ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שרמן
הרב חגי איזירר
הרב ציון אלגרבלי
דיין, יו"ר
דיין
דיין
תיק מספר: 4446-24-1
תאריך: ח'''' ניסן תש"ע
23/03/2010
מערער פלוני
משיבה פלונית
הנדון: חלוקת רכוש-כריכה
נושא הדיון: חזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו- אם חלה בשטרות

פסק דין
ניתנה על ידינו החלטה ראשונה בערעור ופנינו לביה"ד האזורי להתייחס לממצאים שבהחלטתנו. ביה"ד האזורי נתן תשובתו ביום ו' בניסן תשס"ט.

ביה"ד האזורי מסביר ששני הצדדים נתנו סמכות לפסוק למרות ששניהם מוחזקים ולפי כללי הספקות הכסף שייך לשניהם, משום שמשך זמן הנישואין היה קצר ומשום כך נתנו לביה"ד סמכות לפסוק לפי גובה ההשקעות של הצדדים והוריהם. אך כל זה כאשר הדבר ברור לביה"ד, אבל אם הדבר נשאר בספק אזי אין סמכות לפסוק לפי גובה ההשקעות אלא לפי כללי הספקות. ביה"ד האזורי מוסיף שבהעדר ברור על ההשקעות יש חזקה שכל המכניס כסף לחשבון משותף הוא נותן את חציו במתנה לצד השותף, ולכן המצב של ספק בהשקעות חוזר להיות דין ודאי שהכסף של שניהם מתורת מתנות הדדיות.

דברים אלו לא מקובלים עלינו, כי בפסה"ד נשוא הערעור בעמ' 2 נאמר שהצדדים נתנו סמכות לביה"ד לפסוק לפי ההשקעות.

משמע שאם נקבע את גובה ההשקעות לפי כללי הספקות גם אז יש סמכות לביה"ד לפסוק לפי ההשקעה. רק בהעדר יכולת פסיקה על גובה ההשקעות אז הופך הדיון לספק על הזכויות כיום וזה נדון לפי מוחזקות.

בהחלטתנו מיום כ"ד בכסלו תשס"ט 21.12.08 נקטנו שיש אומדנא שהשיק בסך 240,000 ש"ח שהופקד ביום 14.10.93 שייך לבעל. האומדנא איננה להוציא ממון כי הבנק הוא שליט להחזיק את הכסף עבור בעלי החשבון.

יש להשוות אומדנא לדין רוב, ואע"פ שגם רוב לא מועיל להוציא ממון מ"מ משליש או מוחזקות של שניהם יועיל רוב ויש לברר.

באותה החלטה ראשונה העלנו גם סברא שהיות שהשיק הופקד כאשר מצדו השני שתי חתימות והאם טוענת שחתימת הבעל רק בתור המפקיד של השיק ואלו הבעל טוען שהייתה הסבה לשמו ע"י חתימת האם ואח"כ השיק היה שלו והוא הופקד על ידו.

מכיון שהאם מודה שהבעל הוא שנכנס לבנק עם השיק בידו והוא הפקידו א"כ יש כאן חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו הוא ולכן הוא נאמן מתורת חזקה שהשיק הוסב על שמו והוא שלו.

יש רק לברר אם אמרינן חזקה זו גם בשטרות, וכן שמאותה שעה שהיה תחת ידו לא טען מאומה וכיום שהוא טוען אינו תח"י.

לפיכך, יש לפסוק שהשיק הוא של הבעל הן מתורת אומדנא והן מתורת חזקה. האומדנא והחזקה הם ברור גמור שהשיק של הבעל, ולכן לפי הסמכות שניתנה לבי"ד אפשר לפסוק שההשקעה השנויה במחלוקת הושקעה ע"י הבעל.

לאור הנ"ל, ביה"ד מקבל את הערעור של הבעל וקובע כי השיק ע"ס 240,000 שהוכנס לבנק [...] רח' [...] סניף [...] חשבון מס' [...] ביום 14.10.98 היה שייך לבעל בעת הפקדתו, ולכן הוא זכאי לקבל את שוויו ואת הרווחים שהוא נשא מיום הפקדתו בבנק עד היום.

(-) חגי איזירר


ראיתי מ"ש עמיתי ונ"ל שמאחר והכסף נמצא בחשבון המשותף כיום א"א להוציא מהחשבון לטובת אחד הצדדים רק בהוכחה ברורה שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ומה שטען עמיתי מצד הכלל שכל מה שתחת ידו של אדם הוא שלו ולכן מכיון שהשיק בנקאי היה בחזקתו של הבעל טרם הפקדתו הוא שלו, אינו נראה לענ"ד מכמה סיבות:

א. היסוד שכל מה שנמצא תח"י של אדם הוא שלו הוא מצד זה שהמטלטלין נמצאים אצלו, וכאשר מתעורר ספק אם ניתנו או נמכרו לו או שמאז ומתמיד היו שלו, יש להעמיד את המצב כמו שהוא, והמוציא מחברו עליו הראיה.

והאחרונים נחלקו במהות גדרה של חזקה זו שכל מה שתחת ידו של אדם הוא שלו. לדעת החת"ס (אבה"ע סי' פ) חזקה זו היא חזקה גרועה, ובעצם אינה חזקה אלא שהמציאות שהחפץ נמצא ברשותו מעוררת ספק עצום האם הוא בעלים או לא, ואי אפשר להוציא מתחת ידו בלי ראיה שתברר את הספק. ויש סוברים שגדרה היא מדין המוציא מחברו עליו הראיה. ולכן בשיק, עצם ההסבה אינה מהווה ראיה על בעלות, משום שההסבה היא צעד טכני שנועד לאפשר את הפקדת השיק בחשבון המשותף, והחזקת השיק על ידי הבעל אינה מייצרת חזקה כ"מ וכו', משום שרק החזקת מטלטלין ושימוש בהם יכולים ליצור את הספק עליו מדבר החת"ס, אבל החזקת שיק, אינה יוצרת את הספק האמור, אפילו כאשר השיק הוסב על שמו של זה שמחזיק בו. ולענ"ד שיק מוסב גרע משטרות שיוצאים על שמו, משום שההיסב מעורר לכל היותר ספק, משא"כ בשטרות על שמו שבוודאי אמרינן מה שתחת ידו של אדם שלו.

ועיין שו"ע חו"מ סי' צ"ט סעיף א':
"לא היתה לו שום טענה כנגד השטר אלא שאין לו במה לפרוע... ואם נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו (שבועת "אין לי" מתקנת הגאונים), או שהיו שטרי חובות כתובים על שמו בידו ואמר של אחרים הוא ... אין שומעין לו עד שיביא ראיה. הגה: ואע"פ שיש לו מיגו, שהיה יכול להחזירם או לומר: לא היו דברים מעולם, אינו נאמן, דהוי מיגו במקום חזקה, דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו. ויש חולקין בזה. מיהו אם ידוע שיש לו עסקא מאחרים, נאמן לומר על מעות שבידו: אלו מעסק פלוני הם, במיגו שהיה נותנן לו".
והנה מבואר מדברי השו"ע שאמרינן חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו בשטרות, אלא שנדון דידן שאני מהטעם האמור, שההסבה לכשעצמה לא מוכיחה העברת בעלות. וראה כמה חז"ל הקפידו שהעברת בעלות בשטרות תעשה ע"י כתיבה ומסירה דווקא, כך שההיסב לא מעלה ולא מוריד.

ויצוין שאפילו בשטר יש פוסקים דמהני מיגו לבטל את המוחזקות שלו בשטר שעל שמו, למרות שמיגו נגד חזקה לא אמרינן, מ"מ במוחזקות בשטר אמרינן מיגו, כנ"ל בשו"ע.

עוד מצאנו שלוה שמחזיק שטר על אחרים נאמן במיגו לומר שהשטר שבידו הוא שטר אמנה, או שהשטר נפרע. עיין בשו"ע חו"מ סי' מז (סעי' א) שרק כאשר השטר הוחזק בבי"ד אינו נאמן לטעון טענות אלו, אבל בלאו הכי נאמן במיגו שיכל לשרוף את השטר, כדאיתא בש"ך שם (ס"ק ה). ומדוע מהני מיגו? נראה לבאר שבשטרות שאין גופן ממון מהני מיגו נגד המוחזקות בשטר.

וכאמור לעיל בדברי הרמ"א בסי' צט יש חולקים וסוברים שלא מהני מיגו אפילו בשטר. ומאידך יש אומרים שמהני מיגו גם במטלטלין. עיין במגיד משנה (הלכות מלוה ולוה פ"א ה"ד) שהרמב"ן הסתפק בדבר.

יחד עם זאת לענ"ד יש מקום להסתפק שאולי הרמב"ן בשטר הנ"ל יודה דמהני. אולם כל האמור הוא בשטר או מטלטלין שלא התעורר ספק לגביהם מראשית המצאותם אצל המחזיק, מה שאין כן בנידון דידן שיש ספק בעצם ההסבה למה נועדה, שהרי השיק רשום ע"ש אם האשה. ואפילו נניח כדברי עמיתי שיש כאן חזקה כל מה שתחת ידו שלו, מכל מקום מאחר והשיק עבר לחזקת שני הצדדים בוודאי לא שייך לומר חזקה זו, והוי ליה כדין המוזכר בסימן בחו"מ סי' קל"ג סעיף ב':
"אפילו אם מסר המערער למחזיק בעדים... ודוקא שהעדים מעידים שנתן לו בתורת פקדון אבל אם מעידים שנתנו לו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי".
הרי ברור שלפני שהחפץ נמסר היתה למוסר חזקה שכל מה שתח"י שלו, ובכל זאת כשעולה ספק איך החפץ נמסר למחזיק מעמידים את החפץ בחזקת המחזיק. ובפרט לסברת החת"ס שהמדובר בחזקה גרועה ויש שאלה אם בכלל קיימת חזקה כזו, והעקרון שמסתתר מאחוריה הוא העמדת המצב כמו שהוא נמצא, דומה לחזקה כאן נמצאו כאן היו, ובוודאי יסבור החת"ס בשיק המדובר בנידו"ד שיש להעמידו בחזקת שני הצדדים.

ונחזור לעניננו, העולה מהאמור שכאשר יש ספק בראשית המוחזקות אין חזקת כל מה שתח"י הוא שלו. ולפי זה מיושבת קושיית האור שמח הלכות מלוה ולוה (פ"ב הלכה ו') שהקשה מדוע בשטר שכתבו צריך לקיימו ויש ללוה נאמנות לומר פרוע במיגו דמזוייף הלא יש חזקה כל מה שתח"י הוא שלו שמוכיחה שהשטר של המלוה? ולפי מ"ש מיושב שמאחר ויש ספק במוחזקות של המלוה בשטר, האם הוא תופס אותו למשכון בשביל מעות הסופר, והשטר פרוע, או שבאמת הוא של המלוה, לכן לא שייכת חזקה זו. והאור שמח שם הסיק שאין לחזקה זו כוח מברר, ומהותה שכאשר אנו רואים חפץ אצל אדם אנו מניחים שמחזיק בו עבור עצמו, אבל אין הוכחה שהחפץ שלו, ולכן לוה שאומר על חפצים שתח"י שאינם שלו אינו נאמן משום שיש חזקה שמחזיקם עבור עצמו ולא עבור אחרים, אבל איננו יודעים אם מחזיקם כדין עבור עצמו או לא, אלא רק שמחזיקם עבור עצמו. ולכן אי אפשר להוכיח מההחזקה של המלוה בשטר שהשטר אינו פרוע, משום שיתכן שמחזיק בו שלא כדין. אלו דבריו, וגם לפי הבנתו בנדון דידן עלינו להעמיד את השיק בחזקת שניהם, ואין לברר את הבעלות על פי החזקתו.

ועיין גם ברמב"ם הלכות זכיה ומתנה (פ"ד הי"ג) שכתב:
"מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי שומר אני עליה... דבריו קיימים ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעליה"
ועיין בהשגת הראב"ד שהקשה על הרמב"ם מדוע נשבע שבועת היסת הרי צריך להחזיר?

ועיין במגיד משנה (שם) שפירש שהרמב"ם מדבר כשבא בע"ח לגבות, שיכול הלוה לומר שאינו שלו. ועיין משנה למלך (שם) שהקשה על דברי הה"מ שהרי פסק הרמב"ם בהל' מלוה ולוה שלוה לא נאמן לומר על מה שתח"י שהוא של אחר בגלל החזקה שכל מה שתחת ידו הוא שלו? ויישב דכאן הרמב"ם מדבר בשדה שבה לא אומרים חזקה מה שתח"י אדם שלו אפילו כשהנותן אומר שנתן לו, ואפילו החזיק שלש שנים, הואיל ואין לו טענה, נשבע היסת ונפטר מבעלי חובו. ולעומת זאת יעיין ט"ז (סי' רמה סעי' ז) דס"ל דבהחזיק שלש שנים אינו נאמן. ועכ"פ נלמד מהמשנה למלך שכל שיש ספק אין הגיע אליו השדה לא אמרינן חזקה זו.

לסיכום בנדון דידן מכל הסיבות דלעיל לא אמרינן חזקה כל מה וכו'.

א' – משום שכיום עבר השיק למוחזקות שניהם.

ב' - משום שיש ספק באיזה אופן הגיע השיק לידי המערער, האם במתנה או לשם הפקדתו בחשבון משותף.

ג – משום שכיום אין מוחזקות השטר אצלו אלא בחשבון משותף.

ד – משום שלא היתה כתיבה ומסירה כדין שטרות הרשומות על שמו, לכן יש להעמיד סכום השיק בחזקת שני הצדדים.

מסקנא: יש לדחות הערעור.

(-) ציון אלגרבלי

לאחר עיון שני מצאתי כי מה שכתבתי בפס"ד הראשון והשארתי ב"צריך ברור" גורם שאחזור בי לאור הדברים דלקמן.

לפנינו הבהרה מביה"ד האזורי שמוזכרת גם בפס"ד נשוא הערעור. תוכן ההבהרה כי ישנה הסכמת הצדדים שאם ניתן לברר על גוף ההשקעה של מי היתה אין להתחשב במציאות המשפטית שנוצרה עם ההפקדה בחשבון המשותף.

ביה"ד האזורי מבהיר שכיון שלא היה ברור מוחלט על גוף ההשקעה לכן קבעו לילך לפי המצב ההלכתי שנוצר עם ההפקדה בחשבון משותף ולכן קבעו שכל המופקד יידון כמתנה זל"ז.

על יסוד האמור נראה שאפשר אולי לקבוע בנדון השיק של 240 אלף ש"ח של מי היה לפני ההפקדה בבנק. שני הצדדים מודים ששיק זה נשא שתי חתימות. חתימות אם האשה וחתימת הבעל.

השיק במקורו הוא שיק מחשבון אם האשה.

הבעל טוען שחתימת אם האשה היתה לצורך מכירת השיק מאם האשה אליו ע"י ההסבה של החתימה. המכירה היתה תמורת 60 אלף דולר שאם האשה קנתה ממנו. ואח"כ שהשיק היה חתום בידי אם האשה הלך הבעל והפקיד את השיק בבנק בחשבון שהפך להיות משותף. אם האשה טוענת שהשיק הוא שלה והופקד לשם מילוי התחייבותה בהסכם הנישואין, והיא היתה נוכחת בסניף הבנק בעת ההפקדה (כפי שהעידה פקידת הבנק) אולם גם הבעל היה נוכח והוא "עלה למעלה" כדי להפקיד בפועל את השיק. החתימה שלה אינה כהסבה לבעל אלא לצורך ההפקדה בבנק והבעל ג"כ חתם מאותה סיבה.

אמנם כיון שהחשבון שבו הופקד השיק אינו של האם אם כן היה צורך בהסבה והעברה לבעל וא"כ יש כבר הוכחה שהשיק היה בבעלות הבעל אלא שלא סגי בכך. כי האם תטען שאמנם היתה הסבה אבל היא לצורך ההפקדה והשיק הוסב על שם הבעל אבל נועד להיות מלוי השקעת האם עפ"י התחייבותה, ואמנם יש מההסבה הוכחה שהשיק של הבעל אבל אין הוכחה שהוא נתקבל תמורת הדולרים שמכר לאם האשה, או שהוא הוסב לבעלותו ע"מ להפקיד בבנק כמילוי התחייבות האם.

אלא שיש אומדנא נגד דברי האם שהרי לפי מערכת היחסים ביניהם לא היה אמון כלל ולכן הלכה בעצמה לבנק, וא"כ מדוע תחתום ותסב את השיק ע"ש הבעל והוא הלך לבדו עם השיק לקומה שניה להפקידו.

לפי האמור אמנם אין לסייע ולקבוע את נאמנות גירסת הבעל על סמך חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו הוא אבל יתכן להעזר באומדנא. המעין בפסק הדין נשוא הערעור יווכח שיש לביה"ד האזורי פירכות הסותרות את גירסת האשה לחלוטין בעוד שאת עיקרי הפירכות נגד גירסת הבעל יישב בית הדין דידן בהחלטתו מיום כ"ד כסלו תשס"ט 21.12.08.

לאור הנ"ל נראה שיש אומדנא המסייעת לגירסת הבעל ובנדון דידן אין מוחזק כנגד האומדנא כי נמסרה לנו סמכות לידון לפי ההשקעות בלבד.

אמנם מאחר שענין האומדנא קשור גם בהתרשמות האישית של ביה"ד שבפניו נתגבשה האומדנא ובנדון דידן לא נוכל לקבוע אומדנא לטובת צד אחד כאשר ביה"ד האזורי סבר שהצדדים שקולים.

לו היה הדבר בא לפנינו כבי"ד ראשוני יתכן שהיינו שוקלים שיקולים של פשר לטובת מי שהאומדנא לטובתו. אולם בתור ביה"ד לערעורים אין אנו יכולים לומר שבי"ד קמא טעה בפס"ד.

לאור הנ"ל נדחה הערעור.

[ברצוני להוסיף הערה לענין מה שכתב עמיתי הרה"ג צ. אלגרבלי שליט"א. עיין באנצ. תלמודית ערך החזקת מטלטלין שם נתבאר שיש אחרונים רבים הסבורים שחזקה מה שתחת ידו של אדם הוא חזקה המבררת וגם אם אין הדברים תחת ידו עכשיו אלא בעבר, יש תוקף לחזקה. לענין הגדרתה בבירור נוב"י קמא אהע"ז סי' לז וסי' מג, מד. ואבן האזל טו"מ פ"ח הל' ז'. שו"ת ברית יעקב אבהע"ז סי' י"ב.

עיין גם שו"ת חמדת שלמה סי' כד בתשובת בעל הנתיבות שם וכן דברי חיים א' שו"ת סי' ג. ד"ה ולהסביר כל האחרונים הנ"ל סברי שחזקה מה שתח"י הוא חזקה המבררת ולכן היא מועילה גם באסורים ומה שאנו חוששים בהיתר עגונות שלא להתיר ע"ס בגדיו של המת שמא הם שאולים ולא סומכים על החזקה הינו מסיבות צדדיות.

לענין מטלטלין שאינם עתה בידו עיין אבן האזל שכנים פ"ב הל' י"ח. ולענן חזקה בשטרות עיין סימן צט ועי' דברי משמט סימן עב ס"י.]

לסיכום, אני מסכים לדינא עם עמיתי, ויש לדחות את הערעור.

אין צו להוצאות.

(-)חגי איזירר

מצטרף למסקנת עמיתי לדחית הערעור.

(-)אברהם שרמן


ניתן ביום ח' ניסן תש"ע (23/03/2010)

(-) הרב אברהם שרמן, דיין - יו"ר (-) הרב חגי איזירר, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין