החלטה

א. המחלוקת בדבר סמכות ביה"ד לדון מחדש, מחשש לטעות

הצדדים התגרשו בתאריך כ"ה סיון תשס"ו 21.6.2006.

בסעיף ח(2) להחלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ב אדר תשס"ו 21.3.2006 קבע ביה"ד מהם זכויות האשה בפנסיה המוקדמת של הבעל ובסעיף ח (6) הורה ביה"ד לצדדים לערוך חשובים והתחשבנות ולדווח לביה"ד. בפסה"ד מיום ז' כסלו תשס"ז 28.11.2006 דחה ביה"ד הרבני הגדול את ערעורו של הבעל לשעבר בענין הפנסיה המוקדמת.

ב"כ הבעל לשעבר הגיש לביה"ד בקשה לעיון מחדש לאור האמור בפסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול. ביה"ד הרבני האזורי החליט ביום כ"ה טבת תשס"ז 15.1.2007 לקיים בירור בענין ובהחלטה מיום כ"ד שבט תשס"ז 12.2.2007 הבהיר ביה"ד האזורי כי מקור סמכותו בתקנה קכ"ח לתקנות הדיון ובאם הבעל יפתח תיק מתאים יקבע ביה"ד דיון לצורך בירור נוסף.

בדיון שנערך בפנינו טענה האשה טענה מקדמית שאין לביה"ד האזורי סמכות לדון מחדש והתנהל דיון בטענה זו ונשמעו עמדות הצדדים ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בענין זה בכתב.

לאחר העיון אנו סבורים כי הבירור עליו החליט ביה"ד הוא בסמכות ביה"ד ולהלן נימוקינו מתוך התייחסות לטענות שהעלו הצדדים.

להבהרת הדברים נצטט את האמור בתקנות הדיון.

בתקנה קכח לתקנות הדיון התשנ"ג נאמר:

חושש בית הדין שטעה בפסק דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור.

ובתקנה קכט (1) נאמר:

בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בענינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

ב. האם יש הגבלות בנסיבות שהביאו את ביה"ד לחשוש לטעות

ב"כ האשה טוענת כי תקנה קכח מאפשרת לביה"ד להזמין הצדדים לבירור נוסף רק אם ביה"ד עצמו חושש שטעה בפסק דינו ואז עליו מיוזמתו להזמין הצדדים לבירור נוסף. לטענתה במקרה שלפנינו ההחלטה על הבירור הנוסף נעשתה רק בעקבות בקשת הבעל וביה"ד אף קבע שהדיון יתקיים אם הבעל יפתח תיק מתאים. והרי אם ביה"ד חושש לטעות אין צורך שהבעל יפתח תיק מתאים.

אנו סבורים כי בתקנה קכח אין הגבלה מהם הנסיבות שבגינן חושש ביה"ד שטעה בפסק דינו ובכל מקרה שבו ביה"ד האזורי חושש שטעה עליו להזמין את הצדדים לבירור נוסף. במקרה דנן החשש של ביה"ד האזורי לטעות נבע מעיונו בנמוקי ביה"ד הרבני הגדול בפסה"ד הנ"ל (נמוקים אלו ניתנו ע"י ביה"ד הרבני הגדול בתאריך ז' כסלו תשס"ז 28.11.2006 ונשלחו בדואר ע"י מזכירות ביה"ד הרבני הגדול והגיעו לביה"ד האזורי בתאריך 7.12.2006. יומים לפני כן בתאריך 5.12.2006 בקש ב"כ הבעל לשעבר מביה"ד האזורי לעיין מחדש בפסה"ד לאור פסה"ד הנ"ל של ביה"ד הרבני הגדול אותו הוא צרף לבקשתו).

העובדה שב"כ הבעל מגיש בקשה לעיון מחדש איננה מונעת מביה"ד לחשוש לטעות ולפעול לפי האמור בתקנה קכ"ח. הצורך בפתיחת תיק ע"י הבעל לשעבר נבע מסיבות מנהליות בלבד משום שהתיק בו ניתנה החלטה זו נסגר. (יתכן והיה אף מקום להורות לבעל לשעבר לפתוח תיק כבר בשלב הראשון של בקשתו מיום 5.12.2006 ולפני מתן ההחלטה הראשונה בבקשת ב"כ הבעל לשעבר מיום כ"ה טבת תשס"ז 15.1.2007. בפועל ההחלטה שעל הבעל לשעבר לפתוח תיק מתאים לבקשתו ניתנה כבר בתאריך ה' שבט תשס"ז 24.1.2007 עוד לפני מתן ההחלטה מיום כ"ד שבט תשס"ז 12.2.2007).

ג. חשש של ביה"ד האזורי לטעות לאחר הליך ערעור בביה"ד הרבני הגדול

ב"כ האשה טוענת שתקנה קכח אינה תקפה לאחר שהוגש ערעור וניתן פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול. ב"כ האשה מציינת האמור בספר סדר הדין (פרופ' אליאב שוחטמן) עמ' 440.

לעניות דעתנו בלשון תקנה קכח אין הגבלה לביה"ד האזורי המונעת ממנו לחוש לטעות שלו ולקיים בירור לאחר הליך הערעור. (המקורות שצויינו בספר סדר הדין עמ' 440 הע' 84: ע"א 682/81 ופד"ר י' 180 אינם מהווים לדעתנו תימוכין להגבלה שכזו). אך לגבי הנדון שבפנינו אין אנו צריכים להכריע בשאלה זו וכמפורט להלן.

גם אם היינו סבורים שבאופן כללי אין ביה"ד האזורי רשאי לקיים בירור נוסף מחשש לטעות שלו, לאחר שביה"ד הרבני הגדול דחה הערעור, המקרה דנן שונה בתכלית.

ביה"ד הרבני הגדול דחה אמנם את ערעור הבעל לשעבר על החלטת ביה"ד האזורי אך ביה"ד הרבני הגדול כתב במפורש שצדדי הספק שקולים ואין הם יכולים לקבוע שביה"ד האזורי טעה ואינם יכולים לבטל פס"ד של ביה"ד האזורי אך אילו היה הדבר נדון בפניהם כערכאה ראשונה אולי היו מפשרים.

להלן צטוט חלק מדברי ביה"ד הרבני הגדול בפסה"ד מיום ז' כסלו תשס"ז 28.11.2006 ובהחלטה מיום כ"ו טבת תשס"ז 16.1.2007:

בפסה"ד:

הצדדים של הספק שקולים ביותר ולא נוכל לומר שביה"ד האזורי טעה. במקרה כזה, אין יכולת לביה"ד הגדול לבטל פס"ד של ביה"ד האזורי (כאשר אין כאן טעות מבוררת). מה גם שביה"ד האזורי לקח בחשבון פסיקתו בענין כתובה ופיצויים את הכספים שניתנו לאשה ע"י פסק הדין בענין הפנסיה והפנסיה המוקדמת.

לאור הנ"ל, ביה"ד מחליט לדחות את הערעור.

ובהחלטה:

בקשת ב"כ הבעל לדיון מחודש בהרכב מורחב או לחילופים לכפות פשרה, אין להם מקום.

א. ...הספק הוא ספק של פרשנות החוק האזרחי והתפתחותו ולכלל הכרעה לא נגיע.

אין כאן אמירת איני ידוע שמחייבת תוספת דיינים אלא פסיקה שהדבר ספק.

ב. אילו היה הדבר לפנינו כערכאה ראשונה אולי היינו מפשרים כבקשת ב"כ הבעל.

אולם בערכאות ערעור אין אנו יכולים ע"ס דעת ספק שלנו לבטל פס"ד מוחלט של ביה"ד האזורי בפס"ד המקורי צורפו נמוקים נוספים.

עד כאן הצטוט מפסה"ד וההחלטה של ביה"ד הרבני הגדול.

כאשר מדברי ביה"ד הרבני הגדול עולה שיתכן ויש טעות בהחלטת ביה"ד האזורי אלא שהצדדים שקולים והם אינם יכולים לקבוע בוודאות שביה"ד האזורי טעה, במקרה זה ודאי הוא שהחלטה שכזו של ביה"ד הרבני הגדול אינה מגבילה את ביה"ד האזורי ובאם ביה"ד האזורי חושש שהוא טעה עליו לפעול כאמור בתקנה קכ"ח לתקנה"ד.

למען הסר ספק נבהיר שגם אם ביה"ד האזורי יערוך בירור ויגיע למסקנה שטעה, החלטת ביה"ד האזורי תהיה כפופה לזכות ערעור בביה"ד הרבני הגדול (ואף החלטתנו הנוכחית בדבר סמכותנו מחדש מחשש לטעות שהיא החלטת ביניים כפופה לזכות ערעור לפי הנהלים שנקבעו בתקנה קל"ב לתקנות הדיון).

ב"כ האשה טענה שכאשר ביה"ד הרבני הגדול נתן פס"ד בערעור, החלטת ביה"ד האזורי לקיים בירור מחשש לטעות סותרת את פסה"ד של ביה"ד הרבני
הגדול וזה דבר שלא ייעשה. כאסמכתא לטענתה היא ציינה את האמור בע"א 682/81.

ברם, מהקטע שציינה ב"כ האשה בסעיף 44 לסיכומיה עולה שביה"ד האזורי אינו יכול להמרות את החלטות ערכאת הערעור באותו הענין ובהמשך נאמר בע"א הנ"ל:

"עצם הקמת בית הדין הגדול לערעורים יצרה מבנה הירארכי במערכת השיפוט הרבני, והמסקנה המתבקשת היא, שאין ערכאת שיפוט נמוכה מוסמכת להמרת פיה של ערכאת הערעור באותו ענין שבו פסק בית הדין של ערעור את פסקו. הדבר גם נובע ברורות מתקנה קל"ח של תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, שנוסחה במתכונת תקנה 423 של תקנות סדר הדין האזרחי, וכן מפרק י"ד לתקנות בית הדין, שכותרתו "סתירת הדין ודיון מחדש". לפי תקנה קט"ז יכול בית הדין לקיים בירור נוסף בענין שבו פסק, אם הוא חושש שטעה בפסקו, ולפי תקנה קי"ז יכול בעל דין לבקש מבית הדין דיון מחדש על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות, שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. אין התקנות מכירות בדרכים נוספות לדיון מחדש בערכאה, שכבר פסקה בענין (אלא על פי הוראתו של בית הדין הגדול לפי תקנה קל"ח (2) ובוודאי אין בית הדין האזורי רשאי לעשות כן על דעת עצמו, אחרי שערכאת הערעור סתרה את פסיקתו."

(יש להבהיר שתקנות קט"ז וקי"ז שהוזכרו בע"א הנ"ל מתייחסות לתקנה"ד תש"ך. בתקנה"ד התשנ"ג אלו תקנות קכח וקכט שהובאו לעיל. ותקנה קל"ח היא תקנה קנ"ג לתקנה"ד תשנ"ג בשנוים קלים).

לפי האמור בע"א הנ"ל עולה שביה"ד יכול לקיים בירור נוסף אם הוא חושש שטעה או לבקשת בעל דין על סמך נתונים חדשים ואין התקנות מכירות בדרכים נוספות לדיון מחדש (אלא ע"פ החלטת ביה"ד הגדול כאמור בתקנה קל"ח/קנ"ג) ובוודאי שביה"ד האזורי לא רשאי לעשות כן (דהיינו, לפעול בדרכים נוספות לדיון מחדש) אחרי שערכאת הערעור סתרה את פסיקתו.

במקרה הנדון בע"א הנ"ל ביה"ד הגדול קבל הערעור נגד פסה"ד של ביה"ד האזורי ולאחר מכן ניסה ביה"ד האזורי לפעול כפי דעתו הראשונה ובנגוד להחלטת ביה"ד הגדול.

במקרה שלפנינו ביה"ד הגדול דחה את הערעור אך מדבריו עולה שישנה אפשרות שביה"ד האזורי טעה (אך אין ביה"ד הגדול כערכאת ערעור מוצא בכך עילה לבטל את פסה"ד של ביה"ד האזורי כי הטעות אינה מבוררת) וביה"ד האזורי לאחר מכן אכן חושש שהוא טעה ורצונו לקיים בירור נוסף.

ברור הוא שהדברים האמורים בע"א הנ"ל אינם רלוונטים במקרה שלפנינו. (ואף לשון הע"א הנ"ל מתייחס לשלילת האפשרות לדרכים נוספות לדיון מחדש אך אין הוא שולל את הדרך שנקבע בתקנה"ד לקיים בירור מחשש לטעות).

ד. האם תקנה קנ"ג יוצרת הגבלה בתקנה קכ"ח

ב"כ האשה טוענת כי לאחר פס"ד בערעור לא ניתן לקיים דיון נוסף רק במסגרת הוראה של ביה"ד הרבני הגדול והיא מסתמכת על האמור בתקנה קנ"ג לתקנה"ד. בתקנה קנ"ג נאמר לגבי ביה"ד הרבני הגדול:

"ביה"ד רשאי לדחות את הערעור או לקבלו. רשאי הוא לשנות את פסק-הדין,לבטלו , להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את הענין לבית הדין שדן או לאותו בי"ד בהרכב אחר או לבי"ד אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין."

גם טענה זו יש לשלול. תקנה קנ"ג קובעת שביה"ד הרבני הגדול יכול להחזיר הענין לביה"ד האזורי לבירור נוסף. אין תקנה זו מבטלת את האמור בתקנה קכ"ח ולפיה ביה"ד האזורי יקיים בירור נוסף אם הוא חושש שטעה (דברים אלו ברורים מאליהם וכך גם עולה מלשון הע"א שצויין לעיל שאין דרכים נוספות מלבד הנזכר בתקנות קי"ח, קי"ט וקל"ח).

ה. חשש לטעות בפסה"ד בענין הרכוש שנוצר לאחר שבעל הדין הסכים להתגרש.

ב"כ האשה כותבת בסעיפים 56-58 לסיכומיה:

56. האשה הסכימה להתגרש רק לאחר שניתן פסק הדין בנושא הרכוש והיא ידעה כיצד היא יכולה להמשיך ולכלכל את צעדיה.

57. במידה ופסק הדין היה אחר, אולי היתה מחליטה האשה לנהוג אחרת.

58. ברם האשה נתנה גט ופעלה בתום לב בהסתמך על החלטת בית הדין הרבני.


דהיינו, האשה הסכימה להתגרש בעקבות פסה"ד בתביעה הרכושית שניתן ע"י ביה"ד האזורי ואילו ידעה שפס"ד ישונה יתכן ולא היתה מסכימה להתגרש.

אין אנו מקבלים טענה זו. כבר בתאריך ל' חשון תשס"ג 5/11/02 קבע ביה"ד בפסק דינו שהצדדים חייבים להתגרש ובתאריך א' אלול תשס"ד 18/8/04 ניתן פס"ד בעניני רכוש הצדדים, האשה סירבה להתגרש. הבעל הגיש בתאריך י' חשון תשס"ה 25/10/04 תביעה להיתר נישואין. בפסה"ד מיום כ"ב כסלו תשס"ה 5/12/04 צויין שהאשה מסרבת להתגרש כי לא ביצעו דברים בעניני הרכוש שהיו צריכים לטענתה להתבצע לפני סדור הגט ולא סודר ענין הכתובה /פצוי. ביה"ד קבע שהצדדים יתגרשו בתאריך כ"ג שבט תשס"ה 2/2/05 וענין הכתובה יוכרע רק לאחר השלמת הליכי הרכוש (לרבות "תרגומם" לסכום כספי). רק בתאריך כ"ה סיון תשס"ו 21/6/06 סודר הגט. בנסיבות אלו אין הצדקה לטענת האשה שאילו היתה יודעת שעשוי לחול שינוי בזכויותיה הרכושיות היא לא היתה מסכימה להתגרש וזאת בנוסף לסוגיא העקרונית עמה מתמודד ביה"ד פעמים רבות בדבר ה"לגיטימיות" של נסיונות השימוש בהסכמה להתגרש כאמצעי "סחיטה" להשגת הטבות רכושיות ("אם אקבל מה שאני רוצה ברכוש אסכים להתגרש, אחרת אעכב הגט").

יתר על כן, במקרה דנן התגרשו הצדדים בתאריך כ"ה סיון תשס"ו 21/6/06. בדיון שנערך בביה"ד האזורי ביום כ"ז ניסן תשס"ו 24/5/06 בנוכחות הצדדים ובאי כוחם הועלה ענין הערעור שהוגש לביה"ד הרבני הגדול ואעפ"כ הסכימו האשה וב"כ האשה להתגרש בתאריך כ"ה סיון תשס"ו 21/6/06 והגיעו להסכמות בענין קנית חלק האשה בדירה ע"י הבעל וההתחשבנות הכרוכה בכך. הדיון בערעור נקבע לתאריך י"ז אלול תשס"ו 10/9/06. החלטת ביה"ד הרבני הגדול בערעור שהגיש הבעל ניתנה כ-5 חודשים לאחר סדור הגט בתאריך ז' כסלו תשס"ז 28/11/06.

ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור אך יכולה היתה להיות אפשרות שהערעור יתקבל והאשה ובאת כוחה היו מודעים בזמן סדור הגט שיש ערעור. משום כך ודאי שאין מקום לטענתה של האשה שהיא הסכימה להתגרש בהסתמך על פסה"ד של ביה"ד האזורי ושאין אח"כ אפשרות לשנותו.

ו. הגדרת "ראיות חדשות" בתקנה קכט לתקנות הדיון.

ב"כ הבעל לשעבר טוען כי יש לביה"ד סמכות לדון מחדש גם בהסתמך על תקנה קכ"ט לתקנות הדיון לפיה בעל דין זכאי לבקש דיון מחדש על סמך ראיות חדשות. לטענתו הדברים שצויינו ע"י ביה"ד הרבני הגדול (מהם עולה שיתכן וביה"ד האזורי טעה) מהווים ראיה חדשה משום שפרשנות החוק שצויינה בדברי ביה"ד הרבני הגדול לא היתה ידועה לו.

ב"כ האשה טוענת שפס"ד של ביה"ד הגדול אינו מהווה ראיה חדשה וראיה חדשה נמצאת מחוץ לכתלי בית הדין והחלטות בתי הדין אינן מייצרות ראיות חדשות.

אין אנו שוללים את טענת ב"כ הבעל לשעבר שדברים אלו ראויים להחשב כראיה חדשה. (נציין כי בספר סדר הדין עמוד 437 ישנה התייחסות לבקשת בעל דין לסתירת הדין על סמך טענות משפטיות). ברם, אין אנו צריכים להכריע במחלוקת זו משום שאנו סבורים שעלינו לקיים בירור בענין מכח תקנה קכ"ח מחשש לטעות (וגם אם היינו מקבלים טענת ב"כ האשה שבקשת הבעל לשעבר מכח תקנה קכ"ט היתה פגומה אין בכך כדי למנוע את ביה"ד לפעול עפ"י תקנה קכ"ח).

ז. השלכות הבירור החדש ברכוש לענין כתובה ופצוי.

להחלטתנו לדון מחדש יש השלכה גם לענין הכתובה/פצוי. ביה"ד קבע שהאשה זכאית באופן עקרוני לכתובה ו/או פצוי בגין הכתובה אך לאור הכספים הרבים שמקבלת האשה בגין זכויות הבעל מעבודתו אין היא זכאית לתשלום נוסף בגין הצמדת כתובה ו/או פצוי כספי וכפי שצויין בסעיף ה' ובסעיף ח' (2) להחלטה מיום כ"א אדר תשס"ו 21/3/06.

מאחר וביה"ד מקיים דיון חדש בזכויות הכספיות של האשה מחשש לטעות עלינו גם לבחון ההשלכות לכך לענין הכתובה /פצוי. דהיינו, אם ביה"ד יגיע למסקנה שיש להפחית מזכויותיה הרכושיות הכספיות של האשה יצטרך ביה"ד לשקול מחדש האם יש מקום להוסיף לאשה כספים בגין כתובה/פצוי.

ח. מסקנה

לאור כל האמור לעיל, מחליט ביה"ד:-

1. לקיים דיון בירור נוסף מחשש לטעות. במסגרת הבירור הנוסף ילקחו בחשבון גם ההשלכות הנובעות מכך בענין הכתובה ו/או פצוי כספי בגין הכתובה.

2. על ב"כ הצדדים לתאם ביניהם מספר מועדים בימים א-ד בשבוע ולהודיע לביה"ד ולאחר מכן יקבע ביה"ד מועד לדיון.
ניתן ביום כ"ז תשרי תשס"ח (09/10/2007)
(-) הרב נחום גורטלר, אב"ד (-) הרב אברהם שמן, דיין (-) הרב יהודה שחור, דיין