ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה דיכובסקי
הרב שלמה בן שמעון
הרב עזרא בר שלום
דיין, יו"ר
דיין
דיין
תיק מספר: 1-21-7938
תאריך: י"ד שבט תשס"ו
12/02/2006
מערער פלוני
בא כוח המערער עו"ד עמנואל רסולי
משיבה פלונית
בא כוח המשיבה טו"ר ורדית רוזנבלום
הנדון: גירושין
נושא הדיון: סמכות בית הדין בתביעת גירושין ומזונות נגד בעל שזיקתו לישראל רופפת

פסק דין
שני ערעורים בפנינו. האחד, על פסק דין הקובע כי בית הדין הרבני האזורי בירושלים מוסמך לדון בתביעת הגירושין נגד המערער, שהוא אזרח אמריקאי וישראלי ומתגורר בארצות הברית זה שנים רבות. השני, על החלטת בית הדין האזורי בירושלים שקבע כי בסמכותו לדון בתביעת מזונות של המשיבה בעילה של "מעוכבת מחמתו להינשא".

הצדדים נישאו בישראל בשנת תשמ"ו (1986) ולהם שתי בנות (ילידות 1990 ו-1994). בשנים 1988-1992 התגוררו הצדדים בארה"ב. בשנת 1995 חזרו הצדדים ונסעו לארצות הברית, ולטענת האשה היה זה לתקופה מוגבלת של כ-3 שנים. החל מסוף שנת 1997 חיים הצדדים בנפרד. מאז שנת 1998 מנהלים הצדדים אין-ספור הליכים משפטיים, ולמרבה הצער, קיצם אינו נראה באופק הקרוב.

אלו היו עיקרי ההליכים: תביעת גירושין של האשה בבולטימור ארה"ב (תביעה שכנראה הוזנחה); תביעת הבעל בבית המשפט לעניני משפחה בירושלים בענין חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים); ערעור האשה בבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטת בית המשפט למשפחה שהורה להחזיר את הבנות לארה"ב; בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו הסכימו הצדדים על מינוי בורר שידון בענייני הצדדים שנותרו פתוחים; התדיינות בפני הבורר עו"ד אשר אקסלרוד (שהחלטותיו, כמסתבר, לא בוצעו); התדיינות בפני בית הדין האזורי בירושלים, שהורה על ביטול דרכונו הישראלי של הבעל והפסקת השירותים הקונסולריים, כאמצעי לאכיפת התייצבות הבעל בבית הדין לדיון בתביעת הגירושין של האשה; עתירה לבג"ץ של הבעל נגד החלטת בית הדין (העתירה נמחקה עקב אי הפקדת ערבון בסך 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות האשה); תביעה של האשה בבית המשפט למשפחה להצהיר כי רישום זכויות הבעל בדירת מגורי הצדדים על שם אמו בטלה (התביעה נדחתה); תביעת מזונות בשם הבנות נגד הורי האב, ועוד.

במסגרת ההליכים האמורים התנהלו הליכי ביניים רבים.

הערעור על סמכות בית הדין לדון בגירושין
בפסק הדין לגירושין של בית הדין הרבני האזורי, נשוא הערעור, מיום ח' טבת תשס"ה (20.12.04), נאמר כך:
"אחר שמיעת דברי האשה וב"כ ועיון בחומר שבתיק ביה"ד פוסק:
א. כבר נפסק ביום כ' אלול תשס"ב בהרכב אחר שהסמכות היא לבית הדין ושום צד לא ערער וגם היועץ המשפטי של בתי הדין שלח חוו"ד שהסמכות לביה"ד. ביה"ד פוסק גם כן שהסמכות היא לביה"ד בתביעת הגירושין.
ב. מאחר והבעל עזב את אשתו כבר שנים ומתנה דברים שא"א לחייב את האשה לקבלם, מחייבים את הבעל לתת גט לאשתו לאלתר וכופין אותו על כך."

להשלמת התמונה נציין כי ביום י"ט אלול תשס"ב (27.8.02) כתב היועץ המשפטי לשיפוט הרבני דאז, עו"ד אשר רוט, לבקשת בית הדין האזורי, חוות דעת לפיה בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת הגירושין משני נימוקים. האחד, מאחר וגם הבעל עצמו הינו אזרח ישראל, הצדדים נישאו בישראל ויש להם דירה בירושלים. השני, היות ובפסק דין של בית המשפט העליון שניתן בהסכמת הצדדים (בר"ע 4422/99) ואשר נתן תוקף להסכמות אליהן הגיעו אז הצדדים, עלה ענין סידור הגט בין הצדדים ונקבע "שהוא בסמכות בית הדין הרבני". נציין כי בהסכם עצמו נכתב: "הצדדים מסכימים להתגרש זמ"ז בגט באמצעות שליח מארה"ב לישראל".

אין בפנינו ערעור על פסיקת בית הדין לפיה חייב הבעל ליתן גט לאשה ויש לכופו על כך. הערעור בענין פסק הדין לגירושין הוא רק על סמכותו של בית הדין הרבני להידרש לענין הגירושין של הצדדים.

בטיעוניו המשפטיים אומר הבעל, כי בית הדין פעל ללא סמכות לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, כשדן בעניינו של תושב חוץ, שאיננו נמצא כלל בישראל. לענין זה מסתמך הבעל על פסק-הדין של השופטת פרוקצ'יה ב-בג"ץ 6751/04 מישל סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (טרם פורסם, להלן - פרשת סבג)). הבעל תוקף את חוות דעתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני וטוען כי הוא טעה בהבנת ההסכם שאושר על ידי בית המשפט העליון, וכי מכל מקום הסמכות לפרש את ההסכם מסורה לבורר שנקבע על פי אותו הסכם, ואשר לו ניתנה באופן בלעדי הסמכות להסדיר את נושא הגט לרבות סנקציות במקרה של אי-מתן הגט. לטענת הבעל, גם אילו היה מסכים באופן מפורש שבית הדין ידון בעניינו, לא היה כוחה של הסכמה זו יפה כדי להקנות את הסמכות.

בתשובתה לערעור מציינת באת-כח האשה כי בהסכם הגירושין אליו הגיעו הצדדים במסגרת הדיון בבית המשפט העליון נקבע כי הבעל ישלח גט מארה"ב לישראל, כי הבנות תשארנה במשמורת האם בישראל, כי הדירה תתחלק בין הצדדים כשמחצית הדירה שהעביר הבעל על שם אמו תישאר ברשותה, וכי בורר יכריע בסוגיית מזונות הבנות, מדורן, קיום בקורי הבנות אצל אביהן והערבויות שהאב יידרש להפקיד לצורך כך. ואכן הבורר קבע בהחלטה משנת 1999 כי האב יפקיד "שטר ערבות השווה לערכם של 100,000 $ בחתימת האב ובחתימת שני ערבים טובם וכן סך במזומן של 55,000 $ אשר יופקד לנאמנות משותפת של ב"כ הצדדים". כן קבע הבורר כי מזונות הבנות יעמדו על סך 1800 ש"ח לחודש וכי עם מכירת הדירה יתווסף סך 1200 ש"ח למדורן של הבנות. לטענת האשה, האב לא מילא אחר החלטות הבורר וחובו בלשכת ההוצאה לפועל עומד על כ-150,000 ש"ח. הבורר קבע כי הוא רשאי להטיל סנקציות על הצד שיטרפד את סידור הגט, אך האשה טרם ניצלה סעיף זה מאחר ולא יכלה לעמוד עוד בתשלומים כספיים לייצוג משפטי.

באשר להסתמכות ב"כ הבעל על פסיקת בג"ץ בפרשת סבג, משיבה באת-כוח האשה, כי קיימים הבדלים מהותיים בין אותה פרשה לענייננו. אצלנו שני הצדדים הם אזרחי ישראל והבעל הוא יליד הארץ, בעוד שבפרשת סבג שני בני הזוג היו אזרחים ותושבים של מדינה זרה וללא זיקה לישראל. בניגוד לפרשת סבג, הצדדים שבנדוננו מקיימים את תנאי התושבות, כאשר העובדה שהבעל הפסיק להגיע לישראל בסמוך לפתיחת ההליכים המשפטיים אינה מבטלת את זיקת התושבות לצורך הליכים אלו. בפרשת סבג שני הצדדים לא מילאו אחר תנאי ההימצאות "בישראל" בעת הגשת התביעה, בעוד שבענייננו האשה היתה פיזית בישראל ובבעל התקיימה הדרישה בזיקתו הברורה לישראל. מעבר לכך, בפרשת סבג היה סרוב עקבי של הבעל לסמכות בית הדין, בעוד שאצלנו היתה הסכמה, לפחות מכללא, על פי התנהגותו של הבעל, ששיתף פעולה עם הרב שמואל גמליאל מהנהלת בתי הדין שניסה להביא את הצדדים לידי הסכם גירושין.

בהמשך הדיונים בפנינו, ומשלא הצלחנו לגשר על הפערים שבין הצדדים - יש לזכור כי הבעל חי בארה"ב ויש קושי של ממש באכיפת פסק דין לגירושין על הבעל - ביקשנו את התייחסות הצדדים להשפעת תיקון מס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שנחקק בקיץ האחרון - תוך כדי הדיון בערעורים שבפנינו - ובמסגרתו הוספו סעיפים 4א, 4ב, ו-4ג לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. בתיקון זה הורחבה מאד הסמכות הבינלאומית של בתי הדין הרבניים לדון בתביעות גירושין של יהודים, שזיקתם לישראל רופפת בהרבה מזו שנדרשה לפי המצב הקודם.

באת-כוח הבעל טענה, כי על פי הסייגים לחוק, הוא יחול על תביעות התלויות ועומדות בבית הדין ביום פרסום החוק, אך במקרה שלנו מדובר בתביעה שהסתיימה בפסק דין, ואין היא תלויה ועומדת בפני בית הדין ולכן התיקון לחוק לא חל עליה. זאת ועוד, מכיוון שמדובר בעניין מהותי של סמכות (להבדיל מעניין דיוני פרוצדורלי) חוק זה איננו חל למפרע על המקרה שלנו. כמו כן, האשה הגישה תביעת גירושין במרילנד ארה"ב ועליה להשלים את הליך הגירושין בארה"ב ורק לאחר מכן לפנות לבית הדין האזורי בירושלים בענין גירושיה על פי דין תורה. לענין זה מפנה באת-כח הבעל לסעיף 4א(ב)(2) לחוק בנוסחו המתוקן בו נאמר כי אם הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני זוג לבית משפט מחוץ לישראל, לא יהיה בית הדין מוסמך לדון ולהכריע בגירושין אזרחיים. לפיכך, אין לבית הדין סמכות להכריע בגירושין האזרחיים, ואם יעשה כן והאשה תינשא בשנית בישראל, ייתכן והדבר ייחשב לריבוי נישואין בארה"ב.

באת כח האשה השיבה כי, ראשית, לבית הדין יש סמכות לדון על פי החוק "הישן", ואין בתיקון או בכל פרשנות שתינתן לנוסחו החדש כדי לגרוע מן הסמכות שכבר היתה קיימת לדון ולהכריע בעניינם של הצדדים שבנדוננו. שנית, כל עוד לא ניתן פסק דין חלוט בהליך הערעור ממשיכה התביעה להיות "תלויה ועומדת", ולכן התיקון לחוק חל עליו. שלישית, תביעת גירושין אינה מסתיימת כל עוד לא ניתן הגט, ועד אז ההליך תלוי ועומד, כאשר האשה רשאית בכל רגע נתון לשוב לבית הדין ולדרוש עוד אמצעי אכיפה לביצוע פסק הדין כפי שתמצא לנכון בנסיבות שייווצרו. בהקשר זה, יש לפרש את התיקון לחוק על פי תכליתו, והוא הרחבת סמכויות בתי הדין בישראל כדי למנוע מצבי עגינות. היות ומתן פסק דין לגירושין כשלעצמו אינו פותר את בעיית העגינות, אלא מתן הגט עצמו, יש לקבוע כי ההליך תלוי ועומד עד למתן הגט. רביעית, על פי התיקון לחוק קיימות לצדדים שתי זיקות ברורות שדי בכל אחת מהן כדי להקים את סמכות בית הדין בענייננו - א) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים (סעיף 4א(א)(2) לחוק); ב) התובע הוא אזרח ישראל ומקום מושבו בישראל (סעיף 4א(א)(5) לחוק). חמישית, אין בהגשת תביעה לגירושין אזרחיים בארה"ב כדי למנוע מהאשה להגיש בישראל תביעה לגירושין כדת משה וישראל. לענין זה מסתמכת באת-כח האשה על פסק דין של בית הדין הגדול בתיק 1-21-1625 בו נקבע: "פסק הדין לגירושין אזרחיים אינו יכול לחסום תביעה לגט פיטורין כדמו"י בבית דן רבני בישראל". ששית, דרישת הבעל שהאשה תשלים תחילה את הליך הגירושין האזרחיים נטענת בחוסר תום לב, ונועדה לגרום לסחבת מיותרת נוספת על "שבע השנים הרעות", שהאשה ממתינה כבר לגיטה.

דיון
מקובלות עלינו תשובותיה של באת-כח האשה, הן לענין המצב המשפטי שקדם לתיקון מס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, והן ביחס למצב המשפטי לאחר תיקון החוק. בדיוננו זה נעסוק בתיקון לחוק.

בשנים האחרונות הגיעו לפתחם של בתי הדין הרבניים בישראל כמה וכמה מקרים של עגינות, בעיקר של נשים, כאשר לפי המצב המשפטי ששרר, לא היתה לבתי הדין סמכות מספקת, או שהועלו ספקות אם יש לבתי הדין סמכות, להושיט להן סעד, הגם שמבחינה הלכתית טהורה ניתן היה לסייע להן. שלושה מתוך אותם מקרים התפרסמו עקב עתירות שהוגשו לבית הדין הגבוה לצדק נגד פסקי דין של בית הדין הרבני הגדול. היו אלו פרשת בג"ץ כובאני (בג"ץ 1796/03 צאלח כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול [פדאור (לא פורסם) 03 (5) 200]), פרשת בג"ץ סבג (בג"ץ 04 / 6751 מישל סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פדאור (לא פורסם) 04 (18) 647], ופרשת בג"ץ נגר (בג"ץ 04 / 8543 יעקב נגר נ' בית-דין הרבני הגדול [פדאור (לא פורסם) 05 (1) 329]). בעוד שבפרשות כובאני ונגר נדחו העתירות, בבג"ץ סבג התקבלה עתירת הבעל נגד סמכות בית הדין הרבני בדעת רוב של השופטת פרוקצ'יה (שכתבה את דעת הרוב) והשופט עדיאל, נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין. על דעת הרוב נמתחה ביקורת ציבורית בפורומים שונים, לרבות בכתיבת אקדמית (ראו: פרופ' אליאב שוחטמן, "מסורבות הגט שבחו"ל - היש להן מושיע בישראל?", שערים למשפט 1 אביב תשס"ה-2005 [מכללת שערי משפט]). לדעתנו, דעת הרוב, שעסקה בפרשנות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ראויה לעיון מחדש. נדון בכך לכשיבוא בפנינו מקרה מתאים.

בפרשות סבג ונגר קרא בית הדין הגדול, בהרכבים שונים, לכנסת ישראל לא לעמוד מנגד לנוכח מצוקתן של נשים יהודיות. אלו היו דברינו:
"אנו חוזרים וקוראים לכנסת, לא לעמוד מנגד, בעת שזעקותיהן של עגונות ישראל מכל רחבי העולם היהודי עולות השמימה. מדינת ישראל היא מדינת היהודים. היא מדינתם של כל היהודים בכל רחבי העולם. גם של יהודים שעדיין אינם אזרחים או תושבים בישראל. כל עוד משפטי האומות אינם נותנים פתרון לתביעות גירושין על פי הדין היהודי, שעל פיו נישאו בארצות העמים, חייבת אוזנה של כנסת ישראל להיות כרויה לזעקותיהן של נשים עלובות ומסכנות אלו. חירותן של נשים אלו עשויה לבוא על פי דין שייפסק על ידי בית דין רבני בישראל. כל מי שכבוד האדם וחירותו לנגד עיניו - גם אם אינו שומר תורה ומצוות - חייב להיחלץ חושים לעזרה. אסור לה לכנסת ישראל, לאטום אוזניה ולעצום עיניה מפני צרותיהן של אלו."
ואכן, ח"כ הרב יצחק לוי נרתם לקריאת בית הדין הגדול. הוא הגיש בנושא הצעת חוק פרטית, אשר בסופו של דבר התגבשה למתכונת של תיקון מס' 3 שהתקבל לחוק שיפוט בתי דין רבניים. וזהו נוסחם של הסעיפים שהתווספו לחוק:
"4א. סמכות מבחינה בין-לאומית בתביעה לגירושין
(א) בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:
(1) מקום מושבו של הנתבע בישראל;
(2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים;
(3) מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת התביעה;
(4) מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;
(5) התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל;
(6) התובע הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה.

(ב)
הוגשה לבית דין רבני תביעה לפי סעיף קטן (א) -
(1) לא יהיה בכך כדי למנוע מבית משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג;
(2) הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים.

(ג) היו בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, גרושים לפי דין של מדינת חוץ, יהיה בית הדין מוסמך לדון בתביעה לגירושין כדין תורה או בתביעה להסרת מניעה להינשא כדין תורה, אף אם התובע בלבד הוא אזרח ישראלי.

(ד) לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה אם התובע הוא אזרח ישראלי הנמצא בישראל במועד הגשת התביעה, ובמועד זה במקום מושבם האחרון של בני הזוג, לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין.

(ה) אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בענינים הכרוכים בגירושין.

(ו) לענין סעיף זה, "מקום מושב", של אדם - המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל.

4ב. סדרי דין בענין נתבע שהוא תושב חוץ
הוגשה לבית דין רבני תביעה לפי סעיף 4א כנגד נתבע שמקום מושבו אינו בישראל, וקבע בית הדין כי התקיימו תנאי הסמכות שלפי אותו סעיף, יחולו הוראות אלה:
(1) בית הדין יהיה רשאי לפסוק בתביעה רק לאחר שכתב התביעה הומצא לנתבע בצירוף הזמנה והעתק מאושר של ההחלטה בענין סמכותו של בית הדין;
(2) פסק בית הדין בתביעה לטובת התובע בהעדר התייצבות מטעם הנתבע, רשאי הנתבע להגיש לבית הדין בקשה לעיון חוזר בתביעה בתוך מועד שייקבע בתקנות;
(3) נתן בית הדין פסק דין של גירושין כנגד הנתבע והנתבע לא קיים את פסק הדין, יהיו לבית הדין הסמכויות הנתונות לו על פי כל דין לשם קיום פסק הדין, ובלבד שאם פסק הדין ניתן בהעדר התייצבות מטעם הנתבע, לא יינקטו אמצעים לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (בפסקה זו - החוק), אלא לאחר שהתובע המציא לנתבע עותק מאושר של פסק הדין, הודעה על כך שהנתבע רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר בתביעת הגירושין והתראה על נקיטת אמצעים לפי החוק, בנוסח שנקבע בתקנות;
(4) המצאת מסמך אל מחוץ לישראל לפי סעיף זה תיעשה בצירוף תרגום של המסמך לשפה רשמית במקום מושבו של הנתבע, כשהוא מאושר על ידי נוטריון.

4ג. חוות דעת הלכתיות בענין גט פיטורין או היתר נישואין במדינת חוץ
בלי לגרוע מהוראות סעיף 9, התקבלה בבית דין רבני פניה לקבל חוות דעת הלכתית בענין הסדרת גט פיטורין בין בני זוג יהודים הנשואים כדין תורה שאינם נתונים לשיפוטו היחודי של בית הדין, או בענין היתר נישואין, רשאי נשיא בית הדין הרבני הגדול למנות הרכב של דיין אחד או יותר לשם מתן חוות הדעת."

תיקון מספר 3 האמור התקבל בכנסת ביום כ' בתמוז התשס"ה (27 ביולי 2005) במסגרת חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005, ופורסם בס"ח תשס"ה מס' 2025 מיום 10.8.2005 עמ' 945. בחוק זה הועברה הסמכות שהיתה לנשיא בית המשפט העליון לענין קביעת שיפוט במקרים של נישואין מעורבים של בני דתות שונות לסגני נשיא של בתי המשפט לעניני משפחה ונעשו תיקוני חקיקה נוספים, ובכללם קביעת כללי סמכות שיפוט בינלאומית.

בסעיף 3 לחוק האמור נקבעו הוראות מעבר אל המצב החוקי החדש. בעוד שלגבי העברת סמכויות נשיא בית המשפט העליון וכללי הסמכות הבינלאומית, נקבע כי יום תחילתם יהיה בתום שלושה חודשים מיום פרסום החוק, הרי שלגבי הרחבת סמכויות בתי הדין נקבע (סעיף 3(ד)) כי "הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953, כנוסחן בסעיף 2 בחוק זה, יחולו גם על תביעות התלויות ועומדות בבית דין רבני ביום פרסומו של חוק זה".

תכלית הוראת מעבר זו משתלבת יפה עם התכלית הכללית של הרחבת סמכויות בתי הדין, אשר יחדיו נועדו להביא מזור לבעיות עגינות שהובאו לפתחם של בתי הדין הרבניים ואשר במצב הקודם היה קושי בפתרונם. המחוקק האזרחי - אשר ידיו רב לו - סבר שהרחבת הסמכויות טוב לה שתחול באופן מיידי על תביעות תלויות ועומדות, על אף שבדרך כלל הסמכות הבינלאומית של טריבונל משפטי מתגבשת ביום הגשת התביעה. בדרך זו, יוכלו בתי הדין הרבניים לפתור בעיות עגינות בתביעות גירושין שהוגשו גם קודם לפרסום החוק, כל עוד הן תלויות ועומדות בעת פרסום החוק.

בהקשר זה טענה באת-כח הבעל כי מכיון שמדובר בענין מהותי של סמכות, בהבדל מענין דיוני פרוצדורלי, אין חוק זה חל למפרע על ענייננו. אכן, שאלה נכבדה היא, אם חוק המשנה את סמכויותיו של בית המשפט או בית הדין הינו חוק מהותי או חוק פרוצסואלי. לגבי חוק מהותי, מקובל שאין בית המשפט מתחשב בשינוי החוק לגבי הליך תלוי ועומד; לגבי חוק פרוצסואלי, מקובל שהוא חל אף על הליך שהיה תלוי ועומד בעת שינוי החוק. כאשר השינוי בחוק מביא להחלה של סמכות פונקציונלית של טריבונל משפטי על אדם שהיה קודם לכן פטור מן העול של אותה סמכות, נוטים אנו לומר כי מדובר בענין מהותי (ראו: ע"א 84 / 596 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מרים גל לט (3) 477, 493). פטורים אנו מלקבוע מסמרות בדבר, מאחר ובין כך ובין כך, בענייננו קבע המחוקק במפורש כי הוא יחול למפרע, גם על הליכים התלויים ועומדים בעת פרסום החוק. על כך אמר השופט זילברג, ע"א 238/53 אהרן כהן ובלה בוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלת פ"ד ח(1), 4 , 16:
"...מן המפורסמות היא, כי חוק חדש מטריאלי, המשנה זכויות וחובות של אדם, "אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך", כלומר: באין הוראה נוגדת, בפירוש או מכללא, בגופו של החוק, מניחים כי החוק פועל מכאן ולהבא ולא למפרע, ואינו פוגע בזכויות שהיו נתונות לבעלי-הדין בשעת התחלת הדיון" (ההדגשה הוספה).
במקרה דנן, נקבעה הוראת מעבר מפורשת בגופו של החוק לפיו התיקון לחוק - גם אם הוא מטריאלי - יחול למפרע, על הליכים התלויים ועומדים בעת פרסומו.

כאמור, טענת ב"כ הבעל היא, שהיות ובית הדין האזורי פסק את דברו בתביעת הגירושין, שוב אין היא "תלויה ועומדת". תשובתה של באת-הכח המלומדת של האשה מקובלת עלינו. כל הליך משפטי הינו בגדר "תלוי ועומד" בבית המשפט או בבית הדין עד למתן פסק דין סופי. פסק דין הופך להיות סופי בעת שאין עליו ערעור עוד. קרי: אם לא הוגש ערעור - בכלות המועד להגשת ערעור; אם הוגש ערעור - עם מתן פסק הדין בערעור. כך גם סעיף 8 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע: "לצורך הסעיפים 6 ו-7 יראו פסק דין כסופי כשאין עוד ערעור עליו". בבחינת למעלה מן הצורך נעיר, כי ערכאת ערעור מוסמכת להחזיר תיק לדיון מחדש בערכאה הראשונה, תוך מתן הוראות מתאימות. נניח שהיינו סבורים ששאלת הסמכות ראויה לליבון נוסף בבית הדין האזורי לאור החקיקה החדשה, הרי מניה וביה, חוזר היה הענין להיות תלוי ועומד בבית הדין קמא. לפיכך, גם מבחינה הגיונית לא ניתן לראות הליך כאילו הסתיים, בזמן שערכאת הערעור זכאית לומר את דברה לגבי פסק הדין של בית הדין קמא.

גם הנימוק השני של ב"כ האשה, בו הצביעה על ייחודה של תביעת גירושין, שאינה מסתיימת אלא עם מתן הגט, נכון הוא מבחינה משפטית. פסק דין לגירושין של בית דין רבני, ואין משנה מהו הנוסח של פסק הדין - הצעה, המלצה, חיוב או כפיה - איננו מסיים את הליכי הגירושין. הם מסתיימים רק עם מתן הגט והוצאת "מעשה בית דין". בענין זה ניתנה גם הנחיה ברורה של נשיא בית הדין הרבני הגדול:
"ז. סיום הליך הגירושין
הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק-דין לגירושין, בין אם פסיקת בית הדין הוכתרה בכותרת "פסק-דין" ובין אם היא הוכתרה בכותרת "החלטה", אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן מעשה-בית-דין שלאחר סידור הגט. כל עוד לא סודר הגט וניתן מעשה-בית-דין כאמור, ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית הדין ימשיך לדון בענין הגירושין ובכל הכרוך בו, עד לאחר סידור הגט ומתן מעשה-בית-דין.

מצא בית הדין לנכון להורות על סידור הגט עוד בטרם הוכרעו כל העניינים הכרוכים בגירושין, יציין בהחלטתו באלו עניינים ימשיך לדון לאחר סידור הגט.

(הנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול - התשס"ד, חוזר מנהל בתי הדין הרבניים מס' 8, 6,4; ההנחיות מצויות כעת גם ב-http://www.rbc.gov.il/judge/av/index.asp).

אכן, בבסיס הנחיה זו עומד הרציונל אותו הביעה באת-כח האשה. הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק הדין בו בית הדין מורה - אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה - על ביצוע הגירושין. ההליך מסתיים רק במתן הגט בפועל ובכתיבת מעשה-בית-דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם באופן מלא ואם תוך ציון הגבלות. בני זוג נשואים הינם בחזקת איסור להינשא לבני זוג אחרים, כל עוד לא קבע בית דין רבני מוסמך כי הם מותרים לעלמא, ולמי הם מותרים. אין די בעצם מתן הגט, אלא יש צורך אף במעשה-בית-דין אשר משמש כפסק דין משלים לפסק הדין הראשון בו הורה בית הדין על ביצוע הגירושין. כדברי בית הדין הגדול (פסקי דין רבניים חלק ט 289, 292):
"...פסה"ד בתיק 533/לב היה פס"ד על תביעת הגירושין, ועל הסכם הגירושין שנעשה בין הצדדים. מעשה בית דין הוא פס"ד אחר על מעשה הגירושין עצמם שנעשה כדין. ועיין פתחי תשובה שו"ע אה"ע סי' קנ"ד בסדר הגט סק"ח, בשם הפוסקים שצריך תורת בי"ד לסידור הגט, ולמעשה בי"ד על הגירושין, עיין שם.

(כידוע שיש בארץ, כגון בתל אביו שני בתי דין נפרדים: האחד, בי"ד שדן רק במשפטי גירושין, וב"ד שני שעיקר עיסוקו הוא במעשה הגירושין. ביה"ד ברחובות הוא דן גם במשפטי הגירושין, וגם עוסק במעשה הגירושין, דהיינו שהוא פועל בשני המישורים גם יחד).

אולם אלו הם שני פסקי דין שונים, פס"ד במשפט גירושין כולל עצם החיוב לתת גט, או לקבל גט, ענינים הכספיים שבין הצדדים, שאלת הילדים של בני הזוג. ופסק דין שנקרא מעשה בית דין כולל בעיקרו דיני איסור והיתר שהגט נעשה כהלכה, ושהיא אסורה לכהן, ומתי היא מותרת להינשא, ואם היא מותרת לחזור לבעלה הקודם, וכן אם היא אסורה להינשא לגבר מסויים. שני פסקי דין אלו, אינם חייבים להיות תואמים זה את זה, אלא הם משלימים אחד לשני".

וראו גם תיק 8570-21-1 (בית הדין הרבני רחובות) ס' ר' נגד ס' י' (מצוי כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/9.doc):
"...זאת ועוד. אף שניתן פסק דין לגירושין, טרם סודר הגט. תביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת עד למסירת הגט ומתן "מעשה בית דין". עובדה היא, שהצדדים זומנו לאחר מתן פסק הדין, להמשך הליכי הגירושין. במקרה דנן, פסק-הדין קבע רק, כי מצוה על הבעל לתת גט. כל עוד לא ניתן הגט, אמור בית הדין להמשיך ולדון בתביעת הגירושין, הן במישור היישומי של פסק הדין כפי שניתן, והן בבקשות להחמרת נוסח פסק הדין מ"מצוה" ל"חיוב" ואולי אף ל"כפיה". לפיכך, יש לראות - מבחינה מהותית - בכותרת לפסיקת בית הדין, שם נכתב "פסק דין", כ"החלטת ביניים"."

משמצאנו כי תיקון מספר 3 לחוק הדיינים חל בנדוננו, נבדוק אם קיימות על פיו זיקות מספיקות כדי להפעיל את סמכות בתי הדין הרבניים. אין חולק, כי שני בני הזוג הינם אזרחי ישראל. על פי הוראת סעיף 4א(א)(2) די בכך כדי להקים את סמכות בית הדין לדון בתביעת האשה למתן גט פיטורין כדת משה וישראל. אין חולק, כי האשה הינה אזרחית ישראל ומקום מושבה בישראל. גם בכך די כדי להקים את סמכות בית הדין על פי סעיף 4א(א)(5) לחוק.

אלא מאי, טוענת ב"כ הבעל, כי היות והאשה הגישה תביעת גירושין בבית המשפט במרילנד, אין לבית הדין סמכות לדון ולהכריע בגירושין אזרחיים, זאת על פי סעיף 4א(ב)(2) לחוק, הקובע: "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". מוסיפה באת-כח הבעל, כי היה וייעשה כן והמשיבה תינשא שנית בישראל ייתכן שהדבר ייחשב לריבוי נישואין בארה"ב.

דין טענה זו להידחות. ראשית, מדברי באת-כח הבעל עולה כי היא מודה בהקשר זה, שאין בהוראת הסעיף האמור כדי לעכב את הדיון בתביעת האשה למתן גט פיטורין כדת משה וישראל. שנית, תכלית ההוראה האמורה היא, שהרחבת סמכות בתי הדין לדון בתביעת גירושין כדת משה וישראל של יהודים בעלי זיקה מופחתת לישראל לא תפגע בזכויות של בעל-דין שהגיש תביעת גירושין אזרחית במדינת חוץ. ההוראה נועדה כדי לשמש "מגן" ולא "חרב" בידי בעלים המבקשים, תוך אטימות לב, לעגן את נשותיהם ולמנוע בעדן זכויות המגיעות להן בדין. בנוסף, במקרה דנן, תוקף "הנישואין האזרחיים" של הצדדים נובע מנישואיהם בישראל כדת משה וישראל. לכשיינתן גט כדמו"י לא ייפגע כל אינטרס שיכול ורכש מי מהצדדים על ידי נישואין אזרחיים במדינה זרה, שהרי לא היו כאן נישואין כאלו. שלישית, תביעת הגירושין שהגישה האשה בארה"ב נזנחה על ידה לפני שנים רבות. הבעל עצמו מתנגד לאורך כל השנים לגירושין. יש להניח שהוא התנגד גם להליך שנקטה האשה בארה"ב. בנסיבות אלו, אין לראות אותה תביעה כתלויה ועומדת. "דאגת" הבעל לעבירת ביגמיה עתידית של האשה לפי חוקי ארה"ב, הינה צינית, מתחסדת ונטענת בחוסר תום לב בולט.

ערעור הבעל על סמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין, נדחה.

הערעור בענין הסמכות לדון במזונות "מעוכבת מחמתו להינשא"
ביום א' אדר א' תשס"ה (10.2.05) פסק בית הדין האזורי, לאחר שמיעת דברי האשה ובאת-כוחה ולאחר שהבעל הוזמן ולא הופיע:
"מחייבים את הבעל לשלם לאשתו מזונות מדין מעוכבת בסך השוה ל-1000 דולר לחודש בתשלום בש"ח בשער יציג ביום התשלום".

על פסק דין זה לא הוגש ערעור. לעומת זאת, הגישה באת-כח הבעל לאחר מתן פסק הדין האמור בקשה לקיים דיון בבית הדין האזורי בשאלת סמכות בית הדין לדון ולפסוק מזונות בעילת מעוכבת מחמתו להינשא, ובית הדין נעתר לבקשתה. דיון בענין זה התקיים ביום כ' אדר ב' תשס"ה (31.3.05), ובו ביום פסק בית הדין האזורי:
"היות והאשה הזניחה את תביעתה הקודמת בבית משפט והגישה תביעה לפנינו, הסמכות היא לבית הדין, ובפרט שהתביעה למזונות היא מדין מעוכבת".

בערעור טוענת באת-כח הבעל, כי בית הדין פעל בחוסר סמכות בענין המזונות, מאחר והסמכות לפסוק בענין המזונות ניתנה על ידי האשה לבית המשפט לעניני משפחה, וזאת בתביעת מזונות שהגישה האשה ביום 21.4.98 כנגד הבעל והוריו. כמו כן, בהסכם אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט העליון הסכימו הצדדים שכל העניינים הפתוחים יוכרעו על ידי בורר. בגדרם של דברים אלו, כך לטענת ב"כ הבעל, נמצא ענין מזונות האשה לרבות מזונות מדין "מעוכבת". בהליך הבוררות לא פנתה האשה לבורר בענין מזונותיה, אך פנתה בענין הגט ובקשה את עזרתו, והבורר פסק כי בסמכותו לפסוק סנקציות לצד שמסרב לתת גט. בית המשפט למשפחה אישר ביום 29.1.01, לבקשת האשה, את פסק הבורר. מזונות מעוכבת הינם מכוח עילה עצמאית בדיני מזונות ואינם בגדר "מזונות עונשיים", כך שאין בסיס לטענה שמדובר ב"עניני גירושין". זניחת התביעה מצד האשה היתה מטעמים טקטיים וענייניים כאחד ולא על מנת לתת סמכות לבית הדין.

בטענותיה המשלימות של באת-כח המערער היא הוסיפה וטענה שעל פי הוראות סעיף 4א(ח) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אין בהוראות אותו סעיף - בו הורחבו סמכויות בתי הדין לדון בתביעות גירושין של יהודים בעלי זיקה מופחתת לישראל - כדי להקנות לבית הדין סמכות בעניינם הכרוכים בגירושין. לטענתה, יש לראות בתביעת המזונות של האשה כענין "הכרוך" בגירושין, כך שגם אם יש לבית הדין סמכות בענין הגירושין, אין לו סמכות בענין המזונות.

בתגובה שכתבה באת-כח האשה לבית הדין האזורי וכן בתשובתה לערעור בענין המזונות, צויין כי בבית המשפט לא מתנהלת כיום כל תביעה בגין מזונות האשה. תביעת האשה למזונותיה, שהוגשה לפני כשבע שנים נסגרה כעבור חודשיים מבלי שהתנהל כל דיון לגופה של התביעה. התנהלו הליכים בקשר למזונות הילדים, אך אין בכך כדי להשפיע על סוגייתנו. הסכם הגירושין אליו הגיעו הצדדים ושקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט העליון, אינו עוסק כלל בסוגיית מזונות האשה, מאחר והאשה עבדה אז ולא היו לה דרישות בענין זה. לבורר לא ניתנה סמכות לדון במזונות האשה והחלטה שנתן בעניינם של הצדדים לא עסקה כלל במזונות האשה. אין רלבנטיות לשאלה אם מזונות מעוכבת הינם מזונות עונשיים (כחלק מדיני הגירושין) או מזונות רגילים, מאחר וכאמור אין כל תביעה למזונות האשה בערכאה אחרת.

בטענותיה המשלימות של באת-כח האשה, השיבה היא לענין המזונות, כי לבית הדין סמכות בענין המזונות על פי החוק במתכונתו הישנה; כי יש לראות מזונות מעוכבת כסנקציה עונשית על סרבני גט ובית הדין מוסמך להטילם גם על פי התיקון לחוק; כי העובדה שחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 אינו מונה את "מזונות מעוכבת" ברשימת צווי ההגבלה ("הסנקציות"), אינה גורעת מסמכותו הכללית של בית הדין לפסוק זאת, שהרי סעיף 7 לחוק האמור קובע כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית דין רבני או של בית משפט על פי כל דין".

דיון
דינו של הערעור על סמכות בית הדין לדון בענין מזונות האשה, להידחות.
תשובותיה של באת-כח האשה מקובלות עלינו. אשה זכאית לתבוע מזונות בבית הדין הרבני, בין אם ענין המזונות כרוך בתביעת הגירושין (סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים), ובין אם ענין מזונותיה עומד בפני עצמו, ללא כריכה בתביעת גירושין (סעיף 4לחוק). במקרה דנן פסקנו כי יש לבית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין. אף שעיקר דיוננו בענין הגירושין בפסק דין זה עסק בהשלכות של תיקון מספר 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, צודקת באת-כח האשה כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין בענייננו גם לולא התיקון, וזאת מאחר ושני הצדדים הינם אזרחי ישראל וזיקת הבעל לישראל מספקת כדי להקנות את הסמכות לפי סעיף 1 לחוק. זאת ועוד, בהסכמתו של הבעל לשלוח את הגט מארה"ב לישראל - כאשר ברור שמדובר בהליך שיתנהל במסגרת בית הדין הרבני - יש לראות כהודאה בסמכות בית הדין לפי סעיף 1 ולחילופין כהסכמה לסמכות לפי סעיף 9.

על כל פנים, גם אם בעת הגשת תביעת המזונות הוגשה, או היתה תלויה ועומדת, תביעת גירושין ותביעה זו נדחתה, או התברר כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין, אין בכך כדי לגרוע מסמכות בית הדין לדון בתביעת מזונות אשה שלא אגב הגירושין. עיון בהסטוריה החקיקתית של חוק שיפוט בתי דין רבניים מראה בעליל, כי בסעיף 4 לחוק לא היתה כוונה לשלול את זכותה של אשה לתבוע מזונות בבית הדין הרבני אגב גירושין - גם אם בסופו של דבר התביעה נדחתה או נמחקה מחוסר סמכות - הכוונה היתה לחדש שסמכות זו קיימת גם שלא אגב גירושין. בענין זה אנו מסתייגים - עם כל הכבוד - מן הכיוון בו הלכה פרשנותה של השופטת פרוקצ'יה לסעיף זה בפרשת סבג. מאחר ובענייננו ממילא קיימת סמכות של בית הדין לדון בתביעת הגירושין, איננו רואים צורך להרחיב בסוגיה זו.

כך גם איננו רואים צורך לדון בשאלה אם מזונות מעוכבת הינם מזונות רגילים או עונשיים, והאם בית הדין הרבני יכול לדון במזונות מעוכבת כעילה עצמאית, כאשר קודם לכן קיבלה האשה פסק דין למזונות רגילים בבית המשפט למשפחה. במקרה דנן, מקובל עלינו כי הסמכות בענין מזונות האשה נתונה אך ורק לבית הדין הרבני.

טרם סיום, נעיר קצרות ביחס למעורבותו של בורר בסוגיית הגירושין והמזונות. דיון בשאלה של גירושין אינה נוגעת רק לבני הזוג עצמם. זהו ענין של סטטוס, שיש לו השלכות כלפי כולי עלמא. כמו כן, בעניני גירושין של יהודים נמסר לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי. מסיבות אלו לא ניתן, אף בהסכמת הצדדים, להעביר סכסוך גירושין לבורר:
"...עניין זה מסור לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני; והסכם בין בני זוג על גירושין אינו תופס, כל עוד לא אושר ע"י בית הדין הרבני. האיסור על בוררות בעניין זה ברור: אם ניתן היה למסור עניין זה לבורר, שפסקו יוגש לאישור ביהמ"ש המחוזי לצורך ביצוע - נמצאנו מוצאים עניינים משיפוטם הייחודי של בתי הדין הדתיים."
(פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, 74)

שונים הדברים ביחס למזונות אשה, שלגביהם ניתן להגיע להסכם מחייב בין זוג, ואין לגביהם סמכות ייחודית לבית הדין הרבני. עם כל זאת, במקרה דנן, שוכנענו כי ענין מזונות האשה לא נמסר לסמכות הבורר. אך גם אילו כך היה, לא היה מקום בנסיבות הענין שבית הדין יימנע מלדון בתביעת האשה למזונותיה. סמכותו של בורר מעוגנת בהסכמת הצדדים, ומטרתה בדרך כלל למצוא אפיק התדיינות יעיל וזמין לצדדים במקום ההתדיינות המקובלת בערכאות. צד להסכם בוררות אשר עושה כל אשר לאל ידו כדי להתחמק מעולו של הבורר, ואינו מציית לפסיקותיו, אינו יכול להישמע בטענה שענין מסויים אשר בו משום מה חפצה נפשו כן להתדיין בפני הבורר, יועבר לדיון בפניו. מאחר והבעל לא ציית להחלטות הבורר, יש לראות בכך הפרה יסודית של הסכם הבוררות, וזכותה של האשה היתה - גם אילו ענין מזונותיה כן נמסר לבורר - לחזור בה מהסכמתה לסמכות הבורר ולהעדיף להגיש תביעתה לבית הדין.

אנו דוחים, איפוא, גם את ערעור הבעל על סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות האשה.

כאמור, הערעורים בפנינו נסובו רק על סמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין ובתביעת המזונות. לא הוגש ערעור על גופו של פסק הדין אשר חייב את הבעל בגט והורה על כפייתו לגט. כמו כן, לא הוגש ערעור על עצם חיובו של הבעל במזונות האשה ועל גובה החיוב. פסקי דין אלה שרירים וקיימים מעצם פסיקתם על ידי בית הדין הרבני האזורי והינם סופיים.

האשה רשאית לנקוט כל הליך שתמצא לנכון בכל ערכאה שהיא, כדי לאכוף על הבעל את קיום פסקי הדין. האשה רשאית לחזור ולפנות לבית הדין האזורי ולבקש לנקוט נגד הבעל צווי הגבלה ולבקש כל סעד אחר שיהיה ראוי לתתו.

בכלל הסעדים האמורים, יש מקום לדון בחיובו של הבעל בקנס כספי על כל יום שהוא משהה את מתן הגט.

בנסיבות הענין, נראה שיש לחייב את הבעל בהוצאות לטובת האשה בסך של 100,000 ש"ח. חיוב זה לא ייכנס לתוקף אם הבעל יתן את הגט תוך 30 יום מעת המצאת פסק דין זה לידי באת-כח הבעל.

ניתן היום, י"ד שבט תשס"ו (12.02.2006)

(-) שלמה דיכובסקי - דיין, יו"ר        (-) שלמה בן שמעון - דיין        (-) עזרא בר שלום - דיין