק הקטן לקטן ומה שירצה יעשה בה" – הרשות בידו. וכן אם מנה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד – הרשות בידו.וכדברי הרמב"ם פסק גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצ סעיפים א –ב).
אבל אין בית דין ממנין אפוטרופוס לא אשה ולא עבד ולא קטן ולא עם הארץ, שהוא בחזקת חשוד על העבירות, אלא בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ושיש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסים ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים.
ז. בית דין שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יתר מדבר שהיה אמוד בו – יש להן לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ומעמידין אחר.
אבל אם מנהו אבי יתומים – אין מסלקין אותו, שמא מציאה מצא, אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי יתומים – מסלקין אותו. וכבר הסכימו הגאונים שמשביעין אותו הואיל ומפסיד.
והוא הדין לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד או שפרץ בנדרים ובאבק גזל – בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמנות להן אפוטרופוס כשר.
וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים.
ומבואר מדברי הרמב"ם שחובת בית הדין למנות אפוטרופוס "נאמן ואיש חיל". לעומת זאת אם האב מינה מי שאינו כזה – אין בית הדין מתערבים לסלקו. ומקורו מסוגיית הגמרא (בגיטין, שם) "אין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים, ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו", וטעמא דמילתא מבואר ברש"י: "נשים – אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח. עבדים – אין נאמנין. קטנים – אינם בני דעת."
ובחידושי הרשב"א (שם):
הא דתניא תמיהא לי מאי קא משמע לן, פשיטא שאם מינן אבי יתומים הרשות בידו? ואולי נאמר דכיון דטעמא דמילתא משום דמפסידין נינהו – דקטן אין לו דעת, ואשה אינה זריזה להשתדל בתקנתן של נכסים, ועבדים משום דלא מהימני – והילכך אף כשמינן אבי יתומין נסלקם כאפוטרופוס דמפסיד, דמסלקינן ליה ואפילו מינהו אבי יתומין – קא משמע לן דלא, דשאני הכא דהפסד זה כבר ניכר ונודע לאבי יתומין, וסבר וקביל.ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן קצז). ומשמע מדברי הרשב"א בחידושיו שמכיוון שידע אביהם מהותו של האפוטרופוס, אין זה מתפקידו של בית הדין להתערב בדבר, כמו שאם קטן קיבל מתנה שישתמש בה כרצונו אין בית הדין מחויב להעמיד אפוטרופוס על זה.
ובחידושי הריטב"א (שם) כתב:
ואי קשיא לך: הא פשיטא דמה שרוצה לעשות בנכסיו עושה? ויש לומר דכיון דבית דין אביהן של יתומים נינהו, הוה אמינא דכי היכי דאפוטרופוס דמפסיד – אף על גב דמינהו אביהן של יתומים מסלקין אותו – כך אלו מפסידין. ומטעם זה קאמר דאין ממנין אותן, מכל מקום אין מפסידין כל כך דמסלקינן להו.וכן הוא בחידושי הר"ן.
וקצת משמע מדברי הרשב"א דטעמא הווי משום דהוו נכסיו של אבי יתומים, ולכן יכול לעשות מה שירצה, וכן כתב הסמ"ע (סימן רצ ס"ק ב). וצריך עיון דהא אחרי פטירתו לא הוו נכסיו אלא נכסי יורשים, ונהי דנותן מתנה יכול לתת בתנאי שתתנהל על פי אפוטרופוס אף שמפסיד, אך מהיכי תיתי בירושה שפקעה בעלותו של המוריש? (ועיין במה שנחלקו הראשונים בביאור דין "לא יוכל לבכר"). אומנם מלשון הריטב"א משמע שהטעם הוא דאין מפסידין כל כך, אך במפסידין אין הכי נמי שיסלקום, ועדיין צריך עיון.
וצריך לומר דעצם חיוב זה שבית הדין מצוּוֶה למנות אפוטרופוס על נכסי יתומים הוא רק באופן שאביהם או מורישם הלך לעולמו ולא ציווה על ביתו, שלא הספיק למנות למאן דהוא שינהל את הרכוש. במקרה זה בית הדין עומד במקום אביהם של היתומים והוא מחויב להשגיח על רכושם לטובת היתומים. וממילא בית הדין שהוא כאביהן של יתומים ועומד במקומו חייב לשקול מה היה אב עושה לבנו וכן יעשה בית הדין. ועיין בחידושי הרמב"ן (גיטין נב, א) שכתב:
מדקתני בסיפא דמתניתא ואם מינהו אבי יתומים הרשות בידו, מכלל דכולהו – בין באפטרופוס שמינהו אבי יתומין בין שמינוהו בית דין נינהו, ואם נטלו רשות מבית דין עושין כל מה שירצו, והכי איתא בתוספתא.ומשמעות הדברים היא שבית דין יכולים לתת רשות לאפוטרופוס לפעול כפי שהיה מורה אביו הדואג לו וכן יעשה בית הדין הבא בנעליו. אך עדיין צריך עיון מדוע לא יתערבו בית דין אף שלא מכוח היותו 'אביהן של יתומים' וישיב אבדה לבעליה, ועיין באחרונים. ואין כאן מקום להאריך.
אך על כל פנים משמע שלדברי הכול רק אם ידע אביהם של יתומים את מהותו של האפוטרופוס אין מסלקים אותו, אך אם לא ידע או ש'החמיץ' האפוטרופוס ועתה הוא מזיק – בכהאי גוונא ודאי חובת בית הדין לסלקו אף שמינהו האב. וזהו טעמו של הרמב"ם שביאר דבכהאי גוונא בית דין יסלק את האפוטרופוס, דבית דין אביהן של יתומים.
והנה לסברת הרשב"א דאם מינה האב אפוטרופוס לא יתערב בית הדין מפני שזכותו לפעול בממונו כרשותו, נראה דהוא הדין אם מינה האב כמה אפוטרופוסים – אף דלא בעינן כולי האי, ואף אם המינוי המרובה מזיק או על כל פנים אינו יעיל – בית הדין לא יתערב, דיכול האב להטיל תנאים לגבי ממונו כפי שיחפוץ.
כה. ומדברי הגמרא שנפסקו בדברי הרמב"ם (בהלכה ו) הנזכרים לעיל חזינן על כל פנים ששונה דין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים מדין אפוטרופוס שמינה בית דין. שבאפוטרופוס שמינה אבי היתומים, אף אם אינו בן דעת (כקטן) או אינו נאמן (כעבד) או שאין דרכו לצאת לבוא ולטרוח לדעת רש"י או שאינו זריז להשתדל בתקנת הנכסים לדעת הרשב"א (אישה) – מינויו מינוי, ואף שבמקרים שכאלו יכול לבוא נזק לנכסים על כל פנים בשוגג (בקטן ובאישה), ולפעמים אף בפשיעה (בעבד).
אך עיין בלשון המאירי שכתב: "ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים, אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור". ומשמע דווקא אישה ועבד, אבל לא קטן שוודאי יזיק, וכן היא הגרסה בתוספתא (תרומות פרק א הלכה יג), ואין כאן מקום להאריך.
ועיין בחידושי הריטב"א (גיטין שם) שכתב:
אבל רבינו נר"ו [פירש] דמדאמרינן דעבדים וקטנים הרשות ביד אביהם למנותן אף על פי שאינן זריזין הוא הדין נמי בכל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים דעביד כל מאי דבעי זבין ומזבין ובלבד שלא יפסיד לגמרי, שהרי הכל תלה בדעתו.הרי שכל היכא שאין נזק גדול והפסד ניכר, לא מסלקים לאפוטרופוס שמינה האב. ובזה עדיף על אפוטרופוס שממנים בית דין שאין להם רשות למנות מישהו שיזיק אפילו בשוגג ואפילו נזק קטן, משכך אם עברו ומינו ועשה האפוטרופוס שמינו נזק שכזה – חובה להעבירו, שהרי לא היה להם כוח למנותו בכהאי גוונא.
ועיין עוד בחידושי הר"ן (שם) שכתב:
ומיהו משמע דדוקא כשנטלו רשות כל שעה ושעה כפי מה שיראו בית דין, אבל אין כח בידן ליתן להם רשות לעולם ואם נתנו לא עשו ולא כלום. וכ"כ הרא"ה ז"ל.משמע שרשותו של אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים רחבה ויש לו סמכות לפי דעתו ללא הגבלת זמן, מה שאין כן מי שמינוהו בית דין שאף אם הרשוהו לפעול פעולות שייתכן שיהא בהם דררא דהפסד יתומים, רשותו מוגבלת וצריך להתייעץ ולקבל רשותם כל שעה ושעה.
ועיין בשו"ת הר"ן (סימן ט):
עוד שאלת: האפוטרופוס שנתמנה בצוואת המת אם צריך לעשות שטר משמוש [...]ומבואר שזו חובת בית הדין שכשממנים נאמן ימנוהו באופן שיוכלו לפקח על מעשיו, דהדבר תלוי בהם, מה שאין כן באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ומסר נכסיו בידו אין זו חובת האפוטרופוס לעשות כן מחמת עצמו, ולא חובת בית הדין שלא מינוהו. אך כשבית דין ממנים חובה עליהם להקפיד ולדאוג שלא תצא תקלה מתחת ידם. ומהאי טעמא כתבו הראשונים שאף שסילוק אפוטרופוס שמינה האב לא ייעשה אלא כשהוכח שפשע, אפוטרופוס שמינוהו בית דין מסלקים אותו אף שנחשד, עיין בדברי הרמב"ן (גיטין נב, ב):
תשובה: שטר משמוש זה לא מצינו בתלמוד, אלא מיהו הרב בעל העטור ז"ל כתב [...] אבל לכתחלה צריכין בית דין לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידם [...] וכל אלו הדברים הם לומר שהבית דין כשהם ממנים האפוטרופס בנכסי יתומים ראוי להם שיעשו כך לתועלתם של יתומים. אבל האפוטרופוס עצמו אינו מוטל עליו לעשות כך בין שמינוהו בית דין בין שמינהו אבי יתומים ואין צריך לפנים.
הא דאמרינן "אימר מציאה אשכח" – דוקא באפטרופוס שמינהו אבי יתומים, דכיון דאיהו הימניה לא מסלקינן ליה בספיקא, אבל מינוהו בית דין – כיון דאיכא למיחשדיה מסלקינן ליה, דבי דינא [לא ממני אלא] גברא דבקי ומהימן, והאי – כיון דסני שומעניה לא חזי להכי. וזה דעת הר"ם הספרדי ז"ל, ודברים נכונים הם.והראשונים (בגיטין שם) הביאו דברי הרמב"ן והסכימו עימו, ועיין שם בריטב"א שכתב שכן דעת הרמ"ה. אך עיין ברשב"א שם שפקפק בדבריו, וכתב דמנלן לחלק היכא שהורידוהו לנכסים ולסלקו מספקא, כיוון דאיכא למיתלי במציאה, ונשאר בצריך עיון. ואין כאן מקומו. וסברתו של הרמב"ן היא כיוון שבית הדין מינוהו והוא שלוחם, הדבר צריך להיעשות באופן היותר מתוקן, ואם יש פקפוק במעשיו, אין הוא ראוי להיות נאמן.
ועיין עוד בשו"ת הריטב"א (סימן רו):
כי מה שאמרו שם דלא מסלקינן ליה עד דאיכא סהדי דמפסיד ודאי אינו אלא במינהו אבי יתומים, דאלו בשמינוהו בית דין מכיון דחזינן אמתלאות דמפסיד מסלקינן ליה לאלתר, וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שאין לצאת מתחת יד בית דין או שלוחם דבר שאינו מתוקן.ומשכך: כל אפוטרופוס שמינה בית הדין – חובת בית הדין לעקוב ולדאוג שיעשה את הדברים באופן היותר מתוקן, ולכן חייב להישבע כשמסתלק. וזכות וחובת בית הדין לדרוש ממנו דין וחשבון כשמתעורר פקפוק על התנהלותו, דעד כאן לא אמרו שאין צריך למסור חשבון אלא כשמסתלק ולא ידוע לנו דבר, אך כשמתעורר פקפוק על התנהלותו ודאי חייבים לדרוש שיבהיר התנהלותו, וחובתו לעשות כן, וכדאיתא ביורה דעה (סימן רנז סעיף ב).
ועל כל פנים חזינן שדין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים והתערבות בית הדין במעשיו מוגבל מהתערבותם במעשי אפוטרופוס שמינו הם. שבאפוטרופוס שהם מינו חובה עליהם להשגיח כל שעה ושעה ואם לא קיים תפקידו מעברינן ליה.
ובגיטין (נב, ב) שנינו:
אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה, דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד – רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה, דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה. והלכתא: מסלקינן ליה.ודנו בזה הראשונים והאחרונים אם מיירי במפסיד בפשיעה או אף בלא פשיעה ואם מיירי במי שמינהו אבי יתומים או במי שמינוה בית דין. ועוד נחלקו אם אפוטרופוס שפשע משלם או לא ואם יש לחלק בזה בין מינוהו בית דין למינהו אבי יתומים – עיין בראשונים בגיטין שם, ואין כאן מקום להאריך בפרטי הדינים. מיהו כולי עלמא מודו שהאחריות והדרישות הנדרשות מאפוטרופוס שמינוהו בית דין עולות על הדרישות הנדרשות ממי שמינהו אבי יתומים. ולפי זה יש לבדוק במקרים שהתמנו נאמנים מי מינם ולפי זה לברר ולהגדיר מה נדרש מהם ומה מידת הפיקוח שרשאי וחייב בית הדין לפקח עליהם.
כו. מסוגיה זו של מינוי אפוטרופוס ליתומים למדו הראשונים והאחרונים לגבי נכסים שהקדישו אנשים לצדקה, שמכיוון שאין מי שידאג ויטפל בנכסים אלו הטיפול בנכסים יעשה גם הוא באחד משני פנים: אם מינה המקדיש אפוטרופוס, ההקדש יפעל כפי קביעותיו, ואם לא – חובה על בית הדין למנות אפוטרופוס.
בין שני אופנים אלה יש הבדל, דומיא דמאי דאיכא באפוטרופוס של יתומים, שמי שהקדיש נכסיו לטובת עניים ומינה אפוטרופוסים לפקח על הרכוש ולחלק את הצדקות כפי ראות עיניהם – אי אפשר לסלק אותם ולמנות אחרים במקומם (אלא אם אותם אפוטרופוסים הרעו את דרכם ואת חזקתם ודומיא דסילוק אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, כמו שיבואר להלן) – עיין בשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן רצז והובאו דבריו בבית יוסף יורה דעה סימן רנט):
ראובן חלה, והיו לו שני בנים, וצוה על נכסיו ומינה שני אפוטרופוסים על בניו על נכסי עזבונו וצוה לאפטרופוסין סתם לחלק נכסיו הקדש בכל שנה ושנה בחנוכה לעניים וליתומים ולאלמנות ולא אמר סך הקדש ולא ייחד לאותו הקדש שום נכסים [...] ועכשיו נפטר אחד מן אפוטרופוסים ורצו הקהל למנות אפוטרופוס אחר תחת אותו שנפטר, שיהא אפוטרופוס על ההקדש עם אותו השני שהוא חי, ורצו גם כן לדעת כמה הוא ההקדש ובמה אם בקרקע אם במטלטלין. והאפוטרופוס טוען שאין לו להודיע להם ולא למנות אחר עמו אלא הוא יעשה כל ימי חייו בכל שנה כמו שצוהו המצוה ואחריו יעשו בניו כן כאשר צום. וזהו נוסח הצואה:וכן כתב גם מהרי"ק (שורש ו) במי שמינה את אלמנתו על מעות צדקה:
ועוד אני מצוה מחמת מיתה שהאפוטרוסים הנזכרים יחלוקו מעות ההקדש בכל שנה ושנה לזמן חנוכה לעניים ליתומים ולאלמנות לפי ראות עיניהם כל ימי חייהם, ואחריהם בני פלוני ופלוני בעצת שני אנשים טובים מן הקהל, ואחר בני בני בניהם, על מנת שלא ימכרו שום דבר מן ההקדש לא מן הקרקע ולא מן הפירות.
הודיענו הדין עם מי.
תשובה: איני רואה שיהיה על אפוטרופוסין להודיע לקהל מהו עיקר ההקדש ובמה, שהרי הוא נתן הרשות ביד האפוטרופוסין לחלק לפי ראות עיניהם [...] אבל עכשיו שהם רשאים לחלק למי שיראה בעיניהם – נמצא שאין להקדש זה תובע. והרי זה כמעשרות, שאין הלויים והעניים יכולין לומר לבעלי בתים "הודיעונו כמה מעשר ראשון או מעשר עני יש בידכם", לפי שאין להם תובע, שבעל הבית – טובת הנאה שלו ויכול ליתן ולחלק לכל מי שירצה.
וכן אין לקהל למנות אפוטרופא אחר עמו, שההקדש הזה אינו מתחלק אלא על ידי אפוטרופין שמינה ראובן או על ידי בניו אחריהם. ואם דעת המצוה שיהיו אפטרופסין בשנים או אפילו האחד מהם מחלק ההקדש, הרי זה הנשאר יחלק כבראשונה, ואם אין דעתו שיחלק האחד אלא כל שיהיו שניהם קיימים, אם כן יחזור החלוק אצל הבנים ולא אצל גזבר אחר שימנו הקהל.
על דבר הארנקי של צדקה [...] גם מה שרצו הקהל להוציא מידה המעות אשר נתן בעלה להרויח לתלמוד תורה ומינה והשליש אותה ליתן ריוח המעות כאשר תחפוץ [...] דמה לה ולהם, מאחר שהכל תלוי בחפצה ורצונה, דפשיטא דבתר דברי המת הנותן כהאי גוונא אזלינן [...] גם על מה שהפקידה המעות ביד אחרים נראה לעניות דעתי שלא כדין עשתה. ואף על גב דמר ממונה עליהם כרבי חנינא בן תרדיון, מכל מקום לא השליט המת במעות ההם כי אם אותה באשר היא אשתו, ואיך תוכל להשליט אחרים עליהם? פשיטא שאין לה כח לעשות [...] ואף על גב דפשיטא ופשיטא דיפה כח מר מכח האשה, על אחת כמה וכמה בשררה ובהימנותא, מכל מקום אין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן [...]תשובת הרשב"א ותשובת מהרי"ק היוו בסיס לתשובת מהר"י אדרבי בשו"ת דברי ריבות (סימן קנו) שזו לשונה:
[...] שהדין עם האלמנה והיורשים ויש לאל ידם לעשות מהצדקה ההוא כרצונם. וטעמא דמילתא שכל מה שכתבתי שכשהאדם פוסק ונודר ינתן לעניי אותה העיר היינו דווקא כשפסק או נדר סתם, דאז ודאי אמדינן דעתיה שכוונתו היה למקום שרגיל ולדעת גבאי אותה העיר. אבל כשהפוסק או הנודר גילה לדעתו שמסלק כח ורשות גבאי אותה העיר וממנה גבאים ידועים לעשות מהמעות ההם כרצונם, כנדון דידן כמו שכתוב בשאלה – פשיטא ופשיטא שאין כח ביד גבאי העיר ההיא לעכב ביד הגבאים הממונים על צדקה זו, שהם האלמנה והיורשים, לעשות כרצונם ולחלק צדקה זו באיזה מקום שירצו כי לכך נתמנו ולזה כיון הפוסק והנודר.רואים אנו שאומדן דעת המקדיש הוא השיקול המרכזי בקביעת ההוראות שעל פיהן יתנהל ההקדש: כאשר המקדיש מינה אפוטרופוסים ונפטר אחד מהם, אין הקהל רשאים למנות אחר תחתיו אם ניתן להסיק מצוואתו של המקדיש שהוא לא הסמיך את הקהל למנות אפוטרופוס אחר. כמו כן אין הקהל או בית הדין יכולים להתערב בשיקול דעתו של אפוטרופוס שמינה המקדיש, אם המקדיש נתן לו שיקול דעת בלעדי, וזאת אף אם לפי ראות עיני בית הדין עדיף היה להפעיל את שיקול הדעת בצורה שונה. ומתשובת הרשב"א שמעינן שאין האפוטרופוסים שמינה המקדיש חייבים למסור דו"ח לקהל מה הוא היקף נכסי ההקדש, והכול תלוי בשיקול דעתם ורצונם.
מבואר דבכהאי גוונא, דהקדיש נכסיו לטובת עניים וכיוצא בזה ומינה אפוטרופוס שהכסף יתחלק על פיו וכפי ראות עיניו – אזלינן בתר דעת המקדיש וככל התנאים שהתנה, ואי אפשר לסלק את האפוטרופוס שמינה ולמנות אחר במקומו. והוא הדין בנידון דידן שהמקדישים קבעו איך יתנהל ההקדש, מי יהיו הנאמנים בתחילה ומי יחליפם אחר פטירתם, שאין לבית הדין להתערב ולמנות נאמנים שלא כאמור בשטר ההקדש.
ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן רפה):
שאלת: שכיב מרע ששאלו אותו חבריו וקרוביו בשעת מיתתו ביד מי היה רוצה להניח את שלו, ואמר "ביד אשתי" ואמר עוד כלשון הזה "המפתחות במקום פלוני, תנו אותם לאשתי פלונית", ולאחר מיתה עמדו הקהל ולא בדקו לדברי המת ולא על צוואתו ומינו אפטרופין לפקח על נכסי היתומים. ועתה נשאת האשה, והבעל אסף את היתומים הביתה ורואה אותם כבניו, ועמדה האשה ואמרה "עד עתה לא היה בידי כדי למחות, לפי שלא היו לי מסייעין ומטעימין את דברי לפני בית דין ולא לפני הקהל", ובאה היא ובעלה ואמרו כי חוששין הם לזלזול הנכסים שמא יאבדו, "השיבה הנכסים בידי כדברי המת בעלי, שאין שום אדם מטפל בנכסים אלו כמוני לטובת בני ולתועלתם". הודיעני אם יש ממש בדברי האשה אם לאו.חזינן מדבריו דמינוי אפוטרופוס הוא אפילו אם היה רק דרך שאלה של האב על רצונו, וחזר על סברתו שאין לקהל להתערב בכהאי גוונא, וניסה לתת הסבר הלכתי להתנהגות זו של הקהל דמינו אפוטרופוסים במקום האישה, ועל כל פנים משמע מדבריו שבשל חולשתה לא הייתה יכולה האישה לעשות דבר, ורק כשנישאה, באה לתבוע את קיום אפוטרופוסותה ומשמע שהדין עמה ומסלקינן לאפוטרופוסים שמינו הקהל ומוקמינן לה. וטעמא דמילתא על פי האמור בתשובה הנזכרת דאין הקהל יכול להתערב כנגד רצון האב.
תשובה: לא נתברר לי מתוך השאלה מאיזה צד באו הקהל לבטל דברי המת, שאם מפני שהוא לא מינה אותה אפוטרופיא בפירוש אלא שעל ידי מה ששאלוהו "וביד מי אתה רוצה להניח את שלך", השיב הוא "ביד אשתי" – זו אינה טענה של כלום, דכל ששואלין אותו והוא משיב על דבריהם מה שנראה מתשובתו שהוא רוצה לעשותה אפטרופיא כדרך שנתכונו השואלים לשאול הרי הוא כאלו פתח הוא בדברים ואמר בפירוש ועשה אותה אפטרופיא [...] ואם מפני ששנינו בברייתא בפרק הנזקין אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים – הא נמי ליתא, דלא אמרו אלא שאין בית דין עושין אותן אפטרופין, אבל האב אבי יתומים רשאי, ועושין כדבריו, וכדתניא בהדיא: אין עושין אפטרופין נשים ועבדים וקטנים. ואם מינן אבי יתומים עושין אפוטרופין. והטעם שאין עושין אפוטרופין נשים, מפני שאין סתמן של נשים יודעות לפקח בנכסים כראוי. והלכך כשמינה אותו [צ"ל: אותן] אבי היתומים בעצמו הרי העיד עליהם שהן זריזות ויודעות לפקח בנכסים כראוי. ונאמן הוא על נכסיו.
לפיכך איני רואה טענה למה עשו הקהל. והם שעשו יודעים מאיזה טעם עשו, אולי ראו באשה שהיא מפסדת בנכסים. ואפטרופא דמפסיד – אפילו מינהו אבי יתומים מסלקינן ליה כדאמרינן בגיטין פרק הנזקין. והא אילו בית דין אביהם של היתומים וחייבין הם להציל ממון היתומים כאלו הם אביהם. אבל אם היא אינה מפסדת הדין עמה.
כז. אומנם נראה לומר שבמה דברים אמורים? כשהמקדיש מינה אפוטרופוסים וקבע את אופן הניהול על ידי האפוטרופוסים ומי יהיה אחריהם. אך כשלא קבע אפוטרופוס, או שקבע אפוטרופוס ונסתלק, ואין אחר במקומו, או כשהאפוטרופוס שינה מדעת הממנה – במקרה שכזה בוודאי חובת בית הדין להתערב בדברים ולמנות אפוטרופוס לנכסים כדי שיקוימו מטרות והוראות המקדיש, דאין בית דין מתערב כשלא נדרשת התערבותו, ואדרבה מדקבע המקדיש אפוטרופוס בכלל קביעתו שהוא ישגיח על הדברים, אך באין אפוטרופוס חובה על בית דין שכל ענייני הקהל מוטלים עליהם להתערב ולהשגיח על הדברים.
והדברים מפורשים בשו"ת הריטב"א (סימן רו):
עמדתי על השאלות אשר שאלתני על עסק ההקדש שהקדישה האשה ההיא יראת ה' [...] ובר כל דין אין הנדון שלפניך מעניין זה במקום שכתבת כי אלו אותם נבררים שמינתה האשה מינו אחרים במקומן ולא היו הגונים, היה לנו לעיין אי אמדינן דעתה שלא [נתכוונה] לכך או לא, אבל עכשו שלא מינו שום אדם במקום [במקומם] לפי מה שכתבת אין מקום לאומדנא זו, אלא לדון אם הדין להניח ההקדש ברשות יורשיהם או יש לבית דין להניחם ברשות אחרים. ובזה מודה אני לדבריך בעיקר הדין שכתבת, אם היורשים אינם הגונים ונאמנים כראוי למנות בידם נכסי הקדש, שיש לבית דין שבעיר או לפרנסים שהם יד עניים להעמיד ההקדש הזה ביד אדם הראוי למנות בידו הקדש לעשות ולקיים במקום הנבררים דברי האשה המקדשת [...] מעתה חייבין בית דין ליטפל בזה כי מה שהתנת האשה שלא יהא לקהל יד ושם ורשות ואמירה בהקדש זה – לא היה אלא בעודו ברשות הנבררים או ברשות האנשים שימנו הם, וכמו שכתבת, אבל עכשו שהנכסים בלא ממונה ובלא שומא שלה – חייבין בית דין שהם יד עניים ליטפל בהם, שאף בנכסי הדיוט שאין בעליהם עמהן מיטפלין, וכל שכן בנכסי הקדש. ובהא ודאי איכא אומדנא דמוכח שלא [נתכוונה] שתניחם שיאבדו, ואפילו נתכוונה אין שומעין לה כיון שכבר זכו עניים בממון ההוא לאותן דברים שאמרה. ומכל מקום דבר פשוט הוא שאין לבית דין ולא לאפטרופוס שימנו רשות להוציא דבר בצרכיהם ולא לשנות כלום מכל מה שאמרה, כי לזה ודאי הקפידה והתנת שלא יהא בו לקהל רשות וזכות ואמירה.ונראה גם דכמו דאמרינן גבי יתומים שאם האפוטרופוס שמינה האב מקלקל מעשיו או שהאב לא ידע את מהותו וטעה במינויו – חובת בית הדין לפעול ולהציל את היתומים מיד מזיקם, הוא הדין באפוטרופוסים שמינה המקדיש שאם הם מזיקים להקדש – חובת בית הדין להעבירם ולהציל את ההקדש מיד המזיקים לו ולמנות אחרים תחתם.
ועיין שו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שג וסימן תלד [בשינויים זעירים]) שכתב:
כתב הרמב"ם (פרק י הלכות נחלות) וזו לשונו:ועיין בט"ז (יורה דעה סימן רנח ס"ק ה) שהביא את דברי הרשב"א בתשובה הנזכרת לעיל, במי שמינה אפוטרופוסים ומת אחד מהם ורצו הקהל למנות אפוטרופוסים נוספים, שכתב שמכיוון שהמקדיש מינה אפוטרופוסים וקבע שבניו יבואו במקומם אם לא יוכלו לעשות תפקידם אין הקהל יכול למנות אפוטרופוסים, משום שכך קבע המקדיש. וכתב שם הט"ז בסוף דבריו שעם זאת:
והוא הדין לאפטרופוס שמנהו אבי יתומים, והיתה שמועתו טובה, והיה ישר ורודף מצות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד או שפרוץ בנדרים או באבק גזל – בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמנות להם אפוטרופוס כשר. וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין כי כל בית דין ובית דין הוא אביהם של יתומים.
והטור חושן משפט סימן ר"צ כתב זה הלשון בשם הרמב"ם בלי חולק. שמעינן מיהא דאף על גב שאבי היתום הניח אפטרופוס, אם יראה לבית דין שזה אינו נוהג כשורה – יש להם לסלקו ולמנות אחר תחתיו כי הבית דין אביהם של יתומים האמיתי.
ותו גרסינן בכתובות פרק אלמנה נזונת:
רבינא – הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה והוה לדידיה חמרא, הוה מסיק ליה לשיכרא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה: "מהו למשקליה בהדיא, נשקליה – דלמא מיתניס, נשבקיה – דלמא מיתקיף?" אמר ליה: "זיל, לא עדיף מדידך."
עד כאן בגמרא. וכתב הרא"ש:
וכן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון של יתומים, שיעשה במאמר בית דין ולא שיאמר בדעת עצמו "אעשה כמו בשלי", כי לא יצא בזה ידי חובתו להפטר מן האונס. וכן מכירת מטלטלי דיתמי – הכל לפי ראות עיני בית דין, וזה שיראה להם תועלת ותקנת היתומים – להשהות עד יום השוק או למכור לאלתר – יעשו.
עד כאן לשונו. משמע שבכל דבר שיש נטיה לכאן או לכאן אין ראוי לאפטרופוס לעשות שום דבר רק בעצת בית דין [...]
ודאי ראוי להקהל לפקח בזה. וכבר נהגו בקהילות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפוטרופסים. על כן גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם. כן נראה לעניות דעתי.ונראה לומר שאף שהפוסקים דיברו במי שמועל בתפקידו, מזיק לנכסי ההקדש או גונב אותם ומועל בהם, נראה שהוא הדין במי מתרשל בתפקידו או לא מסוגל למלא תפקידו, ומשכך במחדליו נגרם נזק לנכסי ההקדש או שמטרות ההקדש לא מבוצעות, או שהשימוש בנכסי ההקדש מתנהל שלא ככוונת המקדישים, שגם בזה חובת בית הדין להתערב ולתת הוראות לאפוטרופוסים או למנות אחרים שיפעלו כרצון המקדישים. אך מסתבר שגם בכהאי גוונא יש להיצמד להוראות ורצון המקדישים במידת האפשר, עד שיתוקנו הדברים.
לפי מה שכתבנו לעיל שיש לחלק בין אפוטרופוס שמינהו בית דין לאפוטרופוס שמינה האב הוא הדין לעניין אפוטרופסי הקדש, שהדרישה מאפוטרופוסים שמינו בית דין מחמירה יותר מהדרישה שמאפוטרופוסים שמינו המקדישים. ומיניה לנידון דידן שהדרישות מהנאמנים שמינה בית הדין מחמירות מהדרישות של הנאמנים הבאים מכוח שטר ההקדש שהם כמי שמינוהו אבי יתומים. ואף שהיה מקום לחלק בין נכסים שהקדיש אדם פרטי מממונו, והתנה תנאים בהקדשו, להיכא שאנשים רבים תרמו כספים ונתנום למי שסמכו עליהם, וכפי שהוא בנידון דידן שהמקדישים הרב עוזיאל וה"ה כהן ולוי הצהירו שאף שהנכסים רשומים על שמם אין הם מנכסיהם הפרטיים, ולכן יש מקום להקל לשנות מתנאי ההקדש, כשבית דין רואה מקום לכך. עם זאת הלכה למעשה אין לחלק בדברים, שמכיוון שהתורמים נתנו הכספים למקדישים באופן שיירשמו על שמם, אף שניתן למטרה מסוימת, על כל פנים בפועל סמכו עליהם באופן שיירשם על שמם והקנו להם את התרומות ללא תנאי, וחזר דינם של כספים אלו שהוקדשו על ידי המקדישים להיות ככספם הפרטי שניתן על דעתם, והווי כהקדש שהקדיש איש מממונו הפרטי.
כח. והנה אף שביארנו לעיל באריכות שמשורת הדין בהקדש שהמקדיש קבע בו נאמנים יפעלו הנאמנים כהבנתם בהתאם למטרות ההקדש – אין הם מחויבים להישמע לקהל או לבית דין באיזה אופן יממשו מטרות ההקדש ואין הם חייבים למסור דוח לקהל או לבית הדין על הקורה בנכסי ההקדש, כבר כתב הט"ז, והזכרנוהו לעיל, שלמרות דברי הרשב"א ושאר הראשונים, מנהג הקהילות אינו כן, וזו לשונו:
ודאי ראוי להקהל לפקח בזה וכבר נהגו בקהילות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפוטרופסים. על כן גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם. כן נראה לעניות דעתי.ונראה בטעם הדבר דאף דהיכא שהאפוטרופוסים מתנהלים כראוי אין לבית הדין להתערב, מיהו אם האפוטרופוסים אינם מקיימים את הוראות המקדיש או מועלים בהקדש או מזיקים לו חובה על בית הדין להתערב בדבר, להעבירם מתפקידם ולהעמיד נאמנים אחרים. משכך חובה שבית הדין ישגיח וידע מה קורה בנכסי ההקדש ואם האפוטרופוסים פועלים כיאות. הדבר אינו אפשרי בדרך כלל בשל העומס שעל בית הדין, שלו מטלות רבות, וכשללא פנייה האפוטרופוסים יכולים לעשות כרצונם, ובפרט בהקדש שהוקם לפני שנים רבות שהרבה פעמים אין מי שיודע כלל על נכסים שהם נכסי הקדש, ועל כן חובה על בית הדין למנות שליחים מטעמו שישגיחו ויפקחו ויודיעו לבית הדין אם חלה עליו החובה, לכאורה, להתערב.
שוב ראיתי שעניין זה של החובה והמנהג של בית הדין להשגיח אף במינהו אבי יתומים מקורו קדמון – עיין תשובת רב האי גאון שהובאה בתשובות הגאונים (הרכבי, סימן קעח). ולפי שדבריו קילורין לעיניים ומורים לנו את הדרך אשר נלך בה נעתיק את הדברים:
[...] ראובן נפל בחולי וצוה מחמת מיתה שיהא שמעון אפטרופא שלו לגבות כל חוב שיש לו וכול'. כך ראינו לענין מה שכתוב כי לא היה כוח בראובן לפרש חשבונותיו ולפרש העזבון ומה שהניח ויש לו ממון הרבה. והכניס ידיו שמעון לאחר מותו שלראובן בעזבוניו ונשא ונתן ומכר וקנה. ולאחר זמן שיגרו אחריו זקני המקום ובית דין ותבעוהו לברר את העזבון שיהא מפורסם בידו, שמא יארע קיצו ויפל הממון ביד היורשין ויעשו כחפצם או שמא יאבד בידו.ועיין עוד בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קעג) שכתב:
וכל מה שפורש בשאלה בעניין זה כי כדין וכשורה ביקשו ממנו בית דין והזקנים כי בית דין חייבין לחפש זכות ליתומים בכל מה שימצאו אפשר, וביותר בזמן שהיתומים קטנים והזמן רחוק עד שיבגורו. ואף על פי שהאב העמידו אפטרופוס הרי אפטרופותו במקומה, ואין בזאת למנוע את בית דין ואת הזקנים הנאמנים מלהשגיח על עיקרי הממון והעזבון. וראיה גדולה לדבר זה כי האפטרופוס – אפטרופותו תלויה בדבר וביד בית דין הוא מסור, ובית דין – אין השגחתן תלויה בדבר. ואם מפסיד האפטרופוס כמעט הרי בית דין מסלקין אותו מן האפטרופסות ומוציאין כל מה שבידו, דהא אמר רב נחמן "הכי אמ' רב הונא חברין משמא דרב: האי אפטרופא דמפסיד מסלקינן ליה", ואם אינן משגיחין על מעשיו מנין יודעין כי הפסיד? אף מצוה להשגיח ולראות אם מפסיד אם לאו. וגם לפי שדעתן נוחה הימנו עושין אם רואין להשגיח עליו גם בענפים כך עושין. ואין לו להימנע מלהודיעם כל מה שהוא עושה. כל מה אבל ודאי הוא הנושא והוא הנותן והוא המוכר והוא הלוקח והוא הזן והוא המפרנס והוא הפורע והוא הנפרע כל זמן שלא הפסיד, ובלבד שחייב להודיעם שמבקשין לדעתו. ואם נמנע מזו – זה הוא דרך ההפסד, ואם עומד על מדתו – מסלקין אותו.
ולענין מה שכתוב בשאלה: אם יטעון שמעון ויאמר כי "ראובן הנפטר צוני שלא להודיע וצוני לתת לפלוני כך וכך ולתת לפלוני כך וכך ולהניח ממון ביד פלו' ולקחת ממון מיד פלוני ולהשביע את פלוני ושלא להשביע את פלוני", והעדים לא שמעו דבר זה וטען כי הדבר בינו לבינו היה, ושאל השואל: הנאמן שמעון על אלה אם לאו:
כך ראינו כי אם צוה ראובן בפני עדים כי שמעון נאמן בכל מה שהוא אומר משמי, הרי הוא נאמן לתת לפלוני ולפלוני מה שהוא אומר ולתת ממון ביד פלוני ולקחת ממון מיד פלוני ולהשביע את פלוני ושלא להשביע את פלוני, ושומעין לו בכל אילו. אבל אין שומעין לו שלא להודיע לאדם שיעור העזבון ושלא להשגיח את בית דין על עיקר זו, אף על פי כי הוא נאמן, ודאי אם האמינו והוא אומר "ציוני שלא לגלות" – אין מפרסמין את העזבון ברבים, אלא מוסר את דבריו בצינעה לפני נאמנין.
ופרנס שנתמנה על הציבור, ואחר עשרים שנה קראו עליו תגר – האם צריך לעשות חשבון לכל אחד ואחד?דברי מהר"י וייל הובאו בש"ך (סימן רנז סעיף ג) ועיין בפתחי תשובה (שם). ועל כל פנים שמעינן מדבריו שיש לבית הדין למנות מפקח גם על נאמניו – האפוטרופוסים. והוא הדין בהקדש שהאפוטרופוסים מונו על ידי מקדיש, שהרי מהתם למד דין זה.
הדעת מכרעת: אם נתמנה על פי הצבור שביררו אותו להיות פרנס מדעתם אז אין צריך לעשות חשבון, כיון דהימנוהו עלייהו [...] ואפילו אם נתמנה מדעת הציבור וברצונם, אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה וחושדין אותו ששלח יד בממון הצבור שלא כדין – בדבר שראוי להסתפק בו לפי ראות עיני הדיין, אז פשיטא שצריך לעשות חשבון. וקצת דמיא האי מילתא להא דאמר רב הונא "האי אפטרופס דאפסיד מסלקינן ליה", וכתב האשירי והאלפס ז"ל:
אמרי רבוותא: מגו דמסלקינן ליה משבעינן ליה, והאי דאיפסיק דלא משבעינן ליה – הני מילי דלא אשכחן עליה פסידא, אבל אשכחן עליה פסידא מסלקינן ליה ומשבעינן ליה.
עד כאן לשונו. אלמא אף על גב ד"מינהו אבי יתומים אינו צריך לישבע", אי אשכחן ביה פסידא צריך לעשות חשבון. והחשבון לא יעשה לפני כל המערער עליו, דידוע הוא שכמה דברים שצריכים להוציא ממון הצבור שאין לגלות אלא לצנועים. אלא הצבור יבררו אנשים נאמנים, לפניהם יעשה חשבון. ואם אין שם צבור אז הדיין יברר אנשים נאמנים שיעשה חשבון לפניהם. והדיין ידקדק על כל צידי צדדין להוציא הדבר לאמתו ולאורו ולהעמיד העולם על הדין ועל האמת [...]
זוהי גם הסיבה לחובת דיווח של האפוטרופוסים לבית הדין, וכמו כתב השולחן ערוך (בסימן רצ סעיף ג) "כשימנו אותו, צריכין בית דין לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל דבר שמוסרים בידו", שללא חשבון וידיעת הדברים איך יוכלו לפקח. ואומנם דין זה נאמר במינוהו בית דין, אך עיין שם בשולחן ערוך (סעיף ו) שכתב:
והוא הדין לאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפרץ בנדרים ובאבק גזל, בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמצוא להם אפוטרופוס כשר. וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין, שכל בית דין ובית דין הוא אביהם של יתומים.הרי שחובת בית הדין לפקח גם על אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, כדי שלא יזיק להם.
ועיין שו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שג וסימן תלד [בשינויים זעירים]) שנשאל ב"ראובן נפטר בפורארא וחל"ש [=חיים לכל שבק] והניח אשה ויתום והניח נכסים, ועל הנכסים והיתום הניח ארבעה אפטרופוסים" וכתב בתוך דבריו:
כתב הרמב"ם (פרק י הלכות נחלות) וזו לשונו:ושנה סברתו זו בתשובה אחרת (בסימן שעז):
והוא הדין לאפטרופוס שמנהו אבי יתומים, והיתה שמועתו טובה, והיה ישר ורודף מצות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד או שפרוץ בנדרים או באבק גזל – בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמנות להם אפוטרופוס כשר. וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין כי כל בית דין ובית דין הוא אביהם של יתומים.
והטור חושן משפט סימן ר"צ כתב זה הלשון בשם הרמב"ם בלי חולק. שמעינן מיהא דאף על גב שאבי היתום הניח אפטרופוס, אם יראה לבית דין שזה אינו נוהג כשורה – יש להם לסלקו ולמנות אחר תחתיו כי הבית דין אביהם של יתומים האמיתי.
ותו גרסינן בכתובות פרק אלמנה נזונת:
רבינא – הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה והוה לדידיה חמרא, הוה מסיק ליה לשיכרא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה: "מהו למשקליה בהדיא, נשקליה – דלמא מיתניס, נשבקיה – דלמא מיתקיף?" אמר ליה: "זיל, לא עדיף מדידך."
עד כאן בגמרא. וכתב הרא"ש:
וכן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון של יתומים, שיעשה במאמר בית דין ולא שיאמר בדעת עצמו "אעשה כמו בשלי", כי לא יצא בזה ידי חובתו להפטר מן האונס. וכן מכירת מטלטלי דיתמי – הכל לפי ראות עיני בית דין, וזה שיראה להם תועלת ותקנת היתומים – להשהות עד יום השוק או למכור לאלתר – יעשו.
עד כאן לשונו. משמע שבכל דבר שיש נטיה לכאן או לכאן אין ראוי לאפטרופוס לעשות שום דבר רק בעצת בית דין. וכתב לבסוף, וזו לשונו: "ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפטרופא אבל האפטרופא אין צריך עוד בית דין." מכל מקום אני תמה מנין ראה זה [...]
אבל במקום שאנו רואים להפך: ודאי שאין לבית דין להניח הדבר למה שירצה האפטרופוס, הגע עצמך שירצה האפטרופוס לעבור על מה שאמרו ז"ל בברייתא בגיטין פרק הנזקין "אין האפטרופסים רשאין למכור שדות ולקנות עבדים אבל מוכרים עבדים ולוקחים שדות" נניח אותו כיון שהוא אפוטרופוס? הא ודאי לא [...] הא קמן שעל בית דין, שהם אביהם של יתומים, מוטל להשגיח הדרך היותר טוב וישר ליתומים, ולא שיאמר "הקולר תלוי על האפטרופוס או על הנפטר שמנהו לאפטרופוס". ואם כן צריכים אנו לראות תועלת היתום הזה והנאתו מה הוא יותר.
שרה נתאלמנה ונשארו לה בן ובת [...] והניחה מרצונה מאה וחמשים זהובים בעיר ראגוזה ביד רבי שמואל אירגאס [...] ונתן רבי שמואל הנזכר ערב קבלן ופרען לאחיו יצחק אירגס להיותם בטוחים שלא יפסיד הממון, ועתה הערב קבלן הלך לויניציא וירד מנכסיו באופן שאין מקיפין לו שום ממון מצד שהוא עני ונשבר [...] ושואל אם הדין להוציא הממון מידו או להכריחו ולתת ערב קבלן ופרען בעד הממון הנזכר. עתה יורנו רבנו הדין עם מי.ומבואר בדבריו בשתי תשובות אלו שאף באפוטרופוס שהתמנה על ידי אבי היתומים חובת בית הדין להשגיח בדבר שהאפוטרופוס ממלא תפקידו, ואם לא – חובתם להתערב ולהעבירו. ולפיכך ודאי שחובה עליהם למנות מי שישגיח בדברים, ואף שלעניין החלטות האפוטרופוס, אין ביכולתם להתערב, אם אינו מזיק, על כל פנים חובתם להשגיח שממלא תפקידו.
תשובה: האמת כי מלתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים כי ה"ר שמואל אירגאש יצ"ו צריך שיתן ערב בטוח מאד לפי ראות מי ששמו המעות בידו, ואם לא יוכל ליתן ערב – בית דין יכולים להוציא המעות מידו ולעכבו בידם או ליתנו ביד מי שיראה טוב בעיניהם כי כל בית דין שבכל עיר ועיר אביהם של יתומים [...]
שלמדנו מכאן כמה חייבים בית דין לדקדק ולראות בתועלת היתומים, שאפילו שהניח האב אדם אחד לאפטרופוס – אם נראה לבית דין שנשתנה האיש ההוא לגריעותא אחר שמת האב, מסלקין אותו ונאמר מדעתנו: אלו היה בחיי האב כך לא היה ממנהו.
ואם כן כל שכן וקל וחומר בנדון דידן שאחר שאותם ששמו אלו המעות ביד ר' שמואל אירגש מתחרטים, שרואים שעד עתה היו בטוחים אבל עתה נשתנה הענין לגריעותא. ואפילו שלא היה לנו גלוי דעתא מהם – אנו בית דין היינו מחויבים לפקח על אלו הנכסים לשום אותם במקום בטוח [...] בכל עת ועת שיראה לבית דין הוא זמן [...] הסכמתם הם הבית דין, שכל בית דין ובית דין אביהם של יתומים חייבים להשגיח ולפקח על תיקון היתומים שיראה טוב וישר לתועלת היתומים. וזה דבר פשוט ואינו צריך להאריך דזיל קרי בי רב הוא. הנראה לעניות דעתי כתבתי.
ונוסיף: תקנה קפט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן: תקנות הדיון, התשנ"ג) קובעת מיהו בית הדין שיפקח על ההקדש, וזו לשונה:
(1) השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש והנהלתו הם בידי בית הדין שבפניו כונן ההקדש.בתקנה מוזכרים שני סוגי הקדשות: הקדש שכונן בפני בית הדין והקדש שלא כונן בפני בית הדין. אך התקנה אינה מחלקת בין הקדש שבית הדין ממנה לו אפוטרופוסים להקדש שהמקדיש מינה בו את האפוטרופוסים, ושמע מינה שבכל עניין הפיקוח נתון לבית הדין.
(2) השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש והנהלתו שלא כונן לפני בית דין רבני – והוא נתון לשיפוטו של בית הדין הרבני – יהא בידי בית הדין שבשטח שיפוטו כונן ההקדש.
משכך נקבע בתקנה קצ לתקנות הדיון שזו לשונה:
(1) נשיא בית הדין הרבני הגדול ימנה מפקח על ההקדשות.דברי הט"ז הנזכרים הם מקורה של תקנה זו. ושמע מינה שבית הדין אמור לפקח על כל ההקדשות בין שהוא הממנה את האפוטרופוסים והם פועלים בשליחותו, ובין שמי שמינה את האפוטרופוסים הוא המקדיש, שאף שבכהאי גוונא לבית הדין אין סמכות להורות לאפוטרופוסים איך להתנהל, אם הם מקיימים את מטרות ההקדש, עדיין חובה עליו לפקח שיפעלו כפי התקנות ולא יזיקו להקדש.
(2) המפקח יבדוק את ניהול ההקדשות על ידי האפוטרופוסים, ויפנה לבית הדין כתובע בעניינים אלה בכל מקרה שיראה צורך בכך.
ומעתה נהדר לנידון דידן:
ההקדש שבפנינו כונן על ידי הגרב"צ עוזיאל בשנת תש"ד. באותה שנה יצא לאור ספרו שערי עוזיאל. והנה בחלק א המדבר בענייני אפוטרופסות והקדש (שער א פרק א אות ו) כתב הוא עצמו:
על יד בית דין צדק שבכל קהילה יתכונן ועד מיוחד מאנשים יודעי דרכי מסחר והנהלת נכסים, לפקח על פעולות האפוטרופוסים ולבקר חשבונותיהם.בדברים אלו לא חילק בין סוגי ההקדשות, שמע מינה שסבר שחובת הפיקוח של בית הדין היא אף בהקדש שהמקדיש מינה את האפוטרופוסים או את צורת מינוים, וכדאמרינן. מסתבר שאף את ההקדש שהקים השתית על האמור בספרו.
מלבד זאת הנה בעת כינון ההקדש נהגו תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל שתיקנה הרבנות הראשית בשנת תש"ג, וז"ל התקנות הנוגעות לענייננו (שער ב פרק ט), תקנות קפז–קפח:
ב. הנהלת הקדשקפ"ז (1) ההקדש מתנהל בראש ובראשונה על ידי המנהל או המנהלים שמינה המקדיש בעצמו.
(2) נעדר אחד מהמנהלים או התפטר או אי אפשר לו למלא את תפקידו, הרי אם קבע המקדיש הוראה למקרה כזה, בית הדין פועל לפי אותה הוראה חוץ אם הוא מוצא סיבה מספקת לנהוג אחרת .
(3) אם לא קבע המקדיש הוראה למקרה העדרו או התפטרותו של אחד המנהלים או אי־אפשרותו. למלא את תפקידו והמנהלים הנותרים או צד המעוניין בהקדש רוצים שבית הדין ימנה מנהל אחר במקום החסר, הרי הם מגישים בקשה לבית הדין. בית הדין דן בבקשה, מברר את כל העובדות והמסיבות ואם הוא מוצא את הבקשה נכונה וצודקת הרי הוא ממנה אדם ראוי ומתאים לתפקיד הנדון.
ג. דין וחשבון –
קפ"ח (1) כל מנהל הקדש אחראי למעשי הנהלתו כלפי בית הדין שמינה או שבו נוסד ההקדש. ובהקדש שנוסד בזמנו בבית משפט שרעי ולא הפכוהו ל"הקדש צדקה" (״ט ר ו ס ם״) כלפי בית הדין שבאזורו נמצא המוקדש והוא חייב למסור דין וחשבון על כל פעולותיו בכל עת שיידרש לכך. דרישה כזאת צריכה לבוא, לא פחות מפעם אחת בשנה.
(2) לפני גמר תפקידו, צריך המנהל למסור לבית הדין דין וחשבון סופי לאישור.
תקנה קפ"ז מדברת על הקדש שבו מינה מיסד ההקדש אפוטרופוסים, ועל פי סעיף 1 לתקנה הם ינהלו את ההקדש. סעיפים 2 ו־3 לתקנה זו מדבר על מקרה שבו נעדר אחד האפוטרופוסים וכעובדא דתשובת הרשב"א, מחד גיסא הכלל הוא שבהעדר סיבה מיוחדת אין לבית הדין להתערב במקום שהמקדיש מינה אפוטרופוס, אך מאידך גיסא מורה התקנה איך יפעל בית הדין כשיש סיבה להתערבותו – אימתי הכול לפי הוראות המקדיש, איך יפעל בית הדין בהעדר הוראות כאלה ואימתי יתערב למרות ההוראות.
תקנה קפ"ח מדברת על חובת הדיווח לבית הדין, קובעת שני מועדי דיווח: לא פחות מפעם בשנה ועם גמר תפקידו של האפוטרופוס (ועיין גיטין נ"ב וכתבתי בזה במקום אחר. ועיין בתקנה קצג לתקנות הדיון, התשנ"ג, שהשאירה עניין זה לשיקול דעת בית הדין). ומשמע על כל פנים שחובת הדיווח היא גם בהקדש שכונן על פי שטר ההקדש שבו מונו אפוטרופוסים, ואף שאין רשות לבית הדין לפעול כנגד רצון המקדיש, אפילו הכי בעינן דיווח לבית הדין. וטעמא דמילתא הוא על פי דברי הט"ז וכפי שהבאנו מתשובת רב האי גאון והקדמונים. שמע מינה שאף בכהאי גוונא בעינן דיווח לבית הדין וחובת בית הדין להשגיח על התנהלות האפוטרופוסים. מסתבר מאוד שההקדש שכונן הגרב"צ עוזיאל בהשנת תש"ד היה בהתאם לתקנות הדיון שנהגו באותה עת ושאותן תיקנה מועצת הרבנות הראשית בנשיאותם של הגריא"ה הרצוג ושלו עצמו.
הן אמת, כאמור לעיל, בית הדין אינו מסוגל לעקוב אחרי האפוטרופוסים בכל ההקדשות. משכך נוצר הצורך שבית הדין ימנה שלוחים לפיקוח, שלוחי בית הדין הם המפקח על ההקדשות והממונה עליהם, וכבר הארכנו בזה בפסק דין בתיק 1271643/1 שמכיוון שאין באפשרות בית הדין לעשות פעולות אלה בדרך קבע, חובתו למנות את שלוחו שיפקח ויעקוב שאכן הנאמנים ממלאים תפקידם ולא חורגים ממנו.
לפיכך בהקדשות הרבים הקיימים כיום – הקדשות שהוקדשו לפני שנים רבות מאוד, וכמעט ודאי שגם הנאמנים שניקבו בשמות בשטרי ההקדש שבהם הוקדשו, אם ניקבו, בעת הקמתם (שאולי היה מקום להגדירם כ'מינהו אבי יתומים') הלכו לעולמם לפני שנים רבות – חובה על בית הדין למנות להם אפוטרופוסים, נאמנים, שיתפעלו את ההקדשות וישתמשו בנכסים ובפירותיהם למה שהועידו אותם המקדישים. חובת בית הדין כוללת תרתי: מינוי נאמנים ומינוי מי שישגיח על הנאמנים שמקיימים נאמנותם. ובמקום שנקבע בשטר ההקדש אופן מינוי הנאמנים, על כל פנים בעינן את פיקוח בית הדין עליהם.
תקנות קפט–קצא לתקנות הדיון, התשנ"ג, מסדירות את השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש ומדברות בחובתו של בית הדין כבית דין לפקח ולתת הוראות לניהול ההקדש לנאמני ההקדש וגם למפקח על ההקדשות מטעם בית הדין. וזו לשון התקנות:
קפט. (1) השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש והנהלתו הם בידי בית הדין שבפניו כונן ההקדש.כאמור פרק זה בתקנות מדבר בחובת בית הדין לעשות המוטל עליו כבית דין, וכבר הלכה רווחת בבתי הדין שבענייני ניהול ופיקוח על ההקדשות אין הממונים על הניהול והפיקוח בעלי דין רגילים, אשר חלים עליהם הדינים הרגילים של תובע ונתבע. כך על פי היסוד שקבע הרשב"ש (סימן מו) לעניין אישה עגונה שבה כל ישראל ובית דין הם התובעים, פסק בית הדין הגדול (פד"ר ב עמ' 35) שאף אם בסכסוך שבין בעל ואישה יש תובע ונתבע בענייני עיגון –
(2) השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש והנהלתו שלא כונן לפני בית דין רבני – והוא נתון לשיפוטו של בית הדין הרבני – יהא בידי בית הדין שבשטח שיפוטו כונן ההקדש.
קצ. (1) נשיא בית הדין הרבני הגדול ימנה מפקח על ההקדשות.
(2) המפקח יבדוק את ניהול ההקדשות על ידי האפוטרופוסים, ויפנה לבית הדין כתובע בעניינים אלה בכל מקרה שיראה צורך בכך.
(3) ההוראה שבסעיף זה אינה באה לגרוע מכוחו של כל אדם בענייני הקדשות, שיש לו מעמד לפי הדין.
בית הדין הם בעלי דין והם התובעים, והרי זה ממש כאילו תבעה האשה בעלת הדין בעצמה [...] על אחת כמה וכמה בענין הקדש עניים, שהדבר כולו מסור לבית הדין, ורק לבית הדין שהם אביהם של עניים ויתומים לדאוג לצרכיהם [...] ומכל שכן בפיקוח על שלוחיהם שמונו על ידם, הם הם בעלי הדין, הם הם התובעים [...] אין הבדל בדבר אם הם בעצמם ראו צורך לדון בדבר, או שמישהו הסב תשומת לבם לכך. אין בית הדין חי מפי הצדדים המופיעים לפניו בכגון זה; תמיד חייב בית הדין לדון ולברר ולנקוט בכל אמצעי שהוא, הן אם נדרש על ידי מישהו לכך, או לא, מכוח תפקידם כבית דין עליהם לשמור שכספי העניים יגיעו למטרתם הנכונה ובאמצעות השלוחים המתאימים.ועיין עוד בפסק דין של בית הדין הגדול בהרכב הרבנים: הגריא"ה הרצוג, הגר"ע הדאיה והגרי"מ בן מנחם זצ"ל אשר כתבו כך (נדפס בספר בשערי בית הדין חלק ב עמ' 33–58):
מחובת בית הדין להעמיד ההקדשות על תיקונם גם אם מגישי המשפט לא היו פונים בבקשה לבית הדין בדבר תיקון שטרי ההקדש, שנחשב כמו דמצד העניים ישנה תביעה לבית הדין לתקן ההקדשות שעל בית הדין לטעון לעניים וכדאמרו בבבא קמא (לד, א) "אנן יד עניים אנן".משמעות תקנה ק"צ היא שיש למנות מפקח על ההקדשות, מפקח שיעקוב אחר התנהלות ההקדשות והנאמנים ויבחן אותה, והוא שיאיר את עיני בית הדין ויעוררו לפעול, אם אכן נצרכת התערבותו כמוטל עליו על פי דין. ומקורה של התקנה הוא כאמור לעיל מדברי הט"ז (סימן רנח ס"ק ה) הנזכרים. דרך פעולתו של המפקח היא כאמור בסעיף 2 על ידי פנייה פורמלית, ככתוב בתקנה: "ויפנה לבית הדין כתובע בעניינים אלה בכל מקרה שיראה צורך בכך." משורת הדין היה מקום לכל בית דין למנות מפקח על האפוטרופוסים בכל הקדש והקדש עם מינוים כנאמנים, מפקח שישגיח עליהם ושלו ימסרו דין וחשבון וכדברי מהר"ח אור זרוע. אומנם מכיוון שעיקר הטיפול בענייני ההקדש מוטל על הנאמנים, והדיווח יינתן למפקח עליהם רק מזמן לזמן, שורת הדין וההיגיון שלא להרבות במפקחים אלא במפקח אחד סגי, שהרי אם בית הדין ימנה מפקח לכל הקדש הרי שההוצאות יוכפלו ואף ישולשו אם ימונה לכל הקדש מפקח אחר. ואולי זה הטעם למה שנקבע במכרז לממונה על ההקדשות, שהלה עשוי להתמנות כמפקח על ההקדשות לפי תקנה ק"צ. מפני שלכאורה אין צורך ששני אנשים ימלאו תפקיד זה, אף שיכול להיות שתהיה תועלת גדולה במעקב של שני אנשים על כלל ההקדשות המצריך עבודה רבה.
כט. ומעתה נהדר לנידון דידן. הסכסוך סביב בית הכנסת, שכאמור מתנהל שנים רבות, הוא באשר למעמדם של נאמני וגבאי בית הכנסת – קביעת יכולת ההשפעה של הגבאים בנוגע להשכרת חלקים הסמוכים ומצורפים לבית הכנסת, וסמכות הנאמנים בענייני בית הכנסת מאידך גיסא.
לבית הכנסת אוהל מועד יש, כלכל בית כנסת, צוות גבאים האמון על הניהול השוטף של בית הכנסת והמודע למה שקורה בבית הכנסת ובנכסים המצורפים לו. ומאידך גיסא יש לבית הכנסת נאמני הקדש האמורים להתמנות כפי שקובע שטר ההקדש. התנהלות זו, בשני ראשים, מעסיקה רבות את בית הדין להקדשות בין בבית הדין האזורי ובין בבית הדין הגדול, כך שנים רבות ובהרכבים השונים של בתי הדין שנדרשו מפעם לפעם 'לעשות סדר' בסמכויות של כל אחד מהכוחות הפועלים בבית הכנסת – הנאמנים והגבאים, למי יש סמכות ולאיזה עניין. במציאות זו יש ליתן סדר ולתחום קווים לפעילות של כל אחד מהראשים, כאשר הנחת היסוד הפשוטה היא שהן הגבאים והן הנאמנים מחויבים לפעול כפי תקנות בית הכנסת וכפי שמורה שטר ההקדש. שטר ההקדש הוא שטר שבו קבעו המקדישים מי יהיו הנאמנים, והוא דומה במהותו לשטר שהוזכר בתשובת הרשב"א הנזכרת. משכך יכולת בית הדין להורות לנאמני ההקדש, שאינם שואבים את סמכותם מבית הדין, מוגבלת למקרים שבהם הנאמנים פועלים בניגוד להוראות שטר ההקדש.
כאמור, הנאמנים חייבים להישמע להוראות בית הדין להקדשות בכלל, ולקביעותיו בדבר תחומי הפעילות שלהם בפרט, בדברים שלבית הדין מוקנית הסמכות. אך אם הנאמנים נוהגים כפי הוראות שטר ההקדש ולא מזיקים לו, אף אם לבית הדין נראה שעבודתם אינה מושלמת או שלדעת בית הדין ישנם דברים שראוי להדגיש יותר בפעילות ההקדש ובפעילות הנאמנים ישנם דגשים אחרים, בית הדין מנוע מהתערבות.
אף שבית הדין הוא אביהם של ההקדשות, אין הוא מנהל את ההקדש במקום האפוטרופוסים, ובכל מקום שקיימות שתי אפשרויות סבירות לדרך הניהול, לא יחליף בית הדין את שיקול דעת האפוטרופוסים בשיקול דעתו שלו, כל עוד עומד שיקול דעת האפוטרופוסים במתחם הסבירות. אלא שעם זאת במקום שלבית הדין סמכות או שבית הדין קובע שהתנהלות האפוטרופוסים אינה סבירה, חובה עליהם להישמע לבית הדין. בין כך ובין כך חובה על הנאמנים לשתף פעולה גם ביניהם בעניינים השונים כדי שההקדש ובית הכנסת יתנהלו באופן היותר מתוקן. וחובה להשתדל שהן הגבאים והן הנאמנים יפעלו בהתאם לשטר ההקדש ובהתאם לתקנות בית הכנסת ששטר ההקדש מפנה אליהם.
כאמור, יסוד הסכסוך הוא בפרשנות שטר ההקדש והסמכויות שניתנו בו לגבי ניהול ההקדש וניהול בית הכנסת, ביארנו לעיל את העולה משטר ההקדש ואין ספק שחובה על הנאמנים, על הגבאים וגם על בית הדין לפעול באופן שיהלום את הוראות שטר ההקדש.
עם זאת נראה ברור שחובת הנ"ל גם לפעול באופן הגיוני ומקובל לתפקודו של בית הכנסת ולקיום מטרות ההקדש, שהם גולת הכותרת והתכלית העיקרית של שטר ההקדש בעוד שאר הוראות שטר ההקדש נוגעות לדרכים להשגתה ולמימושה של מטרת־על זו. ולשם כך יש לפעול בכל האמצעים אף שלפעמים יש בהם סטייה משטר ההקדש, וזאת כדי שלא ייגרמו נזקים להקדש ולמטרתו המרכזית.
כמו כן נראה ברור שמכיוון ששטר ההקדש מורה שהמקום יהיה קודש לתורה ולתפילה, אף שניתן להשכיר את המקום לצרכים אחרים כדי שההכנסות ישמשו להחזקת המקום, אין אפשרות להשכיר את המקום למי שיפעלו בו באופן הנוגד את קדושת בית הכנסת. דבר זה חייב להיות תנאי ראשי ויסודי, מקדים ועקרוני בכל הסכם שכירות, תוך הבהרה שכל פעולה שתגרום לחילול קדושת בית הכנסת תהיה סיבה מספקת לביטול החוזה באופן מיידי, תוך הטלת קנס כספי על המפר תנאי יסודי זה. תנאי כזה עשוי למנוע את הישנות חילול קדושת המקום שקרתה על ידי השוכרים הקודמים.
תנאי כזה צריך גם להיות מנוסח באופן שיאפשר את מימושו ואכיפתו ללא הזדקקות להליכים משפטיים ארוכים, שעד שיתקיימו ימשיך חילול בית הכנסת וחילול השם, וללא תלות בהכרעה שיפוטית של מי שאולי אינם יודעים להעריך מהי קדושת בית הכנסת ומה נחשב לפגיעה בה ומאחר שמטבע הדברים לא יימצא שוכר שיסכים כי הצד שכנגדו, נאמני ההקדש, יוכלו לקבוע על דעת עצמם כי התנאי הופר, הרי שכאן אכן יש לקבוע בהסכם עם השוכר כי הסמכות לקבוע כאמור תהיה של בית הדין. מאחר שעל פי חוק אין בית הדין מוסמך לדון בין ההקדש לצדדים אחרים (בענייננו השוכרים) יצטרך להימצא פתרון חוקי ותנאי זה, וכך למשל אפשר שהתנאי ינוסח באופן שיורה כי הנאמנים רשאים להפסיק את ההשכרה באופן מיידי בשל חילול קדושת בית הכנסת (ואולי אף זכאי ההקדש לפיצוי בשל כך, פיצוי שאפשר גם לקבוע כי ייגבה מעירבון או צ'ק ביטחון שיופקד מראש בידי הנאמנים) ובלבד שכך הורה להם בית הדין לאחר שנתן לשוכרים הזדמנות להסביר ולנמק מדוע לא תיחשב התנהלותם לחילול של קדושת בית הכנסת.
בדרך זו יהיו השוכרים מוגנים מפעולה שבשרירות לב של הנאמנים ולא יצטרכו לחשוש מלהסכים, ומאידך גיסא מבחינה משפטית לא יתקיים הליך שהצדדים לו הם השוכרים מצד אחד וההקדש או נאמניו מן הצד האחר – הליך שאינו בסמכות בית הדין – אלא הליך של מתן הוראות לנאמנים, שהוא בסמכות בית הדין, ולאחריו פעולה של הנאמנים מכוח הוראות החוזה עצמו ללא צורך בהתדיינות משפטית עם השוכרים.
נראה שבעבר בית הכנסת היה פעיל יותר והיו בו מתפללים רבים שהגדילו את הכנסות בית הכנסת באופן שהיה אפשר לתפעלו, אך בשנים האחרונות השינויים בהרכב האוכלוסייה בסביבה ובאורח חייה גרמו להקטנת מספר המתפללים שגרמה בהכרח להקטנת ההכנסות, כמו כן המריבות שבין הגורמים השונים האמורים להיות אמונים על ניהולו ושגשוגו של בית הכנסת גרמו גם הן לנטישת מתפללים וכו'.
למה שכתבנו לעיל, על פי שטר ההקדש, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לתל אביב הם נאמנים מכוח השטר, ואכן כתבנו שיכולים למנות אדם במקומם, אומנם כל עוד לא מינו אחר – הם הנאמנים. מצד שטר ההקדש ומן הדין צריך עיון אם צריכים את הסכמתם המפורשת להיות נאמנים, או שהם בסתמא נאמנים וכדי שיחדלו להיות נאמני ההקדש בפועל צריכים את התפטרותם מהנאמנות או מינוי שליח במקומם. אך דברים אלו היה מקום להסתפק בהם, אם היה אפשר למנות נאמנים על פי שטר ההקדש גרידא, שיש להסתפק מה כוונת המקדישים, ומסתבר שכוונתם לא הייתה לכפות אפוטרופסות עד להתפטרות מפורשת ממנה, ולכאורה גם לא יכולים היו לעשות כך, וכאמור להלן אך באמת כיום, כאמור לעיל, קיימת מניעה משפטית למינוי אפוטרופסי הקדש שהם הראשון לציון הרב הראשי לישראל המשמש דיין בבית הדין הרבני הגדול (ולעיתים נשיאו) או רב ראשי לתל אביב אם הוא מכהן בתפקיד ראב"ד, שכן מינוי נאמנים שהם דיינים כפוף לחוק הדיינים הדורש את הסכמת הדיין עצמו – ובנוסף לה את הסכמת נשיא בית הדין הגדול והשר הממונה – לשם התמנותו של הדיין לתפקיד ציבורי, ואף לאחר זאת מוגבלת אפשרות המינוי למינוי זמני בלבד. גם סעיף 21(ג) לחוק הנאמנות קובע: "לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו", ואף שאין חוק זה חל על הקדשות דתיים המצויים בפיקוח בית הדין וכפי שכתבנו לעיל, מכל מקום הוראתו זו מסתברת ומסתבר שכן הוא אף לפי דין תורה, שכן אפוטרופסות אינה דבר שיש לומר לגביו 'זכין לאדם שלא בפניו', אף שיש בה צדדי זכות – הן אמיתיים מצד היכולת לפעול להגדיל תורה ולהאדירה וכו' והן כאלה שבעיני בני אדם מצד השררה והכבוד שבה – מכל מקום היא גם בבחינת "כסבורים שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". משכך ללא הסכמתם לא יוכלו להתמנות כנאמנים, ולמה שכתבנו גם הסכמתם לא תועיל לעניין התמנותם העצמית, מפני הבעיה החוקית, ועל כורחנו כדי לקיים תנאים אלו של שטר ההקדש, בעינן שליח שיעמוד במקומם וכפי שביארנו.
ולמה שכתבנו שהיותם נאמנים הוא מכוח תפקידם, משכך הרב הראשי הספרדי לתל אביב או מומלץ שלו הוא נאמן, אך אם הפסיק זה להיות הרב הראשי, יש לעיין אם ממילא מייד פקעה נאמנות מומלצו. אכן במקרה של הגרש"מ עמאר יש לומר שהרב שרים היה מתחילה שלוחו כרב הראשי לתל אביב ואחר כך מכוח היותו הראשון לציון (אף שיש הבדל בין סמכויות שני אלה כנאמנים, כפי שכתבנו לעיל). אך כשגמר שני תפקידים אלו, יש לעיין מכוח מה שלוחו משמש נאמן, וכבר עמדנו על כך לעיל באות יח.
ואולי מכיוון שכל כוחו הוא מהתואר של הרב הראשי הספרדי לתל אביב, ממילא אף שמי שהיה רב ראשי באותו עת שוב אינו רב ראשי, שלוחו אינו מכהן מכוח היותו שלוחו של אותו רב מצד עצמו אלא מצד תוארו הרב הראשי לתל אביב והרי הוא שלוחו של הרב הראשי, אף אחרי שרב פלוני סיים תפקידו כרב רשאי, כל עוד לא קבע הרב הראשי (זה או הבא אחריו) ששוב אינו רוצה בו כשלוחו (והנפקא מינה הייתה לגבי מעמדו של הרב שרים, אחרי שהגרש"מ עמאר חדל להיות הרב הראשי לתל אביב), הגע עצמך: אם בית הדין ממנה נאמנים על הקדש וחברי בית הדין סיימו את תפקידם מסיבה כלשהי, תהא אשר תהא, ברור שלא פקעה הנאמנות שבית הדין מינה ואין אומרים שמשפקע כוח בית הדין פקע כוח מי שפועל מכוחם ובשליחותם, והוא הדין שמשפקע כוח רב ראשי אין זה מפקיע את כוח מי שפעל בשליחותו. אומנם יש לחלק ולומר שכשבית דין ממנה אין המינוי תולדה של היות חברי בית הדין פלוני ופלוני אלא של "בית הדין" ואף משחדלו פלונו ופלוני להיות בית הדין – בית הדין כגוף וכמוסד עודנו קיים, ויותר מזה יש לומר שאף אם באותה עיר שוב אין בית דין מכל מקום יש 'שם' בית דין בעולם וכוחו של בית דין למנות אפוטרופוסים אינו תלוי ביסודו בהיותם בית הדין שבאותה עיר, אלא שכשיש באותה עיר בית דין ימנו הם ולא אחרים, אבל משעה שאין בה בית דין ודאי שאפשר שבית דין אחר ימנה אפוטרופוסים, וממילא נראה את האפוטרופוסים שמינה בית הדין בעבר כממשיכים להיות שלוחי בית הדין הקיים כיום, יהיה היכן שיהיה וכל שכן כשאכן יש בית דין במקום אחר שנקבע והתקבל לדון באותה עיר. ועל דרך זו אכן יש לומר שאם מונה פלוני כשליח הרב הראשי – יעמוד מינויו בתוקפו גם משהתחלף הרב הראשי, אבל אם אין בכלל רב ראשי לעיר, וכיוון שכאן אכן יש קפידא על רב ראשי של תל אביב דייקא, לא נוכל לראות את הממונה כשליחו של תואר ערטילאי שאיש אינו נושא בו עוד (ויש גם מקום לומר מסברה שאם התחלף הרב הראשי הרי שהרב החדש יכול להעביר את השליח מתפקידו ולמלא אותו בעצמו או למנות אחר תחתיו, ואם לא עשה כן הרי הוא כמסכים שימשיך הלה לכהן בשליחותו, מה שאין כן כשלא מונה רב אחר שאין מי שנוכל לראות את זה כשליחו וגם אי אפשר לראות את מי שלא מונה כמסכים). וצריך עיון, ויש להאריך בזה. ואפשר גם לתלות את הדבר בנידון לעיל אם מינויו של שליח כזה הוא אכן מכוח משלחו או שהוא מכוח סמכות בית הדין למנות במקום הרב הראשי, כשאינו יכול לשמש נאמן בעצמו, את מומלצו (או אחר) כדי לקיים את רצון המקדיש בקירוב (ובזה אפשר לדון שכל עוד לא מונה רב ראשי חדש שמא המשך כיהונו של הרב הראשי האחרון או של מי שמונה מטעמו הוא מילוי רצון זה ועל כל פנים תקף הוא מכוח בית הדין).
ועל דרך זו שמא נוכל לומר גם שהוא הדין כשהרב הראשי עצמו משמש נאמן בפועל (בגוונא שאין מניעה משפטית לכך) שאף משחדל לשמש רב ראשי, כל עוד לא בא אחר תחתיו ימשיך הוא לכהן כנאמן, שכשם שכוח שניתן לשלוחו נותר ביד שלוחו אף משפקע כיהונו שלו כרב ראשי כך גם הכוח שניתן לו, שאומנם אינו קיים עתה מכוח מעמדו של עכשיו אבל יתקיים מכוח מעמדו הקודם וכהמשך לו, כאילו מינה את עצמו להיות שליחו של עצמו (מלבד האפשרות שבית הדין ימנה אותו כנ"ל כדי לקיים את הוראת שטר ההקדש ורצון המקדיש בקירוב על כל פנים). ועל דרך משל הרי זה כמו שאמרו בכלי שהיה טמא מדרס ופקעה ממנו תורת מדרס שמכל מקום טמא מגע מדרס (משניות כלים כו, ד וכז, ז–י; שבת קיב, ב; עירובין כד, א; סנהדרין מח, א; מנחות כד, ב; חולין עב, ב) משום שבהיותו מדרס "נגע בעצמו" (רש"י שבת שם, ועיין שם בתוספות ושאר ראשונים שהבינו שנגע קצתו בקצתו והקשו דהווי מגע בית הסתרים, אבל אפשר שכוונת רש"י אינה כהבנתם אלא שבעצם היותו מדרס כלול מגע מדרס, דעצמו עדיף מהנוגע בעצמו ובכלל מאתיים מנה, דטומאת הוולד היא כביכול נמסך בו מה מכוח טומאת האב, והרי אותו כוח מצוי בטומאת האב בהכרח, מלבד מה שיש בו עודף עליו, ומשנסתלק העודף נשאר כוח זה. וכיוצא בזה בנידה ע, ב מתים לעתיד לבא צריכין הזאה כו' ועיין צל"ח והפלאה שם), ומידה טובה מרובה (סוטה יא, א; סנהדרין ק, ב) ואם "עבד מלך – מלך" (ומאן מלכי רבנן – כלשון השגורה בדברי גדולי האחרונים ויסודה בגיטין סב, א) ומאן ד'קריב לדהינא' 'אידהן' (שבועות מז, א ובמדרשים ורש"י בראשית טו, יח דברים א, ז) וה'נדבק לשחוור' 'משתחווים לו' (ספרי דברים פסקא וילקוט שמעוני בכמה דוכתי ורש"י שם), הוא הדין וקל וחומר לשחוור גופו ודהינא גופו אף שחדל מלהיות שחוור ודהינא.
ואין כאן מקום להאריך מאחר שלמעשה בלאו הכי פרש הרב שרים מתפקידו, ועיין בהוריות (ג, א–ב) גבי מתו הסנהדרין.
והנה למעשה, מכיוון שסמכויות הפיקוח בשטר ההקדש נתונות לרב הראשי הספרדי לתל אביב ואין מי שמשמש בתפקיד זה, אין אפשרות למנות מומלץ שלו שיפקח על הדברים. לעומת זאת הראשון לציון ימנה מומלץ במקומו שישמש בתפקיד הנאמן, ואולי כהוראת שעה הוא יכול לשמש גם אחראי על פיקוח על הבחירות ואישור נותני השיעורים, אך דווקא אם הוא מתגורר באזור ומעורה בחיי בית הכנסת, שאם כך הרי שאפשר לאמוד את דעת וכוונת המקדישים שיוכל הוא למלא את מקום הרב הראשי לתל אביב או נציגו, ועל כל פנים נוכל אנו לומר שיש במינויו לכך מילוי של הוראות שטר ההקדש בקירוב האפשרי. אך אם הנאמן במקומו של הראשון לציון, אינו קשור לאנשי בית הכנסת ולא יהיה מקובל עליהם, אין מקום לומר שהוא יוכל לקבוע איך יתנהלו שיעורי התורה המתאימים לבני המקום, מטעם שאין ממנים ממונה לציבור אלא אם מקובל הוא עליהם – ומה גם שמסתבר שזה היה טעמם של המקדישים שקבעו את פיקוחו של הרב הראשי לתל אביב דייקא, ונמצא שמינויו של אחר שאינו קשור לבית הכנסת ומתפלליו ואינו מקובל עליהם אינו יכול להיחשב כעומד בדרישות שטר ההקדש אפילו "בקירוב" – אף שאין מניעה שיפקח על הבחירות.
המסקנות העולות מכל האמור לעיל הן כדלהלן:
(א) שטר הקדש אהל מועד קובע:
כל השייך להבניין הנזכר הוא הקדש עולם למטרת בית הכנסת [...] המקומות לימוד תורה להקהילות הקדושות ספרדים ועדנים, תושבי תל אביב, הפרברים והשכונות.זוהי מטרת ההקדש והשימוש בנכסים בדרך כלשהי יהיה למטרה זו בלבד.
(ב) שטר ההקדש קובע שבהקדש אהל מועד יהיו שבעה נאמנים: הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לתל אביב, שני יורשי המקדישים (נאמנים קבועים) ושלושה גבאים שייבחרו אחת לשנתיים על ידי מתפללי בית הכנסת.
(ג) תקנות בית הכנסת שאליהן מפנה שטר ההקדש מבהירות באר היטב את סמכויות הגבאים: ניהול כל ענייני בית הכנסת כולל גביית נדרים, נדבות ותרומות וקניית כל הנצרך לבית הכנסת, תוך דיווח שנתי ליחידי בית הכנסת (המתפללים הקבועים).
(ד) יש שני סוגי גבאים, גבאי כבוד קבועים (שני הנאמנים צאצאי המקדישים) וגבאים מתחלפים (שנבחרים על ידי ציבור המתפללים).
(ה) הרב הראשי הספרדי לתל אביב (הנמצא בתל אביב וכנראה מתוך הנחה שיתפלל בבית כנסת זה), הוא אחראי למה שהופקד עליו, לרבות פיקוח רוחני. הדברים נקבעו לגבי הרב הראשי הספרדי ולא לגבי הראשון לציון, שכלשון שטר ההקדש מתגורר בירושלים.
(ו) ניהולו היום־יומי של בית הכנסת יהיה על ידי הגבאים בלבד, ואין לבית הדין להתערב בדבר, כל עוד מדובר בהתנהלות סבירה.
(ז) אף אם לא היה נקבע מעמד הגבאים בשטר ההקדש ובתקנות בית הכנסת, כיוון שהגבאים הם נציגי המתפללים לא ראוי לעשות דבר בענייני בית הכנסת ללא התייעצות עימם.
(ח) בשטר ההקדש נקבע כאמור שיהיו גבאים נבחרים וגבאי כבוד קבועים. כל הגבאים מנהלים את בית הכנסת, וחלוקת המטלות תהיה לפי היכולת. משכך גבאי כבוד שאינם מתגוררים במקום ואינם מתפללים בו, לא ראוי שיתעסקו בעניינים השוטפים של בית הכנסת.
(ט) יש להסתפק אם ניתן לקבל החלטות בהקדש על פי רוב הנאמנים. בפועל בעינן הסכמת כל הנאמנים אלא אם נקבע במפורש שדי ברוב.
(י) כשאין אפשרות למנות אחד הנאמנים על פי שטר ההקדש, או שאחד הנאמנים נעדר, כל ההכרעות יוכרעו בידי הנאמנים הקיימים.
(יא) מי שמשמש כדיין בבתי הדין הרבניים, מנוע בדרך כלל מלשמש כנאמן בהקדש. משכך הוא רשאי להמליץ על אחר שיבוא בנעליו.
(יב) מינוי אפוטרופוס הוא באחד משני פנים: מינהו אבי יתומים, מינוהו בית דין.
(יג) אין בית דין מתערב במעשיו של אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, אלא אם הוא מזיק.
(יד) חובת ההתערבות של בית דין במעשי מי שמונה על ידם גדולה מחובתם להתערבות במי שמינהו אבי יתומים.
(טו) מסוגיה זו של מינוי אפוטרופוס לקטנים למדו הראשונים לעניין מינוי אפוטרופוס להקדש, וגדריהם שווים.
(טז) מעיקר הדין אפוטרופוסים שמינה המקדיש בשטר ההקדש אינם חייבים למסור דיווח לבית הדין ולציבור על מעשיהם וחלוקת נכסי ההקדש תלוי ברצונם ובהבנתם. אכן הלכה למעשה אף על אלה לדווח לבית הדין או לשליחיו כאשר הם נדרשים לכך וכדי לאפשר את הפיקוח וההתערבות במעשיהם באותם מקרים שעל פי דין רשאי וחייב בית הדין להתערב גם במעשי אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, או בענייננו – המקדיש.
(יז) אפוטרופוס – נאמן שלא מקיים את נאמנותו אף אם מונה על ידי המקדיש, חובה על בית הדין להתערב כדי שיתקיים רצון המקדיש.
(יח) בשטר ההקדש שעל פיו כונן הקדש אהל מועד קבעו המקדישים אופן מינוי הנאמנים, ודין האפוטרופוסים כדין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, וכמפורש בתשובת הרשב"א.
(יט) בית הדין לא יתערב בשיקול דעתם של נאמנים, כל עוד אין הם מועלים בתפקידם וממלאים אותו בהתאם לשטר ההקדש ובאורח סביר.
(כ) ככלל אין לבית הדין אפשרות למנות נאמנים בניגוד לשטר ההקדש, אלא שכשאין אפשרות למנות בהתאם לשטר יש מקום למינוי שיהיה בקירוב להוראות השטר, וכן בהעדר ברירה אחרת, כשהדבר חיוני 'להצלת' ההקדש, יש מקום למינוי זמני, כהוראת שעה, עד שתשוב האפשרות למינוי נאמנים בהתאם לשטר.
(כא) בכל הסכם שכירות שייערך לגבי נכסי הקדש אוהל מועד חייב להיות תנאי מתלה או מפסיק, שכל פעולה שיעשה השוכר שתפגע בקדושת בית הכנסת תהיה סיבה לביטול מיידי של ההסכם. תנאי זה ינוסח בדרך שתאפשר אכיפה מהירה וללא תלות בהליכים משפטיים מעבר לאישורו של בית הדין וכפי שפורט לעיל בהרחבה.
ל. לאחר שביארנו את המתווה ההלכתי והמעשי שעל פיו אמור להתנהל הקדש אוהל מועד, נבוא להתייחס באופן פרטני לערעורים המונחים לפנינו.
הערעור העיקרי בתיק שלפנינו הוגש ביום כ"ו בטבת התש"ף (23.1.20) (ערעור הכולל בתוכו בקשות רשות ערעור קודמות, שמספר תיקיהם שונה ממספר התיק שלנו וכאמור בראש דברינו לגבי מספור תיקי ההקדשות) ועוסק מחד גיסא במעמדם של הגבאים על פי שטר ההקדש, ומאידך גיסא במעמדם של שאר הנאמנים, דבר המשליך גם על מעמדו של הראשון לציון בקביעת הנאמנים.
לדעת בית דין קמא בהחלטות המעורערות, הגבאים הם גבאים ותו לא, ומאידך גיסא הראשון לציון הוא המוסמך היחידי למנות נאמנים, ואף בית הדין משולל סמכות מהותית למנות נאמנים ואינו אלא ממנה באופן פורמלי את מי שבו בחר הראשון לציון.
כפי שביארנו לעיל באריכות, הפרשנות שנתן בית הדין לשטר ההקדש אינה נכונה. לשון השטר, וכן הבינו הרכבי בית הדין שנתנו את ההחלטות בעבר, קובעת שלבית הכנסת שבעה נאמנים שנקבעו בשטר ההקדש: שניים הם הראשון לציון והרב הראשי לתל אביב, ומלבדם חמישה נאמנים המשמשים כגבאים, ובתוכם שני גבאי כבוד, שהם יורשי המקדישים וגבאותם ונאמנותם קבועה, ולעומתם שלושת הגבאים האחרים, שגם הם נאמני ההקדש, חייבים להיבחר כל שנתיים מחדש על ידי הציבור. אכן גם אלה כשייבחרו– תפקידיהם קבועים וברורים והם משמשים גם כנאמנים. כאמור לעיל הגבאים אוספים את התרומות ומשתמשים בהם לצורכי בית הכנסת, וחייבים למסור דו"ח ליחידי בית הכנסת ולנאמנים האחרים כל שנה ושנה.
בנסיבות דידן שהנאמנים יורשי המקדישים אינם מתפללים בבית הכנסת ואינם גרים באזור, לא ראוי שגבאי הכבוד יעסקו בעניינים השוטפים של בית הכנסת. ואפשר שראוי שעיקר נאמנותם תהיה פיקוח על השוכרים, כדי לבדוק אם הם עומדים בתנאי ההשכרה, אך כמובן ראוי שגם בתפקיד זה ייעזרו בגבאים הנבחרים המתגוררים במקום. ואין כאן מקום להאריך.
נוסיף ונאמר: הקדש אהל מועד הוא הקדש שבו קבעו המקדישים את הנאמנים ואת אופן התמנותם, לפיכך ברור שעל דרך הכלל, בהעדר נסיבות מיוחדות לא יתערב בית הדין בענייני ההקדש, לא למנות נאמנים ולא להורות איך יפעלו הנאמנים בניהול בית הכנסת, בית הכנסת המתפקד ככזה למעלה משנות דור ודור. ענייני בית הכנסת מתנהלים על ידי הנאמנים־הגבאים ולא נטען דבר נגד תפקודם בהתנהלות בית הכנסת.
התעוררות הסכסוך שלפנינו הייתה בעקבות השכרת חלקים מבית הכנסת ל"חתונה אחרת", השכרה שמצד אחד גרמה לחילול ופגיעה בקדושת בית הכנסת ומצד שני לא הביאה הכנסות לתפעול בית הכנסת. בעקבות הסכסוך בין הנאמנים שנקבעו על ידי שטר ההקדש לגבי אופן ההתנהלות בסוגיה זו והדרכים למניעת חילולו, מינה בית הדין בהרכב הרה"ג שלמה שטסמן יצחק זר וזבדיה כהן שלושה נאמנים, שלפי האמור בפרוטוקול תפקידם היה לנהל עניין זה. כוחו של בית הדין להתערב בעניין זה מבוסס על הפגיעה בהקדש ומשהנאמנים לא מילאו מטרות ההקדש, שבכהאי גוונא יתערב בית הדין וכדמוכח מסוגיית הגמרא לגבי אפוטרופוס שמזיק וכתשובת הרשב"א. לצערנו הפעולה הראשונה שעשו הנאמנים הייתה מתן תפקידים לעצמם, תוך התעלמות מהנאמנים ההלכתיים והחוקיים על פי שטר ההקדש. לטעמנו עצם התנהלות זו יש בה כדי להעבירם מתפקידם, אומנם בית הדין נתן להם ארכה לטפל בעניין שלשמו נבחרו, אך בפועל הנאמנים עצמם ומי שבחרו כבא כוחם לא פעלו בעניין זה, ומי שפעל בפועל והביא בסופו של דבר לסילוק "חתונה אחרת" הוא בא כוח המערערים. גם לאחר ש"חתונה אחרת" סולקה חתמו הנאמנים על הסכם עם חברה שמצד אחד המשיכה לפגוע בקדושת בית הכנסת ומצד שני לא הניבה הכנסות כמצופה.
ונראה שנאמן שהסמכות ההלכתית למינויו אינה ברורה כל כך אלא על מנת שיעשה תפקיד מסוים, ובפועל לא קיים את שהיה מוטל עליו, ואין חולק בדבר – אחת דינו להסתלק מיידית וודאי שלא להאריך את מינויו.
הדברים אמורים לגבי המינוי הראשון. אך לא זה עניינו של פסק דיננו.
ומעתה נעיין בגוף ההחלטות המעורערות. לעיל (באותיות יא–טו) העתקנו את ההחלטות במלואן ועתה נעתיק רק את הסעיפים המעורערים ונתייחס אליהם.
לא. ההחלטות המעורערות בתיק 1256082/2/3 הן על פרשנות בית הדין לשטר ההקדש שלפיה: לראשון לציון סמכות למנות את נאמני ההקדש, ועל פיו ועל פי הוראות הנאמנים שמינה יישק כל דבר; לגבאים אין מעמד כנאמנים, ולמעשה הם כפופים במעשיהם ובהתנהלות הכספית לנאמנים. מנגד בית הדין לא פיטר את הנאמנים למרות שלא מילאו את תפקידם. נעתיק שוב ההחלטות, לפני מתן הכרעתנו.
בהחלטה מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) כתב בית הדין את פרשנותו לשטר ההקדש, שכפי שכתבנו לעיל אינה נכונה, עומדת בסתירה לשטר ההקדש ועומדת בניגוד לפרשנות הרכבי בית הדין הקודמים, ואין כאן מקום לחזור על הדברים שהובהרו לעיל בארוכה. על פי פרשנותו מסקנות ההחלטה המעשיות הן כדלהלן:
טו. מכל האמור לעיל בית הדין בהרכבו הנוכחי חוזר על החלטתו מיום א' בכסלו התשע"ח (19.11.17) כי נאמני ההקדש כולם – הן מטעם הראשון לציון והן מטעם משפחות המייסדים – יהיו אחראים על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש, כולל הגשת דוחות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש מול בית הדין הרבני. גבאי בית הכנסת ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של בית הכנסת הכולל קביעת סדרי התפילה, מינוי חזנים ועובדי ניקיון וגביית עליות ותרומות, בתיאום עם נאמני ההקדש, כשנאמני ההקדש כפופים לפיקוח והחלטות בית הדין הרבני [...]ביום י"ד באדר א' התשע"ט (19.2.19) ניתנה הבהרת בית הדין להחלטה דלעיל:
יז. כיוון שנאמנים אלו, שתוקף מינויים פג, מונו על פי המלצת הראשון לציון הרב הראשי לישראל מתוקף האמור בשטר ההקדש, בית הדין פונה ללשכת הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף שליט"א להודיע לבית הדין על המלצתו למינוי נאמנים בהקדש מתוקף האמור בשטר ההקדש הנ"ל [...]
כא. בית הדין מורה לנאמני ההקדש לפתוח חשבון בנק אחד לבית הכנסת בו יופקדו כל הכנסות בית הכנסת כולל השכרת האולם, תרומות, ומכירת עליות לתורה, וממנו ישולמו כל הוצאות בית הכנסת, בית הדין לא מאשר הפעלת שני חשבונות בהקדש, אחד של הנאמנים ואחד של הגבאים כפי המצב כיום, על נאמני ההקדש להודיע לבית הדין עד ליום י"ד בשבט התשע"ט (20.1.19) על ביצוע החלטה זו.
במענה לבקשת הנאמנים בית הדין מבהיר:ביום כ"ז בניסן התשע"ט (2.5.19) ולאחר שניתנה המלצת הראשון לציון מינה בית הדין נאמני הקדש, וזו לשון ההחלטה:
א. להקדש יהיה חשבון בנק אחד בלבד אליו יכנסו הכנסות בית הכנסת וממנו יצאו ההוצאות, ועליו יינתן דוח שנתי לבית הדין.
ב. על פי פסק הדין מיום ה' בשבט תשע"ט נאמני ההקדש כולם הם אחראים מול בית הדין על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש הכולל הגשת דו"חות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש כשהגבאים ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של ההקדש בתיאום עם נאמני ההקדש.
ג. על פי החלטה זו מן הראוי שמורשה החתימה בחשבון ההקדש יהיו מקרב הנאמנים עצמם האחראים על הניהול והפיקוח של ההקדש.
ד. מורשה החתימה בחשבון יהיו שלושה נאמנים.
[...]לאור מה שביארנו לעיל פרשנות בית הדין לשטר ההקדש ולפיה לראשון לציון יש מעמד במינוי הנאמנים אינה נכונה:
ב. בהודעת לשכת הראשון לציון הנושאת את התאריך כ"א באדר א' תשע"ט (26.2.19) נאמר כי הראשון לציון ממליץ לשמש כנאמני ההקדש מטעמו את: הרב יצחק פרץ, הרב יצחק צדקה והרב מאיר זבולון.
ג. בהתאם לאמור בשטר ההקדש, בית הדין מורה על מינוי הנאמנים הבאים להקדש בית הכנסת "אוהל מועד" כדלהלן:
1. הרב דוד לוי;
2. הרב מיכאל כהן;
3. הרב יצחק פרץ;
4. הרב יצחק צדקה;
5. הרב מאיר זבולון.
ד. תוקף מינוי הנאמנים הוא לשלוש שנים.
הנאמנים לדורות נקבעו על ידי המקדישים שקבעו גם שהראשון לציון בעצמו יהיה נאמן, הא ותו לא, ולבית הדין וגם לראשון לציון אין יכולת לפעול כנגד שטר ההקדש.
הגבאים הם נאמנים וגבאים, מעמד זה נקבע בתקנות בית הכנסת ובשטר ההקדש, ולא נטען שהם מעלו בתפקידם. לפיכך להם ורק להם מוקנה הכוח לדאוג לניהול השוטף של בית הכנסת כולל גביית תרומות ונדבות והוצאתם לצורכי בית הכנסת כפי הנראה בעיניהם תוך כדי דיווח ליחידי בית הכנסת וכמובן גם לשאר הנאמנים. לפיכך הוראת בית הדין בסעיף י"ז להחלטה מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) ופנייתו לראשון לציון למנות נאמנים להקדש, אינה נכונה ומוטעית, מכיוון שאין לראשון לציון מעמד שכזה בשטר ההקדש.
גם הוראת בית הדין בסעיף כ"א לשנות את הנוהג שנהג שנים רבות שיש חשבון נפרד המצוי בשליטת הגבאים לצורך ניהול בית הכנסת שהוא מטרתו העיקרית של ההקדש, אינה נכונה – לא הלכתית, בהיותה סותרת את שטר ההקדש, ולא עניינית, מפני שהיא מונעת מהנאמנים־הגבאים למלא את תפקידם וכל מטרתה להעביר את השליטה ולהכפיף את הגבאים לרצונותיהם של מי שאינם מבאי בית הכנסת ושאין היגיון שישליטו את מרותם לא על הגבאים ולא על המתפללים. אף לולא זה – אין סיכוי סביר שתתקיים, נער הייתי וגם זקנתי, התפללתי בבתי כנסת רבים שלהם היו צוותי גבאים שונים, עם אופי והתנהלות שונים. אינני רואה אפשרות שמי מצוותי הגבאים למיניהם, שטרחו, דאגו ועמלו על תפקוד בית הכנסת, היה נענה להוראה כזו, להתפרק מסמכותו ומחובתו למתפללים ולהעביר את השליטה בכספים שהם נותנים על דעתו לאנשים חיצוניים, אפילו אם הייתה ניתנת הוראה שכזו.
משכך החלטה זו בטלה. ויש לקיים חשבון נפרד על ידי הגבאים שאליו יוכנסו התרומות והנדבות וממנו יתחזקו הגבאים את בית הכנסת בעניינים היום־יומיים.
שוב עלינו לחזור ולהזכיר: בית הכנסת והקדש אהל מועד הוא מקום המיועד לתורה ולתפילה וזוהי תכלית קיומו, המקום אינו אולם חתונות או הרצאות, שנועד להפיק רווחים. אכן ניתן להשכירו כדי לקיים את המקום לתורה ולתפילה, אך כל זאת רק באופן שלא ייפגע ייעודו המקורי. ולא ייתכן ש"הגולם", מקסום הכנסות להקדש שהוא מטרה צדדית ויותר נכון לומר שאינו כלל מטרה אלא אמצעי למטרה העיקרית של ההקדש, "יקום על יוצרו", קיום מקום לתורה ותפילה. לפיכך אם מתאפשרת (או אולי נצרכת) השכרת המקום, יש לעשות כן בצורה מדודה. הכנסות אלו שאינם באות מהמתפללים ייצברו בחשבון נפרד, שעליו יהיו אחראים כל נאמני ההקדש, או הנאמנים שאינם מהמתפללים, ובו ייצברו ההכנסות מהשכרת המקום. הכנסות אלו יישמרו בעיקר לצורך מימון הוצאות שאינם שוטפות, אם כי יכול להיות שתוצרך העברת סכום קבוע לצורך העניינים השוטפים וכפי שקבע הגר"א שיינפלד זצ"ל בהחלטתו. ראוי שעניין הפיקוח על השימוש הראוי בבית הכנסת וגביית ההכנסות תיעשה בעיקר על ידי הנאמנים שאינם עוסקים בעניינים השוטפים, אך בשיתוף הנאמנים־הגבאים. כמו כן יש לשקול את הטלת ההוצאות הקבועות של בית הכנסת כגון חשמל, ארנונה או אף עניינים נוספים על חשבון זה, וכפי שנהג בעבר שחשבון החשמל שולם מחשבון זה, ואולי מפני שעיקר השימוש בחשמל נעשה לצורך השוכרים, ואין כאן מקום להאריך.
ולמה שכתבנו יש לבטל את ההבהרה שבהחלטת בית הדין מיום י"ד באדר א' התשע"ט (19.2.19) וכדלהלן:
מתבטל האמור בסעיף ה' להחלטה האמורה, ובניגוד לה יהיו להקדש שני חשבונות, אחד שינוהל על ידי הגבאים, והשני שאליו יוכנסו ההכנסות שיתקבלו מהשכרת נכסים.
מתבטל האמור בסעיף ו' להחלטה. נאמני ההקדש הם מי שמונו בשטר ההקדש: אדם אחד שימנה הראשון לציון במקומו, ה"ה הנכבדים דוד לוי ומיכאל כהן יורשי המקדישים וגבאי בית הכנסת שייבחרו על פי התקנות.
נאמנים אלו ינהלו את ענייני ההקדש, ואף שמעיקר הדין ככל שיגיעו להסכמות אין עליהם חובה לדווח לבית הדין, מפני שהם אפוטרופוסים שמינום המקדישים, עם זאת מכיוון שחובת בית הדין לעקוב שאין הנאמנים סוטים מהקבוע בשטר ההקדש ואינם מזיקים לו, חובה עליהם לדווח כמו שכתב הט"ז וכפי האמור בתקנות הדיון וכפי שכתב הגרב"צ עוזיאל בספרו שערי עוזיאל. בכל מקרה הניהול יהיה כפי הוראות תקנות בית הכנסת וכפי שטר ההקדש כדביארנו לעיל בארוכה.
ניהול העניינים השוטפים על ידי הגבאים לא מצריך היוועצות שוטפת עם הנאמנים האחרים. יקוים ניהול חשבונות כספיים קבוע על ידי מנהל חשבונות מקצועי שיפוקח ויבוקר על ידי רואה חשבון, והכול בהתאם להוראות החקיקה הנוגעות לעניין.
ניהול שאר העניינים דורש היוועצות הנאמנים נציגי המקדישים עם הגבאים.
עם זאת הממונה על ההקדשות מחד גיסא והמפקח על ההקדשות לכשימונה על ידי נשיא בית הדין הגדול יפקחו על ההקדש ויבדקו שאין חריגה של הנאמנים כולם מהוראות שטר ההקדש. במקרה שכזה עליהם לפנות לבית הדין כדי שיתערב וכדברי תשובת הריטב"א.
סעיפים ז' וח' להחלטה האמורה המקנים סמכויות לנאמנים החדשים – בטלים. שלושת הנאמנים בהקדש על פי שטר ההקדש שאינם גבאים בצירוף אחד הגבאים כפי שייבחר יהיו אחראים על ניהול החשבון השני ומורשי חתימה בו.
לנאמנים שמינה בית הדין אין מעמד כלל כפי שיתבאר. מכיוון שקבענו שלראשון לציון אין מעמד בקביעת נאמנים להקדש (פרט למי שיבוא בנעליו שלו וכדלהלן), בטלה החלטת בית הדין מיום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) שמינתה את ה"ה הרב יצחק פרץ, הרב יצחק צדקה והרב מאיר זבולון כנאמנים. בית הדין יפנה לראשון לציון שימליץ על נאמן אחד שישמש נאמן ההקדש במקומו.
נוכח הסכסוכים שנוצרו בין נאמנים הנזכרים לעיל, שקבענו שמינויים בטל, לגבאים ולנאמן דוד לוי ובעבר גם לנאמן מיכאל כהן – ומבלי לקבוע מי אשם בסכסוך, שכן אין אנו מכירים את כל האישים הנזכרים ולא את מה שקרה בדינמיקה שנוצרה עקב הסכסוך – ראוי שהנאמן שיבחר הנשיא לא יהיה אחד משלושה אלו. כמו כן מכיוון שנאמן זה עומד בחליפי הראשון לציון, ומאחר שאין כיום רב ראשי ספרדי לתל אביב ולא מי שעומד בחליפיו, רצוי שהנאמן יהיה רב נכבד, מרבני העיר תל אביב, שיוכל למלא בבית הכנסת את תפקידו הרוחני, בדומה לתפקידו של הרב הראשי הספרדי לתל אביב כפי שמורה שטר ההקדש. עד שימונה רב ראשי ספרדי לתל אביב יוטלו על הנאמן שימלא את מקומו של הראשון לציון, אם אכן יעמוד בתנאים הנזכרים, המטלות והסמכויות שנקבע בתקנות בית הכנסת שיינתנו לרב הראשי לתל אביב.
טענות הגבאים שדרשו פיטורי הנאמנים וטענות הממונה על ההקדשות שדרשה למנות מנהל מיוחד בגין תפקוד (או אי־תפקוד) הנאמנים שמינה בית הדין, מחד גיסא, ותשובת הנאמנים, מאידך גיסא, נסקרו בהחלטת בית הדין מיום כ"ח בתמוז תשע"ט (31.7.19) שבסופה נדחו בקשותיהם. וזו לשון ההחלטה:
א. לפני בית הדין בקשות ותגובות הצדדים כדלהלן:החלטת בית הדין מאשרת למעשה את רוב טענות הגבאים וטענות הממונה על ההקדשות שהנאמנים מונו על ידי בית הדין בהתערבות הסותרת את שטר ההקדש ושיש לה מקום רק כדי לרפא את התנהלות ההקדש. אך מה שקרה בפועל הוא שמינויים, שאמור היה להיות מינוי זמני עד לפתרון הבעיה שלאחריו יתנהלו בית הכנסת וההקדש כפי הוראות שטר ההקדש, לא רק שלא פתר את הבעיות אלא אף החריפן, וכפי שביארנו.
1. בקשת בא כוח הגבאים לפיטורי הנאמנים הקיימים.
2. בקשת יחידת הרישום והפיקוח בהנהלת בתי הדין למינוי מנהל מיוחד להקדש.
3. תגובת נאמני ההקדש לבקשות הנ"ל.
ב. בקשת באי כוח הגבאים לפיטורי הנאמנים הקיימים הן בנימוקים כדלהלן:
1. החוזה שנערך בין נאמני ההקדש והזכיין נעשה ללא ידיעת הגבאים.
2. בהקדש נערכים אירועים על ידי הזכיין שאינן הולמים את קדושת המקום כולל חילול שבת ופריצת גדרי הצניעות.
3. הזכיין אינו משלם את דמי השכירות ואת הארנונה והנאמנים שותקים.
4. הצטברו חובות ארנונה גבוהים מאוד.
5. הזכיין מקיים אירועים בשבת וחול הפוגעים בזמני התפילות הקבועים של בית הכנסת.
6. דוח זכויות הבנייה של המומחה שמינה בית הדין הוא רחוק מלספק, לא היה צורך במינוי מומחה מלכתחילה, מדובר בתפקיד קלאסי של הנאמנים.
7. התנגדות למינוי מנהל מיוחד ובמקום זה למנות נאמנים אחרים.
ג. בקשת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד היא בנימוקים הבאים:
1. קופת ההקדש ריקה.
2. הזכיין לאירועים אינו עומד בתנאי ההסכם לא שילם דמי שכירות וארנונה כפי שהתחייב.
3. יש עיכוב בתשלום משכורות לעובדי ההקדש.
4. הגבאים שוקלים לסגור את שערי בית הכנסת.
5. דוח המומחה שמינה בית הדין לגבי זכויות הבנייה אינו מקצועי ואינו ממצה.
ד. תגובת נאמני ההקדש לבקשות הנ"ל:
1. התנגדות למינוי מנהל מיוחד להקדש כיוון שעל פי שטר ההקדש ימונו נאמנים על ידי הראשון לציון ומינוי מנהל מיוחד נוגד את שטר ההקדש ויעלה להקדש בהוצאות נוספות, סעד זה הוא מרחיק לכת, ופוגע במעמדם של הנאמנים.
2. טענות הגבאים נגד נאמני ההקדש הן לפחות במשך חמש־עשרה שנה בניסיון לשלוט על בית הכנסת ונכסיו.
3. בקשת מנהלת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש היא לא בסמכותה היא לא הוסמכה כמפקחת על ההקדשות ולפיכך אינה רשאית לייצג את ההקדש מול בית הדין.
4. בקשת יחידת הרישום והפיקוח נעשתה לאחר שמיעת צד אחד בלבד.
5. בתאריך י"א באדר ב' התשע"ט (18.3.19) הוגשו לבית הדין דוחות כספיים לשנים 2016–2018 על ידי רואה חשבון מוסמך כשעליהם לא הוגשו שום טענות ומענות.
6. הגירעון התקציבי בהקדש נובע מכך שהשוכר הקודם לא שילם דמי שכירות, השוכר החדש אף הוא לא עומד בתנאי ההסכם לא שילם דמי שכירות ואת דמי הארנונה עליהם התחייב בהסכם ונאמני ההקדש החלו בהליך משפטי נגדו. כמו כן נערכו שיפוצים בהקדש, ומתקיימים שעורי תורה הכרוכים בעלויות.
7. חוב הארנונה גבוה כיון שהעירייה רואה בהקדש אולם אירועים אך נאמני ההקדש פועלים בעניין זה, התקיימו פגישות מול פקידים בכירים בעירייה ואף שכרו עורך דין מיוחד לטיפול בעניין זה.
8. אין שום עיכוב במשכורות של עובדי ההקדש, וכל אמירה על סגירת שערי בית הכנסת בקרוב אינה אמת.
9. בית הדין מינה מומחה מטעמו לעניין זכויות הבנייה שנתן חוות דעת מקצועית, לקיחת מומחה חדש יארך זמן רב ויעלה ממון רב להקדש, ולא בטוח כי יגיע להמלצות שונות.
10. בעניין האירוע שנערך בחג השבועות נאמני ההקדש ערכו שימוע לזכיין והופקו לקחים בהתאם.
דיון והחלטה
1. בהחלטת בית הדין מיום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) מינה בית הדין נאמנים למשך שלוש שנים וזאת בהתאם לאמור בשטר ההקדש.
2. לאחר העיון בבקשות ותגובות של בא כוח הגבאים, בא כוח הנאמנים ויחידת הרישום והפיקוח, בית הדין סבור כי אכן מינוי מנהל מיוחד להקדש הוא צעד שנעשה רק לאחר שבית הדין התרשם כי הנאמנים אינם עושים בזדון את מלאכתם נאמנה, אנו סבורים כי בשלב זה אין המצב כן, וזאת בכפוף למתן הוראות של בית הדין לנאמני ההקדש כפי שיובא להלן, תוך מתן לוח זמנים, ומעקב בית הדין לבצוע הוראות אלו.
3. ככל שבסופו של הליך הוראות בית הדין לא יתקיימו על ידי הנאמנים הקיימים ישקול בית הדין את העניין מחדש.
4. בית הדין מורה לנאמני ההקדש להחליף בהקדם את הזכיין הקיים שאינו עומד בתנאי ההסכם עמו, ולפתוח מייד בהליך משפטי על כל החובות אותם הוא חייב להקדש.
5. כל הסכם חדש עם זכיין חדש יובא לאישור בית הדין טרם החתימה, ולאחר שהזכיין החדש יופיע בבית הדין ויתחייב על כל ההסכם בפני בית הדין.
6. על נאמני ההקדש להמשיך את ההליך מול עיריית תל אביב בכל הקשור לחיובי הארנונה הגבוהים.
7. בית הדין מורה לנאמני ההקדש לפקח באופן אישי על כל אירוע המתקיים בהקדש שיהלום את קדושת המקום בשמירת שבת כשרות וצניעות.
8. נאמני ההקדש לא יקבעו אירועים הפוגעים בזמני התפילה הקבועים בשבת וחול ללא תיאום עם הגבאים הממונים על סדר ומועדי התפילות.
9. על נאמני ההקדש להודיע לבית הדין על קיום וביצוע הוראות אלו עד ליום א' באלול התשע"ט (1.9.19).
10. בית הדין מורה למומחה מטעם בית הדין להשיב עד ליום א' באלול התשע"ט (1.9.19) על הערות יחידת הרישום והפיקוח הכוללות – תחום הכשרתו ומומחיותו, מול אלו גורמים פרטיים הוא ערך בדיקה ובירור, מדוע לא ערך בדיקה מול גופי מממשל כמו עיריית תל אביב וכדומה, לא נערכה בדיקה מול רשויות התכנון, ואין שום פרט מידע שיש צורך במומחה לגביו? המומחה עצמו כותב כי דוח זה אינו ממצה וניתן כדוח ראשוני, בית הדין מזכיר למומחה כי הוא מונה בתאריך י"א באייר התשע"ז (7.5.17).
11. בסעיף 9 לתגובת נאמני ההקדש נאמר כי:
בקשת מנהלת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש הוגשה בחוסר סמכות לאחר שמנהלת יחידת הרישום והפיקוח לא הוסמכה כמפקחת על ההקדשות ולפיכך אינה רשאית לייצג את ההקדש מול בית הדין, ורק משום כך דין בקשתה להידחות.
בית הדין מעביר בקשה זו להבהרת נשיא בית הדין הגדול, וזאת על פי סעיף ק"צ בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל.
לאור האמור בית הדין קובע:
א. בקשה באי כוח הגבאים לפיטורי הנאמנים הקיימים, נדחית.
ב. בקשת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש, נדחית.
ג. נאמני ההקדש יבצעו באופן מיידי את הוראות החלטה זו וידווחו על כך לבית הדין עד ליום א' באלול התשע"ט (1.9.19).
ומעתה ניחזי אנן: החוזה החדש בין הזכיין לנאמנים נעשה ללא ידיעת הגבאים [...] כאילו לגבאים אין מעמד, ולא היא – כפי שביארנו לעיל באריכות ואין לשנות הדברים. עם זאת שאר הטענות שלפיהן בהקדש נערכים אירועים על ידי הזכיין שאינן הולמים את קדושת המקום כולל חילול שבת ופריצת גדרי הצניעות; הזכיין אינו משלם את דמי השכירות ואת הארנונה והנאמנים שותקים; הצטברו חובות ארנונה גבוהים מאוד; הזכיין מקיים אירועים בשבת וחול הפוגעים בזמני התפילות הקבועים של בית הכנסת – טענות אלו אינן טענות זוטרות ואי אפשר לעבור עליהן לסדר היום. החסרונות הללו היו בזכיין הקודם שסולק בסופו של דבר לא בגין פעולות הנאמנים, אלא בגין פעילות עו"ד שוב, שהנאמנים דרשו את סילוקו "והצליחו בכך". תמרור האזהרה של זכיין הפוגע בקדושת בית הכנסת ושאינו משלם דמי שכירות עומד בפניהם, ועל כל פנים ודאי חייב לעמוד, ואיך קורה אפוא שהנאמנים חותמים הסכם חדש עם מי שנזקו מרובה משל קודמו? לפיכך בדבר זה הם מועלים בתפקידם, שהרי לכך נבחרו, ו"שאול באחת ועלתה לו", מכיוון שקלקל בדבר שאליו מונה ואליו נשלח (אף שהיו לו תירוצים, ואין כאן מקום להאריך), ואף הנאמנים קלקלו במה שאליו התמנו.
גם טענות הממונה על ההקדשות שלפיהן קופת ההקדש ריקה, הזכיין לאירועים אינו עומד בתנאי ההסכם ולא שילם דמי שכירות וארנונה כפי שהתחייב, יש עיכוב בתשלום משכורות לעובדי ההקדש והגבאים שוקלים לסגור את שערי בית הכנסת – 'מתכתבת' עם טענות הגבאים, ומורה לכאורה שמי שנעשו ממונים על ההקדש על ידי בית הדין נטרלו את הגבאים מחד גיסא, כשמאידך גיסא אין הם מתפקדים. מסיבה זו ביקשה למנות מנהל מיוחד להקדש.
בתשובת הנאמנים כפי שציטט בית הדין יש התעלמות (או חצי התעלמות) מהתנהלות השוכר החדש, ומאידך גיסא ישנה הודאה במקצת במצבו הכלכלי של ההקדש, תוך ניסיון לתרץ את הדברים. אין התייחסות לטענות לחילול שבת ופריצת גדרי הצניעות על ידי הזכיין החדש (אף שמדברי בית הדין בהחלטתו נראה שכך היה), אף שיש הודאה במקצת של עריכת אירוע שאינו ראוי בחג השבועות שעליו כתבו נאמני ההקדש שערכו שימוע לזכיין והופקו לקחים בהתאם. עם זאת ממסקנת החלטת בית הדין משמע שהנאמנים לא מקיימים את נאמנותם לדבר שאליו מונו. לעניין הגירעון התקציבי ניתנו אומנם תירוצים והסברים ככתוב בהחלטה, אך נאמן צריך לפעול כשמו, נאמן, ובפרט שכל התמנותו הינה מעבר לשורת הדין וכדי שיהיה אכן נאמן, ואין כאן מקום להאריך.
אך מעבר לכך בולטת התנהלותם והרגשתם של הנאמנים שהם חסינים מביקורת: את ההתנגדות שהביעו למינוי מנהל מיוחד להקדש נימקו הנאמנים בטענה שעל פי שטר ההקדש ימונו נאמנים על ידי הראשון לציון ומינוי מנהל מיוחד נוגד את שטר ההקדש ויעלה להקדש בהוצאות נוספות, (תוך התעלמות מההוצאות שנגרמות להקדש בגין היותם נאמנים שאינם מקיימים תפקידם); לדבריהם סעד זה הוא מרחיק לכת ופוגע במעמדם של הנאמנים (ותמוה שהרי הבקשה למינוי זה היא בגין היותם לא נאמנים); טענות הגבאים נגד נאמני ההקדש לפחות במשך 15 שנה בניסיון לשלוט על בית הכנסת ונכסיו; בקשת מנהלת יחידת הרישום והפיקוח למינוי מנהל מיוחד להקדש אינה בסמכותה משום שלא הוסמכה כמפקחת על ההקדשות ולפיכך אינה רשאית לייצג את ההקדש מול בית הדין; הנאמנים רואים עצמם פטורים מלהשיב עניינית בהסתמכות על החלטת בית הדין ולפיה הם ממונים על ידי הראשון לציון ואינם חייבים דיווח לאיש, והעברתם כביכול נוגדת את שטר ההקדש.
בית הדין בהחלטתו קיבל למעשה את הטענות על אי־תפקודם של הנאמנים וקבע שהם לא פעלו כמצופה מהם. כך בבחירת הזכיין – לכן הורה להם בית הדין להחליף בהקדם את הזכיין הקיים שאינו עומד בתנאי ההסכם עמו ולפתוח מייד בהליך משפטי בנוגע לכל החובות שהוא חייב להקדש; בית הדין גם לא סמך עליהם בקביעת זכיין חדש ולכן הורה שכל הסכם חדש עם זכיין חדש יובא לאישור בית הדין טרם החתימה, ולאחר שהזכיין החדש יופיע בבית הדין ויתחייב על כל ההסכם בפני בית הדין. וכך גם בנוגע לאופן פיקוחם, לכן הורה להם בית הדין לפקח באופן אישי על כל אירוע המתקיים בהקדש שיהלום את קדושת המקום בשמירת שבת כשרות וצניעות ושלא יקבעו אירועים הפוגעים בזמני התפילה הקבועים בשבת וחול ללא תיאום עם הגבאים הממונים על סדר ומועדי התפילות. בית הדין הורה לנאמני ההקדש להודיע לבית הדין על קיום ובצוע הוראות אלו תוך חודש. עם זאת, למעשה דחה את בקשות הגבאים להעביר את הנאמנים מתפקידם, מכיוון שחוסר תפקודם לא היה במזיד אלא בשוגג או חוסר יכולת למלא תפקידם, לדעת בית הדין. מכיוון שבית הדין התרשם שהדבר לא נעשה בזדון לא הורה לפטר את הנאמנים בשלב זה אלא אם לא יתקנו מעשיהם.
גם על דבר זה הוגש ערעור: בנסיבות תיק זה, שבו כל ההצדקה למינוי הנאמנים (מינוי שכאמור הוא בניגוד לשטר ההקדש) הייתה בגין אי־תפקוד הנאמנים שעל פי שטר ההקדש, לאחר שבמשך כמה שנים הנאמנים שמינה בית הדין לא ממלאים את תפקידם ונכשלים כישלון אחר כישלון בכל מה שהוטל עליהם לתקן, לא היה מקום להאריך להם את הזמן וחובה על בית הדין לפטר את מי שמונה על ידו ולא מקיים תפקידו, שהרי ודאי שנאמנים אלו הם בכלל אפוטרופוס המזיק להקדש שחובה על בית הדין להעבירו, ולא ברור מדוע בית הדין לא נענה לדרישה זו.
נוסיף ונאמר: מצטרפים אנו לדעת בית הדין שבנסיבות תיק זה אין לקבל בקשת יחידת הרישום והפיקוח, למינוי מנהל מיוחד להקדש, בקשה שגם הגבאים התנגדו לה. הבעיות בניהול הקדש אוהל מועד נובע מחוסר תפקוד של הנאמנים, הן הנאמנים שעל פי שטר ההקדש והן הנאמנים שמונו על ידי בית הדין. הריפוי של חוסר תפקודם יתרפא באמצעות עו"ד שיגיש תביעות, או מינוי נאמנים מהימנים על כל פנים באופן זמני. גם אם אין הסבר למצב הכלכלי אליו הגיע ההקדש, ריפויו אינו באמצעות מינוי מנהל מיוחד, אלא בדרישה לדיווח מדויק ומדוקדק של הנאמנים על מעשיהם כפי הנדרש מנאמני הקדש, ולעת עתה לא ברור לנו אם ניתן דיווח שכזה, (אכן אם לאחר שינתן דיווח מדויק, עדיין יעלו תמיהות המצריכות העמקת הבדיקה, לעת כזאת אולי יהיה מקום למינוי מנהל מיוחד, דבר שאיננו צריכים לעת עתה).
בשולי הדברים תמהים אנו על התחמקות הנאמנים ממסירת דיווח לממונה על ההקדשות בטענה שהממונה על ההקדשות אינה מפקחת על ההקדשות כפי שנקבע בתקנה קצ לתקנות הדיון. כן תמוהה גם פנייתו של בית הדין לנשיא בית הדין הגדול בשאלה אם מינה מפקח על ההקדשות, שאלה שעליה ניתנה תגובת הנשיא שהוא לא מינה מפקח על ההקדשות על פי תקנה קצ לתקנות הדיון. אכן הדברים נכוחים – הנשיא לא מינה מפקח על ההקדשות, ולכן אין מפקח על ההקדשות על פי תקנה קצ לתקנות הדיון, עם זאת השאלה תמוהה ונעדרת נפקות: הממונה על ההקדשות מונתה על פי מכרז (המאפשר מינויה גם על פי תקנה קצ הנזכרת, דבר שלא נעשה), ופעילותה חוקית, והארכתי בזה במקום אחר. תפקידו של הממונה על ההקדשות הוא להאיר את עיני בית הדין, אכן אין לו סמכות אכיפה, להכריח את מי שממאן לשתף עימו פעולה, וגם למפקח על ההקדשות אין סמכות כזו, אך ודאי שראוי שבית הדין יתייחס להערותיה והארותיה של הממונה על ההקדשות, ידרוש דיווח של הנאמנים על פעולותיהם או חדלונם וישמע האמת ממי שאמרה, וכבר כתבנו בזה בפסקי דין אחרים, ואין כאן מקום להאריך. בין כך ובין כך בית הדין מסתייע, כולל בהקדש זה, ביכולותיה של הממונה על ההקדשות לבחון את הקורה בהקדשות, וכן ראוי.
נוסיף ונאמר שנושא בדיקת זכויות הבנייה של ההקדש, לא מטופל בצורה ראויה במקרה שלפנינו, ייתכן שחוסר הטיפול או הטיפול הלא ראוי גרם נזקים וייתכן אף שיגרום נזקים נוספים להקדש אם לא יתמנה עו"ד מומחה לעניינים אלו, המצריכים מומחיות מיוחדת בפרט לאור מיקומו של ההקדש. לכן מובהר כי נאמני ההקדש אינם מוסמכים להתקשר בהסכמים אשר עשויים לשנות דרך קבע את מעמד נכסי ההקדש, למשל, אך לא רק – על ידי מתן זכויות ארוכי טווח במקרקעין, בלי להגיש בקשה מתאימה לבית הדין ובלי שתתקבל תגובת הממונה על ההקדשות או המפקח על ההקדשות, ולאחר שניתנה חוות דעת כלכלית ושמאית על פי כללים המחייבים מתן חוות דעת לעניין התקשרויות של מקרקעי ציבור.
לב. אומנם לגופה של ההחלטה המעורערת נראה שהתייחסות בית הדין ודחיית טענות הגבאים והממונה על ההקדשות נובעת מהקביעה והתפיסה המוטעית שלראשון לציון יש מעמד בקביעת הנאמנים ולגבאים אין מעמד, ומשכך היחס אליהם ולתלונותיהם הוא כיחס למטרד, וכמו שכתבו הנאמנים בתגובתם שהגבאים 'מטרידים את הנאמנים' זה חמש־עשרה שנה. ובאמת כפי שכתבנו, לגבאים יש מעמד על פי שטר ההקדש ועל פי תקנות בית הכנסת, הגבאים הם נאמני ההקדש, ולא ראינו כי נפל דופי בפעולותיהם (אף שייתכן שגם עליהם הייתה אחריות לפעול לסילוק השוכרים שפגעו בקדושת בית הכנסת, אך בפועל עיקר התעסקותם היא בניהול השוטף של בית הכנסת כולל הניהול הכספי השוטף ולכן לא טיפלו בנושא אלא עתה, ששעם הפגיעה בסמכויותיהם, או אולי עם ההחמרה בפגיעה בקדושת בית הכנסת, הכניסו עצמם בעובי קורה זו, וכן ראוי, גם לנושא זה), ובית הדין אינו רשאי לפגוע בסמכויותיהם על פי שטר ההקדש. לעומת זאת לנאמנים שמינה בית הדין על פי המלצת הראשון לציון, וכנראה בעקבות הטעייתו בשל פרשנות לא נכונה לשטר ההקדש שלפיה הוא אמור למנות נאמנים, אין מעמד מבוסס בהקדש זה.
כאמור באמת לא כן הוא, הראשון לציון וגם בית הדין אינם רשאים למנות נאמנים בניגוד לשטר ההקדש שקבע את אופן מינוי הנאמנים, וכל יכולתו של בית הדין למנות נאמנים היא אם האפוטרופוסים שנתמנו על פי השטר לא מקיימים נאמנותם. על פי זה מינה בית הדין בראשות הרב שטסמן את הנאמנים הנוספים. אומנם משהתברר שהנאמנים אינם 'נאמנים', שכן אין הם ממלאים את תפקידם, בטל טעם מינוים, משנכשלו הנאמנים בדברים שבהם היה עליהם לטפל, אף שאנו מקבלים את קביעת בית הדין שהדברים לא נעשו במזיד, יש להעבירם מתפקידם: נאמן שמזיק וחוזר ומזיק להקדש, אף אם בשוגג, במשך למעלה משלוש שנים, יש לסלקו מיידית, ואין לומר שתחילה יש להתרות בו, שהרי כאן כבר נגרם נזק במחדליו. וכל שכן בנדון דידן שכיוון שכל הסיבה למינוים היה אי־תפקוד הנאמנים על פי שטר ההקדש, ושם אכן הדברים נעשו בשוגג, הרי הם כמותרים ועומדים לתקן את מה שעיוותו הללו, ואם לא יעשו כן – מה בצע במינויָם ומה הועילו חכמים בתקנתם? לפיכך יש לבטל את מינויָם כנאמנים מיידית, ויש לקבל הערעור גם בנושא זה.
אכן, למרות החלטות בית הדין, הטענות המהותיות של הגבאים והממונה על ההקדשות לא נסתרו. החלטות בית הדין היו בניגוד לפרשנות שטר ההקדש שהייתה מקובלת עד החלטה זו, בניגוד לתקנות המפורשות של בית הכנסת ובעיקר בניגוד להתנהלות וניהול בית הכנסת במשך שנים. גבאי בית הכנסת לא שמעו להוראות בית הדין והמשיכו להתנהל כפי שהתנהלו במשך השנים, וכדי שבית הכנסת יוכל להתנהל ככל בית כנסת. משכך הגישו הנאמנים בקשה לבית הדין שיאכוף על הגבאים לקיים החלטת בית הדין. בתגובה לבקשה זו הוציא בית הדין ביום כ"ו בכסלו התש"ף (24.12.19) את ההחלטה דלהלן:
א. לפני בית הדין בקשת נאמני ההקדש לאכיפת פסק דין על החלטות בית הדין מיום ה' בשבט התשע"ט (11.1.19) ומיום י"ד באדר א' התשע"ט (19.2.19) לפיהן להקדש יהיה חשבון אחד בלבד אליו יכנסו הכנסות בית הכנסת וממנו יצאו ההוצאות ועליו יינתן דוח שנתי ומורשה החתימה בחשבון יהיו שלושה מנאמני ההקדש.החלטה זו כקודמותיה היא החלטת המשך ובנויה על ההחלטות הקודמות של בית הדין שניתנו על סמך פרשנות לא נכונה של שטר ההקדש, החלטות שלדברינו לעיל לא היה סיכוי שיתקיימו, החלטות שכמעט הכריחו את הגבאים נציגי המתפללים להתעלם מהן. בית הדין לא היה יכול להניח כהנחה ודאית שהגבאים ישמעו לו, ולא היה יכול להניח שיתנהגו כמו רבי' יהושע שבא במקלו ותרמילו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (משנה ראש השנה כה, א). אכן כל אדם מישראל מצווה לשמוע בכל בית הדין ולקיים "ועשית [...] ככל אשר יורוך" (ואף שעיקר ההלכה נאמרה לגבי בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית, עיין רמב"ם הלכות ממרים פרק א, החינוך יליף מינה את החובה לשמוע לכל בית דין. ועיין מה שדנו האחרונים בזה, ואין כאן מקומו). אך בתוך עמנו אנחנו יושבים ולא כל אדם עושה כן, ובפרט כשהוא משוכנע שבית הדין טועה, ואולי חמור מכך: משוכנע שבית הדין אוטם אזנו מלשמוע את צעקתו וטענותיו, ולמרות היותן טענות נכונות שבית הדין עצמו מקבלן עקרונית מורה לו לעשות פעולות שלדעתו יגרמו נזק בלתי־הפיך לבית הכנסת.
ב. לטענת נאמני ההקדש הגבאים אינם מקיימים החלטה זו ולא מוכנים להעביר את כספי ההקדש לחשבון אחד.
ג. בתגובת בא כוח הגבאים נטען ההקדש נמצא ביתרת חוב של מיליון שקל והוא חשוף להליכים משפטיים בעיריית תל אביב, הנאמנים לא הגישו דו"חות כספיים לבית הדין, והנאמנים מבקשים עתה לרוקן את כבשת הרש של הגבאים.
ד. לדברי בא כוח הגבאים אין לגבאים שום קופה הקשורה להקדש, הכספים שבידם הם כספי תרומות שנמסרים בידם לצורכי תפעול בית הכנסת, על בסיס אמון אישי וכי כספים אלו אינם כספי הקדש ולא נתרמו מעולם להקדש.
ה. לדברי בא כוח הגבאים כל כסף שיועבר לקופת ההקדש הוא חשוף לעיקולים של חובות ההקדש לעירייה.
ו. ולסיום כותב בא כוח הגבאים כי ככל ומכל סיבה שהיא ייווצר מצב אבסורדי שהגבאים לא יוכלו לאסוף כספי תרומות להחזקת בית הכנסת לא יהיה מנוס מקיום אירוע ציבורי גדול שיבשר לעם ישראל על תום תקופת הזוהר של בית הכנסת הספרדי הגדול אוהל מועד ונעילת שעריו לציבור.
ז. בית הדין קובע ומבהיר בצורה חד־משמעית לגבאים ובאי כוחם כי בית הדין הרבני בתל אביב הוא הסמכות היחידה להחליט בכל ענייני ההקדש, והנאמנים שמונו מטעמו הם היחידים שיפעילו את ניהול ההקדש כפי החלטות בית הדין בעבר, לפיהן נאמני ההקדש כולם – הן מטעם הראשון לציון והן מטעם משפחות המייסדים – יהיו אחראים על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש, כולל הגשת דוחות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש מול בית הדין הרבני. גבאי בית הכנסת ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של בית הכנסת הכולל קביעת סדרי התפילה, מינוי חזנים ועובדי ניקיון וגביית עליות ותרומות, בתיאום עם נאמני ההקדש, כשנאמני ההקדש כפופים לפיקוח והחלטות בית הדין הרבני.
ח. בית הדין מבהיר בצורה הברורה ביותר: גבאים שלא יבצעו את הוראות בית הדין ככתבם וכלשונם יפוטרו מיידית מהניהול הפנימי והשוטף של בית הכנסת ואף יחויבו בביזיון בית הדין על כל תוצאותיו בחוק ובהלכה.
ט. טענת הגבאים ובאי כוחם כי נאמני ההקדש לא מסרו דוחות כספיים – בשקר יסודה, בית הדין קיבל בתאריך י"א באדר ב' התשע"ט (18.3.19) דוחות כספיים לשנים 2016– 2018 כדת וכדין שעמדה ביתרת זכות של למעלה ממאה אלף שקל ולא כדברי בא כוח הגבאים שמדובר ביתרת חוב של מיליון שקל.
י. אכן, ישנו חוב ארנונה מול עיריית תל אביב שנמצא באמצע הליכים של נאמני ההקדש מול עיריית תל אביב, ואין בזה כדי לתת לגבאים עילה שלא לקיים את החלטות בית הדין.
יא. בית הדין מבהיר וקובע כי כל הכספים שנתרמים לצורכי בית הכנסת שייכים להקדש, ובית הדין מוציא צו מניעה האוסר על הגבאים לקחת את כספי התרומות של בית הכנסת לקופה נפרדת עליהם להכניס זאת אך ורק לקופת ההקדש ממנו יצאו גם הוצאות בית הכנסת וההקדש.
יב. בית הדין מודיע באופן הברור ביותר למתפללי בית הכנסת כי תרומות שניתנות לגבאים לצורך בית הכנסת שייכות להקדש ועל כספים אלו להגיע לקופת ההקדש בלבד.
יג. בית הדין מוציא צו מניעה האוסר על הגבאים ובאי כוחם לערוך אירועים בשטח ההקדש ללא תיאום מראש עם נאמני ההקדש, הגדרת נאמני ההקדש הוא רוב נאמני ההקדש.
יד. באשר לאיום הגבאים כי ככל שייאסר עליהם לאסוף תרומות הם ינעלו את שערי בית הכנסת עם אירוע ציבורי גדול: בית הדין מבהיר כי בית הדין לא אוסר עליהם לאסוף תרומות של בית הכנסת, אדרבה זה תפקידם, אך עליהם להעביר זאת לקופת ההקדש של בית הכנסת ולא להחזיק חשבון נפרד של הגבאים.
טו. למעלה מן הצורך נדגיש כי באיום זה מול בית הדין רואים אנו עד כמה הגבאים הללו ראויים לשמש כנאמני ההקדש כפי תביעתם לכל אורך הדרך מזה שנים רבות, ובית הדין מבהיר כי קיום בית הכנסת הזה, תקופת הזוהר שלו, והחלטה על נעילת שעריו אינה תלויה כלל ועיקר בגבאי זה או אחר אלא בהחלטות בית הדין הרבני בתל אביב יפו בלבד כפי רצון המקדישים.
ונוסיף: עניין זה של חובת השמיעה לבית הדין הוא חובה מושכלת – אף אם אין בה את החובה ההלכתית של "ועשית [...] ככל אשר יורוך", ואף אם אין בה משום הלאו של "לא תסור" – ברור שחובה על כל אדם להישמע לבית הדין, דבלא שמיעה בטל הסדר הציבורי, ואם אינו שומע חובה על בית הדין להטיל מרותו החוקית. (וכבר כתבנו במקום אחר לעניין ההתנהלות של בעל דין, אף שהגיש ערעור, אם לא קיבל רשות לעיכוב ביצוע – אם מותר לו לעמוד במריו, בכפוף לקבלת העונש שיטיל עליו בית הדין בגין מיאונו. ובית הדין ודאי רשאי וחייב להפעיל את מרותו כל עוד לא ניתן עיכוב ביצוע ולא נסתרה החלטתו ואין כאן מקום להאריך.) עם זאת הפעלת סמכות בית הדין מצריכה לפעמים גם הימנעות מאכיפת מרותו, וכפי שאיתא בגמרא במועד קטן גבי הכאת בנו הגדול, שהעושה כן יהא בנידוי מפני שעובר על "לפני עִוֵר לא תִתן מכשֹׁל", ויש להאריך בדברים, אך כאמור אין כאן מקומם.
לג. ומעתה נתייחס לפרטי החלטה זו על בסיס קביעתנו ששטר ההקדש והתקנות קבעו את הנאמנים והגבאים. פירוש שטר ההקדש ברור, ומשכך צומצמה יכולתו של בית הדין להתערב בניהול בית הכנסת, ובכל מקרה בית הדין לא יכול להתערב בשיקול דעתם ורצונם של מתפללי בית הכנסת והנודבים להיכן יופנו תרומותיהם. נעמוד על הדברים לפי סעיפי ההחלטה.
אם נכונים דברי הגבאים המוזכרים בסעיפים ג' וה' שלפיהם ההקדש נמצא ביתרת חוב של מיליון שקל בקופתו, הדבר נובע בוודאי מחמת אוזלת ידם של הנאמנים, שהם נאמנים ושולטים או אמורים לשלוט על הכנסות ההקדש, ולמה שכתבנו שכספי המתפללים ניתנים להם ולנאמנותם, העברת הכספים לנאמנים ולשליטתם באופן שישמשו לכיסוי חובות ולא לתפעול בית הכנסת, מהווה פשיעה ואיבוד כספי המתפללים שניתנו להחזקת בית הכנסת.
נוסיף ונבאר תחילה את דעתנו והתרשמותנו על היכולת המעשית לקיום החלטת בית הדין, אף אם היינו מקבלים את השקפת בית הדין על הסמכות ההלכתית לתפעול ההקדש (ולאחר מכן נבהיר את תוקפה ההלכתי לפי מה שכתבנו):
אכן הוקם הקדש, שהוא המסגרת הפורמאלית־המשפטית לשימור הנכסים ולהפעלת בית הכנסת לתורה ולתפילה. אך המסגרת המשפטית אינה רלוונטית לבאי בית הכנסת והנודבים להחזקתו. מטרתם בנדבותיהם היא להחזיק את בית הכנסת כמקום פעיל ומתפקד. איש לא יכול לחייבם לתרום ולנדוב והדבר תלוי ברצונם של הנדבנים, שלא ינדבו דבר אם ידעו שכספם ונדבותיהם יגיעו למי שירצה להשתמש בהם על פי שיקול דעתו ולא בהכרח לצורכי בית הכנסת. זו משמעות האמירה המצוטטת מהגבאים בסעיף ד' אין לגבאים שום קופה הקשורה להקדש, הכספים שבידם הם כספי תרומות שנמסרים בידם לצורכי תפעול בית הכנסת, על בסיס אמון אישי וכי כספים אלו אינם כספי הקדש ולא נתרמו מעולם להקדש. זוהי אכן מחשבת סתם מתפלל ומבקר בבית הכנסת. ואכן אם המתפללים ידעו שנדבותיהם נלקחות על ידי מי שאינם מהמתפללים ושלהם בלבד יש את שיקול הדעת בנושא, יתקיים מה שנכתב בסעיף ו' להחלטה שהגבאים לא יוכלו לאסוף כספי תרומות להחזקת בית הכנסת והתוצאה תהיה סגירת שערי בית הכנסת.
גם אמירת בית הדין והודעתו לגבאים ולמתפללים בסעיפים יא ויב שכל הכספים שהנודבים תורמים שייכים להקדש אינה ברורה, הדברים נכונים אילו היה חובה עליהם לתרום, או אולי לגבי דמי חבר ותשלום עבור מקומות, אך אין לבית הדין או לאחר סמכות להודיע לאדם למי ועל דעת מי ייתן את נדבותיו התלויות ברצון נפשו. אכן אפשר לתלות שלט שכזה המבהיר הדברים, ומי שיתרום יתרום אדעתא דהכי, עם זאת ספק רב אם המתפללים יתרמו כשלא ידעו מה ומי יעשה בתרומותיהם, כפי שכתבנו.
ועתה נבוא לבחון תוקפה ההלכתי של ההחלטה. לעיל כתבנו שהאפוטרופוסים בהקדש התמנו על ידי המקדישים יכולים לפעול כהבנתם ואין לבית הדין סמכות למנות אפוטרופוסים אחרים, אך עם זאת חובת הדיווח לבית הדין עומדת בתוקפה למה שכתבנו, למרות דברי הרשב"א. משכך יש לבחון את תוקף עשר הקביעות וההוראות האמורות בסעיפים ז–טו להחלטה (כפי שנסכמן) כדלהלן:
1. בית הדין הרבני בתל אביב הוא הסמכות היחידה להחליט בכל ענייני ההקדש.כפי שביארנו לעיל הדברים אינם נכונים:
2. הנאמנים שמונו מטעמו הם היחידים שיפעילו את ניהול ההקדש.
3. נאמני ההקדש כולם הן מטעם הראשון לציון והן מטעם משפחות המייסדים יהיו אחראים על הניהול והפיקוח הכללי של ההקדש כולל הגשת דו"חות כספיים ואחריות כוללת על כל הנעשה בהקדש מול בית הדין הרבני,
4. גבאי בית הכנסת ינהלו את הניהול הפנימי השוטף של בית הכנסת הכולל קביעת סדרי התפילה, מינוי חזנים ועובדי ניקיון, גביית עליות ותרומות, בתיאום עם נאמני ההקדש, כשנאמני ההקדש כפופים לפיקוח והחלטות בית הדין הרבני.
5. בית הדין מבהיר בצורה הברורה ביותר: גבאים שלא יבצעו את הוראות בית הדין ככתבם וכלשונם יפוטרו מיידית מהניהול הפנימי והשוטף של בית הכנסת ואף יחויבו בביזיון בית הדין על כל תוצאותיו בחוק ובהלכה.
6. בית הדין מבהיר וקובע כי כל הכספים שנתרמים לצורכי בית הכנסת שייכים להקדש, ובית הדין מוציא צו מניעה האוסר על הגבאים לקחת את כספי התרומות של בית הכנסת לקופה נפרדת עליהם להכניס זאת אך ורק לקופת ההקדש ממנו יצאו גם הוצאות בית הכנסת וההקדש.
7. בית הדין מודיע באופן הברור ביותר למתפללי בית הכנסת כי תרומות שניתנות לגבאים לצורך בית הכנסת שייכות להקדש ועל כספים אלו להגיע לקופת ההקדש בלבד.
8. בית הדין מוציא צו מניעה האוסר על הגבאים ובאי כוחם לערוך אירועים בשטח ההקדש ללא תיאום מראש עם נאמני ההקדש, הגדרת נאמני ההקדש הוא רוב נאמני ההקדש.
9. בית הדין לא אוסר עליהם לאסוף תרומות של בית הכנסת, אדרבה זה תפקידם, אך עליהם להעביר זאת לקופת ההקדש של בית הכנסת ולא להחזיק חשבון נפרד של הגבאים.
10. באיום זה מול בית הדין רואים אנו עד כמה הגבאים הללו ראויים לשמש כנאמני ההקדש כפי תביעתם לכל אורך הדרך מזה שנים רבות, ובית הדין מבהיר כי קיום בית הכנסת הזה, תקופת הזוהר שלו, והחלטה על נעילת שעריו אינה תלויה כלל ועיקר בגבאי זה או אחר אלא בהחלטות בית הדין הרבני בתל אביב יפו בלבד כפי רצון המקדישים.
האמור בסעיף 1 אינו נכון בניסוחו הגורף: לנאמנים שמונו על ידי המקדישים בשטר ההקדש, שהם הראשון לציון המכהן רב ראשי לישראל והרב הספרדי הראשי לתל אביב או מי שיבוא במקומם; שני המקדישים האחרים או מי שיבוא במקום כל אחד מהם בהתאם להוראות שטר ההקדש; שלושת הגבאים שייבחרו מדי שנתיים בהתאם להוראות שטר ההקדש ותקנות בית הכנסת – לכל אלו מסורות ההחלטות השוטפות בענייני ההקדש, והכול בכפוף להוראות שטר ההקדש. כמובן, לבית הדין קיימת הסמכות השיפוטית להחליט בכל מקרה של מחלוקת ולתת הוראות הנצרכות לקיום ההקדש ולניהולו.
לפיכך האמור בסעיפים 2–3 גם הוא אינו נכון, לבית הדין לא הייתה סמכות להעמיד נאמנים אלא כהוראת שעה, בגלל אי־התפקוד של נאמני ההקדש, וכדי למנוע הנזקים מאי תפקוד זה. מכיוון שהנאמנים שמונו לא פתרו את הבעיה, אלא הזיקו להקדש במשך שלוש שנים, מינוים בטל. לראשון לציון אין מעמד במינוי נאמנים. ויש מקום לדון שאף מטעם זה מינוים בטל שכן אף אם נאמר שבית הדין היה רשאי למנות בהוראת שעה נאמנים שלא לפי שטר הקדש, מכל מקום היה עליו לשקול את המינוי ולבדוק את התאמת המועמדים לו, רשאי בית הדין להיוועץ בראשון לציון כמובן, אך לעולם אין בית דין רשאי להתפרק מסמכותו ואחריותו ולקבוע ולמנות ללא שיקול דעת עצמאי ובחינת הדברים לגופם. ההחלטה למנות את מומלצי הראשון לציון באופן אוטומטי נבעה מהסברה שלראשון לציון יש סמכות, וסמכות בלעדית, למנות נאמנים להקדש זה. ומשקבענו שסברה זו מוטעית הרי שהמינוי שנעשה על בסיסה לבדה – מינוי בטעות הוא, ומאחר שנראה שהמינוי אכן נעשה רק על בסיס ההמלצה ובלי שבית הדין ישקול אותו לגופו כלל יש לראותו לכאורה כבטל מעיקרו.
האחריות על כספי ההקדש היא אומנם של הנאמנים בשטר ההקדש, בין העומדים בנעלי המקדישים ובין הגבאים, ולא כאמור בסעיף 3, ואף שאחריותם היא כלפי יחידי בית הכנסת כפי שקובעות תקנות בית הכנסת, עם זאת בית הדין רשאי ואף חייב לדרוש מהם דיווח, ובפרט שהנאמנים לא ניהלו את ההקדש כראוי במשך שנים באופן שפגע בקדושת בית הכנסת ובהכנסותיו.
לגבאים שהם גם נאמנים סמכות מלאה לנהל את כל ענייני בית הכנסת כולל גביית תרומות והשימוש בהם, כפי שמורים התקנות ושטר ההקדש. לעניין זה אין הם צריכים תיאום שוטף עם שאר הנאמנים בשטר ההקדש, אלא מחויבים בדיווח למתפללים, אך עדיין הם כפופים בעניין זה ומחויבים לדווח לבית הדין על מעשיהם. ועם זאת כל עוד יפעלו הנ"ל כפי הוראות שטר ההקדש בית הדין אינו רשאי לפטרם. לפיכך בטל האמור בסעיף 5. הסמכות לפיטורי הגבאים נתונה למי שמינו אותם (יחידי בית הכנסת), ולאור הנ"ל גם אי אפשר לחייבם בגין בזיון בית הדין בגין פעולתם כגבאים שלא על פי הוראות בית הדין, ובייחוד לפי הנחת בית הדין עצמו שאין הם נאמני ההקדש – שמניין לו סמכות להורות מי יהיו גבאי בית הכנסת או מה יעשו הללו 'בכובעם' כגבאים? ואכן בכובעם כנאמנים חייבים הם בדיווח לבית הדין, ואם יפרו חובה זו יהיה מקום לדון אותם כמבזים את בית הדין, אך זאת כאמור רק בהקשר לחובת הדיווח (או אם ייקבע כי הם מפירים את תנאי שטר ההקדש ומזיקים לו), ורק לאחר שנאמר אכן שנאמני הקדש הם ובית הדין מוסמך להורות להם או לפקח עליהם מכוח מעמדם זה, ולא ברור אפוא כיצד בית הדין מבקש לומר שאינם כאלה, ולשמוט את הקרקע מתחת סמכותו להורות להם דבר, ובה בעת לומר שאם לא יישמעו לו יידונו כמבזי בית הדין.
כמו כן בטל האמור בסעיף 6: חובה על הגבאים לאסוף הכספים הנתרמים לבית הכנסת בין שיוגדרו כספי ההקדש ובין שיוגדרו בהגדרה אחרת, עליהם מוטל להשתמש בכספים לצורך ניהולו של בית הכנסת ועליהם להפקידם בחשבון בנק נפרד שממנו ימומנו צורכי בית הכנסת. ולכן:
בטל האמור בסעיף 7 והכספים יועברו לקופה הנפרדת של הגבאים;
בטל האמור בסעיף 9, הגבאים חייבים לאסוף התרומות ולהפקידם בחשבון הנפרד;
בטל האמור בסעיפים 8 ו־10: הגבאים הם נאמנים וזכותם ואף חובתם לערוך אירועים בתיאום עם שאר הנאמנים על פי שטר ההקדש, לא עם הנאמנים שמונו על ידי בית הדין שמינוים בטל.
גבאי בית הכנסת שכאמור הם נאמנים פעלו כמצופה מהם ופעלו כפי הוראת התקנות ושטר ההקדש, שכאמור בנסיבות העניין, אין הנאמנים כפופים לבית הדין, ובלבד שהם פועלים על פי הוראות שטר ההקדש ושומרים על קדושת בית הכנסת.
לד. בשולי הדברים חובתנו להבהיר שבשנים האחרונות הוגשו כמה בקשות בר"ע על החלטות והוראות של בית הדין, החלטות שניתנו על סמך ההנחות הנזכרות של בית הדין שהסמכות למינוי נאמנים היא של הראשון לציון ולכן מחד גיסא הנאמנים הם מי שהמליץ הוא, ומאידך גיסא לגבאים אין מעמד, בקשות רשות הערעור לסוגיהן נדחו על הסף, על סמך ההנחה שבית הדין צודק בפרשנותו, (בלא בחינה עניינית להנחה זו כל עוד לא ניתן פסק דין קבוע). והחובה למתן החלטות דחופות במקומות שניתנו, התיקים נסגרו ואין מקום לפתוח הדברים עתה לאחר מעשה.
כמו כן בהמשך למחלוקת על סמכויות הגבאים וסמכויות הנאמנים הוגש ערעור נוסף ביום ג' בתשרי התשפ"א (21.9.20) בתיק 1051175/4, ערעור על החלטה לאישור הסכם מיום כ"ג באב התש"ף (13.8.20) המאשרת הסכם שכירות עם שוכרים חדשים אך אינה מאשרת באופן סופי הסכם תרומה. המערערים טוענים כי בית דין קמא נתן תוקף להסכם בין הנאמנים לשוכר, ללא שמיעת הצדדים ובניגוד להסכמות דיוניות מפורשות. המערערים טוענים כי השוכר שעימו הגיעו הנאמנים להסכם שאושר בבית הדין יעשה שימוש באולם בית הכנסת לאירועים בעלי אופי חילוני, הפוגע בקדושת בית הכנסת ובצביונו, וכי ניסיון העבר לימד כי השוכרים שהפעילו את האולם, הביאו אירועים הנוגדים את קדושת בית הכנסת.
עיון בסעיפי החלטת בית הדין, מורה על הבוקה ומבולקה השוררת בבית הכנסת בגין הסכסוכים בין הנאמנים לגבאים, המריבות וחוסר התיאום גרמו לסגירת בית הכנסת כאמור בסעיף ד' להחלטה זו. מעיון בהחלטה עולה כי החלטה זו היא פועל יוצא מהדיון שהתקיים בתאריך י"ט באב התש"ף (9.8.20) אשר בסיומו הוחלט על הגשת הסכם שכירות והסכם תרומה, אולם משלא הגיעו הצדדים להסכמה, הכריע בית הדין בעניין.
אומנם לגופה של טענת הגבאים נאמנים עלינו דברי בית הדין בסעיפים ה' וו' להחלטה זו המעגנים את הבטחת שמירת השבת והצניעות על ידי השוכרים. עם זאת מסתבר שהטענות אינן בהכרח משוללות יסוד, שאין זה מסתבר שהעובדות שהציגו הגבאים לא היו. בין כך ובין כך ברור שהגבאים והנאמנים הממונים לא יכולים לשאת בעול בית הכנסת ואין 'לחרוש בשור ובחמור יחדיו', וזה מלבד מה שכתבנו והארכנו לעיל, שאין מקום למינוים ועל כל פנים מינוי זה נכשל. לכן יש לחזור ולקיים רצון המקדישים, והאפוטרופוסים יהיו מי שמונו נאמנים על פי שטר ההקדש וכאמור לעיל. ועל כל פנים לאור האמור, ערעור זה נדחה.
ערעור נוסף המונח לפנינו בתיק 1256082/2 הוא על החלטת בית הדין מיום ח' בכסלו התשפ"א (24.11.20) שלא לפסול את עצמו, לאור טענת המערערים שמצד אחד בית הדין השיל מעליו הסמכות לפקח על ההקדש והעבירם לראשון לציון ומצד שני קרבתו של הראב"ד לראשון לציון גורמת לו שלא יוכל להוציא החלטות אובייקטיביות בתיק. בית הדין קמא בהחלטתו הבהיר (בהסתמך על החלטת נציב תלונות הציבור על שופטים ודיינים):
טענות המתלונן בדבר מעורבותו של הראשון לציון בתיק ההקדש חסרת כל בסיס ומדובר בטענה בעלמא אשר מוטב היה לה אלמלא נטענה. מאליו ברור כי לאור העובדה שעל פי תנאי ההקדש את הנאמנים ממנה הראשון לציון, טוב עשה בית הדין כאשר פנה אליו בשאלה בעניין זה.בית דיננו קיים דיון נפרד בעניין זה. אין ספק שבית הדין האזורי פעל על פי קביעתו ותפיסתו שלראשון לציון יש זכות יחידנית למנות את נאמני ההקדש. לפי תפיסה זו אכן בית הדין אינו מוסמך למנות נאמנים מכיוון ששטר ההקדש קובע מי ימנה נאמנים, משכך בית הדין משולל סמכות למנות נאמנים וכדברי תשובת הרשב"א. וכמו שביארנו אכן אמת היא, שעל פי שטר הקדש זה, בית הדין אינו יכול למנות נאמנים, משכך נשללה עילת התביעה ועילת הערעור, אלא דא עקא שכפי שביארנו פרשנות בית הדין לשטר ההקדש אינה נכונה, המקדישים קבעו במפורש מי יהיו הנאמנים ובאיזה אופן יקבעו. לפיכך שגה בית הדין קמא בקובעו שיש לראשון לציון סמכות בקביעת נאמני ההקדש. עם זאת לראשון לציון סמכות למנות נאמן שיבוא בנעליו, אך נאמן זה יהיה אחד מתוך שישה או שבעה נאמנים שינהלו את ההקדש.
עם זאת גוף התביעה לפסול את הרכב בית הדין נדחה על הסף: מכיוון שבית הדין פעל על פי תפיסתו, אף אם טעה, אין זו עילה לפסילה.
עם זאת לגופם של דברים, אכן בקשת פסילה זו כמו בקשת הפסילה הקודמת שממנה חזרו המערערים לא הייתה בגין עילות אמיתיות לפסילה, אלא מכיוון שהמערערים לא היו מרוצים מהחלטת בית הדין. אין ספק שמערכות היחסים שבין בית הדין לגבאים והגבאים לבית הדין ובין הנאמנים לגבאים והגבאים לנאמנים, וכן של בא כוח הגבאים עו"ד שוב המעורב אישית בתיק, עם הנאמנים, מערכות יחסים הגורמות לאי תפקוד ההקדש, הן הגורם המרכזי העומד ברקע הגשת הבקשה לפסילה. ואף שטענות המערערים לעניין פירוש שטר ההקדש ולעניין הצורך להפסיק את מינוים של הנאמנים מקובלות עלינו ולעניין זה אנו מקבלים את הערעורים, אין עילה לפסילת הרכב בית הדין בגין הטענות נגדו, משכך אנו דוחים ערעורו לפסילת הרכב בית הדין.
מסקנות והוראות
לאור כל האמור לעיל, בית הדין מקבל את הערעור העיקרי וקובע:
א. הגבאים הם נאמני ההקדש, מלבדם יש שלושה נאמנים נוספים שהם צאצאי המקדישים דוד לוי ומיכאל כהן ומי שיומלץ על ידי הראשון לציון הרב הראשי לישראל ויעמוד בנעליו, אך יפעיל שיקול דעת עצמאי בכל הקשור לניהול ההקדש.
ב. נאמני ההקדש הממונים בהתאם לשטר ההקדש אינם כפופים להוראות בית הדין ובלבד שיפעלו כהוראות שטר ההקדש (ובית הדין אכן מוסמך לפקח על כך ולקבוע אם כך נעשה אם לאו).
ג. עם זאת (ומכוח סמכות הפיקוח האמורה) חובה על הנאמנים לדווח לבית הדין על מעשיהם, וחובה על בית הדין לעקוב באמצעות שלוחיו, המפקח על ההקדשות או הממונה על ההקדשות, על אופן תפקודם, ואם הם פועלים על פי שטר ההקדש ואינם גורמים נזק להקדש.
ד. על פי תקנות בית הכנסת, חלה חובת דיווח של הגבאים־הנאמנים אחת לשנה ליחידי בית הכנסת. דיווח זה יועבר גם לידי הממונה על ההקדשות ולידי המפקח על ההקדשות לכשימונה כזה. לגבי שאר הכנסות ההקדש, אף שבעת כינונו הייתה חובת דיווח של לפחות אחת לשנה ומסתבר דאדעתא דהכי הוקם, עניין מתן דיווח זה ותדירות מסירתו, תלוי בשיקול דעת בית הדין ובהתאם לתקנה קצ"ג הנוהגת כיום.
ה. לבית הדין ולראשון לציון אין מעמד בקביעת נאמני ההקדש בניגוד לשטר ההקדש.
ו. מינוי נאמני הקדש על ידי בית הדין היה אפשרי ובאופן זמני בשל חוסר תפקוד הנאמנים על פי שטר ההקדש.
ז. מכיוון שהנאמנים שמונו על ידי בית הדין לא מילאו תפקידם ולא עשו מה שהיה מוטל עליהם, להשכיר למי שישמור על קדושת בית הכנסת ולהבטיח גביית דמי השכירות – מינוים בטל.
ח. עם סיום תפקידם, על הנאמנים שמונו על ידי בית הדין למסור דיווח מצד אחד על פעולותיהם בשנים שבהן שימשו נאמנים, ומצד שני על מצבו הכלכלי של ההקדש (הכנסות והוצאות) מעת שמונו ועד ימים אלו.
ט. לנאמנים אלו לא היה כל מעמד בניהול בית הכנסת, כולל גביית הנדרים והנדבות והשימוש בהם. הסמכות בעניינים אלו היא סמכות מוחלטת של הנאמנים־הגבאים, האמורים למסור דו"ח ליחידי בית הכנסת, וכפי שנקבע בתקנות בית הכנסת.
י. ניהול והשכרת חלקים השייכים להקדש, לצורך הגדלת ההכנסות ייערכו על ידי כל הנאמנים, אך הדבר צריך להיעשות בליווי ייעוץ משפטי שמצד אחד יבטיח את קבלת הפירות מהשכרה זו, ומצד שני, והוא העיקר, ימנע פגיעה בקדושת בית הכנסת.
יא. הדברים אמורים לעניין השכרת חלק מנכסי בית הכנסת. אומנם לעניין מיצוי זכויות הבנייה, הליך הנמשך בעצלתיים זה שנים מספר, ואין אנו בטוחים כלל שהמנהלים את המשא־ומתן בעניין זה מקצועיים דיים, וכמו כן אין ספק שלנאמנים אין את היכולת המקצועית לערוך משא־ומתן בעניין זה, וספק אם יש ביכולתם למצוא מומחה מקצועי מספיק שיעסוק בנושא – חובת בית הדין לבחון היטב אם למי שעוסק בדברים כיום יש את הכישורים למצות את זכויות הבנייה של בית הכנסת במקום ובזמן שבו אנו עומדים. אם יימצא שלא כך, חובת בית הדין למנות מומחה מתאים לטיפול בנושא, וכאמור בתשובת הריטב"א המוזכרת בדברינו.
יב. אף שמסקנותיו של בית דין קמא והבנתו את הוראות שטר ההקדש נדחו בפסק דיננו, אין אנו מוצאים יסוד כלשהו לטענה לפסילתו של המותב שדן בתיק. בית הדין קמא ימשיך לדון בעניינו של ההקדש אלא שמעתה יגזור את החלטותיו מהעקרונות וההוראות דלעיל.
יג. לאור קבלת הערעור המרכזי, אין צו להוצאות והערובה שהפקידו המערערים תוחזר להם.
עיינתי בפסק הדין הארוך והמקיף של כבוד הגר"ש שפירא שליט"א, דיינא דנחית לעומקא דדינא, ועקרונית אני מסכים שיש לפעול בהתאם למסקנות שהעלה בפסק הדין, אולם אציע לעמיתיי שליט"א כדלהלן.
לצערי כל הבעיות שעולות חדשים לבקרים מניהולו של בית כנסת "אהל מועד", בית כנסת חשוב ויקר שהתפללו בו גדולי תורה ותלמידי חכמים, נובעות מהתעסקות היתר ומהתייחסות כל הגורמים אל בית הכנסת כאל "נדל"ן" – אם בניסיון להפיק רווחים על ידי השכרת המקום לאולמות אירועים, ואם בהתעסקות בשאלת ניוד הזכויות.
בית כנסת "אהל מועד" הוא בראש ובראשונה בית כנסת – מקום לתורה ולתפילה! לא מקום להשכרה לאירועים ולא מקום שיש להפיק ממנו רווחים נאים משכירות או מניוד זכויות.
בשלב ראשון יש להפסיק למשך שלוש שנים כל פעילות נדל"נית, ובכללה השכרת אולם אירועים בשטח בית הכנסת, ויש לבטל באופן מיידי את החוזה עם הזכיין. בית הכנסת יהיה מהיום אך ורק לתורה ותפילה, כמו כל בית כנסת אחר באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר!
במשך שלוש השנים הקרובות ינוהל בית הכנסת אך ורק על ידי הגבאים שיבחרו (או שנבחרו מכבר, הכול בהתאם לתקנון) על ידי המתפללים, בהתאם לסעיף ט למסקנות דלעיל. הם שיהיו אחראים לתפעול בית הכנסת, להוצאות ולהכנסות. הם ולא אחרים, כפי הנהוג ומקובל בכל בתי הכנסת בכל תפוצות ישראל. ייפתח חשבון בנק ייעודי על ידי הגבאים, דרכו ינהלו את ענייני בית הכנסת, הכנסות (מעליות ותרומות וכו') ומנגד – הוצאות (חשמל, ניקיון וכו'). הגבאים אחראים לנהל את בית הכנסת בתבונה ובאחריות, ולא להוציא הוצאות מיותרות שלא בהתאם להכנסות!
ההסכם להשכרת שטח בית הכנסת לאירועים וחתונות, יבוטל לאלתר, כאשר כל ההכנסות שהתקבלו עד כה מההשכרה הנ"ל, יועברו לחשבון בית הכנסת שמנהלים הגבאים.
בשלב זה לא יעסקו בעניין ניוד הזכויות, והנושא יוקפא למשך שלוש שנים.
לאחר שלוש שנים, כל ענייני בית הכנסת יתנהלו בהתאם לעקרונות שהעלה כבוד הגר"ש שפירא שליט"א בפסק דינו, כולל אופן מינוי הנאמנים, ואופן הטיפול בעניין ההשכרה וניוד הזכויות, כאמור בסעיפים י–יא למסקנות דלעיל. עם זאת, לא ייעשה הסכם שכירות אלא אם יראה בית הדין שיש צורך כלכלי דחוף ביותר בהשכרת המקום. השכרת המקום הביאה תקלות חמורות וחילול קדושת בית הכנסת, ולכן אנו מצפים שלא ישכירו את המקום אלא לצורך גדול, לאחר שבית הדין יבחן את חוזה ההשכרה, לאחר שבחוזה יוכנס סעיף שבית הדין יכול, באופן חד־צדדי וללא קיום דיון הוכחות וכו', לבטל את חוזה השכירות, וכן לאחר שהשוכר יפקיד בבית הדין ערובה בסכום גבוה ביותר, ובית הדין יוכל לחלט את כספי הערובה לפי שיקול דעתו הבלעדי, אם השוכר או מי מטעמו, ינהגו באופן שאינו מכבד את קדושת בית הכנסת!
בנוסף – סעיפים א–ד במסקנות הנ"ל חלים לאלתר, וכן סעיף ט למסקנה הנ"ל.
באשר לסעיף ז הנ"ל – הואיל והנאמנים מסיימים את תפקידם במאי 22, דהיינו עוד מספר חודשים, ולאור האמור לעיל, איני מוצא מקום להעבירם מתפקידם כעת. האמור בסעיף ח, יחול עליהם מייד עם סיום תפקידם במאי 22.
ראיתי מה שכתב עמיתי וידידי הגר"צ בן יעקב, לעניין ההתנהלות בפועל בניהול בית הכנסת מעתה ואילך.
אין ספק שההתעסקות בענייני ממונות גרמה לחילול הקודש, חילול שבגינו התערב בית הדין ומינה נאמנים שיפקחו על הדבר. התעסקות זו אומנם נצרכה כנראה מתחילה להחזקת בית הכנסת, דא עקא כפי שביארנו באריכות, הנאמנים לא קיימו את נאמנותם ולא דאגו להשכיר המקום באופן שתישמר קדושת המקום, כעולה מקול שוועת הגבאים וגורמים נוספים בתיק. משכך יש לעצור את הפעילות הגורמת לחילול הקודש. וכפי שכתב הגר"צ בן יעקב בדבריו.
משורת הדין היה לבטל את הסכם השכירות לאלתר, אומנם נראה שמשפטית הדבר כנראה לא ניתן להיעשות, שהרי מסיבה זו היה צריך לנהל הליך משפטי ארוך כנגד "חתונה אחרת", הליך שנמשך שנים. ומסתבר שאף כיום אין אפשרות לבטל החוזה עם השוכרים לאלתר. משכך יש לקבוע את אופן ההתנהלות מכאן ואילך עד שייעשו ההוראות שבפסק דיננו.
בנוגע להצעת הגר"צ בן יעקב כי נוכח הקלקולים שאליהם הביאה הגישה שעשתה את מיצוי הרווחים – ולו גם למטרות טובות – עטרה לראשה, על חשבון ייעודו המרכזי של בית הכנסת ועל חשבון שמירת קדושתו, יש להקפיא למשך שלוש שנים כל עיסוק ממין זה:
סבורני כי במישור העקרוני יש טעם בדבר, כדי לרפא את החולי הקיים עתה בהתייחסות לבית הכנסת כאל משאב נדל"ני ועל דרך דברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ב) בעניין מי שנטה באחת מן הדעות לדרך רעה, שאף שהדרך הבינונית היא הטובה, מכל מקום זה שנטה ממנה צד אחד "ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה". אך עם זאת איננו יכולים לקבוע קביעה קטגורית כאמור שכן איננו יכולים לשלול את החשש והאפשרות שהוצאות וחובות שישנם או שייווצרו יביאו לידי כך שאם לא יושכרו חלקים מן ההקדש – יקרוס ההקדש ובית הכנסת כולו, או כי אי־מיצוי זכויות בנייה יביא לנזק בלתי־הפיך להקדש.
לפיכך סבורני כי האיזון הראוי הוא כי כל החלטה בדבר השכרה של חלק זה או אחר מנכסי ההקדש תתקבל – אם תתקבל – במשך שלוש שנים אלה רק אם יסכימו לה כל נאמני ההקדש פה אחד או שתאושר על ידי בית הדין לאחר שיבחן אותה לגופה. הסכמים הנוגעים למיצוי זכויות הבנייה לא ייכרתו, בכל מקרה, אלא בכפוף לאישורו של בית הדין.
לאור האמור יש לקבוע את ההתנהלות המעשית. כאמור בדברינו, הגבאים ויורשי הצדדים הם הנאמנים משורת הדין, ענייני בית הכנסת ינוהלו מכאן ואילך רק על ידי הגבאים ובפי שקבע הגר"צ בן יעקב. עם זאת לעת עתה האולם מושכר, וכפי הנראה השוכרים לא נוהגים בו לעניין קדושת בית הכנסת כפי הראוי וכפי שנכתב בחוזה, ומלבד זה: כפי שכתבנו בדברינו, עיקר מינויים של הנאמנים החדשים היה כדי לדאוג לקדושת בית הכנסת וכדי שהשוכרים יקפידו על מה שהתחייבו בחוזה, והנאמנים החדשים הם גם שחתמו על חוזה השכירות החדש, ולפיכך עליהם לפעול לתקן מה שעיוותו ולהשגיח בין בעצמם בין על ידי שלוחיהם שקדושת בית הכנסת תישמר.
לאור האמור, מעתה ואילך אני חוזר מחלק מדבריי ויש לנהוג כדלהלן:
א. הגבאים וצאצאי המקדישים הם נאמני בית הכנסת הקבועים.
ב. כל ענייני בית הכנסת (פרט לאמור להלן) ינוהלו על ידי הגבאים בלבד, לנאמני ההקדש ולנאמנים שמינה בית הדין לא תהיה סמכות להתערב בהחלטותיהם.
ג. כל החלטה שתצטרך להתקבל בעניין הכנסות בית הכנסת מההשכרה ועד שיתבטל החוזה תהיה בהסכמת כל הנאמנים (הנאמנים על פי שטר ההקדש, צאצאי המקדישים והגבאים, והנאמנים שמינה בית הדין – כל עוד מינוים בתוקף), באין הסכמה פה אחד – יובא העניין לשולחנו של בית הדין.
ד. מינוי הנאמנים שמינה בית הדין לא יתבטל מיידית כפי שכתבתי בדבריי לעיל. הנאמנים ימשיכו להיות נאמנים, עד המועד שקבע בית הדין (מאי 22). אך תפקידם יהיה לפקח שהסכם השכירות שעליו חתמו יקוים ככתבו, כלשונו וכרוחו, תוך הקפדה על קדושת בית הכנסת, הא ותו לא. בתום תקופת מינוים ימסרו נאמנים אלו דוח מפורט על כל פעולותיהם.
ה. אם יתברר שהנאמנים לא ממלאים תפקידם זה, יתבטל מינוים לאלתר.
ו. גם לאחר שיבוטל או יפקע חוזה ההשכרה הקיים, וכך בין במשך התקופה שבה יעמוד מינוי הנאמנים שמינה בית הדין בתוקפו ובין לאחר שיפקע מינוים, ולמשך שלוש שנים מיום מתן פסק דין זה – לא יושכרו חלקים מנכס ההקדש אלא בהסכמתם של כל הנאמנים, פה אחד, או באישורו המפורש של בית הדין לאחר שיבחן את חוזה ההשכרה המוצע, את הצידוק להשכיר את אותם חלקים מנכס ההקדש, את המטרה שלשמה הם מושכרים, את הצורך שבגינו נאלץ ההקדש להשכירם ואת אי־פגיעתם בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה.
ז. חוזה שעניינו זכויות בנייה בנכסי ההקדש לא ייכרת – בכל מקרה – אלא באישורו המפורש של בית הדין ולאחר שבית הדין יבחן לגופם של דברים את התועלת והצורך בו ובעיקר את אי־פגיעתו בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה, כנ"ל. במשך שלוש השנים שמיום מתן פסק דין זה לא יאשר בית הדין חוזה כזה אלא אם יסבור כי ההימנעות מאישורו עלולה לגרום להקדש לנזק בלתי־הפיך.
מסקנות והוראות
המסקנות העולות מכל מה שכתבנו לעיל הן כי בית הדין מקבל את הערעור העיקרי וקובע:
א. הגבאים הם נאמני ההקדש, מלבדם יש שלושה נאמנים נוספים שהם צאצאי המקדישים דוד לוי ומיכאל כהן ומי שיומלץ על ידי הראשון לציון הרב הראשי לישראל ויעמוד בנעליו, אך יפעיל שיקול דעת עצמאי בכל הקשור לניהול ההקדש.
ב. נאמני ההקדש הממונים בהתאם לשטר ההקדש אינם כפופים להוראות בית הדין ובלבד שיפעלו כהוראות שטר ההקדש (ובית הדין אכן מוסמך לפקח על כך ולקבוע אם כך נעשה אם לאו).
ג. עם זאת (ומכוח סמכות הפיקוח האמורה) חובה על הנאמנים לדווח לבית הדין על מעשיהם, וחובה על בית הדין לעקוב באמצעות שלוחיו, המפקח על ההקדשות או הממונה על ההקדשות, על אופן תפקודם, ואם הם פועלים על פי שטר ההקדש ואינם גורמים נזק להקדש.
ד. על פי תקנות בית הכנסת, חלה חובת דיווח של הגבאים־הנאמנים אחת לשנה ליחידי בית הכנסת. דיווח זה יועבר גם לידי הממונה על ההקדשות ולידי המפקח על ההקדשות לכשימונה כזה. לגבי שאר הכנסות ההקדש, אף שבעת כינונו הייתה חובת דיווח של לפחות אחת לשנה ומסתבר דאדעתא דהכי הוקם, עניין מתן דיווח זה ותדירות מסירתו, תלוי בשיקול דעת בית הדין ובהתאם לתקנה קצ"ג הנוהגת כיום.
ה. לבית הדין ולראשון לציון אין מעמד בקביעת נאמני ההקדש בניגוד לשטר ההקדש.
ו. מינוי נאמני הקדש על ידי בית הדין היה אפשרי ובאופן זמני בשל חוסר תפקוד הנאמנים על פי שטר ההקדש.
ז. מכיוון שהנאמנים שמונו על ידי בית הדין לא מילאו תפקידם ולא עשו מה שהיה מוטל עליהם, להשכיר למי שישמור על קדושת בית הכנסת ולהבטיח גביית דמי השכירות – היה ראוי לקבוע כי מינויים יפקע אך כיוון שבלאו הכי תוקפו יפוג בעוד פחות משנה (מאי 22) אין אנו מבטלים אותו עתה. עם זאת תפקידם וסמכויותיהם יהיו רק בהתאם לאמור להלן, וככל שלא ימלאו אותו כנדרש וכאמור להלן יבטל בית הדין את מינוים לאלתר וכדלהלן.
ח. תפקידם של הנאמנים שמינה בית הדין יהיה מעתה אך ורק פיקוח על כי ההסכם ההשכרה שחתמו יקוים ככתבו, כרוחו וכלשונו, תוך הקפדה על קדושת בית הכנסת. עם סיום תפקידם, על הנאמנים שמונו על ידי בית הדין למסור דיווח מצד אחד על פעולותיהם בשנים שבהן שימשו נאמנים, ומצד שני על מצבו הכלכלי של ההקדש (הכנסות והוצאות) מעת שמונו ועד ימים אלו.
ט. לנאמנים אלו לא היה כל מעמד בניהול בית הכנסת, כולל גביית הנדרים והנדבות והשימוש בהם. הסמכות בעניינים אלו היא סמכות מוחלטת של הנאמנים־הגבאים, האמורים למסור דו"ח ליחידי בית הכנסת, וכפי שנקבע בתקנות בית הכנסת.
לפיכך כל ענייני בית הכנסת ינוהלו על ידי הגבאים בלבד, לנאמני ההקדש ולנאמנים שמינה בית הדין לא תהיה סמכות להתערב בהחלטותיהם, פרט לעניין הפיקוח על קיום תנאי הסכם ההשכרה כאמור לעיל.
בכל הנוגע לשימוש בהכנסות מההשכרה ועד שיתבטל או יפקע חוזה השכירות האמור תתקבלנה כל ההחלטות פה אחד בהסכמת כל הנאמנים (הנאמנים על פי שטר ההקדש, צאצאי המקדישים והגבאים, והנאמנים שמינה בית הדין כל עוד מינוים בתוקף), באין הסכמה פה אחד – יובא העניין לשולחנו של בית הדין.
י. מכאן ולהבא ניהול והשכרת חלקים השייכים להקדש לצורך הגדלת ההכנסות ייערכו על ידי כל הנאמנים, אך הדבר צריך להיעשות בליווי ייעוץ משפטי שמצד אחד יבטיח את קבלת הפירות מהשכרה זו, ומצד שני, והוא העיקר, ימנע פגיעה בקדושת בית הכנסת.
בנוסף לאמור: במשך שלוש השנים שמיום מתן פסק דין זה לא יושכרו חלקים מנכס ההקדש אלא בהסכמתם של כל הנאמנים, פה אחד, או באישורו המפורש של בית הדין לאחר שיבחן את חוזה ההשכרה המוצע, את הצידוק להשכיר את אותם חלקים מנכס ההקדש, את המטרה שלשמה הם מושכרים, את הצורך שבגינו נאלץ ההקדש להשכירם ואת אי־פגיעתם בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה.
יא. הדברים אמורים לעניין השכרת חלק מנכסי בית הכנסת. אומנם לעניין מיצוי זכויות הבנייה, הליך הנמשך בעצלתיים זה שנים מספר, ואין אנו בטוחים כלל שהמנהלים את המשא־ומתן בעניין זה מקצועיים דיים, וכמו כן אין ספק שלנאמנים אין את היכולת המקצועית לערוך משא־ומתן בעניין זה, וספק אם יש ביכולתם למצוא מומחה מקצועי מספיק שיעסוק בנושא – חובת בית הדין לבחון היטב אם למי שעוסק בדברים כיום יש את הכישורים למצות את זכויות הבנייה של בית הכנסת במקום ובזמן שבו אנו עומדים. אם יימצא שלא כך, חובת בית הדין למנות מומחה מתאים לטיפול בנושא, וכאמור בתשובת הריטב"א המוזכרת בדברינו.
חוזה שעניינו זכויות בנייה בנכסי ההקדש לא ייכרת – בכל מקרה – אלא באישורו המפורש של בית הדין ולאחר שבית הדין יבחן לגופם של דברים את התועלת והצורך בו ובעיקר את אי־פגיעתו בקדושת בית הכנסת ובייעודו העיקרי – תורה ותפילה, כנ"ל. במשך שלוש השנים שמיום מתן פסק דין זה לא יאשר בית הדין חוזה כזה אלא אם יסבור כי ההימנעות מאישורו עלולה לגרום להקדש לנזק בלתי־הפיך.
יב. אף שמסקנותיו של בית דין קמא והבנתו את הוראות שטר ההקדש נדחו בפסק דיננו, אין אנו מוצאים יסוד כלשהו לטענה לפסילתו של המותב שדן בתיק. בית הדין קמא ימשיך לדון בעניינו של ההקדש אלא שמעתה יגזור את החלטותיו מהעקרונות וההוראות דלעיל.
יג. לאור קבלת הערעור המרכזי, אין צו להוצאות והערובה שהפקידו המערערים תוחזר להם.
יד. פסק הדין מותר בפרסום כפי הנוהלים הקבועים בפסקי הדין לגבי הקדשות.
ניתן ביום כ"ד באב התשפ"א (2.8.2021).
| הרב מיכאל עמוס | הרב צבי בן יעקב |
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה