בתיק זה עשינו מאמץ רב מאוד, בעזרתם האדיבה של ב"כ הצדדים, לסיים את פרשת ההתדיינות בסידור גט ובפסיקה מהירה במחלוקות שביניהם.

הגט סודר ביום י"ט בטבת תשס"ז, והודענו כי פסה"ד ינתן תוך חודש ימים ממועד סידור הגט, ובינתיים תישאר המערערת בדירה.

ביום כ"ו טבת תשס"ז התקיימה ישיבה לבירור בעל פה של מחלוקות הצדדים.

עברנו על התיקים ועל החומר הרב שבהם, וזו הכרעתנו:

אנו מאמצים את חוות דעתו של פרופ' דב פרימר שמונה ע"י ביה"ד האזורי, על כל מרכיביה.

נציין בקיצור את הנימוקים לכך:

א) מעמדו של פרופ' פרימר
פרופ' פרימר מונה ע"י ביה"ד האזורי ביום 10.8.05 (היות ולא ניתן לציין תאריך עברי בחלק מן הממצאים, אציין מכאן ואילך רק את התאריך הלועזי). מעמדו נקבע "כמומחה מטעם ביה"ד", ולא כבורר. משום כך לא מדובר בפס"ד של בורר, על כל המשתמע מחוק הבוררות, אלא "כחוות דעת" שתוגש לביה"ד, ורק ביה"ד יפסוק בסופו של דבר. יצוין, שאין מחלוקת שחלוקת הרכוש תיעשה לפי המקובל בחוק האזרחי.

חוות הרעת ממליצה לתת למערערת 20% מערך הדירה, בגין השקעות ובגין פיצוי. ביה"ד האזורי לא קיבל את חוות הדעת, וקבע כי האשה תקבל רק 10% מערך הדירה.

ב) מעמדה של הדירה
מדובר בדירה שנרכשה ע"י המשיב לפני הנישואין. המערערת דורשת את מחציתה בגין פסיקות שונות של בתי משפט הנותנות לדירת מגורים "מעמד על" בנכסי המשפחה, ועושות אותה לנכס משותף, גם אם נרכשה ע"י צד אחד לפני הנישואין. המשיב סבור שלא מגיע לה דבר.

ג) השאלה המשפטית
על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שכן הם נישאו בשנת 1977. בחוק זה קיימים שני סעיפים מפורשים השוללים שיתוף נכסים בנכס שהיה למי מן הצדדים קודם הנישואין.

כך נאמר בסעיף 4 לחוק:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם, כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

בסעיף 5(א)(1) לחוק נאמר:

"עם פקיעת הנישואין עקב גירושין...זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט: נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".

מן האמור עולה שכל נכס - אין בחוק יוצא מן הכלל - שהיה למי מן הצדדים ערב הנישואין, אינו בר איזון.

אף על פי כן, קיימת נטייה של חלק מבתי משפט לראות את דירת המגורים כעומדת בפני עצמה בגין מעמדה המיוחד במשפחה, ובהסתמך על ראיות לפיהן הסכימו הצדדים לראות את הדירה כנכס משותף, גם אם במקור היא שייכת לאחד מהם בלבד.

המעמד המיוחד מסתמך במידה גדולה על "הלכת השיתוף". אמנם דעת הרוב בפסיקת בית המשפט העליון היא, שהלכת השיתוף בכלל נכסי בני זוג אינה חלה סימולטנית עם משטר איזון הנכסים, אשר חל על פי החוק על בני זוג שנישאו משנת 1974 ואילך. אבל גם לפי גישה זו, חייב בן זוג להוכיח כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים שהובא על ידי בן הזוג האחר, מחוץ למסגרת הנישואין.

אולם במה דברים אמורים, כאשר אכן נהגו הצדדים בדירה כנכס משותף מתוך כוונה מוכחת לשתף את בן הזוג האחר בבעלות הקניינית בדירה. נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על בן הזוג הטוען לכוונת שיתוף ספציפית. על אחת כמה וכמה, כאשר קיים גילוי דעת ברור להיפך, שאין לחרוג מן האמור במפורש בחוק.

בנידוננו קיים גילוי דעת ברור לאי שיתוף בדירה. הדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1986 - כ-9 שנים לאחר הנישואין - על שם המשיב בלבד. זו הייתה הזדמנות טובה למסד את השיתוף בדירה, ובמפורש נמנעו הצדדים מכך. בנוסף, חשבונות הבנקים של הצדדים היו נפרדים - דבר המראה על חוסר רצון לשיתוף מלא. עצם המגורים המשותפים אינו עילה מספקת לקביעת בעלות המערערת בדירה, בניגוד לאמור בחוק, ללא ראיה מסייעת גדולה. פרופ' פרימר טוען שהמערערת לא הרימה את הנטל הראוי להוכחת השיתוף בדירה ולהחרגת הדירה מן האמור בחוק - והצדק עמו. הדברים מנותחים היטב בחוות דעתו, ודי אם נצטט את דברי השופטת טובה שטרסברג כהן בפרשת אבו רומי (רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' חאלד אבו רומי, נו (6) 175), שבה אמרה:

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירה מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת האחורית את חזקת השיתוף שלשיטתי אינה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. ...על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה ע"ש בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק מכוח הדין הכללי, הקניית זכויות בדירת המגורים".

ד) מועד איזון המשאבים
ביה"ד האזורי קבל את דעתו של פרופ' פרימר לקבוע את מועד איזון המשאבים ליום 7.6.04, שהוא מועד הקרע בין הצדדים. מאז אותו מועד שבו הוגשה תביעת הגירושין, חדלו הצדדים מלהיות נשואים דה-פקטו, אע"פ שהגט סודר מאוחר יותר. סעיף 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, מקנה סמכות לקביעת מועד האיזון לאו דוקא בעת פקיעת הנישואין, ובתי המשפט גם נוהגים כך למעשה, וכך ראוי לנהוג כאן.

ה) פיצויים וכתובה
המערערת לא חויבה בגט באופן ברור. ביה"ד האזורי קבע ביום ח' אב תשס"ו 2.8.06 כי:

"עקרונית יש לחייב את האשה בגט, כאשר אין מקום למשוך את העיגון של שני הצדדים כאשר שניהם אינם רוצים זב"ז".

לא מדובר בחיוב גט בלתי מותנה. טענת המשיב על קשר שיצרה מערערת עם גברים אחרים, לא הוכחה ואינה מתקבלת. יצוין, כי במהלך הדיון בבית דיננו כמעט וביטלנו את חיוב הגט, מאחר והוברר לנו שהמשיב שהגיש תביעת גירושין, מעדיף את המשך המצב ללא גט, בכדי לזכות בנתח גדול יותר של הרכוש שמגיע לו לפי דעתו. רק לאחר שהודענו לו על כך, ניאות המשיב לתת גט לפי המתווה שקבענו.

היות ועקרונית לא מדובר בחיוב גט לא מותנה, יש מקום לפסיקת פיצויים. סכום הפיצוי, כולל גם את הכתובה הנקובה במטבע שנפסלה (חצי מיליון לירות), ושלדעת הפוסקים יש לפשר על כך. צירוף השקעותיה של המערערת בדירה + הכתובה + פיצוי ראוי, מצדיק את מסקנת פרופ' פרימר לתשלום 20% מערך הדירה כתשלום כולל לסילוק כל התביעות.

למסקנה:
א. חוות דעתו של פרופ' פרימר מתקבלת בזה על כל חלקיה. ניתן בזה תוקף של פסק דין להוראות שבחוות הדעת וכן להמלצות המובאות שם. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין האזורי, ככל שיהא צורך בסעדים לצורך מימוש האמור בחוות הדעת.

ב. המערערת תפנה את דירת המגורים, לאחר שתקבל מן המשיב 20% מערך הדירה. בעת הצורך ינתן צו פינוי.

ג. לצורך קביעת ערך הדירה - במידה ואחד מן הצדדים יבקש - ימונה על ידינו שמאי מוסמך. שני הצדדים ישאו בהוצאותיו בחלקים שוים.

ד. איזון המשאבים יבוצע בהתאם לאמור בחוות דעתו של פרופסור פרימר. בית דיננו ימנה רו"ח - אקטואר, לצורך קביעת האיזון, בהתאם לאמור בחוות הדעת הנ"ל. שכרו ישולם על ידי שני הצדדים בשווה. מועד האיזון הוא ה-7.6.04, כאמור לעיל.

ה. הערעורים האחרים של שני הצדדים, נדחים.

ניתן ביום ד' שבט תשס"ז (23/01/2007)

(-) הרב שלמה משה עמאר, נשיא (-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין (-) הרב עזרא בר שלום, דיין