הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשמ"א (1981). להם שלשה ילדים בגירים. בין הצדדים גבה טורא רמא.

הבעל הגיש תביעת גרושין ראשונה בשנת תשמ"ב (1982) כבר כשנה לאחר נישואיהם, בבית הדין בבאר שבע. בשנית הגיש תביעת גירושין בשנת תשס"א (2001) בבית הדין בתל אביב. בשלישית בכ"ז באייר שנת תשס"ו (25.5.06), היא התביעה הנוכחית.

ביום ג' בשבט תשס"ו (31.1.06) חתמו הצדדים על הסכם הצופה פני גירושיו וקובע למעשה פירוד בני הזוג. כך קובע הוא בסעיף 2 כי האשה תישאר לגור בבית הצדדים עם ילדיהם. בסעיף 9 קובע הוא כי האשה תבהיר לבן זוגה לעתיד ותחתים אותו על מסמך שידוע שאין לו זכויות מכל סוג בבית. בסעיף 10 ו-11 נקבע כי כל הכספים הרשומים ע"ש מי מבני הזוג ישארו שלו.

כחודשיים לאחר מכן, ביום ו' בניסן תשס"ו (4.4.06) הגישה האשה בבית המשפט לענייני משפחה תביעת מזונות עבורה ועבור בתם המשותפת. תביעת המזונות עמדה על סך 19850 ש"ח. בסופו של הליך נקבעו רק לילדה מזונות בסך 2800 ש"ח.

כשבועיים לאחר מכן, ביום כ"ב בניסן תשס"ו (20.4.06) הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני, וצרף לה את כל כרוך לאמר: חלוקת רכוש, פרוק שיתוף בדירת המגורים ומזונות.

כחודש ימים לאחר מכן, ביום כ"ז באייר תשס"ו (25.5.06) הגישה האשה תביעה לשלום בית ומתן צו למדור ספציפי בדירה המשותפת כדי לסכל את פירוק השיתוף בדירת הצדדים. בית הדין נעתר לבקשתה וביום א' בסיון תשס"ו (28.5.06) ניתן לאשה צו למדור ספציפי.

ביום כ"ד בתמוז תשס"ז (10.7.07) הגיש הבעל בקשה להורות לאשה לאפשר לו להיכנס לדירת הצדדים. בתגובתה מיום כ"ט בתמוז תשס"ז (15.7.07) כתבה האשה (סעיפים 12-16 לתגובתה):

"על אף רצונה העז בחזרה לשלום בית, אין היא מוכנה להפר את האיזון העדין שנוצר במשפחתה מאז עזב הבעל את הבית אל המאהבת שלו. לאחר מאמצים רבים ותלאות רבות הצליחה האשה ליצור מרקם עדין בתוך הבית וזאת לאחר המהפכה הריגשית בה היו נתונים הילדים. לפיכך לא תסרב האשה לטיפול זוגי אם באמת חפץ הבעל בשלום הבית, אולם הטיפול הזוגי בו הבעל חפץ יעשה כשהבעל נמצא מחוץ לבית. אם רצונו הכן של הבעל לשלום בית עליו לעזוב את המאהבת חברתו להתגורר בדירה משלו ולהוכיח באמצעות טיפול במימונו ועל חשבונו שהוא מתכוון לשלום בית אמיתי. רק אחר מכן אפשר יהיה לשקול את חזרתו הביתה מבלי לפגוע באשה ובילדים פגיעה נוספת מעבר לפגיעה שכבר נעשתה".

האשה מסרבת שהבעל יחזור הביתה לאלתר, ומתנה זאת בעזיבה מוקדמת של מי שנטענת בעיניה כמאהבת. (פרוטוקול מיום כ"ו בחשון תשס"ט 24.11.08).

הפסיכולוג ד"ר פיאמנטה בחוות דעת לאחר שהצדדים הופנו אליו מיום ד' באדר א' תשס"ח (10.2.08) קבע:

כי לאור התנגדותו העיקשת של הבעל, ואי רצונו בשיקום היחסים, לא נראה לי ששלום בית הוא אפשרי, וזאת למרות כנות רצון האשה בשיקום".

נראה לנו, כי גם בהנחה שהיא מעוניינת בכנות לשקם את הנישואין, הרי שהיא רוצה לשקמם על פי תכתיביה, וכשהיא מונעת מהבעל לשוב לדירה אלא בכפוף לתנאיה. כך לא ניתן לשקם נישואין.

אבל לא רק מטעם שהאשה מנהלת את תביעותיה לשלום בית שלא בתום לב יש לדחות את תביעותיה, אלא יתרה מזאת מטעם שתביעתה לשלום בית איננה כנה, ולאמיתו של דבר היא עצמה איננה מעוניינת כלל בשלום בית באמת - וזה הוא העיקר.

לענין זה נכון לציין למאמרו של כבוד אב"ד חיפה הרב אברהם אטלס שנדפס בספר שורת הדין כרך ה' (עמ' קל"א-קנ"ד): "תום לב הבסיס בתביעה לשלום בית", דון מיניה ואוקי באתרין.

השתכנענו מעל לכל ספק, כי האשה לאמיתו של דבר איננה מעוניינת באיש כבעלה. הדבר מוכח מהשנאה ומההתנהגות ההדדית בין בני הזוג, מהניתוק המוחלט בין הצדדים שנים רבות, ומחתימתה על הסכם הפרדה. כל אלו חושפים ומגלים כי לאמיתו של דבר אינה חפצה בבעל, וסרובה להתגרש נועד לשמר את המצב הנוכחי הנוח לה להפליא לשפר את כח המיקוח שלה מול בעלה בתביעותיה הרכושיות.

ואפילו אם אין לחייב את האשה בגירושין, על כל פנים אין לחייב את הבעל בשלום בית עם האשה, ויש לקבוע כי הוא פטור ממזונותיה ומדורה. ממילא יש להיעתר לבקשתו לפרוק השיתוף.

וע"כ פוסק ביה"ד: הצו למדור ספציפי שניתן ביום א' סיון תשס"ו (28.5.06) בטל וביה"ד מורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים רח' ******* גוש *****, חלקה ***** וביחידת הנופש קלאב הוטל.

ביה"ד ממנה את ב"כ הבעל עו"ד גולשה נצר לכונסת נכסים. על האשה להודיע לביה"ד תוך 15 יום מי ימונה מטעמה לכונס נכסים. באם האשה לא תודיע לביה"ד, ימנה ביה"ד כונס נכסים לשמירת זכויות האשה.

והנה פסק זה די לנו כדי לצוות על פירוק השיתוף אולם לא רק שביה"ד דוחה את תביעת האשה לשלום בית, אלא ביה"ד מחייב את הצדדים להתגרש, וזאת עקב מאיסותו של הבעל באשתו, ועל פי הנפסק שבטענת מאוסה עלי באמתלא מבוררת לביה"ד, מחייבים בגט. נימוקים נוספים ינתנו במועד מאוחר יותר, והנגזר מכך פוסק ביה"ד כי יש לחלק בשווה את הרכוש שנצבר על ידי הצדדים, עד למועד הקרע שהוא יום תביעת הגירושין.

ביה"ד ממנה את רו"ח שפי אמיר לביצוע איזון המשאבים והתחשיבים.
(-) הרב דב דומב, דיין

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשמ"א (1981). להם שלשה ילדים בגירים. בין הצדדים גבה טורא רמא.

הבעל הגיש תביעת גרושין ראשונה בשנת תשמ"ב (1982), כבר כשנה לאחר נישואיהם, בבית הדין בבאר שבע. בשנית הגיש תביעת גירושין בשנת תשס"א (2001) בבית הדין בתל אביב. בשלישית בכ"ז באייר שנת תשס"ו (25.5.06), היא התביעה הנוכחית. הצדדים מיצו את האפשרויות להשבת השלום למעונם, לאחר שטופלו על ידי כחמישה מגשרים, שלא עלתה בידם.

ביום ג' בשבט תשס"ו (31.1.06) חתמו הצדדים על מסמך הצופה פני גירושיו וקובע למעשה פירוד בני הזוג. כך קובע הוא בסעיף 2 כי האשה תישאר לגור בבית הצדדים עם ילדיהם. בסעיף 9 קובע הוא כי האשה תבהיר לבן זוגה לעתיד ותחתים אותו על מסמך שידוע שאין לו זכויות מכל סוג בבית. בסעיף 10 ו-11 נקבע כי כל הכספים הרשומים על שם מי מבני הזוג ישארו שלו.

כארבעה חדשים לאחר מכן, ביום כ"ב בניסן תשס"ו (20.4.06), הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני, וצרף לה את כל הכרוך, לאמר: חלוקת רכוש, פרוק שיתוף בדירת המגורים ומזונות.

מיהרה האשה, וארבעה ימים לאחר הבעל, ביום כ"ו בניסן תשס"ו (24.4.06), הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעת מזונות עבורה ועבור בתם המשותפת. תביעת המזונות עמדה על סך 19850 ש"ח. בסופו של הליך נקבעו רק לילדה מזונות בסך 2800 ש"ח.

כחודש ימים לאחר מכן, ביום כ"ז באייר תשס"ו (25.5.06) הגישה האשה תביעה לשלום בית ומתן צו למדור ספציפי בדירה המשותפת. בית הדין נעתר לבקשתה וביום א' בסיון תשס"ו (28.5.06) ניתן לאשה צו למדור ספציפי.

לבעל טענות למכביר כנגד האשה: האשה הרבתה לקללו (פרוטוקול מיום כ"ו בחשון תשס"ט / 24.11.08 עמ' 1 שורה 20), היכתה אותו לעיתים (פרוטוקול הנ"ל עמ' 23, וסיכומיו סעיף 22), וסוף דבר גרשה אותו מביתם, והדברים מרוכזים ומפורטים בכתב תביעתו ובסיכומיו.

ביום כ"ד בתמוז תשס"ז (10.7.07) הגיש הבעל בקשה להורות לאשה לאפשר לו להיכנס לדירת הצדדים. בתגובתה מיום כ"ט בתמוז תשס"ז (15.7.07) כתבה האשה (סעיפים 12-16 לתגובתה): "על אף רצונה העז בחזרה לשלום בית, אין היא מוכנה להפר את האיזון העדין שנוצר במשפחתה מאז עזב הבעל את הבית אל המאהבת שלו. לאחר מאמצים רבים ותלאות רבות הצליחה האשה ליצור מרקם עדין בתוך הבית וזאת לאחר המהפכה הריגשית בה היו נתונים הילדים. לפיכך לא תסרב האשה לטיפול זוגי אם באמת חפץ הבעל בשלום הבית, אולם הטיפול הזוגי בו הבעל חפץ יעשה כשהבעל נמצא מחוץ לבית. אם רצונו הכן של הבעל לשלום בית עליו לעזוב את המאהבת חברתו להתגורר בדירה משלו ולהוכיח באמצעות טיפול במימונו ועל חשבונו שהוא מתכוון לשלום בית אמיתי. רק אחר מכן אפשר יהיה לשקול את חזרתו הביתה מבלי לפגוע באשה ובילדים פגיעה נוספת מעבר לפגיעה שכבר נעשתה".

האשה מסרבת שהבעל יחזור הביתה לאלתר, ומתנה זאת בעזיבה מוקדמת של מי שנטענת בעיניה כמאהבת [פרוטוקולים מיום א' בסיון תשס"ו (28.5.06); כ"ד בחשון תשס"ז (15/11/06) עמ' 1-2; ג' חשון תשס"ח (15.10.07) עמ' 1-2; כ"ו בחשון תשס"ט 24.11.08) וביותר וביחוד מפורשים הדברים בעליל בדברי בא כוחה מיום 15.7.07 ב"תגובת האשה לבקשה לאפשר לבעל להכנס לדירת הצדדים"].

לאשה טענות רבות כנגד הבעל: הבעל גנב ממנה כספים משותפים, הבעל בוגד בה עם אשה אחרת (טענה המוכחשת בתוקף על ידי הבעל), ועוד ועוד.

בפרוטוקול בית הדין מיום כ"ט בסיון תשס"ח (2.7.08) הגיעו הצדדים להסכמות כמעט סופיות באשר לתנאי גירושיהם.

פסק הדין: נראה כי יש לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש.

להלן נימוקי:

א. האשה מאוסה על הבעל
האשה מאוסה על הבעל בתכלית ובברור. כשם שיש לחייב את הבעל בגט בטוענת מאיס עלי באמתלאה מבוררת, כך יש לחייב את האשה. ראה אוצר הפוסקים סי' א' סע' י' אות ע"ג (עמודים 80-82) ובמקורותיו, מהם עולה כי הטוען מאיסה עלי לרוב הפוסקים יש להתיר לו לישא אחרת על ידי ק' רבנים. שהרי לא תיקן רבינו גרשום ליפות כחה מכחו. בודאי יש לפטור את הבעל מחיובו במזונות האשה, בצרוף סברת הר"א מזרחי בתשובה בסי' ל' שהובא בנושאי כלי השו"ע חלק אבן העזר בסימן ע"ז סעיף א', וראה באורך באוצר הפוסקים סי' א' סע' י' אות ט"ז (עמ' 60-61).

ב. האשה בבחינת מקללת בעלה
הבעל טוען כי האשה מקללתו. אני מאמין לו. כשם שאני מאמין לאשה שהבעל לקח מחפציה ועוד ועוד מטענותיה. הצדדים מצויים בהליך גרושין ממושך קשה מתיש ומתסכל. לא אחת, ולעיתים רבות, מציקים בני זוג זה לזה בנסיבות כאלו, וקללות וגידופים הופכים לדבר שבשגרה. כיון שהאשה מקללתו הרי שמגיעים הדברים למפורש במשנה בכתובות דף ע"ב ע"א, ברמב"ם בהלכות אשות פי"ג ה"י ובשו"ע אבה"ע סי' קט"ו סע' ג'. ואע"פ שהמקללת בשעת כעס ומריבה אינה בכלל הנ"ל, שאין אדם נתפס בשעת כעסו, כמש"כ הרשב"א בתשובה והובא בנו"כ השו"ע שם בסע' ד', מכל מקום כשחורגים הדברים מכלל מידתיות של קללה של שעת כעס חזר הדין. ועוד יש לומר, שאדרבה, קללותיה מגלות שאיננה חפצה כלל בבעלה, ראה בדברי כבוד אב"ד הרב יקותיאל כהן בספר משפט השלום בעמ' נ"ח-נ"ט, וממילא יש לדונם כמורדים זה בזה וכדלהלן.

ג. האשה עוברת על דת
מחמת עצם תביעותיה הממוניות שלא בבית הדין, יש לראותה כעוברת על דת. לענין המסרבת לבא לדין תורה שנקראת בזאת עוברת על דת, ראה באוצר הפוסקים סי' א' סע' י' אות י' (עמ' 80-81) ובשו"ת יביע אומר חלק שביעי אבה"ע סי' ג' ובמקורותיהם הרבים, ועת לקצר, כמובן. ואמנם מתרחקים אנו מלדון בכזאת, מטעם שלא ניתן פתח ורשות לכל איש או אשה להתעולל עלילות ברשע, על רעייתו אשת בריתו או על בעלה אלוף נעוריה, כשאין כוונתו או כוונתה כנה וישרה. אולם בנדון דידן הרי זה להיפך ממש. שהאשה נאחזת בדין תורה לשליש ולרביע. בבית הדין הרבני מבקשת היא "שלום בית" ו"מדור ספציפי", ולעומת זאת את עיקר תביעותיה הלכה למעשה, כלומר מזונותיה ומזונות בתה, תובעת היא במקביל בבית המשפט. כן לא יעשה. לפיכך יש להעמידם על עיקר הדין, ולקבוע כי הם חייבים להתגרש מטעם עוברת על דת.

ד. האשה מקיימת את הליך תביעתה שלא בתום לב
אלא שלא רק מטעם עוברת על דת וסרובה לדון בדין תורה, יש לדחות את תביעת האשה לשלום בית ולחייבה בגירושין, אלא מטעם שאת עצם תביעתה לשלום בית מגישה היא שלא בתום לב, וכדלהלן.

כמובן, הבא בשערי בית הדין בתביעה ומבקש את עזרתו, עליו לבא בידיים נקיות. התובע חייב להביא את הנושא אודותיו הוא מבקש לדון בשלמותו, ראשו על כרעיו על קרבו ועל כל הכרוך בו. "כי יהיה להם דבר בא אלי" - דבר ולא חצי דבר. הדברים אמורים אפילו כלפי שני בתי דין דתיים, או כלפי שני בתי משפט אזרחיים, הדנים לפי אותה שיטת משפט (אלא אם כן לא ניתן על פי החוק לדון בכל מרכיבי הסכסוך בבית משפט אחד). המפצל תביעותיו כשאין בכך הכרח, הרי הוא נוהג שלא בתום לב, ובמקרה כמו זה שבפנינו יש לדחות את שתי תביעותיו כאחד ועל הסף. נראה כי אף שנקבעה הלכה כי התובע הולך אחר הנתבע, אין הנתבע רשאי לפצל את בחירתו, ולהוליך את התובע, אף אם הוא תובע שתי תביעות שונות, לשני בתי דינים. כאשר אדם מבקש לפצל את תביעותיו בפני שתי ערכאות הדנות לפי מערכות הלכות וחוקים שונים לחלוטין, גם כאשר מבחינה חוקית הדבר אפשרי, עולה קושי מהותי בעשיית דין צדק. האשה דנן מבקשת לדון בשלום הבית בפני בית הדין הרבני הדן לפי דין תורה, ומצד שני לדון בתוכנו ובמרכיביו של שלום הבית, היינו מזונות האשה ומזונות הבת בבית המשפט. כיצד יעשה הצדק כאשר שתי ערכאות דנות באותה סוגיה ממש - כאמור הבית בשלמותו, לפי שתי שיטות משפט שונות. כבר ציינו שופטים כי "לא הרי דיני ישראל הנידונים בבית המשפט האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בבית הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק" (פ"ד ח 4; צוטט בפד"י נ"ז (1) 537). אדרבה ראוי היה לפי דין התורה, שהאשה שהיא התובעת שלום בית ומזונות, תלך אחר הבעל הנתבע, ולא להיפך שהיא תברור לה ותפצל את מקום הדיון כבחירתה השרירותית, ובזה כמעט נמצאת פוסקת לעצמה את הדין תחת אשר תלך אחר הנתבע. וכל זאת בתביעת שלום בית? הא ודאי בורכתא היא. ואולי אין האשה דנן מעוניינת ב'שלום בית' אלא ב'בית בשלמותו' והדברים מובנים.

נכונים מאד לענינינו דבריו של כבוד הרב אברהם שפירא בשיבתו בבית הדין הגדול לערעורים (נדפסו בספר פסקי דין רבניים כרך י"ב עמ' 196):

"כרכורים אלו, שצד מנסה לעבור מערכאה משפטית אחת לשניה, בסופו של דבר גורמים להרס משפחות. הפיצולים של דיונים בערכאות שונות, גורמות ששום ערכאה לא תוכל להתרכז כפי שצריך להביא מרפא למשפחה שהסתבכה בריב ופילוג. כי זה יתכן רק אם כל הבעיות כולן של הסכסוך המשפטי נתון לערכאה אחת בלבד".

לא למותר להביא כאן מדברי מלומדים אודות המלאכותיות שבתביעה לשלום בית והצביעות שבשימוש בה:

"תביעות שלום בית ברוב הגדול של המקרים, משמשות כסות עיניים לצעדים טקטיים של בן זוג, המבקש להשיג יתרונות על חשבון האחר, ולהגדיל את כח המיקוח שלו. המטרה האמיתית של השימוש במוסד זה אצל רוב המתדיינים בזמננו, השגת תנאי גרושין נוחים יותר, היא כמובן היפוכה של המטרה המקורית. רק לעיתים רחוקות מאותת בן הזוג באמצעות פתיחה בהליכים משפטיים על רצונו בעזרה לשיקום קשר הנישואין. אולם, במקרים אלה אין כל התאמה בין התרופה למכה. צו לשלום בית, ובמיוחד הסעדים הנלווים, הם הכלי הפחות מתאים לשיקום חיי הנישואין. להיפך, הם עלולים לדרדר את מערכת היחסים עוד יותר, ולהפוך רצון טוב ונכונות מהוססת של השלמה לאיבה גלויה ולקרע עמוק ונחרץ. קיים פער עמוק בין התפישה הבסיסית, המונחת ביסוד עיקרון שלום הבית בדין הדתי, לבין יישומו בחברה המודרנית, שהיא גם חילונית ברובה בהשקפת עולמה ובהתנהגותה. המרות הדתית, החברתית והמוסרית נעדרת כליל, לגבי רוב ציבור המתדיינים, מפסיקתו של בית הדין הדתי. ממילא תש כוחו של צו לשלום בית היוצא מלפני בית הדין. מידת היעילות של צו לשלום בית קטנה ביותר, אם לא אפסית. חשיבותו המעשית היא בהשפעה העקיפה הנודעת לו על תביעת מזונות ועל תביעת הגירושין - או על דחייתה. לעומת זאת, נזקו גדול וחמתו מרובה מצלתו. בן זוג המואס בקשר הנישואין הופך להיות שבוי של בן הזוג האחר ללא כל תועלת למשפחה. העברת צו לשלום בית מחברה בעלת מסורת דתית, המכירה במרות המוסרית והחברתית של הדיינים, לחברה חילונית עלולה לפגוע הן ברובד החילוני והן ברובד הדתי. ברובד החילוני- פגיעה בערכים החברתיים המקובלים בחברה, כגון חופש הבחירה ותיקונו והגשמת האושר האישי. ברובד הדתי- בגרימת תקלות חמורות בעיני הדין הדתי, כגון תמריץ עקיף לניאוף וריבוי ממזרים. בעלי דין עושים איפה, שימוש מחושב וציני בעילה זו. הם מנצלים את הדין הדתי לרעה, שלא בטובתו ושלא בטובת בני הזוג והמשפחה". (אריאל רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל עמ' 115 ואילך. הציטוט חלקי, ורק הנצרך לעניינינו הובא).

כבר בהחלטה מיום ז' מנחם אב תשס"ז (22.7.07) העיר לנכון מאד כבוד אב בית הדין הרב אברהם שינפלד על בא כח האשה שטען שאין בסמכות בית הדין להוציא צו עיכוב יציאה כנגד האשה במסגרת תביעת שלום בית:

"אנו תמהים מאד על תגובת בא כח האשה, ועל טענתו שאין לביה"ד סמכות ליתן את הצו. הנידון שלפנינו אינו דומה כלל לבג"ץ לב שהוא צרף לתגובתו. כאן הרי האשה טוענת 'אני אוהבת אותו ורוצה אותו' 'הוא בעל טוב'. מי שמנסה לשכנע את ביה"ד כי הוא רוצה שלום בית באמת, אינו טוען כנגד סמכות בית הדין להשכין שלום כפי הבנתו. ובודאי אינו נתלה ב'חרות התנועה של האזרח מן הארץ אל מחוצה לה'. שהרי כל הסדר של שלום בית בפרט, ושל נישואין בכלל, הוא הסדר המטיל מגבלות על שני בני הזוג. מדוע כאשר ביקש עורך הדין מביה"ד לתת צו למדור ספציפי לטובת האשה, לא סבר שיש בכך פגיעה בזכות הקנין של הבעל? האם רק לאשה זכויות מכח טענת שלום בית?".

הרי לנו כי האשה המבקשת את עזרתו של בית הדין בהשכנת השלום בביתה, בוחרת אך ורק בסעד של מדור ספציפי, אבל בתביעות עיכוב יציאה ומזונות כופרת היא בריש גלי ובהתרסה בסמכות בית הדין, הזהו הליך בתום לב?

לענין זה נביא מדברי שופטים: "לא סביר הוא שצד יקפוץ מערכאה אחת לאחרת כאשר נדמה לו שהתוצאה שיקבל בערכאה הקודמת תהיה טובה פחות מזו החדשה שיבור לו". "כאשר הבעל בעצמו מגלה שאין לו ענין לרכז את כל עניני הרכוש לביה"ד, אלא בעצמו בוחר בפיצול, הרי שכל תכליתה של הילכת הכריכה מאבדת את חשיבותה ואת הצדקתה. לכן אותו תום לב שהיה לבעל בהגשת תביעת פירוק השיתוף לביהמ"ש האזרחי, הוא היפוכו של תום הלב הנדרש לצורך ביסוס כנות הכריכה כדי לפסול תביעה שהאשה הגישה בכנות במערכת האזרחית בעניני הרכוש". והרי האשה דנן מבקשת מבית הדין הרבני לדון בתביעתה לשלום בית ומבקשת סעד של של מדור ספציפי, ומאידך כופרת בסמכותו של ביה"ד להטיל עיכוב יציאה, ומזונותיה ומזונות בתה תבעה בבית המשפט. והרי מזונות כל בני הבית בכלל שלום בית הם, שהרי סל המשפחה סל אחד הוא, ומה שיפסק לאשה ולבת יגרע מחלקו של הבעל, ולכן פיצול תביעות כזה עלול לעורר סימני שאלה. תיאורטית ייתכנו אומנם מקרים, שבהם עשוי בית הדין לדון לגופה של בקשה למדור ספציפי במסגרת תביעה לשלום-בית למרות שהאשה פנתה בתביעה למזונותיה לבית המשפט, אבל במקרים אלו מוטל על האשה נטל מוגבר להראות כי בנסיבות אותו ענין מוצדק שבית הדין לא יזקוף לחובתה את פיצול התביעות, שהינן בעלי זיקה זהה.

אמנם, כאשר מגישה אשה תביעת גירושין בבית הדין הרבני, ותביעת פרוק שיתוף בבית המשפט, אין החוק רואה בכך חוסר כנות והעדר תום לב. אבל יש לומר שזאת דווקא כאשר שתי התביעות הולכות אל מקום אחד, פרוד בין הדבקים. אז ניתן לומר כי הגרושין ידונו בבית הדין הרבני שלו סמכות יחודית לדון בעניני נישואין וגירושין, והרכוש ידון בערכאה בה חפץ התובע שהקדים להגיש את תביעתו. שהרי התובע גירושין- מקדש מלחמה, ובתחבולות תעשה לך מלחמה אמר הכתוב. אולם כאשר אשה תובעת שלום בית בבית הדין הרבני, עולה מיד שאלת תום הלב כשהיא מפצלת את תביעותיה ומגישה את תביעת מזונותיה או מזונות ילדיה בבית המשפט. עתים שאין לבית הדין הרבני לחייב איש או אשה בשלום בית, כאשר מקצת מהענינים ביניהם אינם נידונים בחדא מחתא בערכאה אחת הוא בית הדין.

ב"כ האשה בבקשה מיום י' בתמוז תשס"ו (6.7.06) כתבה: "האשה הגישה בבית המשפט לעניני משפחה גם תביעת רכושית מלאה ומפורטת". בקשה רכושית בבית המשפט הרי היא כהכרזה על רצון בגרושין, הזו היא האשה החפצה בשלום בית? מדוע לא הגישה ב"כ האשה בקשה זו גם לבית הדין? היש לה מה להסתיר? הזהו הליך גרושין כנה ובתום לב?

ה. תביעתה של האשה לשלום בית אינה כנה
אבל לא רק מן הטעם הפרוצדורלי שהאשה מנהלת את תביעותיה לשלום בית שלא בתום לב יש לדחות את תביעותיה, אלא יתרה מזאת מטעם שתביעתה לשלום בית איננה כנה, ולאמיתו של דבר היא עצמה איננה מעוניינת כלל בשלום בית באמת - וזה הוא עיקר העיקרים.

לענין זה נכון להביא כאן ממאמרו של כבוד אב"ד חיפה הרב אברהם אטלס (נדפס בספר שורת הדין כרך ה' עמ' קל"א-קנ"ד, המובאות חלקיות ומלוקטות מהמאמר בכללו):

"בתביעות לשלום בית שומה על ביה"ד לבדוק ולבחון האם אין בה משום הערמה ומרמה. הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה, ולדעת האם היא הוגשה בתום לב או אם לא, היא רק בדרך האומדנא. שהרי בתביעות לשלום בית, אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הן בתחום שבינו לבינה. ולכן הדרך של אומדנא היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות. על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות, חייב בית הדין להיכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג, לשמוע עובדות במכלול מערכת החיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות. אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהיא בעת הדיונים, כי כבר אמרנו שלתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת שלום בית יכולה להיות מסך עשן וכסות עינים להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית..." (עמ' ק"מ).

"...כדי לבדוק את אמיתות הטענות חייבים לבדוק את כל מערכת היחסים בין בני הזוג בטרם שבאו לביה"ד. לעיתים ביה"ד נעזר בתסקיר עובדת סוציאלית המגלה טפח ממערכת היחסים של בני הזוג. יש מקרים בהם קשה לביה"ד להגיע לחקר האמת בענין זה, אבל מידי ספיקא לא יצאנו, ונשאר הדבר בספק. השאלה הטעונה ברור היא כיצד יראה העתיד של בני הזוג. גם אם אין בידינו ראיות לדבר אולם אפשר לשפוט את העתיד של בני הזוג בדרך ההגיון ואומדן דעתו של בית הדין..." (עמ' קמ"א).

"...נראה שיש אומדנא דמוכח לדחות טענת האשה האומרת אני רוצה את בעלי ואני אוהבת אותו. שכן טענה זו מכחישה את האמת זה עומד בניגוד מוחלט לשכל הישר ולנורמות של חברה בעלת תרבות. האמת היא שבעל כזה שנוי על האשה ומאוס בעיניה בתכלית המיאוס. לכן יש להתייחס בחשד לתביעת האשה כפי שהיא מעלה בביה"ד שרצונה בשלום בית. ויש לראות בה טכסיס ותחבולה לקבל מזונות או להפיק טובת הנאה אחרת..." (עמ' קמ"ג).
כמובן, יש להשתמש בדברים האמורים בשקול דעת, בשום שכל, ובזהירות רבה, ולא להחילם על כל מקרה. וראה ביחוד מה שהשיג עליו הרב אוריאל לביא בספר עטרת דבורה סי' מ"א. אבל המקרה דנן הוא מהמקרים הברורים, בהם מוגשת התביעה לשלום בית מתוך ענין ומגמה, ולא בכנות בתום לב וכתביעה לגופה.

השתכנענו מעל לכל ספק, כי האשה לאמיתו של דבר איננה מעוניינת באיש כבעלה. הדבר מוכח מהשנאה ומההתנהגות ההדדית בין בני הזוג, מהניתוק המוחלט בין הצדדים שנים, מחתימתם על הסכם הפרדה, מתביעתה המופרזת והמופרכת למזונות על סך כ-20000 ש"ח סכום העולה בהרבה על כל משכורתו של הבעל, מכך שהיא מפעילה צו פקודת מאסר נגד הבעל על חוב מזונות, בעוד היא מסרבת להסיר את העיקול על חשבון הבנק המשותף לשניהם ובו מחצית לבעל, מכך שהחליפה את מנעולי דירתם המשותפת ומסרובה לאפשר לבעל לחזור לדירת המגורים המשותפת, ראה לעיל בעמ' 2 ד"ה האשה. סלידתה מהבעל כה גדולה, עד כי אינה יכולה להיות במחיצתו כפי שהצהירה בפרוטוקול בית המשפט מיום כ"ג בשבט תשס"ח (30.1.08) עמ' 12: "אני מרגישה מאויימת בבית" "אני לא רוצה להיות בבית ולכן אני בעבודה". בפרוטוקול בית הדין מיום כ"ט בסיון תשס"ח (2.7.08) הגיעו הצדדים להסכמות כמעט סופיות ומוחלטות של תנאי גירושין. כל אלו חושפים ומגלים כי לאמיתו של דבר אינה חפצה בבעל, וסרובה להתגרש נועד לשמר את המצב הנוכחי הנוח לה להפליא, כשהיא בבית המגורים המשותף, והבעל נע ונד בארץ, ולחילופין לשפר את כח המיקוח שלה מול בעלה בחלוקת הרכוש.

פסיכולוג מומחה שמונה על ידי בית הדין בחוות דעת מיום ד' באדר א' תשס"ח (10.2.08) כתב כי: "לאור התנגדותו העיקשת של הבעל, ואי רצונו בשיקום היחסים, לא נראה לי ששלום בית הוא אפשרי, וזאת למרות כנות רצון האשה בשיקום". חוות הדעת בחלקה השני הקובעת כי האשה רוצה בכנות בשקום חיי הנישואין, אינה נראית לבית הדין. בראשית יצויין כי חוות הדעת אינה מנומקת ואינה מבוססת, ושורות אחדות שכתב שולחה אין בהם די כדי להכריע בסוגיה הסבוכה שבפנינו. שנית, החומר הרב המונח בפני בית הדין, המוכיח כי אין רצון האשה בכנות שלום בית, עדיף ומכריע בהרבה מחוות הדעת הלקונית. שלישית, אפילו בהנחה שהאשה מעוניינת בכנות לשקם את הנישואין, הרי שהיא רוצה לשקמם על פי תכתיביה, כשהיא מונעת מהבעל לשוב לדירה אלא בכפוף לתנאיה. לזאת אינה רשאית. לא למותר להפנות לפרוטוקול בית הדין מיום ו' אדר תשס"ט (2.3.09) עמ' 1 ממנו עולה כי אף שבתאריך ב' בכסלו תשס"ח (12.11.07) ניתנה החלטה כי הצדדים יפנו למטפל המומחה הנ"ל, הרי בתאריך י"ד בטבת תשס"ח (23.12.07) כלומר כארבעים יום אחר מתן החלטה זו, פנה הבעל לאשה וזרזה כי תפנה למטפל, ושוב לאחר כעשרה ימים לאחר מכן בתאריך כ"ד בטבת תשס"ח (2.1.08) זרזה בענין. אף באת כח הבעל נאלצה לשגר מכתבים בענין לב"כ הבעל בתאריכים י"ד בטבת תשס"ח (23.12.07) וכ"ד בטבת תשס"ח (2.1.08). אבל האשה המתינה השתהתה והתמהמה עד שכדבריה: 'פניתי בסוף לד"ר'. ממכתבו של המומחה עולה כי פגישתה הראשונה של האשה עמו היתה בתאריך ו' בשבט תשס"ח (13.1.08) כלומר כשלשה חדשים לאחר הוראת בית הדין. הזו היא היא האשה החפצה בשלום בית?

האשה מסרבת שהבעל יחזור הביתה לאלתר. כך כתבה בתגובתה מיום כ"ט בתמוז תשס"ז (15.7.07):

"לא תסרב האשה לטפול זוגי אם באמת חפץ הבעל בשלום הבית, אולם הטיפול הזוגי בו חפץ הבעל יעשה כשהבעל נמצא מחוץ לבית. אם רצונו הכן של הבעל לשלום בית, עליו לעזוב את המאהבת חברתו, להתגורר בדירה משלו, ולהוכיח באמצעות טיפול במימונו ועל חשבונו שהוא מתכוון לשלום בית אמיתי. רק אחר מכן אשר יהיה לשקול את חזרתו הביתה, מבלי לפגוע באשה ובילדים פגיעה נוספת מעבר לפגיעה שכבר נעשתה".

מגיעים הדברים לדברי הרמ"א בסי' ע' סע' י"ב בשם הריטב"א ןהמרדכי:

"היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו והמניעה ממנו ולוותה ואכלה צריך לשלם. אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו".

וכן מגיעים הם לדברי הרמ"א בסי' פ' סעיף י"ח בשם תשובת הרשב"א:

"אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלוותה אבדה מזונותיה דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה".

האשה הגישה אמנם תביעה לשלום בית. אולם אני מוצא אותה תביעת סרק, טקטית ומגמתית. האשה לא בקשה סעד של ממש לשלום בית ואפילו לא פרטה את הדרוש לתביעת שלום בית אמיתית. אביא כאן מדברי בית הדין הגדול שנדפסו בפד"ר כרך י"ב בעמ' 120:

"הקורא את תביעת 'שלום הבית' ישתאה היאך יתכן שאשה שמטיחים בה שיקוצים כאלה בפרהסיא, גם אם היו אמת, תרצה עוד להשלים עם בעלה. כי נוסח וצורה כזו מתאימים לתביעת גירושין וכו'". דון מינה ואוקי באתרין.

האשה טוענת כי לבעל קשרים עם אשה זרה. הבעל מכחיש טענה זו לחלוטין. אדרבה טוען הוא כי לנטענת גב' ר' קשר יציב עם מר ש' שיוביל ככל הנראה לחתונה. ראה פרוטוקול מיום כ"ו בחשון תשס"ט (24.11.08) עמ' 2, ומיום כ"ח בתמוז תשס"ו (24.7.06) עמ' 1-3, וסיכומיו וסיכומי תשובה מטעמו סעיף 1-2. האשה לא הביאה כל ראיה לטענתה. ואפילו לדבריה, אם יתברר שהבעל פנה לאחרת, לאחר שנישואיהם הגיעו לקיצם ורעייתו מנעה עצמה ממנו, אין בפנייתו לאחרת אפילו כדי לחייבו בגט וכל שכן שלא לאבדו מזכויות הממון שלו, והדברים מפורשים בספר פסקי דין רבניים בכרך א' עמ' 141.

כיון שבני הזוג אינם רוצים זה בזה, יש להחיל עליהם את הוראת רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג חלק ח', כי שני בני זוג המורדים זה כופים אותם להתגרש. והוראתו כחיוב ואף ככפיה, היא מנהג פשוט וברור בבתי הדין הרבניים. כיון שכך נסתפק כאן בציון לדברי נשיא בית הדין הגדול הג"ר שלמה משה עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה ח"ג סי' י"ט אות י"ג.

נחתום פיסקה זו בדברי בית הדין הגדול בפד"ר י"ט עמ' 52:

"על מנת לחייב בגט אין צורך בעשיית מעשה רע. בעל או אשה שאינם חפצים בשלום בית חייבים בגט. דרך אחרת אין. הרעיון של פרוד ללא גט אינו מקובל עלי, וכל שאינה רוצה בשלום בית מקום לחייב בגט".

* * *

אבל אפילו אם ננקוט כי אין לחייב את האשה בגירושין, על כל פנים אין לחייב את הבעל בשלום בית עמה, ויש לקבוע כי על פי הדין הוא פטור ממזונותיה וממדורה, הן מהטעמים האמורים לעיל, והן מהטעמים המפורשים להלן. ממילא יש להעתר לבקשתו לפרוק השתוף.

כבר הורה בית הדין הגדול [בתיק פלוני נ' פלונית 4477-21-1]:

"נישואין שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי, אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת הנשמה מלאכותית לנישואין שגוועו. כאשר תביעת המזונות הוגשה לבית המשפט, ובית הדין מתבקש לעסוק רק בנושא המדור, אני רואה בזה ניצול לרעה של הליכי בית דין. אפשר בדרך פלפול למצוא מקום למדור ספציפי גם במסגרת שלום בית, אולם כאשר האשה שמה מבטחה בבית המשפט בנושא המזונות, אין מקום לבית הדין להסתפק ב'שיריים' ולדון בענין המדור בלבד".

כיוצא בזה בפסק דין אחר [בתיק פלוני נ' פלונית 6943-51-1] :
"השימוש בצו למדור ספציפי, אינו מקובל עלי בכל מקרה. בתי הדין עושים שימוש ב'נשק' זה, כחלק מריה מרוץ הסמכויות שבינם לבית המשפט. הדבר אינו יאה, אבל במציאות המשפטית המאוד לא הגיונית של שתי ערכאות העוסקות בחיי המשפחה ומתנגשות ביניהן לעיתים קרובות אולי אין מנוס מכך. חוששני שעד שלא יתן המחוקק את דעתו למצב לא נסבל זה, ימשיכו ערכי הדין לחגוג וימשיכו הצדדים לסבול.

בכל מקרה, לדעתי, אין לעשות שימוש בצו זה (מדור ספציפי א.י.ה) כאשר הנישואין הגיעו לקיצם, והמחלוקת בין הצדדים היא על תנאי הגירושין.

האשה כואבת מאד את העובדה שחלקו הגדול של בית המגורים נרכש מתמורת דירתה שלפני הנישואין וכפי הנראה אלו העובדות. אולם מה נעשה אף אם הצדק לצידה, הרי החוק לצידו. לפי החוק זכאי כל אחד מן הצדדים למחצית הבית הרשום על שם שניהם כפי שפסק בית המשפט, ודומני שגם ביה"ד הרבני היה פוסק כך. על כן אין מנוס מפירוק השיתוף. אילו היה סיכוי ממשי לנישואין, הייתי אולי שוקל שימוש באמצעי השהיה כמו מדור ספציפי, על מנת לתת סיכוי להצלת המשפחה. מה אעשה ואין סיכוי ריאלי לכך. ביהמ"ש קבע כי לאורך הדיונים ניתן היה לחוש את תחושת המיאוס והטינה שהם רוחשים איש לרעהו. גם אם התרשמותינו שונה במעט, ברור לנו שהצדדים הגיעו לסוף הדרך, והמחלוקת איננה על 'הנפש' אלא על 'הרכוש'. לצורך זאת אין מקום ליתן צו למדור ספציפי".
לא נעלם מעיני, כי כנגד גישה זו, קיימת בבית הדין הגדול עצמו גישה הפוכה, שמרנית ומסורתית, שמצאה את ביטוייה בפסק דין שניתן ברוב דעות והורה [בתיק פלוני נ' פלונית 2950-23-1]:

"כל עוד האשה אינה אשמה כלל בפרוד שהבעל יזם עקב הכרותו עם אשה אחרת, לא ניתן לנשל את האשה מהדירה בה היא גרה היום".

כבר עמדו רבים על המבוכה שיוצר חוסר אחדות דעים זה בתוך בית הדין הגדול, על בעלי הדין ומייצגיהם ואף על דייני בתי הדין האזוריים, באשר הפסיקה בסופו של הליך תלויה במותב בפניו יבוא הערעור.

כדי לצמצם את המחלוקת, ולפחות במקרה שבפנינו ודומיו, נראה כי יש לומר - ודווקא ממקום של מסורת שמרנות וקנאות - שאין לפסוק מדור ספציפי הנובע מהוראה התורה והדת, והמנוגד לחלוטין לתפישה החופשית של חרות האדם ושליטתו על ממונו, כאשר אין בני הזוג מתעתדים לנהל את חייהם המשותפים על פי ההלכה. לענין זה ראה באוצר הפוסקים סי' מ"ט סע' ג' אות י"א (עמ' 131-132) כמה יגיעות יגעו וכמה טרחות טרחו האחרונים בהיתר סדור חופה וקידושין לבני זוג שברור שלא יחיו על פי ההלכה. וראה באריכות במאמרו של חבר בית הדין הגדול כבוד הרב אברהם שרמן שליט"א שנדפס בקובץ תורה שבעל פה תשנ"ט עמ' פ"ז-ק"ה. ומסקנתם כי ההזדקקות לתביעת שלום בית בכהאי גוונא הינה כדי לתקן ולחזק את דורנו החלוש, וכדי למנוע איסורי חמורים והתדרדרות מוסרית, וכדי למנוע יחס של שנאה ועוינות כלפי בית הדין, וכדי שלא ימסרו ענינים אלו לערכאות אחרות מלבדי בית הדין. אם כן נאמר אנו איפכא בנדון דידן, שכאשר ברור שבני הזוג לא יחיו בהיתר, ואין בפסיקת מדור ספציפי משום צורך הדור ותקונו, אלא איפכא ממש, לא נקום אנו בקום ועשה, ונפסוק מדור ספציפי.

ועוד יש לומר שאין לפסוק מדור ספציפי כאשר האשה הגישה תביעה כל שהיא בעניינה בבית המשפט. כי בעצם פנייתה לתביעת מזונות בבית המשפט איבדה את הזכות לתבוע סעד בבית הדין. זאת מחמת הוראת המהר"י קולון שהביא הרמ"א בחושן משפט סי' כ"ו סע' א'. אמנם נאמרו שני טעמים בהוראה זו, האחד דדינא דמלכותא דינא וכיון שנדונה בערכאות אין לבית דין ישראל לחזור ולדונה, והשני מטעם קנס שקנסוה על שדנה שלא בבית דין. והנה נדון דידן שהגישה תביעתה בבית המשפט לעניני משפחה, והוא שקבע כי הסמכות לדון במזונותיה נתונה לבית הדין הרבני מטעם שהבעל הקדים והגיש תביעת מזונותיה בבית הדין, יהיה נפקא מינא בין הטעמים. כי לטעם דדינא דמלכותא דינא, תהיה רשאית לדון בבית הדין, שהרי לא דנה כלל בבית המשפט אודות מזונתיה ולא נפסק שם כלל וכלל הדין, ומה שייך לומר בזה דינא דמלכותא דינא. אדרבה דייני דמלכותא הורו שתדון אודות מזונותיה בבית הדין הרבני. אבל מטעם של קנס, יש לומר שיש מקום לקנסה שהרי על כל פנים פנתה שלא לבית הדין. אלא שכיון שגם למזונות הבת פנתה לבית המשפט ואלו נפסקו לה גם נפסקו, והאשה אוחזת ומבצעת את פסק הדין של בית המשפט למזונות הבת, הרי שיש לומר שאינה רשאית לחזור ולדון. ואף שבשו"ת יביע אומר חלק ז' חו"מ סי' ה' כתב שלדעת מרן השו"ע רשאית לשוב ולדון, בנדון דידן אפשר שאף הוא יודה מטעם הנ"ל, ועל כל פנים בני הזוג מהיוצאים ביד רמ"א. ואף על פי שמשתדלים אנו להמנע מלהורות על פי המהרי"ק מכמה וכמה טעמים מובנים, בפרט לפי מצב דורנו וחולשתו, מכל מקום בנדון דידן ברור שלקתה מידת הדין והצדק, שהרי האשה מחזקת בכל נכסי בני הזוג, והבעל נעור וריק מהם לחלוטין וידיו על ראשו, והכל במסווה של טענת שלום בית ריקנית. ויודגש, אין בדברים אלו כוונת פגיעה בכבוד בית במשפט. אדרבה, כבוד ערכאות הדדי הוא מיסוד שיטת המשפט בישראל. אלא שדווקא זה הוא הוא כבוד הערכאות במיטבו, שכאשר בחר בעל דין לדון בענין שבינו לבין בן זוגו, ופניו לשלום, הרי כיוון שתבע מזונות בערכאה א', יתכבד ולא יתבע חלקים אחרים הכרוכים מעצם טיבם וטבעם בתביעתו הראשונה, ולא יפנה לערכאה ב'. ואם יפנה, תכבד ערכאה אחרונה את הראשונה ולא תזדקק לתביעתו. ושלום על עם ישראל, ושלום על דייני ישראל ושופטיו.

לפיכך נעתר בית הדין לבקשות בא כח הבעל ופוסק כדלהלן:

1. הצדדים חייבים להתגרש, ולפחות מצווים.
2. ביה"ד מבטל את הצו למדור ספציפי שניתן ביום א' סיון תשס"ו (28.5.06).
3. ביה"ד מורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים רח' XXXXX X XXXXX גוש XXXX, חלקה XX/X וביחידת הנופש XXXX XXXX.
4. ביה"ד ממנה את עו"ד פלונית לכונסת נכסים מטעם הבעל ואת עו"ד פלוני לכונס נכסים מטעם האשה.
5. ביה"ד ממנה את רו"ח פלוני לביצוע איזון המשאבים והתחשיבים.

* * *

בא כח האשה הגיש בפנינו ביום ה' בתשרי תש"ע (23.9.09) בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בסעיפים 3-5 טוען הוא כי האשה בסיכומיה לא העמידה כל תנאי לחזרת הבעל לבית. לטענה זו ראה בדברינו לעיל פיסקה המתחלת ביום כ"ד ופיסקה המתחלת האשה מסרבת. כמובן, לא על פי האות המתה הכתובה על נייר הסיכומים הסובל הכל אנו דנים ומכריעים. פסיקתינו על פי טענות בעלי הדין, התרשמותנו מכנות דבריהם, ועל פי מה שרואים אנו ללבב. השתכנענו בהחלט כי האשה הערימה ומערימה ותערים קשיים לחזרתו של הבעל לחיקה, כי אינה רוצה בו.

בסעיף 6 טוען הוא אודות קשריו של הבעל עם מאהבת. לטענה זו ראה בדברינו לעיל פיסקה המתחלת האשה טוענת.

בסעיף 7 טוען הוא מדברי היועץ שמונה על ידי בית הדין. לטענה זו ראה בדברינו לעיל פיסקה המתחלת פסיכולוג.

בסעיף 8 ובסעיף 11 טוען הוא כי במינוי כונס נכסים לאלתר בטרם נעשה איזון המשאבים כולל. לענין זה נשיב כי אין לכרוך את פרוק השיתוף במקרה דנן, באיזון כלל משאבי בני הזוג, לענין זה ראה בסכום שבפסק דין פלוני המצורף לתיק הצדדים, ואין כאן מקום וצורך להאריר בהלכה פשוטה זו.

בסעיף 9 תמה בא כח האשה כיצד עושה בית הדין שימוש בהסכם לביסוס טענה כי פני הצדדים לפרוד, ומאידך מתעלם מהתחייבות הבעל ליתן לאשה זכות מגורים בבית. תשובתו בצידו והיא: התחייבות להענקת הדירה היא מהדברים בין בני זוג הטעונים אשור ומתן תוקף של ערכאת שיפוט, מה שלא נעשה במקרה דנן. מה שאין כן את גילוי כי פני בעלי הדין לגירושין, יכול בית הדין ללמוד מכל שבא לפניו, ולא יהא אלא גילוי דעת בעלמא. אדרבה תיגדל התימה להיפך, שהאשה היא היא שעשתה שימוש בהסכם זה בתביעתה למזונות הבת בבית המשפט, והשופטת בסעיף 53 לפסק הדין ציינה בהבחנה כי: "התחייבויות בענייני מזונות אינן דורשות אישור בית המשפט כדי להפכן להתחייבויות ברות תוקף, בדומה להסכמים בענייני ממון ורכוש על פי חוק יחסי ממון".

הרב אבירן יצחק הלוי, דיין

לענ"ד אין לחייב את האשה בגירושין ואין לחייב את הבעל לחזור לשלו"ב.

חבריי הדיינים פסקו כי בני הזוג חייבים להתגרש.

בנימוקי פסה"ד הרחיב ידידי הרב אבירן הלוי את הטעמים לחיוב גט.

ואפרט אותם בראשי פרקים:

א. האשה מאוסה על הבעל בתכלית ובאמתלא מבוררת.
ב. האשה מקללת את בעלה, וכיון שהדברים חורגים מקללות רגילות אזי אף בשעת כעס מחייבים לגרש. והקללות מגלות שאינה רוצה שלו"ב ויש להחיל עליהם את דברי ר' ירוחם.
ג. כיון שתבעה תביעה ממונית שלא בביה"ד יש לראותה כעוברת על דת.
ד. כיון שפיצלה את תביעותיה, הרי שלא באה לביה"ד בידיים נקיות.
ה. האשה כלל לא מעונינת בבעל, וכיון שבאמת אינה רוצה שלו"ב יש להחיל עליה את הוראת ר' ירוחם.

הבעל טען נגד אשתו כי היא מקללת אותו ומכה אותו, ולכן הוא רוצה להתגרש. הדברים לא הוכחו כלל, לא הובאו עדים או ראיות לדברין, והאשה מכחישה את הדברים מכל וכל.

לדעתי אין כאן טענה מבוררת מדוע האשה מאוסה עליו ובפרט שלדברי האשה יש לבעל חברה. אמנם הבעל מכחיש זאת, אולם הוא הודה שלקח אותה מספר פעמים לעבודה בשעות הבוקר מביתה שבשוהם לעבודה, וכן הם נראו יחד קונים בסופרמרקט והאשה צעקה עליהם באותו אירוע.

והאשה טוענת שהסיבה שהוא מואס באשת נעוריו, כיון שיש לו חברה אמנם האשה לא הוכיחה טענותיה, אך גם הבעל כאמור לא הוכיח דבריו, ולכן מידי ספק לא יצאנו, וכיון שטענת הבעל אינה מבוררת, לדעתי אי אפשר לחייב את האשה בגט.

כמו כן אין לחייב את האשה בגט מדין מקללת את בעלה כיון שאין הוכחה לכך והאשה מכחישה דבריו, ובפרט שגם לדבריו הם נאמרובשעת ויכוח וכעס.

לענין הטענה כי האשה מקללת וזה מוכיח שאינה רוצה בבעלה ולכן באנו לדברי ר' ירוחם. וכן הטענה כי האשה כלל לא רוצה את בעלה וכיון ששניהם מורדים זב"ז הרי יש להחיל עליהם את דברי ר' ירוחם.

לענ"ד לא שוכנעתי שהאשה לא רוצה את בעלה, אלא כיון שהבעל עזב אותה, לדבריה, לטובת אשה אחרת, היא חושדת בו.

דברי ר' ירוחם באשה שאומרת איני רוצה בבעלי והבעל גם הוא לא רוצה בה, אך מתוך נקמה וכדו' לא מוכנים להתגרש ועל זה כתב ר' ירוחם כיון ששניהם מורדים זב"ז ואינם רוצים אחד את השני, מחייבים אותם להתגרש. אך כאן האשה ביקשה כל הזמן מהבעל שיעזוב את האשה שהוא נמצא עמה, כדבריה, כדי שיוכלו להגיע לשלו"ב והאשה פותחת תיק שלו"ב, ומבקשת שלו"ב, אין לחייבה בגט מדין מורדים זב"ז.

ועיין בדברי הרה"ג ר' נחום פרובר שליט"א שהאריך בדברי ר' ירוחם שאם האשה כיום מבקשת שלו"ב אין לחייבה בגט.

ואף אם נאמר אולי שהיא מבקשת שלו"ב מתוך טקטיקה לקבל מדור, הרי מידי ספק לא יצאנו.

וגם טענת הקללות לא מוכיחה שהאשה אינה רוצה בבעל, כיון שטענה זו מוכחשת ע"י האשה והבעל לא הוכיח דבריו.

לגבי חיוב האשה בגט כיון שהלכה לידון בערכאות והרי היא עוברת על דת. ודאי שהדבר חמור מאוד אך אין בכך לחייבה להתגרש עקב כך ואין בזה עוברת על דת, כיון שבתוך עמי אנוכי יושב ואם כך לא הנחת בת לאברהם אבינו. הנשים שהולכות לשם עושות זאת כיון שהן חושבות שבית משפט יפסוק להם מזונות גבוהים יותר ולכן גם לא איבדה את האפשרות לתבוע בביה"ד.

ובפרט שהיא לא מכשילתו וגם הוא לא שומר תורה ומצוות. ל א השתכנעתי כחבריי כי האשה אינה חפצה בבעל ולכן אין לחייב את האשה לקבל גט, יחד עם זאת הרי אין לחייב את הבעל לחזור לשלו"ב ויש לדחות את תביעת שלוה"ב שהרי בתאריך כ"ד תמוז תשס"ז הגיש הבעל בקשה להורות לאשה לאפשר לו להכנס לדירת הצדדים, האשה הגיבה וכתבה כי אין היא מוכנה להפר את האיזון העדין שנוצר במשפחה, ולפיכך לא תסרב ללכת לטיפול זוגי שהבעל ישא בהוצאותיו. וזאת כאשר הוא מחוץ לבית, ורק אז תשקול האשה את חזרתו הביתה.

האשה החליפה את המנעול בבית, ולא מסרה מפתח לבעל.

עוד בשנת 2006 כתב ביה"ד כי הוא מציע לבעל לא לחזור לבית כדי להרגיע את הרוחות. במצב כזה הבעל אינו יכול לחזור ולחיות בבית באופן נורמלי ולכן זכותו של הבעל לקבל את חלקו בדירה כדי שיוכל לקנות לו מדור שקט ואין האשה זכאית למדור ספציפי שהרי בכך הבעל מנוע מלממש את זכותו הקנינית ולכן יש להיעתר לבקשתו לפירוק שיתוף.

יש לציין כי האשה תבעה את מזונותיה בבית משפט, ובאה לבקש סעד למדור בבית הדין. לכאורה כל זכאותה של האשה למדור הוא מחיובי הבעל למזונות, וכאשר תובעים מזונות בערכאה אחת, יש לבקש את הסעד באותו מקום, ולא לפצל את הבקשות.

הרב יצחק זר, דיין

נפסק כדעת הרוב.

ניתן ביום ב' תמוז תשס"ט (24/06/2009)

(-) הרב דב דומב, דיין (-) הרב אבירן יצחק הלוי, דיין (-) הרב יצחק זר, דיין