בפנינו בקשה לאכיפת סעיף 4 בהסכם הגירושין שבין הצדדים, שאושר על ידי בית הדין וקיבל תוקף של פסק דין ביום י"א באייר תשס"ו (9.5.06).

בסעיף 4 האמור התחייבה המשיבה להעביר למבקש את מלוא זכויותיה במשק במושב ל', והבעל התחייב כי אם ימכור את המשק יפקיד בחשבון חסכון של כל אחד מן הילדים המשותפים סך של 17,000 דולר. במקביל התחייב המבקש, בין היתר, להעביר למשיבה את מלוא זכויותיו בדירה המצויה ברמת גן.

לטענת המבקש הוא קיים את חיוביו כלפי המשיבה, אך היא מסרבת לקיים את חיוביה מכח פסק הדין כלפי המבקש.

המבקש מוסיף כי ביום ט' אלול תשס"ז (23.8.07) הגישה המשיבה לבית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב "בקשה למחיקת סעיפים בהסכם הגירושין" בגדרה היא מבקשת שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויבטל את הסעיפים בהסכם הגירושין הנוגעים לחלוקת הרכוש וכן סעיפים הנוגעים לזכויות כניסה של המבקש לבית המשיבה, וזאת לאור עובדות חדשות שהתגלו, במיוחד ביחס לנכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים ואשר קיומם הועלם מידיעת המשיבה. המבקש טוען כי המשיבה נוהגת בהקשר זה בתכסיסנות פסולה ובנסיון להתנער מחיוביה על פי ההסכם ופסק הדין, והוא מבקש לכפות עליה בקנס משמעותי ו/או במאסר לציית להוראות סעיף 4 לפסק הדין, ולחילופין למנות את בא-כח המבקש לכונס נכסים לביצוע הוראות סעיף 4 האמור.

המשיבה הגיבה בכתב לבקשה וטענה כי על פי בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 6.4.2006, להלן – הילכת אמיר), אין לבית הדין סמכות נלווית או סמכות מקורית לדון בבקשה, שכן הבקשה היא לביצוע בעין של הסכם הגירושין ולאכיפתו, ולא לביטול פסק הדין מחמת פגם בכריתתו. זאת ועוד, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ותוך הטעיית בית הדין שכן הנושאים המבוקשים על ידי המבקש נדונים בהליך קודם שנפתח על ידי המשיבה כבר ביום 15.5.08 בבית המשפט לעניני משפחה בתיק תמ"ש 8064/00. לגופו של ענין מעלה המשיבה טענות עובדתיות בדבר נכסים שנרכשו על ידי המבקש במהלך תקופת הנישואין אשר על פי הדין יש לחלקם בשווה בין הצדדים, בעוד המבקש העלים את דבר קיומם. העלמה זו עולה כדי הטעיה של המשיבה ועומדת לזכותה עילה לביטול ההסכם בשל פגם בכריתתו, בהתאם לסעיפים 14-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לאור הנימוקים שפורטו, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף.

ב"כ הצדדים הוסיפו והגישו כתבי תשובה ותגובות הדדיות, בהם חזרו, פרטו והדגישו טיעונים שונים מתוך הדברים דלעיל, אך עיקרם הוא חזרה על אותם דברים.

ראוי לציין כי ביום י"ד שבט תשס"ט (8.2.09) החליט בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (השופט פאול שטרק) לקבל את טענתו המקדמית של המבקש שבפנינו והמשיב שם, כי בית המשפט משולל סמכות עניינית לדון בתובענה לביטול הסכם הגירושין שבין הצדדים ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני. בית המשפט ייסד את החלטתו על "הילכת אמיר" וציין עוד כי קבלת עמדת ב"כ המבקשת דשם, המשיבה בפנינו, היתה מביאה לתופעה של "forum shopping" בחיפוש אחר הערכאה שבפניה הסיכוי המרבי לזכות בסעד המבוקש. לאור זאת, החליט בית המשפט להורות על העברת תמ"ש 8064/00 לבית הדין, ולחייב את המבקשת דשם בהוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ. נעיר כי בפועל התביעה האמורה אינה נמצאת בפנינו, ואם המשיבה מעוניינת כי נקיים דיון בתביעה שהגישה, עליה לנקוט את הדרוש לכך ובכלל זה לדאוג לפתיחת תיק מתאים במזכירות בית הדין, אליו יצורפו כתבי הטענות שהוגשו לתיק בית המשפט וכן ההחלטות שניתנו שם.

העברת הסמכות לבית הדין לדון בתובענת האשה לביטול הסכם הגירושין, מקטינה מיניה וביה את זירת המחלוקת שבין הצדדים לענין סמכות בית הדין לדון באכיפת סעיף 4 להסכם הגירושין, היא הבקשה המונחת בפנינו. עתה אין לנו צורך לדון בטענות המשיבה בכל הקשור לקיומו של הליך מקביל, דומה או קרוב בבית המשפט לעניני משפחה. ברם, עדיין יש צורך להכריע בטענת המשיבה כי בית הדין נעדר סמכות לדון בבקשה, מאחר ומדובר בתביעה לאכיפת פסק דין, ענין שלטענתה אינו בסמכות בית הדין עקב הילכת אמיר.

נראה לנו כי עם כל הכבוד, ב"כ המשיבה מגלה פנים שלא כהלכה בהילכת אמיר.

אין חולק כי לבית הדין נתונה סמכות שיפוט לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין עקב פגם בכריתתו או בגין שינוי נסיבות שאירע לאחר כריתת ההסכם ואשר כתוצאה ממנו השארת פסק הדין בעינו תיצור חוסר צדק:

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא, למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית הדין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם, ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק (בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האיזורי חיפה, פד"י י"ג 1490; ע"א 151/87 ארצ'י, חברה להשקעות נ' רחמני, פד"י מג(3) 489, 498-500.) ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק (פרשת סימה לוי, שם, עמ' 605-6; ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 771; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732; ע"א 219/87 רחמני נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 489, 498-500)." (בג"ץ סימה אמיר, פיסקה 14)

ואולם, אין זו הסכמות היחידה המסורה לבית הדין בכל הקשור להסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין:

"...אין זה נכון לומר כי ככלל אין לבית הדין סמכות לדון באכיפת פסק דין שניתן על ידו. על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, "לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים". על פי הפקודה האמורה מסורה לערכאות שיפוטיות "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". כך גם על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים כאשר קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין. הנה כי כן, על פי החוק החרות, מצויות לבית הדין סמכויות לעסוק באכיפת פסק דין שניתן על ידו."

(9613-64-2 (רבני ירושלים) פלונית נ' פלוני, י"ח תמוז תשס"ז (4.7.2007) [פורסם בנבו]; וראו גם: תיק 9469-64-1 (רבני גדול) פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו])

אכן, קיימות דרכים אחדות לאכוף פסקי-דין וצווים של בית הדין הרבני, כפי שאלו עומדות לרשות בתי המשפט. ניתן לחלק דרכים אלו לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות ודרכי אכיפה עקיפות.

הדרך השכיחה הקיימת בין דרכי האכיפה הישירות היא, ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 באמצעות המוציא לפועל. הדרך הפחות שכיחה היא על ידי מינוי כונס נכסים על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון). דרכי אכיפה אלו אינן מתאימות לביצוע פסק דין לגירושין, ולצורך כך ניתן להפעיל במקרים המתאימים, כדרך אכיפה ישירה, את סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 או סעיפים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. ראוי לציין כי חלק מסעיפי החוק האחרון, אשר הינם מקבילים ל"הרחקות דרבינו תם", אינם בגדר אכיפה ישירה כי אם אכיפה עקיפה.

דרכי אכיפה עקיפות הן, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה הראשונה הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה. פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור, ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שענינה רכושי. לעומת זאת, הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) או לפי תקנות הדיון או בהתאם לסמכות טבועה של בית הדין כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט (למשל: מחיקת כתב טענות, הטלת הוצאות ועוד). הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בהתאם להפניה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), לכוף בקנס או במאסר את הצד האחר להסכם לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. דרך זו אינה עומדת על הפרק בענייננו (לעניין דרכי האכיפה ראו והשוו: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט נט (4) 49, 59 והאסמכתאות שם).

פסק דין המאשר הסכם גירושין או פשרה אליה הגיעו הצדדים, שונה מבחינה מסויימת מפסק דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים. החלק ההסכמי - ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי - החלטת בית הדין אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין. לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק-הדין המאשר הסכם גירושין כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הגירושין או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. כעיקרון, פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק-דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו והשוו: רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק נג (3) 337, 346). באשר לאכיפה בדרך זו, פשיטא שכל הדברים האמורים בפרשנותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יחולו על בית הדין הרבני, בדונו בענין שבשיפוטו (ערעור 2769/סג (רבני גדול) א' י' ואח' נ' א' א', פורסם בנבו, 2003)

מן האמור לעיל מתבקשת כמו מאליה המסקנה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שבפניו, הן לענין האכיפה לפי הליכי בזיון (בגדרי אכיפה עקיפה) והן לענין מינוי כונס נכסים (בגדרי אכיפה ישירה). ואולם ראוי להדגיש, כי ע"פ הכלל שגובש בפסיקה, אין להיזקק להליכי בזיון, כאשר קיימת דרך חלופית לביצוע ההוראה השיפוטית (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541, 2550, וכן רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק הנ"ל, 349). נראה איפוא כבר על פני הדברים, כי אף אם תתקבל בקשת האכיפה, יצטרך המבקש להסביר מדוע לא לפעול לראשונה על פי בקשתו החילופית, למינוי כונס נכסים לביצוע סעיף 4 להסכם הגירושין שבין הצדדים.

נפנה שוב את תשומת לב המשיבה לצורך לנקוט את הצעדים המתאימים להביא בפנינו כראוי את תביעתה לביטול סעיפים מתאימים בהסכם הגירושין. על פי פסיקת בית המשפט העליון, הגשת תביעה לערכאה המוסמכת לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק-הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על-ידי הגנה מפני תביעה אחרת, לרבות כטענת הגנה במסגרת בקשת אכיפה (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק הנ"ל, 345).

לאור האמור, אנו מחליטים:
א. הדיון בבקשת האכיפה יתקיים ביום כ"ה סיון תשס"ט (17.6.09) שעה 12:00.
ב. באם המשיבה תשלים את ההליך המזכירותי לענין תביעתה לביטול הסכם הגירושין, יתקיים כמו כן דיון בתביעתה במועד הנ"ל.
ג. המועד הקבוע לצדדים ליום 21.6.09, מבוטל.
ניתן ביום ד' אייר תשס"ט (28/04/2009)
(-) הרב נחום פרובר, אב"ד (-) הרב שלום ביבי, דיין (-) הרב בנימין אטיאס, דיין