לפניי תגובת המשיב לערעור שהגישה המערערת על החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים (הרכב ד) שקבע כי עניין המשמורת והסדרי השהות אינו בסמכותו.

בתגובה לא צוין בפירוש כי היא מכוונת גם כלפי בקשת המערערת להורות על עיכוב ביצוע החלטתו של בית דין קמא, אולם מאחר שלא הוגשה תגובה נפרדת לעניין זה – והמועד לכך כבר חלף – יש לראות בתגובה זו גם את מלוא התגובה לבקשה האמורה, היינו כי המשיב המבקש לדחות את הערעור מבקש כמובן שלא לעכב את ביצוע החלטת בית הדין קמא שכן עם דחיית הערעור המבוקשת מובן מאליו כי לא יהיה מקום לעכב את הביצוע. עם זאת אין בדברים טיעון או הנמקה נוספת לאי־העיכוב גם אם יוחלט לדון בערעור לגופו, מעבר להנחה בדבר סיכויי הערעור הגלומה בטענות המשיב.

לגופם של דברים, לאחר העיון בתגובה ובפרוטוקול הדיון בבית דין קמא אני קובע כי שמיעת הערעור תתאפשר אך תותנה בהפקדת ערובה בסך 10,000 ש"ח להוצאות המשיב.

ועם זאת, הוראתי האמורה תעוכב ובמקביל לה תעוכב החלטת בית דין קמא לעת הזאת, מן הטעם דלהלן (שאינו נכלל בנימוקי הערעור עצמו):

החלטת בית הדין קמא לא ניתנה במסגרת מסמך החלטה כלשהו אלא הוקראה לפרוטוקול הדיון, ולא כך ראוי.

הפרקטיקה של הקראת החלטה לפרוטוקול מיועדת להבהיר לצדדים תוך כדי הדיון את שהוחלט בעניין הנוגע להמשכו של הדיון, אם בנוגע לסדר ותהליך הדיון ואם בנוגע לסמכות וממילא לעניינים שיידונו בו, וכל זאת בלי לעכב את הדיון לצורך כתיבת מסמך החלטה, חיתומו ומסירתו לצדדים. אולם פרקטיקה זו אינה יכולה להמיר את ההחלטה הכתובה והחתומה כדין ולייתר את הצורך בה, ובוודאי לא כשאין מדובר בהחלטה דיונית הנוגעת רק לאותו דיון עצמו, למשל בנוגע לאופן שמיעת עדות מסוימת בדיון או לסדר שמיעת טענות וכדומה, אלא להמשך ההליך כולו, כהחלטה בעניין הסמכות. החלטה כזו – גם אם ניתנה במהלך הדיון והוקראה לפרוטוקול – חייבת להיכתב ולהיחתם למצער לאחר הדיון.

תקנות קיא–קיב לתקנות הדיון מורות כי כל החלטה של בית הדין צריכה להיות כתובה וחתומה בידי הדיינים שנתנו את ההחלטה וכי כל עוד אין ההחלטה כתובה וחתומה כאמור – אין לה תוקף. על פרוטוקול הדיון חתום סופר הדיינים ולא אחד הדיינים וכל שכן שלא כל הדיינים, ולפיכך אין ההחלטה הכתובה בו עומדת בדרישת תקנות הדיון.

ממוצא הדברים אנו למדים כי לעת הזאת אין החלטה חוקית ותקפה של בית דין קמא שקבעה כי אין לו סמכות לדון בעניין האמור.

משורת הדין יכול הייתי לפתוח את החלטתי בקביעה זו ובהנמקתה כדלעיל ולסיים אותה בסגירת התיק ומחיקת הערעור בנימוק שאין בעניין כל החלטה המאפשרת או מצריכה ערעור, וממילא גם הוראה על עיכוב ביצוע אינה נצרכת. אלא שמעבר לשורת הדין ולפנים ממנה ישנם שיקולי יעילות והגינות כלפי שני הצדדים: הדעת נותנת כי לאור קביעתי האמורה אכן ישלים בית דין קמא את החסר (ביוזמתו או לפניית אחד הצדדים – המערערת שתבקש להמשיך לדון בעניין מאחר ש"אין החלטה על העדר סמכות" או המשיב שיבקש ליתן החלטה כזו), ואזי תשוב המערערת להגיש את ערעורה תוך פתיחת תיק חדש למענו, והמשיב ישוב ויגיב כתגובתו המצויה לפנינו, וכיוון שכך למה נטריח את עצמנו ואת הצדדים בכדי ואף נגרור את המערערת ל"תשלומי כפל" של אגרת בית הדין על לא עוול בכפה?

הוראתי אפוא היא כי לעת הזאת תעוכב החלטת בית דין קמא ברובד מעשי, משום שברובד המשפטי אין כעת החלטה תקפה כאמור.

בית הדין קמא – בהנחה שמחזיק הוא בעמדתו כפי שהביעה בפרוטוקול הדיון – ייתן החלטה כתובה וחתומה בהתאם לתקנות; משעה שייעשה כך יהיה הליך דנן, על הערעור, התשובה לו וההחלטה על ההפקדה – בבחינת 'חוזר וניעור': המערערת, ככל שתחפוץ לעמוד על ערעורה, תמציא את ההחלטה לבית דיננו ותודיע כי עומדת היא על ערעורה, ואזי – בהנחה שההחלטה הכתובה תהיה זהה מבחינת תוכנה ונימוקיה לזו שבפרוטוקול – לא תזדקק המערערת לשוב ולפרוט את נימוקי ערעורה ואף המשיב לא יזדקק לשוב ולהשיב על הערעור; את הערובה שעליה הוריתי לעיל תפקיד המערערת בקופת בית הדין בתוך שלושים יום ממועד ההחלטה הכתובה שתינתן ותמציא אסמכתה לכך לבית דיננו, ואזי ייקבע דיון בערעור על בסיס טענות הצדדים שבערעור ובתשובה שלפנינו.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ו' באדר התשפ"ג (27.2.2023).

הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה