לפנינו ערעור האם (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום י"ד באייר תשפ"ב (15.05.2022), שעניינה הסדרי השהות של המערערת עם בנה הקטין בשבת שנקבעו תחת הגבלה, שתשהה עם אחותה המקפידה על שמירת השבת, כאשר בית הדין קבע כי "בימי שישי ייקח האב את הבן מסיום הלימודים והוא ישהה עימו עד מוצאי שבת" וכי "זכות האם להגיש בקשה לשהות עם הקטין בשבת אצל אחותה וביה"ד יתן החלטה בהתאם".

טענות המערערת
המערערת עותרת לביטולה של ההחלטה נשואת הערעור מהעילות דלהלן:

א. המערערת טוענת כי החלטת בית הדין מיום 15.05.2022, ניתנה בניגוד לעקרון האוטונומיה ההורית כפי שהוכר בבע"מ 5710/05 פלוני נ' פלוני פ"ד סא(2) 663 (06.07.06). בהתאם לעיקרון זה, נתונה להורה זכות יסודית לאוטונומיה בגידול ילדיו ללא כל התערבות מצד גורמים חיצוניים. זאת, כאשר הזכות כוללת את יכולתו של ההורה לבחור כיצד יבלה עם הקטין במהלך השהייה עימו ואינה פוסקת במקרי גירושין. לפיכך טוענת המערערת, כי התערבות מצד ערכאות שיפוטיות יכולה להיעשות רק כאשר מדובר בהתנהגות או במעשים קיצוניים הפוגעים בקטין או לחלופין כאשר לא ניתן לקיים את דרישות שני ההורים יחדיו.

ב. המערערת טוענת כי אף אם יטען כי יש עילה להתערבות במקרה זה, החלטת בית הדין מיום 15.05.2022 סותרת את עקרון טובת הקטין, שכן זו ניתנה בניגוד לשתי חוות דעת פסיכולוגיות לפיהן אין לערוך שינויים בהסדרי השהות של הקטין וכי לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין אין בפערים הדתיים שבין הצדדים כדי לפגוע בקטין. בכך טוענת המערערת, כי ההחלטה מיום 15.05.2022 סותרת את סעיף 3 לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א – 1951 ואת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962, לפיהם כי יש להתחשב בטובתו של הקטין בקביעת הסדרי השהות. כמו כן מציינת המערערת את בג"ץ 103/67 דה אמריקן ארופין בית־אל מישן נ' שר הסעד פ"ד כא(2) 325 (12.10.67) והליכים נוספים, בהם נקבע כי יש לפרש את עקרון טובת הקטין במובנו האזרחי-חילוני ואין לשקול במסגרתו שיקולים דתיים.

ג. המערערת טוענת כי החלטת בית הדין מיום 15.05.22 סותרת את אשר נקבע בפסיקה באשר למעמדה של חוות דעת המוגשת מטעם מומחה, ומביאה את בג"ץ 5227/97 מיכל דוד נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נה(1) 453 (11.11.98) בו נקבע, כי סטייה ממסקנות שהובאו בחוות דעת תעשה רק בנסיבות יוצאות דופן ובמקרים אלו, תידרש הערכאה השיפוטית לתת נימוקים כבדי משקל על מנת להצדיק את החריגה. כמו כן טוענת המערערת, כי בחוות הדעת נשללו חששותיו של בית הדין כי סתירות אשר יהיו בחינוכו יובילו לפגיעה ביכולתו לחיות חיים תקינים ובריאים וכי בחוות הדעת תואר כי "ישנה אווירה של שבת" אצל המערערת. לפיכך, גם אם זו מבוצעת בפחות הקפדה, לא ניתן לעמדתה לקבוע כי מדובר ברמיסת שמירת השבת כפי שנקבע על ידי בית הדין.

ד. רצון הקטין וההמשכיות בקו חינוכו – לצד הצורך בשמירה על אורח החיים שבהם הקטין הורגל וחונך בו עד כה, המערערת טוענת כי בית הדין בהחלטתו מיום 15.05.2022 התעלם מרצון הקטין כפי שהובא במסגרת חוות הדעת השנייה, חרף חובתו להתחשב ברצון הקטין, וחרף העובדה כי הקטין ציין כי הוא נהנה לשהות במחיצת שני הוריו במהלך השבתות ואין הוא מבקש לשנות ממציאות זו.

ה. התחייבות המערערת – באשר לקביעת בית הדין לפיה הפרה המערערת את התחייבויותיה ביחס לקטין, טוענת המערערת כי אף אם הקטין חילל את השבת במסגרת השהות עימה ביודעין ובמזיד, אין הדבר עולה כדי הפרת ההתחייבות מבחינתה. לטענתה, החלק הרלוונטי בהתחייבות הינו החלק הראשון, הנוגע למה שייעשה בעתיד ולא החלק השני אשר עסק בשתי השבתות מיום ההתחייבות. משום כך טוענת המערערת, כי לא ניתן לקבוע כי הפרה את התחייבויותיה. לטענתה, בחינת ה"חלק הראשון" בהתחייבות מלמדת כי כל אשר היה עליה לשמור, הוא קיום אורח חיים דתי "כפי שמתחייב ממוסד הלימודים בו הילד לומד", ולא לסכל את עובדת היותו של הקטין לומד במסגרת דתית. לטענתה, הדבר לא היה במשמעות זה שתידרש לשמור על הקטין שיקיים תורה ומצוות על דקדוקיה. כמו כן מציינת, כי אף אם ייקבע כי הפרשנות המוצעת אינה נכונה, אין להענישה באופן חמור או להטיל סנקציות חריפות בשל כך.

ו. המערערת טוענת כי מאחר שהתחייבות בעניינו של הקטין כפופה באופן תמידי לכלל שינוי הנסיבות, נוכח חוות הדעת שהוגשו ובהתחשב ברצונו של הקטין, יש להכיר בשינוי הנסיבות שחל לאורך התקופה שעברה מיום ההתחייבות ולא להגדיר את התנהגותה כהפרה.

ז. כמו כן מעלה המערערת טענות שיסודן בדיני החוזים, לפיהן התחייבות חוזית אשר אינה מוגבלת בזמן תתבטל בהודעה של אחד הצדדים לה, ואף אם ייטען כי ההתחייבות עדיין עומדת בעינה, הרי שנקבע בפסיקה כי חוזים או התחייבויות הפוגעים בחופש המצפון ובחופש מדת נוגדים את תקנת הציבור ועל כן דינם בטלות מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.

ח. כמו כן טוענת המערערת כי התחייבויותיה באשר לקטין לא נעשו בשמו של הקטין וממילא הקטין אינו מחויב להן. הקטין נהנה ממעמד עצמאי המאפשר לו להתנער מהסכמות הוריו ככל שלא היה צד להם ולא מתקיימים במתן תוקף להסכם מבחני "הדן והפסק". לטענתה, מאחר שבענייננו אין כל אינדיקציה לפיה נבחנה טובתו של הקטין וענייניו נידונו לגופם עוד בטרם ניתנה ההתחייבות מצידה, ההתחייבות אינה חלה על הקטין.

תשובת המשיב
להלן עיקרי תגובתו של האב (המשיב):
א. המשיב טוען באשר לטענת האוטונומיה ההורית של המערערת, כי החלטת בית הדין מיום 15.05.2022 ניתנה בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית, הקובע מפורשות כי לבית הדין, כערכאה המשפטית המוסמכת לעניין זה, הסמכות לקבוע את העניינים הנוגעים לקטין, וזאת "כפי שייראה לו לטובת הקטין". כמו כן, טוען המשיב כי במקרה בו מצוי התא המשפחתי במשבר ואינו פועל כיחידה אחת, זכות האוטונומיה ההורית וההגנה מפני התערבות המדינה נחלשים ואין כל מנוס מהעברת ההכרעה לידיו של גורם חיצוני, אשר בענייננו הינו בית הדין הרבני.

ב. באשר לטענת המערערת לפיה החלטת בית הדין נתקבלה בניגוד לטובתו של הקטין, טוען המשיב כי הציטוטים עליהם ביססה המערערת את טיעוניה הוצאו מהקשרם והוצגו באופן חלקי. כך לדוגמא, הסביר המשיב כי הציטוט שהובא מבג"ץ 830/49 דה אמריקן ארופין בית-אל מישן נ' שר הסעד פ"ד כא(4), 045 לא הציג את מלוא התמונה בכך שהשמיט את החלק מפסק הדין בו נקבע:

יש משמעות לדאגה חינוכית ורפואית, שענייני הדת לא יורשו להביא ילד קטן לכלל מבוכה והסתבכות וקונפליקטים, ודאגה שכזאת נכנסת גם נכנסת בגדר מטרת החוק, שהרי עלול שלום נפשו להיפגע.

בהתבסס על אלו טוען המשיב, כי החלטת בית הדין מיום 15.05.2022 התקבלה לאור עקרון טובתו של הקטין מאחר שכל שעשה בית הדין היה למנוע מן הקטין "מבוכה והסתבכות וקונפליקטים" במסגרת הדאגה לטובתו, בעקבות הפערים הקיימים בין הצדדים ואורח החיים אליו הורגל עד היום. עוד טוען כי אף הציטוטים אשר הובא מבג"ץ דויד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים צוטטו מפסק דין אחר, בו נסב הדיון אחר נושא אימוץ ילדים ובו המדינה והיועץ המשפטי לממשלה היוו צד להליך, ואינו נוגע לנדון.

ג. באשר לטענה כי החלטת בית הדין מיום 15.05.2022 ניתנה בניגוד לחוות הדעת שהוגשו, טוען המשיב כי בית הדין אינו מהווה 'חותמת גומי' על מסקנות הניתנות מטעם מומחים וכי חוות הדעת הראשונה שניתנה בעניין המשמורת, התבססה כולה על ההנחה כי שני הצדדים שומרים שבת, זאת כאשר כל אחד שומר על-פי השקפת עולמו. אולם, מאחר והתברר כי לא כך במציאות, שכן המערערת אינה מקפידה על שמירת שבת בעוד שהמשיב והקטין שומרים שבת והקטין אף לומד במסגרת דתית, הדבר יהווה קונפליקט קשה עבור הקטין.

דיון והכרעה
1. עתה נפנה לרקע העובדתי הרלוונטי לשם הכרעה בערעור במקרה הנדון.

הצדדים נישאו זה לזה ביום 17.12.2013 ומנישואיהם נולד להם בנם הקטין, כיום כבן שמונה. חיי הנישואין של הצדדים לא עלו יפה וביום 5.11.2017 הגישו הצדדים לבית הדין הרבני בקשה משותפת לגירושין ואליה צירפו הסכם גירושין חתום, אשר בו כרכו את כלל ענייני הגירושין, ובכללם הסדירו את ענייני החזקת הקטין והסדרי השהות שלו ואת מזונותיו, וכן את חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים בן הצדדים, ואף העלו בהסכם את עניין חינוכו של הקטין.

בסעיף 4 להסכם הגירושין שבין הצדדים נכתב:

הילד יתחנך וילמד במסגרות חינוכיות בעלות אופי כפי שהיה עד ליום חתימת הסכם זה ותעשה השתדלות מצד ההורים להשאירו, ככל שינתן, במסגרות דתיות כפי שהתחנך עד ליום חתימת הסכם זה.

הוסכם בין הצדדים כי המשמורת על הקטין תהיה בידי האם, המערערת, וכי הבן ישהה אצל האב כל סוף שבוע שני, החל מסיום הלימודים באותו יום ועד ליום ראשון בבוקר (סעיף 5א להסכם). כמו כן הוסיפו הצדדים בסעיף 5יא להסכם, כי:

במידה ויתגלעו חילוקי דעות בין שני בני הזוג בנוגע לנושאים הקשורים בילד, יפנו הצדדים לגורם טיפולי מוסמך [... ] ובהעדר הסכמה יהיה כל צד רשאי לפנות לבית הדין. מוסכם על הצדדים כי פניה לבית הדין תעשה רק לאחר שהם נפגשו עם גורם טיפולי מוסמך.

2. לאחר דחיות מצד הצדדים, הם הופיעו לדיון בבית הדין ביום 22.2.2018 בעניין ההסכם.

במהלך הדיון טענה המערערת כי התברר לה שהמשיב "נמצא בכת כמו של קראים. הם אוכלים בשר וחלב, טובלים בליל שמיני, עושים קרבן פסח". המשיב מצידו הכחיש זאת והעלה מצידו חשש כי האם המערערת לא תמשיך לגדל את הילד בדרך התורה והמצוות.

בית הדין ערך 'קניינים' ובאותו יום סידר ביניהם גט פיטורין.

3. ארבעה ימים בלבד לאחר גירושי הצדדים, ביום 26.2.2018, הגישה המערערת אל בית הדין בקשה בה היא חוזרת ומלינה כי המשיב משתייך לכת שאינה שומרת מצוות בהתאם למסורת, ועתה אחר שהתבררו לה מנהגיה של הכת, היא מבקשת קביעת משמורת יחידנית בידיה על הקטין ולקבוע את הסדרי ביקורים של הקטין אצל אביו בהתאם לתסקיר שייתנו רשויות הרווחה. המשיב השיב לבית הדין כי אין לו סמכות לדון בענייני הקטין אחר שבית הדין קם מכיסאו, וכי הוא מתנגד לסמכות בית הדין לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. המערערת הגיבה מנגד וטענה כי בית הדין מוסמך לדון בהחזקת הקטין ומשמורתו.

אחר קבלת טענות הצדדים בנדון, הוציא בית הדין ביום 30.4.2018 החלטה בעניין הסמכות בה קבע, כי: "לאחר העיון בפרוטוקול הדיון הקודם עולה ברורות כי האשה תבעה ביום הגט משמורת ומזונות בביה"ד במעמד הדיון ובנוכחות הבעל". בית הדין הפנה לפסק הדין בבג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (2005), בו קבע בית המשפט כי כריכה יכולה להיעשות גם בהעלאת העניין תוך כדי דיון בבית הדין, וכן הוסיף בית הדין:

תגובות הבעל והתנהלותו במשך אותו דיון מורה ללא שמץ של ספק על הסכמתו להליך, זאת מלבד חתימתו בפני ביה"ד על הסכם גירושין, כאמור לעיל, בו נכתב במפורש כי מזונות הילדים ידונו בביה"ד.

באותו יום הוציא גם בית הדין החלטה נוספת הנותנת תוקף פסק דין להסכם הגירושין של הצדדים.

4. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור אל בית הדין הרבני הגדול על החלטת הסמכות של בית הדין האזורי, ולאחר דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם הוציא בית הדין ביום י"ג באדר ב התשע"ט (20.3.2019) החלטה לפיה:

במהלך הדיון לפנינו הובעה הסכמה על ידי הצדדים כי לא תועלה כל טענה בדבר חוסר סמכותו של ביה"ד הרבני, הערעור ימחק, והדיון יועבר להרכב אחר בבית הדין האזורי.

לאור ההסכמה האמורה, ובדגש על טובת הקטין המחייבת את שיתוף הפעולה בין הצדדים, נראה כי יש לקבל הסכמה זו [...]

לאור הסכמת הצדדים ביה"ד קובע כי הסמכות לדון בענייני המשמורת ומזונות ילדים מוקנית לביה"ד הרבני.

5. בסופו של יום הוסכם בין הצדדים להקנות לבית הדין את הסמכות לדון בענייני משמורות הילדים ומזונותיהם, אך לצד זאת הוסכם גם שהדיון יועבר להרכב בית הדין חדש אשר החלטותיו הן אלה שעומדות לערעור בפנינו. טענות הצדדים זה על זה בעניין משמורת הקטין וחינוכו הועלו על ידי הצדדים שוב ושוב בפני בית הדין הרבני, תוך דיון גם בשאלת אורח חיים הדתי של הקטין. בנוסף, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 16.7.2019, אשר עקב תקלה במחשבי בית הדין פרוטוקול הדיון שנרשם לא נשמר, חתמה המערערת בפני בית הדין על מסמך בו כתבה: "אני הח"מ [... ] מתחייבת שכל זמן שהילד שוהה אתי אני אשמור על אורח חיים דתי כפי שמתחייב ממוסד הלימודים בו הילד לומד".

6. עוד נציין כי לפני כשנה התעורר סכסוך בין הצדדים בנוגע להבאת הקטין לבריכה מעורבת על ידי המערערת.

המשיב טען בפני בית הדין כי הדבר פוגע בעולמו החינוכי של הקטין, והמערערת דחתה את טענותיו וטענה כי מדובר בשחייה טיפולית הנדרשת לקטין. לאחר קבלת עמדות הצדדים הוציא בית הדין האזורי ביום 13.7.2020 החלטה בה הוא מקבל את עמדת המשיב וקובע כי "על האישה להימנע מלקחת את הבן לבריכה מעורבת" אך הוסיף כי "עם זאת [בית הדין] מטיל על האב לקחת את הבן לשחייה טיפולית".

המערערת הגישה בקשת ערעור על החלטה זו אל בית הדין הרבני הגדול וביום 26.5.2021 בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורה.

נוכח החלטת בית הדין הרבני הגדול הגישה המערערת עתירה לבית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 5415/21. במקביל חזר הדיון אל בית הדין האזורי. נוכח עתירה זו, הוציא בית הדין החלטה ביום 18.8.2021 בה כתב כי הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני הסב את תשומת לבו לכך שנכון שיתמנה מומחה שיבחן בעין מקצועית את השאלה אם יש בשחייה מעורבת משום פגיעה בעולמו החינוכי של הקטין. בעקבות כך מינה בית הדין האזורי את ד"ר יעקב סגל ובקש ממנו שיחווה את דעתו בעניין.

פחות מחודש שלאחר מכן התקיים דיון בבית המשפט העליון בעתירה דלעיל, ובעקבותיו הוציא בג"ץ באותו יום, 14.9.2021, פסק דין המוחק את העתירה בהסכמת הצדדים בעקבות החלטתו דלעיל של בית הדין האזורי, וכתב:

לאחר ששמענו את הצדדים, ובהסכמת הצדדים, בית הדין הרבני האזורי יחזור ויבחן מחדש (de-novo) את הסוגיה נשוא עתירה זו, וישמע את טענות הצדדים (העותרת 2 והמשיב 4) בלב פתוח ובנפש חפצה, וכל טענות הצדדים לגבי עצם הצורך במינוי מומחה וזהותו של המומחה, שמורות להם.

בית הדין יקיים את הדיון בדחיפות ובכפוף ליומנו, לרבות בשאלה כיצד יפעלו הצדדים בטרם יחליט כאמור.

7. בעקבות החלטתו של בית הדין, מסר המומחה שמינה מטעמו לבית הדין ביום 17.1.2022 את חו"ד, אשר במסקנתה כתב, כי הוא אינו "רואה בעיה חברתית שעלולה להיווצר מכך ש[הקטין] בשעות אחר הצהריים ישחה בשחייה מעורבת". בית הדין גם פנה אל בית הספר בו מתחנך ולומד הקטין למתן עמדתו ביחס להשתתפות תלמידים במוסד בשחייה מעורבת אחר שעות הלימודים, וזה השיב לבית הדין כי "בטיולים מטעם ביה"ס ובפעילות שחייה של בית הספר כחלק מתכנית משרד החינוך, ביה"ס מקפיד בוודאי על שחייה נפרדת", אך הוסיף כי "בית הספר לא מתערב ואין התייחסות לנושא שחיה מעורבת בבית. ההורים יכולים לנהוג בביתם על פי תפיסתם". לאור חו"ד המומחה ועמדת בית הספר בו לומד הקטין הוציא בית הדין ביום 3.3.2022 החלטה הקובעת, כי "לפיכך נושא זה [של מניעת האם לקחת את הקטין לבריכה נפרדת] ירד מהפרק".

8. במקביל, במשך תקופה ארוכה חזר וטען המשיב בפני בית הדין קמא, כי המערערת מחללת שבת בפני הקטין ואף מביאה אותו לחילולי שבת בשהותו אצלה בשבתות, וזאת כאמור בניגוד לאורח חייו הדתיים שהוריו גידלו וחנכו אותו עליהם. כבר ביום 10.9.2022 פנה המשיב אל בית הדין בטענה כי המערערת מביאה את הקטין לחילולי שבת בעת שהותו אצלה. ביום 9.5.2021 חזר שוב המשיב וטען בפירוט כי בנם הקטין סיפר לו כי הוא רואה אצל אימו בשבתות בטלוויזיה, משתמש בטלפון הנייד שלה, הולך עמה לקניות ומחממים אוכל ואף הולכים לבריכה, והכל ביום השבת. ביום 23.2.2022 הגיש המשיב אל בית הדין האזורי 'בקשה בהולה לשינוי הסדרי שהות בשבתות', בה הוא מלין כי הקטין שוב חזר וסיפר לו שאימו המערערת מחללת עמו שבת כשהוא שוהה אצלה. בית הדין כבפעמים הקודמות בקש את תגובתה של המערערת, וזו כפעמים הקודמות הכחישה את טענותיו, וטענה כי עצם העלאת הדברים בפני הקטין ותחקורו על ידי המשיב בכל פעם שהוא חוזר משבת אצלה, האם הוא חילל אצלה שבת, כשלעצמו מזיק לשלומו של הקטין.

9. ביום 29.3.2022 התקיים דיון בבית הדין במעמד הצדדים ובאי-כוחם, ובמהלכו המערערת חזרה והכחישה את טענות המשיב על כך שהיא מביאה את הבן הקטין לחילול שבת בשבתות שהוא אצלה, ואילו המשיב חזר וטען שהבן שב ומספר לו כל פעם על חילולי השבת שעושה אצל המערערת, ושהיא אף מזהירה אותו שלא יספר למשיב כדי שלא ייקחו אותו ממנה. בעקבות אותו דיון הוציא בית הדין ביום 31.3.2022 את החלטתו דלעיל, בה הפנה את הצדדים אל המומחה מטעם בית הדין, ד"ר יעקב סגל, אשר ייפגש עם הקטין ויבדוק את טענות הצדדים וידווח לבית הדין על תוצאות המפגש והמלצותיו בעניין השבתות אצל המערערת ושמירת השבת של הקטין אצלה. כמו כן, בית הדין פנה בהחלטה נפרדת אל הנהלת בית הספר הדתי בו לומד הקטין ובקש ממנו למסור לו את הכללים הנדרשים מבחינת בית הספר מהתלמידים בכל הקשור לקיום תורה ומצוות.

10. ביום 27.4.2022 הגיש המומחה ד"ר סגל אל בית הדין את חוות דעתו והמלצותיו בהתאם להחלטת בית הדין.

בחוות דעתו ציין המומחה, כי אמנם גם המערערת "סבורה כי יש לחנך את הבן לשמירת שבת", אך הוסיף כי אופייה של 'שמירת השבת' לתפיסתה צריכה להיות בעלת אופי 'מסורתי וליברלי' וכי השבת ושמירתה מבחינתה היא של "יום מנוחה בו האווירה רגועה ומנוחה". לצד זאת, "לדעת האב, נדרשת שמירת שבת תוך הקפדה על גדרי ההלכה".

עוד כתב המומחה בחוות דעתו, כי מפגישתו עם הקטין עולה שבבית המערערת "ישנה אווירה של שבת, אך ההקפדה הינה חלקית", וכי "כיום אין הוא רואה בבית האם טלוויזיה בשבת אך ציין כי גם בשבת הוא משחק בטלפון".

לסיכום, כותב המומחה:

נראה כי [הקטין] חווה חוויה של שבת בשני בתי הוריו, אם כי החוויה שונה. [הקטין] למד להבחין בין הכללים הנהוגים בכל בית ולהתאים את עצמו לכלליים אלו.

עם זאת לגבי שאלת העדיפות של אופי שמירת השבת בראי טובת הקטין, בין גישתו של האב המשיב לגישתה של האם המערערת, מעיר המומחה ד"ר סגל, כי "שאלת אופי החינוך של הבן הינה שאלה ערכית ולא שאלה פסיכולוגית ולכן אינני יכול להכריע במחלוקת בין ההורים". לצד זאת – או יאמר, למרות זאת – המליץ המומחה בשורה התחתונה כי הקטין "ינהג בשבת על פי דפוסי החינוך הנוהגים אצל ההורה בביתו הוא נמצא" [צ"ל: 'בבית בו הוא נמצא'].

11. ביום 27.4.2022 הוגשה אל בית הדין גם תשובתה של הנהלת בית הספר בו לומד הקטין, בה נכתב כי בית ספר זה "הינו בי"ס דתי המחנך את תלמידיו לאורח חיים של קיום תורה ומצוות, ולומדים בו תלמידים מכל סוגי האוכלוסיה". על כך הוסיפה הנהלת בית הספר וכתבה:

במידה וישנו ניגוד מהותי בין דרכו החינוכית של בית הספר ובין אורח חייו של תלמיד מסוים, בית הספר יכול לזמן את ההורים, ולהבהיר או להמליץ להם לבחור את דרכם.

12. בית הדין העביר את חוות הדעת והודעת הנהלת בית הספר לתגובות הצדדים ולאחר קבלת התייחסויותיהם ותגובותיהם, נתן בית הדין האזורי ביום 15.5.2022 את החלטתו נשואת ערעור זה. בהחלטה זו כתב בית הדין כי לאור חו"ד של ד"ר סגל, אשר ממנה עולה כי אכן נעשו חילולי שבת כאלה ואחרים על ידי הקטין בידיעתה ועידודה של המערערת בעת ששהה אצלה בשבתות, ולכן בית הדין נוטה להאמין בעניין לטענות המשיב.

אשר על כן הורה בית הדין שהקטין ישהה מעתה בשבתות רק אצל המשיב, אלא אם כן תהיה המערערת בשבת אצל אחותה אשר שומרת תורה ומצוות ואחר קבלת אישור על כך מבית הדין, רק אז יוכל הקטין לשהות לסירוגין אצל אימו, המערערת:

לאור כל זאת ביה"ד רואה בזילות המשתקפת במילוי החלטות ביה"ד דנן והחלטת ביה"ד הגדול, כמו גם מילוי כלל התחייבויותיה הן בפנינו והן בפני ביה"ד הגדול, ביה"ד דנן מקיים את החלטת ביה"ד הגדול ככתבה וכלשונה, ומאחר והאישה לא מקיימת, זמני השהות יהיו באופן דלהלן:

א. בימי שישי ייקח האב את הבן מסיום הלימודים והוא ישהה עימו עד מוצאי שבת, ואז יחזור הבן לאימו עד שעה וחצי לאחר צאת השבת [...]

ב. זכות האם להגיש בקשה לשהות עם הקטין בשבת אצל אחותה וביה"ד יתן החלטה בהתאם.

13. קודם שניכנס לדון בפרטי החלטת בית הדין קמא נשואת הערעור, נציין כעובדה אשר אין עליה חולק, כי הצדדים כאשר נישאו הקימו יחד משפחה בעלת אורח חיים דתי, שומרת תורה ומצווה ברמה כזו או אחרת, ובדרך זו בחרו גם לגדל את ילדיהם.

עוד ברור ומוסכם, כי אחד מהאדנים והיסודות המרכזיים שעליו נשען אורח החיים הדתי, הוא שמירת שבת הכוללת בין השאר הימנעות מחילול שבת בדרך של צפיה בשבת בטלוויזיה, הימנעות משימוש בטלפון נייד ומהליכה בשבת לבריכה, וכדומה. ברור לכול גם כי על אורח חיים דתי זה של שמירת תורה ומצוות גידלו וחינכו הצדדים את ילדם המשותף, הקטין, משחר ילדותו עד לתקופה האחרונה, קודם שהתעוררה המחלוקת בנדון.

כאמור, גם בהסכם הגירושין שחתמו הצדדים ביניהם ואף קיבל תוקף פסק דין, הוסכם ביניהם בסעיף 4 להסכם (ההדגשות אינן במקור):

הילד יתחנך וילמד במסגרות חינוכיות בעלות אופי כפי שהיה עד ליום חתימת הסכם זה ותעשה השתדלות מצד ההורים להשאירו, ככל שינתן, במסגרות דתיות כפי שהתחנך עד ליום חתימת הסכם זה.

14. עוד עובדה שאין עליה חולק, היא שהנהלת בית הספר הודיעה באופן רשמי, במענה לשאלת בית הדין, כי אף שבבית ספר זה לומדים "תלמידים מכל סוגי האוכלוסייה", הרי שבית הספר עצמו "הינו בית ספר דתי המחנך את תלמידיו לאורח חיים של קיום תורה ומצוות", וכי:

במידה וישנו ניגוד מהותי בין דרכו החינוכית של ביה"ס ובין אורח חייו של תלמיד מסוים, בית הספר יכול לזמן את ההורים, ולהבהיר או להמליץ להם לבחור את דרכם.

במילים אחרות וברורות יותר: הנהלת בית הספר אומרת כי תלמיד אשר אורח חייו אינו דתי ברמה אשר יוצרת "ניגוד מהותי בין דרכו החינוכית של בית הספר" – יובהר או יומלץ להוריו להוציא את ילדם מבית ספר זה ולהעבירו לבית ספר אחר שאינו דתי, אשר יתאים יותר לאורח חייהם החילוני.

על כן, ברור גם כי הסביבה החינוכית והחברתית בה גדל הקטין היא בעלת אופי דתי מובהק, על כל המשתמע מכך. כך גם מתאר המומחה מטעם בית הדין את חזותו של הקטין, בכותבו בחוות דעתו כי הקטין הוא "בעל חזות של ילד דתי, הוא חבש כיפה סרוגה גדולה והיה עם ציציות מחוץ למכנסיו".

15. על כן, נראה כי מסקנה נדרשת וברורה, אשר כפי הנראה מדברי המערערת בפרוטוקול הדיון גם לגביה אין (בשלב זה) מחלוקת בין ההורים, היא ששינוי קוטבי מאורח החיים הדתי בו גידלו וחינכו ההורים את הקטין, אינו בריא לשלומו ולטובתו של הקטין, מבחינת היציבות הנפשית, החברתית וההתפתחותית הנדרשים לו. הדבר גם סוטה מרוח הדברים שעליו הסכימו ההורים.

אף אם המערערת אכן אינה רואה כשלעצמה בעיה גדולה בכך שהקטין בשהותו עמה יצפה בטלוויזיה בשבת, ישחק ויצפה בסרטים בשבת באמצעות המחשב או בטלפון הנייד שלה, או ילך עמה לשחייה ביום השבת, ברור שיש בכך סטיה ברורה מאורח חייו של הקטין וממה שחינכו אותו יחד קודם לכן.

ולצד זאת, למשיב, שגם הוא הורה של הקטין ושותף מלא באפוטרופסות עליו ובאחריות והזכות לגידולו וחינוכו, הדבר נראה לא רק שינוי מחינוכו של הקטין, אלא זעזוע קשה ודרמטי לכל יסודות החינוך הדתי שעליו הצדדים מגדלים את הקטין משחר ילדותו.

בית הדין האזורי, אשר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת בין ההורים בנדון, הן מכוח ענייני החינוך שנכרכו ונדון בתביעת הגירושין המשותפת של הצדדים, והן מכוח הסכמתם לסמכות בית הדין מעצם הבאת טענותיהם בנדון והתדיינותם הארוכה בעניין בפני בית הדין, לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 ((בד"מ 1/181 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365 (1984); בג"ץ 109/53 לוי שיף נ' רחל שיף ויו"ר ההוצל"פ, חיפה, פ"ד ז 543 (1953); בג"ץ 141/71 רחל ג' הספל נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פ"ד כה(2) 471 (1971); בג"ץ 3664/92 ענת ביגר נ' עשהאל ביגר, פ"ד מז(1) 244 (1993)) – סבר כי הצדק עם המשיב, וכי אכן התנהגות שכזו פוגעת באורח החיים שעליו גדל ומחונך הקטין. על כן עמדתו של בית הדין היא, כי יש להמשיך ולשמור על אורח חיים זה, וכי:

חינוכו של הילד והמניעה מסתירות בחינוכו, הוא חלק מאבני היסוד לחיים תקינים ובריאים לילד, לכן עמד האב על כך עוד בעת ההסכם והתחייבה על כך האישה לחנך את הילד חינוך דתי הכולל שמירת תורה ומצוות, לשם מתן יציבות לחיי הילד גם בכל הנוגע לחינוכו.

16. עמדה זו של בית הדין נראית לנו סבירה ונכונה. זאת, כפי שכותב ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול משפחתי בתחומי סכסוך אלה, במאמרו "התייחסות הפסיכולוג לנושאים דתיים בקביעת משמורת ילדים וסדרי ראיה" (רפואה ומשפט, גיליון מס' 16 (1997), עמ' 82) בתארו את 'עקרון המשכיות' ליצירת בסיס יציב לשלומו וטובתו של הילד בסכסוכי גירושים בין הרים על רקע דתי (ההדגשות אינן במקור):

עקרון ההמשכיות(Care of Continuity) . כאשר הורים מתגרשים יש לחתור לשמר את ההמשכיות בחיי הילדים ולא לגרום להם טלטלה פיזית או נפשית מיותרת (1973 Solnit & Freud, Goldstein). אשר על כן, ככל שניתן לא לגרום להפרעות בחינוך הילדים וחיי החברה שלהם, הסתגלותם לגירושין תהיה טובה יותר. ניתן אף להרחיק לכת ולקבוע כי באשר למנהגים דתיים אין לגרום לילדים זעזוע גדול לאחר גירושין. שימור המנהגים הדתיים הינו בעל משמעות מיוחדת כאשר מדובר בילדים אשר הורגלו לאורח חיים דתי. חשוב לציין ולהדגיש כי המשמעות של ״להיות דתי״ היא הרבה מעבר לקיום מצוות אלה או אחרות ומהווה השקפת עולם שלמה ואורח חיים כוללני. עבור המשפחה הדתית, שמירת שבת איננה רק הימנעות מנסיעה, מהדלקת אש ומעשית מלאכה, אלא חלק מתפיסת עולם רחבה. במקביל, ילד בבית חילוני מתרגל לאורח חיים מסוים ובעיקרון יש לחתור כי גם לאחר הגירושין יוכל להמשיך באורח חיים זה. עבור ילדים תהליך גירושין קשה מאוד ומלא תהפוכות וחוסר ודאויות. לכן יש לחתור, ככל שניתן, לאפשר לילד את מירב ההמשכיות בחייו היומיומיים, אם במגורים ואם בצורת חיים.

17. כך גם הביע את הדברים בית הדין קמא בפרוטוקול הדיון מיום 29.3.202022 שורות 75-72 לפרוטוקול הדיון:

השחייה זה דבר טפל זה סמפתום שמעיד על מה שהילד עובר, הוא נקרע בין שני עולמות, מסרים הפוכים, זה לא טוב לילד, זה לא הזוג הראשון שהתגרשו וכל אחד בחר בהשקפת חיים אחרת, יש גם זוגות נשואים כאלה, אי לכך, אני בטוח ששניכם רוצים את טובת הילד שלכם, ולכן אנחנו צריכים לקבוע דבר אחד, אני חושב שאתם צריכים הדרכה הורית.

חששו של בית הדין קמא הוא לאו ודווקא מעצם השינויים בהתנהלות ביחס לקטין בשבתות שבהן הוא שוהה אצל המערערת, כמו מיצירת זעזועים נוספים בחייו 'וקריעתו בין שני עולמות' וקבלת "מסרים הפוכים" מהוריו. החשש של בית הדין לעניין זה, הוא גם 'ממדרון חלקלק' שעלול להיווצר במודע או בחוסר מודע, אשר עשוי להוביל לשינוי וזעזוע דרמטי באורח חייו של הקטין שעליו גדל וחונך. מעבר לעצם שינוי באורח חייו וחינוכו של הקטין, בניגוד למה שהסכימו עליו הוריו וגידלו את הקטין משחר ילדותו, הדבר אף עשוי בדרך זו להביא חלילה למצב של "ניגוד מהותי בין דרכו החינוכית של ביה"ס ובין אורח חייו", כפי שציינה הנהלת בית הספר. דבר אשר יאלץ במקרה זה את הנהלת בית הספר לזמן את הוריו של הקטין ולהודיע להם כי עליהם "לבחור את דרכם" ולהעבירו למוסד לימודים אחר תוך שינוי כל סביבתו החברתית.

18. במכתב מטעם התחנה לטיפול בילד במרכז לבריאות הנפש, מיום 16.1.2022, המומחים שם לא התייחסו אל שאלת שינוי אופי שמירת השבת אצל הקטין בשבתות בהם הוא שוהה אצל המערערת, אלא ציינו רק כי "איננו רואים ששינוי כלשהו בהסדרים הקיימים או במסגרת החינוכית ייטיב עם הילד יותר לעומת המצב הנוכחי" וכי "מבחינת טובת הילד, הדבר שייטיב עמו באופן מיטיבי ומרבי הינו הפחתת הסכסוך ההורי".

אולם המומחה מטעם בית הדין, ד"ר סגל התייחס לעניין זה, וכתב כאמור, כי נראה שהקטין "חווה חוויה של שבת בשני בתי הוריו, אם כי החוויה שונה" והוסיף כי הקטין "למד להבחין בין הכללים הנהוגים בכל בית ולהתאים את עצמו לכללים אלו". יחד עם זאת, ביחס לשאלת טובתו של הקטין נוכח שינוי אופי חינוכו הבא לידי ביטוי הבאתו למצבים של חילול שבת בבית המערערת, המומחה בחר שלא להביע את עמדתו, וכתב כי "שאלת אופי החינוך של הבן הינה שאלה ערכית ולא שאלה פסיכולוגית, ולכן אינני יכול להכריע במחלוקת בין ההורים". אלא שבמסקנת דבריו המומחה למעשה סותר את דבריו אלה דלעיל, וכן ממליץ שהקטין "ינהג בשבת על פי דפוסי החינוך הנוהגים אצל ההורה [בבית בו] הוא נמצא".

19. עם כל הכבוד, המלצה זו של המומחה הינה בעייתית, מאחר שלא הביאה בחשבון כאמור את אחת מהנקודות המרכזיות שבית הדין ביקש מהמומחה לשקול במסגרת המלצתו, והיא שינוי 'אופי חינוכו' של הקטין ממה שהורגל מיום עומדו על דעתו ומחונך אליו עד היום במוסד הלימודים שבו הוא לומד.

כידוע:

ההכרעה בשאלת טובת הילד תחילתה ועיקרה בבדיקת מכלול הנסיבות העובדתיות [...] יש בה בשאלת טובת הילד גם משום הכרעה ערכית של השקפת עולם ואורחות חיים.

(ביד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד לח(1), 365, 408)

לכן, גם אם שאלת שינוי 'אופי החינוך' של הקטין אינה 'שאלה פסיכולוגית' טהורה במסגרת בחינת טובתו של הקטין, כאשר ההורים נחלקים בכך והדבר מצוי במסגרת סמכותו של בית הדין, אין לערכאה השופטת מנוס מלהכריע בה.

אכן, ישנו מקום מרכזי וחשוב להיעזרותה של "הערכאה השיפוטית בבדיקות ובחוות דעת של מומחים לדבר, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאליים או אנשי חינוך" (בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673, 684, להלן: "בג"ץ מביארס"), אך כידוע "הסמכות ושיקול הדעת הם בסופו של דבר בידי בית המשפט, ואין צריך לומר כי בית המשפט אינו משמש 'חותמת גומי' לעמדות גורמי המקצוע" (בע"מ 5541/20 עו"ס לחוק הנוער, עיריית קריית גת נ' פלונית (2020)).

אל לה לערכאה השופטת להתייחס אל חוות דעת המומחה כ'כזה ראה וקדש', כאשר היא נוכחת שהמסקנות וחוות הדעת אינן מובילות לטובתו של הקטין במקרה הספציפי, וכל שכן כאשר חוות דעת של המומחה במוכרז מתעלמת במוכרז ממרכיב מרכזי בשיקולי טובת הילד שנדרש ממנה להתחשב בו, והוא עצם השינוי מ'האופי החינוכי' של הקטין ושבירת 'עקרון ההמשכיות' לגביו.

20. על כן אנו קובעים, כי צדק בית הדין קמא בקביעתו כי שינוי וסטייה ממרקם אופי אורח החיים שבו גודל הקטין וחונך, כולל אופי שמירת השבת שבו הורגל, מהווה פגיעה בטובתו של הקטין, ועל כן על הצדדים, הוריו, להימנע מכך. די בהחלטותיו של בית הדין קמא בנדון והחלטתינו זו, כדי ששינוי מאורח חייו הדתיים שהקטין הורגל בו, ללא החלטה שיפוטית של הערכאה המוסמכת המאשרת זאת, יהווה הפרת החלטה שיפוטית על כל המשתמע מכך על פי דין.

21. עם זאת, אנו סבורים כי אמצעי אכיפה בעניינים עדינים ורגישים אלה יש להותיר אך כמוצא אחרון של חוסר ברירה, ויש לעשות קודם כל שניתן כדי להימנע מדרך זו. הדבר האחרון שהקטין זקוק לו עתה, הוא החרפת העימות בין ההורים, אשר נקיטה באמצעים מעין אלה תביא בסבירות גבוהה להתעצמותם. ברור לנו, כפי שהביעו זאת גם המומחים בחוות דעותיהם, כי הן המערערת והן המשיב רוצים בטובתו של הקטין ואוהבים אותו אהבה אין קץ. לדעתנו, ברור לשני הצדדים כי אחר שבחרו לחנך את ילדם הקטין מיום היוולדו בחינוך ואורח החיים המסוים שבו הוא מתחנך עד היום, יש להימנע מלהסיטו ולשנותו מאורח חיים זה. עד שיבגר ויבחר את דרכו בחייו בעצמו.

22. חשוב במסגרת זו להבהיר, אם הדברים לא היו ברורים מאליהם, כי אין בדברינו כדי להתערב באורח החיים שבחרה המערערת לעצמה, ואיננו נוקטים עמדה בשאלה כיצד היא מנהלת את ימי השבת עבור עצמה, כ"יום מנוחה בו האווירה רגועה ומנוחה", כדבריה. כל דברינו בנדון מתייחסים רק לעניין התנהלות המערערת ביחס לקטין, בעת שהותו אצלה בשבתות. נכון יהיה לעניין זה לצטט את דבריו הידועים והנחרצים של בית הדין הרבני הגדול בתיק 2950-23-1 (2004) מאת הדיינים הרב טופיק, הרב בן שמעון והרב חגי איזירר (ההדגשות אינן במקור):

נתחיל במושכלות ראשונים. אכן, בית דין רבני אנו, ודנים אנו בהתאם לתורה הכתובה והמסורה מימות משה רבנו עליו השלום. מצד שני, אין בכוחנו לאכוף את סמכותנו אלא באותה מסגרת מצומצמת שהועמדה לנו על ידי החוק האזרחי. כיון שכך, אין אנו מתערבים באורח החיים הדתי או החילוני של אזרח הבא לדין בפנינו. עם כל רצוננו בתיקון עולם במלכות שדי, פסיקותינו הינן במישור של "בין אדם לחבירו" ולא במישור של "בין אדם למקום". הן אינן באות במטרה להחיל נורמות של חיים דתיים.

דברים דומים הנוגעים לענייננו כתב בית הדין הרבני הגדול גם בתיק ‏812347/8 (2016):

בית הדין מקדים ומבהיר כי על כף המאזניים עומד לפנינו אך ורק שלומם וטובתם של הילדים הקטינים. כמובן שבמסגרת זו, שומה על בית הדין לבחון את מצבם של הילדים במבט רחב המשקיף על הסביבה בה הם חיים ועל השפעתה עליהם. אך אין זה מתפקידו של בית הדין, במסגרת הסמכות שהקנה לו החוק, לשנות או לקיים את אורח חייהם האישיים של בעלי הדין שלפניו, בין אם הם לקורת רוחו של בית הדין ובין אם הם למורת רוחו. כמו כן, מיותר לציין כי בהכרעתו בפסק דין זה, בית הדין נזהר מלערבב בין אופי חייהם הדתי או הלא דתי של בעלי הדין לבין תפקודם כהורים וכמחנכים לידיהם. וטובת הילדים תיבחן באמת מידה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, בהתאם לנתונים והממצאים הספציפיים של הילדים.

23. לכן, טענת המערערת לפגיעה באוטונומיה ההורית אינה במקום, משום שבית הדין אינו מורה דבר בנוגע לאורח החיים שבחרה לנהל לעצמה, ואילו בייחס להתנהלותה כשהקטין עימה, הרי כי:

עיקרון זה של טובת הילד, [ה]גובר על שיקולים אחרים, מעוגן בחקיקה ומוצא את ביטויו בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, ועל פי סעיף 79 מופנית הוראה זו מפורשות אל בית דין דתי, מקום שמוסמך הוא לדון בעניין.

(בג"ץ ביארס, עמ' 683)

וכפי שכבר נפסק (אם כי שם דובר במקרה ההפוך) בע, בדבריו של הנשיא, כתוארו אז, מ' שמגר, "א 2266/93 פלוני, קטין ואח' נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 259 (1995):

זכותם של הילדים גוברת על זכותה של האם לחנכם [...] זכותה של האם לחופש הדת שריר וקיים, והיא כוללת גם את הזכות לחנך את ילדיה חינוך דתי. אולם, זכותה נסוגה מפני זכותם של הילדים.

24. מעל כל זאת, ברור כי הדרך הנכונה יותר להתמודד עם מקרה רגיש מעין זה הוא להימנע עד כמה שניתן מהעצמת העימות בין ההורים ומהחרפתו על ידי צעדים דרסטיים. במקום זאת יש לעשות כל מאמץ לחתור עד כמה שניתן להגעה להסכמות לטובת הקטין, אף אם הדעות בין ההורים חלוקות. לכן, גם אם בעבר המערערת אפשרה או אף הביאה את הקטין למצבים של חילול שבת בעת שהותו אצלה, אנחנו מאמינים ומקווים שהמערערת תמנע מכך מעתה והלאה, וכי היא אכן מסכימה כפי שאמרה אף לבית הדין לפרוטוקול הדיון ולמומחה מטעם בית הדין, כי "יש לחנך את הבן לשמירת שבת", וזאת על פי הדרך שבה חינכה את הקטין במשך שנים מיום עמדו על דעתו.

25. במכלול שיקולי טובת הקטין ושמירת יציבות עולמו, שכל כך נדרשים לו, עלינו להכניס שיקול חשוב נוסף בהכרעתנו, והוא הצורך בשמירת סדרי השהיה והביקורים שלו אצל הוריו. כפי שראינו בבירור, כל חוות הדעת של המומחים מאוחדים בעמדתם כי "שינוי כלשהו בהסדרים הקיימים" לא ייטיבו עם הקטין, ו"כי עצם המחלוקת ההורית הינן הדבר הפוגע בהתפתחותו" של הקטין. על כן, החלטת בית הדין קמא, לפיה בכל ימי השישי רק המשיב הוא זה שייקח את הקטין "מסיום הלימודים והוא ישהה עימו עד מוצאי שבת", ואילו אצל המערערת הקטין יכול לשהות בשבתות רק אם תהיה באותה שבת אצל אחותה וגם זאת רק אחר מתן החלטה של בית הדין אשר תתיר זאת – החלטה זו יש לבטלה, ולחזור למצב הקודם בו הקטין שהה בשבתות אצל הצדדים לסירוגין על פי ההסדרים שנקבעו.

26. אנו גם מקבלים את המלצת המומחה מטעם בית הדין שלפיה שני ההורים "יקפידו שלא לחקור את הילד כיצד נהג בבית ההורה השני" וכן ש"שני ההורים לא יחוו [בפני הקטין] דעה [ההורה האחד] על התנהלותו הדתית של ההורה השני".

עם זאת, כדי לוודא שאכן אף אחד מההורים אינו משנה מאורח חייו של הקטין בו חונך עד כה, ללא ידיעת ההורה השני והסכמתו, וכדי להרגיע את שני הצדדים מהמתח והדאגה מה עובר על ילדם הקטין בשהותו אצל ההורה השני: בית הדין ימנה מתאם הורי – מדריך הורי, שימונה על ידי בית הדין גם להדרכה הורית שמטרתה תהיה להדריך את ההורים הכיצד לנהוג באחריות הורית לטובת הקטין למרות הבדלי ההשקפות ביניהם עד כמה שניתן בהסכמה בין הצדדים.

27. המתאם־המדריך־ההורי יפעל שההורים יפנימו את אחריותם כלפי הקטין שטובת הקטין להמשיך בדרך בה חונך והורגל עד כה שהיא שמירת תורה ומצוות הכוללת הימנעות מחילולי שבת וזאת לא רק כהחלטה שיפוטית אלא ראיית טובת הקטין.

28. לצורך כך עליו יהיה להיפגש מפעם לפעם עם הקטין ושני הוריו, ולעדכן את הצדדים ואת בית הדין, כולל על אופי שמירת השבת של הקטין כאשר נמצא אצל אחד ההורים, בכל פרק זמן שיקבע על ידי בית הדין. אם ביה"ד ימצא שהקונפליקט סביב נושא זה חוזר ואף מחריף, פתוחה הדרך לפניו לזמן את הצדדים ולהוציא הנחיות מתאימות לאור המצב החדש שנוצר, כולל הטלת קנס כספי בסכום שייראה לפי שיקול דעת ביה"ד האזורי, על כל הורה שיימצא מיפר את המשך יציבות הקטין בנושא שמירת תורה ומצוות הכוללת הימנעות מחילולי שבת.

29. אנו תקווה, כי בדרך זו ישכילו הצדדים, הורי הקטין, לאפשר לקטין את המשך היציבות בחייו לצד הקטנת המתח והעימות ביניהם, בפני הקטין ואף שלא בפניו. זאת, בראש ובראשונה לטובת הקטין, אך גם לטובתם. בכך יוכלו המערערת והמשיב להפנות את כל משאביהם וכוחותיהם להקניית קרקע רגועה ויציבה לקטין עבור התפתחותו וגדילתו, ויפנו את כל אחד את מאמציהם ומרצם לניהול חייהם ושיקומם, כל אחד על פי אורח החיים שבחר, לצד המשך גידולו וחינוכו של הקטין זה לצד זה.

פסק דין
לאור כל האמור בית הדין פוסק בית הדין כדלהלן:

א. החלטת בית הדין העקרונית, כי על שני ההורים להקפיד על שמירת אורח חייו הדתי של הקטין כפי שחונך בו עד כה, טרם פרוץ מחלוקתם בנדון, באופן כללי ובפרט בעניין שמירת שבת כהלכתה בעת שהותו אצל המערערת – שרירה וקיימת.

ב. החלטות בית הדין כי בשבתות הבן ישהה רק אצל המשיב ולא אצל המערערת אלא אם כן תשהה באותה שבת אצל אחותה ואחר מתן החלטה בנדון של בית הדין – בטלה.

ג. שני ההורים יקפידו שלא לחקור את הקטין כיצד נהג בבית ההורה השני, וכן יקפידו שלא לחוות דעה בפני הקטין על התנהלותו הדתית של ההורה השני.

ד. בית הדין האזורי ימנה מתאם הורי-מדריך הורי עד כמה שניתן בהסכמה שני הצדדים, אשר אמור יהיה להיפגש מפעם לפעם עם הקטין ושני הוריו, ויעדכן בממצאיו את הצדדים ואת בית הדין כולל על אופי שמירת השבת של הקטין כאשר נמצא אצל כל אחד מההורים. עדכון זה ייעשה לכל המאוחר אחת לשלושה חדשים בכל פעם החל מיום מינויו.

ה. המתאם ההורי-מדריך הורי יפעל גם להדריך את ההורים הכיצד לנהוג באחריות הורית לטובת הקטין למרות הבדלי ההשקפות ביניהם עד כמה שניתן בהסכמה בין הצדדים, כמו כן ידאג להסביר להורים מדוע טובתו של הקטין היא להמשיך את אורח חייו בו הורגל וחונך לשמירת תורה ומצוות כולל הימנעות מחילולי שבת, לא רק כהחלטה שיפוטית אלא מתוך שיקולי טובת הקטין.

ו. עלות המתאם ההורי תחולק בשווה בין שני ההורים.

ז. בית הדין מורה על סגירת התיק ללא צו להוצאות, על המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.

ח. מותר לפרסם פסק דין זה אחר השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ב' בטבת התשפ"ג (26.12.2022).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה