ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שרמן
הרב חגי איזירר
הרב ציון אלגרבלי
דיין, יו"ר
דיין
דיין
תיק מספר: 8594-68-1
תאריך: ו'' אדר ב תשס"ח
13/03/2008
מערער פלוני
משיבה פלונית
הנדון: צו הגבלה או ביטולו
נושא הדיון: הטלת צווי הגבלה על אשה

פסק דין
התקיים דיון בפנינו, בערעורו של הבעל, על החלטתו של בית-הדין האזורי מתאריך כ"ב באלול תשס"ז, בו נכתב בין היתר כי הצדדים נשואים זה לזה שנים רבות, כמופיע בפס"ד מיום ה' בשבט תשס"ז 29.1.07.
בפס"ד הנ"ל קיבל בית-הדין את תביעת הבעל לגרושין לחייב את האשה בגט, כשהעילה לחיוב הגט היא שהצדדים אסורים זל"ז [הצדדים קיימו ביניהם יחסי אישות קודם לגרושי האשה מבעלה הקודם].
ביום 28.3.07 הוגשה בקשה לבית-הדין האזורי ע"י ב"כ הבעל להטיל על האשה צוי הגבלה עקב סרבנותה לקבל גט.
בתגובות טוען ב"כ האשה, כי עקרונית האשה לא מתנגדת לקבלת הגט, אלא שמבקשת שקודם לקבלת הגט בית-הדין ידון בפיצויי גרושין. כמו כן מבקשת האשה שהבעל יסכים שכל עניני הרכוש בין הצדדים יעברו לסמכותו של בית-הדין [הבעל תבע תביעה רכושית בבית המשפט לעניני משפחה] וכל זמן שהבעל לא מסכים לכך מבקשת לעכב את הגרושין ... ולכן במקרה שלפנינו שהאשה מוכנה להתגרש אלא שמבקשת שבית-הדין הוא זה שיחליט בנושא הרכוש והבעל לא מסכים לכך, ובוודאי שע"פ ד"ת תביעתה צודקת, אין היא נחשבת כמעגנת את הבעל ואין לחייבה בגט.
לאור הנ"ל החליט בית-הדין לדחות את בקשת ב"כ הבעל המבקש להטיל צוי הגבלה על האשה.
לטענת המערער, בין היתר, הצדדים אינם נשואים כדמו"י. הם התחתנו אצל רב רפורמי בארה"ב, ולא היתה חופה ולא קדושין, ולא שבע ברכות, ובית-הדין האזורי לא הכריע בתוקף הקדושין, כיון שהצדדים חיים באיסור, עקב כך שהאשה חיה עם בעלה הנוכחי עוד לפני גירושיה מבעלה הראשון. כמו כן המדובר באשה שאינה בוחלת מדיונים משפטיים בערכאות, החל מהגשת הסכם חלוקת רכוש בבית-המשפט, וכלה בתביעת מזונות, וכיום נותרו רק חובות המסעדה שלא נכללו בהסכם הנ"ל מאחר ונוצרו רק לאחר מכן בעקבות קריסת עסק המסעדה הנ"ל, ולכן לאור הנ"ל, האשה לא יכולה לבוא באיצטלא של התחסדות לדיון בבית-הדין הרבני, בעוד שכיום נהנית מקבלת דמי הסתגלות כתחליף למזונות למרות שהיא אסורה לבעלה. ולכן לאור הנ"ל, יש להטיל סנקציות על האשה לקבלת גט.
לעומתו טוען ב"כ המשיבה, תוך הפניה לפס"ד בית-הדין האזורי מתאריך י' בשבט תשס"ז (29.1.07), לפיו בית-הדין הבהיר כי לטענת האשה היו מלבד זאת חו"ק כדמו"י, ונראה שנכתבה כתובה כדין ואין לנו ראיה אחרת על הקדושין מלבד העדים שחתומים על הכתובה.
לאחר העיון, נראה לבית-הדין, שיש לקבל הערעור ויש להטיל סנקציות על האשה אם תסרב לקבל גט. אמנם בית-הדין האזורי בהחלטתו מתאריך י' בשבט תשס"ז כתב "מעיון בכתובה נראה שאכן הכתובה נכתבה כדין", וב"כ המשיבה מסר שאין לנו ראיה על הקדושין מחוץ לכתובה והעדים החתומים, מ"מ אין להסיק מכך על תקפות הקדושין. מאחר וכידוע שישנם מסדרי-קידושין המתפרצים בסדרי קדושין ע"פ ההלכה, וכל שלא הוכח שמסדר הקדושין נמנה על האמונים לסדרי ההלכה, יש להטיל דופי בסדור הקדושין, ומכלל ספקא לא נפקא. הרקע שעל פיו נקבעה ההלכה שלא לחייב את האשה בגט, יסודה בחרם רבינו גרשום, אך בנידון דידן הרקע הנ"ל לא תקף, היות ומדובר בספק קדושין. לדעת הרבה פוסקים בספק קידושין לא חל חרם רבינו גרשום, עיין אחיעזר, רע"א, ומהרש"ם. הנקודה הזו, אם חל חרגמ"ה בספק קדושין, קשורה לשאלה אם חרם תוקפו מן התורה או מדרבנן, שאז י"ל ספקא דרבנן לקולא, ועכ"פ הרבה גדולים סוברים כאמור, שהחרם לא חל. לכן אין להקיש מדברי המהרי"ק מחיוב של הבעל לגט כאשר הוא מתנה ענין הסדרת הממון שלקחה האשה, לחיוב האשה בגט, מאחר ולפי ההלכה הבעל מגרש רק לרצונו, ויש צורך בעילה לכפיה, או לחיוב לגט, להפקעת הזכות להבעת רצונו לגט. משא"כ כלפי האשה שהצורך ברצונה הוא מגדר אחר, כלומר מצד החרם, ומעיקר הדין אשה מתגרשת שלא מרצונה, שאז נסיבות המקרים השונים, המהוות עילות גירושין, הן הקובעות בלעדית אם ישנו החרם, וזאת ללא כל קשר לרכוש.
בנוסף לאמור, יש לזכור כי מדובר בזוג האסורים אחד על השני, שהרי הבעל חי עם אשתו בטרם גרושיה מבעלה הראשון. במקרה שכזה מתערער מיסודו תוקפו של החרם, כמבואר שהחרם לא חל במקום מצוה, וק"ו במקום איסור שאז דין האשה כדינה מלפני תקנת החרם של רבינו גרשום. לכן לא שייך להתנות את קבלת הגט בשאלת הדיון ברכוש ובממון ודנין לה כדמעיקרא. משא"כ אצל הבעל דמעיקר הדין אין הבעל מגרש אלא לרצונו, ולכן כשיש עילה לחייבו, מזכותו לטעון שהאשה מעגנת את עצמה כאשר מחזיקה בממונו או אינה רוצה להתדיין ע"פ ההלכה.
ואם כי לפי הנו"ב מעיקר הדין האשה מתגרשת שלא מרצונה, וזאת ע"י הבעל אולם בית-הדין לא מטפל בהליך הזה. מ"מ כשהאשה אסורה, מחובתו של בית-הדין להיות צד להליך לחיוב האשה בגט.
כמו כן, מאחר והאשה פנתה בעצמה לבית-המשפט בנוגע לתביעותיה והיתה מקובלת עליה פסיקת בית-המשפט, איננה יכולה לבוא באיצטלא של התחסדות לעגן את הבעל בחיי אישות ובפרט כאשר לא מציעה שמיכלול הפסיקות בבית-המשפט יעברו במבחן ההלכה ע"י בית-הדין.
ובסיכום, יש להטיל באופן עקרוני צוי הגבלה על האשה באם תסרב לקבל גט במועד שיקבע בית-הדין, בכפוף לזכות השימוע הקיימת לאשה ע"פ חוק אצל נשיא בתי הדין הרה"ג הראשל"צ שלמה עמאר.
(-) ציון אלגרבלי

אני מסכים עם דברי עמיתי הרה"ג צ' אלגרבלי שליט"א, שאין בנדון דידן אסור חדר"ג וא"כ חזר בנדוננו דינא דגמרא. דינא דגמרא הוא, שיכול לגרשה בעל כרחה היינו שיזרוק לה גט לרשותה בנוכחות שני עדים ועפ"י ההלכה, ואינו צריך לשאול להסכמתה. אולם אף לדינא דגמרא אם הוא רוצה לחייבה שתבא לקבל גט ותושיט ידיה לקבלו, הרי צריך בית-הדין לשם כך ושיהיו כלפיה עילות גירושין המחייבות קבלת גט כמו עילות גרושין המחייבות בעל בנתינת גט.
גם בזה יש סוברים שלא נתנה תורה זכות לבעל לחייבה לבא ולקבל הגט מאחר שביד הבעל לזרוק גיטה לחצרה ואין הוא מעוגן בגללה.
אולם אם נניח שכאשר אפשרות זו לא קיימת, יכול הבעל לחייבה ע"י בית-הדין לקבל הגט דומיא דחיוב גט של הבעל, א"כ כמו שהבעל יכול להתנות חיוב הגט בזה שתעביר הדיונים הממוניים לבית-הדין כך גם האשה יכולה להתנות את חיובה בכך.
הנושא של הדרך לכפית האשה נידון אצלנו בפס"ד משנת תשס"א כדלקמן:
במקרה שלפנינו חויבה האשה ע"י בית-הדין הגדול בקבלת גט.
המשמעות של חיוב גט לגבי אשה (כשמחייבים אשה בקבלת גט) הוא שאין לגביה מגבלות של חדר"ג או של השבועה בעדות המזרח או של מנהג שלא לגרש בעל כרחה, אבל אין זה אומר בהכרח שיש עליה חובה (וכ"ש שאין עליה דין כפיה) לפשוט את ידה או לסייע לבעל בכל צורה שהיא למסור לה או לרשותה את הגט.
לברור שאלה זו עלינו לדון תחלה בדינא דגמרא לפני היות חדר"ג (או מנהג) שלא לגרש אשה בעל כרחה. האם האשה חייבת לסייע לבעל לגרשה כשרוצה בכך או שמא זכותו שלו לתת לה גט בעל כרחה ובלי רצונה אבל אין עליה חובה או שעבוד להמציא את עצמה ולסייע לבעל לבצוע המסירה.
דעת רוב האחרונים בנדון היא, שאין על האשה שום שעבוד בדינא דגמרא לסייע לבעל לגרשה בעל כרחה. כך מבאר בשו"ת רשב"ש תשובה תיא (פד"ר י"ג ע' 273) וכך מבאר בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ע"ז ס"ק ג', וראה פד"ר ה' ע' 131 ופד"ר י"ג ע' 273. וכך דעת נוב"י תנינא אהע"ז סי' ק"י בסוף התשובה (ע"י פד"ר י"ג ע' 273) ועין פד"ר כרך י' ע' 179 שנקט כך בסתמא.
לעומת הנ"ל, הרי שהבית מאיר חולק וס"ל שהאשה משועבדת לכך מדינא דגמרא - ראה בית מאיר סימן קטו סעיף ד'. נראה שרוב הדעות וסוגיא בעלמא דלא כבית מאיר.
גם אם נאמר שהמחלוקת איננה מוכרעת, נראה שבספק שעבוד כנ"ל האשה מוחזקת בעצמה ומספק אינה מחוייבת לסייע לבעל לגרשה, והיא מוחזקת בספק שעבוד. גם לבית מאיר ברור, שאין כאן מצוה מהתורה או מדרבנן לסייע לבעל כדי שנאמר בזה ספק לחומרא, ועיקר הענין הוא בשעבוד שלה ובספק שעבוד היא מוחזקת.
כל זה נכון כאשר לדינא דגמרא אין סיבות מיוחדות לחייב האשה בגט. אולם כאשר יש באשה מום שאילו היה מום כזה בבעל היינו כופים אותו (בשוטים) לתת לאשתו גט, יתכן שבכה"ג כשם שתקנו באיש דין כפיה, תקנו גם באשה. ויש לדחות שבאיש הוצרכו לתקן כי בעינן דעתו ורצונו לגרש ואם אינו רוצה לגרשה (כאשר יש בו מום שכופין), אין לה תקנה ולכן תקנו לכפות אותו בפועל.
אבל כשיש מום באשה, דיינו בכך שנאמר לו אם קשה עליך המום של האשה זרוק לה גט לחצרה או לחיקה או תנהו בידה (גם בלי הסכמתה), ואין צורך לחז"ל לתקן מאומה. גם אחרי חדר"ג, דיינו שנסיר ממנו המגבלות של חדר"ג ונתיר לו לגרשה בעל כרחה ומנין שתקנו לכפותה לקבל גט.
אולם ברא"ש בתשובה ובשו"ע קיז ובאחרונים מצאנו, שבאשה נכפית כופין אותה בשוטים לקבל גיטה כך מבאר בב"ש אהע"ז קיז ס"ק כ"ב בדעת הראש, וכן דעת הנוב"י מה"ת אהע"ז סימן ק"ד הובא בפתחי תשובה סימן קיז. וביאר שם הנוב"י, שדעת הרא"ש שכופין את הנכפית עד שתאמר רוצה אני, אבל לזרוק לה גט בעל כרחה יש ספק שאולי בזה גזר ר"ג גם בנכפית. וכן פירש הגרע"א בתשובותיו במה"ת סי' ע"ד ובהגהות רע"א לשו"ע אהע"ז קיז, שלדעת הרא"ש כופין את הנכפית בשוטים עד שתאמר רוצה אני, אבל לזרוק לה גט בעל כרחה ובלי דעתה בלי שתאמר רוצה אני, בזה הרא"ש מסתפק. וכן הוא בהפלאה סימן ע"ז ס"ק ג' וסימן קי"ז בדעת הרא"ש (עי' פד"ר ה' ע' 131). ועל כרחך, שכשם שתקנו במומים של האיש להקל על האשה לקבל גיטה, כך גם במומים גדולים שבאשה תקנו כפיה על האשה לקבל גיטה שלא יצטרך הבעל לטרוח ולחפש אפשרות לזרוק לה גט בעל כרחה. ועין גם פד"ר יא ע' 14-12. בספרים מובא שהח"מ חולק על הב"ש וס"ל שאין כפיה בשוטים נגד האשה, אלא רק ע"י מניעת שאר כסות ועונה (עי' פדר כרך ב' ע' 141-140). אולם בס' הפלאה בקונט' אחרון סימן קיז מפרש גם דעת הח"מ שס"ל כנודע ביהודה הנ"ל. בפד"ר כרך ב' ע' 141-140 מובא שדעת מהר"מ מלובלין בתשובה שאין כפיה נגד האשה בשוטים אלא רק כפיה של מניעת שאר כסות ועונה. אבל המעין בתשובה שם (שו"ת מהר"ם מלובלין סימן א) יווכח להדיא שגם דעתו היא שמעיקר הדין כופין את הנכפית בשוטין לקבל גיטה, ועכ"פ גם אם בנכפית יש חולקים הרי שמ"מ בכל מום שבאיש כופין בשוטים לגרש, גם באשה כופין אותה בשוטים לקבל גיטה.
מיהו יש דעות, שגם לדינא דגמרא כשאין חדר"ג, יכול הבעל לדרוש כפית גט על האשה בטענה שכיון שהוא אגוד בה לא יהבי לו אתתא אחריתי והוא מעוגן מחמתה ואז כופין אותה לקבל גט מחמת עגינותו, עי' פד"ר י"ג ע' 274-273. ולמדו דבר זה מיבם שתובע חליצה למרות שאין לו אסור לישא אשה נוספת וכ"ז בגלל הטענה שלא יהבו לי אתתא אחריתא כיון שהוא אגוד בזקוקתו. הדין לגבי יבם נפסק באהע"ז סימן קס"ח סעיף ג' ברמ"א שם וזה עפ"י הגמרא כתובות ס"ד, א' ועין פד"ר י"ב ע' 141. ועי' רמב"ם פ"ב מהל' חליצה ויבום הל' טז ופד"ר י"ג ע' 273 -274 ופד"ר ה' ע' 132. אמנם נראה שאין ללמוד מחליצה לעניננו, דחליצה שאני שהבעל אין לו תקנה כשהאשה מסרבת לחלוץ אלא באופן שיכפו אותה לחלוץ (עד שתאמר רוצה אני), אבל כאשר יש לו היתר נשואין והיא מסרבת להתגרש שיש לו תקנה לזרוק לה גט ולגרשה בעל כרחה מה"ת שיתקנו כפיה לאשה שתקבל גט. רק במומים שבהם כופין את הבעל השוו חז"ל מדותיהם וכמו שתקנו להקל על האשה ולכפות הבעל בשוטים תקנו ג"כ להקל על הבעל ולכפות האשה בשוטים. אבל כשאין מום המחייב כפיה ואנו באים לחייב כפיה רק מטעם טענת עגינות הרי כיון שאינו עגון ויכול לזרוק לה גט לא מצאנו שתיקנו בגלל זה כפיה בשוטים לאשה שתקבל גט מבעלה.
לאור הנ"ל, נדחית תביעת הבעל לכוף את האשה במאסר לקבל גיטה. השאלה שנותרה לפנינו היא, אם יש להטיל על האשה צוי הגבלה.
כיון שהראנו לעיל, שהפוסקים משוים אשה לאיש, אם כן כשם שבפסק של חיוב גט נגד הבעל אזי כאשר הוא מסרב לגרש יש זכות להטיל עליו צוי הגבלה (על יסוד הרחקות דר"ת) כך גם כשנפסק חיוב גט נגד האשה ומסרבת לקבל גט, נטיל עליה צוי הגבלה.
דבר זה נמצא במפורש בתשובת מהר"ם מלובלין סימן א', וז"ל:
"ואפילו את"ל דלא נהיגי עתה לכפות בשוטים כי אם היכא שנשא אשה בעבירה וכדאיתא בפרק המדיר...אין מעשין אלא לפסולות... מ"מ גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות דהכי הוא דינא אפילו בכל אותן דלא קתני בהו כופין וכמו שכתב המרדכי פרק המדיר... אבל הר"מ אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט וכן כתב מהרי"ק שרש קלא דיכולים להחרים על ישראל שלא לישא וליתן עמו וכ' ובכל חומר שירצו בית-הדין וכו' ובתשובת בנימין זאב סי' פח הוסיף דיכולים להחמיר אליו שלא למול את בנו ושלא לקברו ושלא לעשות שום טובה וכו' וא"כ ק"ו באשה נכפית שיכולין להחמיר עליה כל החומרות הנזכר."
הרי שכתב שהרחקות דר"ת הכי הוא דינא גם בכל הנהו שאין כופין וק"ו לאשה שגם אצלה היכא שאין כופין מ"מ הרחקות דר"ת עושים נגדה וא"כ יש מקום גם בדין שלפנינו להטיל צווי הגבלה על האשה.
עד כאן ציטוט הפס"ד משנת תשס"א.
נחזור עתה לעניננו. במקרה שלנו יש שתי עילות לכפות גט. א. ספק קדושין כפי שכתב עמיתי הרה"ג צ' אלגרבלי וכן ששניהם מודים שהיא אסורה לבעל מחמת שנבעלה לבעל זה כשהיתה נשואה לאחר, ונשואיהם היו לכתחילה באיסור.
א"כ לאור הפס"ד משנת תשס"א הנ"ל, יתכן שהסרת החדר"ג עדיין אין בכוחה לחייב את האשה לבוא ולקבל גט. אבל יש כח ביד בית-הדין לחייבה ואולי גם לכפותה לבוא ולקבל מהבעל את הגט.
אולם כאשר בית-הדין בא להשתמש בזכות הכפיה שלו יכולה האשה להתנגד ולדרוש כתנאי לכך שבית-הדין ידון בעניני הממון שנותרו ולא שיידונו בבית המשפט.
חשוב להדגיש שמצד הלכת המהרשד"ם אין האשה יכולה להתנות, כיון שהאשה אין לה כח משפטי להציב תנאים כיון שהיא מתגרשת ולא מגרשת, ואינה פועלת את הגרושין.
אולם ישנו יסוד שני שיכול להציב מחסום בפני חיוב גט של בית-הדין והוא הדין של "עביד איניש דינא לנפשיה". דין זה מעכב זכות הבעל לחיוב ולכפיה כאשר האשה באה ודורשת כנגד חיוב זה חוב אחר שהבעל חייב לה על פי דין ואם ימלא חובתו היא מוכנה להתגרש מרצון.
בנדון שלנו לא ברור לנו אם מה שהאשה דורשת הוא כדין, אבל בכל מקרה היא מוכנה שבית-הדין הרבני יקבע אם מה שדורשת הוא כדין.
כדי שלבית-הדין יהיה יכולת להחליט, צריך שתמסור לבית-הדין את ברור כל עניני הממון, גם אלו שכבר נדונו ונפסקו בערכאה אחרת. היא מנועה מלטעון שהבעל הסכים ומחל למה שנפסק בערכאות אחרות, כי הבעל יטען שקיבל על עצמו את פסקי הדין של הערכאות משום שסבר שהכל יידון שם לפי שיטתם. אבל אם האשה רוצה להעביר חלק שנוח לה לדיון בבית-הדין רבני, הרי שעל דעת כן לא נתן את הסכמתו. טענה מעין זו אכן טען הבעל בפנינו.
בית-הדין גם מנוע למשל לפסוק שהאשה פטורה מחובות הבעל, משום שיתכן ויש לבעל זכות לחייבה בחובות כנגד סכומים שקבלה שלא לפי דין תורה. כמו"כ מנוע בית-הדין לפסוק שהיא חייבת להשתתף בחובות הבעל משום שיתכן והבעל מחזיק בזכויות שלה עפ"י דין תורה.
קצורו של דבר, בית-הדין אינו יכול לבצע הליך משפטי ממוני חלקי, כשאינו דן ופוסק בהליך המשפטי השלם. האשה מצד עצמה אינה יכולה לעצור את ההליך של חיוב הגט משום שכאשר החיוב לא ברור אין הזכות של עביד איניש דינא לנפשיה. לפיכך, אין האשה יכולה לעכב את חיוב הגט ואת צוי ההגבלה, אלא אם כן תסכים לשיפוט מחדש של בית-הדין הרבני בכל עניני חלוקת הרכוש, גם אלו שכבר נדונו ונפסקו ע"י בית המשפט. כל עוד אינה עושה כן, בקשתה אינה כנה ויתכן שרצונה בעכוב הגט ולא בפתרון צודק מן הדין לעניני הממון.
בפס"ד שצוטט (משנת תשס"א) יש גם מקור לכך שצווי הגבלה ניתן להטיל על האשה כאשר אין חדר"ג, וגם הפוסקים שאין לכוף האשה לבוא ולקבל גיטה בגלל שיש לבעל פתרון לזרוק גט לחצרה, מ"מ הגבלות דר"ת חלות גם במקרה כזה.
לאור הנ"ל בית-הדין מחליט:
א. לקבל את הערעור ובזכות הבעל לדרוש שיוטלו צוי הגבלה על האשה.
ב. באם האשה תסכים כי בנוסף לדרישתה שבית-הדין ידון בחובות הבעל ידון בית-הדין בכל עניני הממון, בית-הדין יחליט לאור האמור לעיל, ובית-הדין יקבל את הסמכות הנדרשת.
(-) חגי איזירר

מסכים ומצטרף לכבוד עמיתי הרה"ג שליט"א.
(-) אברהם שרמן

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.
ניתן ביום ו' אדר ב תשס"ח (13/03/2008)
(-) הרב אברהם שרמן, דיין - יו"ר (-) הרב חגי איזירר, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין