הערעור שלפנינו הוא על צוי הגבלה שניתנו שכנגד המערערת ביום כ"ה שבט תשס"ט (19.2.09).

חיוב הגט נגד האשה ניתן ביום כ"ה באלול תשס"ח (25.9.08).

בערעור עולות טענות נגד החיוב בגט, וטענות נגד צווי ההגבלה עצמן. בדיון נקט ביה"ד בקו שכיון שלא הוגש ערעור נגד החיוב בגט אין מקום להפוך את צווי ההגבלה לשדה מאבק כנגד החיוב בגט. אולם בעיון חוזר נראה שיש לקבל את הטענה שיש לבחון את תוכנו של פסה"ד לחיוב גט כדי לקבוע את המידתיות והפרופורציה של צווי ההגבלה. גם י"ל שכל עוד הפס"ד הוא תיאורטי אין המחויב בגט מזדרז להגיש ערעור, ורק כאשר הוא רואה את התוצאות של צווי ההגבלה הוא מערער.

יצויין גם כי הוגש ערעור באיחור של שבועיים ותיק הערעור נסגר בגלל אחור בהגשת ערעור. איחור לא כ"כ משמעותי.

לכן נתייחס גם לטענות המערערת בענין חיוב הגט.

הטענות העיקריות הן, שביה"ד [האזורי] נקט עמדה שונה מהרכב קודם למרות שלא הובאו ראיות חדשות בפניו. ביה"ד מציין כי הראיה החדשה היא שאשתו של הנטען פתחה תיק בביה"ד בנתניה ושם היא מוסרת כי הנטען הודה בפניה שקיים מערכת אינטימית עם המערערת. אמנם לקבוע חיוב גט בגין בגידה או דבר כיעור צריך שני עדים כשרים, אולם ביה"ד בנה את פסה"ד לחיוב גט ע"י נתונים שהיו בפני ביה"ד כבר בשנת 2006.

אמנם בהרכב של הדיינים, הרב שחור, הרב נהרי והרב מרוה, לא חייבו גט ע"ס נתונים אלו, אולם בפס"ד מיום ו' באב תשס"ו יש דעת מיעוט, ואין אנו יודעים מי הוא בעל דעת מיעוט. יתכן שהדיין האב"ד הוא שסבר שיש לחייב ובהרכב החדש עם הדיינים הרב אדרי והרב אושינסקי באה דעתו לכלל ביטוי.

תתכן גם אפשרות שנוכח 4 שנים נוספות שעברו ביה"ד שקל מחדש ובחן את החומר שהיה בעבר מחדש. 4 השנים אינם עילה לחיוב גט אבל חובת הדיינים למצות את שקול הדעת מחדש כאשר יש מקום עגון.

לגופו של שקול הדעת ייאמר, כי לביה"ד היה ברור עפ"י עדויות שהנטען שהה בבית האשה שעתיים בשעות הלילה הקטנות וזה יותר גרוע מעולים ממקום אופל.

ביה"ד ידע מהודאת האשה שיש ביניהם ידידות והוא עוזר לה בקניות. לפיכך כאשר יש עדות על יחוד בשעות 2-3 בלילה ביה"ד מפרש לפי ראות עיניו שזה יותר מיחוד רגיל.

בנוסף לזה ביה"ד בדק את כל הבקשות לצווי הרחקה ואת התלונה הפלילית והוא משוכנע שהאשה אינה רוצה בש"ב אלא בשיפור תנאים של גרושין או תנאי ממון או משמורת ילדים.

עולה מהנ"ל, שגם אם אנו בודקים לפנים משורת הדין את חיוב הגט, אין אנו מוצאים בו דופי.

בערעור עצמו הוסיף ב"כ האשה טענה שצריך לערוך שמוע אצל נשיא ביה"ד לפני מתן פסק הדין לצווי הגבלה. בנקודה זו טועה ב"כ האשה. השימוע אינו מעכב את מתן פסה"ד של צווי הגבלה אלא את בצוע צווי הגבלה. גם הערעור על צווי הגבלה והפסיקה של ביה"ד הגדול בענין צווי הגבלה הם קודמים לשימוע. רק כאשר ביה"ד הגדול פוסק ומאשר את צווי ההגבלה יגיע מקומו של הליך השימוע.

נותרה טענה אחת שיש לבדקה. הטענה היא שכתב תביעה להטלת סנקציות [צווי הגבלה] לא נשלח לאשה.

ידידי הרה"ג צ. אלגרבלי שליט"א דן בפסק דינו בשאלה אם דיון בחיוב הכתובה קודם לצווי הגבלה ומכיון שאין החלטה לגבי הכתובה ואין השלשה של הכתובה אי אפשר להטיל חיוב בפועל של הגט ומתן צווי הגבלה. יש אמנם פוסקים שאם הבעל אינו פורע את הכתובה אין לסדר את הגט, אולם בנדון שלנו שיש ספק לביה"ד (וגם לנו) אם האשה זכאית לתוספת כתובה, אין שום עילה לעכב את הגט.

(לגבי עיקר כתובה אין ספק שהבעל מוכן לפרוע מיידית כאשר יאמר לו מה הסך של עיקר כתובה).

אני מסכים עם כב' הגר"צ אלגרבלי שאין להשתמש בצווי ההגבלה כנגד הרשיון לעסוק של האשה במקצוע עריכת דין כיון שהיא הצהירה בפנינו שאינה עוסקת בכך, ואין צורך להוציא צווים מיותרים, אולם אם יתברר שהאשה משתמשת ברשיונה כעו"ד יוצא מחדש צו הגבלה בנדון.

למסקנה: הערעור נדחה כולו פרט לערעור על צו הגבלה של הגבלת רשיון עיסוק כעורכת דין שהערעור לגביו מתקבל.

(-) חגי איזירר

הצדדים הופיעו בפנינו בערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי חיפה מתאריך כה שבט תשס"ט לפיו בין היתר:

"א. בית הדין בפסק דין מתאריך כ"ה אלול תשס"ח 25.9.2008 חייב את האשה בגט. על פסק דין זה לא הוגש ערעור. האשה הוזמנה לסידור גט וסירבה לקבל את גיטה. לפנינו תביעה להטיל על האשה מגבלות האמורות בחוק לסרבני גט.... ב"כ האשה אמר בדיון כי האשה מוכנה לקבל גט אם תקבל את המגיע לה, מדור וכן כתובתה ..(ראה בפרוטוקול במפורט). ....- באשר לתביעת הכתובה שנפתחה לפני חודש, בית הדין הבהיר את עמדתו כי ידון בדבר מיד לאחר סידור הגט.

שני נימוקים לכך. ראשית מצד הדין האשה רשאית לתבוע את כתובתה רק לאחר מתן הגט. אמנם פעמים רבות עולה נושא הכתובה טרם מתן הגט. אך זאת רק במסגרת כוללת של דיון בכל מכלול הנושאים כדי להביא את הצדדים להסכם גירושין כולל המקובל על שניהם. אך כאשר כבר ניתן פסק דין לחיוב גט, אין מקום לדרישות כגון אלו שהועלו על ידי האשה ולכן נושא הכתובה נשאר כעיקר הדין שכל תביעה - תהיה רק לאחר מתן הגט.

זאת ועוד, אין לתת שום סעד לסרבן/סרבנית גט....

ז. לאור האמור בית הדין מקבל את התביעה ומטיל על האשה את ההגבלות
האמורות בחוק בהתאם להוראות חוק בתי דין דתיים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה 1995 כדלקמן:...
1. עיכוב יציאה מן הארץ ושלילת דרכון לאלתר.
2. שלילת רשיון נהיגה תכנס לתוקף בתאריך ב אדר תשס"ט, 26 בפברואר 2009.
3. הגבלת חשבונות בנקים תכנס לתוקף בתאריך ט אדר תשס"ט, 5 במרץ 2009.
4. שלילת עיסוקה כעורכת דין (ס"ק 5) תכנס לתוקף בתאריך ט"ז אדר תשס"ט, 12 במרץ 2009...".

להלן פסה"ד לחיוב גט של ביה"ד האזורי המהוה רקע להטלת הסנקציות הנ"ל:

"...לאור כל האמור יש מקום ויש רגלים לדבר למעשי כיעור של האשה בכדי לחייב את האשה בגט. ובטוחני, שאם היה חומר זה לפני ההרכב הקודם כולם היו בדעה אחת שיש מקום לחייב בגט ולא רק דעת המיעוט כפי שנכתב בהחלטה.

עוד י"ל ... בנידונינו לא רק שהאשה אמרה אלא אף עשתה מעשה והגישה בזה אחר זה צווי הגנה כנגד הבעל ואף תלונות שווא במשטרה, תלונות אשר גררו כתב אישום כנגד הבעל דבר שיכל להביא למאסרו לתקופה ארוכה מאוד דבר הידוע לכל שבית המשפט מחמיר בזה ונותן מאסר בפועל לזמן רב וידוע שישיבה בכלא זה לא דבר של מה בכך. אך דבר זה לא עלה בידה והבעל יצא זכאי כפי שכתב השופט בהחלטתו, "שלמתלוננת היה מניע להשחיר את פניו של הנאשם לקראת הליכי משפט, הנאשם בעדותו עשה רושם מהימן ביותר מה שלא אוכל לומר על המתלוננת"... לית מן דפליג שאשה זו שמגישה כמה וכמה תלונות בבית המשפט ובמשטרה נקראת "אשה רעה" עם כל המשתמע מכך, ויש לגרשה משום "שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". היום תלונה על דבר זה ומחר על דבר אחר, וכל הזמן הבעל צריך להיות ולחיות בפחדים מהמחר ומהתלונה הבאה "בבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בוקר", וודאי אין אלו חיים ואין מקום לחיות ביחד. אף דבר זה נוכל לצרף כעילה לחיוב האשה בגט...

עוד יש לומר בנידונינו יפים הם דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קי"ב): "בדרך כלל אני אומר כל שנראה לבית הדין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חודשים ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור". עכ"ל.

...
א. דוחים את דרישת האשה לשלום בית.
ב. האשה חייבת לקבל גט מהבעל.
ג. על הבעל לפתוח תיק לסידור הגט.

בדיון שהתקים בפנינו טען ב"כ המערערת בערעור על פסק דין מכ"ה שבט תשס"ט ביה"ד רבני בחיפה כמשתקף מתוכן פרוטוקול ביה"ד:

"ביה"ד הורה להטיל על המערערת כל ההגבלות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה.

בהחלטות [ביה"ד האזורי בהרכב קודם נכתב] שהצדדים צריכים להתגרש ויפה שעה אחת קודם ולהגיע להסכם גרושין. זה היה בשנת 2006. ב-2008 תשס"ח ישנו הרכב אחר שנכנס לענין. היום הרב שחור הרב אדרי והרב אושניסקי... אני מבין שאנחנו צריכים לברר את תוקפם של צווי ההגבלה. אם הם נתנו באויר זה לא שייך. צוי הגבלה צריך להשמע אם יש להם בסיס.

יש עוד שאלה, אם נניח שבגלל עניין פורמלי חשוב ככל שיהיה [דחיית בר"ע] יתנו צווי הגבלה? הוגש ערעור [על פס"ד לחיוב גט] באחור ולכן אמר בית הדין שאי אפשר למסור אותו. האם בדין תורה צווי הגבלה זה תוצאה? כמו כן מפנה לפסק דין שמנהג בתי דין להוציא צווי הגבלה כשאין ביטול פרנסות או הזק לגופו כגון רשיון נהיגה של רכב. מנהג בתי דין לא פוגעים בפרנסתו או הזיק בגופו של אדם. כמו כן טוען שבית הדין שאל את בעל: מה את רוצה? הבעל אמר הכי טוב [צו הגבלה על] רשיון נהיגה. אבל כשאנחנו באים וקוראים את צווי ההגבלה הם על הכל. יותר מזה טוען, שבית הדין עוד לא גמר לדון ויש צווי הגבלה, עדיין לא נדון שום דבר על כתובה".

ב"כ האישה מוסיף וטוען שבמקום שפשט חדר"ג יכולה לומר שלא לקבל גט עד שתידון כתובתי, ואנו הגענו לצווי הגבלה לפני כן. יש את הישועות יעקב [ריש סי' עז] אמנם גם לדעתו הבעל צריך לשים את הכתובה... אם כן איך ביה"ד נותן צווי הגבלה כאשר לפני כן ישנם דברים פשוטים שביה"ד יכל לעשות. אני מבקש שאתם או בית הדין האזורי תדונו בענין הכתובה. אנחנו טוענים שאין בכלל בסיס.

לעומתו ב"כ המשיב טוען בין היתר:

"מבקש 10000 ש"ח הוצאות משפט. זה זול. זו זילות של האשה. היא מגישה ערעור על ידי עו"ד מתחלפים. למה עו"ד צדיקה שהיה באזורי לא מופיע פה? התכלית הראויה של חוק פסקי דין רבניים היא במידתיות הראויה אם בית הדין מחייב אשה שהסנקציות עליה שונות מגבר. כאשר בית הדין מחייב בגט שומא עליה לקבל גט. הסנקציות מסורות לערכאה ששמעה את הצדדים את הבעל והאשה על דוכן העדים. ..

קשה לפרט במספר משפטים חמש שנים של דיונים עקובים בכל ערכאות השיפוט במדינת ישראל. קשה להסביר במספר שורות שבני זוג נשאו ב-2003 ומספר חודשים לאחר מכן הגישה האשה את כל התביעות האפשריות בבית המשפט בחדרה. צווי הגנה כתבי אישום בבית המשפט בחדרה הוא זוכה. ילדה בת שנתיים במשמורת אביה כי היא לא ראויה לגדל אותה, העניין הגיע עד בית המשפט העליון. היא חויבה בגט יותר מ-5 רבנים. היא מתחזה כעורכת דין.

...היא אוחזת ברשיון שהושג במרמה. היו 17 עו"ד... מציין את השמות. ... אין קשר ולו במקצת בין מה שכתוב בכתב הערעור לבין מה שטענו בעל פה. טען חברי שהיום בא לדון על פסק הדין שבית דין רבני לא יכול לתת צווי הגבלה בלי שנשיא בית הדין הגדול מאשר אותן. על זה באנו לערעור. אנחנו מאבדים שנים על טענות סרק. הם חייבים להתגרש אמר את זה הרב אטלס זצ"ל".

לאחר העיון נראה שבהתייחס לטענה שלא נדון שום דבר על הכתובה ובמקום שפשט חדר"ג יכולה לומר שלא לקבל גט עד שתידון כתובתי, אצטט המקורות דלהלן שמכללותן ניתן להגיע למסקנא בנוגע לטענה הנ"ל תוך התיחסות לפני חרגמ"ה ואחרי חרגמ"ה.

ישנה מחלוקת שו"ת הגאונים הרשב"א והתשב"ץ לעומת הריב"ש האם כאשר אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אם יכולה לעכב משום זה הגירושין בהתאם למקורות דלהלן:

א. בתשו' הגאונים הנק' שערי צדק (בשער ד' סי' מ"ד) והיא לרב שרירא גאון וז"ל:

"מי שנשבע שאשתו זו לא תהיה לו לאשה לעולם ואין לו ממה לפרוע לה כתובתה והוא מבקש לגרשה, והיא אומרת לו תן לי כתובתי ובכך תגרשני, דינא מאי. ראינו כי הדין כדברי האשה ואין עליה להתגרש עד שתשלם בכתובתה, ואף הוא אין לו לגרשה עד שישלם לה כתובתה, ואע"פ שנשבע שלא תהיה לו לאשה אין מחוייב בשבועתו עכשיו לפי שאין בידו מה לעשות ומצוה הוא שלא תתגרש אלא בכתובתה [ר"ל שאין השבועה חלה ע"ד מצוה], וגם מצוה שעד שישלם לה ויגרשנה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולפיכך כל זמן שאין לו תשלומי כתובתה תשב עמו ככל הנשים ויבא עליה בעונתה ותשמשנו אפי' שתהא דעתו לגרשה, ואין בה משום אל תחרוש על רעך רעה וגו', לפי שזו אינה יושבת עמו לבטח אלא עד שיזדמן לו כתובתה ויגרשנה ויהיה שוקד לכנס ממון מכל מקום שהוא יכול ויש לו עד שתתום כתובתה וישלם לה ויגרשנה, עכ"ל".

ב. ובתשובות הרשב"א (ח"א סימן אלף רנד):

"שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה כן מצאתי לרב אלפס בתשובה (סי' יד דפוס ליוורנו) והביא ראיה מדתנן (כתובות נא.) לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי אבל שלא בכתובתה אינו רשאי ואם לא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עכ"ל"

ג. ובשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן רכג):

"הגאון ז"ל כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם לא יפרע לה כתובתה. וכן נמצא בתשובה לרי"ף ז"ל. והביא ראיה ממה ששנינו (כתובו' נ"א ע"א) לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי דוקא הרי גיטה וכתובתה. אבל שלא בכתובה אינו רשאי. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו עכ"ל התשובה. ויש לי ראיה לזה מדאמרי' נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (ס"ג ע"ב) וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (נ"ח ע"א) וכן מעובדא דר' יוסי הגלילי דירושלמי שהית' אשתו רעה ור' אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה כדאיתא בפ' אלמנה נזונת (ה"ג) ובויקרא רבה בפרשת בהר סיני. וב"ר בפסוק אעשה לו עזר כנגדו מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא א"כ פורע אותה. וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (מ"א ע"ב): "

ומנגד הפוסקים דלהלן סוברים שאין להתנות מתן הגט בפרעון הכתובה:
א. בריב"ש בתשובה (סימן צ"א):

"והיכא דאיפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תן לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדוניא וכן היכא דלא איפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריות אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אשה אחרת עליה":

יוצא מדבריו שגם כאשר אין חיוב על האשה להתגרש לא יכולה להתנות קבלת גט בכתובה, בדומה למקרה המוזכר בריב"ש שהבעל רוצה לישא אשה אחרת ורוצה לגרש האשה הראשונה ופסק בו שאין להתנות מתן הגט בכתובה.
ב. בב"י (אבה"ע סי' קיט) התיחס לדברי הרשב"א דלעיל:

"ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז, והראיה שהביא מידחיא בגילא דחיטתאה כמבואר למבין, (והתשובה כתבוה) [וכמה תשובות כתובות] בשם הגדולים ואינה שלהם וכדאמרינן בפרק ב' ביבמות (כב.) לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו, וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אחרת (ח"א סי' אלף קסו). ועיין בתשובת הריב"ש (סי' צא) שכתבתי בסוף סימן א': ועיין בתשובת הרא"ש (כלל מב סי' א) שכתבתי בסוף סימן קי"ז":

ג. וברמ"א (סי' קיט סעי' ו) כתב בנידון השאלה דלעיל:

"הגה: ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש וריב"ש).

באופן [זה מתברר] שהרמ"א סובר כשיטת הב"י שאין לעכב הגט בגלל תשלום הכתובה.
ןעיין במש"כ החלקת מחוקק (שם ס"ק ה):

"ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה - אין דין זה מוסכם דהא הרשב"א סי' אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב וכו' באשר תשיג ידו, אפש' לומ' דלא כ"כ הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול וכיוצא אבל במוציא לרצונו אפש' דמודה להרשב"א. ומיהו מדברי הריב"ש סי' צ"א משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואינ' יכול' לעכב הגט עד שתהי' הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתוב":

ועיין במש"כ הבית שמואל (שם ס"ק ו):

ואפי' אין לו לשלם - בתשובת רשב"א סי' אלף רנ"ד כתב אין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לשלם כתובתה והביא ראיה מדתנא לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטך וכתובתך וכו' טעמא דמסלק הכתובה אבל אם אינו מסלק הכתובה א"י לגרש. ובח"מ כתב מתשובה זו מבואר לא כפסק רמ"א. וי"ל הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה, אף הרשב"א מודה בזה אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש כמו בלקתה דאין ראוי לגרש כמו שכתוב בסימן ע"ט בזה קאמר אם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש, וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש, ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש. ובתשובת הרא"ש מבואר כמ"ש הרב רמ"א דהא כתב אפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה, ש"מ היכא דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל פרעון הכתובה וכ"פ הריב"ש:

ולסיכום יוצא שהח"מ ס"ל בדעת הרמ"א שקודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה וכשיטת הריב"ש גם כשמדובר בזיווג ראשון, ומנגד הב"ש ס"ל שהמדובר ברמ"א בזיווג שני ושונא אותה.

אולם יצויין שמאחר והרמ"א סתם דבריו ומתיחס לדברי השו"ע משמע שהמדובר בכל מקרה בין בזיווג א' ובין בזיווג ב'.

וכן משמע מדברי הרמ"א במקום אחר (סי' ק סעי' ה) לעניין ההלכה של תשלום כתובה בפחות שבמטבעות כאשר הגט נשלח למקומה של האישה:

"אם כתב בכתובתה, בעיקר כתובה ותוספת, מעות סתם, אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום אחד וגירשה במקום אחר, (והאשה שם עמו, אבל שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין) (ב"י בשם תשובת הרשב"א), אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין. ואם היו מעות מקום הגירושין טובים ממעות מקום הנשואין, נותן לה ממעות מקום הנשואין".

והחלקת מחוקק (שם ס"ק כז) כתב:

"אבל שלח לה גט למקום הנשואין - דין זה הוא מתשו' הרשב"א, והרשב"א אזיל לטעמי' דס"ל שגביית הכתובה הוא במקום הגירושין שכ' בתשו' סי' אלף רנ"ד דא"צ לקבל גט כל שאין כתובה מוכנת והביא ראי' מל' המשנה. וכ"מ קצת מל' הרא"ש כלל מ"ב שכ' כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובה כשאר חוב, משמע הא כל שאין חייבת לקבל גט רק שהוא מגרשה מרצונ' צריך ליתן לה כתובה, אבל כל שחייבת לקבל גט יכול לגרשה ואח"כ תתבע היא אותו ואם יש לו ישלם לה וא"כ צריכ' היא לילך אחריו ונותן לה מעות מקום שהוא דר שם. וע' בתשו' הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דכל אשה צריכ' לקבל גט תחלה ואח"כ תתבע הכתוב' וא"כ לפי דבריו אף ששלח לה גט למקום הנשואין צריכה היא לילך אחריו ולתבוע כתובה במקום שהוא דר":

והבית שמואל (שם ס"ק כד ):

"ע' סימן קי"ט שם מבואר פלוגתת הפוסקים אם היא יכולה לומר לא אקבל הגט עד שיסלק לי הכתובה, וכתב בח"מ דין דכאן תליא בפלוגתא שם למאן דאמר דא"י לעכב קבלות הגט אם כן אחר נתינות הגט צריכה היא לבוא לעירו לתבוע הכתובה. ולכאורה נ"ל ע"כ לא פליגי שם אלא כשאין לו לשלם, אבל כשיש לו לשלם לכ"ע חל הזמן פרעון בעת הנתינת הגט ושם במקום הגט הוא מקום הוצאות השטר חוב היינו הכתובה, ואפי' אם אין לו לשלם י"ל מ"מ בעת נתינת הגט חל הז"פ ואז הוי מקום הוצאות השטר חוב".

לסיכום יוצא שלדעת הח"מ הדין ד"שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין" הולם שיטת הרשב"א הסובר כל שאין חיוב גט קיימת זיקת תשלום הכתובה למתן גט שאז חל הפרעון בזמן הגט ולכן גובה האשה הכתובה במטבעות מקום הנשואין, ויש לשלם בפחות שבמטבעות כמקום מגורי האשה מאחר והאשה יכולה לדרוש מימוש הכתובה עם הגט, משא"כ כשיש חיוב גט שאז ניתן לפרוע הכתובה לאחר מתן הגט האשה תתבע במקום מגורי בעלה לשעבר ונותן לה מעות מקום שהוא דר שם

לשיטת הב"ש הדין "דשלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין" נאמר באופן שיש לו לבעל לשלם, שאז לכל הדעות קיימת זיקת תשלום הכתובה לגט.

בנוסף ישנה מחלוקת אחרונים במקומות שלא קבלו הלכת חרגמ"ה, כיצד לנהוג הלכה למעשה בשאלת פרעון הכתובה בזמן הגט

א. בס' חוט המשולש (סי' נ"ד), הוסיף לומר דאף באשתו השנית הדין כן, שכ' וז"ל:

"ולגבי אתתא תנייתא איברא דהכי קאמרי דאית רשותא למפטרה וכו', ואפ"ה אי לית ליה ממונא למיהב לה בכתובתה מי יימר דיכול בעלה למימר זיל לך דאת שנואתא דידי טול גטיך עד דיהיב רבון עלמא חילא ושלמא ואפרע יתך, האלקים אילו אמרה יהושע בן נון לא נקבלנה דהא מלתא קשיא היא עד לא יקבלנה דעתא", עכ"ל.

ב. בפר"ח (סי' קיט ס"ק ח) מובא בבה"ט (שם ס"ק ו) הוכיח דאינו יכול לגרש אם אין לו במה לשלם כתובה, מדאמרי' בגמ' ביבמות (סג ע"א): נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה, וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (גיטין נ"ח ע"א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו'.
ג. בתשובות הרדב"ז הביא את תקנת הגאונים להלכה בכמה מקומות, כמו שמפורש בדבריו בח"ב (סי' תש):

"ותקנת הגאונים היא שלא יגרש אדם את אשתו עד שיתן לה כתובתה".

ד. בספר באר משה לרב משה כלפון הכהן (אבהע"ז סי' קיט) כתב:

"ובספר יתר הבז בחלק הפסקים כתב בזה ומסקנא דמילתא דהכתובה מעכבת הגרושין ע"ש, וכן נלע"ד להוכיח מדברי מור"ם סימן עז שכתב דאם (המורד) רוצה לגרש מיד וליתן הכתובה, ומשמע בלי כתובה לא".

ולענ"ד אין הוכחה מהרמ"א בסימן עז, שכתב שם וז"ל: "י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה. ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר". שברמ"א שם מדובר באשה שאינה רוצה להתגרש ולכן הבעל לא יכול לפטור עצמו מלהוסיף לה על כתובתה כשהוא מורד כאשר לא מציע גט עם כתובה, בו בזמן שיש עליו חיוב תוספת כתובה כלומר שלשה טרפעיקין כל שבוע על מנת לאלצו לשלום בית כדי שלא להשאיר מצב תלוי "לא שלום ולא גרושין", אחרת מה הועילו בתקנתן בתוספת שלשה טרפעיקין ישליש גט ויפטר מתוספת שלשה טרפעיקין וינציח המצב הקיים. אולם כאשר משליש הגט ומלא הכתובה שאז זכויות האשה בכתובה באו לידי מיצוין לא ניתן להאשים את הבעל בהתמשכות המצב התלוי כאשר מצדו נותן לה כל המגיע לה, ולכן לא ניתן לחייבו בתוספת שלשה טרפעיקין שנועדו להביא לקצו המצב התלוי ולבחון על ידי כך אפשרות החזרת מצב שלום בית לקדמותו. לעומת זאת באבהע"ז סימן קיט ברמ"א מדובר כאשר אין מרידה מחיי אישות מצד הבעל ובכל זאת רוצה לגרש בפועל שאז יש לומר כשאין לבעל במה לשלם הכתובה שיגרש ולאחר מכן ישלם הכתובה. כמו כן יתכן ברמ"א בסימן עז מדובר באופן שיש לו מהיכן לשלם, וכדברי הב"ש דלעיל, שאז בוודאי חל עליו חיוב פרעון הכתובה עם מתן הגט.

ובשו"ת משפט וצדקה ביעקב למוהריב"ץ ז"ל, אחר שהביא דברי מרן בב"י הנז"ל וציין לתשו' הרא"ש ז"ל הנז' העתיק תשו' הרא"ש ז"ל הנז' ככתבה וכלשונה, וכתב עלה וז"ל:

"דדוקא בנד"ז וכדומה לו שאין דעת הבעל סובלת אשה נכפית והוא מגרשה מן הדין הוא שכתב הרא"ש שישאר המותר חוב עליו וכו', אבל המגרש לרצונו בלי שנתחייבה בדין להתגרש לעולם אימא לך דמודה הרא"ש לגאון והרי"ף והרשב"א והרשב"ץ שלא יגרש עד שיזמן פירעון כל הכתובה שכן דקדק הרא"ש בלשונו שכ', כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט וכו', הרי באומרו כיון דמן הדין מוכח דבהא תליא מלתא וכו'".

ןיצויין שהוכיח שיטתו מלשון הכתובה הנהוגה בזמנם:

"ואם ישא אשה אחרת שיפרע כמה שהחזיק לה ויפטור שמשתמע מכך שמתן הגט מותנה בפרעון הכתובה"

ובשו"ת ישמח לבב חלק אבן העזר (סימן כה) כתב:

"מי שרוצה לגרש את אשתו בלא טענה, עשיתי סמך למנהגנו מפי סופרים ומפי ספרים שאין יכול לגרש עד שיפרע לה כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה.

הראת לדעת שמנהגנו מיוסד על ששה ועשרים עמודי התורה אשר כל בית ישראל נכון עליהם ה"ה, הגאון, והרי"ף, והרשב"א, והרשב"ץ, והרדב"ז, והרשב"ש, ומהריק"ש, ומהר"ש דוראן, ופר"ח, והג"פ, והגט מקושר, והמבי"ט, ומהר"מ די בוטון, ומהר"מ שלטון, וה' זקן שמואל, וה' בני יעקב, ומוהר"ר אלעזר בן שנגי, וששה רבנים אשר הובאו בס' יתר הבז, ומוהריב"ץ, והרב המשבי"ר, ומהרא"ט, שכלם שפה אחת ודברים אחדים שאין אדם יכול לגרש בלא טענה אלא בפרעון הכתובה. והסכימו לזה גם תשו' הרא"ש והריב"ש, ולא נמצא חולק בזה אלא משמעות פשט דברי מרן ומור"ם, והרי פירשו דבריהם באופן שלא יחלקו על המלכים האדירים הנז"ל כמש"ל, עכ"ל".

וע' בשו"ת כרם חמר (חאה"ע סי' צט), שהביא מתשו' מהר"י בן צור, שאם האשה חייבת להתגרש א"צ לפרוע כתובתה מיד, אלא תתגרש ותשאר הכתובה חוב עליו, אבל בכל שאר גירושין לא יגרש עד שיפרע לה כל סכי כתובתה במושלם. ע"ש.

וכ"ה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סי' כח וקלה, וח"ב סי' כ). וכ"ה בשו"ת ישמח לבב (חאה"ע סי' כה) שהמנהג פשוט בארצות המערב: "שהבא לגרש את אשתו בלי שום טענה, אינו יכול לגרשה עד שיפרע לה כל סכי כתובתה משלם". והמנהג מיוסד ע"פ המהר"י בן צור וכמ"ש בתשו' הנז'. וכן המנהג בפאס כמ"ש מהר"ש בן צור הובא בס' כרם חמר הנ"ל. ע"ש. ובסו"ד הביא שכ"כ הדבר שמואל עמאר (חאה"ע סי' כח) בשם הרה"ג ר' רפאל מאמאן שכן המנהג פשוט בפאס וצפרו שאין האיש רשאי לגרש את אשתו אא"כ יפרע לה תחלה כל סכי כתובתה. ע"ש. (וכ"כ בשו"ת מקוה המים חאה"ע סי' סד).

ובשו"ת משד"ר (סי' קיט) הסיק מהעובדא שמרן לא הביא מה שכתב בבדק הבית שהגט לא תלוי בפרעון הכתובה משמע שמסופק בהכרעת הדין.

ועיין בספר ישיב משה:

"שלאור הנ"ל מכיון שדעת הריב"ש היא יחידאה והרשב"ץ והרשב"א ותשובת הגאונים והרדב"ז סוברים אחרת יש לפסוק שפרעון הכתובה מעכב הגט".

ועיי"ש שכתב שגם לדעת הריב"ש אין להתיר לשאת אשה על אשתו כאשר יש אפשרות להסדיר נושא הגט בהסדר תשלום הכתובה וכמו שמשמע מהמשך לשון הריב"ש הנזכר לעיל.

ועיי"ש שדן בשהה 10 שנים ולא ילדה אם דינה כנכפית מצד שחייבת להתגרש וכשתשיג ידו ישלם כתובתה או נאמר מצד שלא זכה להבנות ממנה חייב לשלם הכתובה עם הגט והביא דעת הרדב"ז הסובר בכה"ג שיתן גט וכאשר תשיג ידו ישלם הכתובה.

ולעומת זאת הביא שיטת התשב"ץ דס"ל דבכה"ג בשהה 10 שנים ולא ילדה מזכותה של האשה לדרוש כתובה עם מתן הגט.

עיין שם שכתב שדין השארת כתובה כחוב מתיחס גם למקרה שהדרישה לגט באה מצד האשה ומצדו היה מוכן לשאת אשה על אשתו ויכול למיקם בסיפוקיי הו.

ומנגד עיין בספר מליץ טוב (בסי' קיט) דס"ל כדעת הב"י שאין לקשור חוב הכתובה בגט כשאין לו, וכדעת הב"י. וישב קושיית הפר"ח מהגמ' ביבמות הנ"ל: נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה ומהגמ' בגיטין הנ"ל: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו', ששם מדובר בהשלכת אי פרעון הכתובה אחרי הגט על חיוב המזונות לדעת הירושלמי (ב"מ פ"א ה"ה) שחיוב המזונות ממשיך כל עוד לא נפרעה הכתובה, וכפי שפסק הטור (אבה"ע סי' צג) כשיטת אביו הרא"ש (ב"מ פ"א סי' לד), ומדובר באופן שלא יכל לעמוד בהשארת חוב הכתובה עליו מצד חיוב המזונות המתלוה לכך.

וכן בשו"ת ויאמר יצחק (ח"א סי' קעט) כתב:

"שאנן בדידן כפי מה שמקובל בידינו דהיכא שלא הזכיר הדין מרן בשו"ע ומרן בהגהה פסקו, הולכים אחריו וכו'. אלא שבזמן הזה שהדור פרוץ ותולים עיניהם בבנות הארץ וכו' מן הראוי שאם יראה לבי"ד שאין לו טענה מספקת שישתה בעציצו עד שיהיה בידו במה לשלם".

ובשו"ת נפת צופים [מובא בשאלו לברוך אבה"ע ח"ב סי' נט] שהכל תלוי לפי ראות עיני בי"ד שאם רואים בבעל ...שזחה דעתו עליו ותלה עיניו בבנות הארץ יש לבי"ד להפר מחשבות ערומים... ולא יגרש עד שיפרע לה כתובתה ואם ראו שיש לו אמתלא לדבריו שהיא שנואה לן מצד מום שמתקבל על רוב בנ"א או מצד חסרון דעתה או מצד טבעה הרע קשת רוח ובעלת מחלוקת...יש להם ליתן רשות ולזקוף כתובתה בחוב.

ובנידו"ד לפי המתואר בפסה"ד דלעיל ובפסה"ד של ביה"ד האזורי מתאריך כה אלול תשס"ח ישנן סיבות לפיהן אשמה האשה בגרושין, ולכן מן המקובץ מהפוסקים כל שהאשה חייבת בגרושין והייתה גם גורם בכשלון שלום הבית לאור התנהגותה, איננה יכולה לדרוש דיון בתשלום כתובה לפני הגט ולעכב הגט כמו שלא יכולה לדרוש פרעון כתובה עם הגט כשאין לו.

באשר לסנקציות בין היתר שלילת רשיון עו"ד, מאחר ולדברי ב"כ המשיב היא אוחזת ברשיון שהושג במרמה ולפי דברי ב"כ המערערת היא לא מתעסקת בכך היום, יש לבטל הסנקציה הנ"ל. ובנוסף לכך יש לפעול בבחירת סנקציות במידתיות הראויה בשים לב שגם המשיב התנהגותו לא הייתה סוגה בשושנים.

ולסיכום יש לקבל הערעור באופן חלקי.

(-) ציון אלגרבלי

לאחר עיון מעמיק בחומר שבתיק זה, מצטרף אני לדברי הרה"ג הרב איזרר שליט"א: יש לדחות את הערעור, פרט לערעור על צו ההגבלה של רשיון עיסוק בעריכת דין, שלגביו הערעור מתקבל.

ביחס לטענה אודות שינוי הרכב ביה"ד, נוסיף ונעיר כי עיון בפרוטוקול (ב אלול תשס"ח) מלמד כי עם פתיחת הדיון הראשון שהתקיים בפני ההרכב החדש, מסר ביה"ד הודעה ברורה: "זה קרוב לשנה שהרכב זה יושב בהרכב שונה מבעבר, והדיונים יתנהלו מהיום ואילך בפני הרכב זה, הדיינים הנוכחים עברו על החומר שבתיק". הצדדים שמעו הצהרה זו ולא הביעו כל התנגדות לכך. לפי תקנות הדיון, די בכך.

תיק זה מתנהל מאז שנת תשס"ה. כבר בשנת תשס"ו קבע ביה"ד הרבני האזורי כי "מהחומר הרב שהצטבר בתיק... עולה תמונת מצב קשה ועגומה... בני הזוג לא השכילו לנהל מו"מ ענייני... באשר לעתיד חייהם... על הצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם... ביה"ד קורא לצדדים להתעלות על עצמם לגלות אחריות...".

שנים עברו, אך המערערת לא זכתה להפנים את אשר נאמר. לאחר כחמש שנים של תביעות ודיונים, אשר במהלכן בני הזוג חיו בנפרד, ובהעדר כל סיכוי לשלום בית - אין בסירובה של המערערת לקבל גט כל הצדקה עניינית. המציאות שעליה הגיעה המבקשת בשל סירובה לקיים את פסק הדין שניתן ביום כ"ח אלול תשס"ח, עד אשר הוטלו עליה סנקציות - הינה מציאות מיותרת לחלוטין, וחבל שהגיעו הדברים לכדי כך.

לטובת כל הצדדים (ובכלל זה בתם המשותפת), אנו חוזרים וקוראים למערערת לקיים את פסק הדין ולהביא לסיומו של תיק זה, ובכך, לאפשר לעצמה ולמשיב לפתוח פרק חדש בחייהם.

(-)יונה מצגר

לסיכום, פוסק ביה"ד:
הערעור על פסה"ד של ביה"ד האזורי מיום כ"ה באלול תשס"ח 25.9.08 בנוגע לצוי הגבלה על האשה נדחה, פרט לערעור על צו ההגבלה של רשיון עסוק לאשה כעורכת דין, שבפרט זה מתקבל הערעור.
ניתן ביום י"ז אלול תשס"ט (06/09/2009)
(-) הרב יונה מצגר, דיין - יו"ר (-) הרב חגי איזירר, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין