א. לפנינו בקשת רשות ערעור שעניינה בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים (הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב דוד שני והרב יעקב מ' שטיינהויז) בשאלת סמכותו לדון בענייני מזונות הקטינים, ילדי הצדדים.

המבקשת מבקשת גם להשהות את ההליכים בתיק, אם תתקבל בקשתה לרשות ערעור.

המבקשת טוענת "כי שגה בית הדין בקבעו כי נתונה בידיו הסמכות לדון במזונות, בהסתמכו על פסק דינו של בית הדין הגדול בתיק 1250217/3", אין היא מפרטת במה שגה בית הדין לטעמה פרט לאמירה הכללית משהו "עיקרי הערעור הם סביב הסוגיה כי פסק הדין בבית הדין הגדול הינו פסק דין מנוגד ל'הלכת שרגאי' ופירושה בבע"מ 7628/17".

ייתכן כי מבקשת היא להותיר פירוט זה לכתב הערעור עצמו, אולם ברי כי בהעדר הנמקה קשה לשכנענו בסיכויי ערעור שליבתו היא הטענה כי שגה בית הדין האזורי בהסתמכו על פסיקת בית הדין הגדול.

אשר לאמירה כי פסק דינו האמור של בית הדין הגדול מנוגד ל"הלכת שרגאי" ופירושה בבע"מ 7628/17" – המבקשת ציינה, כפי העולה גם מתגובתה לתגובת המשיב, כי היא מכירה את פסק דינו של בית הדין הגדול, האמור. ואם אכן כנים דבריה הרי שלא היה מקום לטיעון זה, שכן פסק הדין האמור קובע ומנמק היטב מדוע אין הוא עומד בסתירה ל'הלכת שרגאי', מדוע מה שנחזה להיות פירושה של הלכה זו בבע"מ 7628/17 אינו דעת רוב בבע"מ 7628/17 עצמו אלא דעת יחיד, מדוע פירוש זה שגוי הוא לגופו, ומדוע אפילו היה דעת רוב – לא היה מחייב את בית הדין הרבני.

אזכיר את שאמרתי בהחלטתי בתיק 1411012/1 – החלטה שהמבקשת ציטטה מחלק אחר שלה אך משום מה התעלמה מחלק זה:

בניגוד למצג שמציג המבקש דנן, פסק דינו של בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 לא קבע כי הלכת שרגאי אינה תקפה עוד או אינה מחייבת את בית הדין, אלא כי נוכח המעבר, לעניין יישום ההבחנה שבהלכת שרגאי בין 'מזונות' ל'השבת מזונות', ממבחן פרוצדוראלי למבחן מהותי – מעבר המבוסס על פסיקות רבות של בית המשפט העליון עצמו – קמה סמכותו של בית הדין בעניין שבו עסק בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 וכך גם במקרים רבים אחרים, וכי פרשנות אחרת שנאמרה בבע"מ 7628/17 מפי השופט מזוז ושהסיגה את העניין למעשה אחור, אל תקופת המבחן הפרוצדוראלי, ואף ביקשה הלכה למעשה לצמצם את סמכויות בית הדין יותר משהיה נהוג אף בעת שמקובל היה המבחן האמור:

(א) אינה מהווה דעת רוב (אף בבע"מ 7628/17 הנ"ל), שלא כעצם הקביעה (שם) כי הלכת שרגאי עודנה שרירה וקיימת; (ב) אינה מחייבת את בית הדין מאחר שאינה פסיקה בהליך בג"ץ המחייבת את כלל הערכאות בישראל אלא פסיקה בערעור המחייבת את בתי המשפט בלבד; (ג) שינתה מהלכות פסוקות וקבועות של בג"ץ עצמו שלא בדרך המקובלת (וגם משום כך יש לתמוך את האמור כי דעת הרוב שם אכן לא גרסה פרשנות זו, שאינה אמורה בה בפירוש, ולכן לא נזקקה לנקוט בדרך המקובלת עת שמבקש בית המשפט העליון לשנות הלכות שקבעו מותבים קודמים שלו).

בית הדין האזורי בנדון דידן אימץ קביעה זו של בית הדין הרבני הגדול שלא בוטלה מעולם, ולא הייתה כל סיבה שלא יעשה כן. המבקש אינו טוען כי שגה בית הדין האזורי בהיקש שערך בין נידונו לדין הנדון שבפסק דינו האמור של בית הדין הגדול, אלא טוען נגד פסק דינו האמור של בית הדין הגדול עצמו – טענות שלכאורה אינן צודקות והמייחסות לפסק דין בית הדין הגדול ולהחלטת בית הדין האזורי הנסמכת עליו קביעות שייחוסן להם אינו עולה בקנה אחד עם המפורש בפסק הדין.

ב. עוד טוענת המבקשת כי בסוגיה עקרונית זו של סמכות בית הדין הרבני בענייני מזונות ילדים, סוגיה שחלו בה כידוע תמורות ותהפוכות, תלויות ועומדות עתה כמה עתירות בבג"ץ ועל כן:

כדי לייתר הליכים וניהול תיק, כשייתכן כי יהיו לשווא, הרי שכל עוד לא ניתנה ההחלטה בבג"ץ, ומשהדיון בבג"ץ נקבע למועד קרוב, 20.9.23, יש להשהות את ההליכים בניהול הליך המזונות , עד לקביעתו של בג"ץ בעניין זה.

לעניין זה היא מפנה ל"החלטת בית הדין הגדול מיום 20.3.23 בתיק 1411012/1" מפי כתבו של החתום מטה, ההחלטה שמחלק אחר שלה ציטטתי לעיל, שבה נאמר:

טעמו של דבר הוא כי ככל שקיים סיכוי, גם אם קלוש, שבסופו של יום יתקבל הערעור – והרי גם אם לא נתיר את הערעור עתה יוכל המבקש לערער בזכות לאחר מתן פסק דינו של בית הדין קמא ולהעלות אז גם את טענת הסמכות – הרי שמשמעות הדברים, כשמדובר בערעור שעניינו שאלת הסמכות, שעלולים הצדדים למצוא עצמם בעוד זמן כשכל ההליך שקיימו בבית הדין קמא בטל למפרע וכל הזמן וההוצאות שהוציאו בעבורו מתבררים כמי שעלו בתוהו. מטעם זה הנטייה היא להתיר ערעור מבוקש שעניינו שאלת הסמכות גם אם לוקה התנהלות המבקש בעניינו, כהתנהלות המבקש דנן שאיחר מלהגיש תגובות שנתבקש להגיש ולא עמד אף בארכה שניתנה לו לבקשתו, וגם אם סיכויי הערעור אינם נראים שפירים.

שכחה המבקשת לציין כי באותה החלטה אמרתי גם כך:

אשר לטענה כי תלויות ועומדות עתירות בבג"ץ נגד פסיקות דומות של בתי הדין במקרים אחרים – אף שטענה זו נכונה עובדתית ככל הנראה, לא ברור כלל מדוע סבור המבקש כי עצם קיומה של עתירה די בו כדי לראות את פסיקת בית הדין שנגדה הוגשה העתירה כאילו בוטלה בבג"ץ. ולא היא. זכותם של בא כוח המבקש, המציין כי הוא אחד מהעותרים באותן עתירות, ושל אחרים לעתור לבג"ץ. אולם פסק דינו של בית הדין הרבני שריר וקיים, גם מנקודת המבט החוקית והמשפטית, כל עוד לא בוטל, אף אם הוגשה נגדו עתירות, כל עוד לא התקבלה עתירה נגדו.

בנסיבות אלה הרי שלכאורה קלושים הם סיכויי הערעור שבגדרו מבקש המבקש לשכנענו כי הסתמכות של בית הדין האזורי על פסיקת בית הדין הגדול שלא בוטלה מעולם (בניגוד לדבריו) היא בבחינת טעות שמצדיקה את ביטול פסיקתו של בית הדין האזורי.

ג. בנוסף לכך, לא ברור כיצד בקשת המבקשת "להשהות את ההליכים" מתיימרת להיסמך על ההחלטה האמורה, שבה נאמר מפורשות גם:

[...] דל הסיכוי שניעתר לבקשת עיכוב הביצוע המדוברת אלא אם יתווספו לה טעמים כבדי משקל [...] סיכויי הערעור כאמור לעיל – קלושים הם לכאורה;

אם למרות האמור יתקבל הערעור וייקבע כי בית הדין קמא שקבע חיוב במזונות זמניים היה משולל סמכות לעשות כן – יוכל המבקש לכאורה לקבל בחזרה את דמי המזונות ששילם;

עם האמור – גם אם יתקבל הערעור ויקבע כי פסיקת המזונות הזמניים שנקבעה בבית דין קמא בטלה, הלוא יזדקקו הצדדים להתדיין במזונות בערכאה אחרת ולא מן הנמנע כי גם בה יחויב המבקש בדמי מזונות שלא יפחתו מאלה שחויב בהם בבית דין קמא, וממילא אף אם נניח כי מצב שבו נגבים מהמבקש דמי מזונות עתה מהווה פגיעה בו גם אם הללו יושבו לו לאחר זמן – שעה שייתכן לאידך גיסא כי אפילו יהיה כך הרי שלאחר מכן ייפסקו שוב אותם דמי מזונות רטרואקטיבית, ודאי שאין מקום לראות את גבייתם של דמי המזונות מהמשיב כעוול וכפגיעה בו המצדיקה את עיכוב הביצוע, וכל זאת אף אם היו סיכויי ערעורו שפירים, ולא כל שכן כשנראה שאינם כאלה וכאמור לעיל.

דברים אלה בהתאמות הנדרשות יפים גם לענייננו – אם יתקבל הערעור וייקבע כי לבית הדין לא הייתה סמכות לפסוק את מזונות הילדים, ייתכן כי יוכל המשיב לדרוש מהמבקשת להשיבם לו, ואילו המבקשת – אפשר שתוכל לטעון כי אין מקום להשבתם לו כל עוד לא הוכרע עניינם בערכאה חלופית, שכן ייתכן שזו תקבע סכום שלא יפחת מזה שקבע בית הדין – והיא עצמה מן הסתם מקווה שאף תקבע סכום העולה על זה שייפסק בבית הדין, ויש להניח שלולי תקווה זו (שאיני יודע על מה נסמכת היא) לא הייתה מגישה את בקשתה להרשות ערעור.

אין המבקשת צריכה להיות מוטרדת – ובזהירות ייאמר כי אני משער שאכן אינה מוטרדת יתר על המידה – מן האפשרות כי המשיב יחויב לשלם לה מזונות ולבסוף ייקבע כי חיובו נפסק שלא בסמכות.

אלא מאי? שמא סבורה המבקשת כי אם ייקבע כאמור, הרי שלאחר מכן ידון בית המשפט בעניין, וסבורה היא (וכאמור – לא ברור מדוע) כי יפסוק לטובתה סכום נכבד יותר – גם אם כך הדבר לא ברור לשם מה סבורה היא כי יש לעכב את ההליך בבית הדין, עיכוב שמשמעותו היא כי לעת עתה לא ייפסקו מזונות כלל, שהרי עיכוב ההליכים בבית הדין אינו מהווה קבלת הערעור בסוגיית המזונות ואינו מאפשר לבית המשפט לדון בהם כל עוד לא נקבע כי הסמכות – שלו היא.

מדוע לא יימשך ההליך וככל שלעתיד לבוא יתקבל הערעור וכתוצאה של קבלתו תדון ערכאה אחרת במזונות הרי שבהתאם לפסיקתה של זו תשיב המבקשת כספים למשיב או להפך – תגבה ממנו את הפער בין פסיקת בית הדין לפסיקתה של אותה ערכאה?

בעיקר יפים גם לענייננו דבריי באותה החלטה:

אפשר להתווכח ולהתדיין בשאלה איזו ערכאה תפסוק את מזונות הילדים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם קיומו של הצורך בפסיקת מזונות ילדים ועם דחיפותו של צורך זה שבשלה קיים 'מוסד' המזונות הזמניים – אין ילד הזקוק למזונות יכול להמתין עד שייגמרו ההליכים בבית הדין האזורי ובבית דין זה, ולאחריהם, אם יתקבל ערעורו של המבקש, עד שיידון העניין שוב בערכאה אחרת וכו':

מאזן הנוחות בשאלה של מזונות (ודוק גם שאין המדובר בשאלה של גובהם המדויק אלא בשאלה אם יהיה חיוב מזונות כלשהו או כלל וכלל לא, עד להכרעה סופית) הוא תמיד ובאופן מובהק נוטה לטובת הדאגה לבל ייוותר הילד רעב או חסר את צרכיו הבסיסיים האחרים עד להכרעה הסופית, את שייגבה מהאב ביתר או ללא סמכות אם יתברר שאכן בכך מדובר – תוכל האם להשיב לו; אך את שלא ייגבה ממנו במועד, אם יעוכב הביצוע, וייחסר בינתיים לילדים – לא תוכל הפסיקה המאוחרת להשיב.

לכל היותר יכולה המבקשת לטעון נוכח הרצון להימנע מהליך העשוי להתברר כהליך סרק, אם יתקבל הערעור בסוגיית הסמכות, כי כדי למנוע זאת על בית הדין קמא לצמצם בשלב זה את הדיון בסוגיית המזונות לכדי קביעת מזונות זמניים בלבד ולהותיר את הדיון במזונות הקבועים עד לאחר ההחלטה בערעור.

ואכן בהחלטתי האמורה שממנה ציטטה המבקשת נאמר, כמצוטט לעיל – ונזכיר זאת שוב – "אי אפשר להתווכח עם עצם קיומו של הצורך בפסיקת מזונות ילדים ועם דחיפותו של צורך זה שבשלה קיים 'מוסד' המזונות הזמניים".

ד. כאמור המבקשת מבקשת להיבנות מדבריי בהחלטה בתיק 1411012/1.

מן הראוי אפוא לגזור גזרה שווה – אם נבקש לקבל את עמדתה שלה – מן האמור התם במלואו ולקבוע כי אומנם יש להרשות את הערעור על ההחלטה בעניין הסמכות, אך הערעור יישמע בכפוף להפקדת ערובה (ששם הועמדה על סך 30,000 ש"ח).

ה. עיינתי גם בתגובת המשיב לבקשתה של המבקשת (ואף בתגובתה לתגובתו, ואעיר כי נימת הדברים ב"אקדמות מילין" שבה ובעיקר בסעיף 2 – אינה ראויה לטעמי).

יש בדברי המשיב דברי טעם (גם אם ייתכן שיש בהם אריכות מופרזת קמעא בטענת המבקשת בתגובה לתגובה), אלא שהמענה להם תוך האיזון הראוי כלול אף הוא בעצם ההכרעה שמעין החלטתי בתיק 1411012/1 ומן הטעמים שנאמרו שם. ומאחר שכבר הבעתי את דעתי כי אכן הדרך שבה נקטתי שם ראויה גם לכאן, וכאמור ההשוואה עולה מדברי המבקשת עצמה, הרי שאין בדברי המשיב כדי לשנות מן המסקנה האמורה.

אציין כי בתגובתה לתגובת המשיב טוענת המבקשת גם כי ההחלטה בעניין הסמכות שגויה מטעם אחר, מאחר שלשיטתה שלה הכריכה הייתה כריכה שאינה כנה.

לו הייתה המבקשת מגישה בקשת רשות ערעור הנסמכת כשלעצמה על טענה זו היה עלינו לבחון אם טענה זו עלתה בבית הדין קמא ונדונה אם לאו, שכן בהחלטה מושא הבקשה לא בא זכרה, וככל שהיינו מבחינים כי הטענה עלתה בבית הדין קמא וההחלטה שבה נקבעה הסמכות לקתה בחוסר הנמקה לעניינה – היינו שוקלים להורות לבית הדין קמא להשלים את נימוקיו תחילה.

ברם מאחר שבקשת רשות הערעור עצמה כלל לא נסמכה על טענה זו – אין מקום לדון בה כשהיא עולה לראשונה רק בתגובה לתגובה האמורה.

ו. לאור האמור מחליט בית הדין:
1. בית הדין נעתר לבקשת רשות הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שקבעה כי מוסמך הוא לדון בענייני מזונות ילדיהם של הצדדים במסגרת 'השבת מזונות' כפרשנותו המהותית של מונח זה.
המבקשת תשלים את הליכי הגשת הערעור, היינו: תפתח תיק מתאים, תשלם אגרה ותגיש את כתב הערעור בתוך ארבעה־עשר יום בהתאם לתקנה קלג(5) לתקנות הדיון.
2. המשיב יידרש להשיב לערעור לגופו, ובהמשך לכך יישמע הערעור, בכפוף להפקדת המבקשת ערובה להוצאות המשפט בסכום של 18,000 ש"ח עד ליום ח' באב התשפ"ג (26.7.23).
3. ככל שלא יושלמו הליכי הערעור במועד או לא תופקד ערובה במועד – יימחק הערעור.
4. הבקשה לעיכוב ההליכים – נדחית בשלב זה.
5. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ז' בתמוז התשפ"ג (26.6.2023).

הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה