זהו ערעור ברשות על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, שזו לשונה:

"השאלה היחידה העומדת להכרעה בשלב זה היא, האם בית הדין מוסמך לדון בתביעת הבעל לשלום בית ולחילופין להכרזת מורדת, לאור העובדה כי האשה אינה בישראל בעת הגשת התביעה. אף שב"כ האשה מעלה עוד טענות מטענות שונות, דינן של כל אלו להתברר בשלב השני.

אין חולק כי שני הצדדים הינם אזרחי ישראל וכי בעת הגשת התביעה לא נכחה האשה באופן פיזי בישראל. למרות זאת, נראה מן החומר שבתיק בית הדין כי קיימות לאשה זיקות מספיקות לישראל העונות אחר פרשנות המונח "בישראל" אשר בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. זיקות אלו פורטו על ידי ב"כ הבעל, וככלל לא באה הכחשה של ממש ביחס אליהן.

לאור הנ"ל מחליט בית הדין:

לבית הדין סמכות לדון בתביעת הבעל."

ב"כ המערערת טוען, כי ביה"ד האזורי טעה בקביעתו כי בשלב זה השאלה היחידה העומדת להכרעה היא, האם ביה"ד מוסמך לדון בתביעת הבעל לאור העובדה כי האשה אינה בישראל בעת הגשת התביעה. כן טעה ביה"ד בהעבירו את יתר הטענות לבירור בשלב השני.

עוד טוען ב"כ המערערת כי טעה ביה"ד האזורי בקביעתו, כי קיימות לאשה זיקות מספיקות לישראל העונות אחר פרשנות המונח "בישראל" אשר בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. זאת ועוד, טעה ביה"ד בהתעלמו מן ההליכים המשפטיים שהתקיימו ומתקיימים בארה"ב.

ב"כ המערערת מדגיש כי נישואי הצדדים היו נישואין קונסרבטיביים שנערכו בבית כנסת קונסרבטיבי וע"י רב קונסרבטיבי. לפיכך, לטענתו, אין לצדדים זכות עמידה בביה"ד הרבני. כמו כן, ישנו הליך תלוי ועומד בבימ"ש בארה"ב והפורום בישראל הינו "פורום לא נאות".

ב"כ המשיב בתשובתו לערעור מציין, כי המערערת הינה יהודיה ילידת ישראל. לדבריו הצדדים גרו בשנים האחרונות לסירוגין בישראל ובארה"ב. הצדדים הכירו בתקופה שבה המשיב התגורר בהרצליה פיתוח. מרכז עסקיו של המשיב היה בבורסת היהלומים ברמת גן. המערערת הגישה בעצמה תביעה רכושית לביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן נגד המשיב באוגוסט 2003 (התביעה נמחקה בשנת 2005). לבקשת המערערת הוטלו עיקולים על נכסי הבעל בישראל. עד לסכסוך גרו בני הזוג מרבית השנה בישראל ולשני הצדדים זיקה חזקה לישראל. באשר לטענה כי הנישואין היו קונסרבטיביים טוען ב"כ המשיב, שאין בטענה ממש, כי הנישואין היו כדמו"י, נערכה כתובה, והיו עדים כשרים בנישואין.

במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ז אדר ב' תשס"ח (3.4.08) שאלנו את ב"כ הבעל מדוע אין הבעל פונה לבית דין רבני בארה"ב בכדי לתבוע שם שלום בית, וכיצד ניתן לדון בתביעת שלום בית כאשר האשה נמצאת בארה"ב.

למרות שלא קיבלנו תשובה מספקת לשאלתנו, נראה כי אין מנוס מדחיית הערעור, על מנת לאפשר לבעל זכות טיעון מלאה בבית הדין האזורי. נסביר את עמדתנו.

בבית הדין האזורי העלה ב"כ המערערת שלל של טענות, מדוע יש לדחות את תביעות המשיב, הן על הסף והן לגופו של ענין. רק חלק מטענות הסף עסקו בשאלת סמכותו של ביה"ד. ביה"ד האזורי החליט לפצל את הדיון, ולשקול תחילה את שאלת הסמכות בלבד. בשאלת הסמכות הגיע ביה"ד האזורי למסקנה כי קיימות זיקות מספיקות של הצדדים לישראל, מעבר לעובדה כי שני הצדדים הינם אזרחי ישראל. לדעת בית הדין האזורי, יש בזיקות אלו כדי להקים את סמכותו של ביה"ד לדון ב"ענייני נישואין" של הצדדים.

מהחלטת ביה"ד האזורי עולה במפורש כי יש בדעתו להמשיך ולדון ביתר הטענות שהועלו ע"י ב"כ האשה, ואילו יתבררו בשלב השני. פיצול דיוני מעין זה הינו בגדרי שיקול הדעת של ביה"ד האזורי, וככלל, ביה"ד הגדול לא יטה להתערב בכגון דא.

באשר לטענת ב"כ המערערת כי לא מתקיים לגבי הצדדים התנאי של "בישראל", לא מצאנו עילה בשלב זה להתערב בקביעתו של ביה"ד האזורי (ראו: בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול פ"ד נו(2) 625, 642), ומכל מקום ביה"ד הגדול ישוב ויתן דעתו על סוגיה זו לאחר השלמת הדיון בביה"ד האזורי, אם יוגש ערעור נוסף ע"י אחד הצדדים, וככל שיהיה צורך בכך.

נבהיר עוד, כי העובדה שהתנהלו הליכים בין הצדדים בארה"ב, איננה גורם המאיין את סמכות בית הדין. אכן, יכול שיש לבעל-דין טענות הגנה טובות כנגד התביעה ואין מקום לומר מראש – הן מבחינה הלכתית (ראו חו"מ סימן כ"ו) והן מבחינה משפטית - שאין בעל-דין יכול להסתמך על הליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית משפט זר כדי להביא לדחיית התביעה, אך אין בכך כדי לעורר שאלה של סמכות. יש גם לשים לב כי לכאורה תביעת שלום-הבית ומורדת שהוגשה בבית הדין האזורי, אינה תביעה שנדונה לגופה בבית המשפט בארה"ב, וגם אילו נדונה שם תביעה דומה, אין מדובר בנסיבות הענין בעילות תביעה זהות, שהרי עילת התביעה כאן נובעת מן הדין הדתי – דין התורה – וברי כי בית המשפט הזר לא עסק בעילה זו. ממילא, ככל שהוכרעה שם סוגיה כלשהי, אין מדובר במעשה-בית-דין ביחס לעילה הנובעת מדין תורה. יש לזכור גם כי לגבי הגרעין הקשה של דיני נישואין וגירושין, אין תחולה בבית הדין הרבני למשפט הבינלאומי הפרטי.

לפיכך, הימנעות בית הדין מראש לדון בתביעת הבעל עלולה להביא לפגיעה קשה בזכות הגישה של הבעל לערכאות בישראל, שהינה בגדר של זכות יסוד. יש להניח כי גם בית הדין האזורי ישאל את הבעל מדוע לא יפעל לברור תביעתו בבית דין רבני בארה"ב, אך כאמור אין בתשובה לשאלה זו כדי להכריע בשאלת הסמכות החוקית.

עוד נעיר כי לכאורה יש בסיס לטענת ב"כ המשיב שהנישואין שבין הצדדים היו כדמו"י, לאור נוסחה של הכתובה שנערכה, העדים החתומים עליה ואף טענת האשה בבקשת העיקול שהגישה לביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן מיום 31.8.03, שצורפה כנספח ל"תגובה לרשות ערעור בענין סמכות ביה"ד" שהוגשה ע"י ב"כ המשיב. בסעיף 1 לנימוקי הבקשה החתומה ע"י ב"כ המערערת, נכתב כי הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י. זאת ועוד, קיומם של נישואין קונסרבטיביים או רפורמיים בין בני זוג, כשלעצמם, אין בהם כדי לשלול את סמכות בית הדין הרבני בישראל לדון בעניני הנישואין והגירושין של אותם בני זוג, לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

לאור האמור, הערעור נדחה.

ניתן ביום י"ד סיון תשס"ח (17/06/2008)

(-) הרב מנחם חשאי, דיין (-) הרב ציון בוארון,דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין