ביום ג' בניסן תש"ע קיימתי שימוע בענין אישור פסק דין להיתר הנישואין שניתן לבעל על ידי בית הדין האזורי (תיק 6649-12-1). בסיומו של הדיון, לאחר שלא נענתי בחיוב להצעתי לצדדים לשקול צעדיהם ולהגיע להסכמות ראויות, קבעתי בהחלטה מאותו יום, כי אשקול את הענין לאחר שינתן פסק דין בעתירה לבג"ץ שהגישה האשה נגד פסקי הדין של בית הדין הגדול ובית הדין האזורי לחיוב האשה בגט, ולאחר שבית הדין הגדול יבהיר אם מוכנים לדון בערעור על פסק הדין להיתר נישואין ללא הפקדה של 15,000 ש"ח, שנדרשה האשה להפקיד לצורך הבטחת תשלום הוצאות אם תחוייב בכך האשה במקרה שערעורה יידחה.

ביום כ"ה ניסן תש"ע החליט כבוד הדיין הגר"צ בוארון שליט"א במענה לפנייתי:

"לאחר עיון, היות ומדובר בהתנהגות בעייתית ביותר מצד האשה במשך שנים, ואשר בגין כך הועבר התיק נדודים רבים מהרכב אחד למשנהו עד אשר הגיע לפסיקה האחרונה, הרי שהחלטתי בענין הפקדת ערבות לשם דיון בערעור בענין היתר נישואין תקפה ושרירה".

ביום י"ט אייר תש"ע (3.5.2010), ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין הדוחה את העתירה שהגישה האשה לבג"ץ נגד חיובה בגט (בג"ץ 5289/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול).

אלא שאדהכי והכי, לאחר הדיון שהתקיים בפני ועוד לפני מתן פסק הדין הנ"ל בעתירה לבג"ץ, הגישה האשה ביום 18.4.2010 עתירה נוספת לבג"ץ (בג"ץ 2917/10), שבה היא תוקפת את החלטת בית הדין הגדול למחוק את ערעור האשה על פסק הדין להיתר נישואין עקב אי הפקדת ערבון להוצאות כנדרש, וכן היא תוקפת את החלטתי שלא לדחות את השימוע (שכבר התקיים) בנושא אישור היתר הנישואין.

אכן, זכותה של האשה לנקוט כל הליך משפטי שתמצא לנכון, ושערי בתי הדין ובתי המשפט פתוחים "לכל דכפין". אך לא אוכל שלא להביע את צערי הרב על מסכת היסורים שהאשה מביאה על עצמה על ידי פעלתנות-יתר של נקיטת הליכים מהליכים שונים. כפי שניתן להתרשם מהחומר הרב שבתיקי בתי הדין האזוריים ותיקי בית הדין הגדול שדנו בעניינה, ועתה בפסק הדין של בג"ץ, מדובר במידה מופרזת של הליכים כמעט ללא אח ורע, ונראה שללא צורך אובייקטיבי אמיתי. קשה מאד להבין, הכיצד אביה של האשה שהופיע בפני יחד עימה, שטענותיו סדורות ושעשה בפני רושם של בר אוריין ובר אבהן, אינו מסוגל לעוץ לה עצה הוגנת שתביא לצמצום הנזקים הנגרמים לבעלי הדין, ובעיקר לאשה, עקב התמשכות ללא קץ וללא תִּכְלָה של התדיינות שהיתה צריכה להסתיים לפני עידן ועידנים. חלק מועט מן ההליכים פורט בפסק הדין של בג"ץ, שמצא להעיר כי "נמנענו בפסק דיננו זה מלתאר בפירוט את מלוא השתלשלות העניינים המסועפת בעניינם של הצדדים, בין היתר מתוך תקווה כי זו לא תעמוד לעותרת לרועץ אם תהיה נכונה להגיע להסדר לאחר מתן פסק הדין". למרות נסיבות יוצאות הדופן שהתקיימו בנדוננו בעטיה של האשה, ציין בג"ץ כי ניתנה לעותרת הזדמנות מלאה להתייצב בפני בתי הדין ולטעון טענותיה. הביקורת שנמתחה בפסקי הדין של בתי הדין על העותרת, אינה מנותקת מהרקע ומהשתלשלות האירועים ולא נמצאה עילה המקימה צידוק להתערבותו של בית המשפט העליון בפסקי דין אלה. כן לא נמצא כי יש ממש בטענותיה של העותרת באשר לחריגה מסדרי הדין הנהוגים בבתי הדין הרבניים. "בית הדין האזורי קיים מספר ניכר של דיונים בעניינם של בני הזוג, וכעולה מן הפרוטוקולים של דיונים אלה, ניתנה במהלכם אפשרות לצדדים לטעון את טענותיהם באריכות רבה. במצב דברים זה, קשה לטעון כי נשללה ממי מהצדדים זכות הטיעון שלו או כי לא ניתנה לעותרת אפשרות להתמודד עם טענותיו של המשיב כלפיה, באופן שעולה כדי הפרה של סדרי הדין הנהוגים בבתי הדין הרבניים" (שם, פיסקה 8).

הבהרתי לאשה ולאביה כבר בפתח השימוע שהתקיים בפני, כי הליך זה אינו בגדר ערעור על פסק הדין להיתר נישואין. עיקר מטרתו של השימוע הוא לבדוק אם מוצתה כל דרך סבירה להימנע מן השימוש הקיצוני באמצעי של "היתר נישואין" ואם עדיין ניתן להביא לסיום מוסכם של פרשת הנישואין על ידי סידור גט בהסכמה. אוסיף ואבהיר את הענין.

על פי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, "נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם - מאסר חמש שנים". למרות זאת, נקבע בסעיף 179 לחוק הנ"ל, כי "לא יורשע אדם על עבירה לפי סעיף 176 אם הנישואין החדשים נערכו לאחר שניתן לו היתר נישואין לפי פסק-דין סופי של בית-דין רבני ופסק-הדין אושר בידי נשיא בית הדין הרבני הגדול".

ההסדר הדיוני לענין היתר נישואין נקבע בפרק כ' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל. באשר לסמכות האישור של נשיא בית הדין הרבני הגדול נקבע:

"אישור נשיא בית-הדין הגדול
קעד. (1) פסק-דין להיתר-נישואין יועבר לאישורו העקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול.
(2) זקוק היתר-נישואין לחתימת מאה רבנים, תעביר מזכירות הרבנות הראשית לישראל את ההיתר, אחרי אישור עקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול, למאה רבנים לשם חתימה. לאחר-מכן יוחזר ההיתר לבית-הדין האזורי לביצוע התנאי או התנאים שבהיתר.
(3) היתר-הנישואין אינו בר-ביצוע אלא לאחר שיקבל אישור סופי מנשיא בית-הדין הגדול."

מקור הסמכות של נשיא בית הדין הגדול לאשר פסק דין להיתר נישואין, אינו בהלכה כי אם בחוק. אמנם רגישות לענין ריבוי נישואין קיימת בהלכה זה דורי דורות, יתכן שגם קודם שהענין התבסס בעולם המערבי. עקב רגישות זו נקבע חרם דרבינו גרשום אצל האשכנזים והונהג חיוב שבועה שלא לשאת אשה שניה בלא היתר בית דין בעדות הספרדים. מנהג זה לא התקיים בתימן וכך עד ימינו, אולם זהו המנהג כיום של כל עדות ישראל בארץ ישראל. המחוקק האזרחי, שאינו מכיר עד גמירא את מנהגי העדות ודרך פסיקת דייני בתי הדין הרבניים בישראל לעדותיהם, סבר כי ראוי מנקודת המבט של משפט המדינה שלא להסתפק בפסק דין של בית הדין הרבני, ולהצריך לענין זה פיקוח של הרב הראשי לישראל המשמש כנשיא בית הדין הרבני הגדול. תפקיד פיקוח זה נועד בעיקרו על מנת להשגיח "כי דבר ההזדקקות למוסד של היתר-נישואין על-ידי בתי-הדין הרבניים לא יהיה בעוכרי המטרה שלשמה נקבעה העבירה של ריבוי נישואין, היא המטרה לחזק, בשל טעמים סוציאליים וכלל-מדיניים, את היסודות המונוגמיים בחיי החברה" (ד"נ 69/ 10 רחל בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל הרב נסים, כה (1) 7, 31). המחוקק האזרחי נתן את אמונו ברב הראשי לישראל מתוך הבנה וציפיה, כי הוא יקפיד שלא לתת את האישורים המבוקשים ממנו, אלא במקרים בלתי-רגילים, כאשר שורת הצדק מחייבת זאת ותוך התחשבות באינטרסים של האשה ובמעמדה. אין מדובר במעמסה כבדה, מאחר וממילא ומלכתחילה זוהי גישתם של בתי הדין הרבניים בישראל (שם, 33).

ודוק: סמכות הפיקוח של הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול, לענין זה אינה כוללת את הסמכויות הרחבות המסורות לבית הדין הרבני הגדול ביושבו במותב שלושה בערעור על פסק דין להיתר נישואין, כשם שהן קיימות בערעור על כל פסק דין אחר. הצורך באישור נשיא בית הדין הגדול לפסק דין להיתר נישואין אינו פוטר את המעוניין בדבר מן הצורך להגיש ערעור כדין על פסק הדין, אם ברצונו לתקוף את היתר הנישואין על פי עילות המצויות בסמכות הטבעית והרגילה של ערכאת הערעור. על מנת לאפשר לאשה שבעלה קיבל היתר נישואין למצות את זכויותיה, אין הנשיא מאשר היתר נישואין, אלא משהפך פסק הדין לסופי. קרי, לאחר שאושר על ידי בית הדין הגדול, אם הוגש ערעור; ואם לאו - לאחר שכלה המועד להגשת ערעור (30 יום ממועד מתן פסק הדין בבית הדין האזורי). מדובר איפוא בפסק דין סופי שאין עליו עוד ערעור, ואם כן סמכות הפיקוח של נשיא בית הדין הגדול היא בעיקרה מינהלית. כדי להגיע למסקנה שנעשה כל הנדרש על מנת להימנע מעשיית שימוש במוסד היתר הנישואין, בודק הנשיא אם יסודות היתר הנישואין מצויים במתחם המקובל בהלכה לענין זה, אך זוהי בדיקה מצומצמת בהיקפה ותכליתה לבחון אם כלו כל הקיצין ולא ניתן להביא את בני הזוג להסדר מוסכם שימנע את הצורך לעשות שימוש בהיתר הנישואין. נשיא בית הדין הרבני הגדול אינו אמור להתערב בממצאים העובדתיים של פסק הדין. כידוע, נטיית בית הדין הרבני הגדול, כמו כל ערכאת ערעור, להתערב בקביעת העובדות של בית הדין קמא, הינה נמוכה. על אחת כמה וכמה, שכך צריך לנהוג נשיא בית הדין הגדול במסגרת שימוע בענין אישור היתר נישואין. השימוע לא נועד לשמש תחליף לערעור ואף לא לכל הליך אחר העומד לזכותו של בעל דין על פי תקנות הדיון. נקודת המוצא של השימוע בפני הנשיא היא איפוא, שהעובדות המפורטות בפסק הדין להיתר נישואין הינן נכונות. בהינתן עובדות אלו, ולאחר עיון המגלה שפסק הדין מבוסס על עילות הלכתיות מוכרות, בודק הנשיא אם קיים מוצא אחרון שימנע את הצורך להפעיל את היתר הנישואין.

הנוהג בשנים האחרונות הוא, כי נשיא בית הדין הגדול מאפשר לבני הזוג הנוגעים בדבר להופיע בפניו ולהשמיע את הערותיהם בטרם יחליט אם לעשות שימוש בסמכותו לאשר את פסק הדין להיתר נישואין. הנוהג התפתח מטעמים פרקטיים מובנים ולאו דווקא מחובה המעוגנת בדין. לפיכך, לא מן הנמנע כי בנסיבות מתאימות ייערך השימוע בכתב, ואף ייתכן כי בנסיבות מיוחדות, כאשר ברור כי שימוע לא יוכל לקדם את סידור הגט בין הצדדים - למשל, כאשר אין לאשה כשירות הלכתית לקבל גט - לא ייעשה שימוש בכלי השימוע (המציאות היא שחלק ניכר מהבאים לשימוע, מסיימים עניניהם בגירושין ע"י גט פיטורין מתוך הסכמה מלאה ומסודרת, ואפשר שזה מגיע לרוב המקרים).

כאמור, עתירת האשה לבג"ץ בענין הליכי הדיון שהביאו לפסק דין סופי המחייבה בקבלת גט, נדחתה. בדקתי אם ייאות בית הדין הגדול לבטל את חיובה של האשה בהפקדת ערובה להוצאות כתנאי לשמיעת ערעורה של האשה, וניתנה תשובה שלילית מנומקת.

בהקשר לדרישה להפקדת ערובה להוצאות כתנאי לשמיעת הערעור, הועלתה בפני טענה מיוחדת וחריפה המצדיקה עיון והתייחסות. נטען כי בפני בית הדין הגדול היו מונחים שני ערעורים, האחד ערעור לאחר נטילת רשות והוא על החלטת ביניים של בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו מהמשך הדיון בענייניה של האשה, והשני ערעור בזכות על פסק דין להיתר נישואין. טוענת האשה, כי הדרישה להפקדת ערובה להוצאות אפשרית רק בדיון על פי בקשת רשות ערעור וכתנאי למתן הרשות, ועקב דרישה זו ויתרה היא על הבקשה למתן רשות ערעור בענין פסילת הרכב בית הדין האזורי. לא כן הוא ביחס לערעור על פסק הדין להיתר נישואין, שהוא ערעור בזכות. הזכות לערעור אינה יכולה להיות תלויה בתנאי מוקדם להפקדת ערובה להוצאות. לא זו בלבד - מוסיפה האשה וטוענת - אלא שדיין בית הדין הגדול שחייב אותה בהפקדת ערובה להוצאות הורה בהחלטה המכוונת למזכירות בית הדין הגדול שלא לפתוח כל תיק ערעור שהוא, ללא קבלת רשות מראש מבית הדין הגדול עצמו. בכך נפגעה זכותה היסודית לקבל את יומה בבית הדין הגדול במסגרת סדרי הדין המחייבים את הכל.

אמנם איני משמש ערכאת ערעור על החלטת בית הדין הרבני הגדול, ובמסגרת השימוע איני דן בטענות ערעוריות. למרות זאת, יתכן שבמסגרת סמכות הפיקוח החוקית של הנשיא לענין אישור היתר נישואין, רשאי הוא להתחשב בטענה כי בהליך שהתקיים, או שלא התקיים, בבית הדין האזורי או בית הדין הגדול נפגעה זכות בסיסית של האשה במידה כזו המצדיקה שלילת אישור היתר הנישואין על ידי הנשיא. לא ראיתי צורך להכריע בכך, מאחר והגעתי למסקנה כי דין טענת האשה לענין האמור, להידחות לגופה. אסביר את הדברים.

בתי הדין הרבניים נמנעים בדרך כלל מחיוב בעלי דין בהוצאות. לא זה המקום להסביר את הנימוקים לכך. אבל הסמכות העקרונית לחייב בהוצאות קיימת. בדרך כלל, שאלת החיוב בהוצאות מתעוררת בסופו של ההליך, אם בבית הדין הרבני האזורי ואם בבית הדין הרבני הגדול. אבל קיים שוני בין שתי הערכאות. בעוד שקשה להלום דרישה להפקיד מראש ערובה להוצאות בבית הדין האזורי, שהרי בתחילת ההליך לא ניתן להעדיף בעל דין זה על פני בעל דין אחר, לא כך הוא בבית הדין הגדול. בשלב הערעור מצוי בפנינו פסק דין של בית דין המוחזק כי פסק לפי הדין, ועל המערער מונח נטל כבד לסתור את פסק הדין. לפיכך, ערכאות הערעור בבתי המשפט האזרחיים מחייבות כדבר שבשגרה הפקדת ערובה להוצאות בערעור, גם כשמדובר בערעור בזכות. סמכות זו קיימת במפורש גם לבית הדין הגדול. וזו לשונה של תקנה קלד לתקנות הדיון:

"תנאים לערעור
קלד. בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות."

הנה כי כן, הסמכות להתנות הגשת הליך בבית הדין הרבני הגדול בהפקדת ערבויות, קיימת אף כלפי ערעור בזכות, ולאו דווקא בבקשה למתן רשות ערעור. אכן, שיקול הדעת לענין זה מופעל במקרים יוצאים מן הכלל וחריגים במיוחד.

למרבה הצער, זהו המקרה שבפנינו. כבר בפסק הדין של בית הדין הגדול שבו נדחה ערעורה של האשה על חיובה בקבלת גט, קבע בית הדין הגדול כי יש לחייבה בהוצאות לאחר שתוגש בקשה מתאימה. פסק הדין האמור ניתן ביום כ"ו אדר ב' תשס"ח (2.4.2008). האשה לא השכילה להפיק לקחים נכונים מפסק הדין, ועשתה לכאורה כל אשר לאל ידה כדי לא לשתף פעולה ולוּ באופן בסיסי עם הליכי בית הדין שננקטו לפי ההלכה ולפי החוק. אכן, לכל בעל דין שמורה זכות לנקוט כל הליך משפטי העומד לרשותו. אבל שימוש בזכות חוקית או הלכתית צריך להיעשות בתום לב ובדרך מקובלת. דיין בית הדין הרבני הגדול שחייב את האשה להפקיד ערובה כתנאי לשמיעת הערעור, מוסמך היה לעשות כן כדן יחיד לפי סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, ועמדו בפניו מספיק ראיות לכאוריות שיצדיקו חיוב בהפקדת ערובה. בעשותו כן, לא הכריע הדיין מראש בגורל הערעור. טענות האשה שמורות לה וחזקה על בית הדין הגדול שאם ישמע מן האשה טעם מספיק, יקבל את הערעור לגופו.

לאור האמור, משמעות החלטת הדיין שהורה למזכירות שלא לפתוח תיק ערעור ללא קבלת רשות מבית הדין הגדול היא, שבענייניה של האשה דנן, עקב הנסיבות המיוחדות, יש להביא כל ערעור שיוגש על ידה לעיון דיין, על מנת שישקול אם לחייב את האשה בהפקדת ערובה להוצאות כתנאי לשמיעת הערעור. אין בכך כדי לנעול את שערי בית הדין הרבני הגדול מפני כל הליך שהאשה זכאית לנקוט לפי הדין.

לאור האמור לעיל, אני מחליט:
א. אני מאפשר לאשה להשלים בכתב את הערותיה לענין אישור היתר הנישואין, וזאת בתוך 15 יום.
ב. לפנים משורת הדין, אשקול בקשה נוספת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין להיתר נישואין, אם האשה תרצה להגישה, ובלבד שהיא תוגש תוך 15 יום ויחד עם הבקשה תפקיד האשה ערובה להוצאות בסך 15,000 ש"ח, כפי שנדרשה בעבר. היה והאשה תפעל בהתאם לאמור כאן, יתבטל הליך השימוע והוא יחודש בכפוף לתוצאות הבקשה.
ג. לפנים לפנים משורת הדין, היה והאשה תודיע בתוך פרק הזמן האמור לעיל על נכונות עקרונית לקבל את הגט, יזומנו הצדדים להופיע בפני על מנת לבחון אפשרות להביא לכך "שלא יעמדו נגדה ממצאי פסקי הדין נשוא העתירה", בהתאם לתקוה שהביע בית המשפט העליון בשולי פסק הדין שדחה את עתירת האשה. אין מדובר בענין פשוט כלל ועיקר, ולמרות זאת כולי תקוה - למען טובת האשה ויתר המעורבים - שזו האפשרות שתיבחר על ידי האשה. אני מצפה לשיתוף פעולה מצד הבעל, למרות הקושי הטבעי והמובן לאחר שנים כה רבות של התדיינויות קשות, והנני מבהיר כי חוסר שיתוף פעולה מצדו עלול להשפיע על תוצאות השימוע.
ניתן ביום כ' אייר תש"ע (04/05/2010)
(-) הרב שלמה משה עמאר, נשיא