הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של ביה"ד האזורי בירושלים מיום כג חשון תשס"ט לפיו נפסק בין היתר:
א. יש חיוב על האשה להתגרש ועליה לקבל גט מיד בעלה מכח טענת הבעל מאיס עלי באמתלא מבוררת, ומאחר וכבר כמה שנים שאינם חיים יחד לא יתכן להשאיר את האיש עגון, דקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתא, ואם תסרב האשה לקבל הגט ביום שיקבע, ביה"ד יחליט על היתר נישואין לבעל לשאת אשה אחרת ובלי דיון נוסף, וזאת לאחר שיפקיד את הגט ואת סך כתובתה ב"כספת ביה"ד".

ב. באשר לסך הכתובה שעל הבעל להפקיד נחלק ביה"ד לג' דעות.

לדעה א: גם אם נקבע ע"י בי"ד קמא של האשה מצוה לקבל גיטה לא נקבע שהפסידה כתובתה ומאחר והאשה מוחזקת בנישואין אין לחייבה להסכים לסכום הנמוך של מאתיים זקוקים (שיטת הדרישה) ואין להטיל סנקציות כל עוד לא יתחייב לשלם כתובתה לפי שיעור החזו"א שהם 57,603 גרם כסף צרוף ולתאריך כ"ז חשון תשס"ט שיעורו בשקלים לפי הולנדר-מורן 84,289 ש"ח לפי 1.46 ש"ח לגרם כסף צרוף.

לדעה ב: הבעל ישלם סך השווה לשבעה ק"ג כסף כפי שהתחייב הבעל לשלם פעמיים כתובתה.

לדעה ג: יש לעשות פשרה בין השיטות כמה הם מאתיים זקוקים כסף צרוף ולפיכך ישלם סך השווה לעשרה ק"ג כסף.

העולה מן האמור כי לדעת הרוב על הבעל לשלם לאשה עבור כתובתה כפשרה סך השווה לעשרה ק"ג כסף ליום התשלום (שהוא היום 14,600 ש"ח).

לטענת ב"כ המערערת בין היתר כפי שעולה מפרוטוקול ביה"ד ומהחומר המצורף בתיק, ביה"ד קפץ מדרגה בעלותו ממצוה לגרש לחיוב האשה בגט וזאת ללא קיום ממצה בהוכחות וראיות, באופן שמבחינה עובדתית העובדות שעל פיהן קבע ביה"ד קביעת מאיסות באמתלא מבוררת לא היו מספיק ברורות. כמו כן מבחינה הלכתית לא הרי מצוה לגרש - שאז ביה"ד הגדול דחה הערעור - כהרי חיוב האשה בגט, שישנה מחלוקת הפוסקים אם לחייב האשה בגט. ובאשר לטענת מום - האשה הבריאה.

לעומתו ב"כ המשיב טוען בנוגע לצד העובדתי אין דרך כיום לערער על קביעת מאיסות באמתלא מבוררת אשר נקבעה בביה"ד האזורי ואושרה בביה"ד הגדול.

ולצד ההלכתי שנטען, ישנם תקדימים בבית הדין הגדול לפיהם ישנו חיוב או כפיה לגט כאשר יש מאיסות באמתלא מבוררת. באשר לטיעון שהבריאה המערערת ממומה - מאחר והמערערת הוחזקה בארבעה ניסיונות התאבדות נחשבת מוחזקת לכך, ומצב של ריפוי עכשוי איננו משמש מחסום בפני אפשרות החזרת המצב לקדמותו.

לאחר העיון אנו פוסקים לדחות הערעור במכלול הטיעונים שנטענו, הן בצד העובדתי והן בצד ההלכתי. מאחר וקביעת מאיסות באמתלא מבוררת אושרה על ידי ביה"ד הגדול, לא ניתן לערער על הקביעה הנ"ל כאשר מבחן התוצאה הנובע מהקביעה הנ"ל הוא שונה. כלומר שדרוג התוצאה ממצוה לחיוב גט. אם כי יצוין שיש פוסקים שדנו בנושא אם מום שנתרפא נחשב אמתלא מבוררת. עיין ספר צל הכסף סימן יא שדן בנושא, והביא מספר אמונת שמואל דס"ל בנתרפא הבעל מהמום וטוענת מאיס עלי דהויא אמתלא מבוררת. לעומת זאת החק"ל חולק וס"ל שלא דנין בדינא דמתיבתא. אולם בנידוננו שיש פירוד ביניהם, י"ל שהויא אמתלא מבוררת. ואשר לצד ההלכתי להלן מקורות לפיהם רבים ונכבדים סוברים שיש לחייב האשה בגט כאשר יש מאיסות באמתלא מבוררת.

עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן עז:

"י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה) (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). (ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע (שמות כא, י) אינו עובר)".

חלקת מחוקק סימן עז ס"ק ג:

"... וראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה והביא ראיה לדבריו מריש כתובות דקתני התם: הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו'. ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו', עכ"ל. ולפ"ז תקנת ר"ג לא היתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו... נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח. וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו".

ועיין ב"ש אבן העזר סימן עז ס"ק ו:

"...נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג, מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל, פטור ליתן לה מזונות. ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו. שאני התם דעדיין לא כנסה. כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה...".

יוצא עכ"פ מדברי שניהם שהויכוח נסוב רק על פטור מעונה וממזונות כשהמורד רוצה לגרש ולתת כתובה, משא"כ לענין שלא נתיר חרגמ"ה או שבועה.

ועיין שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף כ' לגבי איש ואישה שנשבעו להינשא זה לזו:

"אבל אם האשה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה, האומרת: מאיס עלי, חייב להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז קפ"ו). וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו".

ועיין ש"ך יורה דעה סימן רכח ס"ק נו שכתב: "דאפילו אם כבר נשאה כו' חייב להוציא - וכמו שנתבאר בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה מה שאין כן הכא, מהרי"ו סי' קל"ז".

וממשמעות דברי הש"ך בהבנת דברי הרמ"א שיש חיוב על הבעל לגרש כאשר האשה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ניתן להסיק לפי שיטת שו"ת הרא"ש (כלל מב) שהובאה בשו"ע אבה"ע סו"ס קיז, דלא עדיף כח האשה אחרי חרגמ"ה מכח האיש ויש להשוות המידות שיש לחייב האשה בגט ע"מ שלא להנציח מצב של עגון.

ובשו"ת דברי חיים אבן העזר חלק א סימן מח :

"שאלה אחד נשא בתולה ולא יוכל לבא עליה מחמת שרחמה אטומה ונשתהא הדבר הרבה שלא דרו ביחד על ידי זה ועתה האשה טוענת שהיתה אצל רופאים ונתרפאת שיוכל מעתה להזדקק לה ורוצה לדור עמו והוא טוען שמאוסה בעיניו על ידי מה שנעשה לה רפואה על ידי רופאים בחתיכת בשרה ורוצה לפוטרה בגט בלא כתובה...".

וכתב במסקנת דבריו: "גם הסברא מאיסא עלי סברא טובה היא ולכן יכול להוציאה בעל כרחה בלא כתובה או לישא אחרת עליה".

ועיין שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג - אבן העזר סימן רעד.

"אמנם מ"ש כת"ר בשם צ"צ החדש דהוכיח דבטוען מאוסה עלי ליכא חדר"ג, דהרי בטוענת מאיס עלי, הרגמ"ה גופי' ס"ל דכופין אותו, ולכאורה מסתבר למימר הכי עפמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב דעכ"פ לא עדיף כח האשה מכח האיש.

אלא דעכ"ז לענ"ד איכא למישדי בי' נרגא, דבשו"ת תשו"ש הנ"ל כתב, ומ"ש החכם דבהג"א פ' אע"פ כ' דגאונים תקנו שכופין הבעל לגרשה מיד בטענת מאיס, וכ"כ רגמ"ה, ואיך יתכן שאם הבעל טוען הכי שלא יגרשנה בע"כ, את"ד. זה אינו, דהא ברא"ש שם מבואר משום שלא ירבו ממזרים בישראל, ומבואר בקדושין ד"פ דנשים דע"ק כו'.

ועוד בנשים לא חישיינן כ"כ שתאמר לעולם מאיס עלי, דטב למיתב טן דו וב"כ"ד ניחא לה. ואפי' במקום קטטה זכות הוא לה שלא להתגרש כיבמות קי"ח ע"ב, ורפ"ב דקידושין ברש"י מבואר דאיש אינו מתגנה על אשתו, ואם יועיל טענת מאוסה לבעל לגרשה בע"כ, לא הנחת בת לא"א שתשב תחת בעלה, כי יתן עיניו באחרת וימאס באשת נעוריו, אבל מחמת חדר"ג יכוף יצרו. יע"ש עוד להלן".

ועיין בשו"ת נושא האפוד עמוד 182, שכתב:

"חזינא לתרי גברי רברבי רבני זמננו רבי יצחק קובו והרש מטאלון בתשובה כיבאה בספר צל הכסף אבהע"ז סימן יוד שכתבו להתיר לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיסא עלי וסמכו על תשובת פאת נגב סימן טוב...וזאת תורת העולה דראובן פטיר ממה שנשבע בעת הנשואין שלא לגרשה בע"כ...דמאיסא ליה מחמת מום".

ועיין אוצר הפוסקים שהביא מספר השיב משה סימן טז שדן באשה שלא ראתה דם נידות לעולם...ומאוסה בעיניו, שכתב:

"דכיון שהיא מאוסה יש היתר על פי הרמב"ם.. ואף דהכנה"ג הגב"י סובר אחרת אך ממהר"ם ב"ב סימן תתרכא נראה דהיכא דטוען מאוסה עלי התירו לו לגרש בע"כ".

ומנגד יש חולקים.

בשו"ת נושא האפוד סימן ג:

"תשובה יודע הלבבות ובוחן הכליות ינחני כמעגלי צדק ויושר ודרך אמת ראשונה יס"ע על מה שטוען הבעל שכיון ששמע שהיתה זבה מבשרה מוגלא ומים הרעים שנה א' מאיס אליה לשכב אצלה אפי' שתהיה בריאה מה גם דלפי דבריו עינו ראה שרייא קטרין ותחבושת בשעת נישואיה ומאיסא ליה באנו לההיא דכתב מור"ם בהגה /אה"ע/ סי' ע"ז ס"א בטוען האיש מאיסא עלי דאם רוצה לגרש מיד ולתת לה כתובתה רשאי ובד"מ כתב דהכי משמע מדברי הרמב"ם פי"ד מאישות וכנה"ג בסק"ג הביא שכ"כ בשה"ג פ' אע"פ בשם ריא"ז וסיים מדעתו דה"ד במקומות שלא קבלו עליהם חרגמ"ה =חרם רבינו גרשום מאור הגולה= שלא לגרש אשר בע"כ וגם לא נשבע על כך כמו שנוהגים בקושטא לכתב ב"כתו' שנשבע שלא ישא אחרת ושלא יגרשנא בע"כ (בלתי כצ"ל) רשות ב"ד אבל במקו' שנוהגי' חרגמ"ה או שנשבע על כך אם רוצה לגרש אין שומעין לו וכו'

ובשו"ת שואל ונשאל חלק ה - אבן העזר סימן לב:

"שאלה. בעל שמרד על אשתו ומזה זמן הוא בפרישות דרך ארץ בטענת מאיסא עלי ושהוא מוכן לגרשה בגט וכתובה. והאשה אינה רוצה לקבל הגט והיא אשה ראשונה דאסור לגרשה כפי דעת מרן ז"ל וכפי מנהגנו ואדעתא דמנהג העיר נשאה. וגם הב"ד לא רצו להתטפל בגירושין עפ"ד הרשב"ש ז"ל סימן תי"א. האם הוי מורד ומוסיפין על כתובתה ומחוייב במזונותיה וכסותה ומדורה ורפואתה. או לא?

תשובה....ראיתי להב"ח ז"ל סי' ע"ז שכתב דמדברי הרמב"ם ז"ל שכתב המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה וגו'. משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא באומר בעינא לה ומצערנא לה. אבל באומר מאיסא עלי ולא בעינא לה אע"ג שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן הכתובה שהרי האיש מגרש לה שלא לרצון האשה ומה תוספת שייך הכא ושכן מצא להדיא בהגהות חדשות להרי"ף ז"ל בשם רבינו ישעיה האחרון ז"ל וז"ל אם רוצה לגרשה מתחילת מרדו ולתת לה כתובתה הרשות בידו ואינו מוסיף על כתובתה. ולא אמרו להוסיף על כתובתה אלא כשמורד בה ואינו רוצה לגרשה. ואפילו בזה"ז שאין מגרשין האשה בעל כרחה מתקנת רגמ"ה אעפ"כ אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיון שאין עיכוב הגירושין מחמתו. וה"ה דאינו חייב לזון אותה דכאלו נעקר האישות דמי מאחר דמאיסא עליו. וה"ה דאינו עובר בלאו דלא יגרע. וסיים ושוב מצאתי כן להרה"ג הרא"ם ז"ל בתשו' סימן ל' והביא ראיה מפרק קמא דכתובות דקתני הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וגו' ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכלות משלו וגו' ולפ"ז ג"כ יורשה אע"פ שאינו מעלה לה כיון שהעיכוב הוא ממנה עכ"ל.... וקשה כיון דמנהגם שלא לגרש אשה בעל כרחה א"כ אדעתא דהכי נשאת לו ואדרבא כופין אותו שלא לגרשה בע"כ וכ"ש שחייב במזונותיה וכמו שכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שזכר מרן ז"ל. ועוד דא"כ תקנת רגמ"ה אזדא לה לגמרי שכל אחד יעשה כן למרוד על אשתו ויניחנה בלתי מזונות ובעל כרחה תסכים לקבל הגט ומאי אהניא תקנת רגמ"ה. ועוד ק"ל טובא דהוא מוכיח מהרא"ם ז"ל ואלו הרא"ם גופיה בתשו' שבס' מים עמוקים סימן א' כתב דבאשה ראשונה גם דמאיסה ליה אינו יכול לגרש ומשמע שם דכן דעתו לדינא אפילו בלתי צירופי שאר הטעמים ע"ש. ועו"ק דהלא הב"ח ז"ל עצמו בסימן קי"ט כתב דהרמב"ם ז"ל סובר דבזיווג ראשון גם כי שנאה לא ישלחנה. וליישב זה נ"ל דהב"ח ז"ל ס"ל כמהר"ם מלובלין ז"ל דהתנא עצה טובה קמ"ל ואין איסור בדבר וא"כ לדידן דנקיטנן כדעת מרן ז"ל ודעמיה וכמעט רוב הפוסקים ודאי דחייב במזונותיה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל. ולפ"ז צ"ל דהרא"ם בתשו' הנז' מיירי בזיווג שני דאלת"ה הוי סותר דידיה אדידיה מח"א סימן ל' לח"ב סימן א' הנז"ל. ועוד אפ"ל דהב"ח סובר דיש איסור לגרש אשה ראשונה אבל אין איסור זה מוטל רק על הבעל שאסור לו לעשות כן אבל אם בא להב"ד לגרש הב"ד מתטפלין וא"כ לדידן דנקיטנן היפך זה והב"ד כופין אותו שלא לגרש וכאמור מינה נמי דחייב במזונותיה. ועוד י"ל דגם הב"ח עצמו מיירי בזיווג שני דב"כה"ג כי שנא שלח ואין עומד נגדו רק תקנת רגמ"ה ולזה ס"ל דכיון דלא נמצא בתקנת רגמ"ה רק שאינו יכול לגרשה בעל כרחה הבו דלא להוסיף עלה ואין לנו לעשות רק מה שנזכר בדבריו אבל במה שלא נזכר בדבריו מעמידין הדבר על הדין וכדקי"ל בעלמא כל ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא..."

אלו דבריו והעולה מהם שסגר את השער בפני אפשרות להתיר חרגמ"ה בגלל טענת מאיסות. אך למרות המחלוקת בין הפוסקים נראה שיש לדחות את הערעור, משום שמטרת הערעור היא לברר האם היתה טעות בהלכה, ובנד"ד יש לחברי ביה"ד האזורי על מה שיסמוכו. ותנא דמסייע להו בשו"ת שמע שלמה סימן כא שהאריך לדון בנושא והביא הוכחות שבאמתלא מבוררת יש להתיר חרגמ"ה.

בנוסף לאמור מאחר וגם לדברי ב"כ המערערת היה מום באשה, ומכיון שקיימת אפשרות שהמום יחזור, הדין הוא כמו באישה שנמצא בה מום. עיין שו"ע אבן העזר סימן לט סעיף ה:

"המקדש אשה סתם, ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו מקודשת מספק. "

ובסעיף ו שם:

"קידשה ע"מ שאין בה מומין, והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה, אינה מקודשת. אבל אם התנה האשה שאין בו מומין, והיו בו מומין והלך אצל רופא וריפא, הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו, והאשה אינה מקפדת על זאת".

והחלקת מחוקק שם (ס"ק י) כתב:

"וריפא אותה - כלו' אף שריפא אותה קודם שנודע לבעל דכה"ג גבי נדרים מקודשת אפ"ה גבי מומין אינה מקודשת שנמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין. ומיהו אם בשעת הקידושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם קידושין נרא' דמקודשת דהא לא התנה ע"מ שלא יהיו בך מומין מעולם ואינו מקפיד רק שלא יהי' בה עתה מום אף שתרפא מן המום מ"מ נמאסת בעיניו":

יוצא מהאמור שגם לו נניח שנרפאת האשה, עדיין הדבר נחשב למום משום שקיימת אפשרות שהמצב יחזור לקדמותו, ומפורש בח"מ שבכה"ג הדבר נחשב למום.

(-) ציון אלגרבלי

בפנינו הופיעו הצדדים וב"כ בערעור האשה על פסק דינו של ביה"ד בירושלים מיום כ"ג בחשון תשס"ט (21.11.08) בו החליט ביה"ד כדלהלן:

"יש חיוב על האשה להתגרש, ועליה לקבל גט מיד בעלה מכח טענת הבעל מאיס עלי באמתלא מבוררת. ומאחר וכמה שנים שאינם חיים יחד לא יתכן להשאיר את האיש עגון, דקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתה וכו'".

ב"כ האשה עתר בפנינו לקבל ערעורו שאין לחייב האשה לקבל גט ושאין מקום להיתר נישואין.

לטענתו טענת מאיס עלי היא טענת שקר שב"כ הבעל למדו לטעון. והוסיף שגם אם תתקבל טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין היא מהוה עילה לחייב האשה להתגרש ולא למתן היתר נישואין.

כמו"כ טען שכיום האשה נתרפאה ומצבה הבריאותי תקין ותקוותו היא שאם ביה"ד יקבל הערעור יחזור המשיב אליה.

ב"כ המשיב בתגובתו לערעור טען שאין לערער על קביעת ביה"ד שיש כאן מאיס עלי בטענה מבוררת משום שקביעתו זו של ביה"ד אושרה ע"י ביה"ד הגדול, והוסיף שאין לקבל שטענת הבעל מאיס עלי היא שקר משום שאין חולק ע"כ שהאשה חולת נפש נסתה להתאבד, אושפזה, והוחזקה כבעלת מום שבודאי יוצר מאיסות אצל הבעל ואפילו אם היא תתרפא הבעל לא מוכן לחזור עליה שוב הן משום המאיסות והן משום שחושש שמחלתה תחזור אליה, ואין אדם שיכול לתת ערובה שהענין לא ישנה.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועיון בכל החומר שהוגש לנו ע"י הצדדים, ולאחר העיון בפסק דינו המנומק בהרחבה מרובה של כב' עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א אני מצטרף לפסיקתו לדחיית הערעור.

ברצוני להוסיף שביה"ד האזורי בפסק דינו נשוא הערעור השתית את פסיקתו על שנים:

1. טענת מאיס עלי בטענה מבוררת.

2. כמה שנים שהצדדים אינם חיים יחד ולא יתכן להשאיר האיש עגון.

ביחס לנמוק של הפירוד הממושך בין הצדדים יש להוסיף שבנידון שבפנינו יש מקום להוסיף את דבריו של ר' חיים פאלאג'י בספרו "חיים ושלום" אבהע"ז סימן קי"ב שכאשר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה לאיש ואשתו שיש לכופם ליתן גט עד שיאמר רוצה אני בדבר האמור, כפי שהארכנו בכמה פסקי דין, וכן נתבאר הדבר במאמרי "פירוד ממושך בין בנ"ז כעילה לחיוב גט" - בירור בדברי ר' חיים פאלג'י בו הוכחנו שדברי הגרח"פ לכפות בצו גט לא נאמרו במסגרת דיני חיוב וכפית גט שבהלכות אבהע"ז, אלא כפי שמוכח בדבריו, שחובת ביה"ד לעשות כל מאמץ לכפות על הצדדים לבצע גט, היא מחובת ביה"ד לאפרושי מאיסורא ולהציל בנה"ז ממצב של חוטאים וחטאים.

לאור זאת, יש לומר שנמוקו השני של ביה"ד שקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתא מתאים להוראתו של ר' חיים פאלאג'י מנידוננו מדובר בבנ"ז שומרי מצות ועצם התמשכות המצב העלול לגרום לבעל להכשל באיסורים חמורים, מצווה ביה"ד מדיני דכל ישראל ערבין זל"ז לעשות הכל כדי שהצדדים יתגרשו זמ"ז. יש להדגיש שבנידון בפנינו שמדובר בבנ"ז מעדות אשכנז שחל עליהם חדר"ג שלא לגרש אשה בע"כ. לא נאמרים דברי ר"ח פאלג'י שניתן לכפות על האשה להתגרש בע"כ. ע"כ בצירוף העילה של מאיס עלי בטענה מבוררת שקיימות בהן שיטות שלא נאמר חדר"ג יש מקום לקבל פסיקת ביה"ד האזורי שמכח שתי העילות יחדיו חייבת האשה להתגרש.

יש לדחות את טענת ב"כ המערערת שמאחר ולדבריו האשה החלימה ממחלתה יחזור הבעל ויתברר לו שיכול להמשיך ולחיות עמה. וזאת משום שמאחר וטענת מאיס עלי מבוררת אין מקום לכפות על הבעל לחזור ולחיות עם האשה מאחר ומוחזק בגופו ואין היא מצווה למלא חובתו לאשה ולחזור ולחיות עמה יחד. במקום שקיימת מאיסות מבוררת בלבו מלחזור ולחיות עמה.

לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור.

(-) אברהם שרמן

ערעור זה מתייחס להחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום כג חשון תשס"ט (ולמעשה אף לקודמיה), לפיה המערערת חייבת לקבל גט, ואם לאו, יש לתת לבעלה היתר נישואין.

הדיונים בתיק זה החלו כבר בשנת תשס"ו, עם תביעת הבעל לגירושין, ומאז חיים בני הזוג בנפרד. כבר בחודש תמוז תשס"ו כתב הרב ג. רוזנברג לביה"ד האזורי (לאחר שהצדדים הסכימו לפנות אליו) כי "נוכחתי בלי ספק, כי אין סיכוי ממשי להביא לשלום בית... כפי שאנמק להלן...".

הגר"צ אלגרבלי שליט"א והגר"א שרמן שליט"א כבר כתבו לדחות את הערעור. מסקנה זו מבוססת על שילובם של שני יסודות יחד: א. חוסר סיכוי לשלום בית. ב. טענת "מאיס עלי" של הבעל.

לאחר עיון מעמיק בתיק זה, ולאחר הופעת הצדדים בפנינו, אני מצטרף לדעתם כי אין סיכוי שיחזור שלום בין הצדדים, ונוכח מסקנה זו, אני מצטרף לדברי עמיתי שיש לדחות את הערעור. בנוסף לנימוקים הרחבים שכתבו, ברצוני להוסיף כדלקמן:

1. בענין טענת "מאיס עלי" והגדרתה:
לטענת המערערת בכתב הערעור, למרות האשפוזים ונסיונות ההתאבדות שהיו בעבר, היא אינה מוגדרת כ"חולת נפש" אלא כמי שסובלת מ"הפרעת אישיות". סימוכין לטענה זו נמצאו "בתעודת רופא" (של ד"ר ש. שטרוסברג, פסיכיאטר המטפל, מיום 22/5/06) שצורפה לתיק). לפי תעודה זו, המערערת "נמצאת בטיפול פסיכיאטרי מסודר... מאמצע אב תשס"ה, אוגוסט 2005, בגלל 'הפרעת אישיות' ". בהמשך דבריו הגדיר זאת הרופא הנ"ל כ"תסמונת של הפרעת אישיות", וחזר והדגיש כי "הפרעת אישיות אינה מחלה, ולפיכך שרה איננה חולת נפש".

תחת הגדרה זו, מתואר בתעודה הנ"ל מצבה של המערערת כך:

"... מצבים של משבר עם ביטויים של דיכאון וחרדה, אי יציבות במצבי הרוח, בעיה של שליטה על דחפים, ערך עצמי נמוך, חוסר בטחון עצמי. מצבים אלו באו לידי ביטוי אך ורק במסגרת חיי הנשואין, כאשר בחיי היום יום ההסתגלות החברתית הבין אישית והמשפחתית היתה תקינה ללא משברים והתפרצויות, כפי שהיא סבלה מהם במשך הנישואין אי יכולת ההסתגלות של בני הזוג... וחוסר התערבות מקצועית... הביאו להתפרצויות הקשות ובלתי בוגרות מצד המטופלת אשר הצריכו את האשפוזים הפסיכיאטרים. יש לציין שאיומי ונסיונות ההתאבדות מצד המטופלת היו קריאה לעזרה טיפולית, ושרה לא התכוונה להתאבד אף פעם... אם ההבחנה היא הפרעת אישיות, המטופלת תצטרך להמשיך בטיפול תרופתי לאורך שנים, אבל התנהגותה ותפקודה יהיו כשל כל אשה נורמאלית. לפיכך המטופלת יכולה לחזור לחיות חיי משפחה תקינים...".

לאור נתונים אלו, ניתן להבין את החלטת ביה"ד האזורי ביום ט שבט תשס"ז (28/1/07) המבוססת על תסקירים של אנשי מקצוע, בה נקבע כי: "משמורת הילדים הקטינים תישאר בידי האב".

בפסקי דין קודמים כבר הבהרתי, כי כאשר באים אנו לבחון טענת "מאיס עלי" (הן של הבעל כלפי אשתו והן של האשה כלפי בעלה), נוכח הקושי להגדיר במדויק את מצבו הנפשי של אדם, משקל יתר ניתן לשאלה זו מבחינת התנהגותו של אדם בחברה בכלל וביחס לבן/בת זוג בפרט. הקובע הוא אינו אם מצב זה מסווג במילון הרפואי כמחלה, אלא הקובע הוא 'מבחן התוצאה'. השאלה אינה אם התנהגותו של אדם מאובחנת כמחלה בקנה מידה קלינית, אלא האם יש בהתנהגות זו לגרום למאיסות של בן או בת הזוג המתמודד יום יום עם התנהגות זו.

כך למדים אנו מדברי הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן שם) שנשאל: האומרת מאיס עלי, אם יש רשות ביד האשה לומר בלתי טענות, ומום אין בו?". והשיב:

"האומרת מאיס עלי, אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה, מפני מה הוא מאוס בעיניה. לפי שכשם שהדעות במאכל, כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה, ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה".

בתשובה נוספת (ח"א סי' תקעג) כתב הרשב"א:

"במה שהסתפקתם במה שאמרה היא מאיס עלי, אם נחוש שעיניה נתנה באחר מפני שהוא חזק ותקיף בחור כארזים. ואיש כזה אין בו שום דבר לתלות בו שיהיה מאוס עליה... אם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס, אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם... אינו זה. שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם".

אף במאירי (סג,ב) מצאנו, שטענת מאיס עלי שייכת לא רק ב"דברים מכוערים" אלא אף ב"מידות".

יסוד הענין מבואר בשו"ת "היכל יצחק" (אה"ע ח"א סי' ב אות ה) בכותבו:

"ועוד יש לחלק דמאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמננו גילו חכמי הרופאים מחלה הידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע... וזה יש לו מקום רק באשה נשואה לבעלה ואנו מהפכים בזכותה, שמה תעשה אם יש לה מחלה נפשית כזאת, רגש של בחילה כלפי גוף זה לענין חיי האישות... תדע שלא אמרו חז"ל טוענת שנאה כלפיו, אלא מאיס עלי, שהוא ענין אחר ממקור הטבע, חיי האישות, ובשטוענת סתם שנוא יש תקוה שתעבור השנאה והרבה שונאים נעשים אוהבים, אבל טענה נפשית גופנית כזו - מאיס עלי - הוא ענין אחר. ואם דעת בית דין מתיישבת שיש מקום לכך מתחשבין עמה".

שוב ראיתי בדברי התוספות רי"ד (כתובות סד,א), שכתב:

"דכיון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר, ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אשה כשרה אין אומרים לה להיבעל לשנוא לה. ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל אף על פי שאין בו שום מום ניכר. וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנוי לו ונתעב לו.

צא ולמד, כי בבואנו לדון בטענת "מאיס עלי" שנשמעת בכנות מפי אחד מבני הזוג, הגורם הקובע הוא אינו אם מצב זה מסווג במילון הרפואי "כמחלה נפשית" או "הפרעת אישיות", או כל מונח אחר, אלא הקובע הוא 'מבחן התוצאה'. המקורות הנ"ל עוסקים באשה הטוענת כלפי בעלה טענת "מאיס עלי" (כאשר הדברים נוגעים לשאלה הלכתית קשה של גט מעושה), ועל אחת כמה וכמה שהדברים נכונים ביחס לבעל הטוען כך כלפי אשתו (כאשר הדיון הוא התרת חדר"ג).

לצערנו במקרה שלפנינו, העובדות אינם משאירות הרבה מקום לספק. התיאור של "חרדה, אי יציבות במצבי הרוח, בעיה של שליטה על דחפים... התפרצויות הקשות... אשר הצריכו את האשפוזים הפסיכיאטרים" (כלשון תעודת הרופא הנ"ל), ומעל כולם נסיונות התאבדות (בין אם היו אלו אכן במטרה לשים קץ לחייה, ובין אם מדובר על "קריאה לעזרה טיפולית") - מהווים ללא ספק חריגה מהתנהגות נורמאלית, ומצדיקים טענת הבעל המתקשה להתמודד עם תופעות אלו. ייתכן שתהיה שאלה אם להגדיר מצב זה כהפרעה נפשית מובהקת מבחינה רפואית, אך אין בכוחן של מילים לשנות את המציאות ואת העובדות אודות עברה של המבקשת, וגם באשר לחששות העתידיות המלוות כל אדם עם עבר נפשי רעוע. ובענין זה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (וראה פד"ר ח"ט עמ' 332).

למעשה הוגש ערעור על קביעה זו בעבר, וכבר בשנת תשס"ז קבע ביה"ד הרבני הגדול כי:

"לאור התיאורים של התנהגות האשה בעבר ונסיונות ההתאבדות שלה שגרמו קרע בנפשו של הבעל יש לקבל את טענת הבעל שיש כאן טענת מאיס עלי באמתלות מבוררות, ואף על פי שטוענת כיום שהבריאה, בעלה חי את זכרון העבר וכך נקבע בנפשו".

מאז שנקבעה קביעה זו על ידי דייני בית הדין הגדול, אינני רואה שינוי משמעותי במצב, ולא מצאתי הצדקה לשנות קביעה זו. טענת המערערת כי ביה"ד הגדול לא היה מספיק מעורה בפרטים כדי לראות עד כמה טענת מאיס עלי היא טענה שקרית - אינה ראויה להתיחסות.

היה זה דוקא ב"כ האשה שהסביר לביה"ד (בדיון שהתקיים בניסן תשס"ו) בזה הלשון:

"זה הפרעת אישיות, זה לא מחלת נפש. אני מסכים שאם המצב הזה היה נמשך, אז אי אפשר היה לדור בכפיפה אחת אבל הענין הזה עומד לריפוי...".

מעל הכל בולטים נסיונות התאבדות. מעבר לטענת מאיס עלי, יש מקום לדון אשה לאחר נסיון התאבדות, שהיא עבירה חמורה ביותר, כאשר יש לכך השפעות חמורות על ילדי המשפחה - כדין עוברת על דת.

עוד נזכיר כי בניסן תשס"ו, ב"כ האשה רמז לכך כי "יכול להיות שהמחלה של היום היתה קיימת לפני הנישואין". ענין זה לא נדון בהרחבה, אך כידוע אם אכן הדבר נכון, אזי יצטרף נימוק נוסף לכפיית גירושין, כפי שכבר כתבו הפוסקים ורבו פסקי הדין (ראה ב"ש סוף סי' קיז ס"ק כד), ואכמ"ל בזה.

נציין כי ב"תעודת רופא" מיום 18/11/07, תיאר ד"ר ש. שטרוסברג את ההפרעה כהפרעה "גבולית", וטען כי הפרעה זו "אינה קיימת יותר". ברם, מסמך זה מתייחס אך רק לנושא משמורת הילדים ויכולת ההורות של המערערת, בלא כל תזכור של יכולתה של המערערת לחזור לחיי נישואין תקינים. אף עם יוכח כי הבריאה האשה, הרי החשש העתידי קיים. אף אם יטען מומחה כי הסיכויים קלושים, לאחר שהוחזקה מספר פעמים בנסיונות להתאבדות ואשפוזים פסיכיאטריים, קל מאד להבין את חששו של הבעל כי אירוע מסויים בעתיד עלול לגרום להרעה, ושמא התאבדות של ממש בעתיד חלילה תהיה על מצפונו. בעבר הבעל שהציל את אשתו, כפי שאמר בדיון ביום כ"ה ניסן תשס"ו: "אני הצלתי אותה כשרצתה לקפוץ מהחלון". אירוע דרמטי נוסף תיארה האשה עצמה בדיון שהתקיים בפני ביה"ד האזורי: "היתה לי בעיה שרציתי להרביץ לעובר, הוא נשכב עלי למנוע זאת, ולכן הרבצתי לו". אפשר להבין כי אירועים כאלו יש בהם כדי לגרום לקרע בלבו של הבעל.

עיון במכתבו של הרב גבריאל רוזנברג (תמוז תשס"ו) מלמד כי דוקא חידוש הקשר בין בני הזוג יש בו כדי לגרום להחרפת מצבה הנפשי של האשה:

"נוכחתי בלי ספק כי אין סיכוי ממשי להביא שלום בית... כפי שאנמק להלן: ראשית הבעל מייצג עבורה סמכות נוקשות מאיימת. עבורה החיים לצידו הם סיוט מתמשך ופחד תמידי, היא רואה בחיי נישואין כאלה אילוץ מדכא... היא די מכונסת בעצמה, ולא ברור לה, עד כמה היא מסוגלת להיפתח לחיים משותפים... היא חשה צורך לברוח... מסגרת נישואין כזו תקשה עליה יותר מדי ועלולה לדרדר את מצבה הנפשי".

אף במכתבו של ד"ר ש. שטרוסברג (הנ"ל), עולה כי דוקא קשר הנישואין היה גורם מרכזי למצבה הנפשי של האשה בעבר.

מכאן עולה כי הגירושין הם לא רק הכרח, אלא אף לטובת האשה. מדוע אם כן מסרבת האשה מזה שלש שנים להתגרש?

תשובה אפשרית לשאלה זו אפשר למצוא בדברי הרב גבריאל רוזנברג שכתב כי: "הגברת אינה מגלה רצון ודעה עצמית לחזור לבעלה... הענין שלה היחיד הוא לחזור לילדים". למעשה היתה זו האשה עצמה שהצהירה בפני ביה"ד ביום כז תמוז תשס"ו, כך: "אני לא יתן לו גט, רק אחרי שהילדים יהיו אצלי...". במועד אחר הצהירה האשה: "אני לא רוצה להתגרש זה יזיק לילדים, נחכה עד שאני אבריא".

כמי שמכיר את מסדרונות ביה"ד, הסבל והמתח המלווים בני זוג בהליך גירושין מתמשך, נדמה כי דוקא הפירוד, ועמו החזרת הרוגע לסדר יום חדש, יש בו כדי לקרב את האשה לתכלית זו. ואילו הסרבנות והמתח, ודיונים חוזרים ונשנים במצבה הנפשי בפני ביה"ד רק מרחיקים אותה ממטרה חשובה זו.

2. באשר לטענה כי האשה נתרפאה:
חוץ מהעובדות דלעיל, ראה בשולחן ערוך אבן העזר [סימן קיז סעיף ה] כי אם "טען על אשתו שהיא מצורעת - הוי מום". וכתב ה"חלקת מחוקק" (ס"ק יב) כי:

"לאו דוקא מהנהו ארבע מראות נגעים דכתיבי בקרא, אלא הוא הדין שחין וכיוצא בזה מה שהעולם מחזיקין למום ולא הוי מום עובר. ואפשר שכל שהיתה מצורעת אף שנתרפאה קודם אירוסין - הוי מום, דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ודמי למה שאמרו לא ישא אשה ממשפחת מצורעים וכשהיתה צרעת בגופה אפשר דיש לחוש אפילו לפעם אחד, והוא הדין שהיתה נכפה פעם א' בילדותה - יש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפה תחתיו".

בפסקי בתי הדין הרבניים (חלק יא עמ' 15 ואילך) הובאו דברי ה"תפארת צבי" שביקש ללמוד מדברי החלקת מחוקק "דבנשתטית... אם יש לחוש שתחזור לשטותה, יכול לכופה לגרשה כמבואר בסי' קי"ז לענין נכפה". נוכח הקושי בביאור דבריו, וכיצד למד כן מדברי החלקת מחוקק, כתבו בפסק הדין הנ"ל לבאר:

"כוונתו של "תפארת צבי" לנידון שכזה שקיים חשש מבוסס שהמחלה טרם עברה ואמנם רואים הקלה במחלה ואף הגיעה למצב שיכולה לקבל גט, אבל כיון שרואים בעליל שהמחלה מקננת בקרבה, לכן מזכותו של הבעל לחייבה בגט ולכופה על כך. אבל חלקת מחוקק מתכוון לחולה שסבלה בעבר וכעת הבריאה וכל הליכותיה היא כמו אשה בריאה, אלא שהבעל טוען כיון שהיתה סובלת בעבר ממחלה, הרי הוא חושש שמא תחזור המחלה, וחשש כזה יש צדדים לכאן או לכאן, ולכן אין לכופה לקבל גט בנסיבות אלו. ואם כי תפארת צבי ציין את חלקת מחוקק, והמשמעות היא שהוא דן באותו הנידון, אך אין זה מן הדוחק לומר שציין אמנם את חלקת מחוקק רק לגבי חשש של חזרה, אך לא לגבי כל פרטי הנידון, כי בעיקר הוא רוצה לנמק שבנשטתית לא חל חרם דרבינו גרשום וכך הוא מנמק את דבריו: דלא תיקן הגאון רק על הרוצה לבגוד באשתו ולא כה"ג... ולא נתחבטו הגאונים אם יש להתיר חדר"ג רק אם היא בת גרושי... אבל כל שאינה בת גרושין, לא נחלקו כלל ויש להתירו... ואף אם תשתפה, אם יש לחוש שתחזור לשטותה, יכול לכופה לגרשה, כמבואר לענין נכפה, א"כ מה צורך לתקנתה דידה..." (ע"ש באריכות).

במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בהפרעה נפשית (או "הפרעת אישיות") שהגיעה עד כדי אשפוזים חוזרים ונסיונות להתאבדות, נראה כי החשש שהפרעה נפשית זו עדיין "מקננת", והחשש שמא תחזור המחלה למלוא עוצמתה הוא חשש ממשי. ודאי שיכול הבעל, שחווה אירועים קשים על בשרו, לטעון כי מחמת חשש עתידי זה, אשתו מאוסה בעיניו. בפרט כאשר הטענה כי האשה הבריאה לחלוטין אינה מבוססת לגמרי ביחס לחידוש הקשר הזוגי.

הרושם המצטייר הוא, כי הבעל עשה השתדלות ותמך באשתו בשעות קשות ואף הצילה בעבר, אך כיום אינו מסוגל יותר. נוכח הנתק הממושך וחוסר הסיכוי לשלום בעתיד, אין מנוס אלא לבחור באחת משתי פתרונות: גירושין, או לחילופין מתן היתר נישואין. ברור לכולם, כי האפשרות הראשונה היא הרצויה.

מכל האמור לעיל, הנני מצטרף לדברי חברי שיש לדחות את הערעור.

(-) יונה מצגר

לאור האמור לעיל מחליטים לדחות את הערעור.

ניתן ביום כ"א אב תשס"ט (11/08/2009)

(-) הרב יונה מצגר, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין