לפנינו ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי חיפה שקבע כי אין לאשר את יהדותו ולהתיר לו להינשא אלא אם יערוך גיור לחומרא.

מן העיון בפסק הדין ומהחומר שבתיק עולה כי אין ספק כי המערער ומשפחתו משתייכים לקהילת 'בני ישראל' יוצאי הודו, שבעניינה כידוע נחלקו הפוסקים, ובשל כך (ולא בשל ספק כלשהו שמא המשפחה מבני המנשה) הורה בית הדין את אשר הורה.

ככל שזו דעתם של חברי ההרכב שנתנו את פסק הדין – אין הם רשאים על פי ההלכה לפסוק ולהתיר למערער להינשא, אף אם אחרים חולקים עליהם ואף אם המנהג אינו כדעתם, אך שמא מוטב היה שיעבירו את בקשתו של המערער להרכב אחר ויבהירו כי יש המתירים והרוצה להסתמך עליהם רשאי, אלא שהם עצמם אינם שסוברים כן ואינם יכולים לפסוק בניגוד לדעתם שלהם.

ומכל מקום משלא עשו זאת הם – אין מניעה כי בית דיננו יתיר את נישואי המערער ויאשר את יהדותו, ומן הפן ההלכתי המהותי אין אנו זקוקים לכך אף לעילות ולטעמים שנאמרו בנוגע לעצם זכות הערעור על פי ההלכה ולעילות הערעור הכתובות בתקנות. יסודה של השאלה הוא שאלת איסור והיתר, ומטעם זה גם יכול יחיד להורות בה, ולכן, ובשל הדחיפות, גם ניתן פסק דין זה ביחיד. ואף שבשאלות איסור והיתר "הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר ויתיר" – כשהנשאל לא ביקש להישאל דווקא לחכם מסוים (שאסר) אלא הופנה מכוח הנהלים לבית הדין ועניינו נותב באופן רנדומלי או מכוח חלוקת עבודה בין ההרכבים השונים להרכב מסוים, אין הוא בגדר מי ש"נשאל" להרכב זה דווקא, ומאחר שכך רשאי הוא "להישאל" – בכפוף לנוהלים החוקיים המחייבים שבגדרם הסמכות לאחר פסק דין היא לבית הדין הגדול דווקא – "לחכם אחר" ויכול זה להתיר.

ואומנם על דרך כלל אין מקום בהלכה למה שמכונה בעגה המשפטית "פישינג" – "דיוג" – שמטרתו למצוא את המתיר, ועל כגון זה דרשו "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו – כל המקל לו יגיד לו". אך אין הדברים אמורים אלא שמי שמבקש למצוא מי שיקל לו בניגוד להוראה הרווחת או להוראת רבותיו שלו או מי ש"נשאל" לו, ולא כל שכן במי שכשנדחה הוא ע"י בתי הדין המוסמכים – שהם בעלי הסמכות על פי חוק והם גם מי שמכוח קבלת הקהל יש להם דין "מרא דאתרא" בעניינים אלה על כל תושבי ישראל – הולך הוא "לחצוב באֹרות נשברים" אצל "רבנים" ו"דיינים" מטעם עצמם, שבמקרים רבים אינם יודעים בטיב גיטין וקידושין או בענייני בירור יהדות דבר, ובכל מקרה אינם מוסמכים לכך, המורים נגד בתי הדין המוסמכים ונגד רוב מניין ובניין של רבני ישראל לדורותיהם, נגד קבלת הקהל ונגד החוק – והוצרכתי לבאר זאת כדי שלא יטעו בדבריי.

לא כן הדבר במי שהאוסר אינו רבו כמובן ולא "נשאל לו" דווקא, וכנ"ל, שהקולא שאותה הוא מבקש אינה אלא ההוראה המקובלת שפשטה – אף שיש חולקים עליה – שבמקרה דעתו של בית הדין שבחלקו נפל התיק לראשונה (אף שהיא דעה לגיטימית והעולה בקנה אחד עם הוראת האגרות משה אבן העזר חלק ה סימן א, ויש שהחמירו אף יותר מזה – עיין ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ג) שונה היא ממנה, ושמבקש הוא אותה ממי שמוסמך ליתנה ולהורות לרשמי הנישואין בהתאם, בית הדין הרבני הגדול.

לגופו של עניין, על אף המחלוקת שנזכרת לעיל פשטה ההוראה להתיר ליוצאי עדת 'בני ישראל' שמהודו להינשא כדת משה וישראל ללא גיור לחומרא, וכהוראת הרבנות הראשית לישראל לדורותיה החל בהוראת מרנן ורבנן הגריא"ה הרצוג והראשון לציון הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל (ועיין פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סח ופסקים וכתבים לגריא"ה הרצוג אבן העזר סימנים טו–טז); עבור בהחלטת מועצת הרבנות הראשית בראשות הראשון לציון הגר"י ניסים שהתקבלה בשנת תשכ"ב ברוב יועץ (גם אם לא פה אחד), לאחר היוועצות לא רק בחברי המועצה אלא בכמה וכמה מגדולי הדיינים וגדולי הדור – הגר"ע הדאיה, הגר"י עדס, מו"ר הגר"ש ישראלי (ועיין עוד לעניין זה בספרו עמוד הימיני סימן יח), הגרש"י הלוי, הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי, הגרי"מ אהרנברג, הגר"א גולדשמידט, הגרש"ש קרליץ והגר"ש טנא, ובמעורבות גם של הגרא"י אונטרמן ושל הגר"א קושלבסקי (וראה בכל זה בספר בני ישראל – פסקי הלכה ומקורות); המשך בהנחייתם והוראתם של הרבנים הראשיים לישראל הגר"ש גורן והראשון לציון הגר"ע יוסף בשנת תשמ"ב – הגר"ע יוסף חזר על הוראה זו שוב גם בשנים שלאחר מכן – ועד היום. (ועיין עוד בסקירה שבפסק הדין של בית הדין פתח תקווה בתיק 1190088/1 (פורסם).)

ואומנם לכתחילה הורו הנחיות הרבנות הראשית על קיום בירור עד כמה שהדבר אפשרי בנוגע לדורותיו הקודמים של בן העדה המבקש להינשא, אולם בענייננו הלוא לא העלה הבירור (של מברר היהדות לעניין עולי הודו, שצורף לתיק) מניעה כלשהי (ואף לו לא היה נערך בשל חוסר אפשרות – הרי לא הייתה ההנחיה הנ"ל אלא לכתחילה), ומה גם שבענייננו אף שהורי המערער נישאו כדת משה וישראל בהודו, אחות אימו נישאה כדת משה וישראל בארץ ותעודת נישואיה הוצגה לבית הדין – חזקה על הרבנות שהשיאתה שנהגה כדין וכהוראות הרבנות הראשית וקיימה את הבירורים הנדרשים, ומשהוכשרה אחות האם להינשא הרי שלפחות בנוגע לשאלת היהדות (שלגביה רלוונטי הגיור לחומרא) – תוצאת הכשרתה היא גם הכשרת אחותה, אם המערער, וילדיה ובכללם המערער וקביעת יהדותם, ואין מקום לפקפק בזה עתה ללא יסוד וראיה, ולהוציא במשתמע לעז אף על אחות האם ויוצאי חלציה ועל הרבנות שהשיאתה (ולאידך גיסא אין לתלות גם ולומר שאותה השיאו לאחר גיור לחומרא, שכמובן אינו מועיל לאחותה, שכיוון שנישואין אלה היו בשנת תשל"ט שלא הייתה אז הוראה כזו – מהיכי תיתי להניח שכך הווה?)

לא זו בלבד אלא שלתיק אכן צורפה גם חוות דעת מברר יהדות המומחה בענייני קהילה זו הקובע כי מדובר בבן למשפחה מיוחסת בקהילה, יהודי כשר, ואף לא היו גירושין במשפחות הוריו בדורות האחרונים ויצאנו בזה ידי חובת הבירור. ואף שהרוצה להחמיר לחשוש לדעות המצריכים גיור – רשאי להחמיר לעצמו, אי אפשר למנוע מבני הזוג הרוצים להינשא ולא לחשוש לכך מלנהוג כפי הוראת הרבנות הראשית.

תוצאת כל האמור היא כי יש לקבל את הערעור.

פסק דין ומתן הוראות
א. הערעור מתקבל.
ב. המערער הוא יהודי כשר ורשאי להינשא כדת משה וישראל בכפוף לבירורים המקובלים אצל כל יהודי המבקש להינשא (בדבר רווקותו וכו') ואין השתייכותו ל'בני ישראל' מגרעת מן האמור.
ג. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיו המזהים של המערער.

ניתן ביום כ"ו באדר ב' התשפ"ב (29.3.2022).

הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה